כ. כשאדם, בין יחיד בין ציבור, חושב בדבר האמונה, מצייר לו את הדרכים שעל ידם תיוודע האמונה על פי כשרונו וציורו, כשהוא עומד במצב נמוך, שדמיונו מלא רעיונות בדים, מצטייר לו אופן הבירור גם כן על פי מידה זו. ויוכל להיות שיהיה עצם התוכן של האמונה זך ועדין, והדרכים שהמאמין מצייר שעל ידם ייוודע, חשוכים ומלאים סיגים של דמיון נתעה, ואין הציור של הדרכים פוגם כלל את גוף האמונה. כשהאדם מתעלה, גם כן בין בייחודו בין בקיבוצו, הרי הדעה המזוקקת תובעת ממנו את התפקיד של זיקוק הדרכים, שעל ידם מתבררת האמונה, ואם באמת האדם כבר ראוי לקשר את תוכן אמונתו בקישור של דרכים עדינים, ודרכי בירור מלאים אורה וזיו של אמת, אז כל החידושים שעל הדרך של אופני הבירור אשר לאמונה לא יזיקו כלל לגוף האמונה, ואדרבה עוד יבססוה ויעמיקו אותה. אבל אם באמת הוא איננו ראוי עדיין לקבל את הדרכים היותר עליונים ויותר מזוככים, אז תביא לו הביקורת של הדרכים שעל ידם האמונה מתבררת, צרה גדולה חשכה ומארה, וההרגשה הישרה תביא אותו למעמד נפשי כזה, שימצא את עצמו מאושר בהימנעו מחקור על הדרכים איך נתבררה האמונה, ויסמוך בתמימות על מורשת אבות.
כאשר התבונן הרב קוק בזמנו על המשבר הנורא שפקד את האנושות בכללה ואת עם ישראל בפרט – משבר החילון, הוא ראה באופן ברור שעיקרו של המשבר לא נסוב על עצם התוכן של האמונה. שהוא מאתגר את האדם ומרומם אותו לגבהים נשגבים מכל מסגרות הקיום שלו. אלא שהדרכים שעל ידם תיוודע האמונה, האופנים בהם האמונה באה לידי ביטוי באופן גלוי – צורת ההתארגנות, המוסדות והמנהגים השונים, הם חשוכים ומלאים סיגים של דמיון נתעה. לכן ממילא הם גורמים לרתיעה ואף סלידה, לעיתים דווקא מצד הטובים ביותר שבבני אדם והרבים שהולכים בעקבותיהם. במקום להיות חזון נשגב לפיתוח כל כוחות נפשו וכישרונותיו של האדם, הפכה האמונה להיות אבן נגף ומכשול בהתפתחותו, בשכלול החברה והתרבות. ברור שאם כך המצב, הדבר המוסרי, ההגיוני והנכון לעשות, הוא להשליך את כל כבלי האמונה והמסורת ולהשתחרר מהם.
על כן חיוני להבחין בין תוכן האמונה לבין דרכי הביטוי שלה, שאצל אדם שעומד במצב נמוך, שדמיונו מלא רעיונות בדים – לא מושגים מבוררים, אלא בדיות, כפי שעלול להיות לאדם שאינו מתאמץ לזכך את מושגי האמונה שלו, מצטייר לו אופן הבירור של האמונה, גם כן על פי מידה זו. מושגי האמונה שלו מעוּותים ומפלצתיים. אלוהות, השגחה, שכר ועונש או משמעות הקיום – כל אלה נתפסים בעיניו בצורה ילדותית, אם לא חולנית ומזוויעה. ובניגוד לדרכי הביטוי של האמונה בהכרתו, יוכל להיות שיהיה עצם התוכן של האמונה זך ועדין. ולמרות זאת, אין הציור של הדרכים פוגם כלל את גוף האמונה. שכן קיים פער בין תוכן האמונה הזך שאדם תופס באופן תת־מודע, לבין צורת התבטאותו המודעת. הדבר בא לידי ביטוי בחטא העגל: רבי יהודה הלוי[43] מסביר כי כוונתם של החוטאים בחטא העגל הייתה טובה ביסודה – הם רצו להשתמש בעגל כאמצעי לעבוד את ה' אלוהי ישראל שהוציאם מארץ מצרים, ולא כפרו בו (עי' כוזרי א, צז). הכרזתם על עגל הזהב: "אֵלֶּה אֱלוֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ד), היא מעין חזרה על דברי ה': "אָנֹכִי ה' אֱלוֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב). רק הדרך בה נקטו למימוש כוונתם הייתה פסולה.
ומכיוון שגוף האמונה נותר בטהרתו, ולא ניזוק מדרכי הופעתה השפלים יותר, באופן טבעי כשהאדם מתעלה, גם כן בין בייחודו בין בקיבוצו, הרי הדעה המזוקקת תובעת ממנו את התפקיד של זיקוק הדרכים שעל ידם מתבררת האמונה. רמת האינטליגנציה המפותחת שלו מביאה אותו להכרה שדרכי האמונה הישנות שלו כבר אינן מתאימות לו, שהן היו נכונות וטובות רק לשעתן, לרמת התפתחותו השכלית – כשלב התחלתי שעליו לחלוף, ואם באמת האדם כבר ראוי לקשר את תוכן אמונתו בקישור של דרכים עדינים, ודרכי בירור מלאים אורה וזיו של אמת, אז כל החידושים שעל הדרך של אופני הבירור אשר לאמונה לא יזיקו כלל לגוף האמונה, ואדרבה עוד יבססוה ויעמיקו אותה. כשהאדם מפותח מספיק בהכרתו, דרכי האמונה החדשות שהוא מפתח על גבי תפיסתו הישנה, אינן מזיקות לו, אלא אדרבא – מתוך ההבחנה שבין דרכי האמונה לתוכן האמונה, הוא מתעלה ומזכך יותר ויותר את אמונתו.
אבל אם באמת הוא איננו ראוי עדיין לקבל את הדרכים היותר עליונים ויותר מזוככים, אז תביא לו הביקורת של הדרכים שעל ידם האמונה מתבררת, צרה גדולה חשכה ומארה, וההרגשה הישרה תביא אותו למעמד נפשי כזה, שימצא את עצמו מאושר בהימנעו מחקור על הדרכים איך נתבררה האמונה, ויסמוך בתמימות על מורשת אבות. דרכים נכונות וטובות יותר להופעת האמונה, עלולות גם לפגוע באדם. בדומה למי שיושב במשך שעות ארוכות בחדר סגור ובחושך מוחלט, ולפתע פותחים בפניו את דלת החדר וקרני השמש שוטפות אותו בעוצמה. האור הוא טוב וחיוני, אך מסנוור את העיניים ומחייב את האדם לחזור במהרה לחשכה, אחרת יסבול נורא. בתקופת משבר החילון, אמונתם של יהודים רבים הייתה תמימה ופשוטה, שכן טרדות הפרנסה והקיום בגלות היו בראש מעייניהם, ולא הבנת האמונה. מה שהחזיק בפועל את האמונה אצל יהודים כאלה הייתה ההתלכדות הקהילתית, והתוכן הרוחני המרכזי עבורם היה בעיקרו סיפורי מופתים על אדמו"רים וצדיקים מסוגים שונים. במקרה הטוב – סיפורים על מעשי חסד וצדקות שעשו. לוּ היה מתערב בשיחתם אדם משכיל, זר, הוא היה נרתע מרמת התוכן הרוחני או אף מבקר את המשוחחים על דלוּתו של התוכן; אך זה מה שהיה נחוץ להם במצבם כדי להחזיק באמונה. אילו היו מוותרים על שיחות מעין אלה היו נוטשים כליל את המעט שעוד נותר בהם ממסורת ישראל. ובאמת כאשר באו יהודים משכילים, הגם שהיו שומרי תורה ומצוות, ורצו להפיץ דעת בגטו היהודי הדל – היהודים הפשוטים סלדו מחוכמתם וברחו מהם, שכן ההשכלה גרמה לקריסת אושיות האמונה שלהם. הרמה האינטלקטואלית הנמוכה יצרה נטייה טבעית להימנע ממחקר, לפסול כל דבר שנודף ממנו ריח של חכמה, גם עבור אנשים מוכשרים וטובים שעל ידי ההשכלה יכלו להתעלות ולהוסיף הרבה טוב בעולם.
ודאי עדיף היה שכל אדם מאמין וכל ציבור יתעלו לרום פסגת האמונה, ודרכי הביטוי של האמונה אצלם יהיו המזוככות ביותר. אולם כל עוד הוא אינו יכול להתרומם למדרגה נשגבה יותר בדרכי הופעת האמונה, יש להיזהר מאוד באופן הזיכוך שלהן, לפעול בצורה עדינה, מדודה ומדורגת – אחרת – זיכוך האמונה עלול לגרום לביטול גמור שלה. התעלות האדם בשכלו ומצפונו, רגשותיו וערכיו, היא המפתח לזיכוך האמונה. והתעלות זו היא תהליך מורכב שדורש הרבה עדינות ומסירות, עד אשר יופיע באופן שלם יותר ויותר התוכן הנפלא והמאיר של האמונה, בנפש היחיד ובעולם בכללו.
[43] רבי יהודה הלוי, ד'תתל"ה-ד'תתק"א בקירוב (1075-1141). מחבר ספר 'הכוזרי', מגדולי ההלכה והמחשבה בדורו, רופא ומשורר. במשך חייו נדד בין ספרד המוסלמית לנוצרית. בשנת 1140 ירד באוניה למצרים תוך כוונה להגיע לארץ ישראל, כחצי שנה לאחר מכן נפטר.