"...כן הוא בעניין חכמת האגדה עם חכמת ההלכה, שיסוד הראשונה חכמת הלב והרעיון, שכל ההלכות המרובות התלויות בדעה ובמחשבה נובעות ממנה, והשניה היא חכמת המעשים. ששניהם נובעים משני השורשים שמסתעפים מתוה"ק, הם החכמה והנבואה, שלא נתבארו עדיין יפה גדריהם ביחש לניתוח ההלכות ועניין תורה שבע"פ. כי הך כללא ד"לא בשמים היא" יש בו כמה הררים גדולים, אע"פ ששיטת הרמב"ם היא ביסודי התורה שאין שייכות לנבואה לעניין הלכה, מ"מ הלא שיטת התוס' היא דאין זה כלל גדול, ופשוט שהיו לכלל זה ג"כ יוצאים, והייתה הנבואה מעולם פועלת ג"כ על הליכות תורה שבע"פ. והכי משמע פשטות המשנה דאבות 'וזקנים לנביאים', שהי' ערך לעניין הנבואה בעניין תורה שבע"פ, דדוחק הוא לומר שרק במקרה הייתה המסורת ע"י נביאים ובאמת לא פעלה כלום הנבואה בזה. וכן משמע לע"ד בהא דזבחים 'ג' נביאים עלו עמהם מן הגולה' והלא היו שם ג"כ כמה חכמים, אלא שהיו עניינים כאלה שצריך דווקא כח נבואה. ואפילו אם נאמר שאין גומרים ההלכה ע"פ נבואה, מ"מ פועלת היא על סדור הלמודים..." (איגרות הראי"ה א, עמ' קכג).
"...על דבר הערך של הנבואה ורוח הקדש אל דרישת ההלכה המעשית לדורות. למרות מה שלדעת הרמב"ם אין לנבואה תוכן של דבר תורה, יש לגאונים רק מסילה אחת: תורה, נביאים, כתובים, סופרים והלאה. ובמקום שהסכמת האומה עושה, מקדושתה של תורה, לשיטתו, את היסוד של תורה שבעל פה, שיסודו הוא בשביל כך הבית דין הגדול שבשלכת הגזית, ושפע רוח הקודש מצד עצמו אין הוא יכול לסייע לחתוך הלכה, - עושה להם רוח הקודש המסוגלה לישראל את ההלכה לקבועה לדורות, ו"המקום אשר יבחר ד'" מכריע בקדושתו הסגולית, מפני שרוח הקדש שורה בו בסתר או בגלוי, והנבואה מכרעת היא ומפרשת ואחר כך באו הסופרים לרשת מקומה..." (איגרות הראי"ה ב, עמ' רצה).
"...ואולי יש לומר, שאפילו אם נאמר דבדבר שאין זה נגד התורה, ולא יש גם כן מקום לתלות מפני הכבוד, אז סומכים על הוראה בהודעה מן השמים, מכל מקום זהו דווקא שתבוא ידיעה מן השמים מאליה, כמו בת קול דיצאה ביבנה כבירושלמי ספ"ק דיבמות דהלכה כבית הלל, אבל לשאול מן השמים דבר של הוראה זהו דבר נמנע אחרי משה רבינו עליו השלום, שרק הוא היה אומר בביטחון עמדו ואשמעה מה יצוה ד' לכם" (משפט כהן, סימן צב).
חילוק זה מניח כי האיסור הוא לפנות אל בת הקול למתן עזרה בדיון ההלכתי, אולם אין איסור להשתמש בידיעות שהגיעו לידיעת האדם מכוחה של בת קול.
"...בפרשת "כי יפלא ממך דבר למשפט" כפול בשביל זה הלשון "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם", ואם היה דרך דרישת התורה אחד לשניהם, לכהן ולשופט, אין צורך בפרטן. אמנם משפטי התורה הפרטיים אפשר שיהיו נחתכים ע"פ הרוח הכללי של התורה, ע"פ כוח טעמי תורה, המתאים אל המוסר הכללי שבתורה. אפשר ג"כ לנתח הפרטים מהכללים ע"פ דרך לימוד פרטי, לדון דבר מדבר מאין צורך להשקיף על כוח הכללי, כי כוח הכללי צבור הוא בפרטים. מובן הדבר כי לפרט פרטי הלכות ע"פ רוח התורה הכללי, צריך שיהיה הפוסק את אותן ההלכות בעל חכמה רבה, שיוכל לעמוד באותם הדברים הגדולים שעקרי תורה מיוסדים עליהם. ומי שהוא פחות ממדרגה זו, יוכל רק לבא למדה זו של פסיקת הלכות פרטיות, ע"פ הדברים האפשריים לדון בפרטי ההלכות מצד ערכם הפרטי.
זהו החילוק שבין הכהן והשופט, הכהן הונח שיהיה איש אשר רוח אלוקים בו, הכהן הגדול היה ראוי שיהיה מדבר ברוה"ק, הוא יוכל לבאר פרטי תורה ע"פ עיקריה ורוחה הכללי. לא כן השופט, לא יבא למדה זו אבל ידמה מלתא למלתא, וע"פ הפרטים המפורסמים יברר דינו גם בדברים הנעלמים ממנו בדת ודין. והננו מצווים לשמע אל שניהם כפי מעמד הדור.
בהיות ישראל שוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה ע"פ דרך הכהונה, לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה ולמדרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש. היראה שיש לחוש לטעות על הדרך הגדולה הזאת, כי טעמי תורה הם דרכים גדולי ערך מאוד והבא להתנהג על פיהם בפרטים עלול להיכשל, אינה תופסת מקום כל זמן שיש מרכז בטוח לאומה בענייני התורה, ב"ד הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, המקום אשר יבחר ד'.