א. האסון הנורא ושאלת חומרת העונש
במסכת יבמות (סב, ב) שנו חכמים: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס, וכולם נסתלקו מן העולם בפרק זמן אחד. הסיבה לכך, כפי שמציינת הגמרא, היא "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". העולם עמד שומם מתורה עד שהלך רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום והעמיד חמישה תלמידים חדשים, והם שהקימו את עולמה של תורה מחדש.
הדברים מעוררים השתוממות רבה: וכי בשל חסרון בהנהגת כבוד בין חברים, נגזרה גזירה איומה כזו על עשרים וארבעה אלף תלמידי חכמים? האם כל שאינו מכבד את חברו כראוי מתחייב מיתה בידי שמים? הרי האסון היה כה כבד עד שגרם לביטול התורה ולחורבנה בשיעור המזכיר את חורבן האומה כולה.
ב. ביאור המהרש"א: כבוד התורה שבחבר
עמד המהרש"א על מדוכה זו וביאר, כי חטאם של התלמידים לא היה פגם חברתי בעלמא, אלא פגיעה ב"כבוד התורה". שכן "אין כבוד אלא תורה", וכל אחד מהם נמנע מלחלוק כבוד לתורה המצויה בקרב חברו.
מכאן ששורש החטא היה חסרון בהערכת מעלת התורה. כיוון שהתורה היא מקור החיים, כדכתיב "כי היא חייך", הרי שפגיעה בכבודה ובערכה הרוחני גוררת אחריה נטילת חיים. מי שאינו מייחס לתורה את חשיבותה המוחלטת, מנתק עצמו ממקור חיותו.
ג. ביאור המהר"ל: הקשר בין כבוד לתחיית החיים
בספר 'נתיבות עולם' (נתיב התורה, פרק יב) מוסיף המהר"ל נדבך עמוק: התורה מתוארת כבעלת "אורך ימים בימינה". כאשר תלמידי חכמים אינם נוהגים כבוד זה בזה, הם מראים בהנהגתם כי כבוד התורה אינו נחשב בעיניהם כערך עליון. במצב כזה, נשלל מהם ה"אורך ימים" הטמון בה, ועל כן נגזרה עליהם מיתה.
זמן מיתתם: בין פסח לעצרת
ד. ימי הספירה כימי הכנה למתן תורה
עוד יש להבין: מדוע הגבילו חז"ל את זמן הפורענות דווקא לימים שבין פסח לשבועות?
מבאר המהר"ל, כי ימים אלו אינם סתם רצף של זמן, אלא הם ימי התעלות והכנה לקראת קבלת התורה. כפי שישנם חמישים שערי בינה, כך ספירת העומר היא סולם של ארבעים ותשעה שלבים המוביל אל השער החמישים – יום מתן תורה.
בזמן שכל כלל ישראל עוסק בבניית קומה רוחנית של "כבוד התורה", הרי שחטאם של תלמידי רבי עקיבא – שלא נהגו כבוד זה בזה – עמד בסתירה מוחלטת למהותם של הימים הללו. כיוון שפגמו בעיקרון המהותי של הכנת התורה דווקא בשעת הכושר הגבוהה ביותר, הפכה מדת הדין למתוחה כנגדם בשיא חומרתה.
ענף ב: אין כבוד אלא תורה
ה. חובת הכבוד בין לומדי התורה
במסכת אבות (פרק ו, משנה ג) נאמר: "הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת... צריך לנהוג בו כבוד". חכמים למדו זאת מדוד מלך ישראל, שחלק כבוד לאחיתופל אף שלמד ממנו שני דברים בלבד, וקראו "אלופי ומיודעי".
מכאן נלמד קל וחומר: אם על לימוד מועט חלה חובת כבוד כה גדולה, על אחת כמה וכמה שתלמידי חכמים המפלפלים יחדיו ויושבים בצוותא על ספסל הלימוד, צריכים להוקיר ולהעריך זה את זה. הרי הריחוק והזלזול אינם פוגעים באדם הפרטי בלבד, אלא הם ביטוי לחוסר הערכה לתורה הנלמדת על ידו.
ו. כבוד אמיתי מול כבוד מדומה
המסילת ישרים (פרק יא) מאריך בגנות הרדיפה אחר הכבוד המדומה, המבוסס על גאווה וחיצוניות. אולם, "כבוד התורה" הוא כבוד אמיתי ומהותי. אין הכבוד הזה תלוי במעמדו החברתי של האדם, אלא בידיעת התורה השוכנת בקרבו.
המהר"ל ב'נתיב התורה' מבאר כי המושג "כבוד" שייך לעולם השכל והרוח, והוא מרומם את האדם מעל עולם החומר והגוף. אדם המזלזל בחברו הלומד תורה, כאילו מנסה להוריד את התורה הרוחנית אל עפר החומריות והביזיון. לעומת זאת, החולק כבוד לתורה, מכיר בכך שישנו ערך הנשגב מן המציאות הגשמית, ובכך הוא זוכה להתחבר לאור הנצחי של התורה.
נמצאנו למדים, שתיקון ימי הספירה הוא בהוספת כבוד הדדי מתוך הכרה במעלת התורה של הזולת, ובכך אנו בונים את הכלים הראויים לקבלת התורה בחג השבועות.
הגדרת ה'כבוד' כהתעלות מן החומריות
הנה הגדיר המהר"ל מפראג את יסוד עניין הכבוד, שהוראתו היא התייחסות לאדם כאל מצוי המעולה והמרומם מפחיתות החומר. רק מי שראוי למעלת ה"כבוד" נחשב כמי שעיקרו ומהותו מתעלים מעל ענייני הגשמיות.
ומכאן נבין את דברי חז"ל שקבעו: "אין כבוד אלא תורה". שכן התורה היא המעלה את האדם מעל מגבלותיו החומריות ומקדשת אותו. כפי שכתב המהר"ל ב'דרך החיים' (אבות פ"א מ"ב): ככל שהדבר רחוק יותר מן החומר ומזוקק ממנו – כך דבק בו הרע פחות. התורה, שהיא שכל אלוהי צרוף, היא הטוב המוחלט, ולפיכך היא מעלה את האדם מדרגת הבהמיות שבו אל דרגת ה"אדם", עד שאינו נחשב עוד בריה פחותה אלא בריה שכלית הנבדלת מן החומר.
לפיכך, עיקר מעלת הכבוד הראויה לאדם אינה אלא מכוח התורה. שכן רק על ידי התורה מתעלה האדם מעל כבלי החומר וזוכה למעלות רוחניות. מתוך כך זוכה האדם למדרגת ה"כבוד", וזהו פשר מאמר חז"ל "אין כבוד אלא תורה" – שאין רוממות ומעלה אמיתית לאדם אלא זו הנובעת מעמלה של תורה.
הנפש קרויה 'כבוד' ותשוקתה לחכמה
תוספת עומק בביאור המושג מצינו בלשונות הראשונים כמלאכים. בהקדמת ה'בעל המאור' למסכת ברכות כתב, כי במקומות רבים בכתובים נקראת הנפש בשם "כבוד", כגון: "לכן שמח לבי ויגל כבודי" (תהלים טז, ט), "עורה כבודי" (שם נז, ט), וכן "למען יזמרך כבוד ולא ידום" (שם ל, יג).
והטעם לכך הוא, שהנשמה נאצלה מן ה"כבוד" העליון, דהיינו מכסא הכבוד, ועל כן היא נכספת תמיד לשוב אל יסודה ומקורה. מכאן נובע החשק העצום של הנפש לדרוש בחכמה ולהתבונן במושכלות, וכל מי שלבו מלא תשוקה להבין ולהשכיל, הרי זה מפני שנפשו משתוקקת לשוב אל שורשה האלוהי.
הרי לנו ששורש הנפש הוא מכסא הכבוד, ולכן היא קרויה על שמו. מכאן שהכבוד האמיתי אינו אלא התעלות האדם מן החומר ודבקותו בעולם השכל והנשמה. דברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי הרמח"ל ב'דרך ה'', המבאר כי גוף האדם הוא גשמי וחומרי, אך נשמתו היא שכלית ורוחנית, והכבוד שייך לחלק הרוחני שבו, המכונה "כבוד".
עליונות הנשמה במשנת הרמב"ם והרמח"ל
אף בלשון הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות מבואר יסוד זה: הוא כותב כי שווא ושקר הוא להציב את תכלית האדם בסיפוק צרכיו הגופניים כאכילה, שתייה או בנייה, שכן כל אלו הם מקריים ואינם מוסיפים על כוחו הפנימי (כוח הנשמה). החכמה היא המעלה היחידה שמעתיקה את האדם ממעלת בוז למעלת כבוד, שכן קודם שהשכיל היה נחשב כבהמה, ורק על ידי דעת ותורה הוא הופך ל"אדם" במלוא המובן.
נמצאנו למדים מדברי הרמב"ם, שכל עוד האדם שקוע בחיי החומר בלבד, הרי הוא בדרגת "בוז". רק השכל והחכמה מעלים אותו לדרגת "כבוד". וזהו שכתב הרמח"ל ב'דעת תבונות' (סימן עב), שגם בזמן שהנשמה שוכנת בתוך הגוף, יש לה מעלה ויתרון עצום כפי מעשיה, שכן נשמת אדם שעסק בתורה ובמצוות קונה לעצמה ידיעה והשגה שמעלים אותה מעל כל אלה.
ענף ג: 'אדם ביקר בל ילין' – קטרוג המלאכים וביטול הכבוד
טענת המלאכים כנגד יצירת האדם ומתן תורה
להרחבת הביאור נביא את דברי המהרש"א (סנהדרין לח, ב), המבאר את קטרוג המלאכים בעת יצירת האדם ובעת מתן תורה. המלאכים שאלו: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהלים ח, ה), וטענו כי האדם, בהיותו יצור חומרי, אינו ראוי למעלת הכבוד השייכת לקב"ה. הם תמהו כיצד "הודו" של הקב"ה, שהוא הכבוד העליון, יינתן לאדם השוכן בבית חומר.
אולם הקב"ה השיב להם, שדווקא על ידי התורה והמצוות יכול האדם להתעלות ולהגיע למדרגות נשגבות. כפי שנאמר באבות (פ"ו מ"ג): "ואין כבוד אלא תורה, שנאמר כבוד חכמים ינחלו". המלאכים קטרגו פעמיים: פעם על עצם יצירת האדם, ופעם על מתן תורה לאדם. ובשני המקרים המענה היה אחד – שהאדם ראוי ל"כבוד והדר תעטרהו" דווקא בזכות כוח התורה.
חטא אדם הראשון ונטילת זיוו
במסכת סנהדרין (לח, ב) מובא: "אמר רבי יוחנן בן חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום... שמינית נכנס לגן עדן, תשיעית נצטווה, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו, שנאמר: אדם ביקר בל ילין (תהלים מט, יג)".
הרי מבואר שקודם החטא היה אדם הראשון במעלת "יקר" וכבוד עילאי, אך לאחר שחטא איבד את מעלתו ונטל ממנו זיוו. אדם הראשון לא לן בכבודו, ומחמת החטא הושפל ואיבד את המעלה המיוחדת של "כבוד".
מבואר במדרש (בראשית רבה יא, ב) כי ה"יקר" והכבוד שאיבד אדם הראשון היה האור הרוחני והשכלי שהאיר בו. קודם החטא היה שכלו בהיר וזך, והוא היה מרומם מעל לכל הברואים, אך לאחר שחטא נמשל כבהמות נדמו.
זיו הפנים – עדות לשלטון הנשמה
בספר 'דרך ה'' (ח"ב פ"ד אות ב) מבאר הרמח"ל את עניין "זיו הפנים" של האדם. הוא מסביר כי בגוף האדם יש "זיו" המורה על מעלת הכבוד שבו. כאשר הנשמה שולטת על הגוף ומזככת אותו, זיוה מאיר גם כלפי חוץ.
זהו סוד "קרן עור פני משה" – שחזתה התורה אצל משה רבנו. הנשמה שבו הייתה כה חזקה ודומיננטית, עד שזיוה בקע מבעד לחומר והאיר את פניו. לעומת זאת, אצל אדם הראשון נאמר שלאחר החטא ניטל ממנו זיוו, דהיינו שהנשמה איבדה את שלטונה המוחלט על הגוף, והחומר גבר והסתיר את הכבוד הפנימי.
נמצאנו למדים, כי ה"כבוד" האמיתי הוא מידת הזיכוך של החומר על ידי הנשמה. ככל שהאדם עוסק בתורה ומזכך את מידותיו, כך נשמתו מאירה בו יותר, והוא זוכה למעלת הכבוד שנלקחה מאדם הראשון וניתנה מחדש בלומדי התורה ובצדיקים.
עומק המושג 'כבוד' ומעלת האדם קודם החטא ולאחריו
א. נפילת האדם ממדרגת 'כבוד' למדרגת 'חומר'
הנה נודע כי קודם חטאו של אדם הראשון, שכן הוא במדרגה רמה ונישאה, מעוטר בעטרת קדושה ומחופה בזיו עליון. במצב זה הייתה אנושותו מזוקקת וזכה, בחינת 'כבוד' ממש. אולם משחטא, נתדרדרה מדרגתו וצנח פלאים אל מדרגת השפלות והגשמיות. חטא זה לא היה רק כשל מוסרי, אלא ירידה מהותית ממעמד של 'יציר כפיו של הקב"ה' אל מדרגת הבהמיות, כדברי הכתוב: "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו".
מבואר בזה יסודו של המהר"ל, כי גדר ה'כבוד' עניינו ההתעלות מן החומר וההבדלות ממנו. כל עוד דבק האדם ברוחניותו ובקדושתו, היה שמו 'כבוד', שכן הכבוד אינו שוכן אלא במקום שאין בו פחיתות גשמית. אך משבחר האדם להשקיע עצמו בתאוות הגוף ובחומריות הנעדרת, פשט את בגדי כבודו ולבש בגדי חומר ושפלות.
ב. עץ החיים ועץ הדעת – המאבק בין השכל לתאווה
מבאר הרמח"ל ב'דעת תבונות' (סימן קכו), כי קודם החטא היה האדם מוקף בעטרות קדושה, עד שמלאכי השרת ביקשו לומר לפניו 'קדוש'. לו היה אוכל מעץ החיים, היה משלים את נשמתו בזיכוך נצחי ומתענג על הוד קדושתו לעד. אולם בבחרו בעץ הדעת, הכניס ללבו את הידיעה הגשמית ואת אהבת התאוות, ובכך גרם לעצמו שיהיו השכל והנשמה משועבדים לכוחות החומר. מאז, אין האדם יכול להשיג את כבודו האמיתי אלא דרך עמל וזיכוך, כדי להשיב את היקר שאבד לו.
ג. קטרוג המלאכים וסוד מתן תורה
בזה נבין את עומק קטרוג המלאכים שאמרו "מה אנוש כי תזכרנו". כוונתם הייתה כי האדם, בהיותו יצור השוכן בבית חומר, אינו ראוי שתשרה עליו התורה שהיא 'כבודו' של הבורא. המלאכים ראו באדם רק את צדו השפל והחומרי, וסברו כי אין ה'כבוד' (התורה) הולם את מי שעלול להשתקע בתאוות.
אך במתן תורה גילה הקב"ה את סודו: דווקא על ידי התורה, שהיא 'כבוד' הנאצל מזיוו של הבורא, יכול האדם להשתחרר מכבלי החומר. הלומד תורה אינו עוסק רק בחכמה, אלא הוא אוחז בשמותיו של הקב"ה ומדבק את נשמתו במקור הכבוד. בזה מתבאר מה שכתב המהרש"א, שהתורה היא חלק שכביכול "חלק" הקב"ה מכבודו לברואיו, כדי שעל ידה יזכו למעלה המרוממת והנבדלת מן החומר.
ד. התורה כסיבת הבריאה
כאשר השיב הקב"ה למלאכים "אני הוא עד זקנה ואני אסבול", ביאר להם כי התורה היא סיבת הבריאה כולה. אף שהאדם עלול לחטוא ולהיות במצב של "זקנה" וריחוק, הרי כוח התורה והתשובה המגולמים בה, מאפשרים לבורא "לסבול" ולשאת את הבריאה עד לתיקונה השלם. מתן תורה לישראל היה הגילוי כי ישנה אפשרות לאדם השוכן בחומר להשיג מדרגת מלאכי השרת, ואף למעלה מכך, על ידי התחברות לכבוד התורה.
ה. "קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא"
בסיום הדברים מובא היסוד הנשגב המבואר בספר 'רוח חיים': הקדוש ברוך הוא, התורה וישראל – מהות אחת הם. הלומד תורה, אפילו הלכה אחת או פסוק אחד, כבר נקשר בקשר בל ינתק בנשמת התורה הנצחית.
מכאן למדנו את חובת הכבוד המופלגת שחלק דוד המלך לאחיתופל. אף שלמד ממנו רק שני דברים, הרי שבדברים אלו נתחברו נשמותיהם לאור התורה, ובכך נעשה אחיתופל ל"אלוף ומיודע". הדיבוק בתורה מעלה את האדם למדרגה שבה הוא נחשב "חלק מהכבוד העליון", ועל כן כל הלומד מחברו, ולו מעט, חייב לנהוג בו כבוד, שכן הוא חולק כבוד לתורה השוכנת בקרבו, שהיא זיוו וכבודו של מלך מלכי המלאכים.
סיכום המסקנה:
הכבוד האמיתי אינו גינוני טקס חיצוניים, אלא הכרה במעלת הנשמה והתורה הנבדלת מן החומר. על ידי העסק בתורה וכיבוד לומדיה, אנו מחזירים לעולם את ה'זיו' שניטל מאדם הראשון, ומקרבים את הבריאה למצבה המזוקק והעילאי.
ענף ד: 'ויהי יעבץ נכבד מאחיו'
מעלת ה'נכבד' המושגת בעמל התורה
הנה ביארנו, כי על ידי דביקות האדם בתלמוד תורה, הריהו מתקשר ומתאחד בדיבורו של הקדוש ברוך הוא, עד שנעשים הוא ותורתו מהות אחת. מכוח זיקה זו, זוכה הנשמה להתעלות ולהשיג את מעלת ה'כבוד' הנאצלת מן התורה, שהיא היא השפעת זיוו ויקרו של הבורא יתברך.
לאור יסוד זה, יש לבאר את מאמר חז"ל בילקוט שמעוני (דברי הימים א, רמז תתרע"ד) על הכתוב: "ויהי יעבץ נכבד מאחיו". אמרו שם: "אמר רבי שמעון, קרא מראש דברי הימים עד אדם שת אנוש, ועד 'ויהי יעבץ' – ולא מצאת שם תואר 'כבוד'. וכיון שהגעת ליעבץ, נאמר בו 'נכבד מאחיו'". והטעם לכך, לפי שעסק בתורה, וכנאמר: "כבוד חכמים ינחלו" (משלי ג, לה).
יש לתמוה בדבר: וכי מאדם הראשון ועד יעבץ (שהוא עתניאל בן קנז) לא קם אדם הראוי לתואר 'נכבד'? וכי אבות העולם ושאר צדיקי הדורות לא היו נכבדים? אלא שביקשו חז"ל להורות לנו, כי התואר 'נכבד' המצוין כאן, אינו כבוד אנושי רגיל, אלא מעלה סגולית המושגת אך ורק מכוח ה'עסק' בתורה.
ההבחנה בין 'לימוד' ל'עסק' בתורה
ויש לדקדק בלשון חז"ל שייחסו מעלה זו לכך ש"עסק בתורה". הנה בברכת התורה תקנו לנו לברך "לעסוק בדברי תורה", וביאר הבית יוסף (סימן מ"ז) כי אין הכוונה ללימוד בעלמא, אלא לעמל ויגיעה. עיקר ההבטחה האלוקית "אם בחוקותי תלכו" נסובה על עמל התורה, שיהיו הלומדים עמלים בה כדי להשיגה.
לפיכך, יעבץ זכה לתואר 'נכבד' בזכות היותו 'עוסק' בתורה – דהיינו, שהיה עמל ויגע בה באופן מופלג ובלתי פוסק, עד שהתורה קנתה שביתה בנפשו והפכה לחלק ממהותו.
'תורה דיליה' – התורה הנקנית בעמל
ביאור העניין מופיע בגמרא (קידושין לב, א): "אמר רב יצחק בר שילא... הרב שמחל על כבודו – כבודו מחול". והקשתה הגמרא מהנהגתו של הקב"ה, שאין כבודו מחול למרות ענוותנותו, ותירצה: "התם – עולם וכל אשר בו שלו הוא, הכא – תורה דיליה היא". ופירש רש"י: בתחילה נקראת היא "תורת ה'", אך לאחר שהאדם עומל בה, היא נקראת "תורתו".
נמצא, כי התורה הנלמדת מתוך עמל ויגיעה הופכת לקניינו העצמי של הלומד ("תורה דיליה"), ומשום כך יש לו בעלות על הכבוד הנובע ממנה והוא רשאי למחול עליו. זהו סוד 'כבוד חכמים ינחלו' – שהזכייה בכבוד היא פועל יוצא של עשיית התורה לקנין אישי.
בספר 'נתיבות עולם' ביאר המהר"ל את מעלת החכם: אין האדם נחשב לבעל התורה ככל בעל מלאכה אחר, אלא החכם והתורה נעשים מציאות אחת גמורה. לכן אמרו בגמרא (מכות כב, ב) "כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה". הרי שהחכם העמל בתורה הופך בעצמו למעין 'ספר תורה' חי, ועל כן חובת הכבוד המופנית כלפיו היא בעצם כבוד לתורה השוכנת בקרבו.
תיקון חטא אדם הראשון ביעבץ
בזה יובן הקשר בין יעבץ לאדם הראשון. כפי שנתבאר, אדם הראשון איבד את מעלת 'כבודו' מחמת החטא, והושפל למדרגת חומר ותאווה. יעבץ, בכוח עמלו בתורה, ובפרט שהחזיר בפלפולה הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, הצליח להחזיר לעולם את המעלה שאבדה. הוא הפך את ה"עצב" שנגזר על האדם ("בעצב תלדי בנים") ל"עסק" של תורה. אמו קראה שמו 'יעבץ' על שם הצער, אך הוא התפלל "לבלתי עצבי" – שלא ישתכחו דברי תורה מלבו, ובכך הפך את מדרגת ה'עצב' החומרית למדרגת ה'נכבד' הרוחנית.
ענף ה: 'קנאה יש ביניכם יצה"ר יש ביניכם'
תשובת משה רבנו למלאכי השרת
כאמור, עמל התורה הוא האמצעי להחזיר את ה'כבוד' האבוד של קודם החטא. דבר זה בא לידי ביטוי מופלא בדו-שיח שבין משה רבנו למלאכי השרת בעת עלותו למרום (שבת פח, ב). המלאכים קטרגו ושאלו מה לילוד אישה ביניהם, וביקשו שתנתן התורה להם.
השיב להם משה רבנו בטענה ניצחת: התורה אינה שייכת למלאכים שאין להם גוף ותאוות. "כלום למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם?... כלום קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?". משה הוכיח להם כי דווקא המציאות האנושית, הרצופה ניסיונות של יצר הרע, קנאה ותאוות גשמיות, היא הזקוקה לתורה כדי להתקדש ולהתעלות.
המצוות התלויות בגוף כתריס בפני החומר
מבואר בזה, כי המלאכים ביקשו את התורה בצדה הרוחני והמופשט בלבד, אך הקדוש ברוך הוא חפץ שהתורה תתגלה דווקא בתוך עולם החומר. כפי שכתב ה'בית הלוי' (פרשת משפטים), ישראל אמרו "נעשה ונשמע" כנגד המצוות המעשיות וההשגה הרוחנית. התורה ניתנה לבני אדם דווקא כדי שיזככו את גופם וחומריותם.
הגר"א זצ"ל ביאר, כי המלאכים הם בחינת "אלוהי כסף ואלוהי זהב" – רוחניות טהורה ללא משיכה לחומר. אך מעלת האדם היא השגת ה'כבוד' מתוך המאבק ביצר. בזה מתגלה שוב היסוד: הכבוד האמיתי אינו נחלתם של מלאכים שלא טעמו טעם חטא, אלא של בני ישראל המקדשים את החומר בכוח התורה, ובכך הם הופכים להיות "אחוזים בכסא הכבוד" ודבקים בבורא יתברך שמו.
