A Love Song....

Just INCREDIBLE!!! 

INCREEEEEDIBLEEEEE!!!! 😊😊

צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ,

דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?

מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְׁלוֹם

רָחוֹק וְקָרוֹב שְׂאִי מִכֹּל עֲבָרָיִךְ,

וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל–

חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ!

לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחֱלֹם

שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ.

לִבִּי לְבֵית-אֵל וְלִפְנִיאֵל מְאֹד יֶהֱמֶה

וּלְמַחֲנַיִם וְכֹל פִּגְעֵי טְהוֹרָיִךְ,

שָׁם הַשְּׁכִינָה שְׁכֵנָה לָךְ, וְהַיּוֹצְרֵךְ

פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ,

וּכְבוֹד אֲדֹנָי לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ, וְאֵין

שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ.

אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ בְּמָקוֹם אֲשֶר

רוּחַ אֱלֹהִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ.

אַתְּ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְּ כִּסֵּא אֲדֹנָי, וְאֵיךְ

יָשְׁבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִסְאוֹת גְּבִירָיִךְ?

מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר

נִגְלוּ אֱלֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ!

מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד,

אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ!

אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָ-

נַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת-עֲפָרָיִךְ,

אַף כִּי בְעָמְדִי עֲלֵי קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶשְׁ-

תּוֹמֵם בְּחֶבְרוֹן עֲלֵי מִבְחַר קְבָרָיִךְ!

אֶעְבֹר בְּיַעְרֵךְ וְכַרְמִלֵּךְ וְאֶעְמֹד בְּגִלְ-

עָדֵךְ וְאֶשְׁתּוֹמֲמָה אֶל הַר עֲבָרָיִךְ,

הַר הָעֲבָרִים וְהֹר הָהָר, אֲשֶׁר שָׁם שְׁנֵי

אוֹרִים גְּדוֹלִים מְאִירַיִךְ וּמוֹרָיִךְ.

חַיֵּי נְשָׁמוֹת – אֲוִיר אַרְצֵךְ, וּמִמָּר דְרוֹר

אַבְקַת עֲפָרֵךְ, וְנֹפֶת צוּף – נְהָרָיִךְ!

יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף עֲלֵי

חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ,

בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז, וּבִמְקוֹם כְּרוּ-

בַיִךְ אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי חֲדָרָיִךְ!

אָגֹז וְאַשְׁלִיךְ פְּאֵר נִזְרִי וְאֶקֹּב זְמָן,

חִלֵּל בְּאֶרֶץ טְמֵאָה אֶת-נְזִירָיִךְ–

אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת בְּעֵת אֶחֱזֶה,

כִּי יִּסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת-כְּפִירָיִךְ?

אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי בְּעוֹד

אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָׁרָיִךְ?

כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט! הַרְפִּי מְעַט, כִּי כְבָר

מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ.

עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ, וְאֶזְ-

כֹּר אָהֳלִיבָה – וְאֶמְצֶה אֶת-שְׁמָרָיִךְ!

צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי, אַהְבָה וְחֵן תִּקְשְׁרִי

מֵאָז, וּבָךְ נִקְשְׁרוּ נַפְשׁוֹת חֲבֵרָיִךְ–

הֵם הַשְּׂמֵחִים לְשַׁלְוָתֵךְ וְהַכּוֹאֲבִים

עַל שׁוֹמֲמוּתֵךְ וּבוֹכִים עַל שְׁבָרָיִךְ.

מִבּוֹר שְׁבִי שׁוֹאֲפִים נֶגְדֵּךְ וּמִשְׁתַּחֲוִים

אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ אֱלֵי נֹכַח שְׁעָרָיִךְ,

עֶדְרֵי הֲמוֹנֵךְ, אֲשֶׁר גָּלוּ וְהִתְפַּזְּרוּ

מֵהַר לְגִבְעָה וְלֹא שָׁכְחוּ גְדֵרָיִךְ,

הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ וּמִתְאַמְּצִים

לַעְלוֹת וְלֶאְחֹז בְּסַנְסִנֵּי תְּמָרָיִךְ.

שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם, וְאִם

הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ?

אֶל מִי יְדַמּוּ מְשִׁיחַיִךְ וְאֶל מִי נְבִי-

אַיִךְ וְאֶל מִי לְוִיַּיִךְ וְשָׁרָיִךְ?

יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל-מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל.

חָסְנֵךְ לְעוֹלָם, לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ.

אִוָּךְ לְמוֹשָׁב אֱלֹהַיִךְ, וְאַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ

יִבְחַר יְקָרֵב וְיִשְׁכֹּן בַּחֲצֵרָיִךְ!

אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה עֲלוֹת

אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ,

לִרְאוֹת בְּטוֹבַת בְּחִירַיִךְ וְלַעְלֹז בְּשִׂמְחָתֵךְ 

בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ!

------

• אֲסִירַיִךְ – עם ישראל, האסור וכבול בגולה. הגולה מדומה לבית כלא, בור ועם ישראל לאסירים, למשל בנבואת זכריה (ט, יא–יב): גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ: שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה.

• דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ – מבקשים אותך ומתגעגעים אלייך מגלותם.

• יֶתֶר עֲדָרָיִךְ – שארית הפליטה שלך. עם ישראל מדומה במקרא ובמדרשים לצאן.

• מִיָּם – ממערב.

• וְתֵימָן – דרום.

• מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן – לפי תהלים קז, ג: וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם.

• שְׁלוֹם רָחוֹק וְקָרוֹב – דרשי בשלום בנייך, הרחוקים והקרובים. הלשון לפי ישעיהו נז, יט בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב...

• עֲבָרָיִךְ – צדדייך.

• אֲסִיר תַּאֲוָה – אסיר בגלותו, המתאווה לעלות לציון, והוא כמו אסור בידי כמיהתו זו.

• נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל חֶרְמוֹן – שדמעותיו יורדות כטל מן החרמון. הלשון לפי תהלים קלג, ג: כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן...

• וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ – ומשתוקק שדמעותיו ירדו על הרי ציון.

• לִבְכּוֹת עֱנוּתֵךְ אֲנִי תַנִּים – אינני מפסיק לבכות את כאבך, כמו התן.

• וְעֵת אֶחֱלֹם שִׁיבַת שְׁבוּתֵך – וכאשר אחלום על גאולתך. לפי תהלים קכו, א: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.

• אֲנִי כִנּוֹר לְשִׁירָיִךְ – שירי השמחה על כך יתנגנו בי ככינור.

• לְבֵית אֵל וְלִפְנִיאֵל... וּלְמַחֲנַיִם – שמות מקומות בארץ.

• לִבִּי... מְאֹד יֶהֱמֶה – מאוד אתגעגע.

• פִּגְעֵי טְהוֹרָיִךְ – מקומות התפילה של האנשים הטהורים שחיו בך. "פגע" במקרא משמש גם בלשון תפילה ומפגש.

• וְהַיּוֹצְרֵךְ – ה', שיצר אותך.

• פָּתַח לְמוּל שַׁעֲרֵי שַׁחַק שְׁעָרָיִךְ – כיוון את שערייך כנגד שערי השמים, כפי שנאמר בבראשית כח, יז ...אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. וכן כתב המשורר, ריה"ל, בספרו "הכוזרי" (ד, י): "כי זה מקום עליית הנביאים ושער השמים", בהשראת דברי מדרש שיר השירים רבה (ג, י): "זה בית קדשי הקדשים של מעלה שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים של מטה".

• וּכְבוֹד אֲדֹנָי לְבַד הָיָה מְאוֹרֵךְ – בזמן הגאולה, אורו של ה' יאיר. לפי ישעיהו ס, א קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח.

• וְאֵין שֶׁמֶשׁ וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירָיִךְ – ולא השמש, הירח והכוכבים הם שיאירו, כנאמר בנבואת ישעיהו (ס, יט): לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וּלְנֹגַהּ הַיָּרֵחַ לֹא יָאִיר לָךְ וְהָיָה לָךְ ה' לְאוֹר עוֹלָם וֵאלֹהַיִךְ לְתִפְאַרְתֵּךְ.

• אֶבְחַר לְנַפְשִׁי לְהִשְׁתַּפֵּךְ – אשפוך נפשי בתפילה.

• בְּמָקוֹם אֲשֶר רוּחַ אֱלֹהִים שְׁפוּכָה עַל בְּחִירָיִךְ – רוח ה' השורה על הנביאים, לפי לשונו של יואל ג, א: וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ... בספרו "הכוזרי" אומר ריה"ל כי רק בארץ ישראל (או בעבורה) אפשר להינבא.

• וְאַתְּ כִּסֵּא אֲדֹנָי – לפי ירמיהו ג, יז: בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַם כִּסֵּא ה'...

• עֲבָדִים – אולי האומות בכלל, לפי האמור באיכה ה, ח עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם, או שמדובר באופן ספציפי בנוצרים, צאצאי עשו, שיצחק אומר לו על יעקב: ...הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים... (בראשית כז, לז).

• עֲלֵי כִסְאוֹת גְּבִירָיִךְ – על כסאות המשפט והשלטון בציון.

• מִי יִתְּנֵנִי מְשׁוֹטֵט בַּמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר נִגְלוּ אֱלֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירָיִךְ– הלוואי שהייתי משוטט במקומות בהם התגלה ה' לנביאים.

• מִי יַעֲשֶׂה לִי כְנָפַיִם – הלוואי ויכולתי לעוף כציפור, לפי משלי כג, ה הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ כִּי עָשׂה יַעֲשֶׂה לּוֹ כְנָפַיִם כְּנֶשֶׁר יָעוּף הַשָּׁמָיִם.

• וְאַרְחִיק נְדוֹד – ארחיק אל ציון, אנדוד למרחקים, לפי תהלים נה, ח: הִנֵּה אַרְחִיק נְדֹד אָלִין בַּמִּדְבָּר סֶלָה.

• אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי – אעביר, אטלטל, את החלקים השבורים של לבי.

• בֵּין בְּתָרָיִךְ – בין השברים שלך בין הריסותייך. ויש כאן משחק על הביטוי משיר השירים ב, יז עַל הָרֵי בָתֶר.

• אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ – אפול על פני על אדמתך.

• וְאֶרְצֶה אֲבָנַיִךְ מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת עֲפָרָיִךְ – וארצה ואחבב אפילו את אבנייך ועפרך. לפי תהלים קב, טו כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

• מִבְחַר קְבָרָיִךְ – מערת המכפלה, מקום קבורת האבות והאמהות, על פי דברי בני חת יושבי חברון לאברהם (בראשית כג, ו) ...נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ.

• בְּיַעְרֵךְ וְכַרְמִלֵּךְ – יערותיך והרי הכרמל, או כרמל, שהיתה עיר בנחלת יהודה. הלשון עפ"י ישעיהו י, יח: וּכְבוֹד יַעְרוֹ וְכַרְמִלּוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר יְכַלֶּה...

• בְּגִלְעָדֵךְ – בהר הגלעד שלך.

• וְאֶשְׁתּוֹמֲמָה אֶל הַר עֲבָרָיִךְ – אתבונן אל הר העברים, ממנו התבונן משה אל הארץ שאליה לא בא (ראו במדבר כז, יב).

• הַר הָעֲבָרִים וְהֹר הָהָר... שְׁנֵי אוֹרִים גְּדוֹלִים... – בהר העברים מת משה, ובהר ההר מת ונקבר אהרן.

• מְאִירַיִךְ וּמוֹרָיִךְ – משה ואהרן.

• חַיֵּי נְשָׁמוֹת אֲוִיר אַרְצֵךְ – אויר ארץ ישראל מחיה את הנשמות. וכך כותב ר' יהודה הלוי בספרו הכוזרי ד, יז "ונקרא אלהי הארץ בעבור שיש לה כוח מיוחד מאוירה וארצה ושמיה.

• וּמִמָּר דְרוֹר אַבְקַת עֲפָרֵךְ – אבק עפרך טוב מבשמים. מָר דְּרוֹר הוא בושם, כמוזכר בשמות ל, כג: וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת.

• וְנֹפֶת צוּף נְהָרָיִךְ – נהרותייך הם כדבש. הלשון עפ"י מה שנאמר על דברי התורה במשלי יט, יא: ...וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים.

• יִנְעַם לְנַפְשִׁי הֲלֹךְ עָרֹם וְיָחֵף – יהיה לי נעים ללכת אפילו ערום ויחף, כפי שנאמר על ישעיהו (כ, ב) וַיַּעַשׂ כֵּן הָלֹךְ עָרוֹם וְיָחֵף.

• עֲלֵי חָרְבוֹת שְׁמָמָה אֲשֶׁר הָיוּ דְבִירָיִךְ – על חורבות בית המקדש.

• בִּמְקוֹם אֲרוֹנֵךְ אֲשֶׁר נִגְנַז וּבִמְקוֹם כְּרוּבַיִךְ – במקום בו שכן הארון ועליו הכרובים. לפי הבבלי (יומא נב, ע"ב) יאשיהו המלך גנז את הארון: "ומי גנזו? – יאשיהו גנזו. מה ראה שגנזו? – ראה שכתוב 'יולך ה' אתך ואת מלכך אשר תקים עליך' – עמד וגנזו, שנאמר 'ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל'". בזמנו של ירמיהו כבר נעלם הארון.

• אֲשֶׁר שָׁכְנוּ חַדְרֵי חֲדָרָיִךְ – ששכנו בקודש הקדשים.

• אָגֹז וְאַשְׁלִיךְ פְּאֵר נִזְרִי – אגזוז את שערי המפואר ואשליך אותו לאות אבל, כפי שאומר ירמיהו (ז, כט) גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי... כִּי מָאַס ה' וַיִּטֹּשׁ אֶת דּוֹר עֶבְרָתוֹ.

• וְאֶקֹּב – ואקלל.

• זְמָן חִלֵּל בְּאֶרֶץ טְמֵאָה אֶת נְזִירָיִךְ – את הזמן שבו חוללו קדושייך בארץ טמאה.

• אֵיךְ יֶעֱרַב לִי אֲכֹל וּשְׁתוֹת – איך אוכל לאכול ולשתות, כיצד יהיה טעים בפי מזון ומשקה.

• בְּעֵת אֶחֱזֶה – כשאני רואה.

• כִּי יִּסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירָיִךְ – שהכלבים סוחבים את האריות שלך, כלומר שאומות העולם משפילים אותך ואת גדולייך, לפי ירמיהו טו, ג וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם אַרְבַּע מִשְׁפָּחוֹת... אֶת הַחֶרֶב לַהֲרֹג וְאֶת הַכְּלָבִים לִסְחֹב וְאֶת עוֹף הַשָּׁמַיִם וְאֶת בֶּהֱמַת הָאָרֶץ לֶאֱכֹל וּלְהַשְׁחִית.

• אוֹ אֵיךְ מְאוֹר יוֹם יְהִי מָתוֹק לְעֵינַי – איך אהנה ממתיקות אור היום, לפי קהלת יא, ז: וּמָתוֹק הָאוֹר וְטוֹב לַעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַשָּׁמֶשׁ.

• בְּעוֹד אֶרְאֶה בְּפִי עֹרְבִים פִּגְרֵי נְשָׁרָיִךְ – כל זמן שאני רואה את העורבים הנחותים, כלומר האויב, נושאים בפיהם את פגרי הנשרים, מלכי העופות, גדולייך?

• כּוֹס הַיְגוֹנִים – כוס הצער.

• לְאַט, הַרְפִּי מְעַט – מתי יתמו הצרות, אינני יכול לשאת את הצער והכאב.

• כְסָלַי – מחשבותי, תודעתי.

• מָלְאוּ כְסָלַי וְנַפְשִׁי מַמְּרוֹרָיִךְ – גופי ונפשי שבעו מרורים, לפי איוב ט, יח: לֹא יִתְּנֵנִי הָשֵׁב רוּחִי כִּי יַשְׂבִּעַנִי מַמְּרֹרִים. כְסָלַי מוזכר בתהלים לח, ח: כִּי כְסָלַי מָלְאוּ נִקְלֶה... ומפורש שם כמותניים.

• עֵת אֶזְכְּרָה אָהֳלָה – כאשר אזכור את שומרון. אָהֳלָה בפי יחזקאל הנביא הוא כינוי פיוטי לשומרון.

• אֶשְׁתֶּה חֲמָתֵךְ – אשתה את מרירותך, לפי איוב ו, ד כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי...

• וְאֶזְכֹּר אָהֳלִיבָה – וכשאזכור את ירושלים. אָהֳלִיבָה בפי יחזקאל הנביא הוא כינוי פיוטי לירושלים, שאוהל ה' (בית המקדש) בה.

• וְאֶמְצֶה אֶת שְׁמָרָיִךְ – אשתה את מיצוי שמריה המרים ביותר, לפי תהלים עה, ט: כִּי כוֹס בְּיַד ה' וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ וַיַּגֵּר מִזֶּה אַךְ שְׁמָרֶיהָ יִמְצוּ יִשְׁתּוּ כֹּל רִשְׁעֵי אָרֶץ.

• צִיּוֹן כְּלִילַת יֳפִי – ציון שכולה יופי, המעוטרת ביופי, כמתואר במגלת איכה ב, טו: סָפְקוּ עָלַיִךְ כַּפַּיִם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ שָׁרְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם עַל בַּת יְרוּשָׁלִָם הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְרוּ כְּלִילַת יֹפִי מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ.

• מִבּוֹר שְׁבִי שׁוֹאֲפִים נֶגְדֵּךְ – כשהם שבויים בגלות הם שואפים אלייך.

• וּמִשְׁתַּחֲוִים אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ אֱלֵי נֹכַח שְׁעָרָיִךְ – כל תפילותיהם מכוונות אלייך.

• אֲשֶׁר גָּלוּ וְהִתְפַּזְּרוּ מֵהַר לְגִבְעָה – לכל מקום, כפי שאומר ירמיהו (נ, ו) צֹאן אֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי רֹעֵיהֶם הִתְעוּם הָרִים שֹׁובְביּם שֹׁובְבוּם מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ שָׁכְחוּ רִבְצָם.

• וְלֹא שָׁכְחוּ גְדֵרָיִךְ – ולא שכחו את גדרות מקום מרעיתם, אותך.

• הַמַּחֲזִיקִים בְּשׁוּלַיִךְ – הנאחזים בשולי בגדך.

• וּמִתְאַמְּצִים לַעְלוֹת וְלֶאְחֹז בְּסַנְסִנֵּי תְּמָרָיִךְ – מתאמצים להיחאחז בך, לעלות אלייך. לפי שיר השירים ז, ט אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו...

• שִׁנְעָר וּפַתְרוֹס – בבל ומצרים.

• הֲיַעַרְכוּךְ בְּגָדְלָם – האם יהיו שוות ערך אלייך בגודלן?

• וְאִם הֶבְלָם יְדַמּוּ לְתֻמַּיִךְ וְאוּרָיִךְ – האם ניתן להשוות את הבלי אמונותיהם לאורים ותומים המונחים בחושן שעל חזהו של הכהן הגדול?

• יִשְׁנֶה – ישתנה, כמו באיכה ד, א אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת.

• וְיַחְלֹף – ויעבור.

• כְּלִיל – כתר.

• יִשְׁנֶה וְיַחְלֹף כְּלִיל כָּל מַמְלְכוֹת הָאֱלִיל – לפי ישעיהו ב, יח: וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף.

• חָסְנֵךְ לְעוֹלָם – ואילו את תהיי קיימת לעולם.

• לְדוֹר וָדוֹר נְזָרָיִךְ – כתרייך לנצח נצחים.

• אִוָּךְ לְמוֹשָׁב אֱלֹהַיִךְ – ה' בחר בירושלים כמקום מושבו, לבית המקדש. לפי תהלים קלב, יג כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ.

• וְאַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ – ומאושר יהיה האדם.

• יִבְחַר יְקָרֵב וְיִשְׁכֹּן בַּחֲצֵרָיִךְ – שיזכה לכך שה' יבחר בו ושישכון בציון, לפי תהלים סה, ה: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ.

• אַשְׁרֵי מְחַכֶּה וְיַגִּיעַ וְיִרְאֶה – אשרי המחכה לגאולה שיזכה לראות גם את בואה.

• עֲלוֹת אוֹרֵךְ וְיִבָּקְעוּ עָלָיו שְׁחָרָיִךְ – את עליית אור הגאולה, לפי ישעיהו נח, ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ.

• וְלַעְלֹז – ולשמוח.

• בְּשׁוּבֵךְ אֱלֵי קַדְמַת נְעוּרָיִךְ – כשתשובי אל ימייך הראשונים, לפי יחזקאל טז, נה וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְשֹׁמְרוֹן וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְןָ לְקַדְמָתָן וְאַתְּ וּבְנוֹתַיִךְ תְּשֻׁבֶינָה לְקַדְמַתְכֶן.

--------

שירו של ר' יהודה הלוי הוא שיר אהבה וכיסופים לאהובת נפשו, לארץ ישראל. כאוהב מסור ונאמן הוא מתמודד עם עליות ומורדות הנובעות ממערבולת של תחושות כבדות - נִבְגָדוּת, קושי להתמודד עם אובדן נעוריה של אהובתו ועם אובדן-כביכול של איכויותיה המיוחדות.

פתיחת השיר – תחושת הנבגדות [שורות 8-1]

השיר נפתח בפניה ישירה אל ציון בתלונה על כך שציון אינה מתעניינת בגורלו של עם ישראל אשר רחק ממנה בשל יציאתו לגלות. הדובר ממורמר על חוסר הסימטרייה בין האוהבים. בעוד האוהבים חשים כאסירי אהבתם, אהבה ממנה לא יוכלו להשתחרר, הארץ - שהיא מושא אהבתם - כלל אינה מגלה עניין בם. השאלה הרטורית –שאלה שאינה זוכה למענה - משקפת את העדר הסימטרייה ואת תחושת התהום שנפערת בנפשו של הדובר-השר.

בפתיחת השיר נשמעים שני קולות – קולו של הקולקטיב היהודי וקולו של הדובר-השר. הקולקטיב הם היהודים שיצאו לגלות לארבע רוחות השמים ["יֶתֶר עֲדָרַיִךְ...מִיָם וּמִזְרָח וּמִצָפוֹן וְתֵימָן"] אולם נותרו שבויים באהבתם לארץ ["אֲסִירַיִךְ..דוֹרְשֵי שְלוֹמֵךְ"]. קולו של הדובר-השר מופיע כקולו של "אֲסִיר תַאֲוָה" שנכסף לארץ ישראל ["נוֹתֵן דְמָעָיו כְּטַל חֶרְמוֹן וְנִכְסַף לְרִדְתָם עַל הֲרָרַיִךְ"].

קיים הבדל גדול בעוצמת רגשותיהם של שני קולות אלה. יחסו של הקולקטיב לארץ מתמצה במילים "דוֹרְשֵי שְלוֹמֵך", זאת בשעה שרגשות הדובר גואים בו והוא מיטלטל בין רגשות תאווה, בכי והזדהות עם הארץ על סבלה ותקוותיה. כמובן שעוצמת רגשות כזו מדגישה ביתר שאת את העדר הסימטריה בין האוהב לזוגתו ואת הניכור שהיא משדרת כלפיו.

ציון של מעלה - ההתעלות [שורות 20-9]

שורות שיר אלה משרטטות את תודעתו של הדובר ביחס לציון. מבחינתו זוהי ציון של מעלה, ארץ ישראל שבה מתחולל מפגש אל-אדם. הוא מציין מקומות ששם פגש יעקב אבינו את נוכחות ה': פניאל, מחניים, בית אל. שם נפתחו שערי שמים מול שערי הארץ, שם "רוּחַ אֱלוהִים שְפוּכָה עַל בְּחִירָיו", שם האור היחיד הוא אורו של כבוד ה'. הריאליה היא ממנה והלאה ואין צורך בגרמי השמים על מנת להאיר את הארץ ["וְאִין שֶמֶש וְסַהַר וְכוֹכָבִים מְאִירַיִךְ"]. זוהי ציון שכולה הוויית קדושה ורוחניות ואל הוויה זו הוא משתוקק לפרוץ מתוך מרחב המקום והזמן שבו הוא נתון ["מִי יִתְנֵנִי מְשוֹטֵט בַּמְקוֹמוֹת אֲשֶר/ נִגְלוּ אֱלוֹהִים לְחוֹזַיִךְ וְצִירַיִךְ"].

ציון של מטה – הנפילה [שורות 46-21]

כל עוד נמצאת תודעתו של הדובר-השר בציון של מעלה, שהיא ציון שמֵעֵבֶר-להיסטוריה, ליבו הומה ונרגש. ברם, כאשר מתחילה לחלחל לתוכו המציאות העכשווית של ציון בחורבנה, כאשר חודרת אליו תודעת הזמן ההיסטורי, מתרחש אצלו תהליך של התמוטטות פנימית. הרמז הראשון לתהליך זה מופיע עדיין בד בבד עם חוויית הקדושה: "אַתְ בֵּית מְלוּכָה וְאַתְ כִּסֵא אֲ-דוֹנַי וְאֵיךְ/ יָשְבוּ עֲבָדִים עֲלֵי כִּסְאוֹת גְבִירַיִךְ?". בהמשך הוא משתמש בביטוי שמשקף את אי היכולת שלו לקבל את המציאות ההיסטורית: "מִי יַעֲשֶה לִי כְּנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד".

בהמשך השיר מגיע הדובר-השר להזדהות מוחלטת עם ציון. שברה של ציון הוא שברו של הדובר ["בִּתְרֵי לְבָבִי... בְּתָרַיִךְ]. הוא מתהלך עירום ויחף כשיקוף לעירומה של הארץ השוממה [שורה 33]. הזדהותו עימה נהיית כה טוטאלית עד שהוא מאבד את הטעם לחייו. הוא אינו מבין איך יוכל ליהנות ממנעמי סעודה "בְּעוֹד יִסְחֲבוּ הַכְּלָבִים אֶת כְּפִירַיִך". הוא אינו יכול לשאת את החיים משום שעל ציון השתלטה מציאות של מוות [שורות 42-41]. בעיניו זוהי כבר ארץ טמאה שאיבדה את איכויותיה הרוחניות הייחודיות [שורה 38]. זעקתו "כּוֹס הַיְגוֹנִים, לְאַט!" מבטאת את שברו העמוק. הוא אינו יכול לעמוד במתח הבלתי נסבל שבין ציון של מעלה לציון של מטה. הוא כבר אינו מזהה בציון את דמותה של אהובתו משכבר הימים.

משבר האהבה בעיצומו.

ניצחונה של ציון העל-היסטורית [שורות 68-47]

בנקודה שבה הוא הגיע לנקודת השבר הנמוכה ביותר מתחיל תהליך צמיחתה של הכרה מחודשת. נעלמת תחושת הבגידה ואת מקומה תופסת ראייה צלולה ומפוכחת של המציאות. אמנם מבחינה היסטורית עובדתית הארץ אכן שרויה בחורבנה אך האהובה נותרה כשהייתה מבחינת מהותה הייחודית. היא ארץ הבחירה ועַמה הוא העם הנבחר הממשיך לחוש אסיר אהבה כלפיה ["מִבּוֹר שְבִי שוֹאֲפִים נֶגְדֵךְ"]. גם איכויות הקדושה שלה לא נפגעו חלילה ["אִוָה לְמוֹשָב אֱלוֹהַיִךְ"], למרות שכעת שולטות בה ממלכות זרות. אף מסתבר לו הגילוי המרכזי – תהליך הזדקנותה של האהובה הוא הפיך. היא יכולה לשוב אל נעוריה ["בְּשוּבֵךְ אֱלֵי קִדְמַת נְעוּרַיִךְ"]. מילים אלה החותמות את השיר הן עיקר נחמתו של הדובר. אם כן, בסופו של השיר מתרחשת אצל הדובר-השר פריצה תודעתית. ברגעי המשבר השתלטה עליו ההתבוננות ההיסטורית המצומצמת ולכן איבד את היכולת לזהות את האיכויות הנצחיות שלה. ברגע שהוא מניח לממדי הזמן הריאליים הוא מפסיק לראות בארץ את אהובתו שהזקינה וכמשה. הוא מבין שהמציאות החיצונית מתעתעת ומצליחה להסתיר את המציאות הפנימית שהיא-היא האמת. הוא שב לראות את ארץ ישראל כארץ בעלת איכויות מטא-היסטוריות [שמעבר-להיסטוריה], איכויות שלעולם עומדות.

סיכום

זהו שיר אהבה של אוהב לאהובתו, שיר המבטא משבר עמוק באהבתו של הדובר-השר על רקע אובדן נעוריה, אובדן ייחודה ואדישותה-כביכול כלפיו.

במהלך השיר מסתבר מקור המשבר. הדובר מיטלטל בין שתי נקודת מבט – היסטורית ועל-היסטורית. כאשר המבט ההיסטורי משתלט צולל הדובר למרה שחורה עד כדי מאיסה בחייו, אולם כאשר משתלטת הראייה העל-היסטורית, הראייה שמנצחת בסופו של דבר, חוזרים אליו רגשות האהבה והנאמנות והוא חוזר להכיר באיכויותיה המיוחדות של אהובת ליבו, איכויות שכמובן לא אבדו, ובנעוריה הנצחיים.

בניגוד לטלטלות שעובר הדובר, הקולקטיב המוצג בשיר מפגין יחס יציב כלפי ציון. בתחילת השיר הם אסירי אהבה אליה, ואף בסוף השיר הם ב"בור שבי", כשהם "מַחֲזִיקִים בְּשוּלַיִךְ וּמִתְאַמְצִים/ לַעֲלוֹת וּלֶאֱחוֹז בְּסַנְסִינֵי תְמָרַיִךְ". כנראה שמהם שואב הדובר הנסער את יציבותו, ובסוף השיר הוא הופך לחלק חלק מהכלל, פרט בתוך ציבור שמחכה בסבלנות ליום בו "יִבָקְעוּ עָלָיו שְחָרַיִךְ".

מבנה השיר

בשיר נשמעים שני קולות – קולו של הפרט וקולו של הקולקטיב. השיר מאורגן על-פי קולות אלה:

א. שורות 4-1 הן קולו של הקולקטיב אסיר האהבה.

ב. שורות 46-5 הן קולו של הדובר אסיר האהבה.

ג. שורות 62-47 הן קולו הקולקטיב אסיר האהבה

ד. שורות 68-63 הן קולו המוסווה של הדובר, פרט בתוך קולקטיב.

קיימת קרבה בין קולות הקולקטיב שבא' וג', כשהיסוד המהדק ביניהם הוא האסירות [אסיריך.. בור שבי].

כמו כן קיימת זיקה בין קולו של הדובר בפתיחת השיר לבין קולו המוסווה בסוף השיר. בשני המקומות מופיע מוטיב השיבה [שיבת שבותך...בשובך], מוטיב הבחירה [אבחר לנפשי, בחיריך...יבחר], ו"כסא א-דוני" מומר ב"מושב אלוהיך". הזיקה מזהה את הקול בסוף השיר כקולו של הדובר המוסווה כ"אנוש" [שורה 63]. זיהוי הקול האישי כקולו של הפרט בתוך הכלל היהודי מטשטש את השונות בין שני הקולות והופך אותם לקול אחיד.

אמצעים אמנותיים

שאלה רטורית: בשיר מופיעות מספר שאלות רטוריות [שורות 2-1, 17, 42-39]. שאלה רטורית היא שאלה שאין בה ציפיה לתשובה ולכן נוצר חוסר איזון שמבטא מצוקה גדולה.

דימויים ומטאפורות: למשל, "אני תנים" היא מטאפורה שמטשטשת את השוני בינו לבין תן מיילל. המטאפורה משקפת את עומק כאבו של הדובר-השר, ששום קול מלבד יללה ארוכה ומתמשכת, אינו יכול לבטא אותו.

ארמז: תמונת העם הנאחז בעץ התמר כביטוי לאהבתו ונאמנותו לארץ ישראל לקוחה משיר השירים. זכרון אהלה ואהליבה מופיע במגילת איכה, מגילת החורבן.

לשון נופל על לשון: שממה/אשתוממה/ואשתומם [שורות 25, 28, 34] כאשר הקרבה הלשונית מבטאת את הזדהותו המלאה של הדובר עם מצב הארץ, הזדהות שמביאה אותו עד משבר.

פניה: הפניה האישית לציון מבטאת את הקרבה שחש הדובר כלפי אהובתו.

תפארת החתימה: השיר מסתיים בהכרת הדובר כי אובדן נעוריה של ציון ואובדנם-כביכול של איכויותיה הן שלב הפיך והארץ תשוב אל נעוריה. בכך מגיע המשבר אל תומו ומצוקתו הנפשית נפתרת. סימן הקריאה מחזק את עוצמת השמחה שבגילוי זה.