יסוד חכמת ישראל האמתית הוא ההכרה בערך הא-להי של נשמת האומה. המטבע החילונית של לאומיות בישראל היא זיוף נורא מצד אחד בתפיסת טבע האומה, כמו שכן היא מצד שני שלילתה של ההכרה הלאומית הא-להית, שהוא יסוד הויתה של האומה. חפץ החיים הא-להיים מתגלה באומה בסגולתה בכח טמון האצור בקרבה מירושת אבות, ״רק באבותיך חשק ה׳ לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם בכם מכל העמים״ ״להיות לו לעם נחלה כיום הזה״, כח נפלא שצריך לטפחו, לשכללו ולעבדו, להוציאו אל הפועל. לאומתנו העתיקה אין עוד עד כה נקודה אחת של זמן יציאה אל הפועל הגמור כי היא תמיד הולכת ומתעלה. האומה שהיא מרגשת בעצמה שהיא עומדת על מרום פסגת שלמותה, היא כבר צפויה לירידה וכליון, ולא באלה חלק יעקב. ״ואתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל, שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, של יון עולה ויורד, של אדום עולה ויורד, – ואתה אל תירא, אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית״ (אמור, מדרש רבה כט, ב). ״אל תאמר בלבבך, בהדף ה׳ א-להיך אותם מלפניך, לאמר בצדקתי הביאני ה׳ לרשת את הארץ הזאת – לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה׳ א-להיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה׳ לאבתיך לאברהם ליצחק וליעקב״. עם עולם יוכל להיות רק עם כזה, שההתעלות התמידית היא עומדת על דגלו, וזה אי אפשר רק באומה, שההתעלות לצד החפץ הא-להי היא שורש נשמתה, שהוא עילוי שאין שום גבול וסוף לרוממותו, כי התכונה הא-להית לא תדע גבול וסוף לעילויה, להשלמתה והתפתחותה. על כן לא יזקן ישראל לעד, ולעולם כחו חדש עמו, ״ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבל״. ובזה הוא עומד להוציא אל הפועל את כח ההכנה שבא לו מירושת אבות, שהוא חקוק בטבע נשמתו בברית ושבועת א-להים עליון, למען הקים את השבועה אשר נשבע לאבותיו, שקראו בשמו, בשם א-ל א-להי עולם, והניחו עבודתם הפוריה והנמשכת לזרעם אחריהם. זהו כח החיים האיתן והתמידי, המעמיד את האומה לעד, אור מקומו של עולם השופע עלינו באור שמו הגדול הנקרא עלינו.
---
הדברים נכונים לא רק לגבי הכלל אלא גם לגבי הפרט. והדברים נוקבים ויורדים עד עמקי תהום.
