This is the story that EVERYONE is talking about.
[I don't have the patience to translate. I apologize. Plus, I don't understand Hebrew anyway].
I know the person who related this mind blowing story, R' Dovid Kletzkin.
1
תחילת חודש ניסן תשע"ח.
חבר אני בחברה קדישא בירושלים, השתתפתי בהלוויה בהר המנוחות, תוך כדי
הקבורה צדה את עיני פלייר פרסום של חברה העוסקת בשיפוץ מצבות, במסגרת עבודתי
בח"ק גם עוסק אני בתחום המצבות, לכן הרמתי את הדף ותחבתי לכיסי והמשכתי
בעבודת הקודש.
כ"ו ניסן תשע"ח, יום גשום וסוער בירושלים, חזרתי בערב מהלוויה בהר הזיתים כשבגדי מלוכלכים מבוץ, החלפתי בגדים והוצאתי את תכולת הכיסים והנחתים על השידה.
2 כ"ז ניסן תשע"ח, טרם יציאתי לתפילת שחרית אני מחזיר את הפריטים שהוצאתי אמש, ביניהם אני רואה את הפרסומת של שיפוץ המצבות, שניה לפני שזרקתי אותה לפח האשפה, באינסטינקט הסתכלתי על הפרסום וראיתי תמונה של 2 מצבות, מימין: מצבה ישנה מאובקת עם הכיתוב 'לפני' ולשמאלה אותה מצבה נקיה לאחר השיפוץ עם הכיתוב 'אחרי', אני מתאמץ לקרוא את האותיות הקטנות שעל גבי המצבה וכך כתוב שם: פ"נ האשה החשובה עטקה טויבה ע"ה בת הרב דוד שחור ז"ל בהמשך לאחר תיאורי שבחים כתוב: זכתה להיקבר ליד קברי אבותיה מה שלא זכו אחיותיה הצדקניות מרת חי' וסאניה הי"ד, כיון שלא כתוב שם בעלה, ואחיותיה נהרגו עקה"ש, הסקתי שכנראה שמדובר בניצולת שואה שלא זכתה להינשא, בסיום כתוב: נפטרה כ"ז ניסן תשל"א, מיד הבזיק במוחי שהיום מלאו 47 שנים לפטירתה של הגלמודה, וראיתי בכך השגחה פרטית נדירה שלאחר ימים רבים שהפתק מונח בכיסי אני קורא אותו בדיוק ביום היא"צ. בתפילת שחרית אמרתי קדיש לע"נ, לאחר התפילה סיפרתי לרב המרא דאתרא שבביהמ"ד ולציבור המתפללים את המעשה, כולם התרגשו מהסיפור והדליקו נרות ולמדו משניות לעילוי נשמתה. לאחר התפילה חשבתי לזכות עוד כמה יהודים במצוות חסד של אמת, סיפרתי את הסיפור בקו המשפחתי (וואטספון), משם עבר הסיפור לקווים אחרים ועי"כ התפרסם הדבר והגיע לאלפי אנשים שאיני מכירם שאף הם עשו דברים טובים לעילוי נשמת הגלמודה הנ"ל.
3 ראיתי שהסיפור צובר תאוצה, טלפנתי לבעל הפרסומת ושאלתיו על פרטי המצבה, לשאלתי הוא ענה שמזה שנים הוא עובד בתחום ומפעם לפעם הוא ביקש מלקוחותיו רשות להדפיס תמונת מצבת קרובם לצרכי פרסום, אך כצפוי איש לא הסכים מפני כבוד המשפחה. יום אחד פנה אלי הגאון רבי בנימין רימר מראשי ישיבת טשעבין בירושלים (חתנו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל) וביקש לשפץ מצבה של קרובת משפחתו (אחות זקנו), סברתי שבמקרה הזה שאין משפחה קרובה שיכולים להיפגע אולי זו הזדמנות, לשמחתי הרבה הרב הסכים, ואף הוסיף שאולי ייצא בעתיד טובה לנשמת הגלמודה, וכך מודעת הפרסום מסתובבת כבר מעל 12 שנים. אמרתי לו: חכם עדיף מנביא וסיפרתי לו על המקרה בהתפעלות שבדיוק ביום היא"צ קראתי את הפרסום. מיד התקשרתי להרב רימר לספר לו את הדברים ובעיקר לשמוע פרטים נוספים על הנפטרת, וכך סיפר: היא עלתה לארץ בשנת תרצ"ד, מס' שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, מלפנים גרו ברוסיה בעיירת מינסק, באותה תקופה הסתבך אבי המשפחה עם רשויות המס ברוסיה, לילה אחד הגיעו הקג"ב לעצור אותו, אותה בחורה צעקה לשוטרים תעזבו אותו, אני זאת שעשיתי את עברות המס ואבי לא קשור כלל לעסקים, לאחר ויכוחים ובנס גלוי הם עזבו את הבית בידיים ריקות, יען כי לא היה להם כל צורך בנשים לעבודות בסיביר וכך ניצלו חייו. אך האדמה שבערה מתחת לרגליהם גרמה להם לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ הקדושה, שתי אחיותיה המוזכרות במצבה כבר היו נשואות אז, ונשארו שם ונספו במלחמה הי"ד. בשנים הראשונות הם גרו בירושלים בבתי ברוידא ולאחר פטירת הוריה שנקברו בהר הזיתים עברה לגור במרכז הארץ, שם התפרנסה מעל עשרים שנה בבית מרקחת בתל אביב, לאחמ"כ עברה לבית אבות. וכפי שרשום על המצבה חילקה כספים רבים לצדקה ולמוסדות התורה. ממשיך הרב, למדתי בישיבה בבני ברק והייתי משתדל לבקרה אחת לשבוע, ובבין הזמנים ששהיתי בירושלים ביקשתי מאחי שיואיל לבקרה במקומי, ביום חמישי כ"ז ניסן תשל"א הוא הגיע לבקרה ולחרדתו מצא אותה גוססת, זכתה שהספיק לומר עמה וידוי וקבלת עול מלכות שמים והחזירה את נשמתה ליוצרה, קברנו אותה בירושלים סמוך לקבר אביה. בשלב זה הוספתי לקו המשפחתי גם את החלק הזה שגם הלך והתפרסם כתוספת משלימה לסיפור ההשגחה פרטית.
4 ביום שני השבוע ח' אייר תשע"ח אני מקבל טלפון מיהודי שהזדהה בשם אהרן, וכה היו דבריו המצמררים: הסיפור שהתפרסם בשבוע האחרון על ידך הגיע גם אלי בדרך פלא, ומיד כאשר שמעתי את פרטיה נעשה כל בשרי נעשה חידודין חידודין. וכיון שעל ידך אירע הפרסום, אספר לך דברים כהוויתן. לפני כ-50 שנה, בחור צעיר הייתי, ואירע שנכנסתי לקופת חולים כללית בתל אביב לרכוש משחה מסוימת שנצרכתי למרוח על עורי, בהגיעי הביתה פתחתי את האריזה והתברר לאכזבתי שזו איננה המשחה הנכונה, התמלאתי כעס על בית המרקחת וחזרתי לשם זעוף פנים בטענות למה רימו אותי, ודרשתי שיחליפו את זה במשחה המתבקשת, הרוקחת ענתה לי שאין אפשרות להחליף לאחר שכבר פתחתי אותה, כעסי התגבר והאשמתי אותם במחדל. מתברר שיחד איתי עמד שם עוד לקוח שביקש משחה ובטעות התחלפו היוצרות, אך בעוד הראשון הגיע מיד להחליף בחזרה, אני פתחתי כבר את האריזה ולכן לא הסכימו להחליף לי אותה, התחלתי לזעוק ולהשתולל, ענתה לי הרוקחת לא אני שירתתי אותך, נקרא לגברת טובה הרוקחת, מיד יצאה הגברת מחדרה לשמע הצעקות, ואכן זיהיתי את הגברת המבוגרת שאצלה רכשתי את המשחה, כבודי האבוד לא נתן לי להודות בטעות שעשיתי, וכדרכם של אנשים האשמתי אותה בטעות, וכך המשכתי לצעוק, היא לא ענתה, בתגובה זרקתי את המשחה על השולחן ופלטתי משפט נורא "לילדים שלך תשתמשי עם המשחה הזאת", שקט השתרר, גברת טובה לא הגיבה אך פניה האדימו, עזבתי את המקום בפחי נפש.
5 לאחר כמה שנים אני יושב בשבת אחה"צ בבית הכנסת השכונתי ומאזין לשיעור במסכת אבות והרב קורא בפרק ב' משנה ו' את הסיפור הידוע על הלל הזקן שראה גולגולת שצפה על המים ואמר לה 'על דאטפת אטפוך' וכו' פירוש: נהרגת מפני שהרגת אחרים, ומי שהרגך אף הוא סופו ליהרג, והאריך הרב בפירוש הרמב"ם על המשנה שמסביר שענין זה אינו בהריגה בלבד אלא כל מעשה רע שאדם גורם לחברו הוא בעצמו יוזק ממקרה דומה, וכן מעשה טוב שאדם גורם לחברו תבוא עליו אותה טובה. והרמב"ם מביא ע"כ פסוק והמלבי"ם מפרש עה"פ שאין זה עונש אלא מציאות בטבע, וכפי שהמכניס ידו לאש אינו מקבל עונש שנכווה והאוכל אינו מקבל שכר ששבע אלא זו מציאות בטבע. ואז הוסיף הרב ואמר שאחד שגרם רע לזולת עדיף שיבקש את סליחתו לפני שיוזק. עמדתי אז לפני נישואיי, חשבתי לעצמי שזהו הזמן לבקש סליחה מחברים שפגעתי בהם וכן מבני המשפחה, ואכן כך עשיתי. באותו קיץ נישאתי באושר לרעיתי. אך לצערנו עובר שנה עוד שנה ועוד שנה והבית ריק, פנינו לרופאים, עשינו כל מיני סגולות, וילדים אין.
6 יום אחד הזדמנתי ליד קופת החולים בתל אביב ולפתע אני נזכר בסיפור המשחה והרוקחת שפרח מזכרוני כליל, והחלטתי לסגור את הסיפור, ואולי ע"י כך תבוא הישועה. אני נכנס לבית המרקחת מבקש את גברת טובה והם מסתכלים עלי בתימהון, אין כאן טובה. לאחר בדיקה התברר שהיא כבר לא עובדת במקום מזה כמה שנים והועברה לבית אבות של כללית בגדרה. ביררתי את שם המשפחה אמרו לי ששמה המלא זה 'טובה שחור', באותו רגע לא היה לי פנאי לנסוע, לאחר תקופה נזדמנתי לאזור ונזכרתי מהמקרה, אני נכנס לבית האבות ומה מאוד התאכזבתי לתשובת המזכירות שהשם טובה שחור לא רשום אצלם, ניסיתי לשאול ולברר אצל הפקידים, ולצערי הרב נאמר לי שהיא נפטרה כמה שנים קודם לכן, לשאלתי היכן קבורה לא ידעו לענות, את שם אביה ידעו לומר לי "טובה בת דוד שחור" ושנפטרה בכ"ז ניסן תשל"א ללא ילדים. מאוכזב עזבתי את המקום ופניתי לחברות קדישא בעיר ובאזור מרכז הארץ, אך לא מצאתי את מבוקשי. הרבה ברירות לא נשארו, החלטתי לעשות כמיטב יכולתי לטובת נשמתה, וכך אני שומר מזה שנים את יום פטירתה, לומד ומתפלל לעילוי נשמתה.
7 וכך ממשיך אהרן את סיפורו בסערת רגשות: לפני כ-15 שנים בוקר אחד אני קם משנתי בתחושה מוזרה בפניי, אני מסתכל במראה, עיניי חשכו למראה צורת פניי שהתעוותו ע"י עיוות שפתיי, ועקב כך הקול שלי השתנה בצורה מוזרה. קיוויתי שזה משהא ארעי ויחלוף לאחר כמה שעות, אך מהר מאוד התבדיתי, פניתי לטובי הרופאים שלא ידעו לעזור לי, אמנם היתה אפשרות לעשות ניתוח שסיכוייה חלשים מאוד, אך זו ירדה מהפרק בשל הסיכון, כאבי הנפשי היה קשה מנשוא, שימשתי עד אז עשרות שנים כבעל קורא מדי שבת בבית הכנסת וכן אמרתי שיעורים מדי יום ובעל תפילה נעים הייתי וכעת עקב עיוות קולי לא הייתי מסוגל להמשיך בנוסף לגודל הבושה מעיוות הצורה, הלכתי לגדולי ישראל לבקש ברכות, אחד מהם ענה לי שאולי אחפש לתקן משהו שקשור לפה ולדיבור. אני מנסה לשחזר ואין מוצא, לא ידעתי את נפשי, התפללתי להקב"ה שיאיר את עיני, כך עברו עלי שנים רבות עד שהסביבה התרגלה לקולי המשונה ולפרצופי המוזר.
8 בתחילת שבוע שעבר ב' אייר אני שומע בביכ"נ סיפור על השגחה פרטית שאירע זה עתה ליהודי מירושלים שמצא פרסום של מצבות שעליה רשום השם 'עטקה טויבה בת ר' דוד שחור' ביום היא"צ שלה והיא קבורה לפליאתי בהר הזיתים. לאחר עשרות שנים שחשבתי שהיא קבורה בגוש דן. פניתי תיכף לחברה קדישא בירושלים ואמרו לי היכן היא קבורה (כמה שורות אחרי קברו של האדמו"ר מלעלוב זצ"ל שנפטר ביום כיפור תש"ע), ידעתי היטב מה עלי לעשות, כבר ביום חמישי עליתי ירושלימה נכנסתי לישיבה וביקשתי מכמה בחורים שיצטרפו אלי בתשלום להר הזיתים, וכמופיע בהלכה אמרתי את המשניות עם שם האשה ואותיות נשמה, לאחמ"כ חלצתי נעליי וביקשתי סליחה ומחילה כפי הנוסח המופיע בשו"ע, הציבור ענה 3 פעמים מחול לך, פרצתי בבכי נורא שנמשך דקות ארוכות, משם המשכתי לכותל המערבי בתחושה מרוממת ומשחררת, התפללתי מנחה וערבית בבכיות עצומות כפי שטרם התפללתי בחיי, נתתי צדקה לעילוי נשמתה והבטחתי לאבא שבשמים שאם תבוא הישועה אפרסם את הנס.
9 בבוקר שבת האחרון ו' אייר אני קם ממיטתי ללכת לתפילה, אני שוטף את פניי ומסתכל במראה והנה שבה בשרי כבימי קדם, לא ייאמן, הפנים התיישרו כפי שהיו לפני 15 שנה, הרמתי שאגה, אשתי חשה לכיווני ולא מאמינה למראה עיניה, אני מתחיל לדבר והנה הקול שלי חזר לקדמותו כבימי עלומיי, צעדתי לבית הכנסת בריקוד, ידעתי היטב מי הרופא, רופא כל בשר ומפליא לעשות. והנה מגיע קריאת התורה ומסובב כל הסיבות סיבב שהבעל קורא יהיה צרוד ואין מי שיחליפנו, מנסים לחפש ואיש לא ניגש, שתי פרשיות אחרי וקדושים. עשרות שנים הייתי בעל קורא עד לאותו מקרה שמאז לא ניגשתי, אני קם ממקומי וניגש לבימה ופותח בקריאה 'אחרי מות שני בני אהרן' לפתע עלה לי כל הרגש הצבור בתוכי ופרצתי בבכי נורא מול כל הקהל, כך שתי דקות של שקט ומבוכה עד שהצלחתי להמשיך, הציבור שם לב לקול הנפלא שהשתנה לאחר שנים. לאחר התפילה הודעתי שבמוצ"ש תתקיים סעודת מלוה מלכה לציבור, שם סיפרתי את הסיפור המלא כפי הבטחתי בכותל המערבי. וכאן מוסיף לי אהרן: לאחר מאמץ השגתי את הטלפון שלך, איני מכירך ואינך מכיר אותי, אך דע לך שלא בכדי סיפור ההשגחה פרטית התפרסם בכל הארץ, מן השמים סיבבו שזה יתפרסם עד שיגיע אלי, לצערי לא זכיתי לפרי בטן אך נושעתי בבעיה השניה לאחר שנים של סבל בזכות פרסום הסיפור, וכעת תפרסם בבקשה את החוליה השלישית שסיפרתי לך זה עתה.
סוף דבר
יהודים יקרים, אחיי ורעיי, מסיים אהרן: פגעתם בזולת אל תחכו שנים עד שכבר יהיה מאוחר, בקשו סליחה גם אם סבורים אתם שצדקתם ולא תצטרכו לעבור את הסבל הנורא
כ"ו ניסן תשע"ח, יום גשום וסוער בירושלים, חזרתי בערב מהלוויה בהר הזיתים כשבגדי מלוכלכים מבוץ, החלפתי בגדים והוצאתי את תכולת הכיסים והנחתים על השידה.
2 כ"ז ניסן תשע"ח, טרם יציאתי לתפילת שחרית אני מחזיר את הפריטים שהוצאתי אמש, ביניהם אני רואה את הפרסומת של שיפוץ המצבות, שניה לפני שזרקתי אותה לפח האשפה, באינסטינקט הסתכלתי על הפרסום וראיתי תמונה של 2 מצבות, מימין: מצבה ישנה מאובקת עם הכיתוב 'לפני' ולשמאלה אותה מצבה נקיה לאחר השיפוץ עם הכיתוב 'אחרי', אני מתאמץ לקרוא את האותיות הקטנות שעל גבי המצבה וכך כתוב שם: פ"נ האשה החשובה עטקה טויבה ע"ה בת הרב דוד שחור ז"ל בהמשך לאחר תיאורי שבחים כתוב: זכתה להיקבר ליד קברי אבותיה מה שלא זכו אחיותיה הצדקניות מרת חי' וסאניה הי"ד, כיון שלא כתוב שם בעלה, ואחיותיה נהרגו עקה"ש, הסקתי שכנראה שמדובר בניצולת שואה שלא זכתה להינשא, בסיום כתוב: נפטרה כ"ז ניסן תשל"א, מיד הבזיק במוחי שהיום מלאו 47 שנים לפטירתה של הגלמודה, וראיתי בכך השגחה פרטית נדירה שלאחר ימים רבים שהפתק מונח בכיסי אני קורא אותו בדיוק ביום היא"צ. בתפילת שחרית אמרתי קדיש לע"נ, לאחר התפילה סיפרתי לרב המרא דאתרא שבביהמ"ד ולציבור המתפללים את המעשה, כולם התרגשו מהסיפור והדליקו נרות ולמדו משניות לעילוי נשמתה. לאחר התפילה חשבתי לזכות עוד כמה יהודים במצוות חסד של אמת, סיפרתי את הסיפור בקו המשפחתי (וואטספון), משם עבר הסיפור לקווים אחרים ועי"כ התפרסם הדבר והגיע לאלפי אנשים שאיני מכירם שאף הם עשו דברים טובים לעילוי נשמת הגלמודה הנ"ל.
3 ראיתי שהסיפור צובר תאוצה, טלפנתי לבעל הפרסומת ושאלתיו על פרטי המצבה, לשאלתי הוא ענה שמזה שנים הוא עובד בתחום ומפעם לפעם הוא ביקש מלקוחותיו רשות להדפיס תמונת מצבת קרובם לצרכי פרסום, אך כצפוי איש לא הסכים מפני כבוד המשפחה. יום אחד פנה אלי הגאון רבי בנימין רימר מראשי ישיבת טשעבין בירושלים (חתנו של מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל) וביקש לשפץ מצבה של קרובת משפחתו (אחות זקנו), סברתי שבמקרה הזה שאין משפחה קרובה שיכולים להיפגע אולי זו הזדמנות, לשמחתי הרבה הרב הסכים, ואף הוסיף שאולי ייצא בעתיד טובה לנשמת הגלמודה, וכך מודעת הפרסום מסתובבת כבר מעל 12 שנים. אמרתי לו: חכם עדיף מנביא וסיפרתי לו על המקרה בהתפעלות שבדיוק ביום היא"צ קראתי את הפרסום. מיד התקשרתי להרב רימר לספר לו את הדברים ובעיקר לשמוע פרטים נוספים על הנפטרת, וכך סיפר: היא עלתה לארץ בשנת תרצ"ד, מס' שנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, מלפנים גרו ברוסיה בעיירת מינסק, באותה תקופה הסתבך אבי המשפחה עם רשויות המס ברוסיה, לילה אחד הגיעו הקג"ב לעצור אותו, אותה בחורה צעקה לשוטרים תעזבו אותו, אני זאת שעשיתי את עברות המס ואבי לא קשור כלל לעסקים, לאחר ויכוחים ובנס גלוי הם עזבו את הבית בידיים ריקות, יען כי לא היה להם כל צורך בנשים לעבודות בסיביר וכך ניצלו חייו. אך האדמה שבערה מתחת לרגליהם גרמה להם לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ הקדושה, שתי אחיותיה המוזכרות במצבה כבר היו נשואות אז, ונשארו שם ונספו במלחמה הי"ד. בשנים הראשונות הם גרו בירושלים בבתי ברוידא ולאחר פטירת הוריה שנקברו בהר הזיתים עברה לגור במרכז הארץ, שם התפרנסה מעל עשרים שנה בבית מרקחת בתל אביב, לאחמ"כ עברה לבית אבות. וכפי שרשום על המצבה חילקה כספים רבים לצדקה ולמוסדות התורה. ממשיך הרב, למדתי בישיבה בבני ברק והייתי משתדל לבקרה אחת לשבוע, ובבין הזמנים ששהיתי בירושלים ביקשתי מאחי שיואיל לבקרה במקומי, ביום חמישי כ"ז ניסן תשל"א הוא הגיע לבקרה ולחרדתו מצא אותה גוססת, זכתה שהספיק לומר עמה וידוי וקבלת עול מלכות שמים והחזירה את נשמתה ליוצרה, קברנו אותה בירושלים סמוך לקבר אביה. בשלב זה הוספתי לקו המשפחתי גם את החלק הזה שגם הלך והתפרסם כתוספת משלימה לסיפור ההשגחה פרטית.
4 ביום שני השבוע ח' אייר תשע"ח אני מקבל טלפון מיהודי שהזדהה בשם אהרן, וכה היו דבריו המצמררים: הסיפור שהתפרסם בשבוע האחרון על ידך הגיע גם אלי בדרך פלא, ומיד כאשר שמעתי את פרטיה נעשה כל בשרי נעשה חידודין חידודין. וכיון שעל ידך אירע הפרסום, אספר לך דברים כהוויתן. לפני כ-50 שנה, בחור צעיר הייתי, ואירע שנכנסתי לקופת חולים כללית בתל אביב לרכוש משחה מסוימת שנצרכתי למרוח על עורי, בהגיעי הביתה פתחתי את האריזה והתברר לאכזבתי שזו איננה המשחה הנכונה, התמלאתי כעס על בית המרקחת וחזרתי לשם זעוף פנים בטענות למה רימו אותי, ודרשתי שיחליפו את זה במשחה המתבקשת, הרוקחת ענתה לי שאין אפשרות להחליף לאחר שכבר פתחתי אותה, כעסי התגבר והאשמתי אותם במחדל. מתברר שיחד איתי עמד שם עוד לקוח שביקש משחה ובטעות התחלפו היוצרות, אך בעוד הראשון הגיע מיד להחליף בחזרה, אני פתחתי כבר את האריזה ולכן לא הסכימו להחליף לי אותה, התחלתי לזעוק ולהשתולל, ענתה לי הרוקחת לא אני שירתתי אותך, נקרא לגברת טובה הרוקחת, מיד יצאה הגברת מחדרה לשמע הצעקות, ואכן זיהיתי את הגברת המבוגרת שאצלה רכשתי את המשחה, כבודי האבוד לא נתן לי להודות בטעות שעשיתי, וכדרכם של אנשים האשמתי אותה בטעות, וכך המשכתי לצעוק, היא לא ענתה, בתגובה זרקתי את המשחה על השולחן ופלטתי משפט נורא "לילדים שלך תשתמשי עם המשחה הזאת", שקט השתרר, גברת טובה לא הגיבה אך פניה האדימו, עזבתי את המקום בפחי נפש.
5 לאחר כמה שנים אני יושב בשבת אחה"צ בבית הכנסת השכונתי ומאזין לשיעור במסכת אבות והרב קורא בפרק ב' משנה ו' את הסיפור הידוע על הלל הזקן שראה גולגולת שצפה על המים ואמר לה 'על דאטפת אטפוך' וכו' פירוש: נהרגת מפני שהרגת אחרים, ומי שהרגך אף הוא סופו ליהרג, והאריך הרב בפירוש הרמב"ם על המשנה שמסביר שענין זה אינו בהריגה בלבד אלא כל מעשה רע שאדם גורם לחברו הוא בעצמו יוזק ממקרה דומה, וכן מעשה טוב שאדם גורם לחברו תבוא עליו אותה טובה. והרמב"ם מביא ע"כ פסוק והמלבי"ם מפרש עה"פ שאין זה עונש אלא מציאות בטבע, וכפי שהמכניס ידו לאש אינו מקבל עונש שנכווה והאוכל אינו מקבל שכר ששבע אלא זו מציאות בטבע. ואז הוסיף הרב ואמר שאחד שגרם רע לזולת עדיף שיבקש את סליחתו לפני שיוזק. עמדתי אז לפני נישואיי, חשבתי לעצמי שזהו הזמן לבקש סליחה מחברים שפגעתי בהם וכן מבני המשפחה, ואכן כך עשיתי. באותו קיץ נישאתי באושר לרעיתי. אך לצערנו עובר שנה עוד שנה ועוד שנה והבית ריק, פנינו לרופאים, עשינו כל מיני סגולות, וילדים אין.
6 יום אחד הזדמנתי ליד קופת החולים בתל אביב ולפתע אני נזכר בסיפור המשחה והרוקחת שפרח מזכרוני כליל, והחלטתי לסגור את הסיפור, ואולי ע"י כך תבוא הישועה. אני נכנס לבית המרקחת מבקש את גברת טובה והם מסתכלים עלי בתימהון, אין כאן טובה. לאחר בדיקה התברר שהיא כבר לא עובדת במקום מזה כמה שנים והועברה לבית אבות של כללית בגדרה. ביררתי את שם המשפחה אמרו לי ששמה המלא זה 'טובה שחור', באותו רגע לא היה לי פנאי לנסוע, לאחר תקופה נזדמנתי לאזור ונזכרתי מהמקרה, אני נכנס לבית האבות ומה מאוד התאכזבתי לתשובת המזכירות שהשם טובה שחור לא רשום אצלם, ניסיתי לשאול ולברר אצל הפקידים, ולצערי הרב נאמר לי שהיא נפטרה כמה שנים קודם לכן, לשאלתי היכן קבורה לא ידעו לענות, את שם אביה ידעו לומר לי "טובה בת דוד שחור" ושנפטרה בכ"ז ניסן תשל"א ללא ילדים. מאוכזב עזבתי את המקום ופניתי לחברות קדישא בעיר ובאזור מרכז הארץ, אך לא מצאתי את מבוקשי. הרבה ברירות לא נשארו, החלטתי לעשות כמיטב יכולתי לטובת נשמתה, וכך אני שומר מזה שנים את יום פטירתה, לומד ומתפלל לעילוי נשמתה.
7 וכך ממשיך אהרן את סיפורו בסערת רגשות: לפני כ-15 שנים בוקר אחד אני קם משנתי בתחושה מוזרה בפניי, אני מסתכל במראה, עיניי חשכו למראה צורת פניי שהתעוותו ע"י עיוות שפתיי, ועקב כך הקול שלי השתנה בצורה מוזרה. קיוויתי שזה משהא ארעי ויחלוף לאחר כמה שעות, אך מהר מאוד התבדיתי, פניתי לטובי הרופאים שלא ידעו לעזור לי, אמנם היתה אפשרות לעשות ניתוח שסיכוייה חלשים מאוד, אך זו ירדה מהפרק בשל הסיכון, כאבי הנפשי היה קשה מנשוא, שימשתי עד אז עשרות שנים כבעל קורא מדי שבת בבית הכנסת וכן אמרתי שיעורים מדי יום ובעל תפילה נעים הייתי וכעת עקב עיוות קולי לא הייתי מסוגל להמשיך בנוסף לגודל הבושה מעיוות הצורה, הלכתי לגדולי ישראל לבקש ברכות, אחד מהם ענה לי שאולי אחפש לתקן משהו שקשור לפה ולדיבור. אני מנסה לשחזר ואין מוצא, לא ידעתי את נפשי, התפללתי להקב"ה שיאיר את עיני, כך עברו עלי שנים רבות עד שהסביבה התרגלה לקולי המשונה ולפרצופי המוזר.
8 בתחילת שבוע שעבר ב' אייר אני שומע בביכ"נ סיפור על השגחה פרטית שאירע זה עתה ליהודי מירושלים שמצא פרסום של מצבות שעליה רשום השם 'עטקה טויבה בת ר' דוד שחור' ביום היא"צ שלה והיא קבורה לפליאתי בהר הזיתים. לאחר עשרות שנים שחשבתי שהיא קבורה בגוש דן. פניתי תיכף לחברה קדישא בירושלים ואמרו לי היכן היא קבורה (כמה שורות אחרי קברו של האדמו"ר מלעלוב זצ"ל שנפטר ביום כיפור תש"ע), ידעתי היטב מה עלי לעשות, כבר ביום חמישי עליתי ירושלימה נכנסתי לישיבה וביקשתי מכמה בחורים שיצטרפו אלי בתשלום להר הזיתים, וכמופיע בהלכה אמרתי את המשניות עם שם האשה ואותיות נשמה, לאחמ"כ חלצתי נעליי וביקשתי סליחה ומחילה כפי הנוסח המופיע בשו"ע, הציבור ענה 3 פעמים מחול לך, פרצתי בבכי נורא שנמשך דקות ארוכות, משם המשכתי לכותל המערבי בתחושה מרוממת ומשחררת, התפללתי מנחה וערבית בבכיות עצומות כפי שטרם התפללתי בחיי, נתתי צדקה לעילוי נשמתה והבטחתי לאבא שבשמים שאם תבוא הישועה אפרסם את הנס.
9 בבוקר שבת האחרון ו' אייר אני קם ממיטתי ללכת לתפילה, אני שוטף את פניי ומסתכל במראה והנה שבה בשרי כבימי קדם, לא ייאמן, הפנים התיישרו כפי שהיו לפני 15 שנה, הרמתי שאגה, אשתי חשה לכיווני ולא מאמינה למראה עיניה, אני מתחיל לדבר והנה הקול שלי חזר לקדמותו כבימי עלומיי, צעדתי לבית הכנסת בריקוד, ידעתי היטב מי הרופא, רופא כל בשר ומפליא לעשות. והנה מגיע קריאת התורה ומסובב כל הסיבות סיבב שהבעל קורא יהיה צרוד ואין מי שיחליפנו, מנסים לחפש ואיש לא ניגש, שתי פרשיות אחרי וקדושים. עשרות שנים הייתי בעל קורא עד לאותו מקרה שמאז לא ניגשתי, אני קם ממקומי וניגש לבימה ופותח בקריאה 'אחרי מות שני בני אהרן' לפתע עלה לי כל הרגש הצבור בתוכי ופרצתי בבכי נורא מול כל הקהל, כך שתי דקות של שקט ומבוכה עד שהצלחתי להמשיך, הציבור שם לב לקול הנפלא שהשתנה לאחר שנים. לאחר התפילה הודעתי שבמוצ"ש תתקיים סעודת מלוה מלכה לציבור, שם סיפרתי את הסיפור המלא כפי הבטחתי בכותל המערבי. וכאן מוסיף לי אהרן: לאחר מאמץ השגתי את הטלפון שלך, איני מכירך ואינך מכיר אותי, אך דע לך שלא בכדי סיפור ההשגחה פרטית התפרסם בכל הארץ, מן השמים סיבבו שזה יתפרסם עד שיגיע אלי, לצערי לא זכיתי לפרי בטן אך נושעתי בבעיה השניה לאחר שנים של סבל בזכות פרסום הסיפור, וכעת תפרסם בבקשה את החוליה השלישית שסיפרתי לך זה עתה.
סוף דבר
יהודים יקרים, אחיי ורעיי, מסיים אהרן: פגעתם בזולת אל תחכו שנים עד שכבר יהיה מאוחר, בקשו סליחה גם אם סבורים אתם שצדקתם ולא תצטרכו לעבור את הסבל הנורא
