בס"ד, כ"ז בתמוז ה'תשפ"ה
לחיות עם פרשת השבוע - מטות מסעי - יחס נכון לממון
הרב אברהם דב אויערבך זצ"ל בספר "פתחי אברהם" מעיר הערה מעניינת על הפרשה, שמעוררת למחשבה.
לאחר מלחמת מדין, ה' מצוה את משה (במדבר ל"א, כ"ה-כ"ח):
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה. וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה. וַהֲרֵמֹתָ מֶכֶס לַה' מֵאֵת אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא אֶחָד נֶפֶשׁ מֵחֲמֵשׁ הַמֵּאוֹת מִן הָאָדָם וּמִן הַבָּקָר וּמִן הַחֲמֹרִים וּמִן הַצֹּאן...
משה בכבודו ובעצמו צריך לספור את השלל - כמה אנשים, כמה חמורים, כמה בקר וכמה צאן. ה' לא מטיל את זה על שר האוצר או אחד מהפקידים, אלא על משה בעצמו. ואכן משה עושה זאת, מחלק את השלל ונותן לכל קבוצה את חלקה. התורה מדגישה שלוש פעמים שהכל נעשה "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" (פס' ל"א, מ"א, מ"ז).
התורה גם מספרת כמה שלל לקחו, כמה היה כל חלק, כמה נתנו ללוחמים וכמה למשכן. באריכות רבה "מטפלת" התורה בשלל, והכל נעשה על ידי משה בעצמו.
מעיר הרב אויערבך - מה כתוב מיד אחרי פרשיה זו? מהי המילה הבאה?
ומִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה. וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה.
אין פלא שהם מדברים מיד על מקנה. הרי בזה משה התעסק לאחרונה, בחרדת קודש, בציוויו של הקב"ה. חז"ל אומרים שהם היו אוהבי ממון. אך לכאורה הם למדו את זה ממשה. גם הוא התייחס ברצינות יתירה למקנה הרב שלקח עם ישראל בשלל, ודן בחרדת קודש כמה חמורים יש, כיצד לחלק אותם, כמה לתת לכל אחד ואחד.
מובן שבני גד ובני ראובן מקדימים את הצאן לטף. הם למדו ממשה שצאן זה ענין רציני מאוד.
ובכל זאת, מסתבר שיש הבדל בין משה ובין בני גד ובני ראובן. הרי משה מיד עונה להם בחריפות רבה, משוה אותם למרגלים וכועס עליהם על עצם הרעיון.
לכאורה היו צריכים להגיד לו: ממך למדנו. אתה לפני רגע עסקת במקנה בציווי הקב"ה, ברצינות ובכובד ראש - למה אתה כועס עלינו?
ניתן להבין, שהיה משהו שונה בבני גד ובני ראובן. הרי עשרת השבטים האחרים לא בקשו כבקשתם. מדוע הם לא למדו ממשה את היחס לממון?
כשאדם נפגש עם תופעה מיוחדת, התגובה שלו נובעת מהאישיות שיש לו. כנראה, היתה באישיות של בני גד ובני ראובן תשתית עמוקה של אהבת הממון, וכשהם ראו אצל משה התעסקות בממון - זה התעורר ויצא אל הפועל.
לכל אחד יש "קונספציה" - צורה שדרכה הוא רואה את העולם. יכול אדם לראות את אנשי עזה מתאמנים על הגדר כיצד לכבוש ישובים, ולהמשיך לחשוב שחמאס מורתע. אדם אחר שרואה זאת, זועק שיש להיערך בהתאם. ההבדל נובע מהאישיות של כל אדם. מי שיש לו באישיותו אהבת ממון, לומד ממשה רבינו שמקנה זה דבר חשוב. זה הלימוד שלו ממשה רבינו.
מדוע באמת ציוה ה' את משה להתעסק כך עם הממון?
היה זה חלק מההכנה לכניסת עם ישראל לארץ ישראל. כשהמקנה יכנס לארץ ישראל - הוא יהיה חלק ממצות ישוב הארץ. הפרשיה הזו היא הכנה לפרשה הבאה, המונה את המסעות בדרך לארץ, ולבסוף מצוה (במדבר ל"ג, נ"ג):
וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ.
עם ישראל מצטוה לכבוש את הארץ לגבולותיה המפורטים בפרשה, ולשבת בה.
כחלק מהמסע לארץ ישראל צריך לקחת את השלל, את השבי והמלקוח, כדי שישיבת ארץ ישראל תהיה בעצמה גדולה.
אך מהי המסקנה של בני גד ובני ראובן?
וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן (במדבר ל"ב, ה').
משה מיד כועס: אני עוסק במקנה כהכנה לכניסה לארץ, ואתם למדים ממני "אל תעבירנו את הירדן"?!
הטעות שלהם דומה לטעות של המרגלים. הם לא הבינו את מעלת הקדושה של ארץ ישראל, וחשבו שארץ ישראל היא רק אמצעי ללימוד התורה. אם כך - אין צורך להיכנס לארץ. במדבר יש לנו מן ושלו, עמוד אש ועמוד ענן, ומשה רבינו מלמד תורה - לשם מה אנו צריכים להיכנס לארץ?
כך אומר משה לבני גד ובני ראובן: מקנה זה דבר חשוב בשביל להתיישב בארץ. אבל אתם בגלל המקנה רוצים להישאר בעבר הירדן. אתם חושבים שערכה של ארץ ישראל הוא בשביל המקנה, וזו טעות חמורה.
הרב קוק כתב (אורות ארץ ישראל א'):
ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני.
מי שחושב שמעלתה של ארץ ישראל היא בתור "ארץ מקנה", רואה בה "קנין חיצוני" לאומה. אך ארץ ישראל היא הרבה מעבר לזה. זה מקום לקשר העמוק בין עם ישראל לקב"ה. התוצאה של זה היא גם בכך שיש ערך למקנה, לתבואה, לעולם החומרי. הזכרנו את דברי בעל "כלי חמדה", שקצירת העומר דוחה שבת, כיון שהעומר מתיר לאכול מהתבואה החדשה. פרנסה של כלל ישראל היא דבר קדוש שדוחה שבת. זה נכון בגלל שארץ ישראל היא קדושה.
מעלתה של הארץ שהיא הופכת כל מה שיש בה לקודש. כך מסביר הרצי"ה את הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש". הדבש לכאורה "יוצא מן הטמא" - מן הדבורה, והוא אמור להיות טמא. יתירה מזו, כותב הרא"ש (ברכות פ"ו, ל"ה):
שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור ואף על גב שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו דבש, כמו דבש דיינינן ליה ומותר.
אם יש בתוך הדבש נקודות שחורות, יתכן שהם חלקים מן הדבורה. בכל זאת הדבש מותר, כי הוא הופך כל מה שבתוכו לדבש. אין בד"ץ שהיה מתיר דבש אילולא התורה היתה מתירה זאת...
ארץ ישראל יכולה להפוך גם את המקנה לקדוש. אך בני גד ובני ראובן רצו לקחת את המקנה ולהישאר מעבר לירדן, וזו טעות בהבנה.
נזכה לעמוד על קדושתה של הארץ, ומכוחה לקדש את כל מעשינו.
הרב וייצמן שליט"א
