The Greatest Tzedaka - Employment

A beautiful hi-tech firm in Yerushalayim that employed hundreds of Charedi women who support their families has closed down due to AI. 

This is no small challenge. It is nefashos mamesh. 

So if anyone has any leads to help re-employ some of these women, please contact me alchehrm@gmail.com. 

Supernatural

The history of the Jewish people is fundamentally different from the history of all other nations! As Giambattista Vico—regarded as the founding father of historiosophy (the discipline devoted to understanding the abstract processes governing history)—famously observed: the history of the nations is profane, whereas the history of Israel is sacred. All general history is driven by conventional historical forces, whereas the history of the Jewish people is propelled by meta-historical forces.

"God has always done everything that is necessary for mankind within the bounds of the natural, the fitting, and the rational, yet He has acted beyond the bounds of mere necessity with respect to Israel. Had He not done so, so small a people as Israel could never have endured through all the vicissitudes of time" (Norman Snaith, The Distinctive Ideas of the Old Testament, 1944, p. 141; cited by Rabbi Isidore Epstein in his work The Faith of Judaism, p. 137, n. 2). Indeed, nowhere in the entire world do we find an eternal nation save for the nation of Israel—"the Eternity of Israel" (I Samuel 15:29). Every nation that has risen and flourished has ultimately declined and vanished from the stage of history; only the nation of Israel was born and grew, flourished and expanded, was subsequently exiled from its land and perished—remaining for two millennia within the graveyard of the nations—until one day it rose to resurrection, emerged from the grave, ascended to its land, and re-established its sovereign state therein.

Nowhere in the entire world do we find a nation that has exerted so profound an influence as the Jewish people: the science of history was dominated by the Jew Karl Marx; the science of psychology was dominated by the Jew Sigmund Freud; theoretical physics was dominated by the Jew Albert Einstein; and the list goes on and on. It is impossible to measure the people of Israel by the yardstick applied to other nations!

"The revelation of Divine purpose in history, to which we are bidden to pay special attention, stands out with particular prominence in the annals of Israel—the people chosen by Supreme Providence as a unique instrument for the realization of Its design. The entire history of Israel is saturated with the presence of God. 'God,' says Professor Peake, 'who is never absent from history, rows here within its waters with heightened vigor.' How else can we explain the singular place this small nation has carved out for itself in the annals of humanity, and the profound impact of its religious thought and moral teaching? Among what other peoples do we find such intimacy with God, such penetration into the essence of the Divine and knowledge of Its purpose, or the unmatched legacy of the Prophets, who taught and elucidated the ways of the Lord to humankind? And what of the unique historical destiny of the Hebrew people? Where in the annals of humanity can we find a parallel to that wondrous vitality and astonishing political resurgence that welled up within the Jewish people after two thousand years of exile, dispersion, persecution, and torment? How can we explain all of this if not by the fact that God chose Israel for the fulfillment of His eternal purpose, and that in a manner utterly unique, He is ever-present within its miraculous history?" (Rabbi Isidore Epstein, The Faith of Judaism, p. 137).

Jean-Paul Sartre remarked: "I cannot judge the Jewish people according to the accepted rules of human history. The Jewish people is something beyond time" (quoted in Dr. Yaakov Herzog's A People That Dwells Alone, p. 58). And Johann Gottfried Herder wrote: "Israel was and remains the most remarkable people on earth. In its origin and its survival down to the present day, in its misfortune and its felicity, in its virtues and its flaws, in its decline and its ascent, it is so singular and unique that I regard the history of this people—its very nature and existence—as conclusive proof of the miracles and Scriptures we possess from it. Such a phenomenon could not be fabricated; such a history, with all that depends upon it and flows from it—in short, such a people—could never be the product of invention" (cited in Chief Rabbi Dr. Joseph Herman Hertz's A Book of Jewish Thoughts, p. 82).

Our master of blessed memory, would repeatedly explain, at great length, that the path to elucidating faith in these generations passes through contemplating the phenomenon of Israel and apprehending its Divine essence—Masekhta DeYisrael (the Treatise of Israel). In these discourses, he would elaborate upon three wonders manifest in the people of Israel, which constitute three dimensions into which Israel's unique spiritual endowment (Segulas Yisrael) is divided: the wonder of talent, the wonder of survival, and the wonder of influence.

"When speaking of the wonder of talent, he would describe at length the extraordinary giftedness revealed throughout history within the people of Israel—the pinnacle of which lies in Israel's unique aptitude for Torah and prophecy. On this wonder of talent he would dwell with particular emphasis. Regarding the wonder of survival, he would explain that it is scarcely possible to find anywhere in the world another example of a people exiled, persecuted, and so universally despised, yet nevertheless enduring, traversing the entirety of history, and even discovering within itself the strength to rise to resurrection. Our miraculous existence transcends the ordinary laws of history.

"Finally, the wonder of influence: there are talents belonging to peripheral avenues of life, which yield innovations in particular, localized domains; yet there are talents and forces possessing the distinct quality of transforming the face of the entire world. He would cite numerous examples demonstrating that the people of Israel excels in influence of this latter kind. Typically, he would illustrate this by pointing to Jews who contributed to general culture and science, as such examples are more readily grasped by those holding an external perspective; yet it is self-evident that the primary transformation of the world wrought by the people of Israel is achieved through our inner, spiritual forces—a reality comprehensible only to one who stands within" (from the volume Kodesh VeChol [Sacred and Profane], in memory of Col. Dror Weinberg, may God avenge his blood, pp. 185–186;).

הערצת גדולי ישראל למרן הרב זצ"ל:(גם אחרי פרסום ספר "אורות")

הערת המלקט: לקט זה, קבלתי בדואר מאדם ששמו ר' יעקב (ולא הודיע את שם המשפחה שלו)

חלק מהחרדים טוענים שאחרי פרסום הספר "אורות" הרבה מהגדולים התייחסו אל הרב קוק בשלילה [במיוחד באתר אחד שמוקדש לביזוי הרב זצ"ל]. ולשם כך משתמשים גם בשקרים וגם בזיופים כמו בספר "דת הציונות" שת"ח תקפו אותו ואת מחברו בחריפות רבה ביותר. אך ההפך הוא הנכון, רובם ככולם של הגדולים בזמנו התייחסו לרב קוק כאל אחד הגדולים ביותר, אף אם חָלקו על השקפתו בחריפות. אלו שפסלו את דעותיו ואת אישיותו כאחד היו המיעוט.

הגאון הרב שלמה אליעזר אלפנדרי זצ"ל, על אף התנגדותו החריפה לציונות, במכתב מז' בשבט תרפ"ד אל מרן הגאון הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל (צילום של המכתב הופיע בעתון "יום השישי" כ"ו בתשרי תשנ"ב) כתב: 'הכהן הגדול מוהרא"י קוק', ובהמשך הביע הרב אלפנדרי את מחאתו החריפה נגד מי שפגע בכבודו של הרב קוק: "הגיע לאזני מפי עדים נאמנים ש... פער פיו מבלי חוק ודברי שחץ על הרב והתבטא בביטולים כלפי הרבי קוק וגדף מערכות ישראל אלופי ישורון. תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק!" [ראה "אגרות לראי"ה", מהד' תש"ן אג' קנ"ג] וכן הרב אלפנדרי ביקש את הערותיו של הרב קוק על גליונות דברי קבלה שכתב וקיבל את השגותיו. יש לציין שהקשר בין הרב אלפנדרי לרב חרל"פ נוצר דרך הגאון הרב בן ציון שפירא זצ"ל, בן הגאון הרב יהושע צבי מיכל שפירא זצ"ל, מגדולי המקובלים ורבו הראשון של הרב חרל"פ. עצם הקשרים הטובים עם הרב חרל"פ שהיה תלמיד מובהק לרב קוק והשקפתו היתה כהשקפת הרב קוק, מראה כאלף עדים שעל אף התנגדותו להשקפה זו, הרב אלפנדרי לא פסל מי שהולך בהשקפה זו, ואף רואים במכתב הנ"ל הערכה רבה ביותר לרב קוק, וכל פרסום בשם הרב אלפנדרי שאומר שהוא פסל את הרב קוק עצמו הוא שקר וזיוף גמור.

הגאון הרב ישראל מאיר הכהן זצ"ל, הנקרא "חפץ חיים", כתב (בקיץ תרפ"ג): "אל כבוד הגאון הגדול י"א (ירא אלוקים) וכו' וכו' כקש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן נ"י'. ["אגרות לראי"ה", מהד' שנת תשמ"ו, אג' צ. עוד שם אג' כא] וכן במכתב למשלחת הרבנים שיצאה לארה"ב בתרפ"ד מטעם מוסדות התורה בירושלים כתב בראשו: 'לכבוד הרבנים הגאונים הגדולים מהר"ר אברהם יצחק הכהן קוק נ"י אב"ד דעיה"ק ירושלים, מו"ה אברהם דוב שפירא נ"י אב"ד דקאוונא, ומו"ה משה מרדכי אפשטיין אב"ד דסלאבאדקה. [שם, אג' צ"ט]. בנוסף ליחס המרשים לרב קוק רואים כאן שהחפץ חיים מתייחס לסמכות רבנותו של הרב קוק בירושלים כמו רבנותם של הרב שפירא בקובנה והרב אפשטיין בסלבודקה. עוד בשנת תרמ"ח, כתב החפץ חיים לאדר"ת, אודות מה שהראי"ה התקבל לרבנות בעיר זיימיל "מאד שמח לבי על זה, ויתן ד' שיעלה מעלה מעלה כי הוא גדול אמיתי בתורה" (שם, בנספחות, אגרת בעמ' רנ"ה) וכן מזה שהרב קוק עמד בראש המשלחת הרבנית הזאת שיצאה מטעם מוסדות התורה בירושלים, מוכח שרוב ככל רבני ירושלים וראשי הישיבות בה תומכים ברב קוק ורואים בו את רבם ומנהיגם, וה"אמרי אמת" כתב בפירוש במכתבו המפורסם מהאניה שרוב רבני ירושלים עומדים לצד הרב קוק. וכך כתב הביוגרף הנודע של הח"ח ובעצמו מתלמידי הח"ח בראדין, במאמר שפרסם אודות הראי"ה קוק כבר בשנת התרצ"ו: "לפני חמש עשרה שנה, בכנסיה הגדולה של אגודת ישראל בקיץ תרפ"ג, סופר, שהחפץ חיים שמע בהזדמנות איך שאחד התחיל להתקיף את הרב קוק הוא הגיב בחרדה: צריך לעשות קריעה כששומעים מילים כאלה! מען דורף קורע זיין (תרגום מיידיש: יש לקרוע קריעה)!" ( המסילה', שנה א' חוברת י"ב, תרצ"ו, עמ' 19). הרב משה צבי נריה, מביא עדויות לכך שהח"ח אף סירב ללחוץ את ידיהם של בני המשלחת הירושלמית של אגודת ישראל, ואמר להם: "לאלה שעושים מחלוקת נגד רבה של ירושלים איני נותן שלום!" והוסיף: "דעו לכם כי הוא קדוש וטהור, וכל הנוגע בו לא יינקה!". (עיין דברי הרב נריה, "בשדה הראי"ה", 225-227).

גאון הקבלה הרב שלמה אלישיב זצ"ל, שהרב קוק היה תלמיד-חבר שלו בקבלה, אמר לגאון הרב אריה לוין זצ"ל: "רבי אברהם יצחק הוא כליל השלמות: שלמות בגאונות, שלמות בצדקות, שלמות במחשבה, ושלמות בהנהגה!" ועל גדולותו של הרב קוק בתורת הנסתר אמר הגר"ש שהרב קוק בקי בכל שיטות הקבלה "ועליו ניתן לאמר כל רז לא אניס ליה!". פעם הרשה לעצמו אחד מגדולי הקנאים בירושלים להשמיע בפני ה'לשם' דברי קטרוג על הראי"ה, הפסיקו ה'לשם' ואמר: "לי לא תספרו מי זה הראי"ה ומה טיבו. מה אתם יודעים מי הוא? הלא לילות ישבנו יחד!" [ראה "אגרות לראי"ה" שנת תש"ן, אג' קל, רלב].

הגאון הרב שמואל סלנט, אב"ד ירושלים, כתב לו בשנת תרס"ח: "כבוד ידידינו הרב הגאון הגדול המפורסם, צדיק מושל ביראת אלקים" (אגרות לראי"ה, שנת תש"ן, אג' לז).

הגאון המקובל הרב חיים יהודה לייב אויערבך זצ"ל, ראש ישבת המקובלים האשכנזית, "שער השמים", היה מגדולי מעריציו של הרב קוק, והיה לוקח את בנו הגאון ר' שלמה זלמן זצ"ל להשתתף בסעודה השלישית של הרב קוק.

הגאון הרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, התייחס בהערכה אישית רבה ביותר לרב קוק גם אחרי פרסום ספר "אורות". וב"האיש על החומה" בכרך השלישי בפרק "האמת והשלום אהבו" המתחיל בעמוד 399, מובא שבמחלוקות הקשות ביותר וגם בעניין הספר "אורות", שרר בין שניהם יחס של הערצה הדדית, כלומר גם מצד הרב זוננפלד לרב קוק. וב"יחידי סגולה" של הרב איסר פרנקל מובא בפרק על הרב זוננפלד שבתשובה לשאלת אנשיו מדוע הוא מדבר עם הרב קוק בדברי תורה בפגישותיהם ברחוב, ענה: "הרב קוק הוא צדיק גמור, אך דרכינו נפרדות!" נכד של מקורב לרב זוננפלד ונכדה של מקורב לרב קוק, הרב אברהם יצחק לבקוביץ זצ"ל, באו בברית הנישואין ובשנת תר"ץ נולד להם בן. המקורב לרב זוננפלד הזמינו להיות הסנדק. וכך הרב לבקוביץ מרחובות, שאצלו נָפַשׁ הרב קוק בימי הקיץ, הזמין את הרב קוק להתכבד בסנדקאות. הכפילות הזו נודעה לרב לבקוביץ ברגע האחרון, ובדרך לברית המילה שהתקיימה בבית החולים "ביקור חולים" אמר זאת הרב לבקוביץ לרב קוק, והרב קוק אמר שהוא יסדר את העניין. כשהגיעו למקום הברית כבר היה שם הרב זוננפלד וכשראה את הרב קוק נכנס, קם מיד לכבודו. הרב קוק אמר לרב זוננפלד: "כיבדו אותי בסנדקאות ואני מכבד את מר". הרב זוננפלד סירב ולא הסכים בשום אופן לקבל את הכבוד להיות סנדק במקום הרב קוק. בברית מילה אחרת שהתקיימה באותו בית חולים וגם בה נפגש הרב קוק עם הרב זוננפלד, עם סיום הברית רצו להזמין עגלה בעבור הרב קוק, אך הוא סירב והתעקש ללכת ברגל. הרב זוננפלד הלך עימו וליווהו עד ביתו של הרב קוק. הרב קוק ביקש מהרב זוננפלד להתפלל לרפואת אמו שהיית חולה אז. הרב זוננפלד הגיב מיד: "להתפלל על אותה צדקת, מרת פערלה זאלטא, די גאלדענע בויך ("בטן הזהב")? הרב קוק הוסיף שגם הוא אינו חש בטוב וביקש מר' יוסף חיים להתפלל לשלומו. מיד בירכו ר' יוסף חיים ואמר: "אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך". הרב הוטנר סיפר שבערב פסח אחד הוא ליווה את הרב קוק בדרכו לכותל המערבי וראו את הרב זוננפלד צועד לקראתם. הרב קוק הזדרז להקדים בברכת "חג כשר ושמח", והרב זוננפלד השיבו בברכת החג והוסיף: "אני מברך אותו שלשנה הבאה אראהו שוב כאן כשהוא טובל רגלו בדם", וכוונתו שיזכה להקריב קורבן פסח, לפי הגמרא בפסחים (סה, ב): "שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם", והכוונה שם לדם קרבן פסח. הגאון הרב מנחם יהודה אושפיזאי זצ"ל ליווה בבוקר אחד מחגי השבועות את הרב קוק בדרכו לכותל לאחר תפילת ותיקין בבית מדרשו, בית המדרש של ישיבת "מרכז הרב" בזמנו. בסמטה שליד הכותל נפגשו ברב זוננפלד שחזר מתפילת ותיקין בכותל, ובירך הרב זוננפלד את הרב קוק שיזכה להיות כהן גדול בבית המקדש. לא פעם הרב זוננפלד והרב קוק נפגשו בשמחות, וכשהרב קוק נכנס כשהרב זוננפלד כבר נכח במקום, הרב זוננפלד היה קם לכבוד הרב קוק ומציע לו את כסאו, אך הרב קוק בענוותנותו היה מסרב. ופעם אחת לפחות הגיב: "אינני רוצה לתפוס את כסאו של מר!" כשהזדמנו שניהם לסעודות מצווה כגון בייסוד ישיבת "חיי עולם" היה הרב זוננפלד לוקח "שיריים" מסעודת הרב.

הגאון הרב אברהם ישעיה קרליץ זצ"ל (ה"חזון איש") פנה אליו אחרי עלות ארצה באמצע תמוז תרצ"ג 'הוד כבוד מרן שליט"א שלומכם ישגה'. (אגרות לראי"ה", שנת תש"ן, אג' שי). והחזון אי"ש השתמש בתואר הכבוד "מרן" רק לגדולים ביותר בעיניו כמו הרב מלצר, הרב גרודז'ינסקי, הרב יצחק זאב סולובייצ'יק והרב אלחנן בונם וסרמן. וכן, בהנחת אבן הפינה לישיבת "בית יוסף" בבני ברק, החזון אי"ש עמד משך כל זמן נאום-הברכה של הרב קוק, כבוד שלא נתן לגדולי תורה אחרים שדיברו שם. לאלה ששאלו אותו מדוע שלא ישב, הוא ענה: "די תורה שטייט!" (יידיש: "התורה עומדת!"). (הרב נריה, "בשדה הראי"ה", עמ' 232-234 ראה שם צילום המעמד).כששכב מרן הרב קוק זצ"ל על ערש דווי, הגאון הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי זצ"ל סיפר לחזו"א על מחלת הרב. כששמע החזו"א על מצבו הקשה של הרב זלגו עיניו דמעות ושלח מיד שליח להודיע לרב קוק שהוא מתכוון לבקרו, אך הרב קוק ענה לשליח: "החזון איש הוא מהשקדנים הגדולים שבדור, ואני חס על ביטול התורה שלו. אנא מסור לו שאני מבקש שיתפלל עלי בביתו.

הגאון ר' אברהם מרדכי אלתר מגור זצ"ל, מיד לאחר פגישתו הראשונה עם מרן הרב, בשנת תרפ"א, יצא ואמר: "סבור הייתי שאני בא לבקר רב, ולבסוף מצאתי כאן רבי" (במובן של צדיקות וחסידות, שהרי הרב קוק לא היה רבי חסידי). עוד אמר בהתפעלות: "הוא לא רק יודע ללמוד, הוא שקוע בלימוד" (תרגום מאידיש - ליקוטי הראי"ה ח"ב לרב נריה ע' 133). סיפר בנו האדמו"ר רבי פנחס מנחם אלתר לרב נריה: "אחרי הפגישה הראשונה של אבא עם הרב, הוא הורה מיד לאנשי פמלייתו שיקנו בשר רק מהשחיטה העומדת תחת פיקוחו של הרב", ולא מהשחיטה שבפיקוח העדה הפורשת (ליקוטי הראי"ה ח"ב ע' 136). גם הרב אברהם ברומברג כותב בספר "הרבי מגור" בסדרת "מגדולי התורה והחסידות", כרך כ"ד, כי הרבי הקפיד תמיד לבקר תחילה את הרב קוק, ורק אח"כ את רבני העדה החרדית, למרות שהיו מבוגרים מהרב קוק ואף היו קשורים ל'אגודת ישראל' שהוא היה ממנהיגיה הבולטים. וכך נהג גם לאחר מכן, בשנת ת"ש, שהקפיד לבקר תחילה את הרב הראשי הרצוג, ורק אח"כ את הרב דושינסקי מהעדה החרדית. עוד אמר הרבי אחר פגישתו עם מרן הרב: "בעל מוח כזה לא היה במאה השנים האחרונות". וגם כשהזכירו לפניו את גאוני הדור שלפניו לא שינה את דעתו. ויש לדעת כי הרבי הכיר רבים מגאוני הדור: אביו הלא היה בעל ה'שפת אמת', סבו הגדול הוא בעל חידושי הרי"ם, גם הכיר את בעל ה'אבני נזר'. ואע"פ כן אמר משפט חריף שכזה. כשביקר מרן הרב קוק במקום אכסנייתו של הרבי, סיפר לו הרבי שעתה הוא עומד להפריש תרומות ומעשרות בפעם הראשונה. אמר לו הרב קוק, אם כן תזכה גם בברכת 'שהחיינו', כדברי רש"י (מנחות עה, ב) ביחס לכהן המקריב בפעם הראשונה, וכפסק הרמ"א ביורה דעה כח. הרבי הקשה, הרי הש"ך מערער על פסק הרמ"א, וכן דעת הפר"ח. אולם מרן הרב חזר וביסס את דעתו, תוך כדי בירור שיטות החולקים ביסודיות ובהרחבה כדרכו. ואף הוסיף לומר לרבי, כי שמחת בואו לארץ ישראל אף היא מצטרפת לשמחת קיום המצווה בפעם הראשונה, והרי הוא יכול לברך בלא חשש. אחרי ששמע הרבי את דבריו המקיפים של הרב, קם ואמר: "אם מרא דאתרא, רבה של ירושלים, פוסק שיש לברך, מקבל אני את דעתו". וברך 'שהחיינו' בשמחה. הרב קוק הציע לרבי לשבת בכורסה. אולם הרבי סירב, ואמר שגם בביתו אינו יושב אלא על כסא רגיל. אבל הרב שרצה לכבדו אמר לו: "כל מה שבעל הבית אומר לך עשה חוץ מצא" (דרך ארץ פ"ז). השיב הרבי, אבי מורי מפרש "חוץ מצא" - חוץ מן הדברים המוציאים את האדם מן העולם, והרי אחד מהם הוא 'כבוד'. נענה הרב, אמנם פירוש נאה הוא, אבל הוא נגד התוספות ד"ה אין מסרבין וכו' בפסחים (פו, ב) שם מפורש שאע"פ שיש בכך כבוד, יש לשמוע בקול בעל הבית. הרבי, שהיה בעצמו גאון מופלג, וכבר זכה להכיר רבים מגאוני הזמן, התפעל מאוד מהערתו של מרן הרב שנאמרה כלאחר יד, והצביעה על זיכרון וחריפות שאין דוגמתם. אע"פ כן לא ויתר הרבי על מנהגו ולא ישב על הכורסה (הרב ברומברג). במכתבו המפורסם מהאניה לאחר ביקורו הראשון בארץ כתב הרבי מגור: "והרב הגאון רבי אברהם קוק שיחיה הוא איש האשכולות בתורה ומדות תרומיות. גם רבים אומרים כי הוא שונא בצע. אולם אהבתו לציון עוברת כל גבול, ואומר על טמא טהור ומראה לו פנים, כאותו שאמרו חז"ל בפרק קמא דעירובין (יג, ב) על מי שלא היה בדורו כמותו ומטעם זה לא נקבע הלכה כמותו, ומזה באו הדברים הזרים שבחיבוריו...". שאלוהו מה ראה לכנות את הרב קוק "איש האשכולות" (אגרות לראי"ה", מהד' תש"ן אג' קצט), השיב שהתשובה ברש"י. כוונתו לרש"י על דברי הגמרא בסוטה: "מאי אשכולות? אמר רב יהודה אמר שמואל: 'איש שהכל בו' ", ופירש רש"י: " 'איש שהכל בו' - תורה לאמתה, אין דופי שכחה ומחלוקת". וכן שאלוהו, והרי אמרו במשנה (סוטה ט, י), שבטלו אנשי אשכולות, והשיב: עיינו בתוספות בבא מציעא כט, ב', וכוונתו היתה שאע"פ שבטלו, מעת לעת עדיין ייתכן שיופיעו אנשי אשכולות. גם מהמשפט הביקורתי ניתן לראות את הערצת הרבי לגדולתו של הרב קוק שרואה את הרב קוק כמי שאין כמותו בדורו, אף שלא פוסקים כמותו כמו המקרה בגמרא. בנוסף כתב במכתב: "והנה מדברי הרב הגאון רבי אברהם קוק שיחיה הנ"ל תכירו מידותיו - כי הגם שרוב מאנשי עיר הקדושה והרבה מהרבנים עומדים על צידו, עם כל זה חולק כבוד להרבנים הזקנים". כאן רואים עדות מפורשת שרוב הקהילה היהודית והרבנים בירושלים תמכו ברב קוק וראו בו את רבם, ולא ברב זוננפלד. בעת ביקורו השני של הרבי בירושלים, בשנת תרפ"ד, ביקש אחד מחסידיו לכבד את הרבי בסנדקאות, ורק אחר שהתברר לרבי שהרב קוק לא ייפגע מזה, הסכים. הרב קוק כובד בברכות, ושלא כמנהג הרווח, לאחר שגמר את ברכת 'כורת הברית', שתה מן היין, ורק אח"כ המשיך "אלוקינו ואלוקי אבותינו קיים את הילד הזה" וכו'. כשקם הרבי מכסא סנדקאותו, שאל את הרב מדוע נהג כך. השיב לו הרב: "כורת הברית" זה סוף הברכה, ואילו ההמשך הוא תוספת בקשה. תשובתו של הרב נראתה מאוד בעיני הרבי, והוא כתב אח"כ לאחיו והודיע לו שאע"פ שמקודם נהג לשתות בסוף הבקשה, הרי מכאן ואילך גם הוא ינהג כך. ואמנם כך נוהגים בניו אחריו. בתרפ"ג-תרפ"ד שהה מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק בוורשה לרגל נישואיו, וכדי לעשות תעמולה למען עליית יהודים יראי שמים ובעלי הון, כדי לבנות את הארץ ולהשפיע על אופייה של החברה המתגבשת בה. לאחר ביקורו השני של הרבי בארץ, נכנס אליו הרצי"ה לשאול בשלום אביו, אמר לו הרבי בהתרגשות: "מה כבודו שואל על אבא? הלא הוא מלא קדושה!" אח"כ הוסיף: "כבוד מעלת אביו הוא איש אמת וכל מעשיו לשם שמים!" (לקוטי הראי"ה' ח"ב, עמ' 136) בביקור השלישי של ה'אמרי אמת' בארץ, בשנת תרפ"ז, התלווה אליו גיסו הגאון הרב צבי חנוך הכהן לוין זצ"ל, רבה של בנדין, שנודע כגדול בנגלה ונסתר, והיה עוסק רבות בסדר קדשים, ואף חיבר כמה ספרים. סיפר הרב אהרן טייטלבום על ביקורם של הרבי וגיסו אצל הרב קוק: "הייתי נוכח אז בבית הרב. לאחר חילופי דברים בין הרב לרבי, התחיל הרב מבנדין שואל את הרב על דברים בהלכה שהוקשו לו בלימודו במקומות שונים, והרב השיב על כל שאלה ושאלה, מתרץ קושיות, מיישר תמיהות ומגלה עמוקות. והנה שמתי לב שעם כל תשובה שהרב משיב, מפנה הרבי מגור את ראשו אל הרב מבענדין, בתוספת של הנהון, שמשמעותו היא "אתה רואה!" כיוון שהדבר התמיה אותי, הרשיתי לעצמי לפנות אחר תום הביקור אל הרב מבענדין ולשאול אותו לפשר הדבר. הסביר לי האורח החשוב: כשנסעתי עם הרבי באניה, נשאנו ונתנו בהלכות שונות. היו דברים שהרבי השיב עליהם, והיו דברים שעליהם אמר: כשנבוא ירושלימה וניפגש עם הרב קוק תשאל אותו והוא כבר ישיב לך. כפי שראית, השיב לי הרב על כל שאלותיי, ותנועותיו של הרבי באו לומר שאכן צדק כשהיה בטוח שהרב ישיב לי על הכל" (ליקוטי הראי"ה' ח"ב עמ' 149). הרב מבנדין עוד הספיק לשאול את הרב שאלות בענייני קדשים וענייני קבלה, וכולו היה מלא הערצה כלפיו. לאחר שחזר לפולין, סיפרו שהרב מבנדין היה מספר בשבחו של מרן הרב, ואמר: "העולם אינו יודע את הגדלות של הרב קוק! בירושלים מכהן רב בעל השגות מופלאות ביותר!" באחד מביקוריו כשנלוו אליו גיסו, הרב מבנדין והאדמו"ר הגאון ר' יצחק זליג מורגנשטרן מסוקולוב, ולאחר ביקור הרב קוק במעונו של הרבי מגור שבו התווכחו על דברי הרב בעניין ההתעמלות של צעירי ישראל, מיהר האדמו"ר מגור ללכת לבית הרב כדי להחזיר ביקור, וסירב לנסוע בעגלה. הוא רצה לכבד את הרב קוק בביקור ברגליו וצעד מאכסנייתו בעיר העתיקה עד ביתו של הרב קוק. 

בסיום סעודת נישואי בן אחיו של הרבי, שאליה הוזמן גם הרב קוק, כיבד האדמו"ר את הרב קוק גם בזימון לברכת המזון וגם בשבע ברכות. וכן אחרי הקידוש בשבת ב"שבע ברכות" ערבב הרבי את השיריים מכוס הקידוש שלו וכוס הקידוש של הרב ונתן לחסידים לשתות. כששמע הרבי על מחלתו של הרב, פקד במכתב על בנו רבי שמחה בונים אלתר (לימים נהיה לאדמו"ר) לבקר את הרב ולמסור לו את איחוליו בכתב ידו: "הנני לברך את כבוד תורתו ברפואה שלמה. המקום יהיה בעזרו שישלח לו רפואה שלמה בקרוב, לשמחת לב אוהביו". סיפר האדמו"ר ר' פינחס מנחם, שבהיות הרבי באניה בדרכו לארץ ישראל, באלול תרצ"ה, שמע על פטירתו של הרב, וגעה בבכייה בלתי רגילה. זה היה דבר נדיר מאוד אצל הרבי, שכמעט ולא בכה. אין זאת אלא כי ידע את גדולתו של מרן הרב קוק זצ"ל. וכן בביקורו הזה אמר לגרי"צ דושינסקי זצ"ל, ראב"ד העדה החרדית (כשהרב בנגיס שימש בהמשך כראב"ד לצדו) שלא השתתף בלוויית הרב קוק, שאם הוא היה בירושלים בזמן הלוויה הוא היה צועד ברגל אחר מיטתו של הרב קוק עד הר הזיתים.

הגאון הרב חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל כותב לראי"ה בר"ח כסלו תרצ"ד: 'הוד כבוד ידידי הרב הגאון הגדול המפורסם וכו' כקש"ת אברהם יצחק הכהן שליט"א'.

הגאון הרב דוד שפרבר מבראשוב זצ"ל מגדולי הפוסקים (שו"ת "אפרקסתא דעניא") כתב לרב קוק: "... ויואל לשלוח לי את חיבורי הטהרה ודברות קדשו ולהבות אש מזבח אהבתו לה' ולעמו, והיה כאשר טעמתי מיערות דבשו ונופת קדשו ותאורנה עיני, כי נפתחו ארובות חכמתו ואראה אור האמת כי יהל, וכהקיר בור מימיה הקרו שביבי נוגה עומק תבונתו המאירים מחשכי תבל, והמה מרפא לנפש מתהפוכות הדורות ובלהות הזמן, אשרי עין ראתה כל אלה אשר ראה הכהן הגדול מאחיו...", ובסוף המכתב הוא כותב: "ואילו זכיתי גם לשאר ספרי אדמו"ר האדם הגדול בענקים.. מה מאושר הייתי..."

הגאון הרב זליג ראובן בנגיס זצ"ל (שדגל בהשקפת העדה החרדית והיה ראב"ד העדה החרדית לאחר פטירת הרב קוק), כותב לרב קוק, שהכירו מישיבת וולוז'ין, כותב בתרפ"ו: "הרב הגאון האדיר, תפארת ישראל... הכהן הגדול מאחיו...". וכתב לרצי"ה במכתב התנחומין ששלח לו על פטירת אביו: 'להסתלקות והדר"ג מר אביו פאר הדור זצלה"ה, שאין זה אבל פרטי למשפחתו רק (אלא) אבל כללי לכל עדת ישראל למקומותם למושבותם'.

הגאון הרב יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל (שהיה מתנגד חריף לציונות) כתב לרב קוק במכתב אליו: "הרב הגאון הגדול המפורסם, תפארת ישראל..." (אגרות לראי"ה, שנת תש"ן, אג' שע). ובמכתב אחר (שם, אג' שעג) מכנה את הרב קוק "פאר הדור". 

הגאון הרב ירוחם הלוי לייבוביץ' זצ"ל שהיה אף הוא מתנגד חריף לציונות כתב בשנת תרצ"ד לרב קוק: 'לכבוד הרב הגאון המפורסם בכל קצוי תבל, סיני ועוקר הרים, צדיק וחסיד, כליל המעלות והטוהר, רשכבה"ג ומרא דארעא דישראל, אדמו"ר הגאון א"י הכהן קוק שליט"א' (אגרות לראי"ה, מהד' שנת תש"ן, אג' שכג. עוד ראה איך תיארו באג' שמג). וכן הגאון הרב שאול ישראל זצ"ל אמר שלפני שעזב את ישיבת מיר כדי לעלות לארץ ללמוד ב"מרכז הרב" (למד כחצי שנה במיר לפני עלותו ארצה), אמר לו המשגיח הנודע שיאמר לרב קוק שהוא מקנא בעולם הבא שלו על תרומתו לעולם התורה.

הגאון הרב ברוך דב לייבוביץ זצ"ל שהיה גם הוא מתנגד חריף לציונות, כתב בראש מכתבו לרב קוק: 'כבוד הגאון האמתי, נר ישראל, עמוד הימיני כקש"ת'. (אגרות לראי"ה, מהד' תש"ן, אג' רפ"ה).

הגאון הרב נתן צבי פינקל זצ"ל, "הסבא מסלבודקה", כתב לרב קוק מחברון שאליה הגיע בתרפ"ה עם ישיבת "כנסת ישראל" (שנקראה גם ישיבת סלבודקה המוכרת מאז מעברה לירושלים לאחר פרעות תרפ"ט כ"ישיבת חברון" ושמה הרשמי הוא "כנסת ישראל - חברון", כשיש לציין שיש לה סניף הנקרא "ישיבת סלבודקה"): 'הגאון הגדול המפורסם בקצוי ארץ בגאון תורתו, חכמתו וצדקתו ובנועם מידותיו העמוקות והנשגבות באור תורה אוהב עם ישראל במסירת נפש כו' כקש"ת הגרא"י הכהן שליט"א, אב"ד ור"מ דירושלים עיה"ק (אגרות לראי"ה, מהד' תש"ן אג' ר"ב). וכן אמר לתלמידו הגר"י הוטנר זצ"ל (ראה בפסקה הבאה דבריו על הרב קוק): "הוא אמנם לא למד בישיבות המוסר, אבל 'ער איז די צורה פון מוסר!' ('הוא הצורה של המוסר!')" ("בשדה הראי"ה" של הרב נריה, עמ' 427).

הגאון הרב יצחק הוטנר זצ"ל אמר על הרב קוק: "הרב היה בקי בכל התורה כולה, בבלי וירושלמי, בנגלה ובנסתר, כל רז לא אניס ליה...!" ("בשדה הראי"ה" להרב נריה, עמ' 425). "הרב היה גדול בתורה, ביראה ובחסידות מכל אותם אשר חלקו עליו!" ("בשדה הראי"ה" של הרב נריה, עמ' 433) כל זאת אינו סותר להערצתו לבן דורו, הגאון ר' יואל טייטלבוים זצ"ל מסטמר, אך הרב הוטנר מהיכרותו האישית והקרובה עם הרב קוק ראה שהיה גדול מכל אלו שחלקו עליו. וכן אמר: 'הרב היה איש הגר"א!' וכוונתו למה שכתב ב"פחד יצחק" (ראש השנה, מאמר י"ד)"הגר"א - איז דער פשט - התיחסות לכל מקצועות התורה מבלי להבליט פנים אחד על השני - היקף כללי המאחד את כל חלקי התורה". ועל קשריו על הרב אמר: "הקומה התחתונה שלי... היא הסבא מסלבודקה, והקומה העליונה היא הרב קוק!" ו"אלמלא נפגשתי עם הרב קוק הייתי חסר 50% מהווייתי!" ("בשדה הראי"ה" עמ' 432). וכן התבטא פעם: "איך בין דאך גיווען ביי הרב קוק אונטער זיין טלית קטן!" [="הלא הסתופפתי אצל הרב קוק תחת הטלית הקטן שלו!"] היכרותו עם הרב קוק החלה בתרפ"ה כבחור בישיבת "כנסת ישראל" שעלתה מסלבודקה לחברון, ועלה לירושלים מדי פעם ובא לפני הרב קוק ושוחח עמו בדברי תורה והפך לתלמידו, בתרצ"ב יצא לעיר הולדתו ורשה לביקור משפחתי ולהוצאתו את ספרו הראשון והחשוב "תורת הנזיר" כשהסכמת הרב קוק מתנוססת בראש ההסכמות, ובמכתב הבקשה להסכמה מכ"ב בטבת תרצ"ב כתב הרב הוטנר: 'הוד כבוד אדמו"ר הגאון הגדול, עטרת ישראל וקדושו מרן ר' אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א', וחתם: 'בצפיה למכתב כ"ג (כבוד גאונו) הנני חותם המתאבק בעפר רגליו. יש לציין שהמו"ל השמיט על דעת עצמו את ההסכמה הזו מהמהדורה השנייה של הספר, ובכך רק פגע בכבודו של הרב הוטנר. לאחר הוצאת הספר לאור חזר הרב הוטנר לקרבתו של הרב קוק עד פטירת הרב קוק. בשלב מסוים נסע לארה"ב לכהן בראשות ישיבת "רבי חיים ברלין". הרב נריה ביקר אותו שם והרב הוטנר הראה לו איך הוא מעבד בשיעורו קטע מ'עולת ראי"ה'. כך עשה בלי שידעו, כדי לא לעורר את מחלוקת הקנאים, והכניס לשיעוריו רעיונות וביטויים מתורתו של הרב קוק והיה מצטט מדברי הרב קוק. כך קרא למאמריו "הלכות דעות וחובות הלבבות", ביטוי שהרב הוטנר לקח ממאמרו של הרב "תחיית הקודש" שנדפס ב'מאמרי ראי"ה' ח"א, עמ' 49.

הגאון הרב איסר זלמן מלצר זצ"ל אמר לרב גרודז'ינסקי בביקור אצלו בהתייחסו לרב קוק: "אנו [נחשבים להיות] "גדולים"[רק] עד [שנגיע ל] בריח הדלת שלו!" ("שבחי הראי"ה", ע"י חיים ליפשיץ, עמ' ר"ב). אמר על רב אחד שדיבר בגנותו של הרב קוק: "קודם שיתפלל תפילת נעילה כפי שהרב קוק מתפלל מנחה רגילה, ורק אחר כך יוכל לדבר על הרב!" (שבחי הראי"ה, חיים ליפשיץ, עמ' ר'). ובהספד על הרב קוק אמר ר' איסר זלמן: "יחיד הדור בגאונות, יחיד הדור בצדקות, יחיד הדור בחסידות!". ו"עם מותו של הרב נפגע חוט השדרה של עם ישראל!" (שבחי הראי"ה, של חיים ליפשיץ, עמ' ש"ה). וכך כתב הגרא"ז במכתב עידוד והסכמה להוצאת כתבי הרב קוק, כ"ח באב תש"ה: "במלאת עשר שנים להסתלקות גאון ישראל מוהרא"י הכהן קוק זצ"ל. נוסף לאשר כבר נודע בכל תפוצות ישראל, עוצם גודלו בכל מקצועות התורה, בהלכה ואגדה, מוסר ודעת, לבד זה היה גדול מאוד בקיום מצות "ולדבקה בו", שלדבקותו בד' ותורתו, אין מילים להעריך את ערכו. ראוי לתלמידיו ומוקירי שמו ללמוד ממסירותו בכל לבבו באהבת ד' וישראל עמו, ותשוקתו העצומה לזכות את כל אשר היה ביכולתו להשפיע עליו, בין בדבריו החוצבים להבות אש בדרשותיו ובין בספריו הגדולים... וראוי להתחזק ולעשות רצון הצדיק, לגמור ולהוציא את כל ספריו הגדולים, אשר עמל עליהם ביגיעה עצומה". הגרש"ז אוירבך שהיה תלמידו בשיחה בינו לבין הרב נריה, דיברו על כך שהגאון ר' איסר זלמן כינה את הרב קוק "שר התורה". 

הגאון הרב צבי פסח פרנק זצ"ל אמר על הרב קוק: "נבצר ממני מחמת חולשתי להעלות על הכתב פרשת גדולת ענק הרוח, הגאון האדיר, פאר הדור, ראי"ה קוק זצ"ל..."

הגאון הרב אהרן קוטלר זצ"ל כותב בראש מכתבו לרב קוק: 'מעלת כבוד הגאון הגדול המפורסם בכל קצוי הארץ, פאר הדור, עמוד הימיני, פטיש החזק, מעוז ומגדול לתורה ולדת...". (אגרות לראי"ה, מהד' תש"ן, אג' רצ"ו).

הגאון הרב מאיר שפירא זצ"ל [מייסד הלימוד ב"דף היומי"] כתב לרב קוק בלשון זו: "אל חכימא דיהודאי, רב האי גאון ודגול מרבבות קודש, שר התורה ופאר הדור, מרא דארעא דישראל". (אגרות לראי"ה", מהד' תש"ן, אג' רס"ה). במכתב הוא בקש ברכה מהרב קוק לכבוד פתיחת ישיבתו, ישיבת חכמי לובלין בשנת תר"ץ.

הגאון הרב אליעזר יהודה פינקל זצ"ל בדברי תנחומיו לרצי"ה כתב: "... ומה נורא השבר לכל בית ישראל בהיעדר מנהיגו וקברניטו הדגול, אשר הקריב תמיד את נפשו לטובת האומה, וברוחב לבבו ואהבת ישראל הטהורה, בגדלותו, בצדקתו וברוחו הכביר היה לסמל השלום...!"

הגאון ר' דוד בורשטיין מסוכצ'וב זצ"ל הי"ד שלח לרצי"ה דברי ניחומים לאחר מות אביו ובהם כתב: "הלב נדהם ונדחף לשמוע כי גברו אראלים ונשבה ארון הקודש, מרא דארעא דישראל, גאון ישראל והדרו, אוי לה לספינה שאבד קברניטה...!"

הגאון ר' יוסף יצחק שניאורסון מלובביץ' זצ"ל שהיה מתנגד תקיף לציונות, כתב בי"ז באייר תרצ"ה ("אגרות קודש" כרך ג', איגרת תשע"ב): 'כבוד הרה"ג הנודע ומפורסם לשם תהלה ותפארת בתוככי גאוני יעקב בכל מרחבי תבל וקצוי ארץ עה"י פה"ח (=עמוד הימיני פטיש החזק) רב פעלים כש"ת מוהר"ר אברהם יצחק הכהן שליט"א' (וכן ראה כרך ב' איגרת תנ"ב מכ"א באלול תרפ"ט וכרך י"ג איגרת ד'תשכ"ט מב' בסיוון תרצ"ב).

הגאון ר' שלמה גולדמן מזוויהל זצ"ל היה בראשי חדשים מבקר את הרב קוק ויושב לפניו כדי ליהנות מזיו פניו של הרב קוק ולהאזין לדברי תורתו.

הגאון הרב מאיר סטלביץ ("הרב מחסלביטש") זצ"ל אמר במלאות שנה לפטירת הרב קוק: "גאון הדיבור ויחד עם זה גאון השתיקה היה מרן הגאון הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. מצד אחד היה דיבורו קולח בלי מעצור... מצד שני היה לו כוח השתיקה: אף פעם לא שמענו ממנו דיבור אסור... גם לְדַבֵּר וגם לשתוק... לא כל אחד זוכה, ואחד מיוחד שזכה לכך היה רבנו הרב זצ"ל." 

הגאון הרב ישראל חיים דייכעס מלידס זצ"ל, שהיה מגדולי הדור באותה תקופה, היה מעריץ נלהב של הראי"ה. לדוגמא, בפתחו של אחד מספריו הרבים של הגרי"ח דייכס, מובאת הסכמה מרגשת של הראי"ה, והרב דייכס בשנת תרע"ו מכנהו: "ידיד נפשי הגאון הגדול האמיתי, תפארת ישראל, בקי בכל חדרי תורה, בנגלה ובנסתר ידו הדה, צדיק יסוד עולם" (אגרות לראי"ה, מהד' תש"ן אג' פג). ובמכתב אחר (שנת תרפ"ה) מכנהו "ישאו הרים שלום וברכה אל כבוד ידיד ד' וידיד כל יראיו וידיד נפשי, הרב הגאון הגדול, פאר ישראל, המפורסם בכל המדינות, חוקר ומקובל, כקש"ת מו"ה אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א" (אגרות לראי"ה, מהד' שנת תשמ"ו, אג' ק"ה). הקנאים שלחו מכתב לגרי"ח דייכס, וקיוו כי הוא יענה לבקשתם להחרים את הראי"ה וספרו. הם לא ידעו שהרב דייכס הוא מעריץ של הרב קוק, ולא היה סיכוי שיחרים את הרב קוק. אדרבא, הוא הזדעזע ממעשיהם המגונים, ומחה על כך בחריפות.

הגאון הרב עובדיה הדאיה זצ"ל, מגדולי המקובלים והפוסקים וראש ישיבת המקובלים הספרדית "בית אל", כותב בשו"ת "ישכיל עבדי" ח"ב קונטרס אחרון או"ח סימן ב' בפנייתו לרב קוק "גאון ישראל וקדושו, פאר הדור והדרו" ושם (סימן ז) "כל הנ"ל שלחתי לגאון הגדול המפורסם מהרא"י קוק שליט"א ראש רבני א"י ואב"ד פעה"ק ירושת"ו". הרב הדאיה היה מבקש בקשות שונות מהרב קוק במשך שנות היכרותו עם הרב קוק, והרב קוק היה נענה מיד. הרב הדאיה אמר שהוא נוכח לדעת שהרב קוק הוא "לא רק גדול בתורה אלא גם גדול במידות ונשמה גבוהה שממנה יש ללמוד ארחות חיים!"

הגאון הרב אליעזר יהודה וולדנברג זצ"ל (שו"ת ציץ אליעזר) הרב וולדנברג התייחס לרב קוק כאל גדול הדור, ופעמים כשמזכירו הוא מקדים את התואר 'מרן' (ח"ז מח, יב). סיפר הרב רא"ם הכהן ראש ישיבת עתניאל, שפעם בא אצל הרב אליעזר וולדנברג לשאול ממנו בדברי תורה. בתוך הדברים חזר הרב וולדנברג ואמר כמה פעמים "הרב אמר כך", "הרב אמר כך". שאלו הרב רא"ם: "מי הוא הרב?" השיב הרב וולדנברג: "אתה לא יודע? זה הרב קוק!". כשהוא מזכיר בתשובותיו את הרב קוק, הוא מזכירו בכבוד מיוחד. ובמענה להערה שהעיר בנו הרב צבי יהודה קוק, כתב: ""החיים והשלום אל הוד כבוד ידידי וידיד ה' עמו וארצו הרב הגאון הנעלה בנם של קדושים וכו' מוהר"ר צבי יהודה הכהן קוק שליט"א" (ציץ אליעזר ח"ד ה, ב).

הגאון הרב יחיאל יעקב וינברג זצ"ל (ה'שרידי אש')- ח"א סימן ו עמוד יב - 'וכת"ר כ' בשם הגאון הצדיק מהרא"י קוק זצוק"ל להתיר ליחיד, אבל לא לציבור, לשנות את המנהג הקדום'. ח"ב סימן סז עמוד תקלב - אם ניתן לקבל גר שאינו יכול למול מסיבה רפואית. תשובה זו שלחתי לכל גדולי הדור וכולם הסכימו לי ובכללם מרן הגאון רח"ע שתשובתו מצורפת לסי' הבא. ועי' בספר 'דעת כהן' להגאון הצדיק הראייה כהן קוק ז"ל, סי' ק"נ, מה שהשיב לי בנידון זה.

הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שהיה בן כ"ה שנה כשנפטר הרב קוק, אמר על הרב קוק: "הרב היה גדול בכל, איש האשכולות. מאיזה צד שהיית מתבונן בו, היית רואה את גדולתו, את יחידותו. גאון ששלט בכל מכמני התורה, בנגלה ובנסתר, צדיק בכל דרכיו ובכל מעשיו, בדקדוקי מצוות ובמעלות המידות, בשקידת הלימוד ובמעשי החסד." בהזדמנות אחרת אמר: "הרב היה גאון מופלא וקדוש עליון!". ועוד אמר על הרב קוק: "לא היו גדולים כמוהו בדורו. זו היתה גדלות מיוחדת. הרב היה גדול לא רק בדורו אלא בדורות!" כשאמר "הרב" בלי להוסיף שם כוונתו היית לרב קוק, וכן במכתב תורה לרב נריה על קבלת 'שיחות הראי"ה' כינה הגרש"ז את הרב קוק 'רבנו זצ"ל'. וכן אמר שהרב קוק היה היחיד שידע ללמוד את חכמת הקבלה ואת חכמת ההגדה לעומקה של הלכה. סיפר הגאון הרב יוסף בוקסבוים זצ"ל, שהיה מנהל 'מכון ירושלים' ותלמידו של מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל: 'עד סוף ימיו של מו"ר הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך, כשהוא היה אומר "דער רב" ["הרב"], זה היה הרב קוק.' יש לציין שהוא אמר לבעל אחייניתו, הגאון הרב יחיאל מיכל שטרן שליט"א, שדעתו כדעת הרב קוק בענייני השקפה. וכן יש לציין שבספר "מאורי אש" על חשמל בשבת שהוא ספרו הראשון שיצא לאור בתרצ"ה, בין ההסכמות נמצאים הסכמותיהם של מרן הגאון הראי"ה קוק זצ"ל, ושלהגאון אבא יעקב הכהן בורוכוב זצ"ל שהיה מהרבנים הראשונים שהצטרפו ל"מזרחי", בנוסף להסכמותיהם של מרן הגרא"ז מלצר זצ"ל, מרן הגרח"ע גרודזינסקי זצ"ל ואביו, הגרחי"ל אויערבך זצ"ל. סיפר הרה"צ רבי רפאל לוין זצ"ל: "כשרבי שלמה זלמן ואנוכי למדנו יחדיו, לא היה לנו זמן לדבר שבעולם, רק ללמוד וללמוד ש"ס! אבל איך אפשר בלי ללמוד מוסר? הרי לעיתים יש לאדם התרופפות כלשהי... לבסוף מחוסר זמן, סיכמנו שכך יהיה לימוד המוסר שלנו: פעם בשבועיים שלשה היינו סוגרים את הגמרות ורצים לחדר שבו למד הרב קוק זצ"ל. דרך חור המנעול היינו מציצים ומביטים כיצד הוא יושב ולומד תורה. כל אחד בתורו היה מביט ברב במשך דקה אחת, ומייד היינו חוזרים בריצה לגמרות. המוסר הזה שספגנו במשך דקה -היה מפרנס אותנו למשך השבועיים שלשה הבאים, ושווה יותר מכל לימוד בספרי מוסר". סיפר עוד, הרה"ג הרב אביגדור נבנצל שליט"א, "שהיה גדול תורה אחד שהגרש"ז אויערבאך לא הסכים לשמוע את פסקיו כיון שזלזל בכבוד הרב קוק". סיפר בחור שלמד בישיבה לצעירים של "מרכז הרב" שפעם התלבט בדרכו, ופנה אל הגרש"ז זצ"ל ושאלו, שמא כיוון שרוב הגדולים אינם הולכים בדרכו של הרב קוק, גם הוא צריך ללכת בדרכם של הרוב. ענה לו הרב אויערבך: "מה אתה מדבר? בזמן הרב קוק רוב ככל גדולי ישראל היו בטלים אצלו!"

הגאון הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל - נולד בהומל לגאון הרב אברהם אלישיב זצ"ל (שם משפחתו המקורי היה לוינסון), חתנו של עמוד הקבלה בדורו, הגר"ש אלישיב, ועלה לירושלים עם אביו (שינה שמו לאלישיב בהמלצת ה"חפץ חיים" לקבלת אישור עלייה משפחתי אחיד), וסבו (הגר"ש פנה לרב קוק להפעיל את קשריו כדי לעזור להם בעלייה והרב קוק הזדרז לעשות זאת), והיה בן 24 בפטירת הרב קוק. מעריץ ביותר את גדולתו של הרב קוק. סיפר הגר"י בוקסבוים (בהמשך לדבריו לעיל לגבי קשר רבו הגרש"ז לרב קוק): "ופעם אחת היה עורך אחד במכון שלנו שמצא קטע שהרב קוק הוציא והדפיס בקובץ תורני. לאחר שהכניס אותו לאוצר מפרשי התלמוד, עורך פלוני הוציא אותו. אחד מהעובדים התלונן על כך. קראתי לעורך ואמרתי לו: "אני רוצה שאתה תלמד אתי את הקטע. אם יש לך קושיה ודבריו של הרב צריכים עיון, אז בבקשה". הוא ענה לי: "בכלל לא נכנסתי לעניינים. אני חושב שקטע מכתבי הרב קוק לא מתאים ל'אוצר מפרשי התלמוד'". אמרתי לו: "מרגע זה אתה מפוטר". הוא לא קיבל את הדברים, והלכנו לדין-תורה אצל הרב אלישיב. הרב אלישיב היה מזועזע. הוא אמר לאותו עורך: "אתה הכרת את הרב קוק? דע לך שהוא היה קדוש. הוא לא היה שייך לתקופה שלנו, ולא הבינו אותו טוב. בוודאי שר' יוסף רשאי לפטר אותך. אני הייתי עושה אותו דבר". מקרה נוסף בו מחה הגרי"ש אלישיב כנגד אותם קנאים היה בתשס"ו כשיצא הספר החשוב עיניים למשפט' של הגאון הרב יצחק אריאלי זצ"ל (ובו ביאורים מהגמרא עד להלכה) בהוצאה מחודשת, תוך השמטת הדברים שכתב הרב המחבר (המופיעים במהדורה המקורית) על הרב קוק זצ"ל. הגר"י אריאלי היה מתלמידיו המובהקים של מרן הרב קוק זצ"ל, ואף שימש כאחד מראשי ישיבת "מרכז הרב", ואעפ"כ מלאם ליבם של המדפיסים להשמיט את דבריו על אודות רבו המובהק. וכך כתב שם בהקדמתו הגר"י אריאלי: 'וכמה מהחידושים נאמרו לפני גדולי ישיבתנו הקדושה "מרכז הרב", היא הישיבה החופף עליה הוד רוחה של מחוללה, גאון ישראל וקדושו מרנא ורבנא רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אשר גידלה וטיפחה בלימודים במסלולם הישר והאמיתי היא ההלכה, באהבת השי"ת, תורתנו הקדושה, עם הקודש וארץ הקודש. וברוב חסדי ה' הייתי מהזוכים לייסד ולהקים את הישיבה הקדושה בעבודה מאומצת, בהשקעת כוחות רוחניים וגופניים, ומאת מרן הרב זצ"ל הוטל עלי הנהלת הישיבה בתפקידיה השונים, והנני מנושאי הארון במשך כל זמן קיומה'. בעקבות הַשְׁמָטָה מכוערת זו, הושמעה ביקורת חריפה על האחראי על מהדורה זו, והוא הלך לשאול את הגרי"ש אלישיב האם עשו המהדירים כשורה כשהשמיטו את דמותו של הרב קוק. כמובן, הרב אלישיב שלל את מעשיהם לחלוטין. בעקבות זאת הוחזרו הספרים לכריכיה, הגיליון הראשון הודפס מחדש, והכניסוהו במקום הגיליון המוטעה, וכך הספר נמכר היום. פעם אחת כתב הגרי"ש אלישיב פסק הלכה בעניין מסוים, וכשסיים לכותבו, הראה לו אחד הנוכחים את דברי הראי"ה באותו עניין, ובהם פסק הלכה שונה. מיד קרע הגרי"ש את פסקו שלו, וביטל דעתו כלפי דעת מרן הראי"ה. כשיצא לפני כמה שנים ספר חדש ובו סיפורים על הראי"ה, שמח הגרי"ש לקבלו, והביע התעניינות בתוֹכְנוֹ. העיתון "יתד נאמן' (בשנת תשמ"ז) פרסם סילופי דברים נוראים על מרן הראי"ה, בקשר לנאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, ומיד לאחר הוצאת העיתון התברר שהדברים שנכתבו היו שקריים ומגמתיים, וגדולי ישראל (ביניהם הרב נסים קרליץ) בקשו ממערכת העיתון שתפרסם התנצלות, אך היא התחמקה. כשהגיעו עורכי העיתון לביתו של מרן הגרי"ש אלישיב, הוא מחה בחריפות על השקרים הנ"ל, ואמר מתוך כאב: מדוע לא בדקתם את הדברים לפני שפרסמתם אותם? וכמובן שהורה להם לפרסם התנצלות מיידית, אך הם לא שמעו בקולו [עיין בחוברת 'לכבודה של תורה', שנת תשמ"ח, של הרב משה אלחרר, רב הישוב שלומי, מחאה בנושא זה, והתעלמות העתונאים מדעת תורה]. בפעם אחרת, כשעשו כתבה בעיתון הנ"ל על איזה עניין, והוזכר בדרך אגב מרן הראי"ה, הם כתבו: "הראי"ה" ללא תואר נוסף. כשראה זאת הגרי"ש מחה על כך, וציווה לגנוז את כל העותקים שהודפסו, ולעשות עותק חדש של העיתון שבו יהיה כתוב: 'הראי"ה קוק, גאב"ד ירושלים'.

להוסיף על כל זאת אביא כאן שבירחון "קול תורה" תמוז-אב תרצ"ה (עמ' כ"א-כ"ה) מופיעה הכרזה על יום תפילה לרפואת הרב קוק שבו הוא מוגדר "רבנו גאון ישראל וקדושו מרן...", "רבנו גאון עוזנו הגאון הגראי"ה...", ועל ההכרזה הזו חתומים מגדולי ירושלים ואף מגדולי הדור: הגרא"ז מלצר, הגרצ"פ פרנק, הרבי מזוויהל, הגאון ר' שאול ידידיה אלעזר ממודז'יץ זצ"ל, הגאון ר' מנחם נחום טברסקי מרחמיסטרובקה זצ"ל הגאון ר' זאב מרחמיסטרובקה זצ"ל, הגאון הרב יוסף גרשון הורוויץ (רבה של שכונת "מאה שערים"), הגרש"א פולנסקי, הגאון הרב משה חסקין זצ"ל ("הרב מפרילוקי"), הגר"מ סטלביץ, הגר"א אלישיב מהומל (חתנו של הגר"ש אלישיב ואביו של הגרי"ש), הגאון הרב מרדכי סנדר קופשטיין מראדין זצ"ל, הגאון הרב שלמה זלמן זלזניק (ראש ישיבת "עץ חיים" לצד הגרא"ז), הגאון הרב יעקב יצחק וכטפויגל זצ"ל (ראש ישיבת "מאה שערים"), הגאונים הרבנים שמחה ושמעון וינוגרד (ראשי ישיבת תורת חיים), הגאון הרב יחזקאל סרנא זצ"ל (ראש "ישיבת "כנסת ישראל - חברון"), הגאונים המקובלים הרב חיים יהודה לייב אויירבך זצ"ל (אבי הגרש"ז זצ"ל) והרב שמעון הורוויץ זצ"ל (ראשי ישיבת המקובלים האשכנזית "שער השמים"), ועוד. וכן נשלחו מכתבים שונים מרבנים גדולים שבהם איחולי החלמה חמים לרב קוק ובהם הוא מוגדר 'הגאון מוהרא"י קוק שליט"א' (הגרח"ע גרודזינסקי), 'כבוד הגאון האמתי פאר הדור והדרו הצדיק כקש"ת... האב"ד בירושלים...' (הגרב"ד לייבוביץ מקמניץ), 'כבוד ידידי הרב הגאון הנודע לשם תהילה ותפארת בתוך גאוני יעקב, עה"י (עמוד הימיני), פטה"ח (פטיש החזק) בעל מידות תרומיות כש"ת מוהר"ר (הריי"צ מלובביץ'), 'הרב הגאון המפורסם פאר הדור רב פעלים וכו' כקש"ת הר"ר... רב הכולל בעיה"ק ירושלים תובב"א' (הגאון ר' יחזקאל הלוי הולשטוק מאוסטרובצה זצ"ל הי"ד). עם חתימת החוברת הרב קוק נפטר.