לע"נ ר' אשר בן נורית מאשה ולרפואת ר' מרדכי דוד בן קריינא בתוך שח"י
חכמת הקודש הפועלת -- חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן, ובאמת אין לה יחש כלל ליתר הכחות והעצמיות של האדם, חוץ מכחו המדעי לבד. וטעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה. וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות, ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד. [אורות הקודש א-א]
חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה - בפסקה זאת הרב מבאר את מעלת חכמת הקודש על פני החוכמות האחרות. בתחילת דברי הרב צריך להבין מה כוונת הרב חכמת הקודש, מה נחשב חכמת הקודש.
כדי להבין מה היא חכמת הקודש, צריך לחזור לעמוד השער שכתב הרב הנזיר. וכך מובא שם 'חכמת הקודש, היא חכמת האמת, הכוללת הדעות כולן, בשלום פנימי'.
המושג חכמת האמת, זה מושג שבדרך כלל מתאר את לימוד הקבלה. לכן ניתן להסביר שחכמת הקודש הכוונה ללימוד הקבלה. אבל הרב הנזיר בהקדמה [עמ' 21] מבאר שחכמת הקודש היא כוללת בתורה את הנגלה והנסתר. לפי זה חכמת הקודש זה היכולת להכיר את התורה כולה. להכיר כיצד כל התורה כולה מאוחדת וממילא הכרה זאת משפיע ומאחדת גם את העולם כולו, את המדע עם התורה. הכרה זאת תבואר במהלך הפסקאות הבאות. דבר זה מתאים להמשך מה שכתב הרב הנזיר
בעמוד השער של הסדר וכך כותב הרב הנזיר 'דרך חכמת הקודש היא: איחוד הנסתר והנגלה'.
הרב מסביר שחכמה זאת היא מיוחדת בזה שהיא משנה את רצונו של האדם. שהאדם מתעסק בעיסוק רוחני עליון כזה ממילא האדם מושפע מן הצד המרומם הנמצא בלימוד זה. ההשפעה היא באה לידי ביטוי ברצונו של האדם, היינו בצד העליון של האדם. אבל לא רק ברצונו של האדם, אלא גם בתכונות הנפש, היינו במידות הטבעיות של האדם. בצורה כזאת כל הלומדים את הלימוד הזה מתעלים ומתקרבים לאותה רוממות שהלימוד עוסק.
מצאנו רמז לעניין בביאור מעלת לימוד הזוהר, וכך כותב בעל הפלא יועץ.
פלא יועץ ערך זוהר.
- למוד ספר הזוהר נשגב מאד לטהר ולקדש את הנפש, ואפילו אי לא
ידע מאי קאמר.
ההבנה שיש בתורה וקל וחומר בחלק הקבלה של התורה מקור שמשנה את
רצונו של האדם, מבואר גם במדרש רבה.
איכה רבה וילנא פתיחתות פתיחתא ב' - ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי כתיב (ירמיה ט"ז) ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב.
המדרש מבאר שאם עם ישראל היה נשאר עם התורה, יש בסגולת התורה מאור פנימי שיכול להחזיר למוטב את האדם. זה אור שמשפיע על מידותיו של האדם השפעה פנימית, בעצם העיסוק בתורה.
זה מה שחז"ל אומרים על סגולת התורה להציל את האדם מן יצר הרע, וכך מובא בגמ'. תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ל עמוד ב
- תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש,
אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר: הלא כה דברי
כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע, אם אבן הוא נימוח; שנאמר: הוי
כל צמא לכו למים, ואומר אבנים שחקו מים.
התורה מסוגלת להתמודד עם יצר הרע. התורה בסגולתה תטהר את האדם,
ותפוצץ את יצר הרע.
מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים
נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך
את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן - הרב משווה את התורה לשאר כל החוכמות. כל החוכמות הם יכולות לעסוק בעניינים יפים ונשגבים, אותם עניינים אין להם תכונה סגולית להשפיע ישירות על הלומד.
בתורה ישנה תכונה מפעלית, היינו תכונה שעצם העיסוק בתורה יוצר פעולה מעשית, הפעולה המעשית שהלומד תורה מתחבר אל השורש הרוחני שבו התורה עוסקת. מה שאין כן בשאר כל החכמות.
יסוד זה שהחכמה האלוקית יש לה תכונה מיוחדת מבואר בחז"ל כך. תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד ב
- דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו
אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל
מעמך כי אם ליראה וגו' וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה
וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, - תסתיים.
הגמרא עוסקת בלשון הפסוק באיוב 'הן יראת ה' היא חכמה'. והגמ' מבאר
אם כן הפסוק באיוב שהמילה הן [one] משמעותה כמו להגיד את המילה אחת. א"כ הפסוק באיוב מסביר שהחכמה היחידה הקיימת בעולם היא יראת ה'. ולכאורה צריך להבין למה זאת החכמה היחידה ? על עניין זה מרחיב הרב במוסר אביך, וכך כותב הרב.
מוסר אביך פרק א' פסקה ב' - לימוד היראה וחכמתה.
- נראה שמצות היראה כוללת כל הלימודים המביאים ליראת ד'. אמרו חז"ל על פסוק "הן יראת ד' היא חכמה" - "הן אחת", שרק המילה הן דומה למילה אחת באנגלית היא לבדה חכמה, וכמו שכתב בהקדמת מסלת ישרים, ודבר זה יפלא מאד: הלא גדר החכמה הוא מה שצריך עיון, והרבה דברים זולת למודי היראה צריכים עיון. והנראה בזה, שכל הלמודים כשאחד מעיין בהם, ותוצאות העיונים ימסור לחברו בקיצור, מקבל חברו את החכמה כמו מי שהגה בעיונו זמן רב. כמו עניני הלכה, שבמקום שנפל ספק מצד סתירת סוגיות או קושיות הנופלות בדברי התלמוד והפוסקים צריך שקידה ועיון להעמיד דבר על בריו, אבל אחרי הבירור כשיאמר אותו לאיזה אדם בקיצור ידע השומע אותו כמו מי שהגה ועיין וחידש בעצמו, משא"כ יראת ד', שאע"פ שלמוד היראה שוה לשאר לימודים, בסדור כללים וחוקים, המודיעים לנו גדולת יוצרנו יתברך ויתרומם, וישנם מקומות וענינים הדורשים
ליבון ובירור, מ"מ גם אחרי הבירור כשיאמר קיצור הדברים למי לא ירד לעומק הענינים לא יבין. והעד ע"ז מה שהעיד לנו החסיד רמ"ח לוצאטו בספרו פתחי חכמה ודעת, שצריך לדעת שורש החכמה ונקודתה על מה תסובב, ואמנם השורש אפשר להמסר בקיצור אבל אין דרך לידיעתו כי אם כשילמוד כל פרטי הדרושים שלו בארוכה, כי רק אז יבין חשיבות השורש. לכן ודאי רק יראת ד' לבדה היא
חכמה אמתית שלא תשתנה להיות ידיעה בעלמא בלא חכמה, אבל כל הידיעות שבעולם, בין ידיעות עניני הלכות עמוקות, בין ידיעות טבע הנמצאים, מצד עצמם, אינן כ"א ידיעה אלא שיפול בהן קושי בהשגת ידיעתן עד שנצטרך להשתמש גם בהן בכח החכמה, שמעיקרו לא נברא באדם כ"א לצורך היראה לבדה.
במקור זה הרב מרחיב ומסביר שיראת ה' כוללת בתוכה את כל העיסוק בהכרת האלוקות. אם כן אפשר שיראת ה' היא יכולה להקביל לחכמת הקודש. אם כן מה מיוחד בדברים אלו שנחשבים החכמות היחידות ? הרב מסביר שכל החכמות העיקר הוא המסקנה. כשהאדם פתר תרגיל בחשבון, הוא בקלות יכול להעביר את התשובה לחברו, וממילא חברו לאחר הבנת התשובה יהיה באותה דרגה כמו מי שעמל לפתור. לעומת זאת בחכמה הזאת התהליך הוא חשוב. אי אפשר להעביר את המסקנות. ביראת ה', בחכמת הקודש, ההשפעה היא בעמל של הלומד. הלימוד הוא בעיקר משפיע, הדגש כאן הוא לא המסקנה. דבר זה יכול להתאים למה שמבואר
כאן, ההשפעה היא בעצם הלימוד, בעצם העיסוק בחכמה הזאת. לכן באמת זאת החכמה היחידה, בזה היא שונה מכל חכמות העולם.
ובאמת אין לה יחש כלל ליתר הכחות והעצמיות של האדם, חוץ מכחו המדעי לבד- כל החוכמות באמת אין להם קשר מהותי אל האדם כל יתרונם של החכמות האחרות הוא בתובנה שהחכמה מלמדת את האדם. היינו אם אדם השיג השגה מסויימת בחכמה, אם יש תועלת מדעית בחכמה הזאת ממילא האדם ישתמש באותה חכמה. אבל חוץ מהשימוש המעשי הכח המדעי שנוצר מאותה חכמה, אין משהו מהותי פנימי המקשר את החכמה אל האדם. בזה שונות כל החכמות מן חכמת הקודש שהיא בעצמה מהפכת ופועלת על האדם באופן מידי בצורה אקטיבית.
המהר"ל מסביר עד כמה התורה משמעותית לאדם, בזכות התורה האדם קונה את מעלתו הרוחנית, מעלתו השכלית. וכך כותב המהר"ל.
נתיבות עולם נתיב התורה פרק ד
- כי על ידי שהתורה עמו נחשב האדם שכלי אבל אם אין התורה עמו אין נחשב שכלי.
המהר"ל בדבריו מסביר שהתורה גורמת שהאדם יחשב שכלי, משמעות המילה שכלי אצל המהר"ל משמעותה שהאדם הופך להיות רוחני וקדוש. התורה בעצמה היא יוצרת אצל האדם את הרוח השכלית הזאת.
כאן, ההשפעה היא בעצם הלימוד, בעצם העיסוק בחכמה הזאת. לכן באמת זאת החכמה היחידה, בזה היא שונה מכל חכמות העולם.
ובאמת אין לה יחש כלל ליתר הכחות והעצמיות של האדם, חוץ מכחו המדעי לבד- כל החוכמות באמת אין להם קשר מהותי אל האדם כל יתרונם של החכמות האחרות הוא בתובנה שהחכמה מלמדת את האדם. היינו אם אדם השיג השגה מסויימת בחכמה, אם יש תועלת מדעית בחכמה הזאת ממילא האדם ישתמש באותה חכמה. אבל חוץ מהשימוש המעשי הכח המדעי שנוצר מאותה חכמה, אין משהו מהותי פנימי המקשר את החכמה אל האדם. בזה שונות כל החכמות מן חכמת הקודש שהיא בעצמה מהפכת ופועלת על האדם באופן מידי בצורה אקטיבית.
המהר"ל מסביר עד כמה התורה משמעותית לאדם, בזכות התורה האדם קונה את מעלתו הרוחנית, מעלתו השכלית. וכך כותב המהר"ל.
נתיבות עולם נתיב התורה פרק ד
- כי על ידי שהתורה עמו נחשב האדם שכלי אבל אם אין התורה עמו אין נחשב שכלי.
המהר"ל בדבריו מסביר שהתורה גורמת שהאדם יחשב שכלי, משמעות המילה שכלי אצל המהר"ל משמעותה שהאדם הופך להיות רוחני וקדוש. התורה בעצמה היא יוצרת אצל האדם את הרוח השכלית הזאת.
וטעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה - הרב מבאר מה הסיבה שחכמת הקודש משפיע כל כך על האדם בשונה משאר החכמות.
הרב מבאר שחכמת הקודש היא נובעת מן יסוד החיים. יסוד החיים הוא הכח היוצר את כל ההויה. בתוך כל הבריאה ישנו כח אלוקי הנותן חיות לבריאה כולה. כשהאדם מתעסק בחכמת הקודש, האדם בעצם עוסק ביסוד האלוקי המחיה את העולם כולו.
בנוסח שמופיע באורות הקודש הגרסא אין "לה" אבל בשמונה קבצים הנוסח "להן" ונראה שהנוסח שם יותר מדוייק.
אפשר שזה מה שמובא בזוהר על כוחה של תורה, שהיא כביכול מהווה את כל הבריאה כולה, וכך מובא בזוהר.
זוהר כרך ב שמות פרשת תרומה דף קסא עמוד א
- ובגין דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא אסתכל בה באורייתא וברא עלמא ובאורייתא אתברי עלמא.
במקור זה הזהר מסביר שדרך התורה הקב"ה ברא את העולם, היינו התורה היא החיות המקיימת את כל העולם כולו.
לפי יסוד זה מסביר הרב כיון שחכמת הקודש היא מהווה את כל המציאות, ממילא כשהאדם עוסק בתורה הוא כביכול שותף במעשה בראשית, כביכול האדם בזמן לימודו בורא ויוצר דברים. אם כן בתוך חכמת הקודש יש יכולת לברוא וליצור דברים, אם כן כשהאדם לומד תורה, הוא יוצר לעצמו נפש חדשה. הוא כביכול בורא לעצמו נשמה יותר עליונה יותר מוסרית ויותר טובה.
הרב מבאר שחכמת הקודש היא יכולה לברוא שמים וארץ, דבר זה מבואר בספר הזוהר, וכך מובא שם.
זוהר - הקדמה דף ה עמוד א
- ואתעביד כלא ארץ חדשה מההיא מלה דאתחדש באורייתא ועל דא כתיב (ישעיה ס"ו) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני וגו', עשיתי לא כתיב אלא עושה דעביד תדיר מאינון חדושין ורזין דאורייתא ועל דא כתיב (שם נ"א) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ, השמים לא כתיב אלא שמים.
וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות - שאר כל לימודי החול הם לא יוצרים חידוש. כל מטרתו של המדע לגלות מה קיים במציאות. המדע לא מחולל מציאות, אלא משתמש במציאות לצרכי
האדם. המדע פועל בשביל לגלות מה נמצא כאן. יש החושבים שהמדע הוא הופך את האדם ליותר טוב, אנשים חושבים שהמדע הוא יצירה. הרב מסביר שבמדע אין יצירה, במדע יש רק גילוי של הדברים הקיימים במציאות. המדע מצייר ומציג בצורות שונות מה קיים כאן. כיון שהמדע הוא רק משקף מה קיים במציאות ממילא אין בכח המדע ליצור מציאות חדשה.
ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד- לפי היסוד שהציג את ההבדל בין המדע לחכמת הקודש, פשוט הדבר שהמדע לא יכול לשנות את מידותיו ורצונותיו של האדם. אין ביכולת של המדע לעקור את עצמיות התכונות הרעות הקיימות באדם.
זאת לעומת התורה, התורה מעלתה שהיא ממש בורא ומחדשת בכל רגע את העולם. בכל רגע העולם מוסיף ונברא יותר, אם כן עצם העיסוק בחכמת הקודש, מסוגל לשנות את הלומד. שהרי הדברים קל וחומר, אם הלומד יכול לברוא דברים חוץ ממנו, קל וחומר שהלימוד יכול לברוא לאדם לב חדש, ומציאות טהורה יותר.
הרב בדבריו מעיר הערה, הוא מדגיש שהשינוי של התורה הוא יכול לעמוד לעולם, כיון שהוא בורא ויוצר יצירה חדשה. אם כן מדברי הרב ניתן לדייק שהמדע החילוני אומנם יכול להשפיע בצורה מסויימת על מידותיו של האדם, אבל ההשפעה הזאת היא השפעה זמנית, זאת השפעה שלא יכולה להחזיק לעולם.
הרב מבאר שחכמת הקודש היא נובעת מן יסוד החיים. יסוד החיים הוא הכח היוצר את כל ההויה. בתוך כל הבריאה ישנו כח אלוקי הנותן חיות לבריאה כולה. כשהאדם מתעסק בחכמת הקודש, האדם בעצם עוסק ביסוד האלוקי המחיה את העולם כולו.
בנוסח שמופיע באורות הקודש הגרסא אין "לה" אבל בשמונה קבצים הנוסח "להן" ונראה שהנוסח שם יותר מדוייק.
אפשר שזה מה שמובא בזוהר על כוחה של תורה, שהיא כביכול מהווה את כל הבריאה כולה, וכך מובא בזוהר.
זוהר כרך ב שמות פרשת תרומה דף קסא עמוד א
- ובגין דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא אסתכל בה באורייתא וברא עלמא ובאורייתא אתברי עלמא.
במקור זה הזהר מסביר שדרך התורה הקב"ה ברא את העולם, היינו התורה היא החיות המקיימת את כל העולם כולו.
לפי יסוד זה מסביר הרב כיון שחכמת הקודש היא מהווה את כל המציאות, ממילא כשהאדם עוסק בתורה הוא כביכול שותף במעשה בראשית, כביכול האדם בזמן לימודו בורא ויוצר דברים. אם כן בתוך חכמת הקודש יש יכולת לברוא וליצור דברים, אם כן כשהאדם לומד תורה, הוא יוצר לעצמו נפש חדשה. הוא כביכול בורא לעצמו נשמה יותר עליונה יותר מוסרית ויותר טובה.
הרב מבאר שחכמת הקודש היא יכולה לברוא שמים וארץ, דבר זה מבואר בספר הזוהר, וכך מובא שם.
זוהר - הקדמה דף ה עמוד א
- ואתעביד כלא ארץ חדשה מההיא מלה דאתחדש באורייתא ועל דא כתיב (ישעיה ס"ו) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני וגו', עשיתי לא כתיב אלא עושה דעביד תדיר מאינון חדושין ורזין דאורייתא ועל דא כתיב (שם נ"א) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ, השמים לא כתיב אלא שמים.
וכל המדעים של חול אין בהם זה הכח, כי הם אינם מחדשים ומחוללים חדשות מצד עצמם, אלא הם מציירים ומציגים לפני ההשקפה השכלית את מה שהוא נמצא במציאות - שאר כל לימודי החול הם לא יוצרים חידוש. כל מטרתו של המדע לגלות מה קיים במציאות. המדע לא מחולל מציאות, אלא משתמש במציאות לצרכי
האדם. המדע פועל בשביל לגלות מה נמצא כאן. יש החושבים שהמדע הוא הופך את האדם ליותר טוב, אנשים חושבים שהמדע הוא יצירה. הרב מסביר שבמדע אין יצירה, במדע יש רק גילוי של הדברים הקיימים במציאות. המדע מצייר ומציג בצורות שונות מה קיים כאן. כיון שהמדע הוא רק משקף מה קיים במציאות ממילא אין בכח המדע ליצור מציאות חדשה.
ועל כן אינם יכולים גם לעשות את ההוגה בהם לבריה חדשה, לעקור אותו מעצמיות תכונותיו הרעות, ולהעמידו במצב של מציאות חדשה, טהורה וחיה באור החיים האמתיים, העומדים לעדי עד- לפי היסוד שהציג את ההבדל בין המדע לחכמת הקודש, פשוט הדבר שהמדע לא יכול לשנות את מידותיו ורצונותיו של האדם. אין ביכולת של המדע לעקור את עצמיות התכונות הרעות הקיימות באדם.
זאת לעומת התורה, התורה מעלתה שהיא ממש בורא ומחדשת בכל רגע את העולם. בכל רגע העולם מוסיף ונברא יותר, אם כן עצם העיסוק בחכמת הקודש, מסוגל לשנות את הלומד. שהרי הדברים קל וחומר, אם הלומד יכול לברוא דברים חוץ ממנו, קל וחומר שהלימוד יכול לברוא לאדם לב חדש, ומציאות טהורה יותר.
הרב בדבריו מעיר הערה, הוא מדגיש שהשינוי של התורה הוא יכול לעמוד לעולם, כיון שהוא בורא ויוצר יצירה חדשה. אם כן מדברי הרב ניתן לדייק שהמדע החילוני אומנם יכול להשפיע בצורה מסויימת על מידותיו של האדם, אבל ההשפעה הזאת היא השפעה זמנית, זאת השפעה שלא יכולה להחזיק לעולם.
[אורות הקודש המבואר - הרב נריה פופר שליט"א]
