הגאון רבי י.י. ויינברג ז"ל
תכופות עסקו בערכה של האישיות הרצל לעם ישראל. הכל מודים שיותר ממה שנתן המדינאי והמנהיג לעמו נתן האיש הרצל. כי מנהיג היה בעצם רק למפלגה, ואילו כלל ישראל ידע רק את אישיותו. ברם בזה לא הוגד עוד הכל: לא אישיותו אלא שמו של הרצל, שם זה נעשה לאחד החביבים ביותר ולבן בית בעם ישראל. ואפילו החוגים החרדים שנלחמו בהשקפותיו ולא הכירו בזכות אישיותו להיות מנהיג בישראל, גם הם לא יכלו להשתחרר מחבלי הקסם בהם נמשכו אחריו.
פעלה השפעת הרבנים שהמוני העם הרחבים לא נגררו אחרי דעתו של הרצל. אולם שום כח לא היה יכול לעכב בעד מלה יחידה זו ״הרצל״ להכות שורש בנשמת האומה. צלילה של מלה זו לבדו דיו היה לעורר בלב כל איש ואיש מישראל זרם של רגשי החיאה פנימית. נואמים אנטי-ציוניים נמנעו להזכיר בנאומיהם את שמו של הרצל, כדי שלא לחלל בזה את רגשי האומה. אולם בשעה שהציונים גלו לפתע פתאום תגלית שיש להרצל גם שם עברי (״בנימין זאב״) והמזרחיים היו סבורים שמעשיהם רצויים עוד יותר בהוסיפם לו גם את התאר ״רבי״ - הנה התמהמה החלק השמרני של האומה להסכים ל״שנוי״ חדש זה, משום ש״שעבור״ זה טעם למדניות היה בו, ולתאר ״רבי״ היה אצלו מעין צליל שאין יוצא מן הלב.
״הרצל״ - בשם זה הרגישה האומה כל כך הרבה. מהו הקסם השפוך על פני שם בלתי עברי זה?
סבורני שאת הרמז הנכון נמצא בתשובה שהשיב אחד מרבותי, גאון מפורסם וצדיק, לאחד מזוללי הציונים בחמת קנאתם: ״הרצל בעל תשובה הוא״. אמנם את הדרך הנכונה עוד לא מצא. ואולם הראה שצפון בו כח של בעל תשובה אמיתי. איש כזה עלול בודאי לתעות עת חפשו את הדרך הנכונה. ואולם בהכרח ימצאנה סוף סוף.
כן, בשביל עם ישראל היה הרצל בעל תשובה גדול, חלוצה של תקופת-תשובה גדולה ביהדות.
״והיה ביום ההוא ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים״ - הנה עוד מעט והגיעה השעה שישובו כל הנדחים. הצעירים יתאספו מסביב לדגל אבותיהם. כן, עוד מעט יבואו כולם. הגדול שבהם כבר בא! לעם ישראל שמש הרצל הגשמתו של רעיון התשובה, שזרח עליו כמעט בהוד הזהר אשר לגבור דתי. כי תשובה אמתית הלא היא: החזרה הפנימית, לפנות ערף לרעיונות ואפני מחשבה רגילים, ההכרה באפסו של עבר שהופיע מלא זהר ותקוה. יש בה מהכשרון לבנות בנין חדש על חרבות עולם רוחני הרוס. כל זה טיבו ויסודו בכח דתי פנימי, כי רוח דתי פועל בלי הפסק ביצירה ובבנין. ואפילו באישויות המהפכות הדתיות טבועה מדה גדולה של כח יוצר. על הדת נמנה מחנה גדול של גבורי תשובה כאלה. ואולם אין האידיאליזמוס החדיש יודע אותם אלא רק במקצת. הרצל היה אחד המעטים, אבל כולו ובתוך-תוכו היה טבעו דתי. האידיאליזמוס שלו היה נובע ממקור הדתיות העמוקה. דבר זה קבע את כוון מהותו, אופן מחשבתו ומנהג חייו. נזכרים אנו באמונו העמק באדם, רוך רגשו ואהבתו לילדים, דבקותו הילדותית באמו. ביתר בהירות מזהרת דתיותו של הרצל ממעשהו לפני צאתו לנסיעתו הידועה לרוסיה כדי להתראות עם המיניסטר פליווה. זמן מועט לפני צאת הרכבת נעלם הרצל: רצה להשתטח מתחלה על קברו של אביו. איזה דיפלומט אירופאי היה מתכונן לצעד דפלומטי רציני כזה הכנה ״סנטימנטלית״ כזו?!
רב מפורסם שהשתתף בקונגרס השני שב משם (והוא אנטי-ציוני קנאי) תאר בספרו את הרושם העמוק שעשה עליו הרצל בבית הכנסת הבזילאי. הרצל נקרא ל״שלישי״. ברך את ברכתו בקול הנוח. מעשה זה שהכל רגילים בו - עשה על הנאספים רושם מזעזע כל כך שבעיני כולם עמדו דמעות.
מה פירושו של דבר זה? הווה אומר: שהעם דמה או התגעגע לראות את הרצל יהודי כשר ומאמין. ונזכר אני בעובדה דלהלן מימי ילדותי בעיירה קטנה:
בכנופיה קטנה של יושבי בית המדרש ששוחחו כנהוג מאחורי התנור, ספר ציוני אחד על טובו ונדבת לבו של הרצל: פעם אחת ישב עם בני משפחתו על הגזוזטרה, ראה יהודי אביון ושלח לו על ידי אחד הילדים מטבע של זהב, ולולא זאת, אמר, לא היה לאל ידו ״לבלוע את לגימתו״. העיר על ספור זה איש למדן וזקן: ״ובהכרח הוא איש טוב״. הנה המשיך אותו ציוני לספר על חסידותו של הרצל, איך רגיל היה לדקדק באמירת קדיש אחרי אביו ובהדלקת נר של חנוכה, ואז נענה אותו למדן וזקן: ״מי יודע, אולי ׳נסתר׳ הוא, אחד מל״ו!״ היה בזה כמובן הרבה מן התמימות של למדן בן עיירה קטנה. בכלל ידוע ידעו שאישיותו של הרצל עשירת האור אינה נקיה מצללים, ושעוד הרבה עליו לתקן בחייו הדתיים. ואולם רוח אדירה קננה בו, עשויה לשובב נפש נואשה. בעיני האומה היה מקור עוז נובע מרקבון ההתבוללות, פורץ כסופת שלג וסוחף הכל בדרכו.
היו מי שחוו את דעתם שאמונם המוחלט של יהודי המזרח בהרצל מתבאר על ידי רגש התודה שחדר את יושבי עמק הבכא העלובים האלה בראותם את איש הטרקלינים האירופאיים והוא אינו בוש לרדת אליהם. ואולם די להתבונן באותו ביטול שבהן אותו ״אָסט-יודע״ מתייחס כיום לאירופה המערבית כדי להכיר כמה חסר-בינה הוא היסוד שעליו נבנות השקפות מעין אלו. ואולי הקסים את לב האומה בראיונותיו בחצרות המלכים ובהבטחות מרחיקות לכת שהבטיח מעל בימת הקונגרס? כמה מן השטחיות יש בדרך הסתכלות זו בתופעה הפלאית! אמנם כן, הראיונות והקונגרסים היו בלי ספק ״מרהיב עין״, אולם לא ההצלחה האפשרית שבצעדים מדיניים אלו אלא הרצון הטוב שהתגלה בכל ההשתדלויות - הוא הוא שרכש לו, להרצל, את לב העם. אמנם כן, רק הרצון הטוב והטהור של הרצל היה בעל הכח הכובש הכביר הזה. וגם בקונגרסים לא הבטחותיו של הרצל, אלא אמונתו האישית והעמוקה היא היא שהדליקה בעם את האש הקדושה. העם החרד, שנשמתו המאמינה נעשתה יותר ויותר חדורת יאוש ומפח נפש, כמהה למלה האחת: ״אמונה״! התגעגעה פשוט לאיש שיכלה באש אמונתו האישית כל ספק מן הנשמה, שיפזר את ענני האנכיות המגושמת וילהיב ללהבת אש את הנצוצות העמומים. לעם ישראל, לסוכן נעלה ובטוח זה של אוצרות האנושיות הרוחניים-דתיים, הנטיה לאמונה היא הגורם הכי חשוב בחייו הנפשיים. ובאמת, אותה אישיות היודעת לעורר את נטיתו זו ולהוציאה אל הפועל יכולה למשול בעם ישראל. לעם הדת יש תמיד אוזן קשבת לכל דבור בלב שלם הנובע מעמקי נפש מאמינה.
היהודי מאמין הוא, אבל אינו כרוך אחרי אמונות תפלות. על ידי חלוף שני המושגים האלה, נולדו העלילות הרבות של האנטי-שמיים על הספקנות היהודית וחוסר הרגש של יראת הכבוד. ה״חסרונות״ הנזכרים הם תוצאות מקוי אופי יהודיים. נפש שחוננה בעמקות יתרה מתייחסת באדישות ואפילו בספקנות לכל כבושיהם של רוחות שטחיים. אמונה אמתית ועמוקה דורשת מנושאה הרבה מאד, וצריכה היא איפוא גם לעומק וגם לגודל השגב לעמוד במדרגה אחת עם הנשמה היהודית. היהודי מפקפק בהבטחות ובאותם האנשים שאומרים לרכוש את לבו על ידי הבטחותיהם. אבל רגש של אמון עמק לו למאמין ולחולם.
* * *
״ציונות זו היא שיבה ליהדות לפני השיבה לארץ היהודים.״ שיבה ליהדות ושיבה לארץ היהודים! החלק השני של אמרה זו יצר את המפלגה, אולם החלק הראשון רכש את העם.
והרצל בעצמו? פה צריכים אנו למשוך קו מבדיל בין המדינאי ובין הפיטן, בין הרצל החיצוני שבימות החול ובין הרצל החגיגי האמתי. מעשיו ורצונו שייכים לגבול התופעות החיצוניות. ברם פנימיותו, געגועיו, כולם שרשיהם נעוצים עמק ברגש הדתיות האמתית. במחשבתו מדעת הכיר במפלגה בתור נושא רעיונו, בתור יסוד לעבודה ממשית ולהתפתחות העצמה החיצונית, אולם בפנימיותו העמוקה, מעבר לגבול הידיעה וההכרה, משלו בו רחשי לב בלתי ברורים שהכוח הבונה והמניע בנשמה היהודית היא היא האמונה. במציאות היה הרצל איש המדיניות. אולם באמת מלא היה דתיות הפונה ערף לחיים החצוניים, אדם שכל השתדלות להגביר את יסוד החיצוניות במהות החיים וביסודם עלבון מדכא עד ארץ - הוא לו, חלול הקודש קשה. פתוס מוסרי ורגש עולם רומנטי - אלה היו שני היסודות החזקים ביותר בהויתו הרוחנית, בישותו, ואפיניים הם גם בשביל טיב מחשבתו המדינאית.
עובדה זו שהרצל היה בפנימיותו כולו דתי מבארת לנו באור נכון את הנגודים שבינו ובין בני דורו ומפלגתו. הרצל לא היה לאומי במשמעותה האירופאית של מלה זו. הסגולה המיוחדת של לאומיותו דתית היא בעיקרה. ומכאן סבלנותו (שהיא סגולה מיוחדת אך ורק לרגש-עם דתי) לגבי מדות עם רוחניות אחרות. הבנתו העמוקה בפולחן הדתי וגם העובדה שייחס רק ערך טפל לאותם היסודות והערכים שטיבם חילוני-לאומי נקי כמו שהוא בולט ונכר ב״תל אביב״ שלו - כל זה מובן לנו רק על ידי גורם זה. משום זה באו עליו כידוע הלאומיים הקיצונים בטענות חמורות. ואולם שאיפתו ותעייתו צמחו משורש נעוץ עמוק בחושו הדתי, חי ובלתי מוכר, וזה גרם לו להרצל לרחש תכופות בעיקר [!]. אולם נבצר ממנו להורות לו את הדרך להכרה ברורה ומקיפה. נראה שמכאן גם ביאורים לעובדה המפליאה שאיש אירופאי כהרצל נמנע בתמידות להעמיד לווכוח את ״שאלת התרבות״. כידוע באו הציונים התרבותיים בתלונות קשות על הרצל בגלל עמדתו הקרירה ביותר לגבי שאלת התרבות. ״הלא היה לשעבר יהודי מערב מתבולל״ - רגילים היו לחוות את דעתם בענין זה קצת ״תלמידי החכמים״ מן האסכולה העברית החדשה. ואולם ״יהודי מערב מתבולל״ זה מתמול הרגיש בנפשו ובלבו הרבה יותר עמוק את מהותה של שאלת התרבות העברית מקצת תלמידי חכמים אלה. בשעה שהאחרונים רגילים היו תמיד לתפוס את הדבר תפיסה חיצונית, סלל לו מבטו הנבואי של הרצל דרך למעמקי נשמת האומה האין סופיים. תמיד שאף והשתדל מתוך יסוד קדום ועמוק זה לתפוס את גרעינה הפנימי של מהות הלאומיות היהודית. ומה הפלא איפוא, שבחפשו הפנה גם הוא, הרצל, את מבטו בהכרח ליסוד הדתי בתור יסוד ראשון ומכריע?
אמנם כן, חוסר ידיעות עבריות הנהו בלי ספק ה״פגם״ הגדול באישיותו היהודית של הרצל. ואולם עין הפייטן שלו ורוחו המחונן בדתיות עמוקה ודקת הרגש היו ביותר ויותר קרובים לנצחי שביהדות מקצת מאותם שנתגדלו בסביבה יהודית ונתחנכו על ברכי תרבות-רוחנית עברית חדשה. כי לא הידיעות לכשעצמן ממלאות תפקיד בעל ערך, אלא הרוח החודר וזורם דרך הידיעות כזרם חי. הרצל הצטין בכשרון גאוני של הארה פנימית. ואע״פ שידע רק במעט את תוכן היהדות הרוחנית, מכל מקום היה רוחו נקי ממדע המפלגה המגמתי. ״מה זו תרבות עברית?״ בשאלה תמימה זו פנה פעם לאחד המנהיגים של הציונים התרבותיים. ואולם מן התשובה (או יותר נכון: התשובות) נתקררה דעתו רק במעט. הרגש הרגיש מתוך הארה פנימית שדבר זה שקוראים לו ״תרבות יהודית״ אין טיבו מעין אותם המאורעות שהתרחשו בנפשו בבית הוריו. הרגיש בה חיקוי ביודעים, שטבעו בכך שהורכב באופן מסוים מיסודות תרבותיים זרים ושונים. בתוך מבוך מסובך זה של השקפות עולם מתנגדות זו לזו נשאר לו רק מוצא אחד: להכריז על התרבות העברית העתיקה האמתית! ואולם לשם זה צריך היה לנקודת מסעד בטוחה, ודבר זה רק ידיעות עבריות עשירות היו יכולות לתת לו. צריך היה גם לעזרתו של העם. המפלגה לא נתנה עזרה זו. ומשום כך הכריז הרצל על רעיון חדש: ״מתחלה ארץ היהודים ואחרי כן תרבות עברית.״ כלום יש סתירה בין אמרה זו ובין הכרוז: ״השיבה ליהדות לפני השיבה לארץ ישראל״? לכאורה יש ויש. אולם הרצל בעצמו ראה את האמרה החדשה כמורה דרך למדיניות שלו, כמורה דרך למפלגה שלו. ברם הוא בעצמו נשאר נאמן לכרוז הישן שהורה לו, לגבור התשובה, את הדרך לעם המאמין.
והרצל נכסוף נכסף לעם. בכל לב חפש את הדרך המובילה לו. אמנם כן, הוא בעצמו נשאר שבוי בידי דואגים, שומרים ״שכוונתם רצויה״. ״הראו לי את העם״ - קרא הרצל בתמידות אל יועציו; הללו הראו לו על היידלברג וברן... אולם הגאון שבו, ההארה הפנימית שבו הרגישה ורחשה שאת העם צריכים לבקש במקום אחר. והרצל בא לוילנה. מה שהתרחש בנשמתו היהודית האמתית בשעת פגישה זו בין עם וגבור - זה יכול לתאר רק ווילנאי. הרצל נשא עיניו וראה את עמו החרד, והעם נשא את עיניו וראה את הרצל שלו. מה שאירע אותה שעה בעל ערך סמלי הוא. יכול היה לעלות רק על דעת הכח הגס של המפלגה הציונית ברוסיה להפריד בין הדבקים. ואולם לא הצליח הדבר בידה. בלילה התהלך ברחובות וילנה ובמבואותיה, פתח את הדרך למעונות המרתפים, ובכל מקום בואו נעשה שותף לצער, נחם ועודד. ולנפח יהודי עני לחץ את ידו המפוחמה השחורה: ״שלום עליכם!״ (אגב, מאורע זה לא לטובתו של אותו יהודי עני נגמר. מתוך קנאה וסקרנות רדפו אחריו עד שהוכרח לעזוב את וילנה לאמריקה - כשהוא נושא את תמונת הרצל בלבו.)
בוילנה למד הרצל לדעת את העם. בוילנה למד העם לדעת את הרצל. וילנה החרדית והעתיקה נתנה לרגשותיה העמוקים בטוי מלא הוד של כבוד. מורה ההוראה הזקן ונשוא הפנים בוילנה, הגאון הזקן והישיש ר׳ שלמה הכהן (בעולם הרבנים נקרא בשם ״הכהן הגדול״!) מסר להרצל בשם ״ירושלים דליטא״ ספר תורה קטן, ובהניחו את ידי הכהן החוורות שלו על ראש הרצל בעל ההוד שבמלכות לחשו שפתי הרבי הזקן: ״ספר תורה זה יוליך אותנו לארץ ישראל!״ פני הרצל חורו. מה שרפרף והתרקם אותה שעה בנשמתו פנימה גילו דמעותיו בעיניו. החריש. הרב הזקן עמד בקושי על רגליו, אולם לא רצה לשבת בנוכחותו של הרצל. וזה אמר: ״ישב נא רבנו תחלה. זקן הוא ממני וגם חכם!״ מלים אלה צלצלו באזני הנוכחים כסמל, סמל להשתייכותו לוילנה העתיקה והחרדית, לעם העתיק והחרד.
שגבו של הרצל מתבטא ביתר בהירות בעובדה שאפילו לאחרי הגיעו למעלה הגבוהה ביותר בסולם הכבוד וההדר האנושי לא נתן לעצמו להיות נמשך בעבותות הקסם המפלגתי, אלא נשאר זה שהיה לשעבר: הגשמת כאב האומה ומבשר כסופיה.
בשעה שראה הרצל בוילנה את מצוקת הדחקות של העם וכשנודע לו בפטרסבורג שרק מעטה היא התקוה להיטיב את המצב - אז הבשילה בו ההחלטה לפרוץ ביד חזקה בחומת הניר של הסעיפים וההחלטות. כיון שראה את עמו בדחקותו הנוראה רצה גם להביא לו תשועה בידו. בוילנה הבשילה בו החלטה זו, בבזל נתפרסמה: אוגנדה. בלי ספק ידע הרצל שאוגנדה אינה דרך לציון כל עיקר. ואולם אולי תסול דרך אל העם? ואז, אז חטא את החטא הגדול ביותר. מקומו בלב העם בטוח היה לו זה כבר. יותר לא היה צריך לדרוש. מעולם לא היה בדעת העם לראות אותו כגואל, וללחם מידו לא קוה העם מעולם. בבטחונו הגדול באלוהים ידע העם להתעודד מאז ומעולם. מיד גבורו קווה העם רק סעד רוחני, עדוד הנפש, ולא יותר. הרצל עשה רושם מיוחד דוקא ע״י כך שלא התבונן לנאומי הקונגרס שלו במספרים, לא עסק בפומבי בדקלום ״דינים וחשבונות״. ליהודי יש בכלל די והותר מספרים וספרות, העם היהודי קווה לשמוע, התגעגע פשוט לשמוע שלוש מלים: עתיד, תקוה ואמונה. מפי הרצל שמע העם תכופות את המלים החמודות האלה. העם רחש אהבה עמוקה אליו משום שאין איש כמוהו שידע לעורר בקרבו את רוח החיים הפנימית שבו.
אולם איזה ערך יכול היה לתת מדבר באפריקה לעם הצמא לאמונה וכמה להתרוממות הנפש? הרגש הדתי אשר להרצל הוכיח לו מיד מה אמיצים הם הקשרים בין הדת ובין ארץ ישראל. ואפיני הוא שדוקא החרדים, ובראשם הרב ריינס הזקן, הם הם שהבינו להרצל והתיחסו באמון לישרת לבו.
ומי יודע? אולי מצאו על ידי זה הדרך המובילה אל העם? אוגנדה בשביל המפלגה, בשביל המדיניות, בשביל הרצון הכביר השואף לפעולה. ואולם ארץ הקודש, מעין נובע אמונים נצחיים לארץ אבות, ציון הנצחית שלעולם לא תשכח, זו שבתהלים - בשביל העם הנאמן והנעלה בפשטותו.
מות קודם זמנו הרס באכזריות כל אותן התקוות הנחמדות שחלמו עליהן. הרצל מת. דוד וולפסון רעו הנאמן נשבע על קברו את השבועה רווית הגעגועים של על נהרות בבל. זכרונו חי לעולמי עד בנשמת האומה, מוכתר בתודה וצער, ושמו של הרצל תקוה ועדוד בו עד היום הזה.
