בתפילה אנו נפגשים עם הרגש הבא במעבר האבות, ואומרים או"א. ובמצות הננו עולים לכללות העולם ומתאוים לשכלולו ע"י הרמת עצמיותינו המעשית, ומברכים מתוך כך במלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציונו.
---
לפי המורגל בלימוד המוסר, לא יתכן שיתקבץ באדם אהבת עולם הזה ואהבת עולם הבא, כמו שלא יתקבצו האש והמים בכלי אחד, כדברי חובת הלבבות. אמנם ישנה דרך שלמה יותר, שאהבת עולם הזה עומדת במילואה ומקומה וערכה הראוי לה, ואהבת עולם הבא, אמנם מתוך הבנה שלמה בערכה היתר והנעלה, היא מבטלת בגודל יפעתה את אהבת עולם הזה בכל דבר שאם תבא שם תפגם אותה. זה היה דרך אבות העולם שנקראו ישרים, שאהבו כפי המסופר בתורה את החיים, והתעסקו בצרכיהם בנפש חפצה, וזאת המעלה האנושית השלמה שראוי אליה לשאוף.
---
טעם איסור טומאת מתים בכהנים, מפני שהם מורי העם, ומרוחם נאצלת ההשפעה על הסגנון המוסרי, והמוסר שבתורה הוא מיוסד על אהבת החיים, שהרי מצינו אפילו במשה רבינו ע"ה שבקש והתפלל על החיים, והיינו שהתשוקות הטבעיות הטהורות הן הן השלמות מצד עצמן, וכן אהבת החיים היא השלמה עצמית באמת. והמוסר שממנו יוצא שנאת החיים יתכן להיות רק בתור רפואה מרה הניתנת לפעמים למחלה רעה שלא תתגבר, אבל אין זה היסוד הקבוע שבאורח החיים. על כן הרחיקה תורה את כהני ד' ממעמד המות, שלא ישפיע על רוחם, הנח יותר לקלוט השפעה רוחנית, סגנון הדרכה לשנאת החיים. ובאמת הדרך לאהבת החיים המלאה, היא רק היא תעורר את האדם לאהבת חסד וטוב, כדי להיות החיים ממולאים כראוי, והם מעירים את האדם גם כן להשביע נפשו באור ד' כדי שישפע עליו חיי עולם באמת.