אלו דברים שאין להם שעור: הפאה, והבכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.
המצות, המוגבלות בשעורים, הן מושרשות ביסוד הקודש המגביל, הנותן את הצורה המתוארת לכל הברואים, ונותן קו ומדה לכל עולמים, מיסוד אל שדי, שאמר לעולמו די. ואלה המצות, שאין להן שעור, הרי הן קשורות במקור המעין העליון, ממקום שההתהוות והשפעה העליונה באה ממעל לכל מדה והגבלה. הדברים היסודיים שבעיקר אינם צריכים להיות מוגבלים מצד שאיפת טובם, הם בכללם חמשת הנטיות הטובות, המאירות את נשמתו של אדם בהופעת זריחתן. והן הרחמים על הבריות, שמדת הצדקה היא תולדתה, שאם יש הכרח להגביל המעשה של הצדקה מצד עצמה, ותקנו בשביל כך שהמבזבז לא יבזבז יותר מחומש, בכל זאת עצם הנטיה הטהורה, הנפשית, נטית החמלה והרחמים, שממנה ועל ידה הצדקה מתגשמת בפועל בעולם, זה צריך שיהיה דבר שוטף המתגבר ועולה בלי מצרים, וכנגד זה אין לפאה שעור. אחר נטית הרחמים באה נטית ההערצה לקדושת ההארה האלהית בחיי האדם, הבאה ע"י הערצתם של תופשי התורה ומחזיקיה, שיסודם היא קדושת הכהונה, שהתבטאה ביחוד ע"י הבכורים שנכנסה בזה מתנת כהונה עד לידי המדרגה העליונה של קדשי המקדש, ורגש קודש זה אין שעור לו, ובכל אשר יוסיף כח והרחבה יותר טובה וברכה בעולם. ושורש החיים האמתיים, שאין לו הגבלה, וכל המוסיף להיות משוקה מטל חיי עד הרי זה משובח, הוא התכן של הדבקות האלהית, אור האהבה והשמחה הקדושה הקשורה עמה, שהיא שלובה ביסוד הראיון, בחדות ד' במכון קדשו, ואין שעור לראית בשביל כך. נטית החסד והאהבה של הבריות, היוצאה מכלל הרחמים על אומללים ונדכאים, אלא חפץ ההטבה ושפור החיים, להרבות טוב לכל, זהו יסוד גמילות חסדים שאין להם שעור. ולמעלה בקודש דעת ד' העליונה, אורה של תורה, המגיהה אור על כל המחשכים, והמנצחת את כל הסבוכים שבחיים ובהויה, ודאי ראוי הוא שאין בה שעור למקור הטוב העליון, ע"כ אין שיעור לתלמוד תורה.
אלו דברים, שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קימת לו לעוה"ב.
הזמן והנצח שני גילויי מציאות הם, ודאי הם אחוזים זה בזה, ושניהם נובעים ממקור עליון ונשגב שהוא גם למעלה מהערכת הזמן, וגם למעלה מהערכת הנצח. בהכרה שלנו, מצד הערך המבדיל את שני סוגי הגילויים של המציאות, הזמן השוטף והחולף, והנצח העומד והקים, ודאי שההופעות של אורותיהם מצומצמות הן כל אחת בגבולה, הנצח בנצחים, והזמן בזמנים. אמנם מצד הכח העליון, המאחד את הגילויים הללו שבמציאות, כשהוא מופיע, וכאשר דברים יתגלגלו להראות ממקורו העליון, אז יגלה כח ההכללה וההתאחדות, של הזמן והנצח, ומהאור הגדול המופע בחיי הנצח יופעו ג"כ נגהי מאורות בגילויי הזמן, בצורה של תוספת ברכה, היודעת להוסיף ולא לגרע. ומכח הערה עליונה וקדושה זו באים הם אלה הדברים גדולי הערך, שעקרם נטוע ביסוד הנצח, והסתעפיותיהם הולכות הן בתכונות הזמן, שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז, הזמני, והקרן קימת לו לעוה"ב לחיי הנצח.
ואלו הן. כשם שהוצגו בציור הכללי של אלו דברים, מצד רוממות הבהירות הרוחנית האצורה בהם, שההוה והנצח מתאחד בהם בצורה כ"כ עדינה ועליונה, ככה הם מוצגים באפים המעשי בכל פירוטם, שהם אוצרים בתוכם בממשותם את האור הגדול ויסוד החיים הרוממים והמקיפים, המאחדים בקרבם את חיי העולם ואת חיי השעה יחד, שמשרשיהם נובעים הם אלה ענפי החיים הגדולים, שמהם תוצאות להפירות הנאכלים בעוה"ז, והקרן הקימת לעוה"ב. ובשביל ההבלטה השלמה הזאת של הציור המושלם, חזר התנא ואמר לפני פירוטם של הדברים: ואלו הן.
כבוד אב ואם. הערצת ההויה, ביסוד הנצח היא גנוזה. הערך המרומם של החיים, של ההתהוות, מונח הוא בסקירת האושר והטוב, אשר הנצחיות לבדה היא יכולה להביע את כל אפיה. אמנם קשר גדול צריך הנצח להיות קשור בערך הזמן, בערך ההוה התדירי, כדי שלא לעכב על הופעת האורה ממקורה, כדי שלא להחשיך את הזיו העולה ממקורות הנצח, המתפלש לתוך צנורותיה של ההויה בכל זמן ועדן, אשר ממקורה העליון המשכת החיים נלקחת היא בעז פנימיותה, שהיא היסוד להכרת כבוד אב ואם, גורמי החיים והמציאות הקרובים של היחיד, המוצא את עצמו חי נתון בתוך ההויה, הנערצה בנצחה והמוארה בזיו חליפותיה הזמניות.
וגמילות חסדים. מצד יסוד החסד, שהוא יסוד הנצח של העולם, אשר חסד יבנה, הרי תכנה של גמילות חסדים אחוז בחיי עולם, בשרש הקרן הקימת לעוה"ב, עולם הנצחי. אמנם בתכן המתגלם במעשה החסדים, הנדרשים למלא את המחסורים של כל אלה אשר הם סובלים חסרון, בעולם המוגבל המלא חסרונות, הרי הדבר אחוז בתכונת חיי עוה"ז, ובשביל כך כפולה היא מדת גמילות חסדים, בעושר חיים כפלים, חיי השעה וחיי העולם, וראוי לה שתהיה נמנית בין הדברים, שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קימת לעוה"ב.
השכמת בית המדרש שחרית וערבית. דרישתה של תורה בעתים הקבועים, שהצבור מוכן לקבע להם את זמנו בתדירות, כשהיא משתמרת, יש לה אופי נצחי מצד ערכה של תורה, שהוא למעלה מן השמש, ומקורו בחיי עולם. אבל האיגוד, שהצבור כולו מתאגד ע"י הזמנים הקבועים, שלבו פונה לקביעות התורה, ביחוד מקום, ובהשכמה, כדי שלא יטרד השעור מפני עסקי החיים ודאגותיותם, ענין זה יש בו משום ברכה זמנית, שהוא מישר את המדות המעשיות ומקיים את יסוד הצבור ומאמץ את ערכו. ע"כ יש בזה משום הכח הכפול של חיי שעה וחיי עולם, אכילת פירות בעוה"ז וקיום הקרן לעוה"ב.
והכנסת אורחים. נפלאה היא מצוה זו, מצד חסדה הזמני להמציא להאורח, הנודד ממקומו, את משאליו החסרים לו, כאילו היה נמצא בביתו. עוד יש בה משום הארה נצחית, שהנקודה היותר טהורה ויותר טובה שבאדם מתגלה היא בשעה שהפגישה עמו היא חדשה, וביחוד כשהיא פוגשת את המבט של האהבה של חן ושל הידידות של אחים, והאור הזה קורא את המקוריות הנצחית של הנשמה להתלהט ולהאיר באור תפארה, הנותנת חיים נצחיים להאישיות, הפועלת לחשוף את האורה האצילית הזאת הקימת עדי עד. הרי יש כאן פירות בעוה"ז, מצד החסד הארעי, והקרן קימת לעוה"ב, מצד הארת הנשמה, האצורה תמיד בצרור חיי עד.
ובקור חולים. החולה, שגופו נדכא, וחייו החמריים מדולדלים הם, כמה מן הטוב הזמני יש לכל הבא להיות לעזר לו בחומר וברוח. אבל יותר מזה עומד כאן לפנינו חזון נצחי. המחלה באנושיות היא מקלשת את החמריות הגסה והיא מקרבת את האדם לצד עילאה. "שכינה למעלה מראשותיו של חולה". כאן יש זיו הנצח החי וקים עדי עד, המתחבר בקרנו העליונה עם הפירות, הבאים מצד הערך הזמני של הישועה החמרית, אשר להחולה שנשבר גופו והגיע עד דכא, שמשם יושע לאור באור החיים.
ולוית המת. כמה מן הערך הזמני של כבוד האדם יש בתכונה זו של כבוד המתים בכלל, ויותר מובלטת מכל היא תכונת הלויה, הכוללת כבוד וחבה לגויה הנבדלת מתוך החיים, באשר היא היתה מכון ומשכן לאור האלהי, חביון לנשמה המאירה באור חיי עולם. כבוד האדם בהוה, מצד התועלת החברותית, הנמצא בחיי הזמן, מכל אשר יחובר אל החיים, הוא התכן של הפירות בעוה"ז, והיקר העליון של זיו הנשמה, של "והחי יתן אל לבו" אל תכלית החיים ומכונם העליון, הלא הוא יסוד הקרן הקימת לעוה"ב.
ועיון תפלה. התפלה, בתור ההבטאה של משאלות הלב, הבאה מלב כל יצור לעומת יוצרו, היא היא התכונה של מלוי המשאלים, של ריווי החיים, להשלמת מחסוריהם הרבים. אבל יסוד זה עצמו הרי הוא המעין מלא החיים, המרוה את נשמת החיה שבנו את נחלי עדניו, ההתענגות על ד' התוכית, הצפיה בפליאי שמות ותארי הוד, המעלים אותנו להשגב בקשר חי מלא האחדות המוחלטה, במקור חיי כל החיים אור אין סוף, אדון כל היש ומלא כל ההויה, מקור כל הרחמים ואב כל החסדים וכל גבורות נעם, כל פאר ויפעה, וכל תפארת קדש, שומע תפלה ומאזין עתירה, בלא קץ ותכלית, הלא אוצר חיי נצח הוא לפנינו, קרן קימת בלא שום חליפות ושנויים, אור עליון הולך ואור בעזוז נגהו, אשר רק הפירות, השלמת החפצים הנדרשים ומובאים, וכל המתיחש להם, הם הנאכלים בעוה"ז, משפעת טללי אור עליון, החי וקים לעדי נצח במעון עז כליל קדושתו, קדוש ונורא שמו.
והבאת שלום בין אדם לחברו. השלום כמה מן ישובו של עולם ותקונו יש בו, כמה מן החיים הזמניים בכל עראיותם הוא מתקן, ע"י השפעתו, ע"י העזרה ההדדית המצויה על ידו, וע"י היחושים הטובים שהוא מכניס בחיי היחיד ובחיי הצבור. אבל כל זה כאיזה חלק קטן הוא נחשב לגבי התפארת הפנימית אשר לאור השלום. האידיאל של השלום, שהוא שמו של הקב"ה, הרי הוא נוגע לשכלול העליון החובק כל עולמי עד, המאחד את כל היש לכלל הויה אחת אדירה אצילית ונשגבה, כעצת תמים דעים אלוה נורא הוד. ועל כן יש בהבאת שלום בין האדם חלק מאור העליון הנצחי המאיר לעולמים כולם, מאור הקודש של מלך שהשלום שמו, שהוא היסוד של הקרן הקימת לעוה"ב, שהתעודה החברותית הנוחה, היוצאה מכלל השלום, השורר בין בני אדם, היא תוצאתם של הפירות שאדם אוכל בעוה"ז.
And the bringing of peace between a person and his fellow. Peace—how much of the world’s settlement and repair is in it! How much of the transient life, so ephemeral, does it repair—through its influence, through the mutual assistance found with it, through the good relations that it instills into personal life and into public life! But all of this is only to be considered like a small fragment beside the inner splendor that the light of peace has. The ideal of peace, which is the name of God, touches the heavenly completion that embraces all the eternities, that unites all that is into one total existence, tremendous, noble, and lofty, per the counsel of the Pure of Understanding (Job 37:16), God, of awesome splendor (Job 37:22). Thus, in bringing peace among people there is a portion of the heavenly, eternal light that illuminates all forever, of the holy light of the King whose name is Peace, and this is the basis of “the principal״ that ״continues… into the world to come״(Mishnah Peah 1:1). [Whereas] the agreeable societal purpose which results from the principle of peace prevailing among people is the result of the fruits that a person consumes in this world (see Mishnah Peah 1:1).
ותלמוד תורה כנגד כולם. אין לנו דבר בעולם שהוא כ"כ כפול בערכו, חודר לכל חלקי החיים הזמניים, לשפרם, להיטיבם, לעדנם ולרוממם, ואורו העליון מקיף כל עולמי עולמים, חובק כל ערכי הנצחים וכל הצחצחות העליונים, כתלמוד תורה. הצד המעשי שבתורה בכללו הוא דמות עליון ליסוד הפירות שבעוה"ז, והצד השכלי העיוני, של המקור האלהי של התורה, וחיי העולמים שבתוכה, הוא היסוד לקרן הקימת לעוה"ב. וע"י כפילותה הכללית, לחיי נצח וחיי שעה, חודרת היא הכפילות הקדושה הזאת לכל אלה הפרטים הגדולים, שמצד ערכם החודר בשעה ובנצח הרי הם מהדברים שיש להם קרן ופירות, וחיים לעוה"ב ולעוה"ז, ובשביל כך ת"ת כנגד כולם.
