מהו עניינו של העונש שקבל קרח
כל עונשי שמים הם תמיד ככל מידותיו של הקב"ה, מידה כנגד
מידה, והנה, עונשו של קרח הוא עונש מוזר, להיבלע באדמה, וצריך
להבין מהי המידה כנגד מידה כאן, כך שהיה עליו לקבל בדוקא את
העונש הזה.
נבואת משה אינה צריכה מופת
הרמב"ם בפרק ח' מהלכות יסודי התורה מבאר את שני העיקרים,
העיקר של נבואה בכלל והעיקר הנוסף שנבואת משה רבנו היא שונה
ואינה כנבואת שאר הנביאים, ומאריך לבאר שם את כל הפרטים
שבהם שונה נבואת משה מנבואת יתר הנביאים, וכך לשון הרמב"ם
)הלכה א'( "משה רבינו לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה.
שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי, שאפשר שיעשה האות בלט
וכישוף, אלא כל האותות שעשה משה במדבר לפי הצורך עשאם לא
להביא ראיה על הנבואה".
ובהלכה ב' כותב הרמב"ם "נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר
משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם
יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה
בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון, כמו שצונו לחתוך הדבר על
פי שנים עדים ואף על פי שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר,
כך מצוה לשמוע מזה הנביא אף על פי שאין אנו יודעים אם האות
אמת או בכישוף ולט".
כך הוא דין התורה, כאשר בא אדם ואומר דבר בשם ה', אם הוא
נותן אות או מופת וזה מתברר כנאמן נחשב הנביא הזה כנביא אמת,
ועליו נאמרה המצוה "אליו תשמעון", אולם הרמב"ם מלמדנו כאן,
שגם האמונה שמאמינים בכל נביא והחיוב לשמוע אליו, אין זה בגלל
שמחמת האותות שהוא נתן ממילא ודאי שהוא מדבר בשם ה', אלא
רק משום שמדין התורה עלינו להאמין לאותות שנותן לנו אדם
המהלך בדרכי הנבואה ויכול להיות נביא, ועליו נאמרה המצוה של
"אליו תשמעון", והיינו, בו מתקיימת הבטחת "נביא אקים להם
מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו", נמצא שאנו שומעים לנביאים
משום שכך ציוה הקב"ה בתורה.
אכן, העובדה שאנו שומעים למשה רבינו, לתורה עצמה, הוא
מכח מעמד הר סיני, אז הדברים נתבררו כאמת שהיא מוחלטת ואין
שום אפשרות לפקפק בה, אמת שהיא ודאית לגמרי, וכפי שכותב שם
הרמב"ם "ובמה האמינו בו במעמד הר סיני שעינינו ראו ולא זר
ואזנינו שמעו ולא אחר", לכן כתוב בהמשך דברי הרמב"ם, שאם בא
נביא ונותן אות או מופת ומכחיש נבואתו של משה, אנו חייבים לא
רק שלא לשמוע לו, אלא גם להורגו כנביא שקר, מפני שהוא בא
להכחיש נבואתו של משה שראינו בעינינו ושמענו באזנינו.
למדנו, כי את הנביאים כולם אנו מקבלים מכח האותות
והמופתים, כי כך הוא דין התורה, אולם אצל משה רבינו, לא זאת
הסיבה שאנחנו מאמינים בו, אכן, אם כן, מדוע עשה משה רבינו
מופתים, הנביאים עושים מופתים משום שהם המבססים את נבואתם,
זה הדין, אבל לשם מה הוצרך משה רבינו לעשות מופתים.
כל המופתים שעשה משה נעשו רק לצורך
על כך כותב שם הרמב"ם "אלא כל האותות שעשה משה במדבר
לפי הצורך עשאם לא להביא ראיה על הנבואה, היה צריך להשקיע
את המצריים קרע את הים והצלילן בתוכו, צרכנו למזון הוריד לנו
את המן, צמאו בקע להן את האבן, כפרו בו עדת קרח בלעה אותן
הארץ, וכן שאר כל האותות", כל הדברים האלו נעשו כדי למלא
צורך, אחר שהמצב חייב אותם וצריך היה לעשות כך, לכן עשה זאת
משה רבינו.
אכן, לשון הרמב"ם "כפרו בו עדת קורח בלעה אותן הארץ"
קשה מאד, משום שלכאורה כתוב בפירוש לא כך בפסוקים, כפי
שנאמר "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי
לא מלבי". ויתירה מכך נאמר בפסוק "אם כמות כל האדם ימותון
אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם, לא ה' שלחני". ואם כן כיצד
ניתן להבין את דברי הרמב"ם שמשה רבינו עשה זאת לא כדי להביא
ראיה על הנבואה אלא מפני הצורך, איזה צורך היה כאן, הלא הצורך
היחידי זהו הצורך שכתוב בפסוק, והוא הצורך להוכיח שה' שלחו
לעשות את המעשים האלה ולא מלבו עשאם, וברמב"ם כתוב
לכאורה להדיא לא כך, כפי שכותב הרמב"ם במפורש שמשה רבינו
לא עשה את המופתים להביא ראיה על הנבואה, הדבר תמוה.
הכופר במעמד הר סיני הוא מהערב רב
נבאר עתה יסוד שהוא אחד מהעיקרים הגדולים שעלינו לדעת
ולזכור, הדברים כתובים ברמב"ם באגרת תימן, ואותם הדברים
עצמם כתובים גם ברד"ק בפירוש יחזקאל )י"ח ו'(, אלו דברים של
עיקר.
הרמב"ם והרד"ק כותבים, שאם אנו מוצאים בני אדם שהם
כופרים, אינם מאמינים במעמד הר סיני ואינם מקבלים דברי תורה
ועול תורה, בידוע שלא עמדו רגליהם על הר סיני, הם לא היו שם
במעמד הר סיני, כפי שכתוב שם בדבריהם, הם שייכים לאספסוף,
הם שייכים לערב רב, לאלו שלא להם ניתנה תורה, וכלשון הרמב"ן
"כי לישראל יתן התורה".
וכך כותב הרמב"ן בפרשת יתרו )שמות י"ט א( "ויחן שם ישראל
נגד ההר, ויתכן שהבדילו מתוכם כל האספסוף אשר בקרבם, וחנו בני
ישראל לבדם לפני ההר וערב רב אחריהם, כי לישראל יתן התורה",
בורא העולם נתן את התורה לישראל, ואילו הערב רב שבאו והצטרפו
אל כלל ישראל ביציאת מצרים, כפי שנאמר "וגם ערב רב עלה
איתם", וחז"ל אומרים שמספרם היה עצום, והם היו כמספר בני
ישראל, ששים ריבוא, כל אותם הערב רב עמדו מסביב, הם לא היו
חלק ממעמד הר סיני. הם אכן היו שם, אבל לא אליהם פנו, לא אליהם
ניתנה התורה, הם היו רק מצורפים כמו שהם הצטרפו ליציאת
מצרים. וכפי שכמובן יציאת מצרים לכתחילה לא הייתה אליהם
ובגללם, אלא הם צירפו את עצמם ליציאת מצרים, כך הם צירפו את
עצמם למתן תורה אבל הם לא היו חלק ממתן תורה. ואף כל מה
שנאמר למשה רבינו בהכנות לקבלת התורה נאמר לישראל, הערב רב
היו שם מסביב, אבל הם לא היו המחנה שקיבל תורה, "כי לישראל
יתן התורה".
מעתה, בידוע, שאם אנו מוצאים כאלו שאינם מקבלים עליהם
עול תורה, הם לא היו שם, הם לא שייכים לשם. וכאמור, אולי הם
היו שם, אבל הם לא היו חלק מאותו מעמד.
ישראל יכול להמיר למצב של ערב רב
והנה, יש כאן קושי גדול להבין זאת. הלא הערב רב לא התייחסו
אל האבות, אברהם יצחק ויעקב. ואם כן כיצד יתכן לומר שהאבא
שאינו מקבל עול תורה ואינו מאמין יהיה מהערב רב, ואילו בניו אשר
הם יראי שמים ומאמינים ומקבלים עול תורה בכל ליבם יהיו ממקבלי
התורה, או באופן של שני אחים תאומים, זה כך וזה כך, קשה מאד
להבין איך זה יהיה ממקבלי תורה וזה מהערב רב.
התשובה לדבר, כי כמובן שאין הכונה שבפועל כל מי שאינו
מקבל עליו עול תורה באמת הוא דווקא מצאצאי הערב רב, דבר זה
כאמור נסתר מעצמו, כאשר לא ניתן לומר זאת על אב ובן ועל שני
אחים, אכן העניין בזה, על פי דברי רבותינו, כי אחר שישנה כזו
מציאות בכלל ישראל, שאותם אלו שנתערבו בישראל נעשו חלק
מעם ישראל, מעתה קיימת אפשרות שגם כלל ישראל ייחשב מהם.
כי הנה, אדם מישראל אינו יכול לבחור לצאת מכלל ישראל, אין
אפשרות לבחור בזה, אבל לכל מה שנמצא בתוך המסגרת של
ישראל, לשם יכול אדם להמיר.
אילולא מקרא שכתוב, אכן יכול היה אדם מישראל חלילה אף
להמיר דת וזה היה תופס, אלא שהתורה אמרה שאי אפשר, ישראל
אף על פי שחטא ישראל הוא, ולומדים זאת מפסוק )סנהדרין מ"ד
ע"א(, לכן ישראל אינו יכול להמיר דת באמת, הוא יכול להמיר דת
בפועל, אבל הוא לא יכול להוציא את עצמו מכלל ישראל.
אכן, אם יש אפשרות להוציא את עצמו ולהישאר ישראל, אבל
לא להיות אותו ישראל במעלתו העליונה אלא להיות ישראל במעלה
פחותה, להיות ישראל כערב רב, את זה הוא יכול, בזה הוא יכול
לבחור, גם זאת המרה מסויימת אבל ההמרה הזאת היא אפשרית,
עליה לא אמרה תורה שזה לא תופס. וכך יכול אדם לבחור ולהמיר
את שם ישראל הנקי והאמיתי, ישראל במעלת בני אברהם יצחק
ויעקב, ישראל במעלת מקבלי התורה, את השם הזה הוא יכול להמיר
ולהיות ישראל שאינו במעלת מקבלי התורה, ישראל שלא היה חלק
ממעמד הר סיני.
זהו הדבר שמלמדים אותנו רבותינו, הרמב"ם והרד"ק, דבר
חידוש שאלמלא היו מגלים לנו אותו לא יכולנו לאמרו מעצמנו. כל
מי שפורק מעליו עול מצוות הרי שבדין הוא נקרא מומר. יש מומר
לדבר אחד, ויש מומר למצוות מסויימות שעל ידן הוא נהיה מומר
לכל התורה כולה, אכן, המומרים שאנו עוסקים בהם כאן הם אלו
שלכתחילה הם מומרים לכל התורה כולה ואינם מקבלים עליהם
בכלל עול תורה, אותם מומרים הם באמת מומרים, הם הפקיעו עצמם
מלהיות חלק ממעמד הר סיני, וההמרה הזאת תופסת, וכך הם
מאבדים במידה מסויימת את מעלת ישראל, ומישראל במעלתם הם
נעשים לאספסוף.
כיון שמלמדים אותנו שזאת האפשרות האחת והיחידה, רק
באופן כזה יתכן שאדם יוכל לסלק את עצמו ממה שהתחייבנו
במעמד הר סיני, מעתה עלינו להבין, שאצל מי שהיה שם בפועל
והיה חלק ממעמד הר סיני, כאשר הוא כופר בכל מה שנתגלה במעמד
הר סיני, כאן זה כבר לא שייך, כי הוא הרי היה חלק ממעמד הר סיני.
חז"ל אומרים )במדבר רבה י"ח ג'( כי קרח שהיה מבני קהת,
מטועני הארון היה, פירוש הדבר שהוא נשא את הלוחות שהם הגילוי
של מעמד הר סיני, עליו איננו יכולים לומר שהוא לא היה במעמד
הר סיני, זה לא יתכן, אכן, אם כן כיצד יתכן שהוא יכפור, אם עד
היום הזה אין אפשרות לכפור אלא למי שממיר את היותו חלק
ממעמד הר סיני, ועושה עצמו ערב רב, אספסוף.
בלי קבלת התורה העולם חוזר לתהו ובהו
במתן תורה עצמו בורא העולם הציע את התורה לכלל ישראל,
הם יכולים היו לקבל ויכולים היו שלא לקבל, הם היו צריכים לקבל
תורה. אכן, בורא העולם גילה שהבריאה תלויה בזה, כדאיתא בשבת
)פ"ח ע"א( "אמר חזקיה, מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה
ושקטה, אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה, אלא בתחילה
יראה ולבסוף שקטה, ולמה יראה כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש מאי
דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי, מלמד
שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם אם ישראל
מקבלים התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו
ובוהו". וברש"י שם, בתחילה - קודם שאמרו ישראל נעשה ונשמע.
יראה - שמא לא יקבלוה ויחזור העולם לתהו ובהו, כדריש לקיש",
הארץ ידעה שעצם קיומה תלוי בזה שישראל מקבלים את התורה.
"ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" זהו יום ששי הידוע, הנכתב בה'
הידיעה, אותו יום ששי בסיון שהוא היום הששי, ואז, ויכלו השמים
והארץ וכל צבאם, לומדים מכאן, שאלמלא אותו יום הששי הבריאה
לא היתה נגמרת, "אני מחזיר את העולם לתהו ובהו", הדבר הזה ניתן
אם ישראל מקבלים את התורה, והארץ יראה שמא לא יקבלו ושקטה
לאחר שקיבלו את התורה, אז נחה דעתה אחר שכעת המשך קיומה
בטוח.
קרה דבר כזה פעם נוספת, בזמן שישראל גלו לבבל, כאשר בית
המקדש נחרב והנבואה פסקה, לקחו מאיתנו את ארץ ישראל, לקחו
מאיתנו את הכל, וכתוב בגמרא בפרק חלק )סנהדרין ק"ה ע"א, ועי'
ברמב"ן שבת פ"ח( שזקני ישראל באו אל יחזקאל הנביא ואמרו לו
הופרה הברית, הברית אינה קיימת יותר, "עבד שגירשו רבו ואשה
שגירשה בעלה כלום יש להם זה על זה", נגמר היחס בינינו, בורא
העולם לא השאיר בידינו שום דבר מהברית וממילא היא הופרה, וכך
היא לשון הנביא יחזקאל )כ' ל"ב( "והעולה על רוחכם היו לא תהיה
אשר אתם אומרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן".
התשובה לדבריהם היא כפי שאומר הנביא בשם ה' "חי אני נאם
ה' א-להים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך
עליכם", והאופן שנתגלה דבר זה בעולם היה בגזירת "להשמיד
להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד",
שבעים יום היו בין האגרות הראשונות לשניות, מי"ג בניסן עד כ"ג
סיון, ובכל הימים האלו היו כלל ישראל תחת גזירת להשמיד להרוג
ולאבד, היינו, במצב שבו אין ישראל מקבלים את התורה, אז כמובן,
אם הייתה מתקיימת גזירת המן, פשוט שהעולם היה חוזר לתהו
ובהו, כי אין שום סיבה שהעולם יתקיים.
]באמת, המן עצמו ידע את הסוד הזה, ולכן הוא בחר לתלות את
מרדכי על עץ מתיבת נח, אותה תיבה שהצילה את העולם מלחזור
לתהו ובהו, כאשר המבול היה על כל העולם כולו, ובפשטות, כפי
שהיה נראה, העולם כולו חזר לתהו ובהו, אבל התיבה הייתה
השארית שהצילה את העולם מתהו ובהו. המן, שידע היטב עם מי
הוא מתעסק, חשש, וכדי להיות יותר בטוח הוא לקח עץ מתיבת נח,
כדי להיסמך על ההבטחה שהעולם לא יחזור לתהו ובהו, ואכן בסופו
של דבר העולם באמת לא חזר לתהו ובהו, אולם זה קרה רק מפני
שאת המן תלו על אותו עץ[.
וכך, כשהתורה ניתנה, היא ניתנה באופן שאם מקבלים מוטב,
ואם לאו העולם חוזר לתהו ובהו, וישראל אכן קיבלו, אולם אם נמצא
במעמד הר סיני עצמו אחד שאינו מקבל תורה, ומוציא עצמו
מהאמונה במשה רבנו, אשר אף עליה הבטיח בורא העולם שבמעמד
הר סיני תתברר האמונה השלימה במשה רבינו, ככתוב "הנה אנכי בא
אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו
לעולם", וגם בך יאמינו לעולם זו הבטחה למשה רבינו, מעתה, אם
יש אחד שנמצא שם, הוא חלק ממעמד הר סיני, והוא מוציא עצמו
מזה, עליו חלה אותה אמירה, של "אם לאו וכו'", וכך האדם הזה
יוצא מחוץ לגדרי הבריאה, הוא חוזר לתהו ובהו.
ביום השלישי הכין תבל - לעדתו
מעתה, מבוארים הדברים. הנה, שני הימים הראשונים של
הבריאה היו תהו ובהו, כפי שכותב הרמב"ן בתחילת בראשית )ב' ג'(
ששני הימים הראשונים שבהם כל העולם כולו היה מים, עולם חסר
צורה, הם כנגד שני האלפים תהו, דאיתא בגמרא בעבודה זרה )ט'
ע"א( "תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי העולם, שני אלפים
תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח".
היום השלישי היה היום שבו נתן בורא העולם מקום לצורת אדם,
כפי שמתבאר מלשון הברייתא שמביאה הגמרא במסכת ר"ה )ל"א
ע"א( המונה את השיר שהיו הלויים אומרים בבית המקדש, בכל יום
את שירו של אותו יום, שם באותה ברייתא כתוב שהשיר של כל יום
מגלה בצד מסוים את מה שנעשה במעשה בראשית באותו יום, וכך
נאמר שם "תניא רבי יהודה אומר משום רבי עקיבא, בראשון מה היו
אומרים, לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו",
זה מה שנעשה ביום הראשון, "בשני מה היו אומרים,גדול ה' ומהולל
מאד על שם שחילק מעשיו ומלך עליהם", "בשלישי מה היו אומרים,
א-להים ניצב בעדת א-ל על שם שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל
לעדתו", וכפי שכותב שם רש"י "שגילה ארץ - מקום מצב עדתו,
שנאמר ותראה היבשה בשלישי נאמר", ביום השלישי בו אמר בורא
העולם "יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה"
הוא הכין מקום שעדתו יוכלו לעמוד ולהתקיים עליו.
אדם שהוציא עצמו מקבלת התורה, וצריכים להחזיר אותו לתהו
ובהו, הדבר שמגיע לו הוא שיאבד את המקום, והיינו שאין קרקע
מתחת רגליו.
באמת, עצם הלשון שבה משתמשים חז"ל בברייתא, באה
להוציא את קרח ועדתו מה"הכין תבל לעדתו", המילה "לעדתו"
באה להפקיע עדה שאיננה עדתו אלא היא עדה שכנגד עדתו, זוהי
עדת קרח, ובהכרח העונש שמגיע להם הוא להיבלע באדמה, הדבר
חייב להיות כך ואין אפשרות אחרת.
הצורך שיבלעו עדת קרח- שייך למעמד הר סיני
נשוב לדברי הרמב"ם. נתבאר לנו בדברי הרמב"ם, שאת מה
שקרה לעדת קרח, אשר היה דבר שיצא בהפלגה מחוץ לכל גדרי
הטבע ולא קרה עוד מקרה כזה, עשה משה רבינו מפני הצורך ולא
להביא ראיה על הנבואה. אכן, באיזה צורך מדובר פה, חייב להיות
שהצורך היה שהנבואה צריכה להתברר, אבל משה רבינו לא עשה
זאת כדי להביא ראיה על הנבואה, אלא משום צורך הנובע מתוך
מעמד הר סיני.
כפי שהובטח למשה רבינו, מעמד הר סיני חייב להיות דבר
שמראה בעליל, ומוכיח בהוכחה ובראיה שאין ברורה הימנה ללא כל
אפשרות לנטות ממנה, את האמונה בתורה מן השמים ואת נבואתו
של משה רבינו, בלי שום אפשרות של פקפוק ולמעלה מכל ספק.
כעת בא מישהו שכאמור הוא עצמו חלק ממעמד הר סיני, לוי
מטועני הארון השייך בעצם למעמד הר סיני, וכופר בנבואת משה
רבינו, ואיתא בדברי חז"ל בירושלמי בתחילת פרק חלק )הלכה א'(
"באותה שעה אמר קרח אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא
אהרן כהן גדול", הוא כפר בכל, ]ובעצם זה כתוב בפסוק, כאשר משה
רבנו הוצרך לומר לו "בזאת תדעו כי ה' שלחני וגו' כי לא מלבי",
כנגד מה שאמר קרח אין תורה מן השמים ולא משה נביא ולא אהרן
כהן גדול, ויתכן לומר שכנגד שלושת הדברים האלה אמר משה רבנו
"בקר ויֹדַ ע ה' את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו, ואת אשר יבחר
בו יקריב אליו", "בקר ויֹדַ ע ה' את אשר לו" - כנגד אין תורה מן
השמים, אז יֹדַ ע ה' מה שלו ומה לא שלו, ויודיע שהתורה היא שלו.
"ואת הקדוש והקריב אליו" זה אהרן, כפי שנאמר בתהלים "ויקנאו
למשה במחנה לאהרן קדוש ה'", והוא כנגד מה שאמר קרח ולא אהרן
כהן גדול."ואת אשר יבחר בו יקריב אליו" כנגד ולא משה נביא, כפי
שאנו אומרים בנוסח הברכה "אשר בחר בנביאים טובים", ומסיימים
"הבוחר בתורה ובמשה עבדו ובישראל עמו ובנביאי האמת וצדק".
אלו הם שלשת הדברים, "ויֹדַ ע ה' את אשר לו" תורה מן השמים,
"ואת הקדוש והקריב אליו" אהרן כהן גדול, "ואת אשר יבחר בו
יקריב אליו" זה משה נביא[. מי שהיה במעמד הר סיני וכופר בכל,
זהו דבר העומד להדיא כנגד הבטחה מפורשת שהבטיח בורא
העולם, שמעמד הר סיני מוכיח בהוכחה שאין בה דופי ואין בה שום
ספק "וגם בך יאמינו לעולם".
לשון הרמב"ם שם בהמשך, "משה רבינו לא האמינו בו ישראל
מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי
שאפשר שיעשה האות בלט וכשוף, אלא כל האותות שעשה משה
במדבר לפי הצורך עשאם וגו', ובמה האמינו בו במעמד הר סיני
שעינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר האש והקולות והלפידים,
והוא נגש אל הערפל והקול מדבר אליו ואנו שומעים משה משה לך
אמור להן כך וכך, וגו', ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה
לנבואתו שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר הנה אנכי בא אליך בעב
הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם, מכלל
שקודם דבר זה לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם אלא
נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה", הנאמנות לעולם נתגלתה רק
במעמד הר סיני, מעתה, הצורך שהיה כאן הוא להראות שמי שנמצא
במעמד הר סיני וכופר, מחזירים אותו לתהו ובהו, זה בלתי אפשרי.
אותם העומדים במעמד הר סיני והם חלק ממעמד הר סיני עצמו, אם
הם מקבלים את התורה מוטב, ואם לאו, הקב"ה מחזיר את העולם
כולו לתהו ובהו, אכן, אם כולם, חלילה, אינם מקבלים, הקב"ה
מחזיר את העולם כולו, אבל אם יחיד אינו מקבל, אז רק הוא עצמו,
זהו העונש המגיע לו.
הדבר הזה חייב להתגלות לא כדי להביא ראיה על נבואת משה,
לא מכח המופת הזה היתה הוכחה לנבואת משה, ההוכחה לנבואת
משה הייתה ממעמד הר סיני, אולם עצם מעמד הר סיני מחייב, כפי
שאמר בורא העולם עצמו, אם מקבלים מוטב, ואם לאו, יש אכן כזו
אפשרות של אם לאו, אבל אז מגיע מה שמגיע.
היה אחד שהתקיים בו "ואם לאו", אז הוא חזר לתהו ובהו, זהו
הצורך, הצורך היה שההבטחה הזו חייבת להתקיים, זאת הבטחה
שעליה אנחנו עומדים.
אנו קיימים רק מכח מעמד הר סיני
עצם פירוש המילים מעמד הר סיני, מהו עניינו. המילה מעמד
בנויה על לשון הכתוב, "והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת
לפני ה' אלוקיך בחורב", פירוש המילים מעמד הר סיני הוא שעל זה
אנחנו עומדים, זה מה שמקיים אותנו ומעמידנו על רגלינו, אם חלילה
אין לנו את זה, אין לנו על מה לעמוד.
כל מי שבוחר, חלילה, ומנסה להפקיע עצמו ממעמד הר סיני,
הדבר כאמור אכן ניתן, זה אפשרי, אבל הוא אז שם עצמו אספסוף,
ערב רב. אכן כשהדבר הזה מתפשט, וזה מתפשט בכלל ישראל, זה
כבר לא יתכן שכלל ישראל כולו יהיה אספסוף, זה בלתי אפשרי, על
זה כתוב בתחילת פרשת ניצבים "פן יש בכם איש או אשה או משפחה
או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' א-להינו ללכת לעבוד את
אלהי הגוים ההם, פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, והיה בשמעו
את דברי האלה הזאת, והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי כי
בשרירות לבי אלך". הוא מוציא עצמו מהכלל ואינו רוצה להצטרף,
ואז, רחמנא יצילנו, "כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה
בו כל האלה הכתובה בספר הזה".
אנחנו קיבלנו עלינו עול תורה, ואיננו יכולים להיפטר מזה, אין
אפשרות, ועתה גם המצטרפים כבר אינם יכולים להיפטר מזה, גם
הם כבר נתקבלו, אותה ברית של ערבות מואב נכרתה עם כל מי
שנכנס לארץ ישראל.
כדאי לזכור זאת, אלו דברים שצריכים להזכירם מידי פעם, בפרט
איננו יכולים לטמון את הראש בחול, אנו נמצאים במצב שבדרך
הטבע הוא איום ונורא. על מי ועל מה אנו סומכים, הלא כולנו יודעים
שאין על מי לסמוך, והמצב הולך ונעשה גרוע יותר ויותר מיום ליום.
איזה טעם ואיזו תבונה יש בלטמון את הראש בחול ולהגיד שלום
יהיה לי כי בשרירות לבי אלך, ותו לא, "יהיה טוב", מהיכן הביטחון
שיהיה טוב, מה עשינו בשביל זה.
עד היום, כל מה שכתוב בתורה התקיים בנו עד לפרט האחרון,
אולם אנחנו ממשיכים בשלנו. הדבר לא יאומן כי יסופר, ציבור גדול
של בני אדם, שכל אחד ואחד מהם נבון דיו, ואנחנו כציבור גדול יחד
מתנהגים כשוטים גמורים. איך הדבר אפשרי האם איננו רואים לאן
כל זה הולך ומוביל, והטבעת מתהדקת, וכי איננו יודעים שכנגד כל
בית כאן בארץ מכוונת פצצה שיכולה להחריבו, למה אנו מחכים,
התורה הזהירה אותנו והיא קיימה, והתורה עדיין מזהירה אותנו,
ואנחנו לא שומעים.
אם מצידנו, בני ישראל הגרים כאן בארץ ישראל, לא יזוז שום
דבר, הלא אנחנו כולנו יודעים היטב בלי שום פקפוק מה מצפה לנו,
ובאותה מידה אנחנו יודעים, שאם אכן יזוז משהו, הדברים ישתנו,
הדבר היחידי שאנו צריכים הוא לעמוד ולזעוק.
אין לנו היום נביאים, אין לנו את יונה הנביא שיסתובב בעיר
ויצעק "עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת", ואותו "נהפכת" הוא באחד
משני אופנים, או נהפכת כסדום, או נהפכת באופן שנהפך ליבם והם
חזרו בתשובה, באחד משני האופנים האלה מתקיימת הנבואה, אכן,
היום אין נבואה.
יעשה כל אחד את חשבון נפשו. יבדוק עצמו היטב, וינסה לדעת,
במי הוא בעצם בטוח, מדוע הוא ישן בשקט, על מי ועל מה הוא
סומך, אז אולי ניזכר פעם שיש לנו באמת על מי לסמוך, הוא מחכה
לנו שנחזור אליו, והוא מדבר אלינו בקולות, שגם חרש ושוטה, וגם
נרדם, יכולים ואף חייבים לשמוע, ובקולות כאלו שאי אפשר שלא
לשמעם, כך הוא פונה אלינו וכך הוא מדבר אלינו.
באמת, יש לנו על מי לסמוך, אך כל אחד מבין, שאי אפשר לבוא
פתאום ולסמוך, כדי לסמוך עליו צריך לחזור אליו, לחזור ולהיות
סמוך אליו, אז נוכל גם לסמוך עליו, זה מה שהוא מבקש מאיתנו, זה
מה שהוא זועק באזנינו, זה מה שהוא מראה לנו מכל צד.
הרי הדבר ברור שהמצב הוא נורא, מעולם, חוץ מבזמנים
מסוימים שהיו הקשים ביותר, מעולם לא היינו כולנו כל כלל ישראל
יחד במצב נורא כמו היום, ומשום מה, כולנו מסתובבים בהרגשה
שמעולם לא היה טוב כל כך, הדבר מבהיל, הלא מדובר באנשים
מפוכחים ולא בשוטים.
ה' יעזור שמישהו יתעורר ושמשהו יזוז.
הגרמ"ש זצ"ל
