Saturday, April 4, 2026
Peace On The Right?
At a recent Republican convention, someone spoke passionately about the schism in the movement and that it doesn't have to be that way. Two of his closest allies are Mark Levin [very pro Israel] and [his arch enemy rabid Israel hater - my words, not his] Tucker Carlson. He asserted that both are good men even though one can disagree with them on policy matters.
This is from a letter I sent to him:
.....
Thank you for your remarks at the Republican convention and for everything you do for the movement.
While I appreciate your leadership, I find it difficult to view Tucker Carlson as a "good man." My concerns stem from several of his recent actions: he has provided a platform to neo-Nazis and Holocaust deniers, and his rhetoric appears increasingly focused on harsh criticisms of Israel.
Furthermore, I was struck by the contrast in his interview style; he was incredibly aggressive toward Mike Huckabee, yet provided "softball" questions to Vladimir Putin and the Iranian leadership. It is also troubling that some of his most vocal vitriol seems reserved for Christian Zionists.
Thank you again for your time and for considering my perspective.
Keep doing your important work!
----
Friday, April 3, 2026
The Liberation of Letting Go: Why You Must Stop Managing Other People’s Emotions
"We suffer more often in imagination than in reality."
Stop assuming that people are mad at you. Stop attempting to read minds. Stop trying to manage the thoughts and emotions of others.
In the world of mental health, this is more than just "good advice"—it cuts right to the heart of chronic anxiety and anxious attachment. For many of us, mind-reading and emotional management have become exhausting, full-time jobs that nobody actually asked us to take on.
The Origin of the "Mind-Reader"
These habits rarely start out of nowhere. Usually, they begin early, in environments where "reading the room" wasn't optional—it was how we stayed safe. When a child grows up in an unpredictable or emotionally volatile home, they develop a highly tuned internal radar.
The nervous system learns a vital lesson: If I can predict and manage how others feel, I can prevent bad things from happening. It was a brilliant survival strategy once. It kept you safe. It kept the peace.
"Hyper-vigilance is a survival skill that has outstayed its welcome." — Unknown
The Problem with the "Safety Strategy"
The problem is that we never got the memo that we could stop. We carried that survival strategy into our adult friendships, our marriages, and our workplaces.
We spend hours deconstructing a text message or a slight change in a co-worker's tone, trying to solve a problem that might not even exist. We take on the "emotional labor" of keeping everyone around us regulated, thinking that if they are okay, we are finally allowed to be okay, too.
Your only responsibility is to be responsible for yourself. You are not the atmospheric pressure for everyone else’s weather.
Returning the Responsibility
Letting people be in charge of themselves isn't an act of selfishness; it’s an act of respect. When we try to manage someone else’s feelings, we are essentially saying, "I don't trust you to handle your own life."
Here is the truth: If they have something to say to you, they will. And if they don’t, that is their responsibility, not yours. You are not a mind reader, and you are not an emotional bodyguard.
What other people think of you is none of your business.
The Hardest Kind of Freedom
Choosing to stop the "emotional management" loop is one of the hardest and most liberating things a person can learn to do. It feels dangerous at first—like walking a tightrope without a net. Your brain will tell you that if you don't "fix" the mood in the room, something terrible will happen.
But on the other side of that fear is a profound sense of peace. When you stop trying to control the internal world of others, you finally have the energy to tend to your own.
The only way to find true peace is to let others be exactly who they are, and let yourself be who you are meant to be.
The Takeaway
Today, try this: If you feel the urge to ask "Are you mad at me?" for the third time, or if you find yourself rehearsing how to make someone else happy—stop. Take a breath. Remind yourself: I am in charge of me. They are in charge of them.
Let them be. And in doing so, let yourself be free.
Thursday, April 2, 2026
בין מטר לטל: על גלות, גאולה ושתי התורות
פסוקי שיר השירים, המתארים את בוא האביב – "כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבַר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" – נושאים בחובם משמעות עמוקה הרבה מעבר לתיאור חילופי העונות. חז"ל במדרש מלמדים כי ה"סתיו" וה"גשם" הם משל לתקופות החשוכות של גלויות ישראל – ממצרים ובבל ועד גלות אדום הארוכה. אך כאן עולה תמיהה: הרי במקומות רבים בתלמוד נמשל הגשם לברכה העילאית ביותר, ליום שקול כנגד מתן תורה ובריאת שמיים וארץ? כיצד הופך הגשם, סמל השפע, לסמל של שעבוד וקושי?
התשובה טמונה במהותם של הגשמים ושל הכוחות הפועלים בעולם. הגשם, בבסיסו, הוא כוח חיובי שנועד להצמיח ולתת "לחם לאוכל". כך גם אומות העולם: בתוכנית האלוקית המקורית, תפקידן הוא לשמש כ"איכריכם וכורמיכם" – לסייע לישראל בענייני החומר כדי שיוכלו להתפנות לעבודת ה'. עבור מי שדבק בתורה, המציאות החומרית ואומות העולם הם כלי עזר מברך.
אולם, כאשר האדם הופך ל"עובר דרך" – כזה הסוטה מדרך ה' – המציאות משתנה. עבורו, הגשם הופך למטרד המקשה על הדרך, ואומות העולם הופכות למשעבדות המצרות את צעדיו. זוהי הסיבה שהכהן הגדול ביום הכיפורים מתפלל שלא תיכנס לפני ה' תפילתם של עוברי דרכים: כדי שהעיכובים האישיים של מי שאינו בדרך הישר, לא ימנעו את שפע הברכה הכללי מלהגיע לעולם.
מכאן אנו למדים על ההבדל המהותי בין שתי צורות של גילוי אלוקי: הגשם והטל, המקבילים לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה.
התורה שבכתב נמשלה לגשם. היא יורדת ב"גבורה" ישירות מן השמיים, בקולות וברקים. בדומה לגשם היורד מתוך עננים המכסים את עין השמיים, כך גם התורה שבכתב ניתנה מתוך ענן וערפל. מדוע? כיוון שהאור האלוקי שבה כה חזק, שאין ביכולתו של אדם לראות את כבודו של הקדוש ברוך הוא "באספקלריה מאירה" ולחיות. הענן הוא הכיסוי המאפשר לנו לקבל את הדברים.
לעומתה, התורה שבעל פה נמשלה לטל. הטל יורד בשקט, ב"לחישה", בשעה שהשמיים זכים ונטולי עננים. הוא אינו נראה בשעת ירידתו, והוא נדמה כנובע מתוך המציאות עצמה. כך היא התורה שבעל פה: היא נראית כאילו החכמים הם אלו שמחדשים אותה בכוח שכלם, אך באמת היא דברי אלוהים חיים המופיעים דרך כלי הקיבול האנושי.
חלוקה זו באה לידי ביטוי במעגל השנה:
בחג הסוכות ובשמיני עצרת, אנו מתחילים להתפלל על הגשם. זהו הזמן המקושר למתן הלוחות השניים ביום הכיפורים – שיא הגילוי של התורה שבכתב. אנו מבקשים שהשפע השמימי ירד אלינו, ושתורת ה' תהיה לנו לברכה ולא לדין.
לעומת זאת, בחג הפסח אנו עוברים לבקש על הטל. פסח הוא חגו של אברהם אבינו, איש החסד, והתורה שבעל פה היא "תורת חסד" הדורשת עמל של לימוד והוראה. הטל של פסח הוא "טלא דעתיקא" – אותו טל רוחני שעתיד להחיות מתים. ביציאת מצרים זכו ישראל להתעלות רוחנית עליונה (עד בחינת 'כתר'), שהייתה הכנה למתן תורה. אמנם הלוחות הראשונים נשברו בעקבות החטא, אך הטל שאנו מבקשים בפסח נועד לתקן את הכל, להחיות את הנשמות ולהכין אותנו לקבלת התורה מחדש בשבועות.
בסופו של דבר, השילוב בין שתי התורות הוא המפתח: על ידי עמל התורה שבעל פה (הטל), אנו מזככים את עצמנו כך שנוכל לקבל גם את התורה שבכתב (הגשם) כמתנה מלטפת ומצמיחה, ובכך להפוך את העולם כולו למקום של ברכה וגאולה.
