'תכלת דומה לים', תכלת מזכירה תמיד את ה בלי גבול. ים דומה לרקיע. ורקיע כבר מזכיר את כסא הכבוד. כסא הכבוד זה החיבור לרצונו יתברך. זהו הבלי גבול ממש. זה מה שאנחנו צריכים להיזכר. במצות ציצית, התחייבנו במצות לבן, ובמצות תכלת. לדעת רוב הראשונים ולהלכה התכלת אינה מעכבת את הלבן, (יש ראשונים שפוסקים לא כך, והם באמת מעולם לא לבשו ציצית. סבירא להו, שאסור לנו לחייב את עצמנו בארבע כנפות, כי אנחנו לא מקיימים את המצוה של תכלת, והתכלת מעכבת את הלבן, באופן ש מבטלים מצוה כל פעם שלובשים בגד מחוייב בציצית, ולא שמים בו תכלת). ואנו מקיימים מצות ציצית בלבן בלבד, ללא תכלת.
אז כאשר קרח טען למשה רבינו, 'טלית שכולה תכלת חייבת בציצית'? ניתן להבין ממה שאמר קורח 'כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה ", את טענת 'ציצית שכולה תכלת'. אנו טלית שכולה תכלת, ולא זקוקים חוט של תכלת (משה ואהרון) שיחבר אותנו ל'אין סוף'.
הוא הדין והוא הטעם גם במזוזה. (דברים ו ט, יא כ) וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶך וּבִשְׁעָרֶיך: את שתי הפרשות האלה, פרשת שמע, והיה אם שמוע, הן צריכות להיות אלה, שמחברות את הבתים שלנו, לאותו מקום שזה פתח הכניסה והיציאה, הגמ' (יומא יא,: מנחות לד, חולין קלו.) דורשת, 'על מזוזות ביתך' דרך ביאתך . כאילו היה כתוב 'על מזוזות ביאתך' . דהיינו, כשאדם נכנס הביתה, הוא צריך מזוזה, הבית מוקף במחיצות היוצרות חלל ומקום נפרד בפני עצמו. המקום הזה צריך להיות מחובר, ליחודו יתב ', לקבלת עול מלכות שמים, ועול מצוות.
טענת קרח למשה ולאהרון, כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו . אנחנו לא זקוקים לא למזוזות. ולא לחוטי תכלת. אנחנו בית מלא ספרים, ואנחנו טלית שכולה תכלת.
הטענה הזאת הם דברים בטלים. אבל העיקר הטעות בטענה הזאת, שאותה אמת שצריכה לעלות מן הארץ, כבר לא נמצאת. והרי כל עצמו של האדם נברא רק כדי להעלות את האמת מן הארץ. כל מי שלא צריך בבגדו תכלת, ובביתו מזוזה, ולא מחבר עצמו למשה רבינו מקבל התורה, אין לו מה לעשות בעולם. זאת צורת הבריאה שברא הקב"ה. לכן לא כמות כל האדם ימותון אלה. אלה לא מתים מאותו מות שירד לעולם ע"י אדם הראשון.
אלה ימותו, משום ששמו את עצמם במצב שמלכתחילה 'אל יברא'. האמת טענה 'אל יברא'. וכך צריך היה להיות. והעובדה שבכל זאת הבריאה כן נבראה, היא אך ורק בגלל אותו 'תעלה האמת מן הארץ'. 'אמת מארץ תצמח'.
לכן את קורח ועדתו הארץ בלעה אותם בחזרה. האדם נברא עפר מן האדמה כדי שהאמת תעלה מן הארץ, האדמה ברצון, נתנה את עצמה, שיברא ממנה אדם. אבל כשיש מישהו שלא שייך לדבר הזה בכלל, אז האדמה לוקחת אותו בחזרה. לא מתים, אלא כאילו מעיקרא ' אל יברא'. כל מה שכולנו ברואים, זה רק משום שאנחנו נמצאים במצב, שיכולים להעלות את האמת מן הארץ. אחרת, אין שום טעם לקיומנו ולבריאה שלנו. אבל, אם נתגלה מישהו, שאין לה כל קשר לענין הזה, אז בריאתו מתבטלת.
---
אם יש איזושהי תימה, או קושי, איך יתכן שכל הדורות שלפנינו, דורות שלמים של אנשים באמת שלמים בכל מידה נכונה, אנחנו לעומתם שפלים ונבזים עד למשהו שממש מביש. ואנחנו צריכים להיות אלה שיקבלו את פני המשיח? אנחנו? אלינו הוא יבוא. מכל הדורות, הוא בחר דווקא בנו? מחכים לו כבר המון זמן, אלינו? יש מעלה אחת ויחידה בדורנו, שהיא תולדה של כל החסרונות שלנו ביחד. ש האמת, שתתגלה פה, במצב שלנו, והיא תצטרך לחדור דרך המוחות האטומים שלנו, זאת אמת שלא היתה יכולה להתגלות, רק על ידינו.
אמנם אמת מארץ תצמח. אבל יש ארץ ויש ארץ. הארץ כמו שהיא נראית היום, שמכאן צריכה לצמוח האמת, זאת אמת שתהיה בוקעת עד לשיתין, עד לדיו טא התחתונה ביותר, היא תבקע, תרד גם שם לאמת, אמת שתצטרך לבקוע ולרדת עד להשגה שלנו, כאן מונח גילוי, שהוא היה בלתי אפשרי.
לזכור, להבין, אין שום טעם בכל הקיום שלנו, וכל עצמנו נמצאים בעולם רק כדי להעלות את האמת, כל אחד ואחד, מפינת הארץ שלו, משפלותו וממצבו הנמוך, ממקומו שלו, צריך משם להביא את האמת. לשם כך ברא הקב"ה כל אחד ואחד מאתנו. למדנו מקורח שכל מי שמוציא את עצמו מן הכלל הזה, מוציא את עצמו מהמציאות.
כל מה שאנחנו רואים, מכל מה שקורה בעולם, שכל כולו 'בקמים עלי מרעים', המרעים הם מרעים באמת, והקמים גם צריך להיות קמים באמת ו מאד. והם מנסים ומשתדלים בכל כח ובכל האפשרויות שבעולם, לעקור אותנו מן השורש. השנאה האמיתית היא למקבלי התורה. אותם שונאים, הם יודעים את האמת, שכל היהודים כולם מקבלי התורה, אבל עיקר השנאה, הכל מכוון למקבלי התורה.
הארץ קיימת רק כדי שהאמת תעלה ממנה. והאמת תעלה ממנה כצמח, ה אמת מארץ תצמח , וצמיחה אמיתית ברוב המקרים, זה רק בדבר שזרעו כלה. הזרע נרקב באדמה, ואז צומח משהו חדש. זאת אותה אמת שאנחנו מחכים ומייחלים שהיא תתגלה בימינו.
העולם הולך וממשיך בדרכו. אבל אנחנו אחראים, לשמר את אותה קבוצה קטנה, גם במספר, וגם מכל בחינה, עלינו מוטל התפקיד לשמור על אותה נקודה, שעליה בעצם העולם עומד. הנקודה שמגלה לנו את העומק, שכל העולם כולו קיים, רק כדי שמכל השקר שהולך מתפשט ומתקומם בעולם, 'בקמים עלי מרעים', תפקידו אחד, דרך יותר פשוטה, יותר נראית, השקר מביא את עצמו לאבסורדים כאלה, הוא מביא את עצמו עד למצב שהוא בעצם מכלה את עצמו.
המון מרעים ישנם בעולם. מעט מאד בני אדם ישנם בעולם ש בורא העולם פונה אליהם, ומשמיע להם, והם יכולים לומר על עצמם, ' בקמים עלי מרעים תשמענה אזני צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה' .
לזה רצינו ומתכוונים להגיע. אנחנו נמצאים בערב ר"ח תמוז. שבו התחילו כל צרותינו. בו נשתברו הלוחות, בו נבקעה העיר, בו נשרפה התורה, בו נתנה שליטה לכל המרעים שבעולם על כל היקר. (איכה ד, יב) לא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וכֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם: זה היה בלתי אפשרי. כל צרותינו התחילו בחודש הזה. כאן היתה תחילת הנפילה.
צירוף השם שמאיר בחודש הזה, זה הפוך לגמרי. כנגד י' -ה' -ו' -ה', אז זה ה', -ו', -ה', -י'. (אסתר ה, יג) וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי. סופי תיבות. זה הדבר היחידי שהמן רוצה, שמרדכי ישתחווה לו. זהו החודש שבו כל המרעים קמים עלינו.
יתן ה', ובקמים עלי מרעים תשמענה אזני, צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה.
הגרמ"ש זצ"ל
