בימים האחרונים קמנו כמעט כל בוקר לידיעה מהפכנית חדשה:
ביום ראשון בבוקר נודע שארה"ב תקפה באיראן והשמידה את
הכורים הגרעיניים. תכנית ההשמדה האיראנית קרסה סופית בקול
רעש גדול. הוסר האיום הגרעיני מעל יושבי ארץ הקודש. כמעט לא
ניתן להאמין שאנחנו אומרים את המילים הללו. היינו כחולמים.
ביום שלישי בבוקר כבר נשמעה הידיעה על הפסקת האש וסיום
המלחמה.
איפה היינו לפני שנה וחצי ואיפה אנחנו היום? לפני זמן לא רב
הרגשנו שאפילו החמאס הוא בלתי מנוצח. מי דיבר על חיזבאללה,
ומי דמיין שנוכל לפגוע באיראן. מומחים צבאיים הזהירו וזעקו
שהמצב הוא בלתי פתיר, שאנחנו לקראת קטסטרופה בלי שום
פתרון. המקסימום שיכולנו לחלום עליו היה שאולי ארה"ב תתערב.
אף אחד לא חלם שישראל הקטנה והשסועה תצליח להביס
בכוחות עצמה מעצמה של רשע מחומשת במיטב הנשק העולמי.
והנה הקב"ה הפך את העולם והרעיש את השמים ואת הארץ, המו
גויים, מטו ממלכות. אנחנו חי ים בעולם של נס, בתוך ענני כבוד.
שטופים בגלים אל אהבת ה' לישראל, וחווים אהבת נצח שלעולם
לא תימוט, ישועה חסרת גבלות ומעצורים.
ביום חמישי האחרון ערכנו בכולל כנס על המאורעות הבלתי
נתפסים. בכנס דיברו כמה רבנים חשובים, על שינוי המצב שנכנסנו
אליו. ניסי ה' הנוראים, מהלך של הארת פנים והרמת קרן ישראל,
גילוי שכינה וקידוש ה'. כבוד שמים בגילוי פנים.
אמר לי היום אברך שבעקבות הכנס ובעקבות המאמרים האחרונים
הוא מרגיש שמתחדש בקרבו סוג של קשר חדש עם הקב"ה. לא
עוד יראה וחשש ותחינה להינצל ממאורעות הזמן וקשיי החי י ם,
אלא יחס של אהבה וביטחון בלתי מוגבל, תחושה של הישענות
וגאולה פנימית.
חושבני שזו חוויה של כל מי שמתבונן במאורעות, שהקשר עם
הקב"ה נהיה הרבה יותר קרוב. "דרשתי את ה' וענני, ומכל מגורותי
הצילני. זה עני קרא וה' שמע ומכל צרותיו הושיעו. חונה מלאך ה'
סביב ליריאיו ויחלצם. טעמו וראו כי טוב ה', אשרי הגבר יחסה
בו". הקב"ה כל כך מתוק, חיכו ממתקים וכולו מחמדים.
ישנם אנשים שמרגישים שלא בנוח עם הצהלה והשמחה הגדולה.
לכאורה האוירה ברחובות אינה כפי שמצופה מאנשים שניצלו
ממוות לחיים, פשוטו כמשמעו. האיום הגרעיני והבליסטי היה
סכנת מוות מוחשית, ובמבט כולל של כל השנה וחצי האחרונים
יצאנו מסכמת מוות מוחשית לחיים חדשים. באופן טבעי היינו
אמורים לרקוד ברחובות. יש משהו שחוסם מלעשות זאת.
יתכן שלוקח קצת זמן לשנות את היחס למה שקורה מסביבנו.
אחרי כל כך הרבה בקשות וזעקות, לא מתרגלים למצב של הישועה
הכוללת והעצומה. אולי זה פשוט ענין של זמן הסתגלות.
אבל נראה שיש כאן יותר מזה. בכנס שנערך אצלנו בכולל דיבר
הגאון ר' נתן רוטמן שליט"א על הנקודה הזאת, והעלה סברא שיש
חשש אצל אנשים מכך שהשתנו כאן סדרי עולם ואנחנו צועדים
במהירות לקראת התיקון השלם. נרחיב את הדברים: נראה בטעות
שהגישה של השמחה בישועת ה' היא גישה מקילה יותר, כביכול
היא אומרת "לא צריך להתחזק, מספיק להיות שמחים ומאושרים".
והאמת היא הפוכה. נוח יותר להיצמד לכללים הישנים, להמשיך
להגיד שהמצב קשה ויש הסתר פנים וצריך להתחזק בהתמדה וכו'.
זה הנוסח המורגל והמוכר, ונוח לאדם להישאר באזורים המוכרים.
המחשבה שקורה כאן משהו שמזעזע יסודות עולם, שיש כאן
נבואות שמתגשמות, שהקב"ה מרעיש את השמים והארץ סביבנו –
היא מחשבה מחייבת. זה דורש התבוננות פנימית איך להיות טובים
יותר במהותנו, איך להיות קרובים אל הקב"ה, איך לתקן את
הנקודות החלשות שכל אחד צריך לתקן במעמקי נפשו.
ברם, האמת היא שזה לא מפחיד. החפץ חיים היה מדבר הרבה על
כך שזה לא קשה לחזור בתשובה. צריך פשוט לרצות את ה', לחשוב
מה הנקודות המרכזיות שצריך לתקן, ולקבל על עצמנו לעשות
שינוי. גם אם לא נצליח, ננסה שוב. שמעתי לאחרונה מעשה מתוק
על מרן הגר"ד לנדו שליט"א, שיהודי בא אליו ואמר בכאב: "הרב,
אני רוצה לחזור בתשובה ולא מצליח". השיב לו הרב במתיקות
מיניה וביה: "הנה, עכשיו חזרת בתשובה"...
אך כנראה יש סיבה נוספת שמחמתה אנשים מנסים להעלים
ולהדחיק את הניסים העצומים: החשש ממחשבת " כוחי ועוצם
ידי ". או במילים אחרות: החשש מהזדהות עם החילונים, ומתחושת
חיבור ואחוה לצבא ולמדינת ישראל. אמר לי אברך השבוע: "כל
הזמן אומרים לנו שהכל בזכות לומדי התורה, והצבא זה שום דבר.
למעשה, כשאני קורא עיתון אני מרגיש הערצה לצבא, וכשאני עוזב
את העיתון אני מנסה לשכנע את עצמי איכשהו, שהצבא לא עשה
שום דבר משמעותי . קשה להגיד שאני מצליח".
כלומר: הבעיה שלנו היא שהניסים נעשו על ידי הצבא הישראלי,
ויש אנשים שחוששים שאם נכיר בניסים ובנפלאות אנחנו נרגיש
חיבור עמוק לצבא שעל ידו נעשו הניסים. כך נוצר מצב אבסורדי:
אם הניסים הללו היו מתרחשים לנו על אדמת אירופה, על ידי
חיילים נכרים – לא היה לנו בעיה לשבח ולהלל. נניח שהיינו חיים
בגרמניה, והניאו נאצים היו מרימים ראש, והיו עולים לשלטון
ובונים מערכת צבאית עצומה נגדנו, והשואה היתה עומדת לחזור
עם כל התסמינים – תאי גזים, מחנות השמדה, וכו' – ופתאום היו
מופיעים חיילי ארה"ב ומרצצים בתוך שבוע את כל ראשי השלטון
הנאצי, כל מחנות ההשמדה, כל הנשק, וכל היכולת הצבאית
העצומה – לא היינו מכילים את האושר. עכשיו שכל הניסים הללו
התרחשו בעוצמה כבירה על אדמת הקודש, על ידי חיילים שרובם
הגדול מאמינים בקב"ה וקוראים בשמו בעת צרה – יש לנו קושי
לשמוח בישועת ה' הניסית והפלאית.
אז מה הפיתרון? לנסות להתעלם מהנס. לא קרה כלום, לא
התרחש שום דבר משמעותי. היו התקפות טילים – והפסיקו,
אפשר לחזור ללמוד...
זה לא נכון כלפי שמיא, שהקב"ה עושה לנו ניסים ונפלאות שלא
שמעתם אוזן, ואנחנו מתעלמים רק משום שחוששים מהזדהות עם
החילונים. לא רק שזה לא ראוי, זה גם לא יעיל. בסופו של דבר אי
אפשר להסתיר את השמש עם כפות הידים. המאורע שקרה לנו
בשנה וחצי האחרונות הוא מאורע עצום ונורא, בקנה מידה של
ניסי יציאת מצרים. המומחים הצבאיים אומרים שזה יותר גדול
מניסי ששת הימים, ובששת הימים כבר אמר הגר"י לונישטיין זצ"ל
שזה כניסי יציאת מצרים. אם מנסים להתעלם ממנו, זה לא
מתקבל על הדעת, ובסופו של דבר אנחנו כן מתעניינים וכן
מרגישים שקרה כאן דבר בלתי נתפס, ונשארים עם השאלה בלי
התשובה.
המענה לשאלה הנ"ל, של היחס לניסים כאשר הם מתרחשים בידי
אדם, ובפרט בידי אנשים טועים בדרכם – לא צריך להיות על ידי
בריחה מהמציאות, אלא על ידי הסתכלות נכונה על המציאות. זה
לא שהקב"ה נמצא בבית המדרש והמציאות נמצאת בעיתון. להיפך:
הקב"ה נמצא בעיתון.
במצבנו הנוכחי, להתעדכן במה שקורה סביבנו זה לא ביטול תורה
אלא קיום מצוות עשה של התבוננות בחסדי ה', כמבואר בשערי
תשובה שער ג' אות יז. דוד המלך מצוה אותנו – "שיחו בכל
נפלאותיו". אנחנו אומרים את זה ב"אשרי" כל יום שלש פעמים.
כל מה שקורה במדינת ישראל הוא לא טבעי. ההצלחה הצבאית
היא לא טבעית ואין לה הסבר רציונלי. הצמיחה הכלכלית בעיצומה
של מלחמה היא לא נורמלית. עם ישראל נערץ ומעורר קנאה בכל
העמים, למרות היותו עם נרדף במדינה קטנטונת ושסועה.
העיתון מספר את המציאות שהצבא ביצע פעולות בלתי נתפסות
בשמי איראן ובאדמתה, אבל אין בזה שום סתירה לאמונה. כל מה
שקורה בעולם זה פעולות של אנשים שהקב"ה רוצה בהצלחתם. מי
שמרוויח כסף רב ונעשה מיליארדר על ידי עסקים מוצלחים וגילוי
תושיה וחריצות, ההצלחה שלו נובעת מגזירת שמים, והמעשים
שלו הם אלה שהביאו את גזירת שמים לידי ביצוע. הקב"ה שולח
את ברכתו דרך צינורות שפע שאנשים מכינים. הרבה אנשים
משתדלים בחריצות ולא מצליחים בפרנסתם, ובוודאי שרק מעטים
נהיים גבירים, לא משום שהם חכמים פחות או חרוצים פחות,
אלא משום שעליהם לא נגזר שפע אלוקי כזה. מצד שני, מי שנגזר
עליו שפע ולא עושה שום מעשה להביא אליו את השפע – השפע
לא יגיע אליו.
כך הוא גם בנושא הבטחוני. החיילים עשו באמת פעולות
הירואיות, אך אין ספק שהיתה כאן גזירת שמים שעם ישראל
יצליח וינצח לא לפי שום כללים סטטיסטיים. ההצלחה שחוינו
בשבועיים האחרונים היא אלוקית, לא טבעית. כל זה בא לעולם על
ידי פעולות אנושיות, ואין שום צורך להתעלם מהפעולות שנעשו.
אין שום סיבה להתעלם מהחדשות, להיפך, קריאת חדשות בימים
אלה יכולה להיות מצוה גדולה , כאשר קוראים אותן במבט ריאלי,
שמכיר את המציאות ויודע שלא היה שום סיכוי להצלחה כזאת
אם לא הסייעתא דשמיא השמיימית שזכינו לה.
המסקנה היא – אפשר ורצוי לשמוח ולהודות ולהלל ולשבח,
לאכול ולשתות ולשיר ולרקוד בהלל והודאה, בלי מצפון ובלי
התנצלות. הקב"ה רוצה שנשמח בישועתו, והגיע הזמן לעשות זאת
לא פחות טוב מהתפילה והזעקה.
נקודה נוספת באותו ענין –
איך להתייחס לגילויי האמונה מצד ראש הממשלה, או לדיווחים על
כך שבקבינט חילקו את התהילים לפני מכת הפתיחה, וכהנה על זו
הדרך. יש אנשים שמנסים להמעיט בזה: "אצלו הכל פוליטיקה, הוא
עושה זאת לצרכי יח"צ". אינני מכיר אותו אישית, אבל נדון על
התופעה: יש איזו תחושה קטנה של איום כאשר איש ציבור חילוני
פתאום מדבר אמונה. מדוע? לכאורה אנחנו אלה שאמורים לשמוח
על כך שיהודים הולכים ומכירים את בוראם אט אט. מה האינטרס
לבטל את זה ולומר שאין כאן באמת תהליך של חזרה בתשובה?
לכאורה החשש הוא שאם נגלה שהחילונים מתקרבים אל ה' זה
יפיל את המחיצות ויווצר סחף של קירבה אליהם. בפרט ביחס
לראש הממשלה, שבלאו הכי הוא נערץ אצל רבים מהציבור. אם
פתאום יתברר שהוא גם מאמין – בכלל נהיה בבעיה.
אין לזלזל בבעיה, אבל מצד שני גם כאן לכאורה הגישה הזו לא
נכונה ולא יעילה. היא לא נכונה – כי הרצון העליון שלנו הוא כן
שכל היהודים יכירו בה', ואם ראש ממשלה מכריז בראיונות
לתקשורת שיש אלוקים בישראל – זה קידוש ה', ועלינו לברך
ולשמוח על כך, ולא לנסות לבטל את זה. ומלבד זאת, הגישה הזו
גם לא יעילה – כי אי אפשר להסתיר את המציאות. אם זה מה
שקורה עלינו להתייחס לזה ולא לנסות לשנות את המציאות
בהתאם לאג'נדה. הציבור פשוט לא קונה את זה.
הדרך הנכונה גם כאן, היא באותה גישה: להבין את האמת. ברוך ה'
שהחילונים חווים התקרבות, זה מרגש ומשמח. אין לנו מונופול על
היהדות, רצוננו האמיתי שכולם יהיו אדוקים בה' לא פחות
מאיתנו, ואנחנו שמחים כאשר זה מתרחש מול עינינו בקרב אחינו,
בקצב ובדרך שלהם, גם אם הם לא לובשים כובע וחליפה.
ועם כל זאת יש לזכור שהתורה דורשת עבדות מלאה לה', היצמדות
מוחלטת לתורתו. להקפיד על כל טלטול מוקצה ועל כל תפילה
וק"ש בזמנה, ולהימנע לחלוטין מעבירה על רצונו, בלי שום עיגול
פינות. יש תורה והיא מורה ברורות מה לעשות, ואין להחליף אות
אחת מדבריה.
כאשר הדבר הזה ברור ואנחנו חיים איתו בצורה מוחשית, ומבינים
שזה מה שאנחנו תורמים לעם ישראל, ש אנחנו מקדישים את
החיים להליכה בדרך התורה בלי שום פשרות – אפשר בד בבד
לשמוח על התהליך הנפלא שעם ישראל עובר. כי התהליך הוא
באמת נפלא. לא רק ראש הממשלה מדבר קצת אמונה, ולא רק
בקבינט מחלקים תהילים, אלא העם כולו במסלול של התקרבות
ותשובה. אשרינו מה טוב חלקנו.
הרב בוצ'קובסקי
