From a Chiloni woman.
כשהייתי בת 17 טסתי למחנה קיץ בניו יורק דרך השומר הצעיר, בקבוצה מעורבת של ערבים ויהודים. הימים היו ימי ההתנתקות, ואני כמובן הייתי בעד. מתנחלים נראו לי אז כמו קבוצה של דוסים אנרכיסטים וקיצוניים שלא בוחלים באמצעים כדי לשמור על איזה שטח שבינתיים חיילים נהרגים בו כשהם שומרים עליהם.
המחנה, כמחנה של השומר הצעיר, היה שמאלני כפי שניתן לצפות. הקבוצה שלנו, כקבוצה ערבית-יהודית, לא הייתה שונה. ועדיין, זכור לי בו יום אחד מיוחד במינו – יום ההתנתקות. ביום הזה הטילו עלינו, כקבוצה הישראלית היחידה, משימה שלא ניסיתי אף פעם בעבר – להיכנס לנעליים של מישהו אחר. כל אחד מאיתנו קיבל דמות של אדם שונה ממנו מהמרקם החברתי הישראלי, והוא היה צריך לכתוב מונולוג מדומיין שיוצא מהלב של אדם שונה ממנו שנות אור, כזה שאולי הוא אפילו לא פגש מעולם. אח"כ היינו צריכים להציג את המונולוג הזה מול כל המחנה, בדמותינו החדשה.
אני קיבלתי מתנחלת. אני זוכרת את עצמי נכנסת לזה בכל הכוח – קראתי לעצמי מוריה, שמתי סנדלי שורש עם גרביים וסרט כתום על התיק, קשרתי מטפחת של מתנחלות על הראש. כל הקלישאות היו שם, הייתי בדיוק כמו המתנחלות האלה שראיתי צועקות בטלוויזיה. אבל הרגע החשוב ביותר היה שהתיישבתי לכתוב. באמת-באמת דמיינתי שאני מוריה. מוריה שמזיזים אותה מהבית היחיד שהיא הכירה. מוריה שהגיעה לשם לא כפושעת ולא כפולשת, אלא כאזרחית שהמדינה עודדה להתיישב. מוריה שמאמינה שהיא עושה את הדבר החשוב ביותר כדי להגן על עם ישראל, שבחרה ימין וקיבלה פינוי, שהעולם רועד תחת רגליה.
לא הפכתי להיות ימנית אחרי המונולוג הזה. אבל קיבלתי שיעור עוצמתי בגיל צעיר מספיק כדי לחלחל פנימה – על החמלה שניתן למצוא במוכנות להיכנס בלב פתוח לנעליים של מישהו אחר, אפילו לרגע.
בחודשים האחרונים הלב שלי לא פתוח. כמו של רובינו, הוא סגור וכועס ומפחד ומצטדק. אבל אני זוכרת את מוריה המדומיינת. וברוחה אני מנסה לדמיין לפעמים, מה אדם שונה ממני מרגיש.
מה אישה חרדית שמאמינה בכל ליבה באירועים בהפרדה מגדרית מרגישה כשפמיניסטיות חילוניות טוענות שהיא "שטופת מוח" ושהבקשה שלה לא לגיטימית. מה אדם דתי-לאומי שהצביע ימין מרגיש כשהוא רואה איך מערכת המשפט עדיין מוטה שמאלה, ולא מאפשרת לנבחרי הציבור שנבחרו ברוב קולות להעביר חוקים מסוימים שהוא מאמין שיכולים לשמור עליו, עלינו, מפני טרור או מפני מדינת כל אזרחיה. מה מתנחלת מרגישה כשמסתכלים עליה כמו שאני הסתכלתי על מוריה – כקריקטורה שנראית באופן מסוים וחושבת באופן מסוים, כמשיחית מסוכנת, כפשיסטית. מה מרגישה אישה מזרחית מסורתית כשאומרים עליה שהיא פרימטיבית ומנשקת מזוזות.
ומה מרגישה מישהי כמוני – שמפגינה עבור רפורמה בהסכמה רחבה, שמתעבת את הממשלה הנוכחית אבל ממש לא מתעבת ימנים/ות או חרדים/ות, שלא מרגישה שנציגי האופיזיציה מיצגים אותה, שסבא רבא שלה ניסח את מגילת העצמאות ופעל יום וליל עבור ההתיישבות, החקלאות והעם היהודי אבל היום מוגדר פשוט כ"אשכנזי קיבוצניק פריבילג ומנותק" שבאשמתו הגענו עד הלום.
כולנו הפסקנו להסתכל אחד על השני כבני אדם מורכבים ועברנו להסתכל אחד על השני כשבטים שעצם קיומם מבטל את קיומנו. שעצם נוכחותם מאיים על נוכחותינו.
זה לא אשמתינו, אגב. זה לחלוטין אשמת נבחרי הציבור שלנו, שמרוויחים קולות באסטרטגיית ההפרד ומשול הזו כבר שנים, וממשיכים לעשות זאת גם בימים אלו ולחרב בכל יום עוד קצת את המרקם החברתי השברירי גם ככה.
לא משנה איך סיפור הרפורמה הזה יסתיים, אנחנו צריכים להמשיך לחיות פה ביחד. אז אני מייחלת, מתפללת [!!!!], מתחננת – שכל אחד ואחת שקוראים את זה ינסו רגע לדמיין מה זה להיות אדם אחר. שונה ממנו. אולי אפילו יסכימו לדבר עם מישהו עם דעה אחרת בלב פתוח, לא כדי לשכנע אחד את השני, אלא כדי להבין את הפחדים, את התקוות, את האמונות.
אנחנו לא חייבים להסכים על הכל, אבל אנחנו גם לא חייבים לשנוא אחד את השני שנאה עזה ויוקדת שכוללת דה לגיטימציה, מילים נוראיות, שלטים משפילים, הכללות גסות וביטחון מופרז בצדקת דרכנו ורק דרכנו.
הלוואי, הלוואי שנסכים להרגיש גם את הלב של מישהו אחר. גם אם הלב הזה נראה כועס ושונא. גם הוא, כמו שלנו, בעיקר מפחד וכועס ומותש מרוב תחושה שלא רואים אותו.
מייחלת לכניסה לתהליך הידברות לאומי ואישי, בהקדם.
This is a great lesson in getting along with people outside of political matters as well.
