Wednesday, June 25, 2025

עם כלביא - לאן?

 ככה ביום בהיר פתאום הכל מאחורינו. היינו בסכנת חיים

מוחשית כמה שנים, מעזה ומלבנון ומסוריה ומאיראן, ולפתע

בתוך תקופה קצרצרה הכל נעלם. עזה מרוסקת, לבנון

מפורקת, סוריה הפוכה, ואיראן שבורה ורצוצה. המלחמות

כמעט נגמרות, ואנחנו אוטו טו חוזרים לחיים השגרתיים

והרגילים.

האמת היא שזה מאכזב. ציפינו שזה יסתיים במשיח, ובסוף

זה הסתיים איכשהו בטראמפ.

כך היה גם בקורונה. שנה שלמה העולם עצר מלכת, חודשיים

הסתגרנו בבתים ועוד שנה התנהלנו בצורה סהרורית בצל

סגרים ומסכות ויריעות ניילון ואירועים שמתבטלים ועולם

מטושטש – ולבסוף הכל הסתיים בכמה חיסונים. היינו

בטוחים שזה יסתיים במשיח, וכמובן היו גם מדרשים

מתאימים, ולבסוף – כלום לכאורה. מה יצא מהכל?

גם כאן, השאלה מציקה. חשבנו שסיפור כזה יסתיים בביאת

משיח. אם לא משיח – מה יצא מהכל?

מלבד זאת, במלחמה הזאת גם הסיום היה קצת חמצמץ.

רצינו שאיראן תתרסק לחלוטין, למחוק את כל כוחה בלי

להשאיר זכר. אך לבסוף נשיא ארה"ב החליט לעצור פתאום,

אפילו לא נתן להחזיר להם על ביטול הפסקת האש. אפילו

הגרעין לא ברור אם הושמד כליל. הסכנה חלפה, ברוך הוא

וברוך שמו. אין פצצה, ובדרך הטבע גם לא תהיה בעשרות

השנים הקרובות. אך המדינה המוסלמית המאיימת נשארה

על תילה. מדוע?

נקודה נוספת מציקה: היום נודע על נפילתם בקרב של

שבעה חיילים יהודים יקרים, השם יקום דמם. הקב"ה ליווה

את החיילים שטסו לאיראן למשימה מסוכנת מאוד, ולא

נפקד מהם איש. לעומת זאת בעזה שהמאבק הוא פחות

אימתני, בלי שום השוואה – נראה שיש הרבה פחות ניסים,

ודווקא היום יש נפילה כזאת.

אותו סוג של מאורע התרחש גם בליל ערב ראש השנה

תשפ"ה: מטח של מאתיים טילים וכטבמי"ם נורה על ראשינו

– ואף אחד אפילו לא נפצע. באותו יום התרחש פיגוע יריות

בתחנת הרכבת הקלה ביפו – ונהרגו בו יהודים. מדוע?

מי מתיימר להבין חשבונות שמים. "כי גבהו שמים מארץ כן

גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי ממחשבותיכם". אבל אולי כן

מותר ללמוד את הסוגיא.

אנחנו מאוד רוצים להיגאל. מה זו גאולה? שיום אחד פתאום

כל הצרות נפתרות, כל החולים מבריאים, כל היהודים

חוזרים בתשובה וכל הבחורים והבחורות מקימים בתים?


גאולה פירושה שהקב"ה מולך על כל העולם, כולם מכירים

בו ויודעים שהוא הבורא המנהיג הכל יכול, כולם מאמינים

בו. כל זה קורה על ידי שעם ישראל מנצח את כל אויביו, חי

בחופשיות ובביטחון ובשפע כלכלי בארץ ישראל, והוא דבוק

בה' בקיום מצוותיו ולימוד תורתו. שלמות הענין הזה

מתקיימת על ידי שיש לה' בית בעולם, בית מפואר ומפורסם,

שבו כל עם ישראל מתאסף לעבוד את אלוקיו ביחד, ושם

ניכרת ומורגשת מציאותו של ה' בעולם בקרב עמו.

בכדי להגיע לשם עם ישראל צריך לעבור גם תהליך גשמי וגם

תהליך רוחני. התהליך הגשמי הוא היציאה מהגלות בין

הגויים, לגור בארץ ישראל, ולזכות לשפע כלכלי ובטחוני.

התהליך הרוחני הוא לצאת מטומאת הגויים, להידבק בה',

לסמוך עליו ולבטוח בו, לעזוב את הבלי העולם ולפנות אל

ה'.

בדרך כלל במהלך השנים מאז שהיינו לעם, היתה מגמה של

עזיבת ה' כאשר הכל התחיל להסתדר. כך הוא טבע האדם:

כל עוד שקשה לו – הוא זוכר את ה'. אך כשהחיים שלו

מתחילים לזרום על מי מנוחות – הוא שוכח את בוראו.

נמצא אם כן שהתכלית הרצויה שאליה אנחנו שואפים היא

קשה להשגה: אנחנו צריכים להיות דבוקים בה' מתוך שפע

והצלחה, שמצד אחד לא נהיה מסכנים ואומללים, כי אז לא

תתקיים התכלית שבה עם ישראל נמצא ברום המעלה, ומצד

שני למרות שנהיה מוצלחים ברום המעלה – לא נהיה גאים

ובטוחים בעצמנו, אלא תלויים בה' וסמוכים על ש ולחנו.

זו המורכבות הגדולה בסיפור של הגאולה השלמה. עם

ישראל הלך לגלות כדי להתקלף מכל השכבות של החטאים

שדבקו בו בעקבות השלוה שהוא זכה לה. כל תכלית הגלות

היא לקרצף אותנו מכל השכבות המאוסות. בשנים

האחרונות, אולי מאה שנים ואולי יותר, התחיל תהליך של

שיבה לארץ, בתחילה איטי ואחר כך מהיר מאוד, כי הגיע

הזמן לעבור לכיוון של גאולה, אך בד בבד יש הכרח שנלמד

להישען על ה' ולבטוח בו גם במצב של גאולה.

כך מתנבא צפניה בפרק ג: "ביום ההוא לא תבושי מכל

עלילותיך אשר פשעת בי, כי אז אסיר מקרבך עליזי גאוותך

ולא תוסיפי לגבהה עוד בהר קדשי. והשארתי בקרבך עם עני

ודל וחסו בשם ה'".

הקב"ה רוצה שבזמן הגאולה נהיה "עם עני ודל". אין הכוונה

שנהיה אומללים ומסכנים, אלא שנהיה מסתפקים במועט,

אוהבי אמת וצנועים, נשענים על הקב"ה ולא על זרוע בשר,

ולא על כסף. כך מתאר הנביא ישעיהו את מצב ו של עם

ישראל בימי חזקיהו, שזכו לישועה ניסית מסנחריב, וכמעט


שהגיע על ידם התיקון השלם של העולם. הם היו צנועים

ולא מבקשי כסף, שמחים במועט ודבקים בתורה.

המלחמה באיראן הסתיימה בדיוק ברגע שבו סר מעל ראשנו

להט החרב המתהפכת. הקב"ה לא נתן לנו ניצחון מתוק עם

תחושה של "הראינו להם, ה בסנו אותם, נקמנו בהם". כמובן

אין התיימרות להבין חשבונות שמים, אבל התוצאה

מורגשת: הקב"ה הציל אותנו ממוות לחיים, ועלינו להודות

לו ולשמוח בו, ישמח ישראל בעושיו, אבל את ההרגשה

ש"אנחנו על הגובה, העולם כולו כורע ברך לפנינו" – את זה

לא קיבלנו, כי זה באמת מזיק. התכלית שלנו היא להגיע

למצב של תלות בה' ונשיאת עיניים אליו, מתוך ענוה

וצניעות.

מול איראן עם ישראל מנצח, ומול חבורת פרחחים בעזה –

המצב קשה הרבה יותר. מטח של מאתיים כטבמי"ם וטילים

– לא מפיל שערה אחת מראשו של יהודי ארצה, ואילו כמה

רובים מיושנים רוצחים יהודים בלב העיר מדוע? שוב, ללא

הבנה בחשבונות שמים, אבל התוצאה ניכרת לעינים: לא

אנחנו מובילים את הענינים. אין לנו שליטה על החיים ועל

הנצחונות, אבל יש לנו אבא ששומר, ברצותו מציל ובר צותו

מכה.

אין הכוונה שעלינו להסתובב בעולם מתוך תחושת לחץ

וחרדה. להיפך, רצון ה' שנסתובב בתחושת נחת ושמחה, אבל

לא בגלל שאנחנו חזקים ושכל אויבנו מתו, אלא בגלל שיש

לנו אבא ששומר עלינו, כי הוא אוהב אותנו וחפץ בנו.

שאלנו מה קורה עם המשיח, למה כל המאורעות הגדולים

מסתיימים בקול ענות חלושה לכאורה. התשובה היא שאולי

משהו כאן בתפיסה צריך להשתנות. "משיח" זאת לא איזו

מילת קסם לפתור את כל הבעיות. "משיח" ו"גאולה" זה מצב

של שלמות פנימית שבה אנחנו נשענים על ה' והוא מרומם

את קרננו על כל העולם. ממש כמו שהקב"ה דיבר איתנו

במסר הראשון ששמענו ממנו: "אתם ראיתם אשר עשיתי

למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי,

ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם

לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת

כהנים וגוי קדוש". כלומר: הקב"ה מצידו מגביה את קרננו

ומרומם אותנו, ואנחנו מצידנו פונים אליו לשרתו

בהתמסרות מוחלטת.

לשם אנחנו חותרים, זה התיקון השלם, וצריך דרך כדי להגיע

לשם. יתכן שהמשיח יגיע פתאום, ויתכן שזה יקח זמן, אך

בכל מקרה הדרך שאנחנו אמורים לעבור בה כדי להגיע אל

השלמות, דורשת מאיתנו לצאת מה"אני" שלנו, להישען על

ה' ולפנות אליו. הקורונה היתה אולי הפרק הראשון בסדרה.

בקורונה למדנו שאין לנו שליטה על העולם והקב"ה מנהל

אותנו על פי חפצו. לא אנחנו מנהלים את החיים אלא ה',

הוא קובע מתי תהיה חתונה ומתי נצא מהבית, האם נהיה

חיוביים או שליליים, האם יתקיימו אירועים או לא. כל


ההווי של אותה שני וחצי היה להיות תלוי באויר, להפסיק

לתכנן קדימה.

כמדומה שהלקח הזה נצרב בלבבות, גם אם נדמה ששכחנו

את האירועים. לא שוכחים לימוד כזה, זה לא דבר שצריך

לזכור, כי זו תובנה שנכנסת למערכת הבסיסית של האדם.

והשנה וחצי האחרונה לימדה אותנו שלא רק שאין לנו

שליטה על החיים, אלא שיש מישהו מלמעלה ששולט, ומה

שלנו נראה רע זה כולו טוב. הוא אוהב אותנו ורוצה בנו

ומושיע אותנו.

הדברים לוקחים זמן? יתכן בהחלט. האם משיח יגיע מחר?

הלוואי. אך גם אם חלילה לא, אנחנו בתוך תהליך של צמיחה

ותיקון, כפי שכבר ה זכרנו כמה פעמים. כולנו עוברים תהליכי

התקדמות, חרדים ודתיים וחילונים, כל אחד לפי נקודת

הבחירה שלו ולפי מה שהקב"ה רוצה ממנו.

תהליכים לוקחים זמן. עם ישראל מתקדם לאט לאט כל

הזמן. ידועים דברי הירושלמי ברכות פרק א, שזה לשונו:

"דלמא )מעשה שהיה(: רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא

הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה )רבי חיא הגדול

ורבי שמעון בן חלפתא הלכו בבקעת ארבל בהשכמת הבוקר(,

וראו איילת השחר שבקע אורה )הם ראו כיצד האור של

עלות השחר מתחיל לבצבץ ולעלות(. אמר רבי חייא רבה לר'

שמעון בן חלפתא בי רבי: כך היא גאולתן של ישראל

בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה

והולכת )כך עם ישראל נגאל – בתחילה לאט לאט, וככל

שהענינים מתקדמים הקצב מתגבר(".

הגמרא )מגילה יז:( מתארת את התהליך של הגאולה, כפי

סדר תפילת שמונה עשרה שאנחנו מתפללים: בתחילה ברכת

השנים, כלומר הארץ מוציאה פירות ונהיה בה שפע כלכלי

ואפשר לחיות בה. אחר כך קיבוץ גלויות, כלומר עם ישראל

מתחיל לגור בארץ ישראל ומתקבץ מכל העולם. אחר כך

נעשה דין ברשעים, הרשעים זזים מעמדות ההשפעה

ומתחילים לבוא על ענשם. אחר כך בנין ירושלים )ברש"י שם

מבואר שהכוונה גם לבנין בית המקדש, זה חלק מבנין

ירושלים, כי לא מדובר רק על בנין גשמי אלא גם על בנין

רוחני(, אחר כך מלך המשיח, ואחר כך התקרבות פנימית לה'

– תפילה, עבודת קרבנות, והודאה.

קשה להגדיר בדיוק כל חלק בפני עצמו, וקשה עוד יותר

להגדיר היכן אנחנו נמצאים בתהליך, אבל בוודאי שיש

תהליך. זכינו בשנה וחצי האחרונות לראות בישועת ה'

הניסית כפי שלא ראה שום דור לפנינו, אנחנו זוכים גם

לראות בתשובה כללית שעוברת על עם ישראל. נתפלל

לקב"ה שנזכה במהרה להשלמת התהליך ולהאצתו יותר

ויותר, כאשר אנחנו נשתדל מצידנו לעשות הכל כדי להתקרב

אל ה' מתוך ענוה ומתוך ביקוש אמת פנימי.

הרב בוצ'קובסקי