האם יתכן, אדם מאמין וחוקר אובייקטיבי?

Rav Enbal is the Gadol Hador in answering the Kofrim - those outside and that little one inside all of us... He is not afraid of any question and answers everything with extreme broadmindedness together with complete fidelity and faithfulness to the Mesorah. He is also a genius. 

השאלה הזו היא דו צדדית:




האם עולם המחקר, יכול לקבל אדם מאמין כחוקר אובייקטיבי?




והאם עולם האמונה, יכול לקבל חוקר אובייקטיבי כאדם מאמין?




משל לאדם שהיו לו שתי נשים אחת צעירה ואחת זקנה, צעירה מלקטת שער לבן, זקנה מלקטת שער שחור, יצא קרח מכאן ומכאן...




דומה שאותו 'אדם מאמין וחוקר אובייקטיבי' עשוי לצאת קרח מכאן ומכאן...




במקרה כזה התשובה לשאלה תהיה, שאם אדם נחשב למאמין, עולם המחקר לא יתייחס אליו כאובייקטיבי, הוא הרי סתם מאמין. ואם חוקר נחשב לאובייקטיבי, עולם האמונה לא יתייחס אליו כמאמין, הוא הרי סתם חוקר...




במקביל לבדיחה על 'עורך דין ואדם ישר', אם אנחנו ניתן כותרת של 'אדם מאמין וחוקר אובייקטיבי', אנשים ישאלו: מספידים בזוגות? שני אנשים ביחד?




---




כדי לענות, במדה מסויימת, על השאלה, אני אדבר על העקרונות המופשטים, וגם אכנס קצת לדוגמאות. כדי לספק גם את החוקרים האובייקטיביים, וגם את המאמינים.




---




כולנו יודעים שאין חוקר אובייקטיבי, ואם יש כזה – צריכים לפטר אותו דחוף.




מהותו של המחקר אינו עיבוד נתונים, אלא יכולת של יצירתיות ותעוזה.




כל אדם, מגבש לעצמו תפיסת עולם, זה חלק מהנפש שלנו, אי אפשר להיות אדם בלי זה, ובטח לא חוקר.




הדברים נכונים גם בפיזיקה ובביולוגיה, אבל הנושא שלנו הוא מדעי הרוח. מחקר המקרא, מחקרי תלמוד, ארכיאולוגיה, מוסר, משפט. חוקר בנושאים האלו שהוא אובייקטיבי לא קיים. כי זה בלתי אפשרי.




השקפות עולם, אסכולות, אג'נדות, כל אלו מונחים בלתי נפרדים מעולם המחקר הזה. כשיוצא מאמר חדש של פרופסור פלוני, ראה זה פלא, כולנו יודעים פחות או יותר מה הכיוון של המאמר, למרות שאין לו כיפה על הראש...




אבל, אומרים חוקרים מסויימים, תפיסת העולם האישית היא גם כך חלק מעולם המחקר, אז כשמוסיפים עליה גם אמונה דתית, מה נשאר בכלל? איזה מרחב יש לחוקר?




האדם המאמין יכול להשיב בשתי נוסחאות:




הראשונה: נכון, יש פחות מרחב, אז מה? מי קובע שהמרחב שאוניברסיטת תל אביב נותנת למסתופפים בצילה, בין שמאל אולטרא קיצוני, לבין אולטרא אולטרא קיצוני, הוא המרחב הנכון. ואילו המרחב שנותנת אוניברסיטה דתית הוא המרחב הלא נכון? אני אדם מאמין, ויש לי גבולות. זה לא פוסל את מה שאני כן עושה.




או במלים אחרות: תפיסת העולם האישית היא גם כך חלק מעולם המחקר, אז כשמוסיפים עליה גם הנחות יסוד חילוניות או מטריאליסטיות, מה נשאר בכלל? איזה מרחב יש לחוקר?




השניה: מרחב המחקר שלי הוא אותו דבר, האמונה לא קשורה בכלל למחקר, אלו שני ענפים נפרדים. אני מאמין במה שאני מאמין, אבל במעבדה או בניתוח טקסטים, אני משתמש בכלי המחקר. אני בדיוק כמו חוקר מינימליסט, או שמרן, ימני, או שמאלני, דרוזי, או אפרו אמריקאי.




מעניין ששתי התשובות האלו, הן התשובות שמשיב החוקר המאמין, לחבריו המאמינים, איך אתה, יהודי מאמין המדקדק בקלה כבחמורה, יכול לעסוק במחקר רחמנא ליצלן?




ובכן, תשובה אחת היא:




המחקר שלי הוא מחקר יותר מצומצם, יש לי גבולות, אני לא חורג מהגבולות שלי, אם המחקר פוגע באמונתי אני קם והולך, אבל נשאר לי עדיין הרבה מרחב לחקור.




והתשובה השניה היא:




אין שום קשר, אני מאמין באמונה שלמה, אבל המחקר הוא מתודה ענינית, שלא יכולה להתנגש עם האמונה שלי.




מה האמת?




האם מדובר בשני סוגים של אנשים, שני ערוצים של מחקר?




או שמא בשתי סוגים של תגובות? כנה יותר וכנה פחות...




האמת היא, שאפשר להטיל ספק בכנות של שתי התשובות. כי כנות היא מצרך מאד נדיר, אם אין אדם אובייקטיבי, אין גם 100% כנות, פשוט אין.




פרופסור יאיר הופמן, לא מאמין בקיומה של יציאת מצרים כפי שמתוארת בתורה, מבחינה מחקרית. אבל מבחינה אמונית הופמן טוען שהוא חוגג ליל הסדר ומספר למשפחתו את סיפור יציאת מצרים כמו בהגדה. יש לו מליצות מאד יפות שמסבירות מדוע אין סתירה בין המחקר לבין האמונה והם ערוצים מקבילים.




בעיני זה קשקוש פוסט מודרניסטי, הרלטיביזם משמש כלי ביד האנרכיסטים לקעקע כל דיבור על 'אמת', ולכן הם מכניסים גם את האמת לתוך המחלקה של יחסיות, נרטיבים, דה קונטסרוקציה, וכיוצא בזה.




מחקר היסטורי או ארכיאולוגי אמור להתכתב עם המציאות, אם אתה לא חושב שיציאת מצרים התרחשה כמתואר, או אם מתחשק לך לחגוג חגים, אל תערבב אותנו עם נוסחאות. אתה לא מאמין וחוגג. ולא: מאמין מבחינה אמונית ולא מבחינה מחקרית, כי אין דבר כזה.




הייתי פעם בהרצאה של אדם שדיבר על נבואות, והזכיר את דברי חז"ל שהכותל אינו חרב לעולם. וכדי שיהיה ברור, הוא הוסיף משהו כמו: "זו נבואה, שהתקיימה כנגד כל הגיון וסבירות, וזה מוכיח שהתורה שבעל פה היא אמת, ואם הכותל ייחרב אנחנו יכולים להוריד את הכיפה, אבל הוא לא ייחרב".




אני לא חושב שזה נכון, אם חלילה יקרה משהו לכותל, אנחנו לא נוריד את הכיפה. הדעה והאמונה של אדם היא לא תלויה ישירות בנתונים ובטיעונים. יש זמן שאדם מתלבט, הוא יכול להיעזר באותו זמן בטיעונים, טיעונים יכולים להטות אותו לאיזה כיוון. אבל אחרי שהוא מגבש דעה, טיעון לא בהכרח יגרום לו לשנות אותה.




יש אנשים שמשנים את דעתם בשאלות יסוד של אידיאולוגיה ואמונות, אפילו כמה פעמים, זה נדיר אבל קיים. אבל גם אצלם, זה לא אומר שבהכרח טיעון משנה דעה, הם בחרו בסיטואציה מסויימת לקחת את הטיעון וללכת איתו. ורבים אחרים, שומעים טיעונים נגד האמונה שלהם, או נגד הכפירה שלהם, ולא מהרהרים אפילו לשנות את דעתם.




כמו שאומר קירקגור, ישנו מושג שנקרא 'קפיצת אמונה', זו החלטה של אדם לקבל כאמת עיקר מסויים, לאמץ אידיאולוגיה מסויימת. ואנחנו לא מחשבים, טיעונים תמיד יש לכל הצדדים, וההחלטה שמתקבלת היא לא עיבוד ממוחשב, היא משהו סובייקטיבי, היא בחירה, שקשורה גם להלכי נפש, ולכן כל אדם מגיע למסקנות אחרות. וכשאדם כבר מחזיק בדעה מסויימת, זה לא נובע מהטיעונים, לפעמים הוא בכלל לא זוכר את הטיעונים שעמדו במוחו כשקיבל את ההחלטה.




ולכן, מכיון שכולנו אנשים מאמינים, אנחנו יודעים יפה, שגם כשיש לנו קושיה על האמונה ואין לנו תשובה, אנחנו לא מפסיקים להאמין. ויש אנשים שמפסיקים להאמין כשמשהו מתערער אצלם, גם כשמציעים להם תשובות טובות – זה מאוחר מדי. הם עשו את הקפיצה ההפוכה.




יש נבואה של יחזקאל, על צור, שנבוכדנצאר יחריב אותה, שהיא לא מובנת, שהרי נבוכדנצאר לא הצליח להכניע את צור, ורק אלכסנדר מוקדון הכניע אותה לגמרי. אז זו שאלה מאד קשה, אבל לא ראיתי עדיין אנשים מאמינים שהפסיקו להאמין בגלל השאלה הזו. אני חושב שיש לי הסבר מעניין לנבואה הזו, ואח"כ ראיתי שגם הגרח"ק בדרך אמונה רומז לזה, אבל לא נראה לי שעד שמצאתי את התשובה הזו שקלתי להוריד את הכיפה.




זה דוקא נותן כיוון מעניין, אם האדם המאמין לא באמת מוטרד משאלות הכפירה, הוא גם לא צריך להיות לא אובייקטיבי. כי הוא לא בלחץ. אם אין לי תשובה טובה על נבואת יחזקאל, אני לא צריך להמציא תשובה לא טובה, או לנסות למרוח את זה. כי אני מאמין באותה מדה לפני הקושיה ולאחריה. רק צריכים להודות בזה. שהאמונה היא החלטה שקיבלנו, והיא לא תלויה במחקר. לא בגלל שאנחנו עושים שקר בנפשנו, אלא בגלל שבאמת לא כל טיעון או כל קושיה מכריעים את התמונה הכללית.




אני חושב שהמפתח לפתרון נמצא אצל הרב פרופסור דוד צבי הופמן, ראש בית המדרש לרבנים בברלין, והפוסק הגדול לכל יהדות גרמניה, בהקדמה לפירוש לחומש ויקרא.




הוא כתב חיבור שמתמודד עם טענות ביקורת המקרא, ולכן הוא נכנס לסיכון של קרח מכאן ומכאן. אם מחקרו יהיה לא אובייקטיבי, הוא לא יעזור מול הכפירה. ואם מחקרו יהיה אובייקטיבי, הוא לא יתחבר לאמונה.




הרב הופמן מצהיר בגאון על אמונתו הלא אובייקטיבית:




"כל יהודי הבא לבאר את תורת משה מחויב להתחשב עם תנאי מיוחד שמוכרח להשפיע על כל מהלך ביאורו, כאילו אותו תנאי מכתיב לו חוקים לפרשנותו. תנאי זה הוא: אמונתנו באלוהותה של מסורת ישראל... ולכן מוכרח מפרש עברי לדחות בשתי ידיו כל ביאור שאינו מתאים אל האמונה באמיתותה של התורה, באלוהותה ובקדושתה".




איך יתכן שמפרש עברי שמצהיר על עצמו שהוא מוכרח לדחות ביאורים מסויימים, מתיימר להציג טיעונים שיש להם תוקף מחקרי?




על כך כותב רד"צ:




אני מודה ברצון, כי בשל עיקרי-אמונתי לא יכולתי להגיע לידי מסקנה, שהתורה לא נכתבה ע"י משה רבנו ולא כל-שכן שנכתבה לאחר זמנו של משה... אולם, עם השאיפה לבסס את ההנחות הדוגמטיות האלו מבחינה מדעית, התאמצתי תמיד להסתמך רק על נימוקים כאלו, שאפשר היה להכיר בצדקתם גם מתוך השקפה שונה משלי.




כלומר, רד"צ בוחר לכאורה בדרך הראשונה, יש התנגשות חמורה בין האמונה לבין המחקר. אני לא אובייקטיבי, אבל אני משתמש בטיעונים שמחייבים גם את מי שלא אובייקטיבי. אין טעם לעסוק בכותב, כי הוא מודה שאינו אובייקטיבי, הטיעונים שלו מספיק חזקים למרות זאת.




על זה ישיב החוקר: אין לי אפשרות לבדוק את כל מכלול הטיעונים, היו חוקרים שהתווכחו איתו, קשה לי לסמוך על מי שאינו אובייקטיבי.




אבל הרב הופמן חשב גם על זה, והוא מוסיף:




כיצד ננהג, אם לא יעלה בידנו להתאים את המלים ואת הביטויים שבתורה הכתובה אל המקובל, אם הפשט הפשוט הוא נגד ההלכה? האם מחויבים אנו לעקם את הכתובים ולהכניס לתוכם כוונה שאינה הולמת אותם כלל? חלילה!




רוצים אנו להתנהג לפי שיטה אחרת כל אימת שניתקל בסתירה בין הכתוב ובין המסורת. מכיון שאנו מאמינים באלהותה של התורה שבעל-פה, הרי אנו מיחסים חשיבות שוה לשני חלקי התורה: הכתובה והמסורה. ועל-כן צריכה הסתירה המדומה, שבין הכתוב ובין המסורה, להיתרץ ולהתיישב באותן המידות ממש.




איך למשל? ישנה מדה של: שני כתובים המכחישים זה את זה יבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם.




כך אומר הרב הופמן לגבי תורה בעל פה, אם התורה שבעל פה מכחישה את התורה שבכתב, הרי יש סתירה בתורה, יש לפעמים סתירה בתורה, כפי שקובעת עצם המדה הזו של חז"ל, ומיישבים אותה, יבא הכתוב השלישי ויכריע.




הרעיון הזה נשמע מוזר, לכאורה. האמנם זו תפארתינו? להציג את התורה שבכתב סותרת את התורה שבעל פה כי זו מדה בתורה שיש סתירות?




האמת היא, שמי שעוקב אחרי הפירוש של הרב הופמן, לא ימצא שום מקום, או כמעט שום מקום שהוא משתמש בכלל הזה.




למה, אם כן, הציב אותו בהקדמה?




התשובה היא, להבנתי, שזה הפתרון של שתי השאלות ששאלנו: איך יכיר עולם המחקר בחוקר מאמין שמודה שאינו אובייקטיבי? ואיך יכיר עולם האמונה, בחוקר, שמשיב על שאלת כפירה באופן מחקרי?




המשמעות של הכלל הזה של הרב הופמן, הוא שיש כאן הנחת יסוד, שהאמונה בתורה שבעל פה, לא מכריחה אותי לחשוב שתמיד אני יכול להבין איך זה מסתדר עם התורה שבכתב. ולכן אני לא צריך לעקם פסוקים, אני לא חייב, אם זה לא מסתדר לי, אני פשוט אגיע למסקנה שזה התקבל בעל פה, גם אם זה סותר, ממש סותר, את התורה שבכתב.




הנחות יסוד אינן מהוות בעיה במחקר, כי הן כמו קורה מרכזית ובולטת באמצע בנין, מי שלא מקבל את הנחת היסוד, ישלוף את הקורה וימשיך הלאה. מי שמקבל את הנחת היסוד, הבנין שבנוי עליה הוא הגיוני ומשוכלל.




הבעיה של המחקר הלא אובייקטיבי, היא בפרטים, במי שהנחת היסוד שלו מתנגשת במציאות, והוא צריך לכסות על המציאות, לעקם אותה, לשבש אותה, אולי אפילו להעלים פרטים.




אם מישהו מעקם, הוא בלחץ, הוא מרגיש שאם הוא לא יעקם, יקרה משהו להנחת היסוד שלו, או לאמונה שלו. אבל חותמו של הקב"ה אמת, לא יתכן שנצטרך לשקר, אחרים או את עצמנו, בשביל האמת. זו סתירה פנימית.




מי שהנחת היסוד שלו לא מתנגשת במציאות. כי מראש הוא אומר: לא תמיד התושבע"פ היא 'הפשט הפשוט' כפי שטוען למשל המלבי"ם, לפעמים היא סותרת, אבל אנחנו מקבלים אותה, כי אנחנו מאמינים באלהיותה של המסורת. המחקר שלו יכול להיות אובייקטיבי להפליא.




יש לשים לב, שהפתרון הזה עובד גם לצד השני: הבעיה המרכזית של עולם האמונה עם החוקר, היא בפרטים. הרי אף חוקר דתי, או לפחות אדם שנחשב נורמלי, לא יכפור פתאום ביסודות האמונה כתוצאה ממחקרו. אני יודע שיש יוצאי דופן, אחד מהם מאד התפרסם לאחרונה ביצירה של 'יהדות רזה', אבל הם באמת פורשים מן הציבור. חוקר נורמלי, הבעיה של עולם האמונה איתו, במדה ויש בעיה, זה מצוי בעיקר בחברה החרדית, אבל לא רק, היא בפרטים.




אתה מתחיל לבדוק ולחקור, ולאט לאט נכנס לראש המחקרי, ואז אתה מוותר על איזו פרשנות של חז"ל כי היא לא פשט, ואחר כך אתה טוען שמשהו לאו דוקא כי כך עולה מהממצאים, ולכל דבר יש איזה מקור או דוגמא, אבל עדיין, זה מרתיע.




מסיבה מאד פשוטה, כדי לקבל החלטות בשאלות הלכאורה קטנות האלו, צריכים להיות גדול בתורה, לא גדול במחקר. זה יפה מאד שמישהו חוקר את המקוואות, למשל, אבל כשהוא מגיע למסקנה שדין מסויים במקוה לא נהג בימי קדם ולכן הוא תקנה מאוחרת, זו לא רק שאלה מחקרית, זו גם שאלה בפרשנות המסורת וההלכה.




מצד שני, הרי אנחנו מחפשים את האמת, ונניח לרגע שבארכיאולוגיה אפשר ליצור טיעון שעומד לעצמו, הרי הכל רק דוגמא, אותו גדול בתורה צריך להיחשף למחקר, כדי לדעת האם יש סיבה לחדש את החידוש הזה. בדיוק כמו שהמפרשים בכל הדורות לפעמים נכנסו לדיחוקים ולחידושים, כתוצאה מראיות והוכחות.




במשנה כתוב אלו הן הלוקין גרושה וחלוצה, וכתבו הראשונים שחלוצה לאו דוקא, הרי היא דרבנן. זה נשמע מחודש, אבל זו הרי הלכה פשוטה ומוסכמת שחלוצה דרבנן. אז אם יש ראיה, אפשר לדחוק משהו, האם המחקר נחשב ראיה? לפעמים יש טיעון מחקרי שנראה אמיתי, אם מישהו מחפש את האמת, יתכן שאפשר לדחוק משהו שכתוב במשנה, מכח מה שהתברר כאמת. כל הבעיה שזו החלטה קשה. אז רד"צ הופמן היה גם גדול בתורה וגדול הפוסקים באשכנז, עד שהגרח"ע לא רצה להתערב במקרה שהרב הופמן פסק. אבל באופן כללי, כל חוקר שעוסק בפרטים כאלו, מגיע הרבה פעמים לפינות שצריכים לקבל החלטה קשה ומשמעותית מבחינה תורנית ומבחינת המסורת. וזה, מה לעשות, לא התחום שלו, בדרך כלל.




אז אומר הרב הופמן, אתם לא צריכים לדאוג, אני לא תולה את ההלכה בפירושים שלי. הפירושים שלי באים בחלל שבין העובדה של המסורת, ובין היכולת להבין אותה. אבל יש לי הנחת יסוד שהמסורת במקומה עומדת גם אם לא מבינים אותה. כלומר, לאורך הספר של הרב הופמן, לא תמצאו חדושים בהלכה שבאים להסביר ולהתאים אותה עם ההגיון או עם הממצאים או עם הפשט. כי במקרה שלא מבינים, אז היא נדרשת כמו מדה בתורה.




וזה גם נכון, בספרים היותר מסורתיים, שבאו ליישב את התורה שתהיה הגיונית ומתאימה לכל מה שידוע לנו, כמו המלבי"ם, הנצי"ב, הכתב והקבלה, יש הרבה פעמים חידושים מפליגים. מכיון שהמחברים האלו היו גדולים בתורה, אז אנחנו לא צריכים לדאוג להם. אבל הרב הופמן, עם כל החיבור שלו למחקר, אין אצלו חדושים מפליגים בתפיסת ההלכה או בתפיסת הפשט, רק בהסבר של ההלכה, הוא הופך אותה לריאלית ולעולה מפשט הכתובים. זו אמנם גאונות, אבל שום דבר לא משתנה למסקנה.




מה שנראה מופרך נראה עכשיו מוכרח. אבל ההבדל הוא רק בנראות שלנו. לא בהלכה ולא בפשט.




אז הרב הופמן גם היה גדול בתורה, וגם דאג להגדיר מראש את גבולות הגזרה באופן שאין שום סיכון.




בעוד נושא הרב הופמן מטפל באותה שיטה של הגדרת הנחות היסוד, בנושא של ביקורת הנוסח, כך הוא כותב בהקדמה שם:




"ואפילו אם נודה, שמקומות מסוימים בטקסט לא נשמרו מטעויות, הרי חסרים אנו אותם האמצעים הדרושים בשביל לשוב ולהעמיד את הנוסח שנכתב ברוח הקודש. אין שום תיקון נוסח – אפילו אם הוא מסתייע בטעמים הלקוחים מחכמת הפרשנות וההיסטוריה – יכול להכריח אותנו להאמין, שהנביא, או מחבר כתבי הקודש, כתב את הטקסט דווקא באותה הצורה שמציע לפנינו המתקן".




שוב אנחנו רואים את אותה השיטה, שמא תאמר אדוני החוקר, שהרב הופמן מתפלפל ומתפלפל מתוך אמונה טפלה שדוקא הנוסח שהוא מכיר הוא המקורי והנכון, ולכן הוא צריך לעקם את ההגיון כדי לדחות את התיקון? לא ולא, הוא בכלל לא מתווכח איתך, יכול להיות שה'תיקון' שלך הגיוני, אבל מכיון שזה לא מוכרח, הרי שזה חסר ערך מול נוסח המסורה, שהוא נתון עובדתי שנמסר. האם לא יכול להיות שנפלה טעות? יכול להיות, אומר הרב הופמן, זה נשמע כמו פצצה, נפלה טעות בתורה? אבל זה לא בתחום שלנו, טכנית זה ייתכן, אבל גם אם זה היה קורה, לא היינו יכולים לדעת על זה, לא דרך ה'תיקונים', אז חזרנו לנקודת ההתחלה. למסורת.




וזה עובד גם לצד השני, שמא תאמר אדוני הקנאי, שהרב הופמן עובר על התיקונים בנוסח ומתווכח איתם מסברא, עד שחלשה רוחו, או רוח אחד הקוראים, ויודה שהתיקון יותר הגיוני?




ובכן, זה לא משנה, גם אם כולנו מודים שהתיקון הגיוני, זה לא מוריד ממעמדה של המסורת ולו כחגירת ציפורן. המסורת היא היחידה המוסרת עובדה, נוסח מאושר ע"י הסכמת האומה, כל השאר אינו יכול להתרומם מעל מדרגת 'הגיוני'.




נעשה רגע הפסקה בדיון התיאורטי, כדי להמחיש, שזה לא סתם מלים גבוהות, כאילו "המסורת היא יותר מהגיוני", ואנשים מרמים את עצמם עם זה. לא, זה באמת עובדתי, ההיגיון של המתקן תלוי ברקע ובהנחות יסוד שלו, וכשעוסקים בלפני אלפי שנים, או בכלל בתרבות שלא באמת מכירים, רקע והנחות יסוד יכולים להשתנות במפגיע, בבת אחת.




יש המון דוגמאות, ונביא ממש קצת, רק כדי לשבר את האוזן.




א) יוסף הצדיק, כשהוא פותר אל חלומו של שר האופים, הוא אומר "ישא פרעה את ראשך מעליך – ותלה אותך על עץ". שד"ל בחוצפתו כותב ש"מעליך" הוא טעות סופר, לאיטלקים היתה חוצפה! וכן, הוא מצא כך בכתב יד. השיקול שלו הוא, ששר האופים לא נערף, יכול להיות שזה הגיוני, זה לא כ"כ רלבנטי לנו אם יש בזה הגיון, אבל ברור שהיומרה לבנות נוסח על הגיון היא מנוגדת למסורת.




למזלינו במקרה הזה, אנחנו יכולים להוכיח שזו טעות. פרופסור גרינץ בספר 'יחודו וקדמותו של ספר בראשית' עמ' 110 כותב, שבספרי החלומות המצריים תמיד הפתרון משתמש בלשון של החלום, לשון נופל על לשון, שר האופים מתאר "העוף אוכל מעל ראשי", ולכן יוסף בפתרון צריך להשתמש בלשון זו ולומר "ישא את ראשך מעליך".




זה רק לתשובת המינים, כי גם זה בסך הכל פרשנות, סברא, רעיון, ותו לא. רק להדגים שגם מה שנראה למישהו באיטליה לפני 200 שנה, עם אפס ידע על התרבות המצרית 'הגיוני', נראה אחרת, למישהו שיש לו ידע על התרבות המצרית.




ב) בלק שולח להביא את בלעם מ"ארץ בני עמו" (במדבר כב ה), התרגומים והשומרונים גורסים 'עמון', ואחריהם נמשכו כמה חוקרים, אולי זה נשמע הגיוני, וגם יש אסמכתאות. אבל, אומר פרופ' שמואל ליונשטם שבכתובות מסוריה נזכרת ארץ 'עמו' מאיזור הפרת, לא פחות ולא יותר. אדם שמאמין לא צריך את הכתובת בזו, אם בתורה כתוב שהיתה ארץ בני עמו, זה מספיק. אבל חוקר מתרגל למתודה, של לתקן כביכול טקסטים לפי הנתונים המאד חלקיים.




ג) במשלי נאמר: "טוב לשבת על פינת גג מאשת מדנים ובית חבר" (משלי כא ט), מה זה 'בית חבר'? ממש מתבקש התיקון כביכול "בית רחב", ההיפך מ"פינת גג". אבל מכתובות עתיקות אנחנו למדים, שבאוגריתית ובאכדית בית חבר פירושו אסם תבואה, אז זה ההיפך מ'פינת גג'. גם את זה מעיר פרופ' לוינשטם.




ד) עוזיהו הושב ב'בית החפשית'. הביטוי "בית החפשית" לא מצא חן בעיניו של החוקר קלוסטרמן, ולכן הציע לתקן: בביתֹה חפשית. אך עכשיו התברר מתוך כתבים עתיקים כי הביטוי בית החפשית היה נוהג בזמניהם, זו הערה של פרופ' מיכאל אבי יונה.




ה) "בישעיה מג ד נאמר: "ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך", אומר קאסוטו: "בעיני רוב מפרשי ספר ישעיה בזמננו חשודה המלה אדם בפסוק זה, מכיון שהם חושבים שבלשון העברית אין אדם תקבולת מתאמת למלה לאומים, ולפיכך הציעו לתקן אותה ולגרוס במקומה אדמות או איים, או כיו"ב. עכשיו בא הכתוב האוגריתי הנ"ל ללמדנו שאדרבה זוהי תקבולת מסורתית וקבועה בתולדות הלשון ושאין לתקן כלל את נוסח המסורה", (קאסוטו, ספרות מקראית וספרות כנענית, עמ' 56).




יש עשרות דוגמאות כאלו, לפחות מה שאני מכיר, אבל נסתפק כאן בחמש אלו.




הגיוני – ותואם לאמת ההיסטורית, אלו שני מושגים שלפעמים מאד נפרדים.




---




לסיכום, אם נחזור לנושא שלנו, למרות שאין חוקר אובייקטיבי, יש כמה צורות של התמודדות בתחום החפיפה של המדע והדת.




ישנה צורה של הגבלת האמונה לתחום הדת, וכביכול אין סתירה אם המחקר מגלה נתונים אחרים. אני מתייחס לדרך הזו כהונאה עצמית, זה לא טוב לא רק לדת, גם לא למחקר. איזה מין מחקר הוא אם הוא לא נתפס כאמת שמאמינים בה? או להיפך.




אפשר להתיימר להגביל את המדע. הכי קל זה לא לעסוק בתחום שהוא חופף עם הדת, אבל זו בעצם הודאה שאין חוקר אובייקטיבי שיכול לחקור ולהישאר מאמין.




אפשר אולי להגביל אותו למקרה שהוא לא מתנגש עם הדת. מי קובע מה היא התנגשות? זו שאלה חמורה מאד, לפעמים לחוקר נדמה שזו לא התנגשות, ולתלמיד חכם נדמה שכן. בשביל להחליט צריכים להיות גם תלמיד חכם וגם חוקר, ושוב אנחנו חוזרים למשהו שאין, או אין הרבה...




וכאן אני מצביע על השיטה של הרב הופמן, לא להגביל את המדע, אלא להבהיר את הנחת היסוד. כלומר, אם הרב הופמן היה חוקר האם התורה אלהית, אזי היתה כאן התנגשות בעצם הבעת השאלה, שאלה פירושו של דבר שיש שני צדדים. אבל את זה הוא לא חוקר, את זה הוא מניח כהנחת יסוד. הוא רק אומר – מכיון שהתורה שבכתב אלהית, והתורה שבעל פה אלהית. אני מקבל את שתיהן כאמת. בלי שום קשר לשאלה אם זה מסתדר לי, לא בגלל שאני אישית לא מבין הכל, זו לא ענווה, או ענווה מזוייפת. אלא בגלל שיש כאן עיקרון שתיתכן סתירה בין התורות, מכאן ואילך אין לחץ משום צד.




העיקרון הזה כל כך אמיתי אצלו, שהפירוש שלו יותר ישר אפילו מחוקרים שלא מאמינים, סתם שמרנים, קויפמן כותב על קאסוטו, שניכרים הדוחקים, הרצון שלו להרמוניזציה. קאסוטו לא האמין באלהיות התורה, עכ"פ הוא לא כותב על כך בשום מקום. אבל הוא היה משוכנע באותנטיות שלה, ולכן לא יכל לומר כמו הרב הופמן: אני מאמין באמונה שלמה, ואני מניח טיעונים שתקפים גם אם אתה או אני לא אובייקטיביים. הוא פיתח שיטה, והתאמץ להכניס את כל התורה לפי שיטתו.




דוקא הרב הופמן זוכה להערכה של הרבה חוקרים לא מאמינים, כמובן שהם לא יכולים לקבל את השיטה שלו, כי הם לא אובייקטיביים. אבל הם יכולים לזהות יושר ואובייקטיביות.




מה המסקנות שלנו לגבי נושאים העומדים על הפרק?




שאלת גיל העולם, זו שאלה כואבת. אין אדם מאמין שלא כואבת ומציקה לו השאלה, האם הפירושים האליגוריים לבראשית א' הם נכונים. מצד אחד, כבר קבעו הרמב"ם במורה נבוכים ב' כה' והרשב"א בהקדמה לאגדות, שאם דבר מתאמת בשכל, אפשר לפרש את התורה כאליגוריה. מצד שני, אנחנו רוצים להיות הוגנים וכנים, האם באמת התורה התכוונה לזה.




אנחנו לא שוללים אלגוריה, יתכן שיש מקומות שהפירוש האלגורי הוא הגיוני. אבל במקרה הזה, האם זה לא נצחון של המדע?




נשאלת השאלה, מי בדק את ההכרח המדעי של גיל העולם המקובל כיום?




וכאן ההפתעה, מי שעסק בזה הוא בעיקר בריאתנים נוצרים, לנצרות יש אובססיה להילחם במדע בתחום של גיל העולם ואבולוציה, נכון שיש כאלו שמסכימים לפירוש האלגורי במדה חלקית, לא שרלבנטית עבורינו הפרשנות שלהם. אבל עדיין, הנצרות השקיעה המון משאבים בתחום הזה, כי זה חשוב להם, יש איזה קשר בין צורת האמונה שלהם לבין העיסוק הזה.




אצלינו לא עסקו בזה כמעט, הרי הדעות שיש לקבל את התיארוך המקובל, הושמעו ע"י יחידים, וכל היחידים האלו לא באמת הבינו במחקר, כלומר הם לא יכלו לבדוק ולבחון את המחקרים ואת תקפותם. הרמב"ם היה בזמנו איש מדע, אבל הרב קוק לא היה איש מדע, וגם לא ר' גדליה נדל. וכמו שאמרנו לעיל, החלטה כזו צריכה לבא ע"י מי שמבין באמת במדע, וגם גדול בתורה. (האמת היא שהרב הופמן נראה שנוטה לקבל את המדע של זמנו, אבל זה לא כ"כ רלבנטי לזמננו אחרי יותר ממאה שנה).




הנקודה היא שזה לא באמת כאב לרבותינו, מאד כאב לרב שך שמחללים שבת בקיבוצים, מאד כאב לרב שטיינמן חילול ה'. אבל אף אחד מהם לא הוטרד מכך שהמדע סותר מה שכתוב בתורה, לכאורה. ואף אחד לא התעכב על השאלה אם זה לכאורה או לא לכאורה.




למה, האפיפיור, להבדיל, נדרש לדבר על זה באופן פומבי. ואילו אצלינו, עם חכם ונבון, לא מוטרדים מהנושא גדולי הדור?




אני לא אנסה להיכנס לתיאולוגיה של הנצרות, ולמה דוקא הם, שמבססים את האמונה שלהם באותו האיש באופן מטופש לחלוטין, צריכים להיות כאן פתאום אנשי מדע.




אבל אנחנו, עובדה היא שאצלינו לא ניסו למצוא את הפתרון ברובד של הפרשנות או של המדע. כאילו הניחו שבאיזה רובד נסתר הדברים מסתדרים, שהאמונה מספיק חזקה גם אם מתעלמים מהסתירה הזו, לא מכחישים את המדע, וגם לא מפרשים את התורה בפרשנות חדשה. יום אחד יבינו שאין סתירה. זה מספיק כדי לא להיות מוטרד.




אבל, היום יש רבים מאד שמוטרדים מזה, ואני לא יכול לסתום להם את הפה בטענה שזו לא המסורת החרדית. כי זה לא יעזור לעובדה שהם מוטרדים.




מה שאני כן יכול, זה להבהיר את הנחות היסוד. מה שעושה הרב הופמן. האמונה באלהיות התורה, לא תלויה בפרשנות של סיפור הבריאה. מה שלא תהיה הפרשנות היא לא מקעקעת את האמונה באלהיות התורה. וכך לגבי התוקף המדעי של התיארוכים, המדע מוגבל מצד עצמו. ידוע שמבחינה פילוסופית אי אפשר להוכיח אותו. נכון שאנחנו סומכים עליו, ולא סתם, אבל אם יתברר לנו שהפירוש האלגורי לבראשית אינו נכון, אזי האמת האלהית היא שהעולם צעיר, והתיארוכים שלנו אינם רואים זאת מפאת מגבלות המדע.




שוב, זו לא קלישאה, אני רוצה להדגים גם את זה, כי זה יכול להישמע כמו איזו אמירה של המגיד מישרים שלמד מתוך משל מהעיירה, זה לא כך. זה לא רק עצם העובדה, שעל פי הפילוסופיה של המדע, אין דרך להוכיח תיאוריות מדעיות ולא את המסקנות העולות מהן, יש רק דרך לאמץ את ההסבר שלפי ראות עינינו הוא הטוב ביותר. זה הרבה יותר מכך.




אנחנו מודדים את גיל היקום, בשיטות שונות. כדי למדוד משהו, אנחנו צריכים שיהיו לנו מושגים בסיסיים עליו, נכון שאי אפשר לדעת הכל, אבל משהו בסיסי, אתה לא יכול למדוד משהו שאין לך שמץ מושג עליו, נכון?




ובכן, למרות שנדמה לנו שאנחנו יודעים משהו על היקום, ולמרות שהאדם הגיע לירח, ואף למאדים. מבחינה מדעית, אנחנו לא מבינים בכלל את היקום ואת המבנה שלו.




החומר שקיים מבחינת מכשירי המדידה ביקום, הוא 5% מכלל החומר שאנחנו מניחים שקיים. כדי שגוף מסויים יתקיים, חייבים להיות קריטריונים מסויימים. למשל: אם אנחנו רואים מנוע עובד, בוכנות עולות ויורדות, ולא רואים שום דבר יותר. ברור לנו שאי שם יש איזה מיכל דלק שמזריק דלק למנוע, ויש מצת שמדליק אותו, ויש אגזוז שמשחרר את אדי הפליטה, וכו'.




כך גם ביקום, אנחנו רואים רק את הבוכנות, או רק את האגזוז, לא באמת יודעים. אנחנו רק יודעים שהפעילות של היקום מוסברת לנו, רק אם נניח ש68% אחוז ממנו הוא אנרגיה אפלה, ו27% הוא חומר אפל (חומר ואנרגיה הן צורות שונות של אותו כח, כידוע).




בלי ההנחה הזו אין דרך פיזיקלית להסביר מדוע היקום מתפשט, ואיך הוא שומר על צורתו.




מה זה חומר אפל? מה זו אנרגיה אפלה?




לא מדובר בחור שחור, שניתן להסביר את מצב הצבירה שלו במשוואה מתמטית.




מדובר במשהו אחר, שמצד אחד משפיע על הכבידה ועל ההתפשטות, ומצד שני לא ניתן לתפיסה בשום חוש או מכשיר מדידה שלנו.




פשוט כך וזהו.




לדוגמא: גלקסיות מסתחררות, מסתובבות, כמו צלחת שיש עליה סוכריות, מה קורה אם הצלחת תסתובב מהר, למשל, ישימו אותה על מיקסר? כולנו יודעים, הסוכריות יתעופפו. אבל הכוכבים לא מתעופפים, למה? כי יש חומר אפל שמלכד אותם.




בהתחלה, ניסו לחשב את מסת הגלקסיות לפי מהירות הסיבוב, אם הגלקסיה מסתובבת במהירות כזו וכזו, ונשארת מלוכדת, סימן שיש בה כך וכך כוכבים. הוכחה לא?




אז גילו שההוכחה הוכחה, אבל כשצופים על הכוכבים בגלקסיה אין כמות כמו שחשבו. יש חומר אפל.




קל להבין שאם נמציא תשובות אפלות נוכל לדחות כל הוכחה שהיא. אסטרונום מפורסם אמר "הגלקסיות לא נמצאות בשמים אלא בספרי הלימוד", כלומר, כל המידע שלנו הוא פרי לימוד, חשבונות והיסקים. אנחנו לא רואים 'התפשטות היקום' אנחנו רואים 'היסט לאדום', ומסבירים את ההיסט ע"י התפשטות. אנחנו לא ראינו את המפץ הגדול, אנחנו קלטנו 'קרינת רקע', ומסבירים אותה ע"י הסיפור של מפץ. ואנחנו גם לא רואים את גיל העולם, אנחנו רואים ארגון ואשלגן, אנחנו רואים קרני אור. את זה אנחנו מנתחים.




אם יש מרכיב שלא הבאנו בחשבון, התמונה משתנה. האם לא יכול להיות שביקום הגדול יש מרכיבים מאד מאד משמעותיים שלא הבאנו בחשבון?




אם מישהו ישאל אותי איזה מרכיב, אני מודיע מראש שאין לי תשובה. לפי מה שידוע לנו כיום, יכול להיות שכל ההוכחות דופקות כמו שעון. אבל כך זה בהתקדמות מדעית, אף פעם לא יודעים מאיפה יפול עליך הפטיש. אף אחד לא יכל לדמיין לפני איינשטיין שקרני אור מתעקמות במרחב, זה לא רעיון שנפסל, אלא רעיון שפשוט לא עלה. כמובן שלפני שגילו את תורת הקואנטים, אף אחד לא שקל אפשרות כזו של סטטיסטיקה במקום מציאות מוצקה. ולכן אף אחד לא יודע מה יהיה הגילוי הבא, בטח לא אני. אבל ברור שגילוי כזה יתכן, ושהוא יכול לשנות את תפיסתינו מן היסוד, בודאי למה שנוגע למרחבי היקום וההיסטוריה שלו. תמיד צריך קצת ענווה.




אנשים מדברים על מיתרים, או על ריבוי יקומים, כשזה רלבנטי להם לפתור בעיות מתמטיות שונות, בין השאר הסתברות של חיים. אבל לא מדברים על זה כדי לדון מחדש בגיל העולם, כי זה לא נצרך להם משום בחינה. כנראה שאין מספיק אנשים מאמינים וחוקרים אובייקטיביים...




פול דיראק גילה שיש אנטי חומר, תמונת ראי של כל חלקיק, שאם הוא יפגוש בה שניהם ייעלמו. היום יש כאלו שטוענים שיש גם על סימטריה, מין מראה מעוותת של כל חלקיק. יש המון רעיונות שיכולים להיראות מוזרים. והם מנסים להשתלב ולהיות חלק מ'המודל הסטנדרטי', ואי אפשר לדעת איזה משמעות והשלכות יש לכל רעיון, על הידע שלנו בכלל, בכל מה שחורג ממבחן שמביא תוצאות מיידיות.




למה בשביל לאשר תרופה צריכים להמתין שנים רבות? ולעבור מאות סוגים של מבחנים מסובכים שעולים מליונים? כי בעולם המדע יודעים, שתיאוריה שעובדת באופן מושלם על הדף, לא תמיד עובדת במציאות. ויתכנו אינסוף סיבות לכך. כמובן שבשלב ראשון צריכים שתהיה תיאוריה מדעית ביולוגית או כימית מאחורי התרופה, אחר כך צריכים לבדוק שהיא עובדת בפועל, והיא צריכה לעבור עוד הרבה מבדקים, כדי שתתקבל כתרופה.




אבל במדע תיאורטי, אין FDA, תיאוריה צריכה להיות טובה על הנייר. וגם למצוא חן בעיני עורך כתב עת מדעי, הקשר בין ניבוי לבין תיאוריה, שונה מהקשר בין תרופה לבין ריפוי. כי בתרופה, המטרה היא לרפא את החולה, ברגע שזה עובד התיאוריה פחות חשובה. בפיזיקה, גם אם ישנו איזה ניבוי, השאלה היא אם התיאוריה הזו, היא ההסבר שלו.




אז כן, אין לי שום לחץ לומר, שכשאני קורא תיאורים של תיארוכים לגיל העולם, זה נשמע הגיוני ומשכנע שהעולם קיים כך וכך שנים. כי אני יודע שבין 'הגיוני' לבין מה שהתרחש בפועל, יש פער מאד גדול. ואני יודע שמה שקובע בשבילי את האמת, זה מה שנובע מהתורה שבכתב ושבעל פה. ולכן אני לא חייב לרמות, לא את עצמי, ולא אף אחד אחר בנוגע למחקרים האלו. הם אומרים מה שאומרים, וזה לא נוגע ישירות באמת שלי. אני צריך לבחור בין האפשרות שהאמת שלי מכחישה את המחקרים האלו מכל וכל, או שזו פרשנות נכונה ואמיתית בדברי התורה. ואני חייב להודות שכרגע אין לי תשובה לשאלה. אבל האמת לא משתנה בגלל שאני עדיין לא בחרתי.




כל זה רק להמחיש, שגם בגיל העולם, המדע לא מייצג אמת, הוא מייצג סבירות לפי הנתונים שבידינו. ויש הרבה בריאתנים שיטענו שגם את זה לא. אני כמובן לא נכנס לויכוח המדעי, אלא רק אומר, אם אנחנו לא רוצים להיות כאותו אדם שנשא זקנה וצעירה, אנחנו צריכים להבהיר את המקום של המסורת, אל תבוז כי זקנה אמך, ואת המקום של המדע. הנסיכה הצעירה. האפרודיטה של התרבות המערבית.




אנחנו קודם כל אנשים מאמינים, ולכן אנחנו צריכים להבהיר איזה שערות שחורות אנחנו תולשים...




כל מקום שהחוקר מקבל החלטה בתחום הפרשנות של הכתובים, או של חז"ל, או של איזו הבנה במשהו שנוגע ליסודות האמונה. אני לא אומר שאסור לו לקבל החלטות, אני לא מחליט בשביל אחרים, אני רק אומר, שמבחינת האמונה, זה לא התחום שלו.




באקדמיה מאד מקובל שאדם לא מדבר על מה שלא בתחום שלו. אז פרשנות המקרא היא מחוץ לתחום של חוקר מקרא, כי הפרשנות שהמסורת מאמינה בה היא פרשנות בהתאם לכללי המסורת ורוחה, את זה לומדים כשמפרידים בין מסורת לבין חול. חוקר מקרא לא עשה את ההפרדה הזו, ולכן גם אם פרשנות טקסטים זה התחום שלו, פרשנות המקרא לפי המסורת זה פשוט לא התחום שלו.




קל וחומר שארכיאולוג שמפרש את התלמוד בהתאם למחקר שלו, שיהיה לו באמת לבריאות, הוא חורג מהתחום שלו. כי פרשנות התלמוד היא תחום של אנשים שלומדים תלמוד. ושוב, גם מי שלומד מחקר תלמוד, לא לומד תלמוד, הוא לומד מחקר תלמוד. אומרים שדג יודע איך זה להיות דג יותר טוב מחוקר דגים. מי שלומד תלמוד, אמור לדעת איך מבינים את התלמוד. מי שחוקר תלמוד, אמור לדעת איך חוקרים תלמוד, אלו שני נושאים נפרדים.




יש חוקר חובש כיפה, שטוען ששש מאות אלף יוצאי מצרים זה מספר סמלי, והוא מביא כל מיני דוגמאות שיש מספרים סמליים, וגם חז"ל פירשו למשל 318 חניכי ביתו של אברהם זה אליעזר, 36 איש שנפלו בעי זה יאיר בן מנשה.




לדעתי העניה, בלי שום קשר לשאלת פרשנות התורה, במקרה הזה, מבחינת פרשנות טקסטים זו שגיאה, אף חוקר שכנה עם עצמו, לא יחשוב שזו פרשנות לגיטימית לטקסט שלפנינו.




אבל פרשנות טקסטים זה התחום שלו, שיגיד מה שהוא רוצה. פרשנות התורה המסורתית, זה לא התחום שלו. זה יפה שהוא מביא ראיה מחז"ל, אבל זה לא מספיק. כאן צריכים להכריע פרשני התורה, האנשים שמוסמכים לפרש את התורה, גדולים בתורה ובחכמה. ואותו פרופסור חובש כיפה צריך לשאול אותם, בדיוק כמו שכשיש לו שאלה במצרית הוא שואל אגיפטולוגים, וכשיש לו שאלה באשורית הוא שואל אשורולוגים, אם יש לו שאלה בפרשנות מסורתית והאם היא מסתדרת עם הכיפה שעל הראש שלו, שישאל את הרב, לא את הפרופסור כלומר את עצמו. אל תבוז כי זקנה אמך. האמא שלנו זקנה, אבל היא יודעת מה שהיא אומרת.




אם המסורת היא האמא שלנו, יש אם למסורת, החכמה היא אחות שלנו, אמור לחכמה אחותי את. אנחנו חייבים קודם כל להורים. אחרי שוידאנו איזה שערות שחורות האמא מסכימה שנגדל. נשאל את האחות. האחות היא חשובה ויקרה, אבל היא מספר 2.




יש שערות לבנות שהאחות אוהבת לתלוש, וזה בסדר, לא כל שערה לבנה, לא כל דבר עתיק הוא נכון. אנחנו מאמינים באלהיותה של המסורת, של התורה שבכתב ושבעל פה, ושל דברי חז"ל. אבל המחקר יכול ללמד אותנו דברים ולחדש לנו, ולהסביר לנו. כל עוד החוקר עוסק באמת במחקר אובייקטיבי, אין שום סיבה שיהיה מתח. הוא לא צריך לעקם את הכתובים, להיפך, הוא יכול ליישר לנו את הכתוב.

הרב ענבל