Tuesday, November 17, 2026

Hidden Side Effects of the GLP-1 Boom: Rare Risks to Body and Mind

As millions embrace blockbuster weight-loss and diabetes drugs, emerging data and new FDA warnings highlight uncommon but severe complications. Yes, it has the Shtarke Haskama of Oprah - but is it healthy?

By Ariana Eunjung Cha and Daniel Wu

Todd Engel runs his hand along the dining room table, pushed against a wall to help guide him through his Maryland home. On a good day, he can distinguish a shadow from the darkness.

Engel, 63, is legally blind. He can no longer drive and had to leave the job he loved operating heavy equipment. Most days, he stays home.

Four months after Engel started taking Ozempic to treat his diabetes, he woke one morning unable to see out of his right eye. His ophthalmologist told him the damage was permanent but couldn’t explain what caused it. Because no one suggested Ozempic might be involved, Engel kept taking the GLP-1 drug. Months later, he lost vision in his other eye.

“If anyone had told me there’s a possibility that this could happen, there is just no way that I would ever take that medication,” Engel said.

Engel is now among thousands of patients suing pharmaceutical giants Novo Nordisk and Eli Lilly, alleging they were not adequately warned about the risks of their blockbuster GLP-1 medications.

For millions of patients, these drugs have proven safe and transformative, delivering substantial health benefits for obesity, diabetes, and heart disease. However, as adoption scales to tens of millions globally, rare and previously underappreciated complications are coming into focus. While severe gastrointestinal injuries account for the majority of legal claims, the list of potential side effects under medical scrutiny continues to expand.

Whether Ozempic directly caused Engel’s blindness remains disputed in court, and manufacturers maintain their products are safe.

  • Novo Nordisk: Spokesperson Liz Skrbkova stated that while the company recognizes the profound impact of vision loss and takes adverse event reports seriously, semaglutide (the active ingredient in Ozempic and Wegovy) has a "well-established safety profile" and the lawsuits are "without merit."

  • Eli Lilly: The maker of Mounjaro and Zepbound noted that it continuously monitors and reports safety data to the Food and Drug Administration (FDA), maintaining ongoing discussions with regulators regarding ophthalmic and gastrointestinal data.

As these lawsuits move through the courts, they raise a critical public health question: When millions of people are taking relatively new drugs, how much evidence of a rare but devastating risk is enough to require a formal warning?

Body SystemKey Concerns Under ScrutinyCurrent Scientific Consensus
Eyes & VisionNAION ("eye stroke"), diabetic retinopathyHigh alert: FDA recently mandated NAION warnings; overall retinopathy risk appears unchanged in recent large reviews.
GastrointestinalGastroparesis (stomach paralysis), gallstones, pancreatitisMixed: Clearer link to gallstones; gastroparesis signals remain rare; bowel obstruction alarms have weakened.
Nutritional & BoneVitamin/mineral deficiencies, hair loss, osteoporosisGrowing concern: Linked to rapid weight loss and reduced caloric intake; higher fracture rates seen in older adults.
ReproductiveMenstrual irregularities, unexpected pregnancies, libido shiftsInconclusive: Disproportionate bleeding reports exist, alongside improved ovulation in women with metabolic conditions.
PsychiatricAnhedonia ("meh" mood), anxiety, disordered eatingUnclear: Anecdotal reports of mood shifts contrast with large observational studies showing lower depression/self-harm risks.
CancerThyroid C-cell tumors (boxed warning)Reassuring: Rodent tumor risks have not translated to humans in large trial analyses; potential protective effects under study.

Eyes and Vision

While broad eye-safety problems have not materialized—a 2026 study of 5.5 million people actually associated GLP-1 use with a lower incidence of macular degeneration—specific, severe conditions remain a major focus for regulators.

  • NAION ("Eye Stroke"): Nonarteritic anterior ischemic optic neuropathy occurs when blood flow to the optic nerve is disrupted, causing sudden vision loss. A March study of over 102,000 U.S. veterans found that semaglutide users faced roughly twice the risk of NAION compared to patients starting other common diabetes drugs. Following similar moves by regulators in Europe, Britain, Canada, and Australia, the FDA recently ordered GLP-1 makers to add new safety warnings regarding a potentially higher risk of NAION. (A separate April study of 90,000 Novo Nordisk clinical trial participants found no association).

  • Diabetic Retinopathy: Although early trials raised alarms that rapid blood-sugar improvements might worsen retinal blood vessel damage—a risk still listed on semaglutide labels—a 2025 JAMA Ophthalmology review of 78 trials found no overall increased risk.

Gastrointestinal and Digestive

Novo’s Ozempic and Wegovy contain semaglutide, which mimics a natural gut hormone that regulates blood sugar and signals fullness. Lilly’s Mounjaro and Zepbound use tirzepatide, targeting both GLP-1 and GIP hormone pathways.

While common side effects like nausea, diarrhea, and constipation are well-documented and usually temporary, the drugs' profound slowing of digestion has prompted closer looks at severe injuries:

  • Digestive Tract Motility: Gastroparesis, a condition where the stomach empties abnormally slowly, has been linked to GLP-1s in published case reviews, though researchers note larger studies are needed to determine true incidence rates. Conversely, early alarms regarding bowel obstruction were largely alleviated by a subsequent large-scale analysis showing no increased risk overall.

  • Gallbladder and Pancreas: Gallstones represent one of the clearest documented risks; a review of 55 trials (106,395 patients) found a 46 percent relative increase, though the absolute risk remained small. Pancreatitis remains on U.S. warning labels, even as clinical trials have yet to establish a definitive causal spike.

Nutritional and Physical Health

Physicians increasingly warn that rapid weight loss and sharply curtailed appetites can leave patients vulnerable to malnutrition.

  • Deficiencies and Hair Loss: A 2025 review highlighted multiple reports of GLP-1 users developing deficiencies in vitamin D, iron, and calcium. Additionally, a July University of Pennsylvania study of 12,000 adults with Type 2 diabetes found a low but statistically increased risk of hair loss compared to other diabetes medications.

  • Bone Density and Fractures: A study of more than 46,000 older adults with diabetes revealed that GLP-1 users had an 11 percent higher risk of fragility fractures. John Gabriel Horneff, an associate professor of clinical orthopedic surgery at the University of Pennsylvania, noted that poor nutritional intake during rapid weight loss likely plays a role. "Patients think about this as a weight-loss drug, but you don’t just impact fat tissue," Horneff said. "You impact muscle mass and certainly bone … as well."

Reproductive Health

Early media attention focused heavily on "Ozempic babies"—anecdotal reports of unexpected pregnancies—leaving scientists to untangle whether the drugs directly alter fertility or if weight loss simply restores ovulation and improves overall health.

  • Menstrual Changes: A July study in Obstetrics & Gynecology analyzing FDA adverse-event reports found disproportionate signals for heavy or intermenstrual bleeding and irregular cycles among semaglutide users. Yet another July study of 96 women with polyendocrine metabolic ovarian syndrome (PMOS) found that after six months on semaglutide, more than half of previously non-ovulating participants began ovulating again.

  • Sex Drive: A January review in Sexual Medicine Reviews found sharply divided patient experiences, with some reporting decreased libido or erectile dysfunction and others noting heightened desire—shifts that may stem from psychological or metabolic changes rather than direct pharmacological action.

Psychiatric and Behavioral

Online forums frequently feature users describing anhedonia—a blunted emotional state where life feels muted or "meh"—alongside anxiety and irritability. Clinical data, however, paints a complicated picture:

  • Mood and Self-Harm: A massive April study in The Lancet Psychiatry following 95,500 people with diabetes or obesity found that semaglutide users actually had a lower risk of worsening depression, anxiety, substance-use disorders, and self-harm, though the observational design cannot prove direct cause and effect.

  • Eating Disorders: Elizabeth Wassenaar, a regional medical director at Eating Recovery Center and Pathlight Mood & Anxiety Center, noted that while GLP-1s help quiet "food noise" for some, they can inadvertently trigger relapses in patients with a history of disordered eating. She emphasized the need for thorough mental health screening before prescribing.

Cancer

Both semaglutide and tirzepatide carry prominent boxed warnings regarding thyroid C-cell tumors, a precaution based on rodent studies. Human data has proven far more reassuring: a December 2025 analysis in Annals of Internal Medicine spanning 48 randomized trials (94,245 participants) found that GLP-1 drugs likely have little to no impact on the risk of thyroid, pancreatic, breast, or kidney cancers. Researchers are now actively investigating whether the medications might even help slow the growth of certain obesity-related cancers.

Living in the Dark

For Todd Engel, regulatory updates and statistical debates offer little comfort. Jonathan Orent of Motley Rice, Engel’s attorney and co-lead counsel in the NAION litigation, called the FDA’s new labeling mandate "an important step forward for patient safety," while arguing that the agency's delay left patients uninformed about a "life-altering catastrophe."

Meanwhile, Engel’s daily life is organized around counting steps, listening for auditory landmarks, and relying on bump dots placed on his microwave so he can feel the controls. At his 13-year-old grandson’s bar mitzvah, he sat in the front row, less than 15 feet away. Tears ran down his face—he could hear the ceremony, but he could not see it.

“I wake up in the dark,” he said, “and I go to sleep in the dark.”

Machlokes Rav Shimon-Rav Elchonon

When YU dedicated it's new building in Washington Heights in 1928, Rav Shimon Shkop made a special trip from Poland [!!!] to participate [see "The Story Of Yeshiva University" by Gilbert Klaperman, page 161]. What is more well known is that a number of years later he spent a year teaching there. 

Contrast that with Rav Elchonon Wasserman who refused to enter the building. 

Monday, November 16, 2026

שלל-שאל-נשל

 רש"ר הירש שמות ג':כ"ב

ושאלה – בשפת הדיבור רגילים לפרש את תיבת "שאל" באופן מוטעה. היא מופיעה לפחות כמה מאות פעמים בתנ"ך, ומשמעותה כמעט תמיד "לתבוע", "לבקש"; אך לא "לקחת בהשאלה". במקום אחד בלבד משמשת היא במובן של "לקיחה בהשאלה": "וכי ישאל איש מעם רעהו" (להלן כ"ב:י"ג). אך מכיון ששם היא מתארת מצב הלכתי מסויים; ותיבת "שאל" במובן של "לקיחה בהשאלה" מופיעה בכל ההלכות השייכות לענין, והיא בשימוש יומיומי; החלו לחשוב – מחמת מקום בודד זה – שמשמעותה העיקרית של "שאל": "לקחת בהשאלה". אך הבעיה היא, שעל ידי זה התעלמו לחלוטין משימוש הלשון הקבוע:

בכל מקום ש"שאל" פירושה לתבוע או לבקש חפץ כל שהוא, והקשר של החפץ לבעליו של עכשיו עומד להתנתק לגמרי, באה תיבת "שאל" בצירוף עם "מאת" או "מ־": החפץ מובדל מן האיש. אך במקום הבודד בו "שאל" פירושה "לקחת בהשאלה", נסמך אליו "מֵעִם". הווי אומר, למרות שהחפץ אינו עוד "עִמו", עדיין שייך הוא לו, אף על גב שהוא נמצא לעת עתה אצל אדם אחר.

לפיכך, כאשר חנה מתחננת לפני ה' שיתן לה בן, משתמש הכתוב שוב ושוב בלשון: "שָׁאֲלָה מֵעִמּוֹ" (שמואל א פרק א). שכן הדבר שבקשה מה', המשיך להיות שייך לה', אף כשהיה בידיה. היא בקשה שה' יתן לה ניצן אחד מאוצר הנשמות הנצחי הגנוז אצלו, כדי לגדלו להיות לבנו של ה'. וכך גם מה שה' תובע מאיתנו, יישאר וימשיך להיות שלנו ממש, אם נקדיש אותו לה'. לכן נאמר: "מה ה' אלקיך שאל מעמך" (דברים י':י"ב).

אולם בפסוקנו נאמר בפירוש: "ושאלה אשה משכנתה", כדרך שנאמר להלן (י"א:ב'): "וישאלו איש מאת רעהו" וגו'. הרי שמשמעותו היא באופן ברור: "לתבוע", "לבקש", אך בודאי לא "לקחת בהשאלה".

---

חלק א': הניתוח הדקדוקי של המילה "ונשל"

1. "כ׳ הרוו״ה נשל שלה הם שוים בעיקר פתרונם אעפ״י שהם נבדלים בגזרתם"

  • הסבר: כתב ר' וולף היידנהיים (מדקדק ופרשן נודע) שהשורשים נ.ש.ל וש.ל.ה שווים במשמעותם הבסיסית, למרות שהם שייכים לגזרות דקדוקיות שונות (גזרת חסרי פ"נ לעומת גזרת נחי ל"ה).

2. "כי ונשל ה״א את הגוים, ונשל גוים רבים מפניך, משרש נשל ותרגומם ותריך לשון דחיפה וגירושין, והם פעלים יוצאים בעדות הפעול המפורש בהם שהוא נבדל מן הפועל;"

  • הסבר: הפסוקים "וְנָשַׁל ה' אֶת הַגּוֹיִם" ו"וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ" באים מהשורש נ.ש.ל. תרגום אונקלוס מתרגם אותם מלשון דחיפה וגירוש ("ויתריך"). מבחינה דקדוקית, אלו הם "פעלים יוצאים" (פעולות שהנושא עושה על מישהו אחר), כפי שמוכח מכך שהאובייקט שעליו נעשית הפעולה ("הגויים") מופיע במפורש כדבר נפרד מהעושה (ה').

3. "לא תשלה אותי (מלכים ב ד׳) כי ישל אלוה נפשו (איוב כ״ז) משרש שלה לשון השתלפות;"

  • הסבר: לעומת זאת, הפסוקים "לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי" ו"כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ" באים מהשורש ש.ל.ה, ומשמעותם היא שליפה, הוצאה או משיכה החוצה.

4. "של תשלו לה (רות ב׳) משרש שלל לשון השמטה ושכחה כמ״ש רש״י,"

  • הסבר: וכן הביטוי "שֹׁל תָּשֹׁלּוּ לָהּ" (במגילת רות, על השארת שיבולים לרות) בא מהשורש ש.ל.ל, ומשמעותו היא השמטה ועזיבה מתוך שכחה מכוונת, כפי שפירש רש"י.

5. "ושלשתם מילידי של שהוא לשון ריחוק והסרה, אם הסרה מקומית או הסרה מחשבית שהיא השכחה, כי החסרים והנחים והכפולין אין בעיקר יסודם רק שתי אותיות יסודיות,"

  • הסבר: שלושת השורשים הללו (נ.ש.ל, ש.ל.ה, ש.ל.ל) נולדו כולם מיסוד דו-אותי משותף: ש-ל, שמשמעותו הכללית היא הרחקה והסרה – בין אם הסרה פיזית ממקום למקום ובין אם הסרה מחשבתית (שכחה). זאת משום שלפי שיטת המדקדקים הקדמונים, שורשים מגזרת החסרים (חסרי פ"נ), הנחים (נחי ל"ה) והכפולים, מורכבים ביסודם רק משתי אותיות שורש עיקריות.

6. "לכן ונשל הברזל מן העץ מוטל בספק, אם שרשו נשל והוא לשון פעל שהברזל השיל מן העץ המתבקע, או ששרשו שלה והנו״ן לסי׳ בנין הנפעל ע״מ ונסב געתה, ונקל זאת בעיני ה׳, ופי׳ שהברזל עצמו נשתלף מן העץ שהוא תחוב בו, וכמו שת״א וישתליף ברזלא, ולשני הפירושים יש סברא,"

  • הסבר: לאור זאת, המילה "וְנָשַׁל" שבפסוקנו נתונה בספק דקדוקי ופרשני:

    • אפשרות א' (בניין קל, שורש נ.ש.ל): מדובר בפועל יוצא – להב הברזל של הגרזן השיל והתיז חתיכה מתוך העץ שאותו חטבו (וכך פוגעת החתיכה בחברו והורגת אותו).

    • אפשרות ב' (בניין נפעל, שורש ש.ל.ה): האות נו"ן אינה שורשית אלא נו"ן של בניין נפעל (בדומה למילים "וְנָסַב" או "וְנָקַל"), והפירוש הוא שראש הברזל עצמו נשלף ונשמט מתוך ידית העץ שאליה היה מחובר (כפי שמתרגם אונקלוס: "וישתליף ברזלא"). לשני הפירושים יש היגיון לשוני.

חלק ב': הבנת המחלוקת בתלמוד – "אם למקרא או אם למסורת"

7. "ונחלקו בו רז״ל (מכות ז׳) דפליגי אם יש אם למקרא או יש אם למסורת,"

  • הסבר: חז"ל במסכת מכות (דף ז' ע"ב) נחלקו בהבנת פסוק זה, והמחלוקת שלהם מוגדרת כוויכוח העקרוני האם "יש אם למקרא" (העיקר הוא האופן שבו קוראים ומנקדים את המילה) או "יש אם למסורת" (העיקר הוא האופן שבו המילה כתובה באותיותיה במסורת הכתיב).

8. "ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בביאור פלוגתא זו, דלמ״ד יש אם למסורת איך יכחיש הקריאה המקובלת אצלינו גם היא איש מפי איש עד מרע״ה (כמבואר בדברי החבר לכוזרי מאמר ג׳ מסי׳ כ״ט ואילך),"

  • הסבר: פרשנים וחכמים רבים התקשו להבין את המחלוקת הזו: הרי לפי הדעה ש"יש אם למסורת", כיצד ייתכן שחז"ל יתעלמו מהקריאה והניקוד המקובלים בידינו, שגם הם נמסרו במסורת רציפה איש מפי איש ממשה רבנו (כפי שהסביר החבר בספר הכוזרי)?!

9. "ולא ראינו ולא שמענו מי שיסתפק בקבלת הקריאה, ואפילו גאון הלשון ר״א הלוי ז״ל לא הטיל ספק כ״א בצורות הנקודות אם הם מקובלות או מוסכמות, אבל באמתות הקריאה באותן ההברות שהנקודות מורות עליהן לא הסתפק אדם מעולם שדברי קבלה הם (וכמ״ש הרשב״ץ בס׳ מגן אבות ח״ב ד׳ למ״ד),"

  • הסבר: מעולם לא היה חכם שפקפק באמיתות הקריאה המסורה. אפילו רבי אליהו בחור (ר"א הלוי), גדול המדקדקים, רק העלה שאלה היסטורית האם סימני הניקוד הגרפיים (הנקודות והקווים) נקבעו מסיני או הומצאו מאוחר יותר כדי לתעד את הקריאה – אך לגבי צלילי הקריאה עצמם, איש מעולם לא פקפק בכך שהם מסורת מקודשת מסיני (וכך כתב גם הרשב"ץ בספרו "מגן אבות").

10. "לכן הנראה בזה שמעולם לא עלה על דעת אחד מחז״ל להכחיש הניקוד ולשנות קריאת התיבה מכמות שהיא מקובלת אצלינו, גם מ״ד יש אם למקרא מודה שיש לדרוש גם המסורת במקום שיתאחד פתרון המסרה עם פתרון המקרא במנהג הלשון."

  • הסבר: לכן ההסבר הנכון למחלוקת הוא שמעולם לא עלה על דעתו של איש מחז"ל להכחיש את הניקוד או לשנות את אופן הקריאה המקובל. יתר על כן, גם מי שסובר "יש אם למקרא" מסכים שצריך לדרוש וללמוד גם מצורת הכתיב (המסורת), כל עוד משמעות הכתיב יכולה להתיישב ולהתאחד עם משמעות הקריאה לפי כללי השפה.

11. "המשל בזה עובד יותן וכל הדומים להם מבנין שלא הוזכר שם פועלו יתכנו להכתב בוי״ו עם הדגש, כמו אשר יולד לישראל (שופטים י״ח), כי אדם לעמל יולד (איוב ה׳) מה נעשה לנער היולד (שופטים י״ג) הוכה כעשב (תהלים ק״ב), תלונות תלונותיהם תלונתם, ערומים, והרבה כמוהם,"

  • הסבר: דוגמה לכך היא המילים "עֻבַּד" (בדברים כ"א, ג') ו"יֻתַּן" (בויקרא י"א, ל"ח). מילים אלו, שהן בבניין פועל (סביל – בניין שלא הוזכר שם פועלו), יכולות מבחינה דקדוקית להיכתב בכתיב מלא עם וי"ו ודגש (כמו "יוּלַּד", "הוּכָּה", "עֲרוּמִּים" וכדומה).

12. "ומדכתיב עבד יתן בלא וי״ו דרשי, דומי׳ דמסורת, ויתקימו שניהם מבלי שנצטרך להוציא המקרא ממשמעותו בשום ענין, כי אין במשמעות עובד ויותן רק שהפעולה נעשתה ע״י אחר, ויתכן להיות לרצונו של מי שנעשתה לו או שלא לרצונו, והועילתנו המסורת לפרושי קרא בתוספת ביאור עובד דומי׳ דעבד, ויתן דומי׳ דיתן, ובכגון אלה כ״ע לא פליגי שהמקרא והמסורה יחדיו יתאחדו ולא יתפרדו,"

  • הסבר: מכיוון שבספר התורה כתוב "עבד" ו"יתן" (כתיב חסר, ללא וי"ו), דרשו חז"ל את הכתיב כך שידמה למילים "עָבַד" ו"יִתֵּן" (בבניין קל פעיל – כלומר, נדרש רצון והסכמה של האדם). בכך מתקיימים יחד גם הקריאה וגם הכתיב בלי לעקור את פשט הפסוק: המילה "יֻתַּן" (סביל) פירושה שמישהו אחר נתן מים, וזה כולל גם מקרה שזה נעשה מרצון בעל הפירות וגם מקרה שלא מרצונו. הכתיב החסר ("יתן") בא רק למקד ולהוסיף ביאור – שצריך שיתקיים "יֻתַּן" באופן שדומה ל"יִתֵּן" (מרצון). במקרים כאלה כולם מסכימים שהקריאה והכתיב מתאחדים.

13. "ובמה נחלקו? בתיבה שאין הכרע למשמעותה לפי ענינה לא מצד הגזרה ולא מצד הבנין, וצריכים אנו לדרשה, ובהא פליגי, מר סבר שיש להכריע משמעותה אל צד המסורה ואפילו ע״ד זרות קצת, ומ״ס שיש להכריע משמעותה אל צד המקרא ברגילות הלשון."

  • הסבר: אם כן, במה נחלקו חז"ל? במילה שמשמעותה אינה חד-משמעית מתוך ההקשר, הגזרה או הבניין, ואנו נדרשים להכריע כיצד לפרש אותה:

    • יש אם למסורת: יש להטות את פירוש המילה לכיוון שמתאים יותר לאותיות הכתובות (המסורת), גם אם הפירוש הזה מעט דחוק או חריג לשונית.

    • יש אם למקרא: יש להטות את פירוש המילה לכיוון שמתאים יותר לאופן הקריאה הרגיל והטבעי בשפה.

חלק ג': יישום ההסבר על מחלוקת רבי וחכמים בפסוקנו

14. "והנה ונשל הברזל מן העץ, שמלת ונשל יתכן שיהיה פועל יוצא מבנין הקל, שהשיל הברזל חתיכה מן העץ המתבקע ומלשון כי ישל זיתך שענינו תלישת הדבר ממקום חבורו,"

  • הסבר: נחזור לפסוקנו "וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ": המילה "וְנָשַׁל" יכולה להיות פועל יוצא בבניין קל, שמשמעותו שהברזל הפיל/השיל חתיכת עץ מתוך העץ הנחטב (בדומה לפסוק "כִּי יִשַּׁל זֵיתֶךָ" – שהזיתים נושרים ונתלשים ממקום חיבורם).

15. "גם יתכן שיהיה פועל עומד מבנין הקל, שהברזל עצמו נשל מעל עצו ומלשון ונשל גוים רבים שענינו דחיפת הדבר ממקום חבורו, אלא שזה פועל יוצא וזה פועל עומד וכמנהג הקל ששימושו עומד גם יוצא, וגם יתכן להיות לשון נפעל וכמ״ש למעלה."

  • הסבר: ומצד שני, המילה "וְנָשַׁל" יכולה להיות גם פועל עומד בבניין קל (כלומר, פעולה שהברזל עובר בעצמו) – שהברזל עצמו נשמט ונפל מעל ידית העץ שלו (בדומה לפסוק "וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים", שמשמעותו סילוק ודחיפה ממקום החיבור; ההבדל הוא ששם זה פועל יוצא וכאן זה פועל עומד, וכדרכו של בניין קל שמשמש לעיתים כפועל יוצא ולעיתים כפועל עומד). בנוסף, כפי שהוסבר למעלה, ייתכן שזהו בניין נפעל.

16. "ומעתה לנבון נקל דעת מחלוקת רבי ורבנן, ר׳ סבר יש אם למסורת ונשל כתיב בלא אל״ף, ואילולי קבלת הניקוד היה אפשר לקרותו ונישל בחיר״ק פועל יוצא מבנין הכבד הדגוש, לכן יש לפתור ונשל גם הוא פועל דומי׳ דונישל כדי להטותו בצד אחד אל המסורת, לא שיהיה שוה אליו מכל הצדדים וזה לשון קל וזה לשון כבד, ורק בענין יציאת הפעולה יש לפותרו כמהו, וסעד לדבריו מדלא כתיב מעצו;"

  • הסבר: כעת קל להבין את מחלוקת רבי יהודה הנשיא וחכמים במסכת מכות:

    • רבי סובר "יש אם למסורת": המילה "ונשל" כתובה בתורה ללא האות אל"ף. אלמלא מסורת הניקוד (שמנקדת בקמץ: וְנָשַׁל), ניתן היה לקרוא את האותיות הכתובות "וְנִשֵּׁל" (בחיריק ובדגש, בניין פיעל – שהוא תמיד פועל יוצא מובהק). לכן, כדי להתחשב באפשרות הקריאה העולה מתוך האותיות הכתובות (המסורת), רבי מפרש את המילה "וְנָשַׁל" כפועל יוצא (הדומה במשמעותו ל"וְנִשֵּׁל" – שהברזל השיל חתיכה מן העץ). אין הכוונה שזהו בניין פיעל ממש (שהרי הניקוד הוא של בניין קל), אלא שבעניין סוג הפעולה (פועל יוצא ולא עומד) יש לפרשו בדומה לבניין פיעל. רבי מוצא לכך חיזוק גם מלשון הפסוק: כתוב "מן העץ" (העץ הנחטב) ולא "מעצו" (הידית של הגרזן עצמו).

17. "ורבנן סברי יש אם למקרא וכל פינות שאנו פונים לא יהיו אלא לקריאה והקריאה בקמ״ץ, ויתכן להיותו מבנין נפעל שנשמט הברזל מקתו לכן הוא מלשון ונשל גוים רבים שענינו דחיפת הדבר ממקום שהוא תחוב בו והוא פועל עומד מבנין הקל שפתרונו שוה אל לשון נפעל וקריאת שניהם שוה,"

  • הסבר:

    • חכמים סוברים "יש אם למקרא": אנו הולכים אך ורק אחר אופן הקריאה המקובל. הקריאה היא בקמץ (וְנָשַׁל), וצורת קריאה זו מתאימה לבניין נפעל או לפועל עומד בבניין קל (ששניהם מתנקדים ונשמעים בדיוק אותו דבר: וְנָשַׁל), ומשמעותם שהברזל עצמו נשמט ונשלף מתוך ידית העץ (הקת) שבה הוא היה תחוב.

18. "ואין טענה דהיה לי׳ למכתב ונאשל באל״ף עפ״י התכונה הראשונה שהזכיר החבר (במאמר שני סי׳ פ׳) כי כל שבעת המלכ״ם מביאין אחריהם תוספת אות, שאין כן דרך הלשון להוסיף אל״ף בפועל עבר בכל הבנין הקל ולא מצאנו ככה בכל המקרא,"

  • הסבר: ואי אפשר לטעון נגד חכמים: "אם קוראים וְנָשַׁל בקמץ, מדוע לא נכתבה אל"ף (וְנָאשַׁל) כדי להביע את תנועת הקמץ, כפי שאמר בעל הכוזרי שכל שבעת סימני הניקוד ('המלכים') מושכים אחריהם אות אהו"י?" – משום שדרכה של הלשון העברית היא שלעולם לא מוסיפים אל"ף לציון תנועת קמץ בפועל בזמן עבר בבניין קל (אין בתנ"ך "הָאלַךְ" או "כָּאתַב").

19. "ולכן אין לדמותם אל עובד ויותן ודומיהם שמדרכם ליכתב לפעמים חסר ולפעמים מלא, משא״כ ונשל וחבריו שכולם חסרים כתיבין והברת הקמ״ץ של פ״א הפעל היא מודיעה על האל״ף הנקראת ובלתי נכתבת, וכן כל שבעת המלכים מורות על תוספת אות מאותיות יהו״א הראוי׳ להיות אחר כל מלך ומלך, ואעפ״י שיש מקומות הרבה שאינן נכתבות מ״מ ע״פ הנקודות קריאתו (כמ״ש בטעמי הקריאה להחכם אבן-בלעם בפ׳ שני מספרו בשער על הדבור במלכים, ע״ש. וכדעת החבר במקום הנ״ל וכן דעת גאוני הלשון הקדמונים כולם),"

  • הסבר: לכן אי אפשר להשוות את המילה "ונשל" למילים כמו "עובד" ו"יותן" שיכולות להיכתב לעיתים בכתיב מלא (עם וי"ו) ולעיתים בחסר. המילה "ונשל" ודומותיה נכתבות תמיד בכתיב חסר, ותנועת הקמץ שבאות הראשונה של השורש (פ"א הפועל – הנ') היא זו שמסמנת לקורא להגות תנועה ארוכה (כאילו יש שם אל"ף נחה שאינה נכתבת). כך פועלים כל שבעת סימני הניקוד: הם מורים על הגיית אות נחה (א, ה, ו, י), וגם כשהאות לא נכתבת בפועל, הקריאה נקבעת על פי הניקוד (כפי שהסבירו רבי יהודה אבן בלעם, בעל הכוזרי וכל מדקדקי הלשון הקדמונים).

20. "לכן מחלוקת רבי ורבנן איננה כ״א בסברה ושקול הדעת, לא בשנוי הניקוד ח״ו, וכמחלוקת בעלי הפשט הראב״ע והרשב״ם, שהראב״ע פי׳ כרבנן והרשב״ם כרבי;"

  • הסבר: מסקנה: המחלוקת בין רבי לחכמים היא מחלוקת פרשנית המבוססת על שיקול דעת והיגיון, ולא חלילה מחלוקת על אופן הניקוד או הקריאה. זוהי ממש אותה מחלוקת שיש בין פרשני הפשט הגדולים: אבן עזרא שפירש כחכמים (שהברזל נשמט מהידית), והרשב"ם שפירש כרבי (שהברזל התיז חתיכת עץ).

חלק ד': הכרעת הפשט והוכחה מלשון הפסוק

21. "ולפי עיקר פשוטו נראין דברי רבנן ויש להם הוכחה משנוי לשון הכתוב, שפתח בגרזן ונדחה ידו בגרזן וסיים בברזל ונשל הברזל מן העץ וזה קשה לרבי וניחא לרבנן,"

  • הסבר: לפי פשוטו של מקרא, פירושם של חכמים נראה מסתבר יותר, ויש לכך הוכחה משינוי המילים בפסוק: בתחילת הפסוק התורה מכנה את הכלי בשם "גרזן" ("וְנִדְּחָה יָדוֹ בַּגַּרְזֶן"), ובסוף הפסוק היא עוברת לכנותו "ברזל" ("וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ"). שינוי זה קשה לפי פירושו של רבי, אך מסתדר היטב לפי פירושם של חכמים.

22. "והוא שידענו שהקרדום יקרא גרזן ויקרא ברזל, ומשימוש הלשון למדנו כי יקרא ברזל מצד חומרו שהוא ברזל, ויקרא גרזן מצד צורתו שהוא החידוד עד שראוי לגריזה לכרות ולגזור בו,"

  • הסבר: ההסבר להוכחה זו הוא שכלי החטיבה (הקרדום) נקרא בתורה בשני שמות – "גרזן" ו"ברזל":

    • הוא נקרא "ברזל" מצד החומר שממנו הוא עשוי (גוש מתכת הברזל).

    • הוא נקרא "גרזן" מצד צורתו ותפקידו – להב מושחז שנועד לגרוז, לכרות ולגזור עצים.

23. "לכן לרבי קשה שהיה לו לכתוב ונשל הגרזן שהרי לא ישיל הקרדום חתיכה מן העץ מצד היותו ברזל כ״א מצד היותו גרזן, אבל לרבנן ניחא;"

  • הסבר: לפי שיטת רבי (שהכלי חתך והתיז חתיכה מהעץ), היה צריך לכתוב "ונשל הגרזן מן העץ", שהרי הכלי אינו כורת ומתיז שבבי עץ בגלל החומר שלו (ברזל), אלא בגלל צורתו החדה (גרזן)! לעומת זאת, לפי שיטת חכמים (שראש הכלי התנתק מידית העץ ועף), מתאים מאוד לכתוב "ונשל הברזל מן העץ" – כי כאן מדובר בהיפרדות של שני חלקי החומר המרכיבים את הכלי: חתיכת הברזל התנתקה מידית העץ.

חלק ה': הסיכום והטעם לביטוי "אם" (אמות הקריאה)

24. "מכלל הדברים נתבאר שמעולם לא עלה על דעת אחד מרבותינו להטיל ספק באמתת הקריאה כמות שהיא מקובלת אצלינו, ולא נחלקו כ״א בתיבות שאינן מוכרעות ויש סברה להטותם לכאן או לכאן, מ״ס שיש להכריע פתרונם לצד המסורה, ומ״ס שיש להכריעם לצד המקרא ואין להוציא התיבה מרגילות משמעותה בעבור חסרון אות המשך;"

  • הסבר: מכל האמור מתברר שאיש מחז"ל לא הטיל ספק באמיתות הקריאה המסורה. המחלוקת היא רק במילים דו-משמעיות שניתן לפרשן בשני אופנים: דעה אחת אומרת להטות את הפירוש לכיוון האותיות הכתובות (המסורת), ודעה שנייה אומרת להטות את הפירוש לכיוון משמעות הקריאה הרגילה (המקרא), ולא לשנות את המשמעות הטבעית של המילה רק בגלל שחסרה בה אות ניקוד ("אות המשך").

25. "ולפי המבואר יש ליתן טעם על שתפשו רבותינו במחלקותם בענין הזה לשון אם ולא לשון אב, לפי שעיקר מחלקותם היא בעבור חסרון אות המשך, ואותיות המשך או״י (והה״א עמהם כשהיא באה תמורת אל״ף) הן הנה הידועים לרז״ל בשם אמות, וכל אחת מהן נקראת אם, וכן קראם בס׳ יצירה."

  • הסבר: על פי הסבר זה ניתן להבין מדוע חז"ל השתמשו בביטוי "אֵם" ("יש אם למקרא" / "יש אם למסורת") ולא בביטוי "אב": זאת משום שכל המחלוקת נסובה סביב השמטתן של אותיות ההיגוי והתנועה (אותיות המשך), שהן האותיות א-ו-י (ולעיתים גם ה' כשהיא מחליפה אל"ף בסוף מילה). אותיות אלו נקראות בלשון חז"ל ובספר יצירה בשם "אמות הקריאה", וכל אחת מהן מכונה "אֵם".

26. "וכמ״ש רד״ק במכלול (בשער אותיות או״י) וז״ל, דע כי אותיות או״י הם אמות לכל האותיות, וכן קראם בס׳ יצירה ואמר שלש אמות או״י ומ״ש שלש אמות הם אמות בעולם אבל אמות הספור הם או״י, ונקראו אמות בעבור כי לא נוכל להוציא לא תיבה ולא אות בעולם מבלתי אחת מהן והן אותיות הנשימ׳ כי הם פעמים בלא הרגשת אחת המוצאות."

  • הסבר: כפי שכתב הרד"ק בספרו הדקדוקי "המכלול": אותיות א-ו-י הן "אימהות" לכל שאר האותיות (וכך נקראו בספר יצירה). הסיבה שהן נקראות "אימהות" היא שאי אפשר להגות אף מילה או אות בעולם ללא תנועה הנשענת על אחת מאותיות אלו; הן "אותיות נשימה" (תנועות אוויר) שלעיתים נהגות ללא מגע של איברי הדיבור (השפתיים, הלשון, החיך וכו').

27. "וזה לך האות בתנועת חמשת המלכים כי הם כלל כל התנועות שיוכל האדם להניע ולהוציא. אָא הנה אל״ף נחה אחר הנעה, אֵי הנה יו״ד נחה וג״כ אי. או הנה וי״ו נחה וג״כ או, ואלה הנחים פעמים בכתב ופעמים בלא כתב רק בנשימה לבד, ע״ש."

  • הסבר: הרד"ק מדגים זאת דרך חמש התנועות העיקריות: תנועת A (קמץ/פתח) נמשכת באל"ף נחה; תנועות E ו-I (צירה/סגול וחיריק) נמשכות ביו"ד נחה; תנועות O ו-U (חולם ושורוק/קובוץ) נמשכות בוי"ו נחה. אותיות נחות אלו לעיתים נכתבות בפועל בטקסט (כתיב מלא) ולעיתים אינן נכתבות ורק נשמעות בנשימת ההגייה (כתיב חסר).

28. "ובהא פליגי מ״ס יש אם למסורת ר״ל שאותיות או״י הנקראים אמות לשלמות המסורה הם כלומר לשלימות כתיבות התיבה זולת הקריאה ולכן כל תיבה חסרת האם יש לסבור בה סברא שלדרשה באה. ומ״ס שהאמות לשלימות המקרא הם ר״ל למשך הברת הנקודה שהאות נקראת בה ולא תשתנה התיבה בעבור משיכה יתירה לכן אין משגיחין באות או״י החסרה ונטולת האם כשרה, והדברים ישרים למוצאי דעת ואוהבי אמת."

  • הסבר: ובנקודה זו בדיוק נחלקו חז"ל:

    • יש אֵם למסורת: אותיות א-ו-י (הנקראות "אימהות") נועדו להשלים את הכתיב (המסורת) של המילה, מעבר לצליל הקריאה. לכן, בכל מילה שבה חסרה "אֵם" (כלומר, נכתבה בכתיב חסר), יש לייחס לכך משמעות מיוחדת ולדרוש אותה.

    • יש אֵם למקרא: ה"אימהות" (אותיות א-ו-י) נועדו אך ורק כדי למשוך ולהאריך את צליל הניקוד בעת הקריאה (המקרא), ואין בכוחן לשנות את משמעות המילה. לכן, אנו לא מתייחסים לחסרונה של אות א-ו-י בכתיב, ומילה שנכתבה ללא "אֵם" (כתיב חסר) מתפרשת באופן רגיל לחלוטין ("נטולת האם כשרה").

    • סיום המחבר: והדברים הללו ישרים וברורים למבקשי דעת ולאוהבי האמת.