מה שפעל הרב הירש באגרותיו לומר על הרמב"ם שהיתה לו יהדות בלתי מובנת, זה גורם את כל הגרעון של היהדות האורתודוכסית האשכנזית. קוצר רוח כזה, שגאוה נוראה מסותרת בו, לא תוכל לתן פירות בלא רקבונות פנימיים. יכולים אנו לתקן שיטתו של הרמב"ם כננסים על גבי ענק, אבל לא לדבר גבוה שיהדותו לא היתה מובנת, בשעה שאצר ברוחו את אוצר התורה בכלכל שלימות. וכי מהיכן תבוא לנו הבנה יותר שלמה ביהדות, אם לא מהלימוד והשקידה שאנו לומדים את התורה, וישים נא על לבו כל איש, אם תוכל שקידתנו להגיע לחלק אחד מני רבבה לשקידתו של הרמב"ם ז"ל. יותר טוב ואמת הוא לומר, שסקירתו הענקית לא תוכל להתאים להיות להדרכה לקטני ארץ כדורות האחרונים, ועל כן צריכים אנו להקטין את האורות שלו, ובכל זאת ישארו בשלימותם, אבר מהם לא יחסר, אבל יתקרבו יותר להשגת בני אדם שאינם מסוגלים לעוף תעופות שכליות קדושות ועליונות כמותו ז"ל. לכף זכות יש לנו לדון גם את הרב הירש ז"ל, כל מה שדבר מלבו הטהור דבר, אבל בכל זאת החסרון נכנס בתוך עצמיות התכונה של סדרי ההשפעה שלו, עד שהיא צריכה תיקון והרחבה, והדברים מגיעים עוד לכמה סעיפים אחרים בשיטתו. [ו' כ"ח]
What Rabbi Hirsch sought to convey in his writings about Maimonides—that his Judaism was incomprehensible—this highlights the entire shortcoming of Ashkenazi Orthodox Judaism. Such impatience, which encapsulated within it a terrible sense of pride, cannot bear fruits without internal decay. We can correct Maimonides’ method like dwarfs on giants, but we cannot go so far as to say his Judaism was unintelligible, while he contained in his spirit the treasure of the Torah in its entirety. And from where shall we gain a more complete understanding of Judaism, if not through the study and diligence with which we examine the Torah? Let each person consider whether our diligence can reach even a small part of Maimonides’ [of blessed memory] diligence. It is more accurate and truthful to say that his immense comprehension cannot serve as a guide for the common folk of the later generations, and therefore we need to diminish his light, yet it will remain complete, not a single part lacking, but made more accessible to the understanding of people incapable of soaring to the sacred and sublime intellectual heights he reached. For fairness, we must also judge Rabbi Hirsch of blessed memory—whatever he spoke was spoken from his pure heart —but nevertheless, the deficiency exists within the essence of the system of his influence, to the extent that it requires correction and expansion. These issues extend further into several other sections of his methodology.
