בישום הלאומיות הגסה

ז. נשמת הלאומיות וגופה

הפסק מוכרח להיות בין תכן האידיאל המופשט של מגמת הכל ובין המתגלה ממנו בהויה בפועל, בין הכונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גבה חייו הרוחניים ובין הרוח המלוהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו. אם לא ההבדל הדרגאי הזה היתה צורת המעשה כולה מתטשטשת, ההויה לא היתה עומדת על צביונה, חוקים וגבולים לא היו נשמרים, תכונות קבועות וערכים מגבילים המיסדים עולם ומלאו לא היו עומדים.

כשהאידיאלים הנשגבים, העומדים במצב התהו, בשורש הנשמה ומקור שאיפותיה, מתגבלים בגבול וגדר ידוע, - מיד הם מתקדרים ויורדים מחביון-עזם. הם מקבלים יתרון מעשי ותפיסת יד של פעולה על ידי הגדרתם, אבל הטהר העליון שהיה להם לפני התגלמותם בגדרם המיוחד חדל מהם. נצטמצמה האורה, יורדת היא לפעמים מאד מחסנה ומגיעה עד מחשכים בצמצומה לצורך הערכת מהותה. נשארה עמם אז תעודתם : להביאם, אחרי אשר באו לכלל מעשה ונעשו לענינים שהעולם המעשי אחוז בהם, אל אותה מדרגת הגבה והזכוך ולאותה ההתרחבות הכמותית והאיכותית, שהיתה להם בהיותם עדיין בריקום עולמם הציורי. הצלחת דרכם זו תלויה בצביון ההתגלמות. אם לא נתעבתה כל כך ואם לא ירדה מעז מרומה מרחק גדול יותר מדאי, אז דרך התשובה העליונה פתוחה לפניה ותוכל בבטחה למצא דרכים ונתיבות סלולות, אשר ידריכו אותה אל מעלת הויתה הנאצלת.

אבל גם אם כח ההתגלמות יהיה חלש יותר מדאי, אז יוכל הכל להתפורר ולשוב לאפס על ידי תשוקת המרומים, אשר תשוב לפעם בתוך הגבולים המוגדרים. מרוב אמוץ להתעלות אל מקורם הציורי יוכלו האידיאלים המוגלמים לאבד את כשרונם המעשי, מה שהוא כולו נגד הבנין המסודר של תכסיס ההגדרה. אם שאיפה זו בהתגברה משברת היא את ההגדרות, ובזה היא משימה תהום גדול מפסיק בין עצמיותם של האידיאלים ובין התגלמותם המוחשית בעולם המעשה וההגדרה המיוחד, מוכרחת היא להתמעט ולעצור בפנימיותה את עזוז חשקם. במדה ובמשקל תשלח את קויה, אשר בכח אטי יעשו את דרכם, יצחצחו את ההגדרות המגולמות ויבריקו ניצוצים פעם אחר פעם מאור המקורי המתרומם מאז, מהמגמה המופשטת משוכים צנורות ומזילים לאשרה טל חיים עליונים בתוכיות של הגבולים, של החקיקות הפרטיות, והטל טל אורות הוא, מגרש את המחשכים ומאיר את החיים.

אז יבנה עולם ושמים וארץ ישקו, ושמחת היצירה תגלה באשרה. כה נוהג הדבר באדם, ובעם, בעולם ובהויה.

הנשמה הפנימית של האהבה הלאומית, או ביתר רחב - של האהבה האנושית, במקורה, היא מתעלסת עם האידיאלים היותר זכים, שהאורה המתגלה בצד העליון של האנושיות ושל האומה החיה מברקת על ידם את שלל צבעיה, חטיבה שלמה מלאה הוד ותפארת, עונג וחיים, חסד ואמת, משפט וענוה, גבורה ועליזה, יופי ועדן, שכל ורגש, מתרחב ומלא טוב ושבע, ועומדת היא על דרך העולה ההולך ומתקדם בקדמה מורגשת, מוחשת, ומשמחת כל לב טוב, - זה מתגלה בעולם הציורי. כשבאים הדברים לכלל מעשה, והם הולכים ומתלבשים בגבולים, סרים מיד חלקים רבים מזוהרא עילאה. האלף הרבתי מתקטנת ונעשית אלף זעירא, מכשולי החיים מתרבים, זעזועי נפש של רוגזות ושל פחדים, של משטמות ושל רהבים, מתגברים וממלאים את החלל. האנושיות המעשית מתלבשת בלבושים צואים, אורותיה הרבים נופלים לתוך הקליפות הקשות שהיא עטופה בהן, והאוהב אותה כמו שהיא לא יוכל להתעלות. הוא מוכשר לספוג אל תוכו את הזוהמא הצבורה בקרבה יותר ממה שיקלוט את ניצוצי הקדושה הנסתרים במחבואיה.

וכן הדבר במעמד הלאומיות הפרטית, שבכללותה אנו מוצאים אותן בצביונה גם באומתנו.

נאה עד אין חקר הוא האידיאל של הקמת עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש, מתוך עם שקוע בעבדות איומה, אשר מרגליות פטריארכליות של גזע מוצאו מבריקות את חשכו. במרומים האלהיים שוכן האידיאל בחביון סתר טהרתו. הוא צריך להתגלם, להתעטף בהגדרה מיוחדת, בבני אדם בעלי יצרים טובים וגם רעים, בקבוצים נצרכים למחיה וכלכלה, לאחיזה בקרקע ולמשטרי ממשלה, והחיים הקבוציים צריכים להכליל את הכל, מראש הפסגה של טהורי רוח ועדיני נשמה רוממה עד שפל התחתית של פחותי נפש, הנועדים להתעסקות השפלה של הצדדים הנמוכים שבחיים. עיני בשר הטרוטות אובדות את כל הזוהר, ואז הצדדים הרוחניים משתעבדים ומתחשכים בחשכת החיים, המלאים זבלים ואשפתות, שמצד זה עלולה האנושיות להשפיע על הדבקים בה בצורתה המוגבלת, אשר רבו נווליה, יותר מעדינות וזוהר נפש - רשעה וחשכה בשרית שפלה, שזהו מקור הרשע הליברלי. וכשלבשה הלאומיות הפרטית את בגדי החול העבים כשקים ירדה גם היא ממרומיה, ובישראל נשברה כל כך עד חדול כל פעולותיה, והשריד הנשאר הוא רק הצד העליון שבמרומי הציור הראשי, בחביון האידיאל של הקמת האומה במרומי חסן טהרתה.

ממרומי חסן זה יכולים זרמי אורה לרדת, לשוב בצורת טללי תחיה להחיות ולהשיב את ההגדרה הנופלת אל רוחב מרחביה שבראשית הויתה. יש כח ברשימה שמימית עליונה זאת להחיות גם את כל לבושי החול ביניקתם ממנה. אבל אם במצב הנפילה והכיעור יאמר אדם להדבק בצורה הלאומית בצדדיה המגושמים, בלא הזרחה פנימית מאורה העליון מני קדם, יספוג מהר אל תוכו רוח זוהמא, קטנות וניצוצי רשעה, אשר יהפכו למרורות בגדול הסטורי קצר של משך דורות אחדים. זהו החזיון של הרשע הלאומי שאנו פוגשים.

אבל סוף כל סוף תנצח האהבה האנושית הכללית את הרשעה הסובבתה, והאהבה הלאומית המרכזית של כנסת ישראל תבער בעז גבורתה את כל קוציה, "לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה". וממקורה האלהי תינק כבימי כלולותיה, וברכוש גדול של איתניות, של הגדרה מעשית, של קוים ושרטוטים רבים המעשירים את אפיה, תשתל במקום בית חייה. כליה הנשברים ישובו ויתוקנו, נצוצי הטהרה אשר נפוצו ישובו ויתלקטו אחד אל אחד, ממרום חביון האידיאל הכללי של היצירה כולה ישוב להגלות אור ישראל, אשר בטהרתו ועזוזו ישוב לטהרה את האידיאל האנושי. וביסוד החביון של צדקת עולמים תפרח חבצלת השרון ותפיץ קרני אורה והדרה מקרבה לכל אפסיים.

רוח אלהים עליון זה שוכן בכנסת ישראל בקרב החביון היותר גנוז, בקדש הקדשים, באישון עין ששם אמונת אלהים גנוזה, מלובשת בלבוש דת משה ויהודית. ההזיה הנגלית, המתעבת בחולשת כח הכרתה את כל עושר צפון ונעלם, החשיכה את העינים וקצרה את חוג הראות הרוחני בבנותה חומת סינים גסה לחופש הרוח, אשר באויר מעופש זה נולדה גסות הכפירה בצורתה המנוולת שאנו רואים אותה בימינו. [וכשהחמור העיוור מזדקק אל השור הנגח בורר הוא ממנו דוקא את חלקיו היותר כלביים.] וכשזו נזקקת אל הלאומיות בוררת היא ממנה דוקא את חלקיה היותר רעים, העלולים לשחת את כל הוד שבצלם האדם הפרטי אשר נוכח אלהים דרכו. בלא טל חיים של אהבת אלהים, של יראת הוד מלאה בינה ודעה ושל אמונת חיים מלאה חופש, משרכת הלאומיות את דרכה ללקוט שעורים מגללי בהמתן של אומה שפלה, וברוח קדור מלא זעם וחלי תתימר בחיצוניות של שפה שאינה מכרת את עזוז רוח קדשה, של ארץ שהיא מתכחשת לפליאות סגולותיה, של געגועים של סיגי סיגים שזרקה מהם כל יסוד מזין ומחיה. לאומיות כזאת כל מה שהיא יותר רוממה ונאצלת ביסודה היא מתגנה יותר על מחזיקיה, ומאצלת עליהם מהזוהמא של טומאות שוליה. אין אמונה ואין דעת אלהים, אין הוד מוסר ואין גבורת רוח - ואיה דם-הנפש אשר תחיה בו ?

זהו מעמד המצר של כנסת ישראל, אשר תרד אליו בהכרח סמוך ליקיצתה לתחית אמת. ובהקיצה תשליך ממנה בזעם נמרץ את כל סיגיה, ובחפץ אלהי תקבץ אליה את כל טובה. ממרומי קדש תחיה את כל אוצרותיה ומזוהר עליון יזהירו כל חמדות געגועיה. צלצלי שירה, הדרת שפת קדש, צבי ארץ חמדה, בחירת אלהים, עליצות גבורה וקדש קדשים, ישובו להררי ציון. באש מצרף ובבורית מכבסים של הנשמה המקורית, בגנזי האצילות האלהית ובאור חסד ונועם עליון הספון בקרבה, ישובו ויטהרו גם כל הלבושים היותר חיצונים אשר עוטפה בהם נשמת האומה ורוחה. ממקור עדן עליון יזלו בשמים רבים להסיר את ריח הזוהמא אשר קלטה הלאומיות המגושמת הסגורה בחמרניותה, וכהנדף עשן ינדפו כל אותם רוחות הקטב אשר מלאו את הארץ, את השפה, את ההיסטוריה ואת הספרות. "ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם, ומכל גלוליכם אטהר אתכם, ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם, וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים".

ז. נשמת הלאומיות וגופה

הפסק מוכרח להיות בין תכן האידיאל המופשט של מגמת הכל ובין המתגלה ממנו בהויה בפועל, בין הכונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גבה חייו הרוחניים ובין הרוח המלוהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו. אם לא ההבדל הדרגאי הזה היתה צורת המעשה כולה מתטשטשת, ההויה לא היתה עומדת על צביונה, חוקים וגבולים לא היו נשמרים, תכונות קבועות וערכים מגבילים המיסדים עולם ומלאו לא היו עומדים.

"הפסק מוכרח להיות בין תכן האידיאל המופשט של מגמת הכל ובין המתגלה ממנו בהויה בפועל..."

הסבר: חייב להיות פער ("הפסק") או מסך מבדיל בין הרעיון השלם, הטהור והמופשט (האידיאל של איך העולם צריך להיות בשלמותו), לבין מה שקורה ומתגשם בפועל במציאות ("בהוויה").

2. "...בין הכונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גבה חייו הרוחניים ובין הרוח המלוהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו."

הסבר: אותו כלל תקף גם ברמה האישית של האדם. ישנם רגעים נדירים של התעלות רוחנית, שבהם האדם חווה כוונה טהורה ורצון להיות מושלם ("רום גובה חייו הרוחניים"). אך אי אפשר לחיות את חיי היומיום באותה עוצמה. חייבת להיות הבדלה בין אותם רגעי שיא אדירים, לבין ההתנהלות המוסרית והמעשית היומיומית שמכוונת את האדם בצעדיו הרגילים ("לישר מעשיו ודרכיו").

3. "אם לא ההבדל הדרגאי הזה היתה צורת המעשה כולה מתטשטשת, ההויה לא היתה עומדת על צביונה..."

הסבר: כאן מגיעה הסיבה: למה הפער הזה כל כך חשוב? כי "עולם המעשה" דורש צורה, הגדרה, גבולות ומידות. אם ה"אור" האדיר של האידיאל המוחלט והאינסופי היה שוטף את המציאות בבת אחת ללא שום סינון, העולם המעשי היה קורס אל תוך עצמו, מאבד את צורתו ומתבטל ("מתטשטש").

4. "...חוקים וגבולים לא היו נשמרים, תכונות קבועות וערכים מגבילים המיסדים עולם ומלאו לא היו עומדים."

הסבר: העולם שלנו בנוי על גבולות (פיזיקליים, חברתיים, הלכתיים, מוסריים). האידיאל הוא חסר גבולות, אבל המציאות חייבת גבולות כדי לתפקד. אותם "ערכים מגבילים" (שבדרך כלל אנו תופסים הגבלה כמשהו שלילי) הם למעשה מה שמייסד ובונה את העולם. אם היינו מנסים לחיות רק את האידיאל המוחלט, לא היינו מצליחים לשמור על שום חוק או מסגרת.

כשהאידיאלים הנשגבים, העומדים במצב התהו, בשורש הנשמה ומקור שאיפותיה, מתגבלים בגבול וגדר ידוע, - מיד הם מתקדרים ויורדים מחביון-עזם. הם מקבלים יתרון מעשי ותפיסת יד של פעולה על ידי הגדרתם, אבל הטהר העליון שהיה להם לפני התגלמותם בגדרם המיוחד חדל מהם. נצטמצמה האורה, יורדת היא לפעמים מאד מחסנה ומגיעה עד מחשכים בצמצומה לצורך הערכת מהותה. נשארה עמם אז תעודתם : להביאם, אחרי אשר באו לכלל מעשה ונעשו לענינים שהעולם המעשי אחוז בהם, אל אותה מדרגת הגבה והזכוך ולאותה ההתרחבות הכמותית והאיכותית, שהיתה להם בהיותם עדיין בריקום עולמם הציורי. הצלחת דרכם זו תלויה בצביון ההתגלמות. אם לא נתעבתה כל כך ואם לא ירדה מעז מרומה מרחק גדול יותר מדאי, אז דרך התשובה העליונה פתוחה לפניה ותוכל בבטחה למצא דרכים ונתיבות סלולות, אשר ידריכו אותה אל מעלת הויתה הנאצלת.

1. "נפילת" האידיאל אל המציאות

ברגע שרעיון נשגב ("אידיאל") הופך לתוכנית פעולה מוגדרת, קורה לו משהו כואב:

התקדרות: הוא מאבד מהזוהר והחופש שלו. כשרעיון הוא "מופשט" (בתהו), הוא אינסופי. ברגע שהחלטת איך לבצע אותו – צמצמת אותו.

הרווח מול ההפסד: מצד אחד, יש לו "יתרון מעשי" (עכשיו אפשר באמת לעשות איתו משהו). מצד שני, "הטהר העליון" שלו נעלם. האור הופך ל"מחשכים" יחסית למקור שלו.

דוגמה להמחשה: דמיינו אמן שחולם על הציור המושלם. בראש שלו, הציור חי, זז ומרגש באופן אינסופי. ברגע שהוא לוקח מכחול ומניח צבע על בד, הציור הופך למוחשי, אבל הוא כבר לא ה"חלום" – הוא רק ייצוג מוגבל שלו.

2. הייעוד החדש: "להעלות את המעשה"

כאן הרב זצ"ל מחדש חידוש עצום. המטרה היא לא להשאיר את האידיאל "קבור" בתוך המעשה המוגבל, אלא להפך:

ברגע שהאידיאל התלבש במעשים, התפקיד שלנו הוא להרים את המעשה חזרה. לקחת את המציאות המעשית, "האחוזה בעולם", ולזכך אותה עד שהיא תגיע לאותה רמה של התרחבות וטוהר שהייתה לה כשהייתה רק "ציור" רוחני בנשמה.

3. "צביון ההתגלמות": שאלת המינון

המפתח להצלחה, לפי הרב, הוא כמה "עבה" הפך האידיאל כשהוא ירד לעולם:

התגלמות עדינה: אם המעשה שומר על קשר עם השורש הרוחני שלו ולא הפך ל"חומרי" או טכני מדי, הדרך ל"תשובה עליונה" (חזרה למקור) פתוחה וקלה.

התגלמות גסה: אם המעשה התרחק יותר מדי מהכוונה המקורית, הוא הופך ל"עבה" וקשה יותר להחזיר לו את האור.

איך זה פוגש אותנו בחיים?

הרב מציע כאן הסתכלות פסיכולוגית ורוחנית עמוקה על יצירה ועשייה:

כשאתה ניגש לפרויקט גדול, לחינוך ילדים או לתיקון עולם, אל תיבהל מהתחושה שה"ביצוע" פחות נוצץ מה"חזון". זו ירידה לצורך עליה. החכמה היא לא לתת למעשה להפוך למשהו יבש וטכני בלבד, אלא להשאיר בו "חלון" פתוח לאידיאל המקורי.

אבל גם אם כח ההתגלמות יהיה חלש יותר מדאי, אז יוכל הכל להתפורר ולשוב לאפס על ידי תשוקת המרומים, אשר תשוב לפעם בתוך הגבולים המוגדרים. מרוב אמוץ להתעלות אל מקורם הציורי יוכלו האידיאלים המוגלמים לאבד את כשרונם המעשי, מה שהוא כולו נגד הבנין המסודר של תכסיס ההגדרה. אם שאיפה זו בהתגברה משברת היא את ההגדרות, ובזה היא משימה תהום גדול מפסיק בין עצמיותם של האידיאלים ובין התגלמותם המוחשית בעולם המעשה וההגדרה המיוחד, מוכרחת היא להתמעט ולעצור בפנימיותה את עזוז חשקם. במדה ובמשקל תשלח את קויה, אשר בכח אטי יעשו את דרכם, יצחצחו את ההגדרות המגולמות ויבריקו ניצוצים פעם אחר פעם מאור המקורי המתרומם מאז, מהמגמה המופשטת משוכים צנורות ומזילים לאשרה טל חיים עליונים בתוכיות של הגבולים, של החקיקות הפרטיות, והטל טל אורות הוא, מגרש את המחשכים ומאיר את החיים.

הפסקה הזו משלימה את "ריקוד האיזון" העדין שמתאר הרב. אם בקטע הקודם הוא הזהיר מהסכנה של עשייה גסה מדי (חומריות שחונקת את הרוח), כאן הוא מציג את הסכנה ההפוכה: רוחניות חזקה מדי שמפרקת את המציאות.

זהו תיאור של מתח קיומי בין "תשוקת המרומים" לבין "הבניין המסודר". בוא ננתח את הנקודות המרכזיות:

1. סכנת ההתפוררות (רוחניות ללא כלים)

הרב זצ"ל מזהיר: אם הנטייה של האידיאל לחזור לשורשו הרוחני תהיה חזקה מדי, וה"כלי" המעשי יהיה חלש מדי – המציאות פשוט תתפרק.

"תשוקת המרומים": השאיפה של הנשמה לחזור אל המופשט, אל האינסופי.

התוצאה: במקום שהאידיאל יאיר את המעשה, הוא "שובר את הכלים". המעשה מאבד את הערך שלו, הסדר נעלם, והכל שב לתוהו. זהו מצב של "אורות מרובים בכלים מועטים".

2. הדילמה של השאיפה הבוערת

כאשר השאיפה הרוחנית שוברת את ההגדרות (החוקים, הסדר, הפרטים הקטנים), נוצר תהום. האידיאל נשאר למעלה, המעשה נשאר למטה, ואין ביניהם קשר.

לכן, הרב קובע קביעה מפתיעה: לעיתים האידיאל "מוכרח להתמעט". כדי לבנות עולם, הרוח צריכה לדעת לעצור את עצמה, לרסן את הלהט שלה, כדי שלא תהרוס את המבנה המעשי.

3. הפתרון: "במידה ובמשקל" (טל אורות)

איך בכל זאת מחברים בין השמיים לארץ מבלי לשבור את הכלים? הרב מציע טכניקה של זרימה אטית ומדודה:

קווי אור אטיים: במקום פיצוץ של אור ששורף הכל, האידיאל שולח "קווים" דקים במידה ובמשקל.

צנורות וטל חיים: האידיאל המופשט מזרים "טל" דרך צינורות אל תוך "החקיקות הפרטיות" (הפרטים הקטנים של החיים וההלכה).

התוצאה: המעשים לא מתבטלים, אלא "מצחצחים" אותם. האור לא שובר את הגבול, אלא מאיר אותו מבפנים.

מה זה אומר עלינו?

הרב מדבר כאן על אמנות האיפוק.

מי שיש לו שאיפות גדולות (ביצירה, בתיקון עולם או בעבודה רוחנית) מרגיש לעיתים שהפרטים הטכניים "חונקים" אותו. התגובה האינסטינקטיבית היא לרצות לשבור את הכלים ולעוף למרומים.

הרב אומר: אל תשבור. אם תשבור, לא תשאיר עקבות בעולם. החכמה היא להזרים את האור הגדול שלך במינונים קטנים ("טל אורות"), בתוך השגרה, בתוך החוקים, בתוך המגבלות – וכך להפוך את המציאות עצמה למוארת, מבלי שהיא תתפורר.

אז יבנה עולם ושמים וארץ ישקו, ושמחת היצירה תגלה באשרה. כה נוהג הדבר באדם, ובעם, בעולם ובהויה.

הנשמה הפנימית של האהבה הלאומית, או ביתר רחב - של האהבה האנושית, במקורה, היא מתעלסת עם האידיאלים היותר זכים, שהאורה המתגלה בצד העליון של האנושיות ושל האומה החיה מברקת על ידם את שלל צבעיה, חטיבה שלמה מלאה הוד ותפארת, עונג וחיים, חסד ואמת, משפט וענוה, גבורה ועליזה, יופי ועדן, שכל ורגש, מתרחב ומלא טוב ושבע, ועומדת היא על דרך העולה ההולך ומתקדם בקדמה מורגשת, מוחשת, ומשמחת כל לב טוב, - זה מתגלה בעולם הציורי. כשבאים הדברים לכלל מעשה, והם הולכים ומתלבשים בגבולים, סרים מיד חלקים רבים מזוהרא עילאה. האלף הרבתי מתקטנת ונעשית אלף זעירא, מכשולי החיים מתרבים, זעזועי נפש של רוגזות ושל פחדים, של משטמות ושל רהבים, מתגברים וממלאים את החלל. האנושיות המעשית מתלבשת בלבושים צואים, אורותיה הרבים נופלים לתוך הקליפות הקשות שהיא עטופה בהן, והאוהב אותה כמו שהיא לא יוכל להתעלות. הוא מוכשר לספוג אל תוכו את הזוהמא הצבורה בקרבה יותר ממה שיקלוט את ניצוצי הקדושה הנסתרים במחבואיה.

הפסקה הזו חותמת את המהלך הדיאלקטי של הרב קוק בתיאור כמעט קולנועי של המעבר בין החזון האידיאלי לבין המציאות המיוזעת. כאן הוא עובר מהדיון המופשט על "אידיאלים" אל השטח הבוער ביותר: אהבת בני אדם ואהבת הלאום.

בוא ננתח את הדרמה שמתחוללת כאן:

1. הפסגה: "העולם הציורי" (האהבה כפי שהיא בנשמה)

הרב מתאר את האהבה (הלאומית או האנושית) בראשיתה כחוויה של "התעלסות" עם אידיאלים זכים. בשלב הזה, האהבה היא "שלל צבעים": היא מכילה הכל – גם משפט וגם ענווה, גם גבורה וגם יופי. זהו מצב של הרמוניה מוחלטת ("חטיבה שלמה"), שבו הכל מתקדם בקצב משמח וברור.

במילים פשוטות: כשאנחנו חושבים על "האנושות" או על "העם" בתיאוריה, אנחנו אוהבים את היופי שבהם, את הפוטנציאל, את המוסר המופשט.

2. הנפילה: "האלף המוקטנת" והלבושים הצואים

כאן מגיע התיאור הריאליסטי והכואב של המפגש עם המציאות. ברגע שהאהבה הזו צריכה להתלבש ב"גבולים" (כלומר: פוליטיקה, כלכלה, יחסים בין-אישיים יומיומיים), קורה תהליך של צמצום:

"אלף זעירא": האות א' הגדולה והמפוארת של האידיאל הופכת לקטנה ומצומקת.

הופעת ה"זוהמה": פתאום האידיאל לא פוגש רק "חסידים", הוא פוגש "משטמות", "רהבים" (אגו), פחדים ורוגז. האנושות המעשית לא נראית כמו החזון הזך; היא נראית כאילו היא לובשת "לבושים צואים".

3. סכנת ה"אוהב" – מלכודת ההזדהות

הרב זצ"ל מעלה כאן נקודה פסיכולוגית קריטית:

מי שאוהב את האנושות או את האומה "כמו שהיא" (על כל הפגמים והלכלוך שלה במציאות המעשית), בלי להיות מחובר למקור האידיאלי שלה, עלול להינזק.

במקום לספוג "ניצוצי קדושה", הוא עלול לספוג את ה**"זוהמא"**.

אם אתה מקבל את הרוע והכיעור שבמציאות כחלק אינטגרלי מהאהבה שלך, אתה הופך להיות דומה למציאות הזו במקום לרומם אותה.

4. החזון הסופי: "שמיים וארץ ישקו"

הפתרון שהרב רומז עליו בפתיחה ("אז יבנה עולם") הוא החיבור. המטרה היא לא לברוח מהמציאות המלוכלכת אל האידיאל המופשט, וגם לא לטבוע בבוץ של המציאות.

היצירה האמיתית ("שמחת היצירה") קורית כשהאדם מצליח:

להחזיק בנשמתו את "העולם הציורי" (החזון הגבוה).

להזרים ממנו "טל אורות" (כפי שראינו בפסקה הקודמת) לתוך המציאות המוגבלת.

לראות דרך "הלבושים הצואים" את הניצוצות הנסתרים.

וכן הדבר במעמד הלאומיות הפרטית, שבכללותה אנו מוצאים אותן בצביונה גם באומתנו.

נאה עד אין חקר הוא האידיאל של הקמת עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש, מתוך עם שקוע בעבדות איומה, אשר מרגליות פטריארכליות של גזע מוצאו מבריקות את חשכו. במרומים האלהיים שוכן האידיאל בחביון סתר טהרתו. הוא צריך להתגלם, להתעטף בהגדרה מיוחדת, בבני אדם בעלי יצרים טובים וגם רעים, בקבוצים נצרכים למחיה וכלכלה, לאחיזה בקרקע ולמשטרי ממשלה, והחיים הקבוציים צריכים להכליל את הכל, מראש הפסגה של טהורי רוח ועדיני נשמה רוממה עד שפל התחתית של פחותי נפש, הנועדים להתעסקות השפלה של הצדדים הנמוכים שבחיים. עיני בשר הטרוטות אובדות את כל הזוהר, ואז הצדדים הרוחניים משתעבדים ומתחשכים בחשכת החיים, המלאים זבלים ואשפתות, שמצד זה עלולה האנושיות להשפיע על הדבקים בה בצורתה המוגבלת, אשר רבו נווליה, יותר מעדינות וזוהר נפש - רשעה וחשכה בשרית שפלה, שזהו מקור הרשע הליברלי. וכשלבשה הלאומיות הפרטית את בגדי החול העבים כשקים ירדה גם היא ממרומיה, ובישראל נשברה כל כך עד חדול כל פעולותיה, והשריד הנשאר הוא רק הצד העליון שבמרומי הציור הראשי, בחביון האידיאל של הקמת האומה במרומי חסן טהרתה.

הקטע הזה הוא שלב הסיום של המהלך, והוא המרתק מכולם מפני שהרב מוריד כאן את התיאוריה אל הקרקע הבוערת של המציאות ההיסטורית והפוליטית – ובפרט אל הלאומיות הישראלית.

הוא מתאר תהליך של "התרסקות" הכרחית אך כואבת של האידיאל לתוך המציאות. הנה ניתוח של השלבים:

1. הפסגה: "המרגליות שבחשכה"

האידיאל של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" מתחיל במרומים. הוא נשגב, טהור ומרהיב. הרב קוק מציין שגם בתוך העבדות האיומה (במצרים או בגלות), נשמרו אותן "מרגליות פטריארכליות" – הזיכרון של האבות, השורש הגזעי הטהור. זהו "העולם הציורי" בשיאו.

2. ההתגלמות: הצורך ב"פסולת"

כדי שעם יהפוך לאומה ממשית, הוא חייב להתגלם בבני אדם בשר ודם. כאן הרב קוק נוגע בנקודה נועזת:

הכללת הכל: אומה לא יכולה להיות מורכבת רק מ"טהורי רוח". היא חייבת לכלול גם "פחותי נפש" שמתעסקים בצדדים הנמוכים של החיים (כלכלה, צבא, ביורוקרטיה).

המחיר: ברגע שהאידיאל מתלבש ב"בגדי חול עבים כשקים", העין האנושית ("עיני בשר טרוטות") מאבדת את היכולת לראות את האור. אנחנו רואים רק את ה"זבלים ואשפתות" – את השחיתות, את היצרים, את הלכלוך של הפוליטיקה והחומר.

3. הדיאגנוזה של "הרשע הליברלי"

הרב מציע כאן ביקורת חריפה ומקורית על מה שהוא מכנה "מקור הרשע הליברלי":

הבעיה של הגישה הזו היא שהיא נדבקת לאנושיות או ללאומיות בצורתה המוגבלת והמנוולת. מי שאוהב את הלאום רק כפי שהוא מופיע במציאות המעשית (על חולשותיו ויצריו השפלים), מבלי לחבר אותו לשורש האידיאלי, סופו שהוא סופג "רשעה וחשכה בשרית שפלה". הוא הופך להיות חלק מהריקבון במקום להיות חלק מהתיקון.

4. מצב הלאומיות הישראלית: השבר והשריד

הרב מתאר מצב טרגי של עם ישראל בגלות (או בראשית התחייה):

הלאומיות הישראלית "נשברה כל כך עד חדול כל פעולותיה". המרחק בין האידיאל הנשגב למציאות המעשית היה גדול מדי, עד שהכלים נשברו.

מה נשאר? רק השריד העליון. האידיאל נשאר "חבוי" במרומי הציור. הוא לא מצליח להאיר את המציאות המעשית, ולכן המציאות נראית חשוכה וזרה.

השורה התחתונה לעבודת החיים

המסר של הרב כאן הוא קריאת כיוון לכל מי שעוסק בבניין (לאומי, קהילתי או אישי):

אל תופתעו מה"בגדים הצואים" של המציאות. אל תתייאשו מהעובדה שהקמת עם או פרויקט דורשת התעסקות ב"צדדים נמוכים".

החכמה היא לא להיות "ליברל" שמשלים עם הנמיכות, וגם לא "רוחניק" שבורח מהמציאות, אלא להיות מי שמצליח להחזיק את הזיכרון של "המרגליות" גם כשהוא מתעסק ב"אשפתות". רק מי שזוכר את "חביון האידיאל" יוכל בסופו של דבר לצחצח את בגדי החול העבים ולהפוך אותם לבגדי מלכות.

ממרומי חסן זה יכולים זרמי אורה לרדת, לשוב בצורת טללי תחיה להחיות ולהשיב את ההגדרה הנופלת אל רוחב מרחביה שבראשית הויתה. יש כח ברשימה שמימית עליונה זאת להחיות גם את כל לבושי החול ביניקתם ממנה. אבל אם במצב הנפילה והכיעור יאמר אדם להדבק בצורה הלאומית בצדדיה המגושמים, בלא הזרחה פנימית מאורה העליון מני קדם, יספוג מהר אל תוכו רוח זוהמא, קטנות וניצוצי רשעה, אשר יהפכו למרורות בגדול הסטורי קצר של משך דורות אחדים. זהו החזיון של הרשע הלאומי שאנו פוגשים.

1. מקור השפע הרוחני

"ממרומי חסן זה יכולים זרמי אורה לרדת, לשוב בצורת טללי תחיה להחיות ולהשיב את ההגדרה הנופלת אל רוחב מרחביה שבראשית הויתה."

הסבר: כאשר הלאומיות יונקת מהמקור הרוחני והמוסרי הגבוה שלה (מה"חסן" – החוזק הרוחני), היא הופכת לכוח חיובי. היא "מזרימה אור" שפועל כמו טל שמחייה את הצמחים.

הנקודה המרכזית: הרעיון הלאומי של עם ישראל, במקורו, הוא רחב וגדול. כשהוא "נופל" והופך למשהו מצומצם או טכני, רק החיבור לשורש הרוחני יכול להחזיר לו את הגודל והמרחב המקורי שלו.

2. הכוח של הקדושה להשפיע על החול

"יש כח ברשימה שמימית עליונה זאת להחיות גם את כל לבושי החול ביניקתם ממנה."

הסבר: לרוחניות הגבוהה הזו ("הרשימה השמימית") יש יכולת לתת משמעות וחיות גם לדברים היומיומיים והחומריים (צבא, כלכלה, פוליטיקה – "לבושי החול").

הנקודה המרכזית: החומר לא חייב להיות מנוכר לרוח; אם הוא יונק מהמקור הנכון, גם המעשים הפיזיים של בניית אומה הופכים לחלק ממשהו קדוש וחי.

3. הסכנה שבלאומיות ריקה

"אבל אם במצב הנפילה והכיעור יאמר אדם להדבק בצורה הלאומית בצדדיה המגושמים, בלא הזרחה פנימית מאורה העליון מני קדם..."

הסבר: כאן מגיעה האזהרה. אם אדם בוחר בלאומיות רק כ"גאווה שבטית" או ככוחניות פיזית (הצדדים המגושמים), ושוכח את המוסר והייעוד הרוחני העתיק ("אורה העליון מני קדם")...

הנקודה המרכזית: לאומיות בלי נשמה היא כלי ריק ומסוכן.

4. התוצאה ההרסנית: לאומנות ורשע

"יספוג מהר אל תוכו רוח זוהמא, קטנות וניצוצי רשעה, אשר יהפכו למרורות בגדול הסטורי קצר של משך דורות אחדים. זהו החזיון של הרשע הלאומי שאנו פוגשים."

הסבר: במצב כזה, הלאומיות הופכת ל"לאומנות". היא מתמלאת בשנאה, צרות אופקים ("קטנות") ורוע. התוצאה תהיה מרה וכואבת מבחינה היסטורית בתוך זמן קצר יחסית (כמה דורות).

הנקודה המרכזית: הרב קוק מתאר כאן את הטרגדיה של עמים (או קבוצות) שהופכים את הלאומיות לאלוהים בפני עצמו, בלי מחויבות לטוב ולצדק. זה מה שהוא מכנה "הרשע הלאומי".

לסיכום בקיצור:

הרב זצ"ל טוען שלאומיוּת היא כמו גוף:

אם יש בה נשמה רוחנית, היא כוח מחייה ומיטיב שמקדש גם את החול.

אם היא נשארת רק גוף וחומר (כוח וגאווה), היא נרקבת והופכת למפלצת של רשע ושחיתות שתביא חורבן.

אבל סוף כל סוף תנצח האהבה האנושית הכללית את הרשעה הסובבתה, והאהבה הלאומית המרכזית של כנסת ישראל תבער בעז גבורתה את כל קוציה, "לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה". וממקורה האלהי תינק כבימי כלולותיה, וברכוש גדול של איתניות, של הגדרה מעשית, של קוים ושרטוטים רבים המעשירים את אפיה, תשתל במקום בית חייה. כליה הנשברים ישובו ויתוקנו, נצוצי הטהרה אשר נפוצו ישובו ויתלקטו אחד אל אחד, ממרום חביון האידיאל הכללי של היצירה כולה ישוב להגלות אור ישראל, אשר בטהרתו ועזוזו ישוב לטהרה את האידיאל האנושי. וביסוד החביון של צדקת עולמים תפרח חבצלת השרון ותפיץ קרני אורה והדרה מקרבה לכל אפסיים.

1. ניצחון האהבה על הרשע

"אבל סוף כל סוף תנצח האהבה האנושית הכללית את הרשעה הסובבתה, והאהבה הלאומית המרכזית של כנסת ישראל תבער בעז גבורתה את כל קוציה..."

הסבר: בסופו של דבר, הכוח המניע של העולם הוא אהבה ולא שנאה. הלאומיות הישראלית האמיתית היא לא נגד העולם, אלא בעד הטוב. הכוח הפנימי של עם ישראל ("כנסת ישראל") ינקה מתוכו את ה"קוצים" – את אותם גילויי רשע או לאומנות צרה שדיברנו עליהם קודם.

הנקודה המרכזית: הרשע הלאומי הוא זמני; האהבה והמוסר הם הנצחיים.

2. חיבור בין שמיים לארץ (רוח וחומר)

"וממקורה האלהי תינק כבימי כלולותיה, וברכוש גדול של איתניות, של הגדרה מעשית, של קוים ושרטוטים רבים המעשירים את אפיה, תשתל במקום בית חייה."

הסבר: עם ישראל יחזור להתחבר לשורש הרוחני שלו ("ימי כלולותיה" – כמו במעמד הר סיני), אבל הוא לא יישאר רק ב"רוח". הוא יחזור לארצו ("מקום בית חייה") עם כלים מעשיים חזקים: מדינה, חוקים, וסדר יום פרקטי ("הגדרה מעשית").

הנקודה המרכזית: החזון הוא שילוב של קדושה עליונה עם חיים ריאליים ומעשיים בארץ ישראל.

3. איסוף השברים והאור הגדול

"כליה הנשברים ישובו ויתוקנו, נצוצי הטהרה אשר נפוצו ישובו ויתלקטו אחד אל אחד..."

הסבר: כל הדברים הטובים שהתפזרו בזמן הגלות או בתקופות של משבר – הכוחות הנפשיים, הכישרונות והערכים – יתחברו מחדש למבנה אחד שלם ובריא.

4. ישראל כמרכז לתיקון העולם כולו

"...ממרום חביון האידיאל הכללי של היצירה כולה ישוב להגלות אור ישראל, אשר בטהרתו ועזוזו ישוב לטהרה את האידיאל האנושי."

הסבר: האור המיוחד של עם ישראל אינו רק עבורו. כשישראל יחיה חיים לאומיים מתוקנים, הוא יקרין החוצה ו"ינקה" (יטהר) את המושגים האנושיים של כל העולם. הוא יראה לעולם שאפשר להיות אומה חזקה שהיא גם מוסרית וקדושה.

הנקודה המרכזית: תיקון עם ישראל הוא המפתח לתיקון האנושות כולה.

5. הפריחה הסופית

"וביסוד החביון של צדקת עולמים תפרח חבצלת השרון ותפיץ קרני אורה והדרה מקרבה לכל אפסיים."

הסבר: מתוך הצדק המוחלט והעמוק, תצמח הגאולה (המסומלת ב"חבצלת השרון"). היופי והאור הזה יגיעו לכל פינה בעולם ("כל אפסיים").

סיכום התמונה הכוללת:

הרב זצ"ל משרטט כאן תהליך של שיבה הביתה – לא רק פיזית לארץ, אלא רוחנית אל הייעוד. הלאומיות הישראלית לא נועדה לשלוט או לדרוס, אלא להוות מודל שמאיר לכל העולם איך בונים חברה שמשלבת כוח מעשי עם צדק אלוהי.

רוח אלהים עליון זה שוכן בכנסת ישראל בקרב החביון היותר גנוז, בקדש הקדשים, באישון עין ששם אמונת אלהים גנוזה, מלובשת בלבוש דת משה ויהודית. ההזיה הנגלית, המתעבת בחולשת כח הכרתה את כל עושר צפון ונעלם, החשיכה את העינים וקצרה את חוג הראות הרוחני בבנותה חומת סינים גסה לחופש הרוח, אשר באויר מעופש זה נולדה גסות הכפירה בצורתה המנוולת שאנו רואים אותה בימינו. [וכשהחמור העיוור מזדקק אל השור הנגח בורר הוא ממנו דוקא את חלקיו היותר כלביים.] וכשזו נזקקת אל הלאומיות בוררת היא ממנה דוקא את חלקיה היותר רעים, העלולים לשחת את כל הוד שבצלם האדם הפרטי אשר נוכח אלהים דרכו. בלא טל חיים של אהבת אלהים, של יראת הוד מלאה בינה ודעה ושל אמונת חיים מלאה חופש, משרכת הלאומיות את דרכה ללקוט שעורים מגללי בהמתן של אומה שפלה, וברוח קדור מלא זעם וחלי תתימר בחיצוניות של שפה שאינה מכרת את עזוז רוח קדשה, של ארץ שהיא מתכחשת לפליאות סגולותיה, של געגועים של סיגי סיגים שזרקה מהם כל יסוד מזין ומחיה. לאומיות כזאת כל מה שהיא יותר רוממה ונאצלת ביסודה היא מתגנה יותר על מחזיקיה, ומאצלת עליהם מהזוהמא של טומאות שוליה. אין אמונה ואין דעת אלהים, אין הוד מוסר ואין גבורת רוח - ואיה דם-הנפש אשר תחיה בו ?

פסקה הזו היא אחת החריפות והנוקבות ביותר שכתב הרב קוק. הוא יוצא כאן למתקפה נגד החילוניות השטחית ונגד הלאומיות המרוקנת מתוכן, ומסביר איך דווקא האידיאלים הגבוהים ביותר יכולים להפוך למשהו "מנוול" ומסוכן כשמנתקים אותם מהשורש הרוחני.

1. השורש הגנוז של עם ישראל

"רוח אלהים עליון זה שוכן בכנסת ישראל בקרב החביון היותר גנוז... באישון עין ששם אמונת אלהים גנוזה, מלובשת בלבוש דת משה ויהודית."

הסבר: בתוך עומק הנשמה של עם ישראל ("בקדש הקדשים" של הנפש) שוכנת אמונה אלוהית טהורה. האמונה הזו מתבטאת בעולם דרך המצוות ואורח החיים היהודי ("דת משה ויהודית").

הנקודה המרכזית: היהדות והלאומיות הישראלית אינן רק "תרבות", אלא ביטוי חיצוני לרוח אלוהית פנימית ועמוקה מאוד.

2. הראייה המוגבלת שיצרה את הכפירה

"ההזיה הנגלית, המתעבת בחולשת כח הכרתה את כל עושר צפון ונעלם, החשיכה את העינים... אשר באויר מעופש זה נולדה גסות הכפירה בצורתה המנוולת שאנו רואים אותה בימינו."

הסבר: הרב זצ"ל מבקר את הגישה השטחית ("ההזיה הנגלית") שמסתכלת רק על החיצוניות ומזלזלת בעומק הרוחני ("הצפון ונעלם"). הגישה הזו בנתה חומה סביב הרוח, ודווקא בגלל הצמצום הזה נולדה הכפירה הגסה והמכוערת.

הנקודה המרכזית: הכפירה לא נולדה מחופש, אלא מחוסר הבנה של העומק הרוחני. היא תוצאה של "אוויר מעופש" שבו הרוח לא יכולה לנשום.

3. החיבור ההרסני בין כפירה ללאומיות

"וכשזו [הכפירה] נזקקת אל הלאומיות בוררת היא ממנה דוקא את חלקיה היותר רעים, העלולים לשחת את כל הוד שבצלם האדם..."

הסבר: כשמנסים לבנות לאומיות על בסיס של כפירה וניתוק מהאלוהות, הלאומיות הזו "בוחרת" לעצמה רק את הצדדים השליליים: כוחנות, אגואיזם קבוצתי ושנאת האחר. זה משחית את צלם האדם.

הנקודה המרכזית: לאומיות ללא אלוהים הופכת לבהמית ודורסנית.

4. לאומיות "מלקטת שעורים מגללי בהמה"

"בלא טל חיים של אהבת אלהים... משרכת הלאומיות את דרכה ללקוט שעורים מגללי בהמתן של אומה שפלה..."

הסבר: דימוי חריף מאוד. ללא אמונה, הלאומיות הישראלית מנסה לחקות לאומיות של עמים אחרים ("אומה שפלה"). במקום לינוק מהמקור שלה, היא אוספת שאריות מלוכלכות (אידאולוגיות זרות ופסולות). היא מתגאה בשפה העברית ובארץ ישראל, אבל בצורה חיצונית בלבד, בלי להבין את הקדושה והעוצמה האמיתית שיש בהן.

5. הטרגדיה של הלאומיות הריקה

"לאומיות כזאת כל מה שהיא יותר רוממה ונאצלת ביסודה היא מתגנה יותר על מחזיקיה... אין אמונה ואין דעת אלהים... ואיה דם-הנפש אשר תחיה בו?"

הסבר: ככל שהמושג (לאומיות) הוא גבוה יותר במקורו, כך הנפילה שלו נראית מכוערת ומרקיבה יותר ("מתגנה יותר"). בלי אמונה ובלי מוסר, הלאומיות היא גוף ללא דם. אין לה חיות אמיתית, והיא הופכת למשהו ריק מתוכן וחסר גבורת רוח.

סיכום:

הרב זצ"ל זועק כאן נגד הניסיון להפוך את עם ישראל ל"עם ככל העמים" המבוסס רק על שפה וארץ. הוא טוען שלאומיוּת חילונית כזו היא לא רק טעות, היא סכנה מוסרית. היא הופכת את ה"זהות הישראלית" למשהו שטוח, שמחקה את הצדדים הכוחניים של אומות אחרות במקום להאיר את העולם ב"אור ישראל".

זהו מעמד המצר של כנסת ישראל, אשר תרד אליו בהכרח סמוך ליקיצתה לתחית אמת. ובהקיצה תשליך ממנה בזעם נמרץ את כל סיגיה, ובחפץ אלהי תקבץ אליה את כל טובה. ממרומי קדש תחיה את כל אוצרותיה ומזוהר עליון יזהירו כל חמדות געגועיה. צלצלי שירה, הדרת שפת קדש, צבי ארץ חמדה, בחירת אלהים, עליצות גבורה וקדש קדשים, ישובו להררי ציון. באש מצרף ובבורית מכבסים של הנשמה המקורית, בגנזי האצילות האלהית ובאור חסד ונועם עליון הספון בקרבה, ישובו ויטהרו גם כל הלבושים היותר חיצונים אשר עוטפה בהם נשמת האומה ורוחה. ממקור עדן עליון יזלו בשמים רבים להסיר את ריח הזוהמא אשר קלטה הלאומיות המגושמת הסגורה בחמרניותה, וכהנדף עשן ינדפו כל אותם רוחות הקטב אשר מלאו את הארץ, את השפה, את ההיסטוריה ואת הספרות. "ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם, ומכל גלוליכם אטהר אתכם, ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם, וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים".

זוהי פסקת הסיום של המהלך, והיא מלאה בנחמה ובביטחון. אחרי שהרב קוק תיאר את הסכנות שבלאומיות ריקה וגסה, הוא מסביר שהמצב הזה הוא "שלב מעבר" הכרחי לפני ההתעוררות האמיתית.

1. "מעמד המצר" – המשבר שלפני הצמיחה

"זהו מעמד המצר של כנסת ישראל, אשר תרד אליו בהכרח סמוך ליקיצתה לתחית אמת."

הסבר: המצב הנוכחי, שבו הלאומיות נראית מגושמת או חסרת רוח, הוא "מצר" – מקום צר ולוחץ. הרב טוען שזהו שלב הכרחי שקורה רגע לפני שהאומה מתעוררת לתחייה אמיתית. כמו החושך שלפני עלות השחר.

2. הניקוי הגדול

"ובהקיצה תשליך ממנה בזעם נמרץ את כל סיגיה, ובחפץ אלהי תקבץ אליה את כל טובה."

הסבר: כשהאומה תתעורר באמת, היא תזהה את הלכלוך ("סיגים") שדבק בה – את השנאה, הקטנוניות והחומרניות – ותשליך אותם ממנה בכוח. במקומם, היא תתחיל לאסוף מחדש את כל הערכים הטובים והקדושים שלה.

3. החייאת אוצרות הלאום

"ממרומי קדש תחיה את כל אוצרותיה... צלצלי שירה, הדרת שפת קדש, צבי ארץ חמדה... ישובו להררי ציון."

הסבר: כל מה שנראה כרגע "חילוני" או "טכני" – השפה העברית, השירה, האהבה לארץ ישראל והגבורה – יקבלו "זריקת מרץ" רוחנית. הם יפסיקו להיות רק כלים ריקים ויהפכו שוב לביטוי של קדושה.

4. כביסת הנשמה

"באש מצרף ובבורית מכבסים של הנשמה המקורית... ישובו ויטהרו גם כל הלבושים היותר חיצונים..."

הסבר: הנשמה של עם ישראל תעבור תהליך של "ניקוי יסודי" (כמו במכבסה או בכור היתוך של מתכות). הניקוי הזה ישפיע אפילו על הדברים החיצוניים ביותר – הפוליטיקה, הכלכלה והתרבות היומיומית.

5. סילוק ה"זוהמה" מהתרבות

"ממקור עדן עליון יזלו בשמים רבים להסיר את ריח הזוהמא אשר קלטה הלאומיות המגושמת... וכהנדף עשן ינדפו כל אותם רוחות הקטב אשר מלאו את הארץ, את השפה, את ההיסטוריה ואת הספרות."

הסבר: הלאומיות החומרית והקרה השאירה "ריח רע" (רוח של פירוד וגסות) בספרות, בהיסטוריה ובשפה. הרב מבטיח שרוח אלוהית חדשה תפעל כמו בושם – היא תנקה את המשקעים הללו, והדעות המשובשות ("רוחות קטב") ייעלמו כמו עשן שמתפזר ברוח.

6. החתימה: נבואת יחזקאל

"ולקחתי אתכם מן הגוים... וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם... והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר..."

הסבר: הרב מסיים בציטוט מהנביא יחזקאל. המסר הוא שהתהליך הזה אינו רק פוליטי (שיבה לארץ), אלא נפשי ורוחני. ה' יחליף את "לב האבן" (הלב האטום, הקר והחומרני) ב"לב בשר" (לב חי, מרגיש ומחובר לרוח).

סיכום המהלך של הרב זצ"ל:

אנחנו נמצאים בתקופה מבלבלת שבה הלאומיות נראית לפעמים רחוקה מהקודש. הרב קוק אומר לנו: אל תיבהלו. זהו שלב הניקוי. בסופו של דבר, הרוח הפנימית של עם ישראל תפרוץ החוצה, תנקה את המושגים הלאומיים מהסיגים שלהם, ותיצור אומה שהיא גם חזקה בארצה וגם מחוברת למקור האלוהי שלה.

Media: No Motive Yet In Attack On Jewish Synagogue By Radical Muslim

U.S. — With the nation reeling from an outbreak of violent incidents in the wake of the U.S. military strikes against Iran, the media clarified that there was no known motive yet in the attack on a Jewish Synagogue by a radical Muslim.

Though an outspoken Islamic extremist who originated from the Middle East and had expressed support for ISIS and loaded his car with explosives and rammed it directly into a synagogue and daycare facility, journalists explained that there simply wasn't any way to know at this point why he committed such an act.

"We may never know," said one reporter. "These acts of violence are often so random and take place without any discernible motive behind them, so the reason why this Muslim man seemed to intentionally target a place where Jewish people congregate. It is, by all accounts, just a completely random tragedy."

Other journalists speculated that the incident may have resulted from something completely unrelated to the fact that the attacker was a radical Muslim and the victims were Jewish people. "It's difficult to settle on any one correlation," another reporter said. "We'll do our best to connect the dots, but quite frankly, this one is likely to remain a mystery."

There are those in the extreme right wing media outlets who suggested that they might have had religious motivations but this was quickly dismissed as Islamophobia that so typifies the people who appear in those outlets.

At publishing time, the media was said to be unsure how the attacker shouting "Allah Akbar!" and "Death to Jews!" in the moments just before the attack may have factored into his motive.

מתוך הבנין יפוח רוח גדול

 יתפתח הישוב בארץ ישראל, יבנה הבנין הלאומי, מתוכו יפוח רוח גדול, נשמת האומה תתעורר לתחיה, מעומק טבעה תכיר את כל מהותה, מעוצם כחה תכונן את סדרי חייה העצמיים: הרוח המיוחד של האומה יכונן אמונת ד' אלהי ישראל בעולם, ואין צריך לומר בקרבה פנימה. המורך ודלדול הכח, השורר עכשיו, מונע הוא את גאון האמונה מהופיע בעולם, מעכב הוא את המהלך החי של המצות המעשיות וקשר האמונה האלהית אשר בתוכן מלהופיע בכל הדרו. אבל יתפרץ הכח הפנימי כהר פרצים והחיים הישראליים, מתוך הכרח פנימי ומתוך הכרה חפשית גם יחד, יעשו באותו הצביון הראוי להם, - והצביון הטבעי להם הוא אשר יביא את התשובה הגדולה, את התשובה מאהבה, בלא שום נפילה חמרנית, כ"א תשובה פנימית נובעת מעומק האמת שבאור החיים של הנשמה. אין להצטער כלל מזרמי הרוח הלאומי הטבעי ההולך וסואן; גם הקלקולים, שהוא מקלקל במהלכו, סופם לבא לכלל בנין ותקון.

1. "יתפתח הישוב בארץ ישראל, יבנה הבנין הלאומי, מתוכו יפוח רוח גדול, נשמת האומה תתעורר לתחיה,"

ביאור: התהליך מתחיל ברובד הפיזי והמעשי. קודם כל, העם היהודי יחזור לארצו, יקים יישובים, יפתח חקלאות, כלכלה ומוסדות לאומיים (מדינה). הרב קובע שדווקא מתוך העשייה החומרית והלאומית הזו ("מתוכו"), תיווצר התעוררות רוחנית עמוקה. חזרת הגוף הלאומי לחיים תעורר גם את ה"נשמה" של עם ישראל מתרדמת הגלות.

2. "מעומק טבעה תכיר את כל מהותה, מעוצם כחה תכונן את סדרי חייה העצמיים:"

ביאור: כאשר האומה תהיה חזקה, בריאה ויושבת בארצה, היא תתחיל לגלות מחדש את זהותה האמיתית ("מהותה"). בניגוד לגלות, שבה היהדות נשמרה מתוך חולשה ופחד, בארץ ישראל היהדות תיבנה מתוך "עוצם כוחה" – מתוך ביטחון עצמי, בריאות טבעית, וחיבור עמוק למי שאנחנו באמת. העם יקים חברה ומדינה (סדרי חיים) שמתאימים לאופי היהודי המקורי.

3. "הרוח המיוחד של האומה יכונן אמונת ד' אלהי ישראל בעולם, ואין צריך לומר בקרבה פנימה."

ביאור: המטרה הסופית של תחיית עם ישראל אינה רק להקים מדינה ככל הגויים, אלא להביא בשורה רוחנית. ברגע שהעם יהיה מחובר לטבעו המקורי, הוא יקרין החוצה את האמונה באלוהים לכל האנושות ("בעולם"), וכמובן שהאמונה הזו תהיה חזקה וברורה בתוך עם ישראל עצמו ("בקרבה פנימה").

4. "המורך ודלדול הכח, השורר עכשיו, מונע הוא את גאון האמונה מהופיע בעולם, מעכב הוא את המהלך החי של המצות המעשיות וקשר האמונה האלהית אשר בתוכן מלהופיע בכל הדרו."

ביאור: כאן מסביר הרב קוק מדוע זה עדיין לא קורה, ומדוע הדת כפי שהיא נראית כיום אינה מושכת את ההמונים. "המורך" (הפחד, החולשה) והחולשה הפיזית והנפשית שירשנו מהגלות, הם אלו שמסתירים את היופי והעוצמה ("גאון") של האמונה. בגלל החולשה הזו, קיום המצוות נראה לעיתים טכני, חסר חיים ומנותק מהאור האלוהי שבו. החולשה הגלותית מסתירה את הדר היהדות.

5. "אבל יתפרץ הכח הפנימי כהר פרצים והחיים הישראליים, מתוך הכרח פנימי ומתוך הכרה חפשית גם יחד, יעשו באותו הצביון הראוי להם, -"

ביאור: למרות החולשה הנוכחית, הרב קוק מנבא שעוצמתה הרוחנית של האומה תתפרץ כמו סכר שנפרץ או הר געש ("כהר פרצים"). החיים בישראל יקבלו את אופיים היהודי האמיתי בשילוב של שני כוחות: "הכרח פנימי" (הטבע הנשמתי של היהודי שדוחף אותו לזהות שלו) ו"הכרה חופשית" (בחירה מודעת, רצון והבנה אינטלקטואלית). כלומר, החזרה ליהדות לא תהיה בכפייה, אלא מתתוך חופש ורצון עמוק.

6. "והצביון הטבעי להם הוא אשר יביא את התשובה הגדולה, את התשובה מאהבה, בלא שום נפילה חמרנית, כ"א תשובה פנימית נובעת מעומק האמת שבאור החיים של הנשמה."

ביאור: החיבור מחדש לטבע הלאומי והארצי הוא זה שיביא את החזרה בתשובה של עם ישראל. זו לא תהיה תשובה מתוך פחד מעונש או מתוך דיכוי של הגוף, אלא "תשובה מאהבה". התשובה הזו לא תדרוש לוותר על העולם הזה או ליפול לדיכאון ("בלי שום נפילה חמרנית"), אלא תהיה חזרה פנימית שנובעת מחיבור לשמחת החיים, לאמת, ולאור הנשמה. בניית החומר (המדינה, הכלכלה, הצבא) לא תסתור את הרוח, אלא תשלים אותה.

7. "אין להצטער כלל מזרמי הרוח הלאומי הטבעי ההולך וסואן; גם הקלקולים, שהוא מקלקל במהלכו, סופם לבא לכלל בנין ותקון."

ביאור: זהו משפט המפתח והמסקנה המעשית של הפסקה. הרב פונה לאנשי היישוב הישן ולחרדים בני דורו, שנבהלו מהציונות החילונית שמרדה בדת: אין לכם מה להיבהל ולכאוב מהתנועה הלאומית החילונית הרועשת ("ההולך וסואן"). אפילו ה"קלקולים" (כלומר, עזיבת הדת, חילול שבת, מרד במסורת) שהתנועה הזו גורמת כרגע, הם חלק מתהליך היסטורי הכרחי. התנועה הציונית בונה כעת את ה"גוף" הלאומי הבריא. בסופו של התהליך, גם הקלקולים האלה יתגלו כשלב שהוביל לבניין רוחני גדול ומתוקן יותר ממה שהיה בגלות.

סיכום קצר של הרעיון:

הרב קוק טוען שבניין הארץ החילוני הוא הכנה לפריחה רוחנית. אי אפשר לרוח הגדולה של עם ישראל לשכון בגוף חלש וגלותי. ברגע שהגוף הלאומי ייבנה ויתחזק, הנשמה היהודית תתעורר מעצמה, והעם יחזור לבוראו לא מתוך כפייה ופחד, אלא מתוך בריאות, חופש, ואהבה גדולה. לכן, אין להיבהל מהמרד החילוני של ההווה, כי הוא שלב בדרך לגאולה השלמה.

להפנים את התורה

ויקרא אל משה. ופירש"י ז"ל לכל דברות ולכל ציווים קדמה קריאה בלשון חיבה אבל בנביאי אומות העולם נגלה עליהם בלשון ארעי וטמאה כמש"נ ויקר א' אל בלעם והוא מתו"כ דמפיק כן דלכל דברות ולכל ציווים קדמה קריאה, ואחר כך מפיק בתו"כ דהשיב משה הנני מגז"ש מסנה, ואמר משה משה לשון חבה לשון זירוז, ואחר כך אמר ד"א משה משה הוא עד שלא נדבר הוא משה משנדבר עמו, וצריך להבין הא כל ענין גז"ש נמסרו הללמ"מ ללמדנו, ומה זה בא ללמדנו שהיתה קריאה לכל הדברות ומה נ"מ מה דהוה הוה, וכעין שהקשו בגמרא (יומא ה:) ואף דאשכחן כה"ג (בסנהדרין טו:) שור סיני בכמה, כבר הקשו שם בתוס', אך באמת כל ד"ת הם נצחיים ונוהגין בכל זמן, שהם לימוד לאדם לכל אחד בפרט, והענין בכאן שבא ללמדנו שהעיקר הוא מצד האדם ההכנה, וכמו"ש בפירש"י עמש"נ (יתרו) ביום הזה באו מדבר סיני מהו ביום הזה שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאלו היום נתנו, אף שזה הי' קודם מתן תורה רק שבאו למקום שאחר כך קבלו שם התורה והיא ההכנה למ"ת, וע"ז ההכנה אמר שצריך בכל פעם חשק מחודש לד"ת, ותמיד השי"ת נקרא נותן התורה בהווה, ועל תורה שבעל פה כתיב דברי אשר שמתי בפיך שהשי"ת נותן בלב ישראל ובפיהם, ושבת דאיהו כללא דכל אורייתא כתיב בו' והכינו את אשר יביאו דשבת בעי הכנה דרבה, ומקרא קודש זמין לאתר דאקרי קודש כמש"נ בזוה"ק (אמור צ"ג ע"ב) אך הקריאה וההכנה הוא גם כן מצד השי"ת, שנותן חשק בלב ישראל, כי ענין קריאת שמו הוא התעוררת הנפש כדאי' בכתבי האריז"ל שקריאת שמו של האדם הוא שורש נפש חי' שלו, ולכן הוא מקיץ מן השינה כשקוראין אותו בשמו, מפני שמתעורר בו הנפש חי' שלו, ומה גם כאשר השי"ת קורא אותו בשמו אזי נתוסף בו באותו שעה חיות חדש להנפש משפע הקדושה, ובלשון כפול הוא ענין זירוז ומיד כמש"נ ועל השנות החלום פעמיים כי נכון הדבר וגו' וממהר הא' לעשותו, וזה שנלמד כאן שלכל דברות צריך קריאה מצד השי"ת ושהאדם יאמר הנני הכנה מצד האדם לקבל שיהי' כלי מוכן ומוכשר להשראת הקדושה, מה שאין כן בנבואי אומות העולם כמו בלעם שלא היה נפשו מוכשר ומוכן להשראת הקדושה, כי הגם שהי' מבין ביקרות הקדושה עכ"ז בעצם נפשו הי' מלא זוהמת הטומאה כידוע, ודיבור הנביאה מהשכינה הי' דרך מעבר בעלמא בנפשו הטמאה בדרך ארעי וכדאיתא בזוהר הקדוש (בלק רי"א ע"ב) ע"פ וכה תדבר, ל"ש גבי' לשון קריאה ומעין השפעת שפע קדושה זו נשפע לנפשות ישראל בשבת קודש דבעי גם כן הכנה דרבה, וזהו לשון זירוז לשון חבה שזכה בתו"כ שהחבה גורם הזירוז, שכן אוהב מזורז לעשות רצון אוהבו, ואמר ד"א משה משה הוא עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו, והיינו שהוא ענין ענוה שמקודם אמר שהוא לשון חבה וזרוז שזה מביא לזה כאמור וכמו באברהם שהי' לו מדת אהבה כמש"נ אברהם אוהבי היה לו מדת הזריזות כמ"ש (בחולין טז.) זרוזותי' דאברהם קמ"ל, ואחר כך אמר שהוא לשון ענוה וכ"ה לשון רש"י (וירא) על הנני לשון ענוה והוא על פי מ"ש (שם פט.) שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר. שהגדולה שחשב אחר כך שנתן לנמרוד ולנ"נ היינו במלכות וממשלה בעולם הזה, ובאברהם אבינו ע"ה אף שזכה לגדולה זו גם כן כמ"ש (ב"ר לך פ' מ"ג) מלך את עלינו נשיא את עלינו אך זה לא נחשב אצלו למאומה מה שהשוו כל או"ה והמליכוהו, אך כאן שפעל בדבריי ובתפלתו אם אמצא וגו' זה הי' גדולה שלו שחשוב בעיני המקום ב"ה, אז אמר הנה נא הואלתי וגו' ואנכי עפר ואפר, שהשיג שפליתו בעיניו שזה הכח אינו מצדו רק מצד השי"ת. ובמשה רבינו ע"ה שהשיג יותר אמר ונחנו מה שגדול מה שנאמר במשה כו' יותר ממה שנאמר באברהם כמו"ש בגמרא (שם) והיינו שלא הי' לו שום הוי' בעיניו. וידע שהוא רק מה שבחר בו ה' והיה זה רק בבחירת השי"ת שהוצרך לברור אחד ובחר בו. וזהו הלימוד שצריך לכל דבור דברי אשר שמתי בפי. ושיהיה הכנה מצד האדם לשון זירוז ולשון חבה. וגם שישיג ענוה ושפלות שד"ת נמשלו למים מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף ד"ת אינם מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה כמ"ש (תענית ז.) וסימן לגסות הרוח עניות כמ"ש (שבת לג.) והיינו עניות דתורה כמ"ש (קידושין מט.) וכשרואין שמשיג האדם שפלות הוא סימן שהוא דברי אשר שמתי בפיך מהשי"ת, והאדם מצדו צריך שיהי' לו הכנה וזהו שיאמר הנני שיהי' כלי מוכן לקבל: 

עוד שם בתי"כ (הובא בפירש"י) יכול אף להפסקות היתה קריאה ת"ל וידבר כו' ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן וכו'. וצריך להבין דמה ס"ד שיהי' קריאה להפסקות. הענין הוא דאמר דהפסקית היו משמשות וכו' למשה להתבונן בינה ליבא וכמש"נ ולבבו יבין היינו שיכנס ללב. ועיקר הד"ת הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו וז"ש יכול להפסקות היתה קריאה והיינו שהי' מצד השי"ת, תלמוד לומר וידבר לדיבור היתה קריאה. והיינו הד"ת הופיע השי"ת מצדו, וזה שקדמה קריאה לשון חבה לשון שמה"ש משתמשין בו שנ' וקרא זא"ז וגו' והיינו דג' קדושות קק"ק מורה על קדושות הנ' אבות (כמשנתכ"פ) קדיש בשמי מרומא כו' נגד אברהם אבינו ע"ה, קדיש כו' עובד שמדתו אמת וכתיב שפת אמת תכון לעד, ולמעלה מיכאל וגבריאל נגד חו"ג מדת אברהם ויצחק, אוריאל נגד ק' יעקב אבינו ע"ה, והקריאה ג"כ שיופיע בכנסת ישראל קדושת הג' אבות. ועל ידי הקריאה לשון חיבה זוכין ישראל לד"ת מצד השי"ת שכל האבות קדושתם ד"ת, אברהם בו התחיל הד"ת יהי אור זה אברהם (ב"ר פ"ב) ויצחק אבינו ע"ה אורייתא מסטרא דגבורה קא אתיא (זח"ג פ' ע"ב) ויעקב אבינו ע"ה תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (ברכות ה:) אבל להתבונן שיכנס ללב בינה לבא, הוא יפתח לבנו בתורתו זה צריך האדם להשתדל מעצמו, ולהתפלל להשי"ת הוא יפתח לבנו וכו' ואז זוכה שיכנסו הד"ת ללב, ויאירו בלבו, והאר עינינו בתורתיך ושבת יש בו השפעה מתורה שבעל פה כמו שאמרנו מכבר שהוא כנגד מלכות פה, ויום השביעי דא תורה שבעל פה: 

1. "ויקרא אל משה. ופירש"י ז"ל לכל דברות ולכל ציווים קדמה קריאה בלשון חיבה אבל בנביאי אומות העולם נגלה עליהם בלשון ארעי וטמאה כמש"נ ויקר א' אל בלעם והוא מתו"כ דמפיק כן דלכל דברות ולכל ציווים קדמה קריאה"

הסבר: רש"י (על בסיס המדרש 'תורת כהנים') מסביר את המילה הפותחת את ספר ויקרא – "ויקרא". ה' לא סתם התחיל לדבר עם משה, אלא קודם כל "קרא" לו. קריאה זו ("ויקרא") מבטאת אהבה וחיבה. לעומת זאת, כשמדובר בנביאי הגויים כמו בלעם, התורה משתמשת במילה "ויקר" (לשון מקרה), שמבטאת ריחוק, טומאה ופגישה אקראית. הכלל הוא שלפני כל פעם שה' דיבר או ציווה את משה, קדמה לכך קריאת חיבה.

2. "ואחר כך מפיק בתו"כ דהשיב משה הנני מגז"ש מסנה, ואמר משה משה לשון חבה לשון זירוז, ואחר כך אמר ד"א משה משה הוא עד שלא נדבר הוא משה משנדבר עמו,"

הסבר: המדרש ממשיך ולומד (מתוך השוואה למעמד הסנה) שכאשר ה' קרא למשה, משה ענה "הנני" – אני מוכן ומזומן. ה' קרא לו בשמו פעמיים "משה משה". הכפילות הזו מסמלת שני דברים: א. אהבה גדולה וזירוז (עידוד לפעולה). ב. לפי פירוש נוסף ("דבר אחר"), הכפילות מראה שמשה נשאר אותו אדם עניו: "משה" שלפני שה' דיבר איתו, נשאר אותו "משה" צנוע גם אחרי שזכה לנבואה העצומה הזו. הוא לא התגאה.

3. "וצריך להבין הא כל ענין גז"ש נמסרו הללמ"מ ללמדנו, ומה זה בא ללמדנו שהיתה קריאה לכל הדברות ומה נ"מ מה דהוה הוה, וכעין שהקשו בגמרא... אך באמת כל ד"ת הם נצחיים ונוהגין בכל זמן, שהם לימוד לאדם לכל אחד בפרט"

הסבר: כאן רבי צדוק שואל שאלת יסוד: למה התורה והמדרש צריכים להדגיש לנו שלפני כל דיבור הייתה קריאה של חיבה? הרי התורה אינה ספר היסטוריה. מה אכפת לנו מה היה בעבר ("מה דהווה הווה")?

התשובה היא שהתורה היא נצחית. כל פרט בתורה אינו רק סיפור היסטורי על משה רבנו, אלא זהו שיעור חיים מעשי שנוהג בכל זמן ורלוונטי לכל אדם ואדם באופן אישי.

4. "והענין בכאן שבא ללמדנו שהעיקר הוא מצד האדם ההכנה... וע"ז ההכנה אמר שצריך בכל פעם חשק מחודש לד"ת, ותמיד השי"ת נקרא נותן התורה בהווה"

הסבר: מהו אותו לימוד אישי עבורנו? הלימוד הוא על חשיבות ההכנה. בדיוק כפי שה' קרא למשה לפני שדיבר איתו כדי להכין אותו, כך כל אדם שניגש לתורה ולעבודת ה' חייב לעשות הכנה. ההכנה הזו פירושה לייצר בתוכנו התלהבות, "חשק מחודש". עלינו להרגיש את התורה כאילו ניתנה לנו ממש היום. לכן אנחנו מברכים בכל יום "נותן התורה" (בלשון הווה) ולא "שנתן התורה" (בלשון עבר) – כי ה' נותן לנו את התורה ממש עכשיו, בכל רגע, ואנחנו צריכים להכין את עצמנו לקבל אותה בשמחה.

5. "ועל תורה שבעל פה כתיב דברי אשר שמתי בפיך שהשי"ת נותן בלב ישראל ובפיהם"

הסבר: ההתחדשות הזו שייכת במיוחד ללימוד התורה שבעל פה. ה' לא רק נתן את התורה בעבר בהר סיני, אלא הוא ממשיך לשים את דברי התורה בפיות ובלבבות של עם ישראל בכל דור ודור.

6. "ושבת דאיהו כללא דכל אורייתא כתיב בו 'והכינו את אשר יביאו' דשבת בעי הכנה דרבה, ומקרא קודש זמין לאתר דאקרי קודש..."

הסבר: רבי צדוק מביא דוגמה נוספת להכנה – יום השבת. השבת היא השורש והכלל של כל התורה, והדגש העיקרי בה הוא ההכנה (כמו שכתוב "והכינו את אשר יביאו"). יום טוב נקרא "מקרא קודש", ולפי הזוהר המשמעות היא שאנחנו "קוראים" (מזמינים) את הקדושה שתשרה עלינו. הקריאה וההכנה הן המפתח לקדושה.

7. "אך הקריאה וההכנה הוא גם כן מצד השי"ת, שנותן חשק בלב ישראל"

הסבר: כאן מגיע חידוש נפלא של רבי צדוק: אמרנו שהאדם צריך לעשות הכנה ולעורר בעצמו חשק. אבל האמת היא, שאפילו החשק וההכנה שלנו – מגיעים מאת ה'! כשה' "קורא" לנו, הוא בעצם נוטע בנו את הרצון וההתלהבות להתקרב אליו.

8. "כי ענין קריאת שמו הוא התעוררת הנפש כדאי' בכתבי האריז"ל שקריאת שמו של האדם הוא שורש נפש חי' שלו, ולכן הוא מקיץ מן השינה כשקוראין אותו בשמו, מפני שמתעורר בו הנפש חי' שלו"

הסבר: למה דווקא על ידי קריאה בשם ה' מעורר את האדם? האר"י הקדוש מסביר שהשם של האדם הוא לא סתם כינוי, אלא הוא צינור החיים והשורש של הנשמה שלו. ההוכחה הפסיכולוגית והרוחנית לכך היא שאדם ישן יתעורר מיד אם יקראו לו בשמו, אפילו מתוך שינה עמוקה. למה? כי הקריאה בשם מרעידה ומעוררת את עצם הנשמה שלו.

9. "ומה גם כאשר השי"ת קורא אותו בשמו אזי נתוסף בו באותו שעה חיות חדש להנפש משפע הקדושה, ובלשון כפול הוא ענין זירוז ומיד"

הסבר: אם קריאה בשם על ידי אדם רגיל מעוררת אותנו, תארו לכם מה קורה כאשר הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו קורא לאדם בשמו (כמו שקרא "משה משה")! באותו רגע, ה' מזרים לאדם חיות חדשה, אנרגיה רוחנית ושפע של קדושה ישר אל תוך הנשמה. הכפילות של השם ("משה משה") נועדה לתת לאדם בוסט של "זירוז", כוח לקום ולפעול מיד בהתלהבות.

10. "ועל השנות החלום פעמיים כי נכון הדבר וגו' וממהר הא' לעשותו"

הסבר: למדנו שכאשר ה' קרא "משה משה" (פעמיים), הכפילות הזו מסמלת "זירוז". מאיפה אנחנו יודעים שכפילות מסמלת דבר שקורה מהר? רבי צדוק מביא ראיה מחלומות פרעה (שבע הפרות ושבע השיבולים). יוסף מסביר לפרעה שהחלום חזר פעמיים כדי להראות שה' החליט על כך, ושהוא "ממהר" לעשות את זה. כלומר, כפילות מעידה על מהירות וזירוז.

11. "וזה שנלמד כאן שלכל דברות צריך קריאה מצד השי"ת ושהאדם יאמר הנני הכנה מצד האדם לקבל שיהי' כלי מוכן ומוכשר להשראת הקדושה"

הסבר: זהו סיכום של הכלל שנלמד עד כה: יש כאן תהליך דו-צדדי. ה' פותח בקריאה לאדם כדי לעורר אותו. בתגובה, האדם חייב לענות "הנני" (אני כאן, מוכן ומזומן). ה"הנני" הזה הוא ההכנה של האדם. על ידי ההכנה הזו, האדם הופך את עצמו ל"כלי" נקי ומוכן שהקדושה יכולה להיכנס ולשרות בתוכו.

12. "מה שאין כן בנבואי אומות העולם כמו בלעם שלא היה נפשו מוכשר ומוכן להשראת הקדושה, כי הגם שהי' מבין ביקרות הקדושה עכ"ז בעצם נפשו הי' מלא זוהמת הטומאה כידוע,"

הסבר: בניגוד למשה רבנו (ולעם ישראל), לנביאי הגויים כמו בלעם לא הייתה את ההכנה הזו. בלעם אמנם היה אדם חכם מאוד שהבין בשכלו את הערך העצום של הקדושה, אבל הנפש הפנימית שלו לא הייתה כלי מוכן לקבלה. הנפש שלו הייתה מלאה בטומאה, בתאוות ובמידות רעות.

13. "ודיבור הנביאה מהשכינה הי' דרך מעבר בעלמא בנפשו הטמאה בדרך ארעי וכדאיתא בזוהר הקדוש (בלק רי"א ע"ב) ע"פ וכה תדבר, ל"ש גבי' לשון קריאה"

הסבר: בגלל שבלעם היה מלא בטומאה, הנבואה לא יכלה באמת "לשרות" בתוכו ולשנות אותו. הדיבור האלוהי רק עבר דרכו כמו בצינור (באופן ארעי, זמני), כמו שתוכי חוזר על מילים, כפי שהזוהר מסביר על הפסוק "וכה תדבר". לכן, אצל בלעם לא שייך להשתמש במילה "ויקרא" שמבטאת חיבה והכנת הנפש ככלי לקדושה.

14. "ומעין השפעת שפע קדושה זו נשפע לנפשות ישראל בשבת קודש דבעי גם כן הכנה דרבה,"

הסבר: כמו שה' קרא למשה כדי להזרים בו קדושה, כך בדיוק קורה לכל יהודי בשבת. בשבת יורד עלינו שפע עצום של קדושה. אבל בדיוק כמו אצל משה, גם אנחנו חייבים "הכנה רבה" (כמו "הנני") כדי להפוך את עצמנו לכלים שמסוגלים לקלוט את קדושת השבת ולא לתת לה רק "לעבור דרכנו".

15. "וזהו לשון זירוז לשון חבה שזכה בתו"כ שהחבה גורם הזירוז, שכן אוהב מזורז לעשות רצון אוהבו,"

הסבר: נחזור לקריאה "משה משה". אמרנו שזה מבטא גם "חיבה" (אהבה) וגם "זירוז" (מהירות). מה הקשר ביניהם? הקשר הוא ישיר: כשאדם אוהב מישהו באמת, הוא מזדרז ורץ לעשות את רצונו. האהבה העצומה שהייתה בין ה' למשה היא זו שגרמה לזירוז ולהתלהבות במעשים.

16. "ואמר ד"א משה משה הוא עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו, והיינו שהוא ענין ענוה שמקודם אמר שהוא לשון חבה וזרוז שזה מביא לזה כאמור וכמו באברהם שהי' לו מדת אהבה... מדת הזריזות... ואחר כך אמר שהוא לשון ענוה וכ"ה לשון רש"י (וירא) על הנני לשון ענוה"

הסבר: כעת רבי צדוק עובר להסבר השני (דבר אחר) של המדרש למילים "משה משה": שמשה נשאר אותו משה עניו לפני הנבואה ואחריה. רבי צדוק מראה שיש כאן סדר מדהים במידות של הצדיקים: קודם יש אהבה שמביאה לזריזות (כמו שאנו רואים אצל אברהם אבינו, שנקרא "אוהבי" והיה ידוע בזריזות שלו לרוץ להכניס אורחים ולעשות רצון ה'). אבל מיד אחרי האהבה והזריזות, מגיעה הענווה. המילה "הנני" שמשה אמר מבטאת ענווה גדולה וביטול מוחלט כלפי ה'.

17. "והוא על פי מ"ש (שם פט.) שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם נתתי גדולה לאברהם אמר ואנכי עפר ואפר."

הסבר: הגמרא אומרת שה' אוהב את עם ישראל במיוחד בגלל תכונה אחת: כשה' נותן להם גדולה והצלחה, הם לא מתגאים, אלא להפך – הם מקטינים את עצמם בענווה. הדוגמה לכך היא אברהם אבינו, שדווקא כשהגיע לשיא הגדולה שלו, אמר על עצמו "ואנוכי עפר ואפר".

18. "שהגדולה שחשב אחר כך שנתן לנמרוד ולנ"נ היינו במלכות וממשלה בעולם הזה, ובאברהם אבינו ע"ה אף שזכה לגדולה זו גם כן כמ"ש... מלך את עלינו נשיא את עלינו אך זה לא נחשב אצלו למאומה מה שהשוו כל או"ה והמליכוהו,"

הסבר: מהי אותה "גדולה" שה' נתן לאברהם? הרי מלכים רשעים כמו נמרוד ונבוכדנצר קיבלו גם הם כוח ושליטה בעולם, והם התגאו בזה מאוד. גם אברהם קיבל כבוד מלכים בעולם הזה (עמי הארץ אמרו לו "נשיא אלוהים אתה בתוכנו"). אבל רבי צדוק מסביר שזה בכלל לא עניין את אברהם. הכבוד החיצוני, השררה והכסף בעולם הזה לא נחשבו בעיניו לכלום, ולכן לא בגללם הוא עלול היה להתגאות.

19. "אך כאן שפעל בדבריי ובתפלתו אם אמצא וגו' זה הי' גדולה שלו שחשוב בעיני המקום ב"ה, אז אמר הנה נא הואלתי וגו' ואנכי עפר ואפר, שהשיג שפליתו בעיניו שזה הכח אינו מצדו רק מצד השי"ת."

הסבר: אז מתי אברהם הרגיש את הגדולה האמיתית שלו? כשהוא עמד והתפלל על אנשי סדום! שם אברהם ראה שהקב"ה בכבודו ובעצמו עוצר הכול, מקשיב לתפילה שלו ומתדיין איתו. אברהם הבין כמה הוא חשוב ואהוב בעיני ה' עד כדי כך שביכולתו לשנות גזר דין. זוהי גדולה רוחנית עצומה שיכולה בקלות לגרום לאדם להתגאות! אבל דווקא באותו רגע שיא של עוצמה רוחנית, אברהם אמר "ואנוכי עפר ואפר". למה? כי ככל שהוא התקרב לה', הוא קלט שהכוח שלו לא נובע מעצמו, אלא הוא רק צינור וכלי לקבלת הכוח מהקב"ה. 

20. "ובמשה רבינו ע"ה שהשיג יותר אמר ונחנו מה שגדול מה שנאמר במשה כו' יותר ממה שנאמר באברהם כמו"ש בגמרא (שם)"

הסבר: למדנו שאברהם אבינו, מתוך הגדולה הרוחנית שלו, הגיע לענווה ואמר על עצמו "ואנוכי עפר ואפר". אבל משה רבנו הגיע לדרגת נבואה וקרבה לה' עוד יותר גבוהה משל אברהם. לכן, גם הענווה שלו הייתה גדולה יותר. משה (יחד עם אהרן) אמר על עצמו: "וְנַחְנוּ מָה?" (כלומר, אנחנו פשוט כלום). הגמרא (מסכת חולין) מציינת שהענווה של משה גדולה משל אברהם, כי ל"עפר ואפר" יש בכל זאת איזושהי מציאות וחשיבות בעולם, אבל המילה "מה?" מבטאת היעדר מוחלט של חשיבות עצמית.

21. "והיינו שלא הי' לו שום הוי' בעיניו. וידע שהוא רק מה שבחר בו ה' והיה זה רק בבחירת השי"ת שהוצרך לברור אחד ובחר בו."

הסבר: מה עבר בראש של משה רבנו שגרם לו להרגיש "כלום"? רבי צדוק מסביר שמשה באמת לא הרגיש שיש לו שום מציאות ("הוויה") עצמאית או כבוד משל עצמו. משה אמר לעצמו: "הקדוש ברוך הוא היה צריך לבחור מישהו כדי להוציא את ישראל ממצרים ולתת להם את התורה. הוא פשוט בחר בי. זה שה' בחר בי לא אומר שאני כזה מוצלח מצד עצמי, אלא שזו הייתה ההחלטה שלו". משה מחק את האגו שלו לגמרי והבין שהוא נטו שליח של ה'.

22. "וזהו הלימוד שצריך לכל דבור דברי אשר שמתי בפי. ושיהיה הכנה מצד האדם לשון זירוז ולשון חבה."

הסבר: כאן רבי צדוק מחבר את הכל אלינו, לחיים היומיומיים שלנו. משה רבנו הוא לא רק דמות היסטורית, אלא מודל לחיקוי עבור כל אחד מאיתנו שניגש ללמוד תורה (שה' "שם את דבריו בפינו"). כשאנחנו ניגשים לתורה או לתפילה, אנחנו חייבים לבוא עם אותה "הכנה" עליה דיברנו מתחילת המאמר: לבוא מתוך "חיבה" (אהבת ה') ומתוך "זירוז" (התלהבות, לא בעצלות).

23. "וגם שישיג ענוה ושפלות שד"ת נמשלו למים מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך אף ד"ת אינם מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה כמ"ש (תענית ז.)"

הסבר: תנאי נוסף ובסיסי לקבלת התורה הוא הענווה. חז"ל המשילו את התורה למים. הטבע של המים הוא שהם לעולם לא נשארים על הרים גבוהים, אלא תמיד זורמים ומצטברים במקומות הנמוכים ביותר. כך גם התורה – היא לא יכולה להישאר אצל אדם "גבוה" (גאוותן שמלא בעצמו), אלא רק אצל אדם ש"דעתו שפלה" (עניו שעושה מקום בתוכו כדי לקבל את דברי ה').

24. "וסימן לגסות הרוח עניות כמ"ש (שבת לג.) והיינו עניות דתורה כמ"ש (קידושין מט.)"

הסבר: המצב ההפוך מסוכן מאוד. חז"ל במסכת שבת אומרים שהתוצאה (והעונש) של "גסות הרוח" (גאווה) היא עניות. רבי צדוק מבהיר שלא מדובר רק על עוני של כסף, אלא בעיקר על "עניות בתורה" (כמו שכתוב במסכת קידושין: אין עני אלא בדעת). אדם שמתגאה, בסופו של דבר התורה תעזוב אותו והוא יישאר ריק ו"עני" מבחינה רוחנית.

25. "וכשרואין שמשיג האדם שפלות הוא סימן שהוא דברי אשר שמתי בפיך מהשי"ת, והאדם מצדו צריך שיהי' לו הכנה וזהו שיאמר הנני שיהי' כלי מוכן לקבל:"

הסבר: סיום מושלם של המהלך כולו: איך נדע אם תורה שאדם לומד (או מלמד) היא באמת תורת אמת, שמחוברת לקב"ה? מבחן התוצאה הוא הענווה! אם רואים שככל שהאדם לומד יותר, הוא נהיה עניו יותר, שפל רוח וטוב לב – זה הסימן המובהק שהתורה שלו אמיתית והיא באה מה'.

לכן, התפקיד היחיד שלנו כבני אדם הוא לעשות הכנה. לעמוד מול ה', לומר מכל הלב "הנני", לבטל את האגו שלנו, להגיע בהתלהבות, וכך להפוך את עצמנו ל"כלי" נקי וריק שמוכן שה' ימלא אותו בקדושה ובתורה.

26. "עוד שם בתי"כ (הובא בפירש"י) יכול אף להפסקות היתה קריאה ת"ל וידבר כו' ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן וכו'."

הסבר: רש"י מביא עוד שאלה מהמדרש (תורת כהנים): התורה מחולקת לפרשיות, ובין פרשה לפרשה יש "הפסקה" (רווח ריק בספר התורה). המדרש שואל: האם ה' "קרא" למשה גם לפני ההפסקות (השתיקות) האלה? התשובה היא לא. כתוב "וידבר" – ה' קרא למשה רק לפני שהוא דיבר אליו. אם כך, למה היו הפסקות? המדרש עונה: כדי לתת למשה רווח וזמן לחשוב, להתבונן ולהבין את מה שהוא הרגע למד.

27. "וצריך להבין דמה ס"ד שיהי' קריאה להפסקות."

הסבר: רבי צדוק שואל פה שאלה הגיונית: למה שהמדרש בכלל יחשוב ("סלקא דעתך" - יעלה על הדעת) שה' יקרא למשה לפני הפסקה? הרי הפסקה היא שתיקה. למה שמישהו יקרא לך בשמך באהבה רק כדי לשתוק איתך?

28. "הענין הוא דאמר דהפסקית היו משמשות וכו' למשה להתבונן בינה ליבא וכמש"נ ולבבו יבין היינו שיכנס ללב."

הסבר: כדי לענות על כך, רבי צדוק מסביר מהי באמת "הפסקה". ההפסקה איננה סתם בזבוז זמן, היא הזמן של ההתבוננות. בתורת הקבלה, המידה שנקראת "בינה" (הבנה) ממוקמת בלב ("בינה ליבא"). כלומר, ההתבוננות היא התהליך שבו אנחנו לוקחים מידע שכלי ששמענו, ומכניסים אותו עמוק פנימה אל תוך הלב והרגש.

29. "ועיקר הד"ת הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו וז"ש יכול להפסקות היתה קריאה והיינו שהי' מצד השי"ת, תלמוד לומר וידבר לדיבור היתה קריאה."

הסבר: המטרה העיקרית של לימוד תורה היא לא רק להיות חכמים, אלא לשנות את הלב (כמו שאנחנו מתפללים: "הוא יפתח לבנו בתורתו... וישם בלבנו אהבתו ויראתו"). בגלל שפתיחת הלב היא המטרה הכי חשובה, המדרש חשב שאולי גם ההתבוננות הזו ("ההפסקות") נעשית על ידי ה'! אולי ה' קורא לאדם ופותח לו את הלב באופן אוטומטי?

על כך התורה עונה: לא. "לדיבור הייתה קריאה". ה' קורא ומשפיע עלינו רק את ה"דיבור" – את נתינת התורה עצמה. אבל ההפנמה? זה כבר סיפור אחר.

30. "והיינו הד"ת הופיע השי"ת מצדו, וזה שקדמה קריאה לשון חבה לשון שמה"ש משתמשין בו שנ' וקרא זא"ז וגו'"

הסבר: מצד אחד, נתינת התורה באה כולה מה'. הוא יוזם אותה. הקריאה שלו באה מאהבה, בדיוק כפי שהמלאכים ("שמשי השרת") קוראים זה לזה באהבה כשהם משבחים את ה' (כמו שכתוב בישעיהו: "וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש קדוש").

31. "והיינו דג' קדושות קק"ק מורה על קדושות הג' אבות... ולמעלה מיכאל וגבריאל נגד חו"ג מדת אברהם ויצחק, אוריאל נגד ק' יעקב אבינו ע"ה, והקריאה ג"כ שיופיע בכנסת ישראל קדושת הג' אבות."

הסבר: רבי צדוק נכנס פה לסוד קבלי קצר: כשהמלאכים אומרים שלוש פעמים "קדוש, קדוש, קדוש", הם בעצם מכוונים לשלושת האבות שלנו, שכל אחד מהם מייצג כוח רוחני אחר שמלווה במלאך ספציפי:

אברהם (חסד) – כנגד המלאך מיכאל.

יצחק (גבורה) – כנגד המלאך גבריאל.

יעקב (אמת) – כנגד המלאך אוריאל.

כשה' קורא לעם ישראל, הוא בעצם מזרים לתוכנו את הכוחות והקדושה של שלושת האבות שלנו.

32. "ועל ידי הקריאה לשון חיבה זוכין ישראל לד"ת מצד השי"ת שכל האבות קדושתם ד"ת, אברהם בו התחיל הד"ת יהי אור זה אברהם... ויצחק... אורייתא מסטרא דגבורה קא אתיא... ויעקב... אמת זו תורה..."

הסבר: דרך הקריאה האוהבת של ה', אנחנו מקבלים את התורה, כי כל אחד מהאבות קשור למהות של התורה:

אברהם קשור לאור ("יהי אור", והתורה נקראת "תורה אור").

יצחק קשור לגבורה (והתורה ניתנה מתוך גבורה ואש מסיני).

יעקב קשור לאמת ("תיתן אמת ליעקב", והתורה היא תורת אמת).

33. "אבל להתבונן שיכנס ללב בינה לבא, הוא יפתח לבנו בתורתו זה צריך האדם להשתדל מעצמו, ולהתפלל להשי"ת הוא יפתח לבנו וכו' ואז זוכה שיכנסו הד"ת ללב, ויאירו בלבו, והאר עינינו בתורתיך"

הסבר: זהו משפט המפתח של כל הקטע! עד עכשיו ראינו שה' נותן לנו אור, כוח, אמת, תורה ואהבה (זה ה"דיבור"). אבל כדי שהתורה הזו לא תישאר רק בראש כמידע שכלי, אלא תהפוך להתבוננות ותרד לתוך הלב ("בינה ליבא") – את זה ה' לא עושה במקומנו! על זה "אין קריאה".

כדי שהתורה תיכנס ללב, האדם חייב להשתדל בעצמו ולהתפלל לה' ("הוא יפתח ליבנו", "והאר עינינו בתורתך"). ההפסקות והשתיקות הן העבודה האישית של האדם עם עצמו לעבד את מה שקיבל מה'.

34. "ושבת יש בו השפעה מתורה שבעל פה כמו שאמרנו מכבר שהוא כנגד מלכות פה, ויום השביעי דא תורה שבעל פה:"

הסבר: היכן ההשתדלות הזו, של הכנסת התורה ללב, באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה? ביום השבת.

התורה הכתובה היא מה שה' נתן (הדיבור), אבל התורה שבעל-פה היא החלק שלנו – ההבנה שלנו, ההפנמה שלנו, הדברים שיוצאים מהפה שלנו. לפי הקבלה, השבת מקבילה לספירת "מלכות" הקשורה לכוח הדיבור (פה), ולכן יום השבת הוא היום שמסוגל במיוחד לקבל את התורה שבעל פה, כלומר את היכולת להפנים את התורה ולהפוך אותה לחלק מהאישיות שלנו.

סיכום הרעיון העמוק:

תהליך ההתפתחות הרוחנית מורכב משני שלבים: דיבור והפסקה.

ה"דיבור" הוא השפע שה' נותן לנו במתנה – תורה, הארה, ואהבה (מכוחם של האבות).

ה"הפסקה" היא התהליך שקורה בתוכנו. ה' נותן לנו "רווח", רגע של שקט, כדי שאנחנו נתאמץ, נתבונן, נתפלל, וניקח את כל האור הזה לתוך הלב שלנו. ה' יכול לתת לנו את התורה, אבל רק אנחנו יכולים להחליט להכניס אותה אל הלב. יום השבת הוא הזמן המיוחד ביותר לעשות את העבודה הפנימית הזו.

First Kibbutz Galuyos And Then Geulah

אמונתנו האיתנה בביאת המשיח והימנעות מחישובי קיצים

כידוע, האמונה בביאת המשיח היא יסוד מוסד ובלתי מעורער אצלנו, בני אברהם, יצחק ויעקב. אמונה זו נטועה כה עמוק בלב כולם – מגדול ועד קטן – עד ששום טלטלה, מהפכה או אנדרלמוסיה עולמית אינן יכולות לערער אותה, ולו במעט. גם אם יתמהמה, אנו מחכים לבואו בכל יום. עם זאת, איננו מנסים לחשב את קץ הימים או להסתמך על פסוקים כדי לקבוע תאריך לבואו, שכן מועד הגאולה הוא סוד חתום ונעלם מכל אדם. כפי שאמרו חז"ל, וכפי שהרחיב הרמב"ם (בפירוש המשנה לסנהדרין וב"איגרת תימן"), אסור להאמין למי שמתיימר לדעת מתי יבוא בן דוד.

חבלי משיח ומבחן האמונה לנוכח הצרות

נביאינו וחכמינו (בתלמוד, במדרש ובספרי הקבלה) חזו מראש את הצרות האיומות, ההריגות והרדיפות שיעברו על עם ישראל באחרית הימים, רגע לפני הגאולה. מתוך עצם הצרות הללו נוכל לזהות את תחילת האור של המשיח. כפי שהסבירו המפרשים (כגון המהרש"ק מבראדי ורש"י), קושי הגלות הולך ומתגבר דווקא כאשר מתחילה צמיחת הגאולה, בדומה לצירי לידה שהולכים ומתחזקים לקראת הלידה ("כיולדה... תחיל ותזעק בחבליה").

לכן, עלינו לשאת את הצרות, הגזירות והשמדות של תקופתנו באהבה ובכל הכוח שנוכל לגייס, ולראות בהן מעין קרבן לה'. אל לנו ליפול חלילה לספקות ולייאוש. התופעה שבה אנשים אומרים בעקבות הסבל "שוא עבוד אלוהים" (אין טעם בקיום התורה, שהרי הרשעים מצליחים) – כבר נחזתה על ידי הנביא מלאכי. לצערנו, אלו בדיוק הדברים שאנו שומעים בימים המרים שפוקדים אותנו כעת.

אולם, הנביא מבטיח שדווקא אותם יראי ה', המחזקים זה את זה שלא ללמוד ממעשי הרשעים וממשיכים לייחל לה' גם בהסתר פנים, ייכתבו לפניו בספר הזיכרון. הם אלו שיינצלו ביום שבו יעשה ה' משפט ויבדיל בין צדיק לרשע. לאור השכר העצום והישועה המובטחת לנו, כדאי לנו לשאת את כל עול הגלות וייסוריה.

מדוע הגאולה חייבת לבוא מתוך סבל?

כאן עולה שאלה נוקבת: מדוע בחר ה' להביא את המשיח דווקא מתוך צרות איומות כל כך? האם קצרה ידו מלהושיענו מתוך שפע וטובה? על כך ניתנו שלוש תשובות מרכזיות:

השלמת זכויות חסרות (אור החיים הקדוש): חז"ל קבעו שיש שני תרחישים לגאולה – מתוך "זכות" או חלילה "שלא בזכות". אילו היינו שומרים את כל המצוות כראוי, המשיח היה מגיע מתוך עושר וגדולה ("עם ענני שמיא"). אך כאשר איננו במדרגה הראויה, הגאולה נאלצת לבוא מתוך עניות וצרות איומות ("עני ורוכב על חמור"). הצרות והדוחק נועדו לכפר ולהשלים את הזכויות החסרות לנו, עד כדי כך שיש דעה בחז"ל (שמואל במסכת סנהדרין) שצער הגלות עצמו מספיק כדי לכפר על עוונות ישראל ולהביא גאולה גם ללא תשובה מלאה.

החורבן קודם לבנייה (המהר"ל מפראג והיעב"ץ): תהליך הגאולה מקביל לחוקי הטבע, שבהם "ההעדר קודם להוויה" – כלומר, התפרקות של מציאות אחת היא תנאי ליצירת מציאות חדשה וגבוהה יותר. כפי שזרע חייב להירקב באדמה לפני שיצמיח עץ, כך הירידה התהומית של עם ישראל והגלות המרה הן ההכנה ההכרחית לקליטת האור העצום והנצחי של הגאולה.

הסרת האשליה שניתן להישאר בגלות (רבי יוסף ג'יקטיליה): המקובל בעל "שערי אורה" מסביר מדוע נגזרה במקור גלות מצרים: אילו בני ישראל היו עשירים ונינוחים שם, הם לעולם לא היו מסכימים לצאת למדבר השומם כדי לקבל תורה שאוסרת עליהם את הנאות החיים שהורגלו אליהן. עול השיעבוד הכריח אותם לרצות לצאת.

ניתן להחיל היגיון זה גם על ייסורי עקבתא דמשיחא: הגאולה העתידית היא נצחית, והקב"ה מעוניין לאסוף אליה את כל היהודים בעולם ("ולא ידח ממנו נדח"). אילו הגאולה הייתה מגיעה בתקופה של שלווה ושגשוג בארצות העמים, עשירים ובעלי השפעה (כדוגמת משפחות רוטשילד או הברונים) לא היו רוצים לעזוב. הם היו טוענים שטוב להם בגלות ואינם זקוקים למשיח ולירושלים.

הלקח ההיסטורי: סכנת ההיאחזות בארצות העמים

היסטורית, תופעה זו כבר התרחשה. בימי עזרא הסופר, עשירי ישראל שישבו בשלווה בבבל סירבו לעלות לארץ ישראל, ורק העניים והמרודים עלו עמו.

כך קרה גם בקהילת וורמייזא (וורמס) שבגרמניה: עם תום 70 שנות גלות בבל, קראו יושבי ירושלים ליהודי וורמייזא לחזור לארץ ישראל. יהודי העיר, שהיו מקורבים לשלטון ועשירים מאוד, סירבו לעלות וענו: "שבו אתם בירושלים הגדולה, ואנחנו נשב פה, בירושלים הקטנה". בשל התנשאות והתבוללות זו, מעידים הספרים כי קהילת וורמייזא סבלה מגזירות קשות יותר משאר הקהילות.

נראה כי משום כך הפכה דווקא ארץ אשכנז (גרמניה) לאורך ההיסטוריה – מימי הביניים ועד לימינו – למוקד של גזירות וצרות נוראות. דווקא משום שהיהודים שם הרגישו בטוחים במדינתם והסיחו את דעתם מהחזרה לארץ ישראל, "גדול העצה" (הקב"ה) סובב עליהם שעבוד וצרות כדי לעורר אותם לרצות לחזור לארצם. זהו, כפי שכתב גם היעב"ץ, "סוד הגלות": הגזירות הקשות נופלות עלינו תמיד דווקא כאשר אנו שוכחים את ארץ ישראל ומשלים את עצמנו שהגלות היא ביתנו. 

סוד הגלות: חוסר המנוחה כקריאת התעוררות

חז"ל במדרש (איכה רבה ובבראשית רבה) המשילו את עם ישראל ליונה ששלח נח מהתיבה. התורה מעידה: "ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה – ותשב אליו אל התיבה". אומרים על כך חז"ל: אילו מצאה היונה מנוח, היא לעולם לא הייתה חוזרת לתיבה. כך גם עם ישראל בגלות – הפסוק קובע "ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך", ואילו מצאנו שם מנוחה, חלילה לא היינו שבים לארצנו.

(כך מסביר גם בעל ה"תורה תמימה", שזו דרשה נוקבת הרלוונטית לכל דור: ישראל היו מוכנים לשבת בנפש חפצה בקרב הגויים ולשכוח את ארצם, אך המציאות לא אפשרה להם זאת).

מכאן אנו למדים את "סוד הגלות" ואת פשר הגזירות הקשות שפוקדות אותנו לאורך ההיסטוריה. זהו קולו של הקב"ה הדופק על פתח ליבנו, כדי להעיר אותנו מתרדמת הגלות. במשך כאלפיים שנה כמעט והסחנו את דעתנו מארץ קודשנו. הסתפקנו בשלווה מדומה בקרב הגויים, מכרנו את בכורתנו ההיסטורית תמורת "נזיד עדשים" של ארצות נכר, ואיבדנו את הגאווה הלאומית והרוחנית שלנו (כפי שהסבירו המפרשים שהקב"ה "בוכה על גאונם של ישראל שניטל מהם" – על כך שיהודי כבר אינו חש כבוד בהיותו יהודי).

לכן, הקב"ה נאלץ להשתמש בייסורים ובגזירות כדי לעורר בנו מחדש את הרצון לשוב הביתה. דבר זה בא לידי ביטוי כואב אצל יהודי אשכנז ומדינות נוספות, שחיו בעושר עצום, השתלבו בחברה, ושכחו את זהותם – עד שהמציאות האכזרית נאלצה "להזכיר" להם שהם בני אברהם, יצחק ויעקב.

אף יהודי לא יישאר מאחור: גאולת הרחוקים והמתבוללים

על הפסוק "ושב ה' אלוהיך את שבותך", מסביר רש"י שהקב"ה יאחז ממש בידו של כל איש ואיש ויוציא אותו ממקומו. ה"אוהב ישראל" מאפטא מסביר זאת באמצעות מדרש הממשיל את גאולת ישראל לשלושה מצבים:

הצדיקים – כציפור ביד צייד: ברגע שהצייד פותח את ידו, הציפור עפה מיד. כך הצדיקים, שאין להם שום חיבור אמיתי לטומאת הגלות, יצאו מיד כשיתאפשר.

הבינוניים – כעובר במעי בהמה: יש להם קשר מסוים לגלות, אך הם עדיין נבדלים ממנה, וה' ישלוף אותם משם.

הרשעים והמתבוללים – כזהב המעורב בסיגים בתוך כבשן האש: הם נטמעו עמוק כל כך בתוך הגויים עד שהם נראים כחלק בלתי נפרד מהם. לגביהם, הקב"ה יצטרך לאחוז בידם ממש ("ואתם תלוקטו לאחד אחד") ולחלץ אותם מתוך טומאת הגלות.

דבר זה התקיים לנגד עינינו בתקופה האחרונה. יהודים רבים התבוללו וחשבו שאין להם שום קשר לעם ישראל, ואז בא אותו רשע ימ"ש וחוקק את "חוקי הגזע" (חוקי נירנברג). חיפשו אחריהם שלושה דורות אחורה, וקבעו בעל כורחם שהם מזרע ישראל. בכך התקיים בהם הפסוק: "והיה במקום אשר ייאמר להם לא עמי אתם, ייאמר להם בני אל חי". אלו שהתרחקו לחלוטין, הקב"ה סובב את ההיסטוריה כדי להזכיר להם את זהותם, שכן בגאולה העתידית שום נפש מישראל לא תלך לאיבוד.

החובה לאהוב ולקרב כל יהודי ("תינוק שנשבה")

חכמי החסידות והקבלה, ובהם המקובל מקומרנא ורבי מנחם מנדל מרימנוב, הדגישו שבגאולה העתידית יהיה תיקון גם ל"בן הרשע" שבהגדה ולפושעים הגדולים ביותר. המשיח מוכן לסבול ייסורים ובלבד שאף יהודי לא יאבד, שכן גם החוטאים שורשם בקדושה.

החת"ם סופר פסק שהלכה כבית הלל, שקירבו לתורה באהבה גם אנשים שמצד שורת הדין היה ראוי להרחיקם. וכך כותב המקובל מקומרנא מילים מצמררות: בדורנו, שבו כוח הטומאה וההסתרה כה חזק, כל רשעי ישראל נחשבים אנוסים כ"תינוק שנשבה בין הגויים". הם פועלים מחוסר דעת, אך בעומק ליבם הם מוכנים למסור את נפשם על קידוש ה' בשמחה. לכן, הוא נשבע שיש "לנשק כל מי שבשם ישראל יכונה" לעורר עליהם זכות ולאהוב אותם באהבת נפש.

בדורנו, רוב החילונים אינם מורדים להכעיס. הם פשוט לא גדלו ברוח התורה, וכפי שפסק הרמב"ם (בהלכות ממרים) לגבי בניהם של הטועים – חובה לקרב אותם באהבה ובדרכי נועם, ובוודאי שאסור להרחיקם.

4. אחדות ואהבת ישראל קודמות לתשובה

סיפור מופלא ממחיש גישה זו: בזמן מלחמת העולם הראשונה, כששהה האדמו"ר מהר"י מבעלז בהונגריה, בא אליו רב גדול (הרב משה דוד טייטלבוים) וטען באריכות שמכיוון שעם ישראל סובל צרות נוראות, על הרבי (כגדול הדור) להכריז על תנועת תשובה עולמית, שכן רק כך תבוא הישועה.

לאחר שסיים את דבריו, ענה לו הרבי מבעלז בתשובה קצרה ונוקבת: "הרב, סיימת את טענותיך? דע לך, כשיבוא המשיח – היהודים כבר יעשו תשובה. העיקר כעת הוא שיהודים יאהבו זה את זה!"

הרבי הסביר שיש לאהוב גם את היהודי הגרוע ביותר, להימנע מכל פירוד לבבות, ובזכות זה תבוא הישועה. קטרוג על עם ישראל, אפילו תחת האצטלה של דרישה לחזרה בתשובה, רק מעורר חלילה את מידת הדין. תפקידנו הוא אך ורק ללמד זכות על ישראל, כפי שעשה השופט גדעון בן יואש, שבזכות שלימד זכות על עם ישראל כשהיו בשפל רוחני, זכה להושיעם.

5. האם הגאולה תלויה בתשובה מוקדמת?

לכאורה, דברי הרבי מבעלז (שהמשיח יבוא ורק אז יחזרו בתשובה) עומדים בסתירה לפסיקת הרמב"ם ש"אין ישראל נגאלים אלא בתשובה".

היישוב לכך נמצא בדברי המדרש וה"אור החיים" הקדוש: התהליך בנוי משני שלבים. ראשית, הייסורים וצרות הגלות ("חבלי משיח") מרככים את ליבם של ישראל. מתוך אותן צרות, ישלח אלינו הקב"ה את אליהו הנביא והמשיח עוד לפני שחזרנו בתשובה שלמה. נוכחותם, הניסים שייעשו, והרוח הטהורה שתשפע בעולם, הם אלו שיפקחו את העיניים העיוורות ויעוררו את עם ישראל כולו לחזור בתשובה מאהבה ושמחה.

לכן, כעת עלינו להתמקד בלימוד זכות, בחיבור הלבבות ובאהבת כל יהודי. בזכות אהבת ישראל זו נזכה לראות בישועת ה' בקרוב.

השאלה: מדוע טרם זכינו לרוח טהרה ולתשובה?

לאור הדברים הקודמים, עולה שאלה מתבקשת: הרי אנו חיים כעת בדור שחווה את כל ייסורי עקבתא דמשיחא במידה גדושה ונוראה. אנו נמצאים באחרית הימים (בסוף האלף השישי לבריאה), והצרות שעברנו כבר ריככו את ליבנו והכינו אותנו מנטלית לגאולה. אם כן, מדוע איננו רואים עדיין שום "רוח טהרה" שיורדת עלינו ממרום? מדוע טרם בא אליהו הנביא כדי לעורר את ליבנו לתשובה שלמה?

התשובה: הטהרה מותנית קודם כל בחזרה לארץ ישראל

התשובה לכך נמצאת מפורשות בתורה, בספר דברים (פרשת ניצבים). התורה מתארת את סדר האירועים העתידי:

שלב א': "והביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירישתה".

שלב ב': "ומל ה' אלוהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך".

בעל ה"אור החיים" מסביר ש"מילת הלב" לאהבת ה' היא התשובה הגדולה והעמוקה ביותר שיש. אך הכתוב תולה זאת מפורשות בהגעה לארץ ישראל: רק לאחר שנשוב לאחוז בנחלת אבותינו, הקב"ה ימול את ליבנו, ישלח עלינו רוח טהרה ויעורר אותנו לתשובה מאהבה.

כל עוד אנו נמצאים בארצות הניכר, אוויר ארץ העמים והטומאה שבה מעכבים את רוח הטהרה מלחול עלינו (בדומה לכלל התלמודי ש"אין השכינה שורה בחוץ לארץ").

החובה המוטלת עלינו: לעלות לארץ ישראל

המסקנה מכך היא שקיימת כעת חובה קדושה על כולנו להתאמץ ולעלות לארץ ישראל. עלינו להשתמש בנסיבות ובאמצעים (ב"שלוחים") שהקב"ה (עילת העילות) מסבב בעולם כדי להביאנו ארצה. רק אם נשוב לארץ ישראל, יקיים הקב"ה את הבטחתו לטהר את ליבנו.

ניתן להבין בכך גם את שיטת הרמב"ם: מצד אחד הוא פוסק ש"אין ישראל נגאלים אלא בתשובה" ושהתשובה מובטחת להם בסוף גלותם. מצד שני (כפי שמסביר החת"ם סופר על דברי הרמב"ם במסכת סנהדרין), התהליך מתחיל קודם כל בקיבוץ גלויות לארץ ישראל – אפילו לפני ביאת המשיח ובניית בית המקדש. ההגעה לארץ היא זו שתאפשר את "מילת הלב", התשובה והכנת הלבבות, שבעקבותיהם יבוא המשיח. מכל מקום, החובה הראשונה היא לשוב ארצה.

נבואת יחזקאל: שלבי הגאולה והטהרה

סדר דברים זה – קודם עלייה לארץ ורק אחר כך התעוררות רוחנית וטהרה – מפורש בדברי יחזקאל הנביא (פרק ל"ו):

קיבוץ גלויות: "ולקחתי אתכם מן הגויים וקיבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם".

טהרה ותשובה (רק לאחר ההגעה לארץ): "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם... ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר... ועשיתי את אשר בחוקיי תלכו... והייתם לי לעם ואנוכי אהיה לכם לאלוהים".

הנביא קובע באופן שאינו משתמע לשני פנים: רוח הטהרה, הלב החדש ושמירת המצוות מובטחים לנו רק אחרי בואנו לאדמת אבותינו.

5. החת"ם סופר: בניין הארץ לפני ביאת המשיח

החת"ם סופר (בדרשתו לפרשת פרה) קובע אף הוא שנבואת יחזקאל זו עוסקת בתקופה שלפני הגאולה השלמה. הנביא ממשיך ומתאר בהמשך הפרק כיצד הארץ השוממה תפרח: "והערים החרבות והנשמות והנהרסות – בצורות יישבו... ואמרו: הארץ הלזו הנשמה הייתה כגן עדן".

מסביר החת"ם סופר: כפי שארץ ישראל נקנית בייסורים (כדברי הגמרא במסכת ברכות), כך לאחר שעם ישראל סבל צרות איומות בגלות, הקב"ה יביא אותו לארץ. הפלא הגדול הוא שפריחת הארץ לא תתרחש רק בימות המשיח. הרי הנביא זכריה מתאר שבימות המשיח ירושלים תהיה פרוזה (ללא חומות מרוב ביטחון), ואילו יחזקאל מתאר כאן מצב שבו הערים הן "בצורות" (מוקפות חומה להגנה).

מכאן מוכיח החת"ם סופר שפעולת קיבוץ הגלויות, בניין הארץ, הפיכתה מחדש ל"גן עדן" והשגחת ה' על עמו – כל אלו יתרחשו בעודנו מוקפים באומות העולם, לפני הגאולה השלמה.

הדברים מתחברים להפליא: שבתנו בגלות, באוויר ארץ העמים, חוסמת אותנו מלקבל את רוח הטהרה. הקב"ה, מתוך השגחה נפלאה, יסבב את הנסיבות (גם דרך הצרות שסבלנו) כדי לקבץ אותנו לארץ ישראל. שם, על אדמתנו, נבנה מחדש את הארץ ורק שם יערה עלינו ה' את רוחו ונטהר.

Our Firm Faith in the Coming of the Messiah and Refraining from Calculating the End of Days

As is well known, the belief in the coming of the Messiah is a fundamental and unshakable foundation for us, the children of Abraham, Isaac, and Jacob. This faith is planted so deeply in the hearts of everyone—from great to small—that no upheaval, revolution, or global chaos can undermine it, even slightly. Even if he delays, we await his coming every day. However, we do not attempt to calculate the End of Days or rely on verses to determine a date for his arrival, for the time of the Redemption is a sealed secret, hidden from all mankind. As our Sages said, and as the Rambam (Maimonides) elaborated (in his Commentary on the Mishnah to Sanhedrin and in his "Epistle to Yemen"), it is forbidden to believe anyone who claims to know when the Son of David will come.

The Birth Pangs of the Messiah and the Test of Faith in the Face of Tribulations

Our prophets and Sages (in the Talmud, Midrash, and Kabbalistic texts) foresaw the terrible tribulations, massacres, and persecutions that the Jewish people would endure at the End of Days, just moments before the Redemption. Through the very essence of these troubles, we can identify the first light of the Messiah. As the commentators (such as the Maharshak of Brody and Rashi) explained, the hardship of the Exile intensifies precisely when the Redemption begins to sprout, much like birth pangs that grow stronger as birth approaches ("like a woman in childbirth... writhes and cries out in her pangs").

Therefore, we must bear the tribulations, decrees, and persecutions of our time with love and with all the strength we can muster, viewing them as a sort of sacrifice to God. We must not, Heaven forbid, fall into doubt and despair. The phenomenon wherein people, in the wake of suffering, say, "It is vain to serve God" (meaning there is no point in keeping the Torah, since the wicked prosper)—was already foreseen by the prophet Malachi. Sadly, these are exactly the words we hear in the bitter days currently afflicting us.

However, the prophet promises that specifically those who fear God, who strengthen one another not to learn from the deeds of the wicked and continue to hope in God even during the "hiding of His face" (Hester Panim), will be written before Him in the Book of Remembrance. They are the ones who will be saved on the day God enacts judgment and distinguishes between the righteous and the wicked. In light of the immense reward and the salvation promised to us, it is worthwhile to bear the entire yoke of the Exile and its agonies.

Why Must the Redemption Come Through Suffering?

Here a piercing question arises: Why did God choose to bring the Messiah specifically out of such horrific tribulations? Is His hand too short to save us amidst abundance and goodness? Three main answers have been given to this:

1. Fulfilling Lacking Merits (Ohr HaChaim HaKadosh): The Sages established that there are two scenarios for the Redemption—either through "merit" or, Heaven forbid, "without merit." Had we observed all the commandments properly, the Messiah would have arrived amidst wealth and glory ("with the clouds of heaven"). But when we are not at the appropriate spiritual level, the Redemption is forced to come amidst crushing poverty and terrible troubles ("poor and riding on a donkey"). The troubles and hardships are meant to atone and make up for the merits we lack. In fact, there is an opinion among the Sages (Shmuel in Tractate Sanhedrin) that the suffering of the Exile itself is sufficient to atone for the sins of Israel and bring about Redemption even without full repentance.

2. Destruction Precedes Building (The Maharal of Prague and the Yaavetz): The process of Redemption parallels the laws of nature, in which "absence precedes existence"—meaning, the dissolution of one reality is a prerequisite for creating a new, higher reality. Just as a seed must rot in the earth before it can sprout into a tree, the abysmal descent of the Jewish people and the bitter Exile are the necessary preparation for absorbing the immense and eternal light of the Redemption.

3. Shattering the Illusion that One Can Remain in Exile (Rabbi Yosef Gikatilla): The Kabbalist author of Sha'arei Orah explains why the exile in Egypt was originally decreed: Had the Children of Israel been wealthy and comfortable there, they would never have agreed to leave for the desolate desert to receive a Torah that restricts the worldly pleasures they were accustomed to. The yoke of enslavement forced them to want to leave.

This logic can also be applied to the sufferings of the "Footsteps of the Messiah" (Ikveta D'Meshicha): The future Redemption is eternal, and the Holy One, Blessed be He, desires to gather every Jew in the world to it ("that no banished one be banished from Him"). If the Redemption were to arrive during a period of tranquility and prosperity in the lands of the nations, the wealthy and influential (such as the Rothschild families or the Barons) would not want to leave. They would claim that life is good for them in exile and they have no need for a Messiah or Jerusalem.

The Historical Lesson: The Danger of Clinging to the Lands of the Nations

Historically, this phenomenon has already occurred. In the days of Ezra the Scribe, the wealthy Jews who lived peacefully in Babylon refused to ascend to the Land of Israel; only the poor and destitute went up with him.

The same happened with the community of Worms (Vormayza) in Germany: At the end of the 70 years of Babylonian exile, the inhabitants of Jerusalem called upon the Jews of Worms to return to the Land of Israel. The Jews of that city, who were close to the authorities and very wealthy, refused to immigrate, replying: "You stay there, in the Great Jerusalem, and we will stay here, in the Little Jerusalem." Because of this arrogance and assimilation, historical books testify that the community of Worms suffered harsher decrees than other communities.

It seems that this is precisely why the land of Ashkenaz (Germany) throughout history—from the Middle Ages to our own times—became a focal point of horrific decrees and persecutions. Precisely because the Jews there felt secure in their country and diverted their attention from returning to the Land of Israel, the "Great Counselor" (God) orchestrated subjugation and troubles to awaken their desire to return to their Land. This is, as the Yaavetz also wrote, the "Secret of the Exile": Harsh decrees always fall upon us exactly when we forget the Land of Israel and delude ourselves into thinking the exile is our home.

The Secret of Exile: Restlessness as a Wake-Up Call

The Sages in the Midrash (Eichah Rabbah and Bereishit Rabbah) compared the Jewish people to the dove Noah sent from the Ark. The Torah testifies: "But the dove found no resting place for the sole of her foot, and she returned to him into the ark." The Sages comment: Had the dove found a resting place, she never would have returned to the Ark. The same applies to the Jewish people in exile—the verse states, "And among those nations you shall find no ease, neither shall the sole of your foot have rest." Had we found rest there, Heaven forbid, we would never have returned to our Land.

(This is also explained by the author of Torah Temimah, who notes this is a piercing homily relevant to every generation: Israel was willing to dwell joyfully among the nations and forget their Land, but reality did not permit them to do so).

From this, we learn the "Secret of the Exile" and the meaning behind the harsh decrees that strike us throughout history. It is the voice of the Holy One, Blessed be He, knocking on the doors of our hearts, to wake us from the slumber of exile. For nearly two thousand years, we almost completely forgot our Holy Land. We settled for a false tranquility among the Gentiles, sold our historical birthright for a "mess of pottage" in foreign lands, and lost our national and spiritual pride (as the commentators explained that God "weeps over the pride of Israel that was taken from them"—meaning that a Jew no longer feels honor in being a Jew).

Therefore, God is forced to use afflictions and decrees to reawaken our desire to return home. This was painfully expressed among the Jews of Ashkenaz and other countries, who lived in immense wealth, integrated into society, and forgot their identity—until brutal reality was forced to "remind" them that they are the children of Abraham, Isaac, and Jacob.

No Jew Will Be Left Behind: The Redemption of the Distant and Assimilated

Regarding the verse, "Then the Lord your God will restore your fortunes [lit. return your captivity]," Rashi explains that God will physically take each and every person by the hand and take him out of his place. The Ohev Yisrael of Apt explains this using a Midrash that compares the redemption of Israel to three states:

The Righteous—like a bird in a hunter's hand: The moment the hunter opens his hand, the bird flies away immediately. So too, the righteous, who have no true connection to the impurity of the exile, will leave the moment it is possible.

The Intermediates—like a fetus in an animal's womb: They have some connection to the exile, but are still distinct from it, and God will pull them out.

The Wicked and Assimilated—like gold mixed with dross inside a fiery furnace: They have assimilated so deeply among the nations that they appear to be an inseparable part of them. Regarding them, God will have to literally take them by the hand ("and you shall be gathered one by one") and extract them from the impurity of the exile.

We have seen this materialize before our very eyes in recent times. Many Jews assimilated and thought they had no connection whatsoever to the Jewish people, and then came that wicked one, may his name be erased, and enacted the "Race Laws" (Nuremberg Laws). They searched three generations back, and declared them by force to be of the seed of Israel. Thus, the verse was fulfilled in them: "And it shall come to pass that, in the place where it was said to them, 'You are not My people,' it shall be said to them, 'Children of the living God.'" Those who distanced themselves completely—God orchestrated history to remind them of their identity, because in the future Redemption, not a single Jewish soul will be lost.

The Obligation to Love and Draw Near Every Jew ("A Captive Infant")

The Sages of Hasidism and Kabbalah, including the Kabbalist of Komarno and Rabbi Menachem Mendel of Rimanov, emphasized that in the future Redemption, there will be a rectification (tikkun) even for the "wicked son" of the Haggadah and for the greatest sinners. The Messiah is willing to suffer afflictions just so that no Jew will be lost, for even the sinners have their root in holiness.

The Chatam Sofer ruled that the Halacha follows Beit Hillel, who drew closer to Torah with love even people who, according to the strict letter of the law, should have been pushed away. And so writes the Kabbalist of Komarno with chilling words: In our generation, where the power of impurity and concealment is so strong, all the wicked of Israel are considered coerced, like an "infant captured among the Gentiles" (Tinok Shenishba). They act out of a lack of knowledge, but deep in their hearts, they are ready to joyously give their lives in martyrdom for the Sanctification of God's Name. Therefore, he swears that one must "kiss anyone who bears the name of Israel," to arouse merit for them and to love them with a soul-deep love.

In our generation, most secular Jews are not rebelling just to anger God. They simply were not raised in the spirit of Torah, and as the Rambam ruled (in Hilchot Mamrim) regarding the children of those who have strayed—it is an obligation to draw them close with love and pleasantness, and it is certainly forbidden to push them away.

4. Unity and Love of Israel Precede Repentance

A wondrous story illustrates this approach: During World War I, when the Rebbe, the Maharid of Belz, was staying in Hungary, a great rabbi (Rabbi Moshe David Teitelbaum) came to him and argued at length that since the Jewish people were suffering terrible afflictions, the Rebbe (as the leader of the generation) must declare a global movement of repentance, for only through this would salvation come.

After he finished speaking, the Rebbe of Belz gave him a short, piercing answer: "Rabbi, have you finished your arguments? Know this: When the Messiah comes, the Jews will already repent. The main thing right now is for Jews to love one another!"

The Rebbe explained that one must love even the worst Jew and avoid any division of hearts; in this merit, salvation will come. Prosecuting the Jewish people (kitrug), even under the guise of demanding repentance, only awakens the Attribute of Strict Justice, Heaven forbid. Our role is solely to advocate for and find merit in Israel, just as the Judge Gideon the son of Joash did, who, by finding merit in the Jewish people when they were at a spiritual low, merited to save them.

5. Does the Redemption Depend on Prior Repentance?

At first glance, the words of the Rebbe of Belz (that the Messiah will come and only then will they repent) seem to contradict the Rambam's ruling that "Israel will only be redeemed through repentance."

The resolution to this is found in the words of the Midrash and the holy Ohr HaChaim: The process consists of two stages. First, the afflictions and troubles of the exile ("birth pangs of the Messiah") soften the hearts of Israel. Out of those very troubles, God will send us Elijah the Prophet and the Messiah even before we have achieved complete repentance. Their presence, the miracles that will be performed, and the pure spirit that will flow into the world—these are what will open blind eyes and awaken the entire Jewish people to repent out of love and joy.

Therefore, we must now focus on finding merit, connecting hearts, and loving every Jew. By the merit of this Ahavat Yisrael (love of fellow Jews), we will soon merit to see the salvation of God.

The Question: Why Have We Not Yet Merited a Spirit of Purity and Repentance?

In light of the above, an obvious question arises: We currently live in a generation that is experiencing all the tribulations of the "Footsteps of the Messiah" in terrifying abundance. We are in the End of Days (at the end of the Sixth Millennium since Creation), and the troubles we have endured have already softened our hearts and mentally prepared us for the Redemption. If so, why do we not yet see any "spirit of purity" descending upon us from on high? Why hasn't Elijah the Prophet come yet to awaken our hearts to complete repentance?

The Answer: Purity is Conditional First and Foremost on Returning to the Land of Israel

The answer to this is found explicitly in the Torah, in the Book of Deuteronomy (Parashat Nitzavim). The Torah describes the sequence of future events:

Stage A: "And the Lord your God will bring you into the land that your fathers possessed, and you shall possess it."

Stage B: "And the Lord your God will circumcise your heart and the heart of your offspring, to love the Lord your God with all your heart and with all your soul, for the sake of your life."

The Ohr HaChaim explains that the "circumcision of the heart" to love God is the greatest and deepest form of repentance there is. But the verse explicitly makes this dependent on arriving in the Land of Israel: Only after we return to take hold of our ancestral heritage will God circumcise our hearts, pour a spirit of purity upon us, and awaken us to repent out of love.

As long as we remain in foreign lands, the air of the lands of the nations and the impurity therein prevent the spirit of purity from resting upon us (similar to the Talmudic principle that "the Divine Presence does not rest outside the Land of Israel").

The Obligation Placed Upon Us: To Ascend to the Land of Israel

The conclusion from this is that there is now a holy obligation upon all of us to make the effort and ascend (make Aliyah) to the Land of Israel. We must utilize the circumstances and the means (the "messengers") that God (the Cause of all Causes) orchestrates in the world to bring us to the Land. Only if we return to the Land of Israel will God fulfill His promise to purify our hearts.

Through this, we can also understand the Rambam's approach: On the one hand, he rules that "Israel will only be redeemed through repentance" and that repentance is guaranteed to them at the end of their exile. On the other hand (as the Chatam Sofer explains regarding the Rambam's words in Tractate Sanhedrin), the process begins first of all with the Ingathering of the Exiles to the Land of Israel—even before the coming of the Messiah and the building of the Holy Temple. Arrival in the Land is what will enable the "circumcision of the heart," the repentance, and the preparation of hearts, following which the Messiah will come. In any event, the primary obligation is to return to the Land.

The Prophecy of Ezekiel: The Stages of Redemption and Purity

This order of events—first ascending to the Land and only afterward experiencing a spiritual awakening and purity—is made explicit in the words of the prophet Ezekiel (Chapter 36):

Ingathering of Exiles: "I will take you from among the nations, and gather you out of all the countries, and will bring you into your own land."

Purity and Repentance (Only after arriving in the Land): "Then I will sprinkle clean water upon you, and you shall be clean... A new heart also will I give you, and a new spirit will I put within you; and I will take away the stony heart out of your flesh, and I will give you a heart of flesh... and cause you to walk in My statutes... and you shall be My people, and I will be your God."

The prophet states unequivocally: The spirit of purity, the new heart, and the observance of mitzvot are guaranteed to us only after we arrive on the soil of our ancestors.

5. The Chatam Sofer: Rebuilding the Land Before the Coming of the Messiah

The Chatam Sofer (in his sermon for Parashat Parah) also establishes that this prophecy of Ezekiel deals with the period before the complete Redemption. The prophet continues later in the chapter to describe how the desolate land will bloom: "And the desolate, ruined, and destroyed cities will be fortified and inhabited... And they will say: This land that was desolate has become like the Garden of Eden."

The Chatam Sofer explains: Just as the Land of Israel is acquired through suffering (as stated in the Talmud, Tractate Berachot), so too, after the Jewish people have suffered terrible tribulations in exile, God will bring them to the Land. The great wonder is that the blossoming of the Land will not happen only in the Messianic era. After all, the prophet Zechariah describes that in the days of the Messiah, Jerusalem will be an open city (without walls, due to complete security), whereas Ezekiel describes a situation here where the cities are "fortified" (surrounded by a wall for protection).

From this, the Chatam Sofer proves that the process of the Ingathering of the Exiles, the rebuilding of the Land, its transformation back into a "Garden of Eden," and God's providence over His people—all of these will occur while we are still surrounded by the nations of the world, before the final, complete Redemption.

These concepts connect wonderfully: Our dwelling in exile, in the atmosphere of the lands of the nations, blocks us from receiving the spirit of purity. The Holy One, Blessed be He, through His wondrous Divine Providence, will orchestrate circumstances (including through the tribulations we have suffered) to gather us into the Land of Israel. There, on our own soil, we will rebuild the Land, and only there will God pour His spirit upon us and we will be purified.