רש"ר הירש שמות ג':כ"ב
ושאלה – בשפת הדיבור רגילים לפרש את תיבת "שאל" באופן מוטעה. היא מופיעה לפחות כמה מאות פעמים בתנ"ך, ומשמעותה כמעט תמיד "לתבוע", "לבקש"; אך לא "לקחת בהשאלה". במקום אחד בלבד משמשת היא במובן של "לקיחה בהשאלה": "וכי ישאל איש מעם רעהו" (להלן כ"ב:י"ג). אך מכיון ששם היא מתארת מצב הלכתי מסויים; ותיבת "שאל" במובן של "לקיחה בהשאלה" מופיעה בכל ההלכות השייכות לענין, והיא בשימוש יומיומי; החלו לחשוב – מחמת מקום בודד זה – שמשמעותה העיקרית של "שאל": "לקחת בהשאלה". אך הבעיה היא, שעל ידי זה התעלמו לחלוטין משימוש הלשון הקבוע:
בכל מקום ש"שאל" פירושה לתבוע או לבקש חפץ כל שהוא, והקשר של החפץ לבעליו של עכשיו עומד להתנתק לגמרי, באה תיבת "שאל" בצירוף עם "מאת" או "מ־": החפץ מובדל מן האיש. אך במקום הבודד בו "שאל" פירושה "לקחת בהשאלה", נסמך אליו "מֵעִם". הווי אומר, למרות שהחפץ אינו עוד "עִמו", עדיין שייך הוא לו, אף על גב שהוא נמצא לעת עתה אצל אדם אחר.
לפיכך, כאשר חנה מתחננת לפני ה' שיתן לה בן, משתמש הכתוב שוב ושוב בלשון: "שָׁאֲלָה מֵעִמּוֹ" (שמואל א פרק א). שכן הדבר שבקשה מה', המשיך להיות שייך לה', אף כשהיה בידיה. היא בקשה שה' יתן לה ניצן אחד מאוצר הנשמות הנצחי הגנוז אצלו, כדי לגדלו להיות לבנו של ה'. וכך גם מה שה' תובע מאיתנו, יישאר וימשיך להיות שלנו ממש, אם נקדיש אותו לה'. לכן נאמר: "מה ה' אלקיך שאל מעמך" (דברים י':י"ב).
אולם בפסוקנו נאמר בפירוש: "ושאלה אשה משכנתה", כדרך שנאמר להלן (י"א:ב'): "וישאלו איש מאת רעהו" וגו'. הרי שמשמעותו היא באופן ברור: "לתבוע", "לבקש", אך בודאי לא "לקחת בהשאלה".
---
חלק א': הניתוח הדקדוקי של המילה "ונשל"
1. "כ׳ הרוו״ה נשל שלה הם שוים בעיקר פתרונם אעפ״י שהם נבדלים בגזרתם"
הסבר: כתב ר' וולף היידנהיים (מדקדק ופרשן נודע) שהשורשים נ.ש.ל וש.ל.ה שווים במשמעותם הבסיסית, למרות שהם שייכים לגזרות דקדוקיות שונות (גזרת חסרי פ"נ לעומת גזרת נחי ל"ה).
2. "כי ונשל ה״א את הגוים, ונשל גוים רבים מפניך, משרש נשל ותרגומם ותריך לשון דחיפה וגירושין, והם פעלים יוצאים בעדות הפעול המפורש בהם שהוא נבדל מן הפועל;"
הסבר: הפסוקים "וְנָשַׁל ה' אֶת הַגּוֹיִם" ו"וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ" באים מהשורש נ.ש.ל. תרגום אונקלוס מתרגם אותם מלשון דחיפה וגירוש ("ויתריך"). מבחינה דקדוקית, אלו הם "פעלים יוצאים" (פעולות שהנושא עושה על מישהו אחר), כפי שמוכח מכך שהאובייקט שעליו נעשית הפעולה ("הגויים") מופיע במפורש כדבר נפרד מהעושה (ה').
3. "לא תשלה אותי (מלכים ב ד׳) כי ישל אלוה נפשו (איוב כ״ז) משרש שלה לשון השתלפות;"
הסבר: לעומת זאת, הפסוקים "לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי" ו"כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ" באים מהשורש ש.ל.ה, ומשמעותם היא שליפה, הוצאה או משיכה החוצה.
4. "של תשלו לה (רות ב׳) משרש שלל לשון השמטה ושכחה כמ״ש רש״י,"
הסבר: וכן הביטוי "שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ" (במגילת רות, על השארת שיבולים לרות) בא מהשורש ש.ל.ל, ומשמעותו היא השמטה ועזיבה מתוך שכחה מכוונת, כפי שפירש רש"י.
5. "ושלשתם מילידי של שהוא לשון ריחוק והסרה, אם הסרה מקומית או הסרה מחשבית שהיא השכחה, כי החסרים והנחים והכפולין אין בעיקר יסודם רק שתי אותיות יסודיות,"
הסבר: שלושת השורשים הללו (נ.ש.ל, ש.ל.ה, ש.ל.ל) נולדו כולם מיסוד דו-אותי משותף: ש-ל, שמשמעותו הכללית היא הרחקה והסרה – בין אם הסרה פיזית ממקום למקום ובין אם הסרה מחשבתית (שכחה). זאת משום שלפי שיטת המדקדקים הקדמונים, שורשים מגזרת החסרים (חסרי פ"נ), הנחים (נחי ל"ה) והכפולים, מורכבים ביסודם רק משתי אותיות שורש עיקריות.
6. "לכן ונשל הברזל מן העץ מוטל בספק, אם שרשו נשל והוא לשון פעל שהברזל השיל מן העץ המתבקע, או ששרשו שלה והנו״ן לסי׳ בנין הנפעל ע״מ ונסב געתה, ונקל זאת בעיני ה׳, ופי׳ שהברזל עצמו נשתלף מן העץ שהוא תחוב בו, וכמו שת״א וישתליף ברזלא, ולשני הפירושים יש סברא,"
הסבר: לאור זאת, המילה "וְנָשַׁל" שבפסוקנו נתונה בספק דקדוקי ופרשני:
אפשרות א' (בניין קל, שורש נ.ש.ל): מדובר בפועל יוצא – להב הברזל של הגרזן השיל והתיז חתיכה מתוך העץ שאותו חטבו (וכך פוגעת החתיכה בחברו והורגת אותו).
אפשרות ב' (בניין נפעל, שורש ש.ל.ה): האות נו"ן אינה שורשית אלא נו"ן של בניין נפעל (בדומה למילים "וְנָסַב" או "וְנָקַל"), והפירוש הוא שראש הברזל עצמו נשלף ונשמט מתוך ידית העץ שאליה היה מחובר (כפי שמתרגם אונקלוס: "וישתליף ברזלא"). לשני הפירושים יש היגיון לשוני.
חלק ב': הבנת המחלוקת בתלמוד – "אם למקרא או אם למסורת"
7. "ונחלקו בו רז״ל (מכות ז׳) דפליגי אם יש אם למקרא או יש אם למסורת,"
הסבר: חז"ל במסכת מכות (דף ז' ע"ב) נחלקו בהבנת פסוק זה, והמחלוקת שלהם מוגדרת כוויכוח העקרוני האם "יש אם למקרא" (העיקר הוא האופן שבו קוראים ומנקדים את המילה) או "יש אם למסורת" (העיקר הוא האופן שבו המילה כתובה באותיותיה במסורת הכתיב).
8. "ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בביאור פלוגתא זו, דלמ״ד יש אם למסורת איך יכחיש הקריאה המקובלת אצלינו גם היא איש מפי איש עד מרע״ה (כמבואר בדברי החבר לכוזרי מאמר ג׳ מסי׳ כ״ט ואילך),"
הסבר: פרשנים וחכמים רבים התקשו להבין את המחלוקת הזו: הרי לפי הדעה ש"יש אם למסורת", כיצד ייתכן שחז"ל יתעלמו מהקריאה והניקוד המקובלים בידינו, שגם הם נמסרו במסורת רציפה איש מפי איש ממשה רבנו (כפי שהסביר החבר בספר הכוזרי)?!
9. "ולא ראינו ולא שמענו מי שיסתפק בקבלת הקריאה, ואפילו גאון הלשון ר״א הלוי ז״ל לא הטיל ספק כ״א בצורות הנקודות אם הם מקובלות או מוסכמות, אבל באמתות הקריאה באותן ההברות שהנקודות מורות עליהן לא הסתפק אדם מעולם שדברי קבלה הם (וכמ״ש הרשב״ץ בס׳ מגן אבות ח״ב ד
הסבר: מעולם לא היה חכם שפקפק באמיתות הקריאה המסורה. אפילו רבי אליהו בחור (ר"א הלוי), גדול המדקדקים, רק העלה שאלה היסטורית האם סימני הניקוד הגרפיים (הנקודות והקווים) נקבעו מסיני או הומצאו מאוחר יותר כדי לתעד את הקריאה – אך לגבי צלילי הקריאה עצמם, איש מעולם לא פקפק בכך שהם מסורת מקודשת מסיני (וכך כתב גם הרשב"ץ בספרו "מגן אבות").
10. "לכן הנראה בזה שמעולם לא עלה על דעת אחד מחז״ל להכחיש הניקוד ולשנות קריאת התיבה מכמות שהיא מקובלת אצלינו, גם מ״ד יש אם למקרא מודה שיש לדרוש גם המסורת במקום שיתאחד פתרון המסרה עם פתרון המקרא במנהג הלשון."
הסבר: לכן ההסבר הנכון למחלוקת הוא שמעולם לא עלה על דעתו של איש מחז"ל להכחיש את הניקוד או לשנות את אופן הקריאה המקובל. יתר על כן, גם מי שסובר "יש אם למקרא" מסכים שצריך לדרוש וללמוד גם מצורת הכתיב (המסורת), כל עוד משמעות הכתיב יכולה להתיישב ולהתאחד עם משמעות הקריאה לפי כללי השפה.
11. "המשל בזה עובד יותן וכל הדומים להם מבנין שלא הוזכר שם פועלו יתכנו להכתב בוי״ו עם הדגש, כמו אשר יולד לישראל (שופטים י״ח), כי אדם לעמל יולד (איוב ה׳) מה נעשה לנער היולד (שופטים י״ג) הוכה כעשב (תהלים ק״ב), תלונות תלונותיהם תלונתם, ערומים, והרבה כמוהם,"
הסבר: דוגמה לכך היא המילים "עֻבַּד" (בדברים כ"א, ג') ו"יֻתַּן" (בויקרא י"א, ל"ח). מילים אלו, שהן בבניין פועל (סביל – בניין שלא הוזכר שם פועלו), יכולות מבחינה דקדוקית להיכתב בכתיב מלא עם וי"ו ודגש (כמו "יוּלַּד", "הוּכָּה", "עֲרוּמִּים" וכדומה).
12. "ומדכתיב עבד יתן בלא וי״ו דרשי, דומי׳ דמסורת, ויתקימו שניהם מבלי שנצטרך להוציא המקרא ממשמעותו בשום ענין, כי אין במשמעות עובד ויותן רק שהפעולה נעשתה ע״י אחר, ויתכן להיות לרצונו של מי שנעשתה לו או שלא לרצונו, והועילתנו המסורת לפרושי קרא בתוספת ביאור עובד דומי׳ דעבד, ויתן דומי׳ דיתן
הסבר: מכיוון שבספר התורה כתוב "עבד" ו"יתן" (כתיב חסר, ללא וי"ו), דרשו חז"ל את הכתיב כך שידמה למילים "עָבַד" ו"יִתֵּן" (בבניין קל פעיל – כלומר, נדרש רצון והסכמה של האדם). בכך מתקיימים יחד גם הקריאה וגם הכתיב בלי לעקור את פשט הפסוק: המילה "יֻתַּן" (סביל) פירושה שמישהו אחר נתן מים, וזה כולל גם מקרה שזה נעשה מרצון בעל הפירות וגם מקרה שלא מרצונו. הכתיב החסר ("יתן") בא רק למקד ולהוסיף ביאור – שצריך שיתקיים "יֻתַּן" באופן שדומה ל"יִתֵּן" (מרצון). במקרים כאלה כולם מסכימים שהקריאה והכתיב מתאחדים.
13. "ובמה נחלקו? בתיבה שאין הכרע למשמעותה לפי ענינה לא מצד הגזרה ולא מצד הבנין, וצריכים אנו לדרשה, ובהא פליגי, מר סבר שיש להכריע משמעותה אל צד המסורה ואפילו ע״ד זרות קצת, ומ״ס שיש להכריע משמעותה אל צד המקרא ברגילות הלשון."
הסבר: אם כן, במה נחלקו חז"ל? במילה שמשמעותה אינה חד-משמעית מתוך ההקשר, הגזרה או הבניין, ואנו נדרשים להכריע כיצד לפרש אותה:
יש אם למסורת: יש להטות את פירוש המילה לכיוון שמתאים יותר לאותיות הכתובות (המסורת), גם אם הפירוש הזה מעט דחוק או חריג לשונית.
יש אם למקרא: יש להטות את פירוש המילה לכיוון שמתאים יותר לאופן הקריאה הרגיל והטבעי בשפה.
חלק ג': יישום ההסבר על מחלוקת רבי וחכמים בפסוקנו
14. "והנה ונשל הברזל מן העץ, שמלת ונשל יתכן שיהיה פועל יוצא מבנין הקל, שהשיל הברזל חתיכה מן העץ המתבקע ומלשון כי ישל זיתך שענינו תלישת הדבר ממקום חבורו,"
הסבר: נחזור לפסוקנו "וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ": המילה "וְנָשַׁל" יכולה להיות פועל יוצא בבניין קל, שמשמעותו שהברזל הפיל/השיל חתיכת עץ מתוך העץ הנחטב (בדומה לפסוק "כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ" – שהזיתים נושרים ונתלשים ממקום חיבורם).
15. "גם יתכן שיהיה פועל עומד מבנין הקל, שהברזל עצמו נשל מעל עצו ומלשון ונשל גוים רבים שענינו דחיפת הדבר ממקום חבורו, אלא שזה פועל יוצא וזה פועל עומד וכמנהג הקל ששימושו עומד גם יוצא, וגם יתכן להיות לשון נפעל וכמ״ש למעלה."
הסבר: ומצד שני, המילה "וְנָשַׁל" יכולה להיות גם פועל עומד בבניין קל (כלומר, פעולה שהברזל עובר בעצמו) – שהברזל עצמו נשמט ונפל מעל ידית העץ שלו (בדומה לפסוק "וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים", שמשמעותו סילוק ודחיפה ממקום החיבור; ההבדל הוא ששם זה פועל יוצא וכאן זה פועל עומד, וכדרכו של בניין קל שמשמש לעיתים כפועל יוצא ולעיתים כפועל עומד). בנוסף, כפי שהוסבר למעלה, ייתכן שזהו בניין נפעל.
16. "ומעתה לנבון נקל דעת מחלוקת רבי ורבנן, ר׳ סבר יש אם למסורת ונשל כתיב בלא אל״ף, ואילולי קבלת הניקוד היה אפשר לקרותו ונישל בחיר״ק פועל יוצא מבנין הכבד הדגוש, לכן יש לפתור ונשל גם הוא פועל דומי׳ דונישל כדי להטותו בצד אחד אל המסורת, לא שיהיה שוה אליו מכל הצדדים וזה לש
הסבר: כעת קל להבין את מחלוקת רבי יהודה הנשיא וחכמים במסכת מכות:
רבי סובר "יש אם למסורת": המילה "ונשל" כתובה בתורה ללא האות אל"ף. אלמלא מסורת הניקוד (שמנקדת בקמץ: וְנָשַׁל), ניתן היה לקרוא את האותיות הכתובות "וְנִשֵּׁל" (בחיריק ובדגש, בניין פיעל – שהוא תמיד פועל יוצא מובהק). לכן, כדי להתחשב באפשרות הקריאה העולה מתוך האותיות הכתובות (המסורת), רבי מפרש את המילה "וְנָשַׁל" כפועל יוצא (הדומה במשמעותו ל"וְנִשֵּׁל" – שהברזל השיל חתיכה מן העץ). אין הכוונה שזהו בניין פיעל ממש (שהרי הניקוד הוא של בניין קל), אלא שבעניין סוג הפעולה (פועל יוצא ולא עומד) יש לפרשו בדומה לבניין פיעל. רבי מוצא לכך חיזוק גם מלשון הפסוק: כתוב "מן העץ" (העץ הנחטב) ולא "מעצו" (הידית של הגרזן עצמו).
17. "ורבנן סברי יש אם למקרא וכל פינות שאנו פונים לא יהיו אלא לקריאה והקריאה בקמ״ץ, ויתכן להיותו מבנין נפעל שנשמט הברזל מקתו לכן הוא מלשון ונשל גוים רבים שענינו דחיפת הדבר ממקום שהוא תחוב בו והוא פועל עומד מבנין הקל שפתרונו שוה אל לשון נפעל וקריאת שניהם שוה,"
הסבר:
חכמים סוברים "יש אם למקרא": אנו הולכים אך ורק אחר אופן הקריאה המקובל. הקריאה היא בקמץ (וְנָשַׁל), וצורת קריאה זו מתאימה לבניין נפעל או לפועל עומד בבניין קל (ששניהם מתנקדים ונשמעים בדיוק אותו דבר: וְנָשַׁל), ומשמעותם שהברזל עצמו נשמט ונשלף מתוך ידית העץ (הקת) שבה הוא היה תחוב.
18. "ואין טענה דהיה לי׳ למכתב ונאשל באל״ף עפ״י התכונה הראשונה שהזכיר החבר (במאמר שני סי׳ פ׳) כי כל שבעת המלכ״ם מביאין אחריהם תוספת אות, שאין כן דרך הלשון להוסיף אל״ף בפועל עבר בכל הבנין הקל ולא מצאנו ככה בכל המקרא,"
הסבר: ואי אפשר לטעון נגד חכמים: "אם קוראים וְנָשַׁל בקמץ, מדוע לא נכתבה אל"ף (וְנָאשַׁל) כדי להביע את תנועת הקמץ, כפי שאמר בעל הכוזרי שכל שבעת סימני הניקוד ('המלכים') מושכים אחריהם אות אהו"י?" – משום שדרכה של הלשון העברית היא שלעולם לא מוסיפים אל"ף לציון תנועת קמץ בפועל בזמן עבר בבניין קל (אין בתנ"ך "הָאלַךְ" או "כָּאתַב").
19. "ולכן אין לדמותם אל עובד ויותן ודומיהם שמדרכם ליכתב לפעמים חסר ולפעמים מלא, משא״כ ונשל וחבריו שכולם חסרים כתיבין והברת הקמ״ץ של פ״א הפעל היא מודיעה על האל״ף הנקראת ובלתי נכתבת, וכן כל שבעת המלכים מורות על תוספת אות מאותיות יהו״א הראוי׳ להיות אחר כל מלך ומלך, ואע
הסבר: לכן אי אפשר להשוות את המילה "ונשל" למילים כמו "עובד" ו"יותן" שיכולות להיכתב לעיתים בכתיב מלא (עם וי"ו) ולעיתים בחסר. המילה "ונשל" ודומותיה נכתבות תמיד בכתיב חסר, ותנועת הקמץ שבאות הראשונה של השורש (פ"א הפועל – הנ') היא זו שמסמנת לקורא להגות תנועה ארוכה (כאילו יש שם אל"ף נחה שאינה נכתבת). כך פועלים כל שבעת סימני הניקוד: הם מורים על הגיית אות נחה (א, ה, ו, י), וגם כשהאות לא נכתבת בפועל, הקריאה נקבעת על פי הניקוד (כפי שהסבירו רבי יהודה אבן בלעם, בעל הכוזרי וכל מדקדקי הלשון הקדמונים).
20. "לכן מחלוקת רבי ורבנן איננה כ״א בסברה ושקול הדעת, לא בשנוי הניקוד ח״ו, וכמחלוקת בעלי הפשט הראב״ע והרשב״ם, שהראב״ע פי׳ כרבנן והרשב״ם כרבי;"
הסבר: מסקנה: המחלוקת בין רבי לחכמים היא מחלוקת פרשנית המבוססת על שיקול דעת והיגיון, ולא חלילה מחלוקת על אופן הניקוד או הקריאה. זוהי ממש אותה מחלוקת שיש בין פרשני הפשט הגדולים: אבן עזרא שפירש כחכמים (שהברזל נשמט מהידית), והרשב"ם שפירש כרבי (שהברזל התיז חתיכת עץ).
חלק ד': הכרעת הפשט והוכחה מלשון הפסוק
21. "ולפי עיקר פשוטו נראין דברי רבנן ויש להם הוכחה משנוי לשון הכתוב, שפתח בגרזן ונדחה ידו בגרזן וסיים בברזל ונשל הברזל מן העץ וזה קשה לרבי וניחא לרבנן,"
הסבר: לפי פשוטו של מקרא, פירושם של חכמים נראה מסתבר יותר, ויש לכך הוכחה משינוי המילים בפסוק: בתחילת הפסוק התורה מכנה את הכלי בשם "גרזן" ("וְנִדְּחָה יָדוֹ בַּגַּרְזֶן"), ובסוף הפסוק היא עוברת לכנותו "ברזל" ("וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ"). שינוי זה קשה לפי פירושו של רבי, אך מסתדר היטב לפי פירושם של חכמים.
22. "והוא שידענו שהקרדום יקרא גרזן ויקרא ברזל, ומשימוש הלשון למדנו כי יקרא ברזל מצד חומרו שהוא ברזל, ויקרא גרזן מצד צורתו שהוא החידוד עד שראוי לגריזה לכרות ולגזור בו,"
הסבר: ההסבר להוכחה זו הוא שכלי החטיבה (הקרדום) נקרא בתורה בשני שמות – "גרזן" ו"ברזל":
הוא נקרא "ברזל" מצד החומר שממנו הוא עשוי (גוש מתכת הברזל).
הוא נקרא "גרזן" מצד צורתו ותפקידו – להב מושחז שנועד לגרוז, לכרות ולגזור עצים.
23. "לכן לרבי קשה שהיה לו לכתוב ונשל הגרזן שהרי לא ישיל הקרדום חתיכה מן העץ מצד היותו ברזל כ״א מצד היותו גרזן, אבל לרבנן ניחא;"
הסבר: לפי שיטת רבי (שהכלי חתך והתיז חתיכה מהעץ), היה צריך לכתוב "ונשל הגרזן מן העץ", שהרי הכלי אינו כורת ומתיז שבבי עץ בגלל החומר שלו (ברזל), אלא בגלל צורתו החדה (גרזן)! לעומת זאת, לפי שיטת חכמים (שראש הכלי התנתק מידית העץ ועף), מתאים מאוד לכתוב "ונשל הברזל מן העץ" – כי כאן מדובר בהיפרדות של שני חלקי החומר המרכיבים את הכלי: חתיכת הברזל התנתקה מידית העץ.
חלק ה': הסיכום והטעם לביטוי "אם" (אמות הקריאה)
24. "מכלל הדברים נתבאר שמעולם לא עלה על דעת אחד מרבותינו להטיל ספק באמתת הקריאה כמות שהיא מקובלת אצלינו, ולא נחלקו כ״א בתיבות שאינן מוכרעות ויש סברה להטותם לכאן או לכאן, מ״ס שיש להכריע פתרונם לצד המסורה, ומ״ס שיש להכריעם לצד המקרא ואין להוציא התיבה מרגילות משמעותה בעבור חסרון אות המשך
הסבר: מכל האמור מתברר שאיש מחז"ל לא הטיל ספק באמיתות הקריאה המסורה. המחלוקת היא רק במילים דו-משמעיות שניתן לפרשן בשני אופנים: דעה אחת אומרת להטות את הפירוש לכיוון האותיות הכתובות (המסורת), ודעה שנייה אומרת להטות את הפירוש לכיוון משמעות הקריאה הרגילה (המקרא), ולא לשנות את המשמעות הטבעית של המילה רק בגלל שחסרה בה אות ניקוד ("אות המשך").
25. "ולפי המבואר יש ליתן טעם על שתפשו רבותינו במחלקותם בענין הזה לשון אם ולא לשון אב, לפי שעיקר מחלקותם היא בעבור חסרון אות המשך, ואותיות המשך או״י (והה״א עמהם כשהיא באה תמורת אל״ף) הן הנה הידועים לרז״ל בשם אמות, וכל אחת מהן נקראת אם, וכן קראם בס׳ יצירה
הסבר: על פי הסבר זה ניתן להבין מדוע חז"ל השתמשו בביטוי "אֵם" ("יש אם למקרא" / "יש אם למסורת") ולא בביטוי "אב": זאת משום שכל המחלוקת נסובה סביב השמטתן של אותיות ההיגוי והתנועה (אותיות המשך), שהן האותיות א-ו-י (ולעיתים גם ה' כשהיא מחליפה אל"ף בסוף מילה). אותיות אלו נקראות בלשון חז"ל ובספר יצירה בשם "אמות הקריאה", וכל אחת מהן מכונה "אֵם".
26. "וכמ״ש רד״ק במכלול (בשער אותיות או״י) וז״ל, דע כי אותיות או״י הם אמות לכל האותיות, וכן קראם בס׳ יצירה ואמר שלש אמות או״י ומ״ש שלש אמות הם אמות בעולם אבל אמות הספור הם או״י, ונקראו אמות בעבור כי לא נוכל להוציא לא תיבה ולא אות בעולם מבלתי אחת מהן והן אות
הסבר: כפי שכתב הרד"ק בספרו הדקדוקי "המכלול": אותיות א-ו-י הן "אימהות" לכל שאר האותיות (וכך נקראו בספר יצירה). הסיבה שהן נקראות "אימהות" היא שאי אפשר להגות אף מילה או אות בעולם ללא תנועה הנשענת על אחת מאותיות אלו; הן "אותיות נשימה" (תנועות אוויר) שלעיתים נהגות ללא מגע של איברי הדיבור (השפתיים, הלשון, החיך וכו').
27. "וזה לך האות בתנועת חמשת המלכים כי הם כלל כל התנועות שיוכל האדם להניע ולהוציא. אָא הנה אל״ף נחה אחר הנעה, אֵי הנה יו״ד נחה וג״כ אי. או הנה וי״ו נחה וג״כ או, ואלה הנחים פעמים בכתב ופעמים בלא כתב רק בנשימה לבד, ע״ש."
הסבר: הרד"ק מדגים זאת דרך חמש התנועות העיקריות: תנועת A (קמץ/פתח) נמשכת באל"ף נחה; תנועות E ו-I (צירה/סגול וחיריק) נמשכות ביו"ד נחה; תנועות O ו-U (חולם ושורוק/קובוץ) נמשכות בוי"ו נחה. אותיות נחות אלו לעיתים נכתבות בפועל בטקסט (כתיב מלא) ולעיתים אינן נכתבות ורק נשמעות בנשימת ההגייה (כתיב חסר).
28. "ובהא פליגי מ״ס יש אם למסורת ר״ל שאותיות או״י הנקראים אמות לשלמות המסורה הם כלומר לשלימות כתיבות התיבה זולת הקריאה ולכן כל תיבה חסרת האם יש לסבור בה סברא שלדרשה באה. ומ״ס שהאמות לשלימות המקרא הם ר״ל למשך הברת הנקודה שהאות נקראת בה ולא תשתנה התיבה בעבור משיכה ית
הסבר: ובנקודה זו בדיוק נחלקו חז"ל:
יש אֵם למסורת: אותיות א-ו-י (הנקראות "אימהות") נועדו להשלים את הכתיב (המסורת) של המילה, מעבר לצליל הקריאה. לכן, בכל מילה שבה חסרה "אֵם" (כלומר, נכתבה בכתיב חסר), יש לייחס לכך משמעות מיוחדת ולדרוש אותה.
יש אֵם למקרא: ה"אימהות" (אותיות א-ו-י) נועדו אך ורק כדי למשוך ולהאריך את צליל הניקוד בעת הקריאה (המקרא), ואין בכוחן לשנות את משמעות המילה. לכן, אנו לא מתייחסים לחסרונה של אות א-ו-י בכתיב, ומילה שנכתבה ללא "אֵם" (כתיב חסר) מתפרשת באופן רגיל לחלוטין ("נטולת האם כשרה").
סיום המחבר: והדברים הללו ישרים וברורים למבקשי דעת ולאוהבי האמת.