הנה עובדא הוה בברכת אירוסין, שבמקום לומר 'והתיר לנו את
הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין', טעה ואמר 'ואסר לנו את
הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין', ועמדו על כך באמצע הסעודה.
ויש לדון מכמה אנפי האם צריך לחזור ולברך הברכת אירוסין:
א. האם יכול לברך באמצע הסעודה
הנה יש לדון אם באמצע הסעודה עדיין יכול לברך ברכת אירוסין.
ולדעת הרמב"ם (שם) דהוה ברכת המצוות, ודאי דאינו יכול לברך אלא
לפני הקידושין.
אלא הנידון לדעת הרא"ש דהוה ברכת השבח, האם נימא דיכול
לברך גם באמצע הסעודה, דעדיין הוה במעמד הנשואין.
[ובאמת נתברר דבהאי עובדא החתן והכלה היו מהנוהגים כבית
יוסף, והרי המחבר פוסק כהרמב"ם, ואם כן ודאי שאין לחזור ולברך
לאחר שכבר קידש].
ב. האם חייב לחזור ולברך
הנה אם עמדו על כך קודם הקידושין, [והיה לאחר כדי דיבור],
יצטרך לברך שנית ולתקן.
אך יש לדון דאינו חייב לחזור ולברך, דהחתימה 'מקדש עמו ישראל
על ידי חופה וקידושין' , כוללת גם להיתר הנשואות לנו, ואם כן שפיר
דמי. אך עכ"פ נהי דחתימה איכא אבל פתיחה ליכא.
ג. ארוכה שעשאה קצרה
אלא יש לדון האם ארוכה שעשאה קצרה מהני, ואם כן יהני מפאת
החתימה לבד.
ובספר פתח הדביר (סי' ר"ח) דן לענין מי שחייב לברך במעין שלוש
מחמת תרי סיבות, כגון שאכל מזונות וגם שתה יין, ושכח להזכיר
במעין שלש אחד מהדברים, כגון שהזכיר רק 'על הגפן' ולא 'על
המחיה', ובסיום הזכיר שניהם , דיש לומר דמהני משום ארוכה
שעשאה קצרה.
אך באמת התם שאני, דהתם הזכיר דבר שאכל, ואם כן יש שם
ומלכות בפתיחה שחלו, משא"כ בנידון דידן, דאין כאן פתיחה דמהני.
ולפי זה באכל רק מזונות, והזכיר בתוך הברכה רק 'על הגפן' ,
ובחתימה אמר ' על המחיה' , לא יועיל מפאת ארוכה שעשאה קצרה,
דלא היה פתיחה כלל, והכי נמי בנידון דידן דחסר בפתיחה.
ד. מכלל לאו אתה שומע הן
עוד יש לדון דאינו חייב לחזור ולברך, דהרי קודם קאמר 'ואסר לנו
את הארוסות', ומשמע מזה שהתיר הנשואות. וכמדומה שזה דבר
רחוק, שהברכה תחול מכח 'מכלל לאו אתה שומע הן' .
ה. ההמשך רק אתקיל מלוליה
תו, דאף אם נימא דבהשמיט לגמרי ' את הנשואות' נימא דחל מכח
' מכלל לאו' , מכל מקום הכא הרי תוך כדי דיבור קאמר ' ואסר לנו את
הנשואות', ואם כן הא קאמר בהדיא דלא כהמשמעות דמכלל לאו.
אלא נימא דאם איתקל מלוליה לא חשיב חזרה, וחשיב כלא אמר
כלל.
אלא יש לדון בהאי סברא דאתקיל מלוליה בכמה אנפי:
א - אתקיל מלוליה מגרע
הנה זו שאלה כללית, האם אתקיל מלוליה הוה כמאן דליתיה,
וכעין זה יש לדון בספירת העומר, כגון בגוונא דהיה צריך לומר
שלשה ימים בעומר, [ויצא אף אם לא אמר בעומר], והנה במקום לומר
שלשה ימים בעומר, אתקיל מלוליה ואמר שלשה ימים בזומר, והנה
זו משמעות אחרת, כי בזומר עניינו קיץ. [דכך תרגומו באידיש].
ובפשוטו אע"פ דאתקיל מלוליה, לא עלתה לו הספירה. ואם כן הכי
נמי בנידון דידן לא עלתה לו הברכה.
וכן נראה בפשוטו , דהרי אע"פ דאתקיל, מכל מקום כמו דחזינן
דכשבעינן דיבור, הוה שפיר דיבור, אם כן הכי נמי הוא מקלקל. וצריך
תלמוד.
ב. עובדא באיתקיל מלוליה במעשה הקידושין
שמעתי עובדא שאדם אמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת
משה וישראל על ידי חופה וקידושין, והצריכוהו לחזור, והתם נמי
הא דסיים הוה אתקיל מלוליה .
אך יש לומר דהתם גרע, דהוה אמירת קנין מן הקונה למקנה, וכל
שגרע אמירתו אין כוונת מקנה. אך אם הא דאתקיל מלוליה לא
חשיבא סוף דיבורו, מאי איכא למימר.
ג. לחלק בין אתקיל מלוליה, לבין מכוון לענין אחר
הנה אם בשבעה ימים לעומר, אמר ' היום שבוע ימים ושלשה' ,
והתכוון באמירת שלשה, שיביאו לו שלשה תפוחי עץ, יש לומר דיועיל,
ואם כן באתקיל מלוליה, הא לא הוה לשם ספירה, ומאי שנא מתפוחי
עץ.
אך יש לחלק, דשאני בין מכוין לדבר מסויים, ובין אתקיל דאין כל
כוונה, ואם כן באתקיל מצטרף לספירה, והנה המה דברים מחודשים,
אך כמדומה שיותר נוטה כן.
והנה יש לראות סברא זו, דהנה אם סיים בשמונה עשרה חתימה
של ברכה אחרת, חוזר לראש הברכה, ובטעה בג' ראשונות, חוזר
לראש, ולכן אם במקום הקל הקדוש טעה ואמר חונן הדעת חוזר
לראש, ומשמע אף באתקיל מלוליה,
אך אם כשהיה צריך לומר הקל הקדוש ראה בנו עושה שטות, ונזף
בו "חונן הדעת", לשם נזיפה, בפשוטו לא יחזור, הנה מתבאר החילוק.
מו"ר הגרא"ג זצ"ל
