Friday, August 15, 2025

The Spice Of Life

 “You shall place these words of Mine upon your heart…” (11:18)


In the second portion of the Krias Shema, we find the instruction to constantly contemplate and internalize the Torah and its precepts. The Talmud interprets the word “vesamtem” – “you shall place” as “vesam tam” – “a perfect elixir”; the Torah is the ideal cure for the “yetzer hara” – “evil inclination”. The following analogy is offered by the Talmud: A father educating his child finds it necessary to strike him. The father then instructs his child to place a compress on the inflicted wound, saying to his son “As long as the compress is in place, you may eat and drink what you desire, you may bathe with hot or cold water, and you need not fear that your wounds will become infected. However, if you remove the compress, your health is at risk.” Similarly, Hashem says “My son, I created the evil inclination and I created the Torah as its ‘tavlin’ – ‘antidote'” 1


We generally understand that Hashem created the Torah for man to follow, with the yetzer hara as the obstacle which man must overcome in his pursuit of Torah study and adherence. However, from the aforementioned passage in the Talmud, we see that this perception is not entirely correct. The Sages of the Talmud describe the Torah as a “tavlin” – literally, “condiment” or “spice” used to enhance the flavor of the main course. It would appear that the primary creation is the yetzer hara, with the Torah being the necessary but secondary creation. This notion is substantiated by the parable given in the Talmud; the child’s punishment, which is analogous to the yetzer hara, is a necessary facet of his education, while the compress serves as the counterbalance or antidote which prevents the beating from having a negative consequence. How do we understand the idea that the Torah is merely the spice that enhances the yetzer hara’s natural flavors?


The Talmud states that the yetzer hara threatens to overpower a person every day and kill him.2 What function of the yetzer hara makes its existence necessary?


Hashem created man with an enormous potential for accomplishment. Man’s overwhelming awareness of his capabilities, coupled with the fear that he may not be able to live up to his potential, leads him on a path of self- destruction. Man indulges in behaviors which either block out the awareness of his capabilities, or demean him to the extent that he can rationalize that the expectations of him are unfounded.


The part within us which makes us aware of our potential is the yetzer hara. Left unharnessed, this awareness develops into man’s most destructive force, the destruction he wreaks upon himself. The Torah is the tool through which we can actualize and develop our potential. Without the yetzer hara making us aware of our potential, the Torah’s capacity to actualize and develop that potential would not be utilized. Our Sages therefore confer upon the yetzer hara the significance of being Hashem’s primary creation for without the aspirations of what he can become man’s potential would be wasted.


1.Kiddushin 30b 2.ibid


Trivial Matters

“This shall be the reward when you listen…” (7:12)


The simple interpretation of the verse is that if we observe the ordinances of Hashem, we will be rewarded and He will love us. However, Rashi interprets the verse midrashically. The word “eikev” means “heel”. The verse is referring specifically to those mitzvos which we trample underfoot, for we perceive them to be less important.1 The Mizrachi questions the need for Rashi’s interpretation, especially since the Midrash apparently contradicts the simple interpretation. The simple interpretation implies that the verse refers to all ordinances. Rashi limits the verse to only those which we perceive as less important.2


The Mishna in Pirkei Avos warns us to be as meticulous in our observance of the less important mitzvos as we are in the more important mitzvos, for we do not know on what basis we are being rewarded.3 If it is possible to distinguish between less important and more important mitzvos, why, in fact, are we not rewarded more for those which are more important?


The stronger the relationship you have with a person, the more at ease you are with asking him to do something which is relatively trivial. However, in a relationship which is not so strong, you tend to limit requests to matters of significance. For example, a person would not think twice about waking up a mere acquaintance at two o’ clock in the morning for medical assistance, but the same person would find it inconceivable to wake up the acquaintance asking for a pint of ice cream. On the other extreme, a woman will have no problem with asking her husband to buy her a pint of ice cream at two o’ clock in the morning.


We are naturally more meticulous with those precepts which we perceive to be more fundamental, for example belief in Hashem and honoring one’s parents. Moreover, for those precepts which Hashem commands us to observe, in which we do not perceive any major fundamental principles, it is possible to approach them with less enthusiasm. However, it is with these very mitzvos that we show our commitment and express our love for Hashem. The stronger the relationship, the more apt one is to acquiesce to a seemingly trivial request. Therefore, our observance of “themitzvos kalos”,the less serious mitzvos, is the yardstick for our relationship with Hashem.


With this, we can understand what the Mishna in Pirkei Avos is teaching us. We do not know on what basis we are rewarded for observance of the precepts, whether it is the gravity of the precept or the reflection of commitment and love in adherence of the precept. The Midrash understands that these are the precepts which the verse is alluding to, for the verse is referring to those mitzvos for which we are rewarded with Hashem’s love. This must be because those mitzvos express our love for Hashem. This, the Midrash explains, must be the mitzvos which are perceived to be less important, for our observance of them truly expresses our love for Hashem.


1.7:12 2.ibid. 3.Avos 2:1

Rav Zweig

גיוס בני הישיבות▪️ הרב נחמנסון שליט"א

Thursday, August 14, 2025

עלייה תמידית

יסוד חכמת ישראל האמתית הוא ההכרה בערך הא-להי של נשמת האומה. המטבע החילונית של לאומיות בישראל היא זיוף נורא מצד אחד בתפיסת טבע האומה, כמו שכן היא מצד שני שלילתה של ההכרה הלאומית הא-להית, שהוא יסוד הויתה של האומה. חפץ החיים הא-להיים מתגלה באומה בסגולתה בכח טמון האצור בקרבה מירושת אבות, ״רק באבותיך חשק ה׳ לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים״ ״להיות לו לעם נחלה כיום הזה״, כח נפלא שצריך לטפחו, לשכללו ולעבדו, להוציאו אל הפועל. לאומתנו העתיקה אין עוד עד כה נקודה אחת של זמן יציאה אל הפועל הגמור כי היא תמיד הולכת ומתעלה. האומה שהיא מרגשת בעצמה שהיא עומדת על מרום פסגת שלמותה, היא כבר צפויה לירידה וכליון, ולא באלה חלק יעקב. ״ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, של יון עולה ויורד, של אדום עולה ויורד, – ואתה אל תירא, אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית״ (אמור, מדרש רבה כט, ב). ״אל תאמר בלבבך, בהדף ה׳ א-להיך אותם מלפניך, לאמר בצדקתי הביאני ה׳ לרשת את הארץ הזאת – לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה׳ א-להיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה׳ לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב״. עם עולם יוכל להיות רק עם כזה, שההתעלות התמידית היא עומדת על דגלו, וזה אי אפשר רק באומה, שההתעלות לצד החפץ הא-להי היא שורש נשמתה, שהוא עילוי שאין שום גבול וסוף לרוממותו, כי התכונה הא-להית לא תדע גבול וסוף לעילויה, להשלמתה והתפתחותה. על כן לא יזקן ישראל לעד, ולעולם כחו חדש עמו, ״ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבל״. ובזה הוא עומד להוציא אל הפועל את כח ההכנה שבא לו מירושת אבות, שהוא חקוק בטבע נשמתו בברית ושבועת א-להים עליון, למען הקים את השבועה אשר נשבע לאבותיו, שקראו בשמו, בשם א-ל א-להי עולם, והניחו עבודתם הפוריה והנמשכת לזרעם אחריהם. זהו כח החיים האיתן והתמידי, המעמיד את האומה לעד, אור מקומו של עולם השופע עלינו באור שמו הגדול הנקרא עלינו.

---

הדברים נכונים לא רק לגבי הכלל אלא גם לגבי הפרט. והדברים נוקבים ויורדים עד עמקי תהום. 

Enjoy!

To clarify [after thousands of emails I didn't receive]: It is perfectly legitimate to go on vacation. Hashem gave us a beautiful world. ENJOY IT!! But people should ALSO learn to appreciate the place they are and not constantly feel a need to be somewhere else. 

Galus Of Modern Civilization

When Kayin killed Hevel his punishment was that he should wander i.e. that he should have no place. 

When one kills accidentally he also has no place. So the Torah gives him a place i.e. the עיר מקלט. 

The punishment of Galus for the Jewish people is that we should be expelled from א"י and have no place. Even in Galus we will have no rest -  וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא־יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ [Devarim 28-65]. [עפ"י תורת מו"ר זצ"ל]

Modern man doesn't stop going places. Only some poor people stay home b/c they simply can't afford to go anywhere. Everyone else is always on the move. Go to any airport in the world and see the lines. Look at the traffic on the roads everywhere. בין הזמנים - people feel that they HAVE to go somewhere. So it is worth hourssssss in a hot stuffy car [or uncomfortable airplane seat where no matter how tired you are and how much you want to you can't lie down] just to go somewhere where you are not. Are our homes so miserable that we always have to go somewhere else?? 

Our entire civilization in in Galus. [עי' מכתב מאליהו ד' מעמוד 169]. 

This of course relates to the smartphone/cellphone pandemic where people just cannot be present anywhere. They must always be connected to the whole world. 

Geulah is being completely present in your place where you are supposed to be. [For the Jews לעתיד לבוא that of course is א"י]. What you always need most you have wherever you are - Hashem and your soul. 

הריני כפרת משכבו

 שאלה: מה התועלת באמירת "הריני כפרת משכבו אחר פטירת ההורים? והאם יש אופן שצריך לומר "הריני כפרת משכבו" גם לאחר שנים עשר חודש מהפטירה? 


כיבוד הורים אחר פטירתם

בגמרא במסכת קדושין (דף לא:) אמרו, "מכבדו בחייו ומכבדו במותו", כלומר, כשם שיש חיוב לכבד את ההורים בעודם בחיים, כמו כן יש חיוב לכבדם אחרי פטירתם. וכבוד זה, אינו שייך במאכל ומשקה כמו שלמדנו לגבי הורים חיים, אלא מכבדם בענינים אחרים, כמו שנבאר.


אמירת "הריני כפרת משכבו"

וכבר הבאנו דברי רבותינו בברייתא (קידושין לא:): היה אומר דבר שמועה מפיו, יאמר "כך אמר אבא הריני כפרת משכבו". (דהיינו, בכל פעם שמזכיר את אביו אחר מותו שיוסיף "הריני כפרת משכבו" ופירוש מילים אלו, "עלי יבוא כל רע הראוי לבוא על נפשו".) במה דברים אמורים? תוך שנים עשר חודש מפטירתו, אבל לאחר שנים עשר חודש אומר "אבי זכרונו לברכה". והטעם שאינו ממשיך לומר "הריני כפרת משכבו" גם לאחר שנים עשר חודש, הוא משום שמשפט רשעים בגיהינם הוא שנים עשר חודש, ולאחר מכן אין טעם כבר למילים אלו, שהרי כבר לא באה רעה על נפש אביו. (ואף שיש רשעים שנידונים לזמנים ארוכים יותר, מכל מקום כך המשפט בדרך כלל בגיהנם, ואין לחוש שמא אביו נענש יותר מכך).


והזכרנו את דברי מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, שאינו חייב לומר "הריני כפרת משכבו" ושאר כיבודים כאלה, אלא כשאומר בשם אביו איזה דבר הלכה, וכלשון הברייתא "היה אומר דבר שמועה מפיו", שלשון דבר שמועה היינו דברי תורה דווקא, אבל כשמזכיר מאביו דבר במילי דעלמא שאינם דברי תורה אין צריך להוסיף מילים אלו. וכן כשמזכיר בשם אמו איזה הנהגה טובה שהייתה לה וכדומה, צריך להוסיף מילים אלו. וכגון שמספר אודותיה שנהגה לברך על הדלקת נרות שבת קודם ההדלקה כדעת מרן השולחן ערוך, וכן כל כיוצא בזה.


כשמזכיר את הוריו במכתב

עוד כתב מרן הרב זצוק"ל בספרו חזון עובדיה על הלכות אבלות (חלק ג' עמוד קצו), שיש לדון אם גם כאשר מזכיר את הוריו במכתב, עליו לכתוב "הריני כפרת משכבו", או שאין חיוב בדבר אלא כאשר מזכירם בפיו. והביא דברי הרמ"א בספר דרכי משה שכתב בזו הלשון "אמנם, אני ראיתי בספרי הפוסקים ובנמוקי יוסף, שכתבו דינים בשם רבותיהם, וכשהזכירום כתבו, הכ"מ", כלומר, גם בכתב היו מציינים "הכ"מ", שהוא ראשי תיבות "הריני כפרת משכבו".


וכן בספר בני שמואל להגאון מהר"ש חיון, שהיה מגדולי הפוסקים לפני למעלה משלוש מאות שנה, כשמזכיר דברי זקנו (סבא שלו) המהרשד"ם, מזכירו בתוספת המילים, "הריני כפרת משכבו", הואיל והדברים נכתבו בתוך שנת האבל על סבו ורבו, המהרשד"ם.


בראש השנה וביום הכפורים

ובראש השנה וביום הכפורים, כשמזכיר את שם הוריו, עליו להוסיף "הריני כפרת משכבו" אפילו שעברו כבר שנים עשר חודש מפטירתם, הואיל ובימים אלה ספרי מתים פתוחים לפני ה' יתברך, שכולם נדונים בימים אלה, גם המתים, ולכן ראוי להוסיף מילים אלה אחר הזכרת שמותיהם.


התועלת שבאמירת "הריני כפרת משכבו"

כתב הגאון רבי משה פיינשטיין, שבהוספת מילים אלה, לא מועיל הבן במאומה להוריו, כי באמת, אם נידונו ההורים לעונש על מעשיהם, בודאי שמספר מילים שאומר הבן, לא יעבירו את העונש עליו, אלא (כמו שנאמר בספר יחזקאל), "צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה". ואין תועלת באמירת מילים אלה, אלא הם לשון כבוד בלבד. ובספר "בצל החכמה" חלק על דבריו, שאם כן, איך יתכן שיצוו חכמינו לומר דבר מן השפה ולחוץ, שאין בו כל תועלת. ולכן פירש, שעל ידי כך שהבן מתאמץ לקיים מצוה ולכבד את הוריו, זכות מצוה זו תגן על ההורים להנצל מדין גיהנם. ומרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל הסביר עוד, שבכך שהבן מזכיר שהוא מקבל עליו את עונשם של ההורים, הרי שהוא מתכוין באמירתו לקבל עליו תשובה שלימה, לשמור שבת וכשרות וכדומה, וזכות זו מביאה לכך שהיסורים עוזבים את ההורים. והביא ראיות לדבריו.

PTP

"Hype erodes. Quality persists."

---

"Running one mile has more in common with running a marathon than sitting at home.

Investing $100 has more in common with being a millionaire than being broke.

Writing one sentence has more in common with writing a book than never writing one.

It always feels small in the beginning and the big goals seem far away. It's easy to talk yourself out of the early attempts because they feel kind of meaningless.

But every race starts with one step. Every fortune starts with a small deposit. Every book begins as one sentence.

The real question is not "What is my current position?" but rather, "What is my current trajectory?" Doing nothing builds nothing. Put yourself on the path to something better. Start small, but make sure you start."

------------​

"Success is being excited to go to work and being excited to come home."

-----

"You gain strength, courage, and confidence by every experience in which you really stop to look fear in the face. You are able to say to yourself, 'I have lived through this horror. I can take the next thing that comes along. ... You must do the thing you think you cannot do."

-----

Let's say the worst-case scenario actually occurs. There are obviously things you won't like about it. But what aspects of that scenario will you grow from?

Nomenclature Of Marriage Proposals #6

 HERE!!

Leaving The Holy Land

There are pictures circulating of a well known Rav from א"י in the Alps - sitting and learning and talking to people. On one hand - we must not be מוציא לע"ז on Gedolim. There have been numerous Gedolei Yisroel [and countless Yirei Shomayim] who vacationed in חו"ל. There are definitely היתרים. 

What I find odd is how מחמיר people are on minhagim [such as a certain לבוש, certain ways of saying words, or behaviors based on various שיטות יחיד] but an open Halacha in the יד החזקה [Melachim 5-9] that says אסור לצאת מארץ ישראל has almost ceased to exist. How many people do you know who are מקפיד not to leave א"י??

It is a good הקפדה to have. 

The amount of Israelis who travel to חו"ל every year is simply astounding. 

Read this week's parsha for חיבת א"י!!


Wednesday, August 13, 2025

ואכלת ושבעת וברכת

 רש"ר הירש דברים ח'

(י) ואכלת ושבעת וגו' – "אכל": לכלות דבר כדי לחדש את עצמו (עיין פירוש, בראשית א, כט–ל).

שׂבע קרוב ל"צבה", "שׁבע", "שפע", "ספה", שכולם מורים על ריבוי.

"ברך את ה' " פירושו: לקדם ולממש את מטרות ה', אשר הופקדו ביד האדם הפועל בחירות מוסרית; ואף בטרם הופקדו: לקבל על עצמו לממש מטרות אלה הלכה למעשה (עיין שמות יח, י [ופירוש שם, יח, יא; השווה פירוש, בראשית ט, כז]). כל אימת שאתה נוטל מיד ה' הרחבה, כדי לחזק את עצמך ולספק את צרכי קיומך הגופני, עליך לזכור שלה' לבדו, אלוקיך שלך, אתה חב את חידוש כוחך וסיפוק צרכי קיומך. לכן עליך להקדיש את כל הווייתך – שנתחזקה ונתעלתה על ידו – לעבודתו, לקידום מטרותיו, ולמימוש רצונו עלי אדמות. "נדר" זה של הקדשתך צריך להיות מבוטא בתיבות של ברכה.

זוהי מצוות ברכת המזון, החלה לאחר שאדם אכל לחם. תכלית המצווה היא להזכיר לנו את השגחת ה' הישירה והפרטית, אשר התוודענו אליה על ידי הנס הגלוי של המן. הברכה נועדה לחזק מודעות זו אפילו במצבים הרגילים, כאשר אדם משיג מזון בדרכים המקובלות. כל פיסת לחם צריכה להיחשב כמתנה ישירה מאת ה', כדוגמת המן שירד מן השמים לדור המדבר.

ההלכה המקובלת במסכת ברכות (מד.) מייחסת את מצוות "ואכלת ושבעת" וגו' אל הלחם שנזכר בפסוק הקודם, שכן פסוק ט פותח מחדש ב"ארץ" ובא לתאר את אופי הארץ: יושביה אינם אוכלים לחם צר; אלא הם אוכלים את לחמם מתוך הרחבת הדעת, ובתיהם מלאים כל טוב. אך המושא העיקרי של הפסוק הוא "לחם", ועליו מוסב "ואכלת" וגו'. לפי זה, ברכת המזון נוהגת מן התורה רק לאחר אכילת לחם, וזוהי האזהרה האמורה כאן: אַל לנו לחשוב שה' מספק לנו רק מותרות. אלא אפילו את הלחם המקיים אותנו אין בכוחנו לבד לספק; אפילו הצרכים ההכרחיים ביותר, אמצעי הקיום הפשוטים ביותר, הם מתנה ישירה של השגחת ה' (עיין פירוש פסוקים יד–יח). הכל הוא "מוצא פי ה' ", וכל נשימה ונשימה באפינו תלויה במאמרו.

רק לחם העשוי מחמשת מיני דגן – חיטה ושעורה וכוסמין שיבולת שועל ושיפון – קרוי "לחם". חמשת מיני דגן אלה כלולים כולם ב"חטה ושעורה".

אולם ישנה דעה שגם לאחר אכילת כל אחד משבעת מיני הפירות הנזכרים בפסוק ח, החיוב לברך הוא מדאורייתא (עיין טור אורח חיים סי' רט ובית יוסף שם).

ההקשר שבו כתובה מצוות ברכת המזון בתורה, וכן גם עצם מושג הברכה, מלמדים אותנו שברכת המזון היא יותר מאשר אמירת תודה מנומסת על מה שקיבלנו. היא נועדה לא רק להזכיר לנו שלה', ולה' לבדו, אנו חבים את קיומנו, אלא גם להביאנו לידי הכרה במסקנות ההגיוניות הנובעות מכך למילוי ייעוד חיינו. משום כך מורכבת ברכת המזון מארבע ברכות המקיפות יחדיו את כל היסודות המהווים את מושג ה"היהודי". הנהגת ה' את העולם בכלל ואת ההיסטוריה היהודית בפרט, הציבה את היהודי על משמרתו, וצריכה להביא כל דור ודור של יהודים לידי הכרה בייעודו.

זהו היסוד שהוכיח המן לכל נפש מישראל כאמת בלתי ניתנת לערעור: כדרך שעצם שם ה' מרמז שהוא מעניק עתיד לכל נפש אדם (עיין פירוש, שמות ו, ב), כך הוא גם שומר על כל נפש בהשגחתו, ושם בראש מעייניו את צרכי המשך קיומה. לפיכך, כל פיסת לחם שנאכלת, וכל רגע של המשך הקיום המתאפשר על ידה, הם מתנות "טובו", אשר מתגלה כ"חן", "חסד" או "רחמים" – לפי זכויות המקבל. זה הדבר שבא לידי ביטוי בברכת הזן, הברכה הראשונה של ברכת המזון. כשאנו מברכים ברכה זו, אנו "נודרים" להקדיש את חיינו למי שזן את הכל.

בעוד שה' קרוב לגורלו ולייעודו של כל אדם, הרי שגורלו וייעודו של אדם מישראל קשורים ביחס מיוחד אל ה' והשגחתו. כעדות נצח לקשר זה, הבטיח ה' ונתן את ארץ ישראל למשפחת האדם מישראל. ארץ ישראל, בפריחתה ובחורבנה הזמני, היא הערבון למעמדו ההיסטורי הייחודי של ישראל עלי אדמות; ולארץ ישראל מוקדשת ברכת הארץ, הברכה השנייה של ברכת המזון.

אולם ישראל צריך להקדיש תשומת לב לתנאים ולמטרה של מתנת הארץ. כל מעמדו ההיסטורי של ישראל בארצו נשען על ברית אברהם (בראשית יז, ז–ח), המעמידה את כל הבחינות החומריות של החיים לצורך עבודת ה', ותכליתו של מעמד זה היא קיומן הנאמן של מצוות התורה: "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וגו' בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ" (תהילים קה, מד–מה). לפיכך יש להזכיר את הארץ רק בהקשר לברית ולתורה. רק על ידי היותנו ממשיכים להחזיק ב"ברית בבשרנו", והתמסרותנו התמידית לתפקידים שהתורה קבעה לנו, נזכה להתייחסותה המיוחדת של השגחת ה' המפרנסת אותנו "בכל יום, ובכל עת, ובכל שעה".

הייעוד הלאומי של ישראל הוא להביא את תורת ה' לידי קיום בפועל. ביטויו הנצחי של ייעוד זה הוא מקדש התורה על הר ציון, ונושאו הנצחי של ייעוד זה הוא מלכות בית דוד, דוד שלחם את מלחמת עמו לעצמאות מדינית, ובנוסף הנחיל לעמו את צלילי כינורו לרומם את עמו אל במתי הרוח של ייעודו. להם [למקדש ולמלכות בית דוד] מוקדשת הברכה השלישית.

ירושלים, השוכנת למרגלות הר ציון, שפסגתו היא מקום מקדש התורה, מייצגת את עם ה' החונה סביב תורת ה'. תורת ה' היא נשמת העם, המושלת בו והמלמדת אותו. והמשפחה האצילה ביותר בעם היא שושלת בית דוד, הקשורה לנצח עם השגת המטרה הנשגבה ביותר של ישראל. ירושלים־ציון מטביעה על כל ארץ ישראל את חותם ייעודה הרוחני, אשר לדעת חז"ל (ברכות מח:) רמוז בפסוקנו בתיבות "הארץ הטובה". ובדומה לכך, הובעה גם לעיל (ג, כה) תכליתה הרוחנית של הארץ שמרכזה בהר ציון, בתיבות "הארץ הטובה וגו' ההר הטוב" וגו' (עיין פירוש שם).

הברכה השלישית עוסקת בהמשך קיומו ועצמאותו של היחיד, בהקשר של בקשה על רווחתו החומרית והרוחנית של הציבור. בעת שבית המקדש עמד על תלו ומלכות בית דוד הייתה קיימת, הבקשה על טובת הציבור באה לידי ביטוי בדמות תפילה על המשך קיום בית המקדש ומלכות בית דוד, מאחר שהם נושאי עתידנו הלאומי. וכאשר נחרב המקדש וגלינו מארצנו, הפכה תפילה זו לתפילה על בניין ירושלים, ברכת "בונה ירושלים".

שלוש הברכות האלה מקיפות את כל העניינים שצריכים להיכלל מדאורייתא בברכת המזון. אולם הוספה אחת נעשתה על ידי חז"ל. כאשר בימי מלכות אדריאנוס, נתגלה מרד בר כוכבא כטעות הרת אסון, היה צורך להזהיר את היהודים בכל הדורות לא לחזור על ניסיון זה. שכן לא בכוחם ובעוצם ידם ינסו להחזיר את עטרת ישראל ליושנה, אלא עליהם להפקיד את עתידם הלאומי אך ורק ביד ההשגחה האלוקית. לפיכך, לאחר שהאומה השבורה והרצוצה התחילה לחזור לעצמה, ואף קידמה בברכה – כאות לימים טובים יותר שיבואו – את הרשות שהוענקה לבסוף לקבור את רבבות הרוגי ביתר, תיקנו חכמי ישראל שהתכנסו ביבנה את ברכת הטוב והמיטיב, הברכה הרביעית של ברכת המזון. ברכה זו מנציחה את זכר המפלה חסרת התקדים בביתר בצורה של תפילת הודאה: אפילו העובדה שגופות הנופלים נשארו בשלמותן עד שניתנו לקבורה נראתה כסימן של חסד ה' – " 'הטוב' שלא הסריחו, 'והמטיב' שניתנו לקבורה" (ברכות מח:). לדורות עולם מפנות עינינו מַבָּטָן מכל עזרה אנושית ופונות אל ה' לבדו: "הוא הטיב וכו', הוא יטיב לנו וכו', הוא יגמלנו וכו', הוא ימלך וכו', הוא ישבור" וכו'.

נראה שיש משמעות מוסרית עמוקה להלכה העוסקת בשלושה שאכלו כאחד. הלכה זו מדגישה שיסוד השותפות בשעת הסעודה ראוי לתשומת לב מיוחדת. כאשר שלושה – או יותר – גדולים, בני מצווה, בוצעים יחדיו על לחם, הם מתחייבים גם לברך את ברכת המזון ביחד, כדי לתת ביטוי לעובדה שהם אכלו במשותף. אחד מהם מזמין את חבריו לברך יחד, וכך גם הוא וגם הם זוכרים שאֵל אחד בטובו נתן מזון לכולם: "נברך שאכלנו משלו", "ברוך שאכלנו" וכו'. לאחר מכן אחד מברך את הברכה עבור כולם, והם, על ידי עניית אמן הם הופכים את ברכתו לברכתם. בבקשת המזון – יותר מכל דבר אחר – נוטה אדם לחשוב רק על עצמו, וכל אחד מתחרה עם חברו. יסוד השותפות בסעודה ובאמירת הברכה מזכיר לנו את טובו של ה', המופנה בעת ובעונה אחת ובמידה שווה לכולם, ובכך אנו משוחררים ממחשבות אנוכיות. משום כך ברכת הזימון מתייחסת ביסודה לברכת הזן (שם מו. ותוספות שם).

מצוות "וברכת את ה' אלקיך" וגו' האמורה בתורה, הפכה לדוגמא הראשית למערכת הגדולה של הברכות, אשר חז"ל, בבקשם לתת צורה לרוחו של העם היהודי, שזרו אותו בתוך כל מארג חיינו. כאן התורה עצמה מצווה כיצד יש לנו לנהוג באכילת פירות הארץ: עלינו להפנות את מחשבותינו מן הפרי אל מי שנתן לנו גם את הארץ וגם את הפרי, ועל יסוד זה עלינו לקבוע את התנהגותנו ולהחליט על מעשינו ברוח מושג הברכה. כמו כן חז"ל הפכו את כל התופעות העוברות עלינו בחיינו למורים, כביכול, להורות לנו על ה' ועל חובותינו כלפיו. הם לימדונו לשאת עינינו אל ה' ברעננות תמידית, ולחדש את "נדרנו", כפי שהוא בא לידי ביטוי בתיבות "ברוך אתה" וכו', לעובדו עם כל הווייתנו. כל הנאה שאנו נהנים, כל תופעה מרגשת של הטבע, כל אירוע משמעותי בחיינו, כל אימת שבאה מצווה לידינו – ברכות הנהנין, ברכות הראייה והשמיעה, ברכות המצוות – כל אלה מעניקים לנו אפשרות לבטא בשפתיים את התחייבות "ברוך אתה ה' " וכו', ובכך להגיע לנקודת המבט הנכונה כלפי ה', האלוקים שלנו ["אלקינו"].

ולא עוד, אלא שהגרעין והפרח של כל עבודת ה' שלנו, כל ה"עבודה שבלב" (עיין פירוש להלן יא, יג), כל העבודה שאנו מחויבים לעשות על פנימיותנו, היא "ברכה", המבטאת את הקדשת חיינו למילוי רצון ה' בחיי המעשה. מבחינה זו, הברכה הנאמרת בעבודת התפילה דומה לעולה הקרֵבה בעבודת הקרבנות. שכן העולה מסמלת שהעלייה המתמדת אל פסגת ייעוד חיינו היא תמצית כל פעימת לבנו, ועבודת התפילה מתרגמת תמצית זו למילים באמצעות הברכה.

ואכן, הרעיון הבא לידי ביטוי בתיבות "ברוך אתה ה' " כולל את סך כל האמיתות המהוות את הבסיס לתוכן המוסרי של חיינו: שה' מקיים מערכת יחסים מיוחדת עם כל יחיד ויחיד; שכל יחיד ויחיד נתון במסגרת עבודת ה'; ושה' חנן את האדם בחירות מוסרית. שכן בהעניקו לאדם את חירותו, הפקיד ה' את עולמו ביד האדם, ובכך עשה את מילוי רצונו, את השגת מטרותיו עלי אדמות, "הצלחת מעשה ידיו", לתלוי ברצונו החופשי של האדם. לפיכך, האדם המקדיש עצמו לעבודת ה' יכול לבטא הקדשה זו על ידי פנייה אל ה' בתיבת "ברוך" (השווה פירוש, בראשית ט, כז).

כבר מפסוקנו מוכח שהמברך ברכה צריך להזכיר שם ה', שכן נאמר כאן "וברכת את ה' אלקיך"; ומכאן במטבע הברכה: "ה' אלקינו". לזה חז"ל מוסיפים שהמברך ברכה צריך גם להזכיר את מלכות ה', ובמטבע הברכה: "מלך העולם". כפי שההלכה אומרת: "כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה, כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה" (ברכות מ:). שכן תכליתן של הברכות היא להוליכנו מהעניינים שאנו פוגשים בעולם הזמני, אל השליט הנצחי של כל הזמנים; כך שנדע שהאֵל שכל רגע ורגע של הווייתנו החולפת מעיד עליו, הוא "ה' אלקינו", ושלכן אנחנו חייבים להיכנע לפניו על ידי הקדשת כל הווייתנו וכל שאיפותינו אליו.

מחציתה השנייה של כל ברכה מזכירה את ה' בלשון נסתר, ואילו מחציתה הראשונה פונה אליו בלשון נוכח. הטעם לכך הוא, שהמחצית השנייה בדרך כלל מבטאת את העניין שעליו מברכים: היא מציינת את פעולתו של זה שאליו אנו מפנים את הכנעתנו במחצית הראשונה. ההנאה שנהנינו, התופעה הטבעית שראינו או שמענו, המצווה שעשינו, כולן מפנות אותנו אל זה שהוא "הזן את העולם כולו", "שכוחו וגבורתו מלא עולם", "אשר קדשנו במצוותיו" וכו'. במחצית הראשונה אנו פונים ישירות אליו בהכרזה על מחויבותנו: "ברוך אתה". אנו מתחייבים לעשות רצונו – בכוח שאנו מצפים להשיג, או שכבר השגנו; בעולם המלא מכוחו וגבורתו; במעשה שייעשה על פי ציווייו וכו'.

הברכות שחז"ל תיקנו לאומרן לאחר הנאת מאכל וכדומה, הן כדוגמת ברכת המזון הנוהגת מדאורייתא. כך גם סבורים הרבה פוסקים שהברכה שאומרים לפני לימוד התורה היא דאורייתא (ברכות כא.; עיין רמב"ן, בהוספותיו בסוף ספר המצוות, מצוות עשה, מצווה טו, ופרי חדש לאורח חיים סי' מז; עיין פירוש להלן לב, ג). לפי זה, שתי ברכות אלה הן הדוגמא הראשית לברכות שנתקנו על ידי חכמים לאומרן לפני ולאחר מעשים ואירועים מסוימים. רק אם נקבל על עצמנו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בברכה הנאמרת לפני אכילת כל דבר, שהכוח הנוסף שנקבל מהאכילה ישמש לעבודת ה', אז נהיה ראויים לאותה הנאה. כמאמר חז"ל: "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל". עד שהברכה נאמרת הכל קנוי לה'; ורק על ידי אמירת הברכה, נעשה האדם זכאי ליטול חלק בטוּב העולם הזה (ברכות לה.).

על דרך זו, תכלית אמירת הברכה לפני עשיית מצווה היא לטעת בנו את ההכרה שבה צריכה המצווה להיעשות. כך נעשה את המעשה כ"מצות ה' ", שנועדה "לעשותנו קדושים": "אשר קדשנו במצותיו". משום כך, ברכה נאמרת רק לפני אותן מצוות שנועדו לתקן ולשפר את מחשבותינו ושאיפותינו ולהשפיע עלינו השפעה מקדשת – כגון שופר, מגילה וציצית. אין אומרים ברכה לפני אותן מצוות שנועדו בעיקר להביא לידי תוצאה מוחשית – כגון צדקה, השבת גזלה והשבת עבוט; שכן תכליתן של מצוות אלה מושגת בעצם עשייתן, ללא תלות בכוונת עשייתן.

אנו סבורים שבכך מצאנו מפתח להבנת מערכת ברכת המצוות. הברכה היחידה שאינה מתיישבת לפי פירוש זה היא זו הנאמרת לפני עשיית מעקה (להלן כב, ח; עיין אבודרהם פרק ג). עיין חורב סימן תרעח.

לא על הלחם לבדו יחיה האדם

 רש"ר הירש דברים ח'

(ג) ויענך וגו' – הוא סיפק את מזונותיך באופן שלא מצאת לו אח ורע באירועים שעברו עליך או על אבותיך.

למען הודיעך וגו', כדי שתלמד ממה שעבר עליך במשך ארבעים שנה "כי לא על הלחם" וגו'.

"לחם" הוא המאכל שהאדם נאבק להשיג ["מלחמה" נגזר משורש "לחם"] מהטבע, בתחרות עם עמיתיו בני האדם (השווה פירוש, בראשית יד, ב). לחם הוא התוצר המשותף של הטבע ושל השכל האנושי שעל ידו האדם שולט בעולם. נמצא שהלחם מייצג את השכל האנושי, שעמו האדם, באמצעות שיתוף פעולה חברתי, מייצר את אמצעי קיומו.

אך תהיה זו טעות לחשוב שכוח אנושי יצירתי זה הוא הדבר היחיד שנדרש לקיומו של האדם עלי אדמות. הגורם העיקרי במזונו של האדם הוא השגחת ה'; ידו המלאה והרחבה ניכרת בכל פיסת לחם בה אנחנו מכלכלים רגע נוסף של קיומנו. שכחת דבר זה, פירושה ליפול טרף ביד דמיון שווא מסוכן ביותר, שבו תימוט מסירותנו לחובה. הדאגה לסיפוק צרכי האישה והילדים היא כשלעצמה מניע כה מוצדק לפעילותנו, עד שבנקל יכולה להעלים את כל השיקולים האחרים מנגד עינינו, ברגע שנבוא לכלל הכרה שאנו ורק אנו בעצמנו מסוגלים לספק את מחייתנו ואת מחיית התלויים בנו. או אז נוכל לשכנע את עצמנו שכל רווח שהשגנו בכוח הזרוע מהטבע ומעמיתינו בני האדם יבטיח את פרנסתנו ואת פרנסת התלויים בנו, ללא התחשבות אלו אמצעים משמשים אותנו למטרה זו. אם זוהי גישתנו, לא יהיה אכפת לנו אם בעשותנו כן אנו שומרים את מצוות ה' ומרוויחים את לחמנו רק על ידי האמצעים שבמסגרת הגבולות שה' הציב לנו, או שאנו משיגים את מחייתנו בתחבולות מחוכמות מבלי לשקול האם ה' מסכים לשיטותינו.

אפילו אם הרעיון שאנו יכולים להשליך יהבנו על כוח אנושי בלבד עבור לחם חוקנו לא יגרום לנו לסור מדרכי החובה והצדק, ייתכן מאוד שיוביל את מחשבותינו אל מעבר לצרכי ההווה המיָדי, הלאה והלאה לתוך העתיד הרחוק; כך שנבוא לחשוב, שלא מילאנו את חובתנו אלא אם כן הבטחנו את אמצעי המחיה, לא רק לעתידנו אלא גם לעתיד בנינו ובני בנינו. כתוצאה מכך תהפוך הדאגה לפרנסה למירוץ אינסופי, ולא תשאיר לנו פנאי ולא כוח לעניינים רוחניים ומוסריים גרידא.

משום כך הוליך אותנו ה' ארבעים שנה במדבר. שם, בהעדר כל הגורמים המאפשרים בדרך כלל לאדם לזכות בלחמו באמצעות שילוב מקורות מהטבע עם הכוח האנושי, הבליט ה' מאוד את הגורם האחד שבמצב רגיל מתעלמים ממנו בקלות רבה מדי. במקום לזון אותנו בלחם הנושא את חותם ההישג האנושי, האכילנו את המן הניתן מיד ה' לבדו למָנָה, והורידוֹ לנו דבר יום ביומו לכל נפש באוהלינו, באופן שהראה בבירור את השגחתו האישית על כל נפש, גדולה וקטנה. לפיכך, בבית מדרש זה שהכין אותנו לקראת חיינו העתידיים, למדנו את האמת הבסיסית הבאה: קיום האדם אינו תלוי בלחם לבדו – הווי אומר, במשאבים הטבעיים והאנושיים המיוצגים בלחם; אלא אדם יכול לחיות על ידי כל דבר שה' גוזר. אפילו הלחם שאדם משיג בכשרון מלאכתו נגזר מאת ה'. אשר על כן, אדם איננו אבוד אם נאלץ לוותר, למען נאמנותו לה', על כל מה שניתן להשיג מן המקורות האנושיים והטבעיים; ואכן, האדם צריך לדעת, שאפילו בעיצומו של השפע הנשאב ממקורות האדם והטבע, הוא עדיין חב את קיומו אך ורק להשגחתו הפרטית של ה' (עיין פירוש, שמות טז).

"חיה על־" – השווה "ועל חרבך תחיה" (בראשית כז, מ): החרב היא היסוד שעליו ישתית עשו את פרנסתו. וכמו כן "וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עֲלֵיהֶם הוּא יִחְיֶה" (יחזקאל לג, יט): המעשים הישרים והצדיקים שאדם רשע שב אליהם, מהווים את הבסיס שעליו יוכל לבנות מחדש את חייו שהפסיד ברשעתו.

WHY MEEEEEEE???

WHY ME???!!!

I have two good working kidneys for every second of my life since before I was born. Did you hear that?? AMAZING!! Why do I deserve that??

Did I mention "hearing"? I have two perfect ears and hear everything [within earshot, of course]. Words, music, a honking horn  - everything!! You see what I mean?? Why do I deserve that??

Did I say "see"? I have two eyes that can see everything - mountains, hills, valleys, trees, grass, books, stores, my hands, the fridge - everything!! [My glasses help but they get me to 20/20]. Why do I deserve that?? 

Did I mention "hands"? I have ten AMAZING fingers connected to the palm of my hands. They can do sooooo much!!! Type, eat, brush my teeth, open the door. The list is endless!!! Why do I deserve that???

Did I say "teeth"? I have incredibly strong teeth. They can bite and chew any types of food. Why do I deserve that???

Did I say "food"??? I have had food and drink [clean, drinking water!!!] every day of my life!!! Delicious and often nutritious! I have never been starving [like Auschwitz starving - not Tisha B'av starving. That is not starving]. I can eat whever my brain tells me that I need to eat. Why do I deserve that???

Did I mention "brain"?? I have a brain!! I am more brilliant than the entire animal kingdom!!! I use my brain for so many amazing things every waking moment!! Like thinking of things to say to my wife and children. Why do I deserve that???

Did I mention "wife and children"?? I am married with children who live with me in our house, B"H! Why do I deserve that???

Did I mention "house"? I have a roof over my head and a tiled floor under my feet and walls around me. They keep me cool in the summer and warm in the winter. I literally have an amazing Jewish home. Why do I deserve that???

Did I mention "Jewish"? I am Jewish!! Less than one percent of the human population is and zero percent of the plant population. What a blessing!! The most special, chosen group on earth!! Go onto the computer and see how the whole world is OBSSESSED with us! Why do I deserve that???

Did I mention "computer"?? I have a computer!! It can do so much. I can write a message and have it in someone else's computer anyhere in the world in a second. It has [potentially] millions of books in it. Billions of videos. It tells me the weather, the bus schedule, directions to go where I am walking and billions of other pieces of information. Why do I deserve that??

Did I mention "walking"? I have two good working legs!!! They take me everywhere!!! Why do I deserve that???

Sweet friends - this is a very very very very minute amount of the blessings I have in my life. 

Why do I deserve all of them and much much more??? 

Why me??????????????????????!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

New!!

Here, here, here, here

הערות על המצב

 א.

חידוד העמדות בין הציבור החרדי לציבור החילוני

המצב כרגע נפיץ מאוד, הגענו לחזית של מאבק ראש בראש. אף

אחד לא השתוקק להגיע לשם (לא מדויק, היו הרבה שהשתוקקו

ויחלו ליום זה, ועתה הם נהנים מכל רגע. לא נורא, בין הזמנים,

גם הם צריכים ליהנות קצת בחיים). אבל אם כבר הגענו לשם

כדאי להפיק את הרווחים.

מה הרווחים?

היום ראיתי מודעה עם אותיות גדולות: "חילונים, פרזיטים,

משתמטים, תתחילו לשאת בעול שמירת תורה ומצוות!" מודעה

כזאת בימים כתיקונם מפריעה בעיניים ליהודים הדוגלים

באחריות על כלל ישראל, להשתדל לקרב את כולם "בעבותות

אהבה" כלשונו של החזו"א. צריך לדבר בשפה של קירוב ונועם.

אבל למעשה יש מסר שאנחנו מחמיצים: באמת מי שלא שומר

תורה ומצוות, גם אם זה באונס, הוא פרזיט. הוא לא לוקח

אחריות על כלל ישראל, גם אם הוא מלא בערכים יפים אחרים.

גם אם הוא לא אשם במצבו, אבל למעשה הוא חי ככל העולה על

רוחו, ולא עושה את העבודה של יהודי להתקדש בקדו שת ה'.

השכינה בעם ישראל תלויה בשמירת תורה ומצוות, ובלי זה אין

קיום, "אם בחוקותי תלכו – ונתתי שלום בארץ ".

אז לפעמים טוב שיש תקופה ש ל חידוד עמדות ברור, כדי שלפחות

לנו עצמנו יהיה ברור ביותר: התורה היא העיקר והיא הכל. מי

שלא שומר תורה מסכן את עם ישראל, ומי שלומד תורה הוא

המעמיד של כל מה שקורה כאן.

ב.

הערכה אמיתית כלפי בן ישיבה

התקשרה אלי פקידה מטעם הצבא ושאלה למה בני לא הגיע

להתייצב, והודיעה לי שאם הוא לא יגיע הוא יקבל פקודת מעצר.

לא נעים לשמוע שבחור ישיבה נזר הבריאה

עומד לקבל פקודת מעצר על כך שהוא קיבל על עצמו עול תורה,

ועל כך שהוא שומר על עם ישראל בהתמסרות שאין כמוה עלי

אדמות. אבל אולי טוב לקבל תזכורות כאלה מפעם לפעם כדי

שנבין מה באמת קורה כאן.

התרגלנו שאנחנו ובנינו משקיעים את כ ל כוחותינו ומוסרים את

כל חיינו למען הערך הנעלה של לימוד התורה. זה נהיה כביכול כל

כך מובן מאליו עד שאין לזה הערכה.

לפעמים דווקא הטלטול הזה ממרוצת השגרה יכול לסייע לנו

להעריץ את לומדי התורה, את בחורינו הצעירים המתמסרים

למען רצון ה'.


ג.

איך אפשר להתנכר?

עיתון חרדי מפורסם, כך שמעתי, פרסם מכתב שבו הוא פונה

"לאחינו הדתיים לאומיים" ושואל אותם: האם לא טעמתם את

טעמה של ההתנכרות הכללית כלפיכם בתקופת ההתנתקות? האם

לא הרגשתם על בשרכם את הכאב הנורא? אז איך אתם מתנכרים

עכשיו לאחיכם החרדים?

ובכן, השאלה היא טובה. אך יש להפנות את השאלה לא רק כלפי

הדתיים הלאומיים, אלא גם כלפי כל אלה שהתנכרו אל הדתיים

לאומיים בתקופת ההתנתקות, והתעלמו מסבל ם הנורא של אלפי

יהודים שאיבדו את כל עתידם בשביל להציל את שרון מאימת

המשפט. אלפי יהודים נזרקו מבתיהם והושלכו לרחוב, ולרבים לא

היה איכפת. "מה יש, זה בעיה שלהם, הם הלכו לגור במקומות

מסוכנים, התגרות באומות", וכו' וכו'. מבלי להיכנס לעצם

הטיעונים – הניכור והזלזול בכאבם היה בלתי מוצדק, משום צד

שהוא, ומי יודע אם מה שקורה עכשיו זה לא חלק מהמחיר

שצריכים לשלם על ההתעלמות ההיא.


ד.

הביקורת על " החכי"ם החרדים "

בכמה וכמה במות מאשימים בימים אלה את החכי"ם החרדים על

כך שהגענו לאן שהגענו. עיקר הטענה הוא – "למה חיכיתם עם

הגיוס עד הרגע האחרון, למה לא סידרתם את זה ברגע שנכנסנו

לקואליציה". בזמנו כשנכנסנו לקואליציה ביקש שר המשפטים

יריב לוין לחכות עם הגיוס עד אחרי הרפורמה המשפטית,

והנציגות החרדית נעתרה. כעת יש אומרים: חבל שנעתרנו. אם

לא היינו מחכים, לא היה הגיוס מתגלגל עד המלחמה ולא היינו

מגיעים למצב הנוכחי שהציבור בארץ במצב רתיחה ולא מוכן

לקבל שום חוק גיוס.

אני לא יודע, אותנו חינכו שה חכי"ם לא עושים כלום בלי לשאול

את גדולי ישראל. אני מניח ש הסכמה כזאת לחכות עם הגיוס עד

אחרי הרפורמה היא משמעותית למדי , ואם כן ממה נפשך: או

שהיא נעשתה אחרי התייעצות עם גדולי ישראל, ואם כך אין מה

לבקר את החכי"ם כמובן, או שהיא נעשתה בלי התייעצות, ואם

כך הביקורת היא מהותית, לא על למה עשיתם כך ולא כך, אלא

איך אתם עושים דברים בלי לשאול? הרי המנדט הוא לא שלכם,

אף אחד לא בוחר בר' משה גפני בגלל שקוראים לו ר' משה גפני,

אלא בגלל שהוא שליח של גדולי ישראל.

צריך לדון לכף זכות, ויש להניח ששאלו את הגדולים, ויש גם

הסבר ברור למה התבקשו לחכות עם הגיוס עד אחרי הרפורמה:

כל חוק גיוס שהוא לא יעבור את בג"ץ, שהתיאבון שלו לשלוט על

המדינה ולפרק אותה מבפנים רק הולך וגדל מיום ליום. המטרה

של הבג"ץ היא להפוך את כולנו לחילונים מערביים, וכל חוק גיוס

שהיה שומר על הישיבות ובד בבד שומר על המתגייסים החרדים

שישארו חרדים גמורים גם בתוך הצבא – היה נפסל על ידם

בפלפולי הבל משפטיים בשם השיויון המגדרי וזכויות האדם

ובלה-בלה-בלה. בשביל להעביר חוק גיוס חייבים את הרפורמה.

אגב, זה גם המצב עכשיו ברגע זה. אין שום חוק שיכול להגיע לידי

מימוש מעשי בלי רפורמה משפטית. ויותר מזה, מי שרודף אותנו

ואת הישיבות עד חרמה כאילו היינו הגרועים שבאויבים, זאת

הגברת היועמשי"ת וחבר מרעיה, וצ"ע למה לא מטפלים בשורש,

ולמה מתייחסים לזה כאילו זה עסק אישי של יריב לוין. זה עסק

שלנו, כדי להציל את עולם הישיבות ואת בחורינו הנפלאים.


ובכל זאת, אני מוסיף גם הערה משלי:

יש כאלה ש"מכים על חטא", ומתחרטים על כך ש"למה שתקנו

שוב ושוב, ולמה נתנו לנתניהו צ'אנס לדחות את החוק ולגלגל

אותו מחודש לחודש, לחכות עד אחרי המלחמה באיראן " וכו'. כל

אלה שמדברים כך, עיתונאים חרדים, מתכוונים בעצם למתוח

ביקורת על מרן הגרמ"ה שליט"א, שמנהל את המערכת בשום שכל

בפקחות ובאחריות על כלל ישראל. הזהרו בגחלתו!

ה.

עול הילדים על כתפי האברכים

מספיק כבר לדבר השקפה, צריך לדבר קצת למעיישה. הרבה

אברכים מתקשים בימים אלה לטפל בילדיהם הקטנים, עוללים

שאלו איגלו וטילונים ויציאות מהבית, והכל נופל על כתפיהם

הצרות של האברכים. בעבר, כך מספרים הזקנים, הנשים היו

עובדות בהוראה וגננות, ובין הזמנים היה זמן שבו הרעיה שהתה

בבית עם הפיצקאלך ונתנה להם טעם של אמא. היום השתנו

הטבעים, והנשים עובדות בבין הזמנים כמו בכל השנה, מי

בהייטקיותה ומי באדריכלותה ומי בחשבונאותה, והיחיד שנושא

את עול הילדים על גבו השחוח הוא האברך, שקיבל בין הזמנים

וילדיו איתו בבית כדי להנעים את זמנו...

זה לא פשוט. אברך צריך מנוחה, ומנוחה עם ילדים על הגב כל

היום היא לא ממש מנוחה. מה עושים? לכאורה יש לעשות כאן

שני דברים: א. צריך להבין שאין הכי נמי, באמת זה לא מנוחה, זה

זמן בפני עצמו, כמו שנהגו המשגיחים לומר "זמן הביניים",

ומהותו וענינו של זמן זה הוא לתת לי לדים טעם של קשר עם

אבא, כמה שאפשר. לא ניתנה תורה למלאכי השרת, וזה לא פשוט

להתייחס לילדים כל כך יפה כל כך הרבה זמן ועוד כשבחוץ כל כך

חם, אבל משהו בכל זאת כן אפשר. בקיצור: בין הזמנים בזמננו

אצל אברכים רבים מאוד זה לא זמן מנוחה אלא זמן עבודת קודש

לקשר את ילדי ישראל לאביהם שבארץ, ודרך זה יתקשרו בהמשך

להבדיל גם לאביהם שבשמים.

לא ירחק היום )ואולי זה כבר קיים( שלקראת בין הזמנים יקומו

קבוצות תמיכה לאברכים לתת להם טיפים ורעיונות איך נהנים

ביחד עם הילדים. מניח שאפשר למצוא רעיונות רבים. על כל

פנים הגישה חייבת להיות לעשות מזה ענין של "לכתחילה",

כשמחליטים שזה לא שיצאנו לנוח והילדים מפריעים, אלא

שיצאנו לעבוד לבנות קשר עם הילדים – אפשר יותר להצליח

בזה. זה לא עצה פסיכולוגית אלא גם דבר אמיתי: הרי דברים לא

מתרחשים בלי סיבה. הקב"ה מנהל את העולם, ולכאורה המעלה

הגדולה שמונחת במצב הזה היא – ההזדמנות ליצירת קשר רציני

עם הילדים.

וצריך גם להבין, שמכיון שזה באמת לא זמן מנוחה אלא זמן של

עמל רב – חייבים לתת לעצמנו גם ימי מנוחה, גם בתשלום מלא.

הרי צריך בין הזמנים, אי אפשר בלי. צריך לקחת יום חופש, או

יומיים ושלשה, ולצאת עם עצמנו למנוחה אמיתית. יומיים שלשה

של שקט יכולים לתת לנפש מרגוע באיכות של שלשה שבועות.

העיקר זה לא הכמות אלא האיכות. צריך לחשוב היטב ולמצוא

פתרונות איך לבצע את זה, כי זה דבר נצרך מאוד.

ו.

האתגר הבא שלנו , אולי

נבואה ניתנה לשוטים ולקטנים, ולכן אני לא מנסה לנבא את

העתיד. אבל יש דברים שרואים שהתחילו. המאבק על הגיוס

יסתיים איכשהו באיזו פשרה שכנראה תהיה בסגנון "תן לי יבנה

וחכמיה". כלומר: לא לגעת במי שלומד, ולהגיע לאי ז שהו הסכם

על מי שלא לומד. כל החרדים הנשואים הרשומים איכשהו היכן

שהוא, ודברים מעין אלה. למעשה מה שיקרה אולי , שהמדים

הירוקים יהיו תופעה יותר נפוצה בקרב הציבור החרדי )וזה כבר

קורה עכשיו במידה מסוימת באזורים רבים בארץ(.

זה יהפוך את האתגר החינוכי שלנו לגדול ומשמעותי הרבה יותר.

נהיה חייבים לחבר את הבחורים שלנו לתורה לא באמצעות

מערכות ומסגרות אלא באמצעות התורה עצמה: לתת להם טעם

בלימוד, וחיבור פנימי לקב"ה. כי כל עוד שהחייץ החיצוני קיים –

הוא עושה את העבודה, אנחנו כאן והם שם וגמרנו. אך

כשהגדרות כבר לא הרמטיות ויש התערות מסוימת – חייבים

לעשות את העבודה הפנימית. רק מי שיהיה מחובר באמת לקב"ה

ולתורה, רק מי שיאהב באמת את מה שהוא עושה, ולא יחיה

במצות אנשים מלומדה אלא בחיבור פנימי ואמיתי – הוא יוכל

לעמוד בנסיונות.

כך כתב לי הגר"י אייכנשטיי ן שליט"א כשהתחילה המערכה על

הגיוס לפני 10.5 שנים: "הפנימיות נצרכת מאוד, ובפרט בימינו

שנראה שיבואו עלינו נסיונות קשים. והדרך להתמודד היא שיראת

השם נוגעת בלבבו וחי את חייו לפי התכלית שהאדם נברא

בשבילה". בתרגום מעשי: לחיות את הרוחניות שלנו כחלק בלתי

נפרד מהחיים, לא כחובה מגזרית.

יש לציין , ואולי אפילו לא מספיק לציין אלא צריך לזעוק בקול

גדול: רוב הבחורים שלנו ואולי כמעט כולם, רוצים בכנות לעבוד

את ה' וללמוד בהתמדה רבה! לא חסרות שאיפות, חסרים כלים

להתקדם, ויש תקלות שמפריעות. לדוגמא: א. לחץ חברתי אדיר,

היוצר בעיות חברתיות. ב. ישיבות המוניות שגורמות לבחור ללכת

לאיבוד בלי כתובת להתייעץ איתה. ג. הספק דל בלימוד שמאבד

את כל שמחת החיים וחדוות העשיה. ד. לימוד בעיון עמוק שלא

מתאים לכולם. ה. עיון ללא הגיון אלא זריקת סיסמאות. ו. חוסר

השגחה וחוסר דרישות ממוקדות מהבחורים. ז. חוסר מענה

לשאלות באמונה וחוסר חיבור למצוות התורה – שבת, תפילין,

פסח, וכדומה.

הפיתרון הוא לא לפנק אותם עם עוד אטרקציה של האיחוד בבין

הזמנים, זה אולי נחמד מאוד אבל ממש לא זה מה שהם מחפשים.

הפיתרון הוא לתת מענה אמיתי למצוקות בתוך הישיבה, לחבר

אותם לקב"ה וללימוד, ולדרוש מהם עבודה רצינית.

הרי"ב שליט"א

Tuesday, August 12, 2025

Overcoming Fear

Danny was frustrated with his own word choices. The message had to be just right, but he wasn’t feeling the flow. Every time he read it, he changed something and that change created more questions. What should have been a simple email was becoming complicated. Finally he just wrote the email, pressed "send" and decided to let the cards fall where they may. 

---

Fear is something that holds all of us back from time to time. And after a while the fear that kept us from acting on something, like asking someone a question, or trying a new path, eventually grows into a regret. The regret is placed nicely into our memory bank and every once in a while, pops up in the present to remind us of what might have been. Some regrets are debilitating and can steal away our sense of self-worth, as well as our faith in ourselves and hold us back from new opportunities.

There are two ways to help overcome fear and eliminate regrets. The first is to practice feeling courage in our decisions. Yes, we might fail, but that’s just an outcome and it’s how we learn. The more we control our fear of failing, the more we will succeed and gain from the experience. As Nelson Mandella famously said: “I never lose. Either I win or I learn.”

The other way to overcome regrets is to not create them in the first place. Go for it. Then you know. 

We never know until we try is the battle cry of all positive change. 

How To Help Someone Change

 אִיקְּלַע רַבִּי לְאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אָמַר לָהֶם: יֵשׁ לוֹ בֵּן לְאוֹתוֹ צַדִּיק? אָמְרוּ לוֹ: יֵשׁ לוֹ בֵּן. וְכׇל זוֹנָה שֶׁנִּשְׂכֶּרֶת בִּשְׁנַיִם שׂוֹכַרְתּוֹ בִּשְׁמֹנָה. אַתְיֵיהּ, אַסְמְכֵיהּ בְּרַבִּי וְאַשְׁלְמֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אִיסִי בֶּן לָקוֹנְיָא אֲחוּהָ דְּאִמֵּיהּ. 

Once Rabbi Yehuda HaNasi arrived at the place of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. He said to the locals: Does that righteous person have a son? They said to him: He has a son who is wayward, and any prostitute who hires herself out to others for two coins hires him for eight, due to his handsomeness. Upon hearing this report, Rabbi Yehuda HaNasi resolved to extricate Rabbi Elazar’s son from his plight. He brought him back with him, ordained him as a rabbi, and gave him over to Rabbi Shimon ben Isi ben Lakonya, the brother of the boy’s mother, to teach him Torah. 

כֹּל יוֹמָא הֲוָה אָמַר: לְקִרְיָיתִי אֲנָא אָזֵיל. אֲמַר לֵיהּ: חַכִּים עָבְדוּ יָתָךְ, וְגוּלְּתָא דְּדַהֲבָא פָּרְסוּ עֲלָךְ, וְרַבִּי קָרוּ לָךְ, וְאַתְּ אָמְרַתְּ לְקִרְיָיתִי אֲנָא אָזֵיל! אֲמַר לֵיהּ: מוֹמֵי עֲזוּבָה דָּא. כִּי גְדַל אֲתָא יְתֵיב בִּמְתִיבְתָּא דְרַבִּי. שַׁמְעֵיהּ לְקָלֵיהּ, אָמַר: הָא קָלָא דָּמֵי לְקָלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּרֵיהּ הוּא. 

Each day, the boy would say: I am going back to my town, because it was difficult for him to study. Rabbi Shimon ben Isi ben Lakonya said to him: You have been made wise, and a golden cloak has been spread over you when you were ordained, and you are called by the title Rabbi, and yet you say: I am going back to my town? The boy said to him: I vow [momei] that this thought of leaving is now abandoned, i.e., I will stay and improve my ways. When the boy matured and became a Torah scholar, he came and sat in the academy of Rabbi Yehuda HaNasi. Rabbi Yehuda HaNasi heard his voice and said: This voice is similar to the voice of Rabbi Elazar, son of Rabbi Shimon. Those who were present said to him: It is his son. [Bava Metzia 85a - see there for the end of the story!].

BRILLIANT!!! 

10 MILLIONS BUCKS!

Make someone feel special - and he is likely to live up to it. 

[We also learn what can happen even to an einikel of Rashbi....]. 


Rambam Hilchos Brachos 1-2: Bracha Before Eating #2

 HERE!!!:-)!!

מסע ההלוויה של הגאון הגדול רבי ברוך שמואל הכהן דויטש זצוק"ל

In Lieu Of Dystopian Sci-Fi Movie, American Just Watching News From England

U.S. — According to sources, Americans no longer need dystopian sci-fi novels to serve as ominous warnings of authoritarian control or societal collapse, as they now have England for that.

"Watching the news out of England hits closer to home than George Orwell's 1984 or A Clockwork Orange," said UCLA Professor of Sociology Dr. Dylan Murphy. "Truly riveting stuff."

What used to be far-flung fantasy is now the reality in England in most cases, say experts. England already has totalitarian control through mass surveillance and propaganda, women being treated as property under a heavy muslim demographic, diminished civil liberties, and the erasure of the English identity. Many believe the real-life drama is far more compelling and horrifying than most dystopian fiction.

"Did you see what happened in the UK today?" said one dystopian sci-fi enthusiast. "Totally gnarly. Like The Walking Dead and Idiocracy combined. Someone pass the popcorn!"

Experts are warning Americans that if changes aren't made soon, their own country could suffer the same fate. "It shouldn't be hard to avoid being like them," said one local expert. "We just have to look at what the UK is doing and then do the opposite. Sounds like a no-brainer."

מרצד

In modern Hebrew, people say [it is actually more literary than spoken] "אורות מרצדים" - flickering lights. Where does the word מרצד come from?

The pasuk says [Tehilim 68-16]: למה תרצדון הרים. 

How do mountains flicker???

Answer: They don't! 

It means either "shake" [as happens when there is a גילוי שכינה] or "lowered".

This is one of hundreds and hundreds of examples of modern words that mean something different today than they meant in Tanach and Chazal.  

Tucker Carlson Releases Exclusive Interview With Dredged-Up Corpse Of Osama Bin Laden

WOODSTOCK, ME — In an episode of his program that was sure to create significant buzz online, Tucker Carlson ["Qatarlson"] announced an exclusive interview with the dredged-up corpse of long-dead terrorist leader Osama bin Laden.

Carlson continued his string of controversial interviews by orchestrating the retrieval of bin Laden's remains, which had been buried at sea following his death at the hands of the U.S. military in 2011. He then propped the decomposing remains up in a chair and had a lengthy discussion with it.

"It's time to finally get your side of the story," Carlson was seen telling bin Laden's barnacle-crusted skeleton in a preview clip of the interview. "Is it true that you were murdered by a Navy SEAL team at the behest of the United States government because of your outspoken criticism of the nation of Israel? If so, why has that truth been covered up for so long? And by whom?" 

"...," replied bin Laden's corpse as Carlson sat fascinated with a look of consternation on his face.

"This is not about ratings", explained Carlson. "The public deserves to know the truth. After - it is their tax dollars that were used to kill Bin Laden". 

Candace Owens lauds her friend and colleague. "Tucker is a true Godsend. He has a knock for interviewing the most newsworthy individuals and getting to the bottonm of issues. He doesn't fall for the Zionist propoganda and bravely stands up against the unwavering American support of genocide in Gaza."

According to the preview clip, Carlson aimed to get to the bottom of bin Laden's true motives, which he suspects may not have been as entirely evil as portrayed in the media. "Perhaps you're not the villain everyone was led to believe," Carlson said. "Perhaps, as some might see it, you were simply asking questions? Questions that someone didn't want anyone to answer? You can't trust the media which has a clear pro-Israel slant."

"...," the skeleton said to end the teaser.

At publishing time, Carlson had reportedly asked multiple Big Tech firms when AI technology would be advanced enough for him to finally have his sit-down interview with Adolf Hitler. "I really think Adolf has a right to present his side of the story", explained the Internet media superstar. 

Democrat Mayors Report Violent Crime Down 40% Since They Redefined ‘Violent’ And ‘Crime’

U.S. — Despite claims by President Donald Trump that American cities are being overrun by criminals, Democrat mayors across the country reported that violent crime was actually down 40% since they redefined the words "violent" and "crime".

Trump vowed to clean up America's streets, starting with ordering the National Guard into action to bolster law enforcement efforts in Washington, D.C., eliciting an outcry from mayors who pointed to a sharp drop in crimes now that the definition of crime had been completely changed.

"There's actually almost no crime when you look at it a certain way," said D.C. Mayor Muriel Bowser. "Ever since we determined that the word ‘violent' shouldn't include murders, rapes, assaults, or armed robberies and the word ‘crime' doesn't really have anything to do with committing acts that violate the law, we've seen a noticeable drop in violent crime. Trump is just trying to scare everyone into accepting his dictatorial rule."

Analysts admitted that redefining what words mean has had a significant impact on the data, with almost no homicides being committed since the definition of the word "homicide" was modified to exclude human lives taken by other humans. "Crime has virtually disappeared in parts of the country. That's going by the new definition of ‘crime,' of course."

"In fact," Mayor Bowser continued, "if acts of violent assault are called ‘loving' and breaking the law is referred to as ‘kindness,' then we've actually seen a huge spike in loving kindness in our city. So there."

At publishing time, politicians were reportedly working on redefining the word "law" to mean now "oppressive" and the word "order" to mean "fascism".

---

There used to be a drug problem [Nancy Reagan dedicated her first lady-hood to convincing the youth to "just say no"]. But then marijuana was legalized. Much of the problem was thus "solved". People used to illegally kill babies in utero. Then came Roe Vs. Wade and it was legalized. Now it is called "reproductive rights". So the millions of murders are now legal. Problem "solved". 

In the Torah world we have this as well. Certain aveiros used to be unacceptable but then they became acceptable and problem "solved".

וד"ל.  

NEW!

 Here, here, here, here, here

From Whence The Hatred ?

Why does so much of the world hate us so much?


It is a question for the ages. The most superficial and disingenuous of our detractors claim that today it is because of the war in Gaza, the (outrageously false) allegations of genocide, starvation, and torture, all of which blithely and maliciously ignores that Hamas attacked us on October 7, 2023, raped, murdered and ravaged our people and homes, holds and tortures the hostages, and still clings to its fantasy of destroying Israel and murdering every Jew in the world.


A good question to ask these detractors – including those nations like France, Britain, Spain, Canada, and others now jumping on the derailed train of Palestinian statehood – is:


When Hamas avows to destroy Israel, what part of that do you not understand? This recognition of something non-existent – should we condemn Britain for shielding the Loch Ness monster? – is both farcical and cynical. It recalls Arafat’s vacuous declaration of statehood in 1988. There was a Palestinian state in Gaza, run by Hamas. They did not use the instruments of statehood to better the lives of their voters but used the billions of dollars provided them by Qatar, Turkey, and Western countries to construct a complex terror infrastructure that can murder Jews and advance Hamas’ desire to obliterate the Jewish state.


For all their sophistication, these nations today reflect the modern face of Jew hatred. They do not hold Israel to a double standard but to impossible standards, standards fabricated only for us. These standards include: the unprecedented obligation to feed your enemy during wartime, the directive to conduct a war without killing [any] enemy civilians, the utter disregard of Hamas’ use of civilians as shields including embedding their terror infrastructure within the civilian population, the rejection of the use of disproportionate force (the typical way wars are won is by the application of disproportionate force by the eventual victor), the refusal to evacuate Gazan refugees to safer habitats (as is their right under international law), the distinction made between a government and the people who elected it, and the lack of any demand that Hamas surrender, which is often the way a defeated party concedes a lost cause.


Instead, these countries, which deem themselves cultured, refined, and in the vanguard of Western civilization, create impossible standards that no sane country would follow, and then seek to reward our enemy with statehood. And if a Palestinian state would then use its newfound independence to attack Israel, I can hear the world faintly (and cynically) saying “oops.” And if G-d forbid Israel is overrun, they will say “double oops,” and veer to a one-state delusion in which Jews live under Arab rule.


That is genuine, unvarnished hatred of Jews and Israel, regardless of their empty protestations of good will and love of peace. Every time the world cries “starvation” and “genocide,” our leaders would do well not negotiating, explaining, or conceding, but just  keep reiterating “free our hostages,” “let Hamas surrender,” and “Europe, admit Gazan refugees.” We should be saying that over and over, rather than weakening our war effort and strengthening our enemies and their supporters.


And if we won the war, and Hamas was utterly defeated in Gaza, the entire dialogue with these countries would change.

Still, what is the source of this relentless hatred? It is not the existence of Israel, because as the Holocaust reminds us, they also hated us when there was no Israel. They hated us when they called us “rootless cosmopolitans,” a danger to civilization, and hate us now that there is a Jewish state, and still call us a danger to civilization. What gives?


A number of reasons present:


[1] First, the Muslim takeover of Europe. Europe as a civilization is dying, besieged by Muslim immigrants with a culture and value system that is unassimilable, condescends to Europe’s self-image as enlightened, and perceives Europe as ripe for Islamizing. Every country now supporting the creation of a Palestinian state has been victimized by mass Islamic terrorist attacks. Their leaders are scurrying to save their societies, but time and numbers are against them. A Britain where for years the most popular boy’s name is Mohammad will not for long be a supporter of Israel or benevolent to its own Jewish population. France, Germany, Spain, and other countries are not far behind.


[2] Second, all these countries that are suddenly advocating for a Palestinian are governed by leftist parties. France, Spain, Britain, Canada (even Germany, which has a right-leaning government but whose leftist party gives it a majority in the Bundestag) are all ruled by leftist, secular, progressives. Several of those countries had right-wing, pro-Israel governments until recently. Who is not jumping on this tendentious bandwagon?


Poland and Hungary (also, neither of whom admit Muslim immigrants), Greece, Italy, and other countries that are ruled by right-wing governments. Canada’s last right-wing government supported Israel, Italy’s last left-wing government was antagonistic. It is as simple as politics.


And make no mistake about it: if Kamala Harris had defeated Donald Trump, the United States would be standing alongside Europe in its effort to carve up and dismantle the Jewish state. Senator Tim Kaine, Hillary Clinton’s running mate, opined recently that the United States committed itself to a Palestinian state in 1947 (!), and has failed to deliver on its promise, obviously oblivious to the Arabs’ rejection of that Partition Plan including the war launched against Israel in 1948 and several times thereafter.


What is it about left-wing, secular, progressive governments that they find such fault with Israel? The answer is that Israel stands for everything they reject. They reject nationalism and they repudiate religion, and Israel is a Jewish state, indeed the Jewish nation-state. Double whammy.


They reject the Bible as a source of anything, they reject truth as a fixed concept, they reject morality as an objective entity.

Everything about Israel will bother them. Then, throw in their embrace of the fallacy that Israel is a white, colonialist state – Israel is actually majority non-white as these racial bean counters would see it and one cannot possibly colonize its own land – and this endless, unsatiable enmity persists and grows stronger.


If you ask, what about the dozens of Muslim countries in the world that are founded on their version of religion and nationalism, why doesn’t that bother these progressives? The answer is, see reason one.


This secular progressive ideology afflicts many leftist Israelis as well and they struggle to articulate what right we have to this land. And many of these are the same Jews who – for the first time in Jewish history – have joined the blood libel against their own people and parrot the accusations of genocide and starvation.


[3] Third, Europe is in the last stages of purging itself of any residue of Holocaust guilt. Germany may have been the prime mover of the Holocaust but there is no European country that is not stained with the blood of six million Jews, either through acts of commission or omission.


That is why Holocaust imagery is so rampant in discussing the war in Gaza. Israel is committing “genocide,” the word coined to describe the murder of Jews during the Holocaust; Israel has turned Gaza into a “concentration camp"; Israel is intentionally “starving” innocent Gazans, you know, like the Nazis did to the Jews in the ghettos and concentration camps; and any attempt to relocate Gazans out of the war zone in which they live – out of the territory which has now been mostly reduced to rubble – is termed “ethnic cleansing,” you know, like the Nazis did to the Jews.


The Holocaust weighed heavily on European consciences. That burden started to lighten after the Six Day War, and when the Palestinian statehood movement was created shortly thereafter – a way of destroying Israel not through war but through “human rights, self-determination, freedom” and other fine-sounding nostrums – Holocaust guilt swiftly receded. Of course, combining those worthy values with terror and violence, they assumed, would make an unstoppable winning combination. That is where we are today – we are expected to provide every possible human right to our enemies in order to facilitate their murdering us.


Holocaust guilt is gone, and it is aided by Europe’s unquenchable thirst to see Israelis as Nazis, which not only assuages their guilt but leads many to conclude that we had it coming to us. Thus, they want to believe that Jews would wantonly starve and murder innocent people, which is why Hamas’ blood libel has gained enormous currency across the world, and so rapidly.


[4] Fourth, and probably most importantly, we are living the biblical notion of “a people that dwells alone and is not reckoned among the nations” (Bamidbar 23:9). We are different, a nation apart. As a nation, we too are unassimilable but we do not spread mayhem and violence across the globe. This hatred of us is irrational because it is self-destructive to the haters, but it is also ultimately inexplicable. It wells up from some unknown source in order to remind us that while we are set apart in order to better mankind, to bring G-d’s truth and morality to all, we nevertheless have our own destiny. Our history has a purpose.


What bothers them most – and they could not articulate it –

is that we are experiencing the realization of all the biblical prophecies.


The prophets warned frequently about our impending exile and

destruction because of our sins but then assured us repeatedly of our

eventual return to the land of Israel and Jewish sovereignty thereon.


That is what we are living through today with all the vicissitudes,

the wars, the terror, the hatred, the miracles, and the rebirth.


This must confound them and give them no rest

because it undermines every progressive idea

and shatters every secular shibboleth.


It should not be surprising that Operation Rising Lion – the swift and miraculous reversal to Iran’s nuclear program designed to destroy us – was quickly followed by accusations against us of genocide and starvation and the desperate need for a Palestinian state. It does not matter which terrorist thugs lead it or what they want to do with it. Its most important feature is that it can function as a brake on the fulfillment of Jewish destiny.


We have so much to offer the world, which in fact is starving.

As Amos the prophet intoned (8:11) several millennia ago,

“Behold, the days are coming, says the Lord G-d,

that I will send a famine in the land, not a famine of bread,

nor a thirst for water, but of hearing the words of G-d.”


Western culture is decadent and Western societies are collapsing,

disinclined to reproduce, unwilling to fight for its survival.

And so, they hate us and attack us, and find therein some purpose,

a cause, however corrupt and venal.


That will be to their everlasting shame.

As for us, proud of our heritage and confident in our destiny

and the divine promises to us, we should not falter or fumble,

hesitate or stumble, but march enthusiastically to our destiny,

reclaiming and rebuilding every part of our land, from the river to the sea,

imbuing it with holiness and Torah, and awaiting the final redemptive act from Above.

Arutz Sheva

הגרבש"ד זצ"ל

 כמה שנים הסתופפתי בצילו זללה"ה [לפני למעלה מעשרים שנה], ותקופה גם למדתי איתו אז בחברותא.

ומה אומר ומה אדבר: מדובר בגאון מאויים שאיני יודע אם יש בדור עוד אחד כעין זה. פשוט בלי נתפס. אספר כמה דברים שהייתי עד להם בעצמי:

א. היה מראשי 'וכתבתם', והוא היה עובר על כל החבורות שהם 'לא נשים נזיקין' [אמר שכבר לא מסוגל לעבור על 'נשים נזיקין', כי הכל כבר מוכר וידוע]. היו מביאים לו ארגזים מלאים חבורות על זרעים קדשים וטהרות, והיה עובר במהירות בלתי נתפסת על מאות חבורות [ואמר שהוא פיתח איזו אומנות איך לתפוס ברגע את המרכז של החבורה]. ואחר כך חדשים רבים, כשהיינו לומדים איתו, אמר שבענין זה, ראה בחבורות האלו את יסוד זה וזה וכיו"ב.

ב. ערב אחד הביאו לו את ה'סטנסיל' של ספר המפתח של רמב"ם קרבנות לפני שזה יצא לאור, כדי שיעבור על זה. למחרת באנו, והכל היה מלא מאות הגהות מההתחלה ועד הסוף, מכל הסוגים והמינים: טעויות בציונים, כפילויות של נושאים, הערות על גוף הענינים וכו' וכו', פשוט לא האמנו למראה עינינו שבלילה אחד אפשר לעשות את כל זה ע"י בן אנוש.

ג. שנה אחת, בהפסקה אחרי שחרית ביום הראשון של ר"ה, הוא קרא לכמה בחורים לחדרו. ואמר, שכיון שהש"ץ האריך והיה קשה לו עם זה, אז הוא התחיל לעלות בדעתו כל מיני הערות על כל התורה כולה. וכיון ש'הראש שלו הולך להתפוצץ', הוא מבקש שכל בחור יזכור כמה הערות. וככה אמר את כל מה שיש לו בראש, 69 הערות מכל מרחבי הש"ס. עד שהוקל לו. במוצאי ר"ה הדפיסו מזה קונטרס.

ד. היה מתפלל באיזה בית כנסת מסויים באותה תקופה, והיה לו שם סטנדר עם תא גדול. היה מבקש רשות מהגבאים, ומידי כשבוע שם 'סט' שלם של תשובות כלשהן בסטנדר, וביני לביני היה עובר על כל הסט מכריכה לכריכה. למשל, שבוע אחד - אחיעזר, שבוע אחד - אגרו"מ. ושוב, בכל התקופה שאח"כ היה מזכיר, יש תשובה ע"ז שם ושם וכו'.

ה. בשבת היה לומד עם קבוצה רמב"ן על התורה, ולא דילג על שום ענין מעניני הקבלה שם, היה לו ספר [משומש מאד] בשם 'ספר מאירת עינים' לר"י דמן עכו [יש באוצר], שמבאר גם את קבלת הרמב"ן, והיה מלמד ממנו תדיר.

ו. אמר פעם בעינים בורקות, שיש לו תשוקה שימצאו איזה 'גמרא חדשה' שלא היתה עד הנה, כי כבר מתגעגע למתיקות של 'דף גמרא בפעם הראשונה'.

ז. כשם שהיה גאון בתורה, היה גאון בבין אדם לחברו. אני זוכר שפעם ביקשו מאיזה בחור שיכתוב את השיעור כללי ואח"כ ידפיסו את זה, ואותו בחור לא היה כל כך בענין ויצא מהכתיבה מה שיצא, וד"ל. הביאו לו לעבור ע"ז לפני ההדפסה, ומפני כבודו של אותו כותב, אמר שאכן כבר בעת אמירת השיעור הוא הרגיש שהוא עצמו לא ברור בסוגיא והשיעור לא יצא טוב. אני זוכר שכל הנוכחים בשיחה איתו השתכנעו לגמרי שכך אכן פני הדברים.

ח. פעם היה צריך להעיר לאיזה בחור על עניני צניעות כלשהן, וכעבור זמן נכחתי שסיפר כמה סיפורים בנוכחות אותו בחור והלך סחור סחור, ומתוך הדברים הסביר את אשר היה צריך לבאר, ונדהמתי באיזה רגישות וגאונות הוא הצליח להעביר את המסר מבלי שהלה חשד שהוא יודע ממשהו.

---


א. כשלמדתי אצלו הוא עדיין לא נישא מחדש עם הרבנית תבלחט"א. הוא היה תלמיד חכם אדיר ובעל ייסורים אדיר, ואיני יודע מה גדל ממה. סיפר לי אברך מהישיבה שהוא זכה לארח אותו לארוחות שבת בביתו, וראה איך רבינו זצ"ל התבייש מאד לבקש שיגישו לו איזה מאכל מהמרכזי וכדומה, הוא היה גדול מאד ובודד מאד, והיה ניכר עליו שהוא מיוסר בנהמא דכיסופא, עד שאותו אברך הבין שעליו להגיש צלחת מלאה אליו. עוד יסופר על ה"תורה שלמדתי באף" שלו, על ייסורי הנפש העצומים, ניכור משפחתי וכו', והוא השקיע הכל בתורה הקדושה, בידיעות עצומות, בחריפות ולמדנות. לא יאומן כי יסופר. הוא לא רק מחייב את בעלי הייסורים, אלא מבטל כליל את כל התירוצים הרגילים שלנו, טירדות, דאגות, בלבולים, עיסוקים...


ב. ישבתי לידו בסדר שני, ופעם גלגלתי את השיח בלימוד לענייני ההשקפה על הציונות וכו'. ואמר לי: אתה יודע כמה שנים חלפו מאז הנס הענק של "יציאת בני אפרים ממצרים" עד שהתברר שהכל היה מפח נפש? ההיסטוריה של עם ישראל היא ארוכת שנים וקשה למדוד יחס להקמת המדינה לפי נקודת מבט של עשרות שנים. ואכמ"ל.


ג. פעם אחרת ראה שאנו לומדים מתוך חוברת של הגאון רבי יוס'ל שרייבר יבלחט"א, ביקשה מעמנו, קרא אותה ב'קפיצות' של חמש שורות [בגאונותו היה קורא כמה שורות יחד. הכרנו את זה אבל השתוממנו לראות עושה כך בדבריו העמוקים והדקים של ר' יוס'ל למי שמכיר], אחרי שסיים כמה עמודים, אמר לנו: הוא מבין מה שהוא מדבר, אבל אתם לא... [כלומר, זה לא "מילים גבוהות בעלמא", אבל אתם מדקלמים את הדברים בלי להבין].


ד. זכורני שיחה אחת שדיבר בזעם כנגד פרסומת שהתפרסמה ביתד נאמן... (שהיה אז תחת פקוחו..) הפרסומת היתה לחלב צמחוני, שאפשר לשתות קפה אחרי החמין בשבת. כמה פחיתות זו שזה התאווה שלנו, כוס קפה אחרי חמין. זה החלום הלא ממומש שלנו, הלכנו קדורנית, אין לנו חלב אחרי החמין...


ה. לאחר שנים, כאברך צעיר, למדתי בבית הכנסת בסנהדריה מורחבת, והנה התחדשה לי מערכה בפרק אלו הן הגולין, חיפשתי למי אפשר להציע אותה. למי תהיה הידענות והסבלנות, להיכנס לאיזה סוגיא בגדרי דרך ירידה ועליה. ואז נזכרתי ברבינו זצ"ל שהגיע אל המנוחה והנחלה בביתו הסמוך. תיכף נקשתי על דלתו, הרבנית תליט"א הכניסה אותי אל חדרו, הוא האזין לכל הדברים, הוסיף והעיר מעט, ובעיקר - עודד והתפעל. ידע לזהות שזה מה שביקשתי בעצם... אין צריך לומר שהוא היה לגמרי בעניינים בכל הפרטים ופרטי הפרטים, שכן הוא היה בעניינים בסוגיות הרבה הרבה יותר 'נידחות', מסובכות ולא מוכרות.

----

סיפר לי הגרי"ח סופר שליט"א, שנזדמן פעם לחו"ל בליל שבת אחד עם מרן הגרב"ש והגרב"ש גילגל את כל התורה כולה ממש.

---

לפני שהתחלתי לעבוד על הוצאת "משנת אריה" - פירוש רבי אריה לוין זצ"ל על המשניות, התלויתי לגאון ר' שמחה שלמה לוין זצ"ל לרב אלישיב זצ"ל להימלך בו. הרב אלישיב מאד לא התלהב מהענין וטען שכיון שעיקרו של הפירוש הוא ליקוט, כיום בדור המחשבים והמאגרים התורניים אין הרבה ערך לפירוש מעין זה. ניסיתי להסביר שיש ערך לצורת הבאת הדברים ושאין זה ליקוט סתמי אלא יורד לשורש הבעיות והקשיים העיקריים במשנה. הרב אלישיב הפנה אותנו לגרב"ש דויטש שהוא מומחה בספרים וכתבי יד.

הגעתי לגרב"ש ושני פרקים מוקלדים על מסכת פסחים בידי.

הוא גער בי: מה אתה עושה, צחוק? תביא לפחות מסכת אחת שלמה.

משראה שאין מוקלד הציע שהוא ימסור להקלדה ואני אסדר התשלום עם המקלידה.

אחרי שהגיע אליו החומר המוקלד עבר על זה בלילה, ולמחרת בבוקר התקשר, אחרי שגער בי על המספר הלא כשר שהיה בידי אמר : זה לכתחילה שבלכתחילה, תגיד לרב אלישיב שהפירוש פלאי פלאות.

לאחר מכן הרב אלישיב הסכים שתחיל בעבודה.


גם בהמשך השנים הגרב"ש התבטא בפני בחור ממיודעיו שהיה מצאצאי ר' אריה לוין, בשבח החיבור.


סופו של דבר: לאחר שהכרכים על מועד היו מוכנים לדפוס נכנסתי שוב עם הגרש"ש לקבל הסכמה והרב אלישיב ניסה להתחמק שאין בזה יותר מידי חידושים ולא התלהב.

הגרש"ש הזכיר לו ששלח אותנו לרב דויטש ואת שאמר.

הרב אלישיב השיב בחיוך שהרב דויטש רואה את רבי אריה לוין כצדיק ולכן התפעל מאד מהחיבור שמגלה שהיה גם תלמיד חכם, אבל אני (הרב אלישיב) יודע שהוא היה גדול בתורה ולכן הספר לא מבטא את גדלותו האמיתית.

סופו של דבר הרב אפרתי שכנע את הרב אלישיב שאם לא תהיה הסכמה , "העולם" יפרש את זה הפוך מכוונתו האמיתית. הרב אלישיב השתכנע מיד וביקש שיכינו נוסח ( הוא כבר התקשה לכתוב לבד), אבל פסל שני נוסחים שלא שיקפו מספיק את גדלותו של הרב אריה לוין, רק על הנוסח השלישי חתם.


מרן הגרב"ש מסר נפשו לתלמידים עד אין קץ, לא נ"ל שקיימים מושגים של מסירות כזו היום.