Obligation: A Jewish Jurisprudence of the Social Order

Fundamental Words

Every legal culture has its fundamental words. When we define our subject as human rights, we also locate ourselves in a normative universe at a particular place. The word “rights” is a highly evocative one for those of us who have grown up in the post-Enlightenment secular society of the West. Even those among us who have been graced with a deep and abiding religious background can hardly have escaped the evocations that the terminology of “rights” carries. Indeed, we try in this essay to take a little credit here and there for the luster that the edifice of rights reflects, perhaps suggesting now and again that the fine reflection owes something to some ultimate source of the light.

Judaism is, itself, a legal culture of great antiquity. It has hardly led a wholly autonomous existence these past three millennia. Yet, I suppose it can lay as much claim as any of the other great legal cultures to having an integrity in its basic categories. When I am asked to reflect upon Judaism and human rights, therefore, the first thought that comes to mind is that the categories are wrong. I do not mean, of course, that basic ideas of human dignity and worth are not powerfully expressed in the Jewish legal and literary traditions. Rather, I mean that because it is a legal tradition, Judaism has its own categories for expressing through law the worth and dignity of each human being. And the categories are not closely analogous to “human rights.” The principal word in Jewish law, which occupies a place equivalent in evocative force to the American legal system’s “rights,” is the word mitzvah, which literally means “commandment” but has a general meaning closer to “incumbent obligation.”

Before I begin an analysis of the differing implications of these two rather different key words, I should like to put the words in context—the contexts of their respective stories. These words are connected to fundamental stories and receive their force from those stories as much as from the denotative meaning of the words themselves. The story behind the term “rights” is the story of social contract. The myth postulates free and independent if highly vulnerable beings who voluntarily trade a portion of their autonomy for a measure of collective security. The myth makes the collective arrangement the product of individual choice and thus secondary to the individual. “Rights” is the fundamental category because it is the normative category that most nearly approximates that which is the source of the legitimacy of everything else. Rights are traded for collective security. But some rights are retained, and, in some theories, some rights are inalienable. In any event the first and fundamental unit is the individual, and “rights” locate him as an individual separate and apart from every other individual.

I must stress that I do not mean to suggest that all or even most theories that are founded upon rights are “individualistic” or “atomistic.” Nor would I suggest for a moment that with a starting point of “rights” and social contract one must get to a certain end. Hobbes as well as Locke is part of this tradition. And, of course, so is Rousseau. Collective solutions as well as individualistic ones are possible, but it is the case that even the collective solutions are solutions that arrive at their destination by way of a theory that derives the authority of the collective from the individual. It is necessarily a theory that posits that that which was “given up” and therefore, at least implicitly, that which is desired, is a perfect freedom with all the alienated rights returned and the contradictions resolved.

The basic word of Judaism is “obligation” or mitzvah. It, too, is intrinsically bound up in a story—the story of Sinai. Just as the myth of social contract is essentially a story of autonomy, so the story of Sinai is essentially a story of heteronomy. Sinai is a collective—indeed, a corporate—experience. The experience at Sinai is not chosen. The event gives forth the words, which are commandments. In all rabbinic and post-rabbinic relating of the biblical account of Sinai, this event is the code for all law. All law was given at Sinai and therefore all law is related back to the ultimate heteronomous event in which we were chosen—passive voice.

Now, just as the social contract theories generated by Hobbes and others who bore a monstrous and powerful collective engine from the myth of individualism, so the Sinaitic story has given rise to counter stories and accounts that stress human autonomy. Indeed, the rabbinic accounts of law-making autonomy are powerful indeed, though they all conclude by suggesting that everything—even the questions yet to be asked by the brilliant students of the future and the answers to those questions—everything was given at Sinai. And, of course, therefore, all is, was, and has been commanded—and we are obligated to this command.

What have these stories to do with the ways in which the law languages of these respective legal cultures are spoken? Social movements in the United States organize around rights. When there is some urgently felt need to change the law or keep it in one way or another, a “rights” movement is started, civil rights, the right to life, welfare rights, and so on. The premium that is to be put upon an entitlement is so coded. When we “take rights seriously” we understand them to be trumps in the legal game. In Jewish law, an entitlement without an obligation is a sad, almost pathetic thing. There were, in ancient rabbinic Judaism, many obligations from which a blind person was excused. One of the great rabbis of the fourth century, Rabbi Joseph, who was blind, asked the great question of his colleagues: is it greater to do the commandments out of love when one is not obligated to do them or is it greater to do the commandments out of obligation? He had at first assumed that to voluntarily comply with the commandments though not obligated to do so entailed a greater merit. But his colleagues held that to do the commandments out of obligation—more correctly, to do them as obligated—was the act that entailed greater merit. He then offered a feast for the scholars if any could demonstrate that Rabbi Judah’s position that the blind were not obligated to do the commandments was erroneous.

Indeed, to be one who acts out of obligation is the closest thing there is to a Jewish definition of completion as a person within the community. A child does not become emancipated or “free” when he or she reaches maturity. Nor does she/he become sui juris. No, the child becomes bar or bat mitzvah, literally one who is “of the obligations.” Traditionally, the parent at that time says a blessing. Blessed is He that has exonerated me from the punishment of this child. The primary legal distinction between Jew and non-Jew is that the non-Jew is only obligated to the seven Noahide commandments. Where women have been denied by traditional Judaism an equal participation in ritual, the reasoning of the traditional legist has been that women are not obligated in the same way as are men with respect to those ritual matters (public prayer). It is almost a sure sign of a nontraditional background for someone to argue that women in Judaism should have the right to be counted in the prayer quorum, to lead prayer services, or to be called to the Torah. Traditionalists who do argue for women’s participation do so not on the basis of rights. They argue rather that the law, properly understood, does or ought to impose on women the obligation of public prayer, of study of Torah, and so forth. For the logic of Jewish law is such that once the obligation is understood as falling upon women, or whomever, then there is no question of “right” of participation. Indeed, the public role is a responsibility.

The Uses of Rights and Obligations

The Jewish legal system has evolved for the past 1,900 years without a state and largely without much in the way of coercive powers to be exercised upon the adherents of the faith. I do not mean to idealize the situation. The Jewish communities over the millennia have wielded power. Communal sanctions of banning and shunning have been regularly and occasionally cruelly imposed on individuals or groups. Less frequently, but often enough, Jewish communities granted quasi-autonomy by gentile rulers have used the power of the gentile state to discipline dissidents and deviants. Nonetheless, there remains a difference between wielding a power that draws on but also depends on preexisting social solidarity, and wielding one that depends on violence. There is also a difference between controlling the violence that is wielded autonomously and being dependent upon a potentially hostile power for that force. The Jewish legal apparatus had not had the autonomous use of violence at its disposal for the two millennia that are, indeed, for all practical purposes the period in which Jewish law as we know it came to be.

In a situation in which there is no centralized power and little in the way of coercive violence, it is critical that the center of the law reinforce the bonds of solidarity. Common, mutual, reciprocal obligation is necessary. The idea of divine commandment creates that web. It must also be pointed out that through most of the past two millennia there has been no well-defined hierarchy of law articulating voices in Judaism. The rabbis have almost rejoiced in the plethora of laws and has drawn strength from the traditional solution given by the Talmud to the question of whether the School of Hillel or the School of Shammai was truly correct. “Both are the words of the Living God.” The acceptance of the idea that the single great event of lawgiving can issue in apparently inconsistent precepts and understandings but that the apparent inconsistency can, itself, be the product of two correct readings of a larger understanding—that way of looking at the normative world—was immensely useful to a people doomed to live without a hierarchically determined authoritative voice. It was a myth that created legitimacy for a radically diffuse and coordinate system of authority. But while it created room for the diffusion of authority, it did not have a place for individualism. One might have independent and divergent understandings of the obligations imposed by God through his chosen people, but one could not have a world-view that denied the obligations.

The jurisprudence of rights, on the other hand, has gained ascendance in the Western world together with the rise of the national state with its almost unique mastery of violence over extensive territories. Certainly, it may be argued, it has been essential to counterbalance the development of the state with a myth that (a) establishes the state as legitimate only insofar as it can be derived from the autonomous creatures who trade in their rights for security—that is, one must tell a story about the states’ utility or service to us, and (b) potentially justifies individual and communal resistance to the Behemoth. It may be true as Bentham so aptly pointed out that natural rights may be used either apologetically or in revolutionary fashion, and there is nothing in the concept powerful enough analytically to constrain which use it shall be put to. Nevertheless, it is the case that natural rights apologies are of a sort that in their articulation limit the most far-reaching claims of the state, and that the revolutionary ideology that can be generated is also of a sort that is particularly effective in countering organic statist claims.

Thus, there is a sense in which the ideology of rights has been a useful counter to the centrifugal forces of the Western nation-state while the ideology of mitzvoth or obligation has been equally useful as a counter to the centripetal forces that have beset Judaism over the centuries. But, in a sense, this kind of speculation is beside the point. The primary function of basic words is not to be found in so simple a functional explanation. We must look to the internal organization of normative thought, not to the external political results in the first instance.

The Nature of the Jurisprudence of Mitzvoth

The leading Maimonides scholar of this generation, Professor Isadore Twersky, has attributed to Maimonides’ philosophy of law a thoroughgoing teleological understanding of the mitzvoth. Maimonides is generally thought of as being at the rationalist end of the spectrum of Jewish thinkers, so perhaps this attribution is natural. In any event, the position of Twersky is that Maimonides understood the rationale for the obligations of mitzvoth not only in terms of the bases for each of the commandments understood alone, but more important as a system with a systemic telos as well. In particular, Maimonides’ system contrasts the normative world of mitzvoth with the world of vanity—hevel. It seems that Maimonides, in this respect, as in so many others, has hit the mark. A world centered upon obligation is not, really cannot be, an empty or vain world. Rights, as an organizing principle, are indifferent to the vanity of varying ends. But mitzvoth because they so strongly bind and locate the individual must make a strong claim for the substantive content of that which they dictate. The system, if its content be vain, can hardly claim to be a system. The rights system is indifferent to ends and in its indifference can claim systemic coherence without making any strong claims about the fullness or vanity of the ends it permits.

Maimonides’ claim is more specific than the above. In the Epistle to Yemen he writes:

If he could only fathom the inner intent of the law, he would realize that the essence of the true divine religion lies in the deeper meaning of its positive and negative precepts [mitzvoth], every one of which will aid man in his striving after perfection, and remove every impediment to the attainment of excellence.

It is difficult in the light of such a claim to apply certain familiar categories of jurisprudence such as the distinction between a morality of duty and one of aspiration. It is certainly true that Judaism like every other normative system recognizes degrees of attainment in moral or legal excellence. However, the mitzvoth generally do not distinguish between precepts of duty and those of aspiration. And, indeed, the element of aspiration comes into the picture in part as a natural growth from the discipline of the duty imposed upon all. In any event, purpose and divine purpose are located in the basic word.

The Natural Domains of Rights and Mitzvoth

There are certain kinds of problems that a jurisprudence of mitzvoth manages to solve rather naturally. There are others that present conceptual difficulties of the first order. Similarly, a jurisprudence of rights naturally solves certain problems while stumbling over others. It seems interesting to me that these dissimilarities have not been much explored. The claim I am making is not a very strong one. It is not, I will stress, that particular problems cannot be solved, in one system or the other—only that the solution entails a sort of rhetorical or philosophical strain.

The jurisprudence of rights has proved singularly weak in providing for the material guarantees of life and dignity flowing from the community to the individual. While we may talk of the right to medical care, the right to subsistence, the right to an education, we are constantly met by the realization that such rhetorical tropes are empty in a way that the right to freedom of expression or the right to due process are not. When the issue is restraint upon power, it is intelligible to simply state the principle of restraint. Of course, whether the restraint will be effective depends on many things, not least of which is the good faith of those restrained. However, the intelligibility of the principle remains because it is always clear who is being addressed—whoever it is that acts to threaten the right in question. However, the “right to an education” is not even an intelligible principle unless we know to whom it is addressed. Taken alone it only speaks to a need. A distributional premise is missing that can only be supplied through a principle of “obligation.”

In a system of mitzvoth this problem does not arise. Jewish law is very firm in its guarantee of an education. Something approaching universal male schooling was pursued perhaps two millennia ago. In any event, it is clear that throughout the Middle Ages it was the obligation of families and communities to provide schooling to all male children. I do not mean to imply that this principle was not often honored in the breach. But it was a principle and a clear one. And it did give rise to a system of schooling unrivaled in its time for educational opportunity. Yet, it is striking that the Jewish legal materials never speak of the right or entitlement of the child to an education. Rather, they speak of the obligation incumbent upon various providers to make the education available. It is a mitzvah for a father to educate his son, or grandson. It is a mitzvah for a teacher under certain circumstances to teach even without remuneration. It is a mitzvah for the community to make certain provisions for education and its institutions. It is a mitzvah for householders to board poor scholars and support them, and so forth.

Now, of course, in the United States with its rhetoric of rights, we too have statutes and provisions that allocate the responsibilities, fiscal and administrative, for the provision of education to children. As I said at the outset, we are comparing rhetorics not results. What is the case, however, is that these provisions concerning school districts and property taxes carry very little in the way of rhetorical freight. They do not move us or provide slogans or organizing ideologies. The provisions exist because if we are to carry on certain functions we need them. They neither move nor dignify in themselves. If we want to leap forward providing a kind or degree of education heretofore unprovided, we usually gravitate to the rhetoric of rights—declaring, for instance, a campaign for the rights of the retarded to special education. “For every child has a right to an education.” Then, the evocative force of the rights rhetoric having done its work, we leave to the technicians the allocation of fiscal responsibility. If past experience is any indication, there will be a series of attempts to foist the responsibility off on someone else.

In a jurisprudence of mitzvoth the loaded, evocative edge is at the assignment of responsibility. It is to the parent paying tuition, the householder paying his assessment that the law speaks eloquently and persuasively. It is for him/her that the story resonates. This is true for all welfare functions and for ritual ones as well.

There are procedural issues as well in which the rhetorical edge of mitzvoth as opposed to rights seems to make a difference. Consider for example the problem of the dress of litigants before a tribunal. In Estelle v. Williams the Supreme Court held that the defendant had a right to appear at his trial (a jury trial) dressed in civilian garb of his choice rather than the convict garb in which he had spent the previous days in jail. But, the Court concluded, in the absence of timely objection by counsel the right was deemed waived or not exercised. Now contrast Maimonides’ treatment of a very similar though not identical issue:

A positive commandment enjoins upon the judge the duty to judge righteously . . .

If one of the parties to a suit is well clad and the other ill clad, the judge should say to the former, “either dress him like yourself before the trial is held or dress like him, then the trial will take place.” (Mishneh Torah, Laws of Sanhedrin, c. 21)

It is, of course, the case that the rights-centered system of jurisprudence does frequently place affirmative obligations upon a judge to see to the protection of the “rights” of the parties. In that sense, the kind of obligation evoked in Maimonides’ code is not completely strange. Moreover, the ethics of certain roles, like the roles of judges or even lawyers, do carry with them an evocative capacity associated with obligation and responsibility. Nevertheless, it is the case that even with respect to these areas we tend to have a system that is almost uniquely dependent upon parties and their representatives asserting their “fairness rights” rather than upon judges fulfilling their fairness obligations.

If there is a comparative rhetorical advantage to mitzvoth in the realm of communal entitlements, there is, it seems to me, a corresponding comparative rhetorical advantage to rights in the area of political participation. The myth of social contract is a myth of coequal, autonomous, voluntary acts. It is a myth that posits participation because the legitimacy of what is generated depends upon the moral force of participation. The argument, for example, for the equal participation of women in political affairs or for their legal equality is very straightforward under a rights jurisprudence, once the parties to the argument accept the moral or biological equality of the sexes. However, in a jurisprudence of mitzvoth, one must first create an argument for equality of obligation and only as a result of that come to equality of participation. The fact is that there might be important reasons for justifying distinctions in obligations (e.g., the capacity to bear children) that nonetheless do not in any straightforward way mitigate against complete equality of participation. The rights rhetoric goes to the nub of this matter because it is keyed to the projection of personality among indifferent or hostile others. The reality of such indifference, hostility, or oppression is what the rhetoric of responsibility obscures. At its best it obscures it by, in fact, removing or mitigating the causes. At its worst it is the ideological mask of familiar oppressions.

Conclusions

The struggle for universal human dignity and equality still proceeds on many levels all over the world. There is no question that we can use as many good myths in that struggle as we can find. Sinai and social contract both have their place. Yet, as I scan my own—our own—privileged position in the world social order and the national social order, as I attend the spiritual and material blessings of my life and the rather obvious connection that some of these have with the suffering of others, it seems to me that the rhetoric of obligation speaks more sharply to me than that of rights. Of course, I believe that every child has a right to decent education and shelter, food and medical care; of course, I believe that refugees from political oppression have a right to a haven in a free land; of course, I believe that every person has a right to work in dignity and for a decent wage. I do believe and affirm the social contract that grounds these rights. But more to the point, I also believe that I am commanded—that we are obligated—to realize those rights.

I am not making this up

Gloria .... is a fourth year rabbinical student at ... College. She is currently serving as the Rabbinic Intern at.... Julia loves learning Torah from her cat Ruth, deep conversations with friends, salsa dancing, and is on the hunt for the best guacamole in town.

She is looking for a husband as weird as she is. 

[OK - I made up the last sentence]. 

נושא בעול

 Moshe Feiglin walked around with rocks in his shoes for two years in order to remember the hostages. 

A bachur from Yeshivas Chevron fasted ימי שני וחמישי. 

האור והכלים

(למשנתו של הרב א. חן ז"ל)

החוט המשולש לא במהרה ינתק. לצערנו הגדול – ניתק. שלשלת מיוחסין של משפחת חן עולה למעלה בקודש, דור אחר דור, עד לגדולי הראשונים המובאים בתשובות הרשב"א. אולם הצמרת של החסידות החב"דית, גזעה ושרשה, מתחילה מהסבא אבי-אביו של הרב הגדול והיקר, הוא הגאון החסיד ר' פרץ חן ז"ל, מעמודי החב"ד בימי אדמו"ר האמצעי, בנו של הרב בעל התניא. היה רב מפורסם בכמה קהלות, ולאחרונה בצ'רניגוב. אף הוא היה ממכתיירו של אדמו"ר הצמח צדק לרבי. כידוע, סירב הצמח צדק לקבל את האדמו"רות. הרבה יגיעות יגעו אנ"ש עד שהשפיעו עליו שיסכים לכך, ובין יחידי הסגולה שהשפיעו עליו ביותר היה הרפ"ח. ואחריו, אביו של ר' אברהם, הרד"צ, הוא הרב דוד צבי חן ז"ל, ממלא מקום אביו בצ'רניגוב, זה שבערוב ימיו עלה לארץ ישראל ובירושלים מנוחתו כבוד. דמות מופלאה זו כבר זכינו אנו, בני הדור, להכירו אישית. הקדושה והטהרה, קדושה אמיתית וטוהר כעצם השמים, של הרד"צ, תמה אני אם מצינו לו שני בדור. אהבת אלקים ואהבת האדם ללא קץ וללא גבול. במסירת נפש ממש, ומבלי שידע שעושה משהו טוב ומבלי שירגיש בכך. ותורת החב"ד כל עצמותיו, בה יהגה ואותה הורה והסביר, דלה והשקה. השכיל לתאר את אישיות-הפלאים הזו בדברים נוקבים ויורדים, בנו ר' אברהם חן במחברתו "למנחמי", עם הסתלקותו של אביו הגדול. ושני בנים גדולים לו, אחד קדוש, קדוש ממש במובן המקובל, הרמ"מ חן, רב בניז'ין, מעמודי חסידי הרבי הרש"ב מליובאביץ ומגדולי התורה המפורסמים בדור, ונהרג על קידוש השם, לא במובן המליצה, אלא פשוטו כמשמעו: קידוש השם ממש. בהליכתו עם משלחת לראש השלטון של הדיניקינצים לבקש רחמים על עדתו, ושם עינוהו עד שיצאה נשמתו באחד. ולפליטה גדולה נשאר לנו בנו השני, הוגה הדעות ורב המחשבה, ר' אברהם חן, שזה לו כעשרים שנה לשבתו בארץ וזכינו ליהנות הרבה מאורו בעל-פה ובכתב. ובדפוס. מלוא חפנים פנינים ומרגליות פזר נתן לנו במסבות ובשיחות, בדרשות ובהגיונות, במאמרים ובאמרות. והנה גם זה לוקח מאתנו, ביום הכפורים — ואברהם שב למקומו.

אחת מתכונותיו היסודיות של ר' אברהם חן — האור והכלי תואמים ילכו אצלו. יש אשר האור אינו מתיישב בכלי. הוא מרובה מהכלי. וכשאורות מרובים וכלים מועטים באה שבירת הכלים ואף האור אינו מתקיים. ויש אשר אין האור מוצא לו לכתחילה את הכלי, השמן והפתילה. חכם שאינו מוצא אותיות וביטויים להלביש בהם את תורתו. ויש, להיפך, כלי בלי אור. אסתרא בלגינא. קישוטים ותכשיטים למשהו. והמשהו בעצמו אין. מליצות יפות ומעודנות ונשמה אין. בספרי חכמת האמת אומרים: אור פנימי מצחצח את חצי הכלי מבפנים ואור מקיף מצחצח את חצי הכלי מבחוץ. הכלים של ר' אברהם חן היו מצוחצחים מבפנים ומחוץ. עושר הכלים מפליא. הביטויים המיוחדים, האותיות הקולעות, הסגנון העצמי אשר זוהר לו ויופי ויפעה לו וחן חן-שפוך על פניו — כל אלה משובצים היטב עם האור הפנימי החודר לתוכם. והאור של הרב חן אור-נובע ושופע. נובע ממעין, נובע מלפני ולפנים, נובע מעצם עצמותו ומהות מהותו, ושופע בשופר, שופע שפע רב לכל אשר אזנים לו לשמוע ולב לו לקלוט. עצמי היה הרב חן ומקורי. הדברים בנקודה זו שכתב במחברתו "למנחמי" על אביו הרד"צ מתאימים לו, לעצמו. ואלה הדברים: "מקרקע עצמיותו דלה לעצמו והשקה לאחרים. נשמתו לא נהנתה לעולם מסעודה שאינה שלו. ואם קיבל מרבותיו ולקח מספרים קדושים וגדולים, הרי זה כדבורה הזו המוצצת את מיץ הפרחים ומהפכת לדבש. משל הפרחים הוא, ושלה היא כולה". חוג ראייתו ואופק מבטו של הבן היה רחב יותר משל האב, שכן מלבד "הספרים הקדושים והגדולים" שבהם מן-הסתם היה כוחו של האב יפה יותר, הרי קלט הרב חן אף מגדולי בעלי המחשבה של הספרות הכללית. ולא הם פרנסו את הרב חן, אלא הם מצאו את תיקונם בו. עד כמה שינק ממיץ הפרחים שלהם, הפך אותם לדבש. בכלים שאולים לא יצא ומים שאובים לא הדליף. לא לחינם הרבה כל כך הרב חן לכתוב ולדבר על הקליפות והדיבוקים והטיח בנטפלים לו לאדם והאדם אין. זרות ואחריות היה קורא להם. אנשים הולכים ומתלבשים ומשיאים את בניהם וקוברים מתיהם ויוצאים במחול והכל לא על פי צווי פנימי שבלב. קול אלקים המתהלך בלבו של אדם. אלא הכל לפי הרחוב וכלפי הרחוב. כל ארחם ורבעם — לשם אחרים ולשם זרים. הכל שאול, הכל מחוקה (מלשון חיקוי; כך דרכו של הרב חן לעשות משם פעל ומפעל שם); הכל קופית, הכל עבדות. אך התינוק יכול לראות את המלך ערום. הגדולים ראו אותו לבוש בעדי עדים משום שאחרים ראותו בכך, או אמרו שרואים. ומכאן לבנת הספיר של הילד. מרגליות והתחיישות מפיגה את הרושם של החזון ונוטלת ממנו הודו. אילו ראה אדם את השמש בפעם הראשונה, ואת המות כמו קין הראשון! אלא התרגל האדם ואינו חושש, אינו חושב. רק דוד המלך יכול היה להתפלא עולמית: מה רבו מעשיך, מה גדלו מעשיך. הילד אין לו אתמול, אין לו דבר נושן, ועינו העצמית לא נמחקה. רואה בעיניו הוא ושומע באזניו הוא. לא חלו בו ידים. ומכאן — "אשר לא עלה עליה עול". אין בריה כשרה לעולם לשמים, אלא קודם שעלה עליה עול של אחרים. לא מגועלת מן הנבליות של העולם. לא נדבקו בה טיחים חיצונים מן הסביבה והחברה. לא לחנם הרבה הרב חן כל כך לכתוב ולדבר על זה. נשמתו היא היתה עצמית, נפשו מקורית, טהורה מדיבוקים ונקיה מטיח-תפל. מחשבותיו לא הושפעו מן החוץ, ולא פעם היו מנוגדות למחשבות חוץ. לא עם הזרם, ויש אשר שחה נגד הזרם. די להזכיר את אחד מהנושאים המקודשים שלו — האדם. האדם היחיד, האדם כשהוא לעצמו. חיי האדם וקדושת האדם.

דעה מקובלת היא: היחיד נדחה מפני הכלל. נדחה לא רק במובן של קדימה ואיחור, אלא אף במובן של "או, או". מקריבים את היחיד בשביל הצבור. מקריבים ממש, את דמו ואת בשרו. והרב חן הוא בנדון זה יחיד ברשות הרבים. כל עיקרו של ההבדל במספרים בין אחד ליותר מאחד — הוא אומר — אינו קיים אלא לגבי דברים שהם ענינים אמצעים, אינבנטר, חפצים, לגבי דברים שהם "שלי", של אחרים, של הבעלים. דברים שהם עצמיים, תכליתיים, לא חפצים ולא "שלי" מי שהוא, אינם עומדים מעיקרא דדינא תחת המושג של מספר. ומי שאין עליו בעלים מחוצה לו, ממש שהוא בגופו בעליו היחידים והוא לבדו הוא, ממנו ומחבריו אינם נעשים שנים ושלשה או יותר. האדם הוא עצם ללא ענין. תכלית עצמית ולא אמצעי. יחיד ולא אחד. כל אדם הוא בחינת אפס זולתו ואין עוד מלבדו. בצלם אלקים וקדמותו נברא האדם. "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו מאבד עולם מלא". כך במשנה, ובאבות דר' נתן: "כאילו מאבד ששת ימי בראשית כולם". הרב חן מדגיש את המלה השימושית, לכאורה, לא העיקרית: "לפיכך". לא משום שנברא יחידי, אלא לפיכך נברא יחידי. כל אופן הבריאה באדם היא כדי ללמד יסוד היסודות הזה. האדם הוא יחיד, והוא ממילא הכל. כל העולם, כל ששת ימי בראשית. תפיסת העולם — אוי ואבוי לעולם אשר כזה — שהכלל המקובץ והמצורף דוחה את היחיד, היא שהביאה. את השחיטה ואת השוחט לעולם. היא שהפכה את העולם כולו לבית מטבחיים "חוקי" אחד ארוך, כי מאיסור שחיטה עד היתר שחיטה, מלשחוט עד לא לשחוט, יש מרחק אשר לא ימד ולא יספר. אולם בין שחיטה כשרה כביכול לשחיטה פסולה אין אפילו כשתי שערות. והשקפת עולם זו היה הרב חן הולך ומבסס, הולך ומסביר, בואריאציות שונות ובהזדמנויות שונות, למן ראשית גילויו בעולם הספרות ב"לא תרצח" שלו ועד ימיו האחרונים. הגיעו ימים אשר כל העולם כולו בנדון זה הוא בער אחד ואברהם בעבר השני — והוא בשלו: הוקמה מדינת ישראל! נפשו הפיוטית של הרב חן שרה זמירות לגאולת ישראל. על הגאולה ועל התמורה בחיי ישראל לרגל שיחרורו הרבה לנאום בכל יום-עצמאות ולכתוב מאמרים שונים. אבל אפילו הגאולה לא תוכל לשמש אצלו תכלית, שלשמה ולמטרתה יהיה האדם בורג במכונה. 

וספור אופייני יש לו על כך, ספור שאיני יודע אם פרסם אותו בדפוס, אבל שמעתיו ממנו כמה פעמים. מעשה והצדיק רבי לוי-יצחק מברדיצ'וב התעצם פעם בתפלה ביום הכפורים בשעת נעילה, ובדריכות רבה עמד על יד העמוד ולא המשיך להתפלל והעולם כולו עומד ומחכה בהתרגשות רבה. ולפתע פתאום התעורר מדביקותו וגמר במהירות את התפילה. ובמוצאי היום סיפר: הוא התעצם מאד להביא את המשיח, כי כבר כלו כל הקצים וכי בא מועד. ועוד מעט וכבר היה ברי לו שיצליח במשימה זו, אבל פתאום הרגיש שיהודי אחד בבית הכנסת נחלש מאוד מהצום ואם יתמהמה עוד קצת תצא נפשו, עמד וסיים את התפלה ותכנית המשיח נתבטלה. איני יודע איפה ראה וממי שמע ספור זה. איני יודע גם אם מי מאתנו יסכים לקחת המוטיב שבספור זה לקו מעשי. אבל טוב שימצא אחד בדור שיתייצב ממעל לכל ונגד הכל ויכריז על קדושת האדם וחיי האדם. בין אם קולו ישמע ובין שלא ישמע. ואחד היה אברהם! מחשבון הנפש שהיה רגיל לומר: כל אדם צריך לעשות חשבון על שלשה דברים: א) מה יכולת להיות; ב) מה נהיית; ג) מה עוד תוכל להיות. וכשאנחנו מתבוננים מה יכול היה להיות עוד הרב חן ולא היה — לבנו מתפלץ. יש אנשים — אמר פעם — שהיו יכולים לספור את הכוכבים והם מלקטים שעורים מסלפי חמורים של אחרים. 

הרב חן נועד לספור את הכוכבים, ואם לא חודר עד כדי ללקט שעורים, על כל פנים החיים לא ננתו לו את האפשרות ואת הכלים ואת המכשירים הדרושים להיות את אשר היה. לא פינקו אותו החיים. תלאות רבות עברו עליו בימי חיי עלי אדמות. אבל תמיד שאף לעלות אל עצמיותו, תמיד שאף להגביה עוף. הרי פרשת לך לך, ובספרי חכמת האמת כתוב: לך, לעצמותך. אין האדם נדרש להשיג למעלה מכחותיו, אבל נדרש הוא להשיג מה שבאפשרותו להשיג. אם אין דורשים מנושא להיות כהבעש"ט ושכמותו, הלא דורשים ממנו להיות זושא. "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה". ומאליו מובן שאין הכוונה שכל אחד יעשה מה שלבו חפץ. כלום הפקר העולם? אבל אשר תמצא ידך בכוחך לעשות אתה צריך לעשות. והוא הצו שניתן לאברהם, ומעשה אבות סימן לבנים: לך לך, לעצמותך. והרב חן, שהיה עצמי ומקורי, שאף תמיד ללכת לשיא פסגת עצמותו, ולא תמיד נתנו לו האפשרויות לכך. ומה נהיה? נהיה רב גדול וחסיד גדול וסופר גדול והוגה דעות גדול — אבל לא לגמרי מה שיכול היה עוד להיות. והשאלה השלישית: מה עוד אוכל להיות? כאן, אוי ואבוי, נקודה. סוף פסוק. השאלה האחרונה אינה קיימת עוד. אמר הרב חן: "מידיד נפש אחד הגיעוני — באבל אביו הרד"צ — דברים אלה: התנחם בזה שאותו סבא קדישא יתראה שם עם בנו העקד (הרמ"מ)... תמה אני אם שער בעצמו עד כמה קלעו דבריו אל הנקודה, התעלומה הפנימית. וברוך אתה ידידי, שלא "התביישת" להביע דברים פשוטים אלה, דברים של צאינה וראינה" ("למנחמי"). אף אנו נאמר: בטוחים אנו, שהחוט המשולש יתראו שם עכשיו ביחד, הסבא, הבן והנכד, ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים שם וזכרם לא ימוש מקרבנו כאן.

הרב שלמה יוסף זוין

טוב מאד

 

שאלות הפתיחה:

השיעור פותח בשתי שאלות יסודיות:

למה התורה פותחת בספר בראשית? רש"י מסביר שהסיבה היא להראות שהקב"ה הוא בורא העולם ובעליו, כדי שאומות העולם לא יאמרו שישראל גזלו את ארץ ישראל. הרמב"ן מקשה על כך: האם בשביל המסר הזה צריך להקדיש ספר וחצי (כל ספר בראשית וחלק משמות)? היה מספיק לכתוב זאת בקיצור.

מדוע הר סיני נקרא "הר חורב"? הגמרא מסבירה שמשם "ירד חורבן לאומות העולם". מה טיבו של חורבן זה ומתי הוא קרה?

מושג ה"שבר כלי":

כדי להבין את ה"חורבן", הרב מסביר כלל מהלכות כלים: כלי שראוי ומוכן לייעוד גבוה ומשוכלל, אך בפועל משתמשים בו רק לייעוד נחות ומוגבל – נחשב ל"שבר כלי" (כלי פגום שצורתו אינה שלמה).

ההבדל בין "טוב" ל"טוב מאוד":

בסוף מעשה בראשית נאמר "וירא אלוקים... והנה טוב מאוד". מה חסר ב"טוב" שצריך להוסיף "מאוד"?

טוב: זהו המקסימום שהדבר יכול להגיע אליו בתוך הגבולות שלו.

מאוד: משמעותו פריצת גבולות ("מאוד" אותיות "אדם"). דבר שאין לו גבול.

משל הביצה: אדם יכול לקחת ביצה, לבשל ולאכול אותה. זה ניצול ה"טוב" שבה, אך הוא מוגבל וסופי. לעומת זאת, אפשר לדגור על הביצה, להוציא תרנגולת, שתטיל עוד ביצים, וכך למלא את כל העולם בעופות. זהו ה"מאוד" – פוטנציאל אינסופי הטמון בדבר קטן. אדם שבוחר רק "לאכול את הביצה" במקום לנצל את הפוטנציאל האינסופי שלה, בעצם מבזבז אותה ומאבד את חייה.

דוגמה נוספת: כסף ("ממון") נקרא גם "מאוד" (כמו ב"בכל מאודך"), משום שאין לו צורה קבועה או גבול, וניתן להמיר אותו לאינספור אפשרויות.

העולם הבא נוצר מתוך העולם הזה:

הרמב"ם שואל מדוע אנו קוראים לעולם הנצח "העולם הבא" ולא "העולם ההוא"? התשובה היא שהוא בא מתוך העולם הזה. העולם הבא אינו מנותק; הוא נוצר על ידי כך שאנו לוקחים את החפצים והחומרים של העולם הזה (שהם בבחינת "טוב") והופכים אותם על ידי מצוות לנצחיים ולאינסופיים (בבחינת "מאוד").

החורבן של אומות העולם ("הר חורב"):

לפני מתן תורה, העולם חי ברמה של "טוב". אומות העולם משתמשות בעולם רק בשביל ההנאה והתכלית המוגבלת שלו (כמו בישול הביצה). כאשר ניתנה התורה בהר סיני, התגלה הפוטנציאל החדש – האפשרות להפוך כל דבר מ"טוב" ל"טוב מאוד". ברגע שהתגלתה התכלית הגבוהה הזו, צורת החיים של אומות העולם הפכה ל"שבר כלי" (כמו כלי שנועד למשהו גבוה אך משמש למשהו נחות). זהו ה"חורבן" שירד לאומות העולם – חורבן של התכלית והמשמעות של צורת חייהם. אברהם אבינו, לעומת זאת, אסף את כל ה"מאוד" שהם בזבזו והפך אותו לשכר רוחני אינסופי.

התשובה לשאלת פתיחת התורה בספר בראשית:

כעת מובן מדוע התורה מקדישה חלק כה נרחב לתיאור מעשה בראשית וחיי האבות, ולא מתחילה מיד במצוות ("החודש הזה לכם"). ספר בראשית מתאר את כל הדברים הפיזיים שקיימים בעולם. המטרה היא להראות לנו את חומר הגלם שלתוכו אנו צריכים ליצוק תוכן. התורה ניתנה לנו כדי שניקח את כל המציאות המתוארת בספר בראשית – את ה"טוב" – ונהפוך אותה ל"טוב מאוד" ובעצם נייצר ממנה את העולם הבא.

הרב הביא ווארט בשם החזון איש, כדי להמחיש את הרעיון של פריצת גבולות והפיכת משהו מוגבל לאינסופי (המעבר מ"טוב" ל"מאוד").

כתוב בגמרא (מגילה יח.): "מילה בסלע – משתוקא בתרין" (אם דיבור שווה מטבע של סלע, שתיקה שווה שני סלעים).

יהודי צעיר בא להיבחן אצל החזון איש, ושאל אותו על בסיס הגמרא הזו: "מה יותר כדאי ומשתלם – לדבר או לשתוק?"

לכאורה, ההיגיון הפשוט אומר שעדיף לשתוק, שהרי על שתיקה מקבלים "תרין" (2), ועל דיבור מקבלים רק "סלע" (1).

תשובת החזון איש:

החזון איש ענה לאותו צעיר שזו טעות בהבנת הפשט.

אם אדם בוחר לשתוק – הוא יושב ושותק במשך יום שלם. זוהי שתיקה אחת ארוכה, ועל כל היום הזה הוא יקבל פעם אחת את השכר של "תרין" (2).

אבל אם אדם בוחר לדבר (הכוונה כמובן לדיבורים בעלי ערך, כמו דברי תורה) – הרי כל מילה ומילה שהוא מוציא מהפה שווה סלע! הוא יכול לדבר כל היום, לומר עוד מילה ועוד מילה, ועל כל מילה להרוויח סלע נוסף, וכך לייצר רווח עצום וחסר גבולות.

החזון איש אתגר את התלמיד. אחרי שהציג את ההיגיון המתמטי הפשוyuט שלכאורה "לדבר המון מילים משתלם יותר (סלע ועוד סלע) מאשר שתיקה אחת ארוכה (שני סלעים)", החזון איש חיכה שהתלמיד יבין למה זה לא נכון, ובסוף הסביר לו את האמת:

השכר על שתיקה לא ניתן על "שתיקה אחת ארוכה של יום שלם". הוא ניתן על כל מילה ומילה בנפרד!

כלומר, כל אימת שיש לאדם הזדמנות לומר מילה מיותרת, והוא בוחר לשתוק ולבלום את פיו – על אותה שתיקה ספציפית הוא מקבל שכר כפול ("תרין"). אם על מילה אחת מרוויחים סלע, הרי שעל בלימה של אותה מילה ממש, מרוויחים פי שניים.

הרב השתמש בווארט הזה כדי להסביר את ההתייחסות הראויה לעולם הזה (הפיכת ה"טוב" ל"מאוד").

הרב מסביר באותו הקשר: "כך זה בכל מילה מיותרת, ככה זה בכל הסתכלות מיותרת..."

כל הדיבורים והראיות ה"מיותרים" – כלומר, אלו שנועדו רק להנאה רגעית ולשימוש חולף – הם בעצם הקטנה של הפוטנציאל האינסופי שלנו.

כאשר אדם בולם את פיו ולא אומר את המילה המיותרת, או שומר על עיניו ולא מסתכל הסתכלות מיותרת, הוא בעצם מונע מהכלי הרוחני שלו להפוך ל"שבר כלי" מוגבל. בזכות השתיקה והאיפוק, הוא שומר על פוטנציאל הנצח (ה"מאוד") של הכלים שנתן לו הקב"ה, ועל כך שכרו כפול ומכופל.

סיכום ומסקנה (יציאת מצרים):

יציאת מצרים אינה רק אירוע היסטורי, אלא תהליך רוחני של יציאה מ"מיצר" למרחב. לצאת מהגבולות הצרים והמוגבלים של העולם הזה, אל עבר האינסוף. כל מצווה שאנו עושים, כל קריאת שמע בה אנו מזכירים את יציאת מצרים, היא קבלה של עול המצוות במטרה לקחת את המציאות היומיומית, להוציא אותה מהגבולות שלה, ולהפוך אותה לנצחית.

אחדות

 ה.    אם הבנים שמחה רמב'-רנב'  - כל זה נגרם לך, רק במה שעשאתך הגלות ל"גלות-יוד".. שהחיים של הגלות עשאוך לאיש הנבדל והנפרד מהכלל כולו, שאין אתה חי בגלות חיי עם.. עולמו מתהפך רק בחוג הקצר שעובר ושב בו, ועד כאן תחום שבת, יותר לא אכפת לו. ולא מתחשב כלל עם העם הכללי הישראלי המפוזר ומפורד בעולם.. במדרש עה"פ: אתם ניצבים היום כולכם.. שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם אגודה אחת.. באמונה ידעתי, כי הכל יתמהו עלי ויצחקו ממני.. ואיך אפשר לכלול ולקבץ את כל ישראל.. בכנופיא אחת?.. העיר ה' את ליבי.. איך להביא בפועל את כל העם הקדוש ישראל, לאחדות אחת.. והוא לבחור במצוה אחת.. שיתעסקו בה כל ישראל מקטן ועד גדול.. נבחור נא מצווה זו של ישוב הארץ, להתעסק בה כולנו יחד, כל נפש ישראל שחי בעולם, ועל ידה, אנחנו נעשה גוי אחד בארץ.. ונזכה לגאולה שלימה.

[אם הבנים שמחה]