איוב פרק ד

 ד׳

וַ֭יַּעַן אֱלִיפַ֥ז הַֽתֵּימָנִ֗י וַיֹּאמַֽר׃ 

Then Eliphaz the Temanite said in reply: 

הֲנִסָּ֬ה דָבָ֣ר אֵלֶ֣יךָ תִּלְאֶ֑ה וַעְצֹ֥ר בְּ֝מִלִּ֗ין מִ֣י יוּכָֽל׃ 

If one ventures a word with you, will it be too much?

But who can hold back his words? 

הִ֭נֵּה יִסַּ֣רְתָּ רַבִּ֑ים וְיָדַ֖יִם רָפ֣וֹת תְּחַזֵּֽק׃ 

See, you have encouraged many;

You have strengthened failing hands. 

כּ֭וֹשֵׁל יְקִימ֣וּן מִלֶּ֑יךָ וּבִרְכַּ֖יִם כֹּרְע֣וֹת תְּאַמֵּֽץ׃ 

Your words have kept him who stumbled from falling;

You have braced knees that gave way. 

כִּ֤י עַתָּ֨ה ׀ תָּב֣וֹא אֵלֶ֣יךָ וַתֵּ֑לֶא תִּגַּ֥ע עָ֝דֶ֗יךָ וַתִּבָּהֵֽל׃ 

But now that it overtakes you, it is too much;

It reaches you, and you are unnerved. 

הֲלֹ֣א יִ֭רְאָתְךָ כִּסְלָתֶ֑ךָ תִּ֝קְוָתְךָ֗ וְתֹ֣ם דְּרָכֶֽיךָ׃ 

Is not your piety your confidence,

Your integrity your hope? 

זְכׇר־נָ֗א מִ֤י ה֣וּא נָקִ֣י אָבָ֑ד וְ֝אֵיפֹ֗ה יְשָׁרִ֥ים נִכְחָֽדוּ׃ 

Think now, what innocent ever perished?

Where have the upright been destroyed? 

כַּאֲשֶׁ֣ר רָ֭אִיתִי חֹ֣רְשֵׁי אָ֑וֶן וְזֹרְעֵ֖י עָמָ֣ל יִקְצְרֻֽהוּ׃ 

As I have seen, those who plow evil

And sow mischief reap them. 

מִנִּשְׁמַ֣ת אֱל֣וֹהַּ יֹאבֵ֑דוּ וּמֵר֖וּחַ אַפּ֣וֹ יִכְלֽוּ׃ 

They perish by a blast from the divine,

Are gone at the breath of God’s nostrils. 

שַׁאֲגַ֣ת אַ֭רְיֵה וְק֣וֹל שָׁ֑חַל וְשִׁנֵּ֖י כְפִירִ֣ים נִתָּֽעוּ׃ 

The lion may roar, the cub may howl,

But the teeth of the king of beasts are broken.  

לַ֭יִשׁ אֹבֵ֣ד מִבְּלִי־טָ֑רֶף וּבְנֵ֥י לָ֝בִ֗יא יִתְפָּרָֽדוּ׃ 

The lion perishes for lack of prey,

And its whelps are scattered. 

וְ֭אֵלַי דָּבָ֣ר יְגֻנָּ֑ב וַתִּקַּ֥ח אׇ֝זְנִ֗י שֵׁ֣מֶץ מֶֽנְהֽוּ׃ 

A word came to me in stealth;

My ear caught a whisper of it. 

בִּ֭שְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנ֣וֹת לָ֑יְלָה בִּנְפֹ֥ל תַּ֝רְדֵּמָ֗ה עַל־אֲנָשִֽׁים׃ 

In thought-filled visions of the night,

When deep sleep falls on everyone, 

פַּ֣חַד קְ֭רָאַנִי וּרְעָדָ֑ה וְרֹ֖ב עַצְמוֹתַ֣י הִפְחִֽיד׃ 

Fear and trembling came upon me,

Causing all my bones to quake with fright. 

וְ֭רוּחַ עַל־פָּנַ֣י יַחֲלֹ֑ף תְּ֝סַמֵּ֗ר שַׂעֲרַ֥ת בְּשָׂרִֽי׃ 

A wind passed by me,

Making the hair of my flesh bristle. 

יַעֲמֹ֤ד ׀ וְֽלֹא־אַכִּ֬יר מַרְאֵ֗הוּ תְּ֭מוּנָה לְנֶ֣גֶד עֵינָ֑י דְּמָמָ֖ה וָק֣וֹל אֶשְׁמָֽע׃ 

It halted; its appearance was strange to me;

A form loomed before my eyes;

I heard a murmur, a voice, 

הַ֭אֱנוֹשׁ מֵאֱל֣וֹהַּ יִצְדָּ֑ק אִ֥ם מֵ֝עֹשֵׂ֗הוּ יִטְהַר־גָּֽבֶר׃ 

“Can a mortal be acquitted by God?

Can a man be cleared by his Maker? 

הֵ֣ן בַּ֭עֲבָדָיו לֹ֣א יַאֲמִ֑ין וּ֝בְמַלְאָכָ֗יו יָשִׂ֥ים תׇּהֳלָֽה׃ 

If God’s own servants cannot be trusted,

And angels receive reproach,  

אַ֤ף ׀ שֹׁכְנֵ֬י בָֽתֵּי־חֹ֗מֶר אֲשֶׁר־בֶּעָפָ֥ר יְסוֹדָ֑ם יְ֝דַכְּא֗וּם לִפְנֵי־עָֽשׁ׃ 

How much less those who dwell in houses of clay,

Whose origin is dust,

Who are crushed like the moth, 

מִבֹּ֣קֶר לָעֶ֣רֶב יֻכַּ֑תּוּ מִבְּלִ֥י מֵ֝שִׂ֗ים לָנֶ֥צַח יֹאבֵֽדוּ׃ 

Shattered between daybreak and evening,

Perishing forever, unnoticed. 

הֲלֹא־נִסַּ֣ע יִתְרָ֣ם בָּ֑ם יָ֝מ֗וּתוּ וְלֹ֣א בְחׇכְמָֽה׃ 

Their cord is pulled up

And they die, and not with wisdom.”

(א) פתיחה למענה השנית מענה אליפז

אליפז החזיק כדעת התורה, כי האדם חופשי בבחירתו, ושמערכת הכוכבים אין להם שום יכולת על דברים התלויים בבחירת האדם, כי הרשות והכוח בידו בכל מעשיו לעשות או לחדול בין טוב ובין רע, והכוכבים במערכתם לדרכם ילכו יגביהו עוף, ואין פועלים בעולם השפל, כמו שאמר ובני רשף יגביהו עוף (סימן ה׳ פסוק ז), דרכי האדם אינם חרוצים מפאת המערכה רק הבחירה בידו להרע או להיטיב לעצמו, כפי שיכין את עצמו ברצונו, כי ראינו שהכעס והתאוה ימיתו את האויל בבחירתו להתנהג במו (שם פסוק ב), האדם לעמל יולד, החריצות עיקר וההשתדלות מועיל ומוכרח אל ההצלחה (שם ז).

ומה שנראה לפעמים שיצלח האדם הצלחה פתאומית בלא עמל ובלא יגיע כפיים, כאילו השיג תכלית מאויו בלי אמצעים משתלשלים מובילים אליו, היא הצלחה כוזבת, בלתי מתקיימת בידו או ביד בניו, לא כן הצלחת הנהנה מיגיע כפיים, היא זרועיה תצמיח ותעש פרי (שם ג-ז).

לכן, גם הפחד אשר פחד איוב תמיד (כמו שאמר (איוב ג כה): כי פחד פחדתי), אשר תלאו בחיקוי שבא אל נפשו מגזרת המערכת, הוא בטעות, כי מפני חטאיו בא לו הפחד, כי לפיהן יעלה או ירד, כמו שאמר הלא יראתך כסלתך, שיבואר גם כן שרוצה לומר ״מכסלתך היה לך לירא, ותום דרכיך ראוי שיהיה תקותך״ (סימן ד׳ פסוק ו).

אולם ביאר בדבריו עיקר אחד, הזכירו העיקרים (פרק ה ממאמר הרביעי), כי הפעולות האנושיות אי אפשר שיהיו כולם מוכרחות הכרח גמור כמו שהוא לדעת חוזי בכוכבים, שאם כן יבוטל טבע האפשר שהתבאר מציאותו מן החוש, ויעקרו כל שורשי התורה, ושיהיו כל פעולות האנושיות בחיריות בחירה גמורה, ושיהיה ההשתדלות מועיל בכולם, וכמו שהוא כן דעת הפילוסוף, הוא גם כן מבואר הביטול, שאנחנו רואים בחוש פעולות רבות שישתדל האדם להשיג דבר מה ויעשה כל ההכנות שאפשר שתעשינה להשיג התכלית ההוא, ולא די שלא יגיע התכלית ההוא אלא שההכנות ההם שעשה יהיו סיבות אל הגעת ההיפך, כמו שהיה באחי יוסף, שהשתדלותם במה שמכרוהו לעבד כדי שלא ימשול עליהם היה סיבה להגעת ממשלתו, וכן פעמים רבות יגיע לאדם טוב מה בזולת השתדלות כלל, כמו שהשיג שאול את המלכות בזולת השתדלות. אולם הפעולות האנושיות מחולקות:

• שנמצאו פעולות הבחיריות בחירה גמורה, והם אותם שטבע האפשר שמור בהם, והם אותם שייפול בהם החריצות וההשתדלות, ושעליהם ישובח האדם או יגונה, ובהם יבוא האזהרה והציווי והשכר והעונש,

• וקצת הפעולות מוכרחות הכרח גמור, כדברים שנגזר עליהם מאת ה׳ שיבואו על כל פנים, כמו מעשה דיוסף וכדומה,

• וקצתם מעורבות מן ההכרח והבחירה, כמי שזורע ותגדל התבואה, והחופר ומצא מטמון, שלא תימצא התבואה לולא ההשתדלות שזרע ולולא ההשגחה שנתן מטר ורוח יורה ומלקוש בעיתו.

אולם, גם הפעולות המוכרחות או המורכבות מהכרח ובחירה, אין ההכרח מצד המערכת רק מצד השגחה ורצון ה׳ (שם פסוק ח).

והביא ראיה שנמצאו פעולות השגחיות מן המטר (שם ט-יב), וממה שהציל אביון מיד חזק ממנו, הגם שמצד הטבע היה ראוי שיגברו העריצים על החלשים וישמידום מעל פני האדמה (שם יב-יז), ומזה הצד ביאר, שלפעמים יגיע אל האדם איזה רעה בהשגחת ה׳, כדי להצילו על-ידי-כך מרעה יותר גדולה המוכנת לבוא, כמי שרוצה לצאת לדרך וניגפה רגלו באבן ומנע ללכת בדרך ההוא, או מי שרוצה ליכנס לספינה וקפץ עליו חולי ולא הלך, ונפלו לסטים בדרך ההוא, והספינה טבעה בים, נמצא על-ידי הרע המועט שמרו ה׳ מרעה יותר גדולה המעותדת לבוא (שם יז-כג), ההשגחה הזאת מתפשטת על הצדיקים על כל פרטי מעשיהם (שם ח), עד שישמרם מכל הפגעים למיניהם (שם כג), וגם בני חיי ומזוני לא במזלא תליא מילתא לדעתו רק בזכות ובהשגחה (שם כד-כז). והראיה על זה:

• בעניינים הכוללים - מטבע המטר, והשקות הנחלים במדינות שאין המטר יורד שם, כארץ מצרים (שם ט י),

• בעניינים החלקיים - ממה שמפר מחשבות ערומים, או שלפעמים יהיו האמצעיים שהכינו לתכלית מה סיבה אל ההיפך כנ״ל (שם יב יז).

ובזה השיב על-פי החקירה על תלונת איוב אשר התלונן ואשר היה אצלו מופת חותך להכחיש ההשגחה ממה שנמצאו צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים, והוא אמר כי יהיה זה לפעמים לטובתם (שם יז כג).

אולם, יען שתשובה זו אינה מספקת בעיניו, ורק הוציאה משכלו, כמו שאמר הנה זאת חקרנוה, לא סמך על תשובה זו (שם כז), ועיקר שיטתו בשאלה הזאת של צדיק ורע לו, ביאר בסימן ד׳, ואמר שהגיע לו הופעה על זה בדרך נבואה, שהודיעו לו בחזיונות לילה, שהרע הבא על הצדיק הוא בעבור איזה חטא אשר חטא, כמו שאמרו רז״ל ״אין ייסורין בלא עוון״, והגם שלא נמצא לו חטא בהשקפה ראשונה, אין אדם יכול להתהלל ולומר זיכיתי ליבי טהרתי מחטאתי, אם בהשקף על גדולת הבורא ורוב טובותיו עם האדם, שלפיהו התחייב לו עבודה בלי תכלית, ואם בהשקף על שפלות האדם נגדו, שמצד שתי אלה ההשקפות הוא מן הנמנע שיזכה ילוד אשה נגד אלהי מרום, ושיאמר שהשלים כל עבודתו לאלהי עושו בתכלית השלמות, ולכן יביא ה׳ עליו ייסורים, לא לרעתו אך לטובתו למרק עוונו לרפא חולי נפשו טרם יתמלא סאתו, וטרם יתחייב בעונש גדול יותר כבד ויותר ארוך, אם באבדון נפשו מנצחיותה, אם באבדון גופו למות קודם זמנו (סימן ד׳ יב כא),

ותרופות אלה קלים המה בערך מה שיעלו ארוכה שלא ייכרת לנצח, בעניין שלפי שיטתו יצוייר שהצדיק יתייסר, אבל לא יצוייר שהצדיק יאבד (ז יב), ומייסורי איוב אין ראיה גם לפי דעתו רק שהצדיק מתייסר לא אובד, ואם כן נהרס כל היסוד אשר הניח איוב להוכיח דעתו שהארץ ניתנה ביד המערכת ממה שבאו עליו ייסורים הגם שלא חטא לפי דעתו, כי הייסורין האלה באו עליו בעבור איזה חטא שמצא בו שלא השלים עבודתו כראוי לערך עבודת האל שאין לה גבול ותכלית, ולא באו הייסורין להאבידו כי עוד ייבנה ויתכונן (שם וסימן ד׳ כ כז).

והוסיף להוכיח לו שאינו שלם בעבודתו לגמרי, ממה שתיכף שבאו עליו ייסורים החל להתלונן על ה׳ ולהכחיש בפינות האמונה, שזה סימן שיראתו את ה׳ לא היה באמת רק מאהבת גמול ויראת עונש, כי הירא את ה׳ באמת, לא ימעדו אשוריו בעת אשר יוכיחנו אלוה, ולא כאיוב הבל יפצה פיהו להפך הקערה על פיה (סימן ד׳ פסוקים ב ז).

(ב) הנסה – וכי נסה מכבר איזה דבר רע ומקרה ופגע לבא אליך, אשר לכן תלאה עתה? ר״ל וכי כבר קדמו עליך פגעים רבים ומכאובות עד שעתה נלאית נשוא אותם? הלא עד עתה שום דבר לא נסה א״ע לקרב אליך ולהרע לך, וזה הפעם הראשון שבא עליך דבר רע ואיך נלאית תיכף ומעדו אשוריך? ומי יוכל לעצור במלין מלהתוכח כנגדך?

(ג) הנה יסרת – ר״ל אך עתה ע״י שפערת פיך לבלי חק לכפור בהשגחה ובפנות האמונה, בזאת יסרת רבים, שזה יהיה להם למוסר השכל, וגם הכושל באמונה יקימון אותו מליך עתה ויצדיק דין שמים, ויכיר כי צדיק ה׳ במשפטו, כי ממה שיראה שתכף בבא עליך רעה נלאית ולא עמדת בנסיון, מזה יכירו כולם שעבודתך לא היתה לשם שמים רק מאהבת הגמול ויראת העונש, ויראתך היתה ע״י כסלתך ותקותך ולא יראה אמתית ובזה יכירו כולם שה׳ הביא עליך את הרעה במשפט ובצדק, משא״כ אם היית מחריש ומקבל היסורין היו הכל אומרים שצדיק כמוך נתיסר בלא משפט, והיו מוצאים פ״פ לכפור בהשגחה:

(ד) הנה עתה ע״י שמלאת פיך חצץ יסרת רבים שיקחו מוסר ממך להצדיק דין שמים, וגם ידים הרפות באמונה תחזק עתה, ומליך יקימון את הכושל באמונה שיכיר וידע שכל דרכיו משפט ואין עול:

(ה) כי עתה – אחר שעתה בפעם הראשון תבא הדבר והרעה אליך, וגם רק תבא אליך, שזה תחלת ביאתה ולא מימים רבים רק עתה מתחלת הרעה לבא, ויותר מזה שרק תגע עדיך נגיעה לבד, ר״ל ששבט אלוה רק התחיל לנגוע בך זה מעט זמן, ובכל זה ותלא ותבהל, ולא יכולת להתאפק מעט זמן ולעמוד בנסיון, מזה יכירו כולם וידעו, כי.

(ו) הלא יראתך כסלת – שמה שעד עתה היית ירא אלהים לא היתה יראה אמתית, כי היתה רק בסבת כסלתך, שהיית מקוה על ידי יראת ה׳ להשמר מכל רעה ונזק, והיית ירא יראת העונש לא יראת ה׳, וכן תקותך היתה סבת תום דרכיך, מה שהיית תמים דרך לא היה לשם ה׳ רק בעבור תקות הגמול והשכר, כי לכן אחר שראית שה׳ הביא עליך יסורים וסר טובו ממך התחלת להכחיש בהשגחה ובפנות האמונה, וא״כ מבואר כי הביא עליך היסורין כדין:

(ז) זכר נא – אתה אומר שהצדיק נספה בלא משפט ומזה הבאת ראיה לכפור בהשגחה, הנה הבא להחליט דבר כזה צריך שיברר דבריו מן הבחינה והנסיון שכן קרה לצדיקים רבים שנאבדו בלא עון. אני אומר לך הזכר נא מי הנקי אשר אבד, הזכר נקי אחד בשמו שבו קרה זאת? ואם שכחת שמו, הזכר נא עכ״פ איפה ישרים נכחדו, הזכר שם המקום ששם קרה המאורע הזאת:

(ח) כאשר ראיתי – ר״ל אנכי אזכיר לך מעשים רבים שרשעים כלו ואבדו ואזכיר לך שמותם, ואתה הזכר עכ״פ מעשה של נקי אחד שאבד כמו שאני אזכיר מה שראיתי שחורשי און יאבדו, ושיעור הכתוב זכר נא מי נקי אבד כאשר ראיתי חרשי און מנשמת אלוה יאבדו, ר״ל שזה יקרה לרוב שהצדיק מתיסר ביסורים זמניים לפי שעה למרק חטאיו, אבל לא יקרה שיאבד לגמרי, וזה ההבדל בין צדיק לרשע, שהרשע במלאות ספקו זכרו אבד מני ארץ והצדיק שבע יפול וקם. וז״ש זכר נא מי הוא נקי שאבד על זה האופן שראיתי שחורשי און וזורעי עמל בהגיע העת אשר יקצרוהו ויקבלו עונשם, אז.

(ט) מנשמת אלוה יאבדו – מן העולם לגמרי, ומרוח אפו יכלו ולא ישאר זכר למו, ואבדון כזה לא יקרה אל הצדיק והנקי:

(י) שאגת – שיעורו שאז יאבדו ויכלו שאגת אריה וקול שחל, ושני כפירים נתעו, שאז נעקרו מלתעותיהם החדות, (המשיל את הרשעים לאריה טורף בגבורתו, שיצוד טרפו על ידי שאגתו שיפיל אימה, ואח״ז אוחז הטרף בשניו, ובבא זמן מפלתו יכלו כלי הטרף שלו ויאבד כחו), ואז.

(יא) ליש אובד מבלי טרף – וימות ברעב, ובני לביא יתפרדו, והנמשל שהרשע העריץ עת יחלש ויתום כחו ימות ברעב וזרעו מבקש לחם, לא כן הצדיק הגם שיתיסר לפעמים, לא יאבד רק עוד ינוב בשיבה ולא ירעיב ה׳ נפש צדיק:

(יב) ואלי – אמנם על היסורים שבאים על הצדיק, הודיע תשובה אחת אשר השיג על ידי הופעה נבואיית, רק שלא היה לו בזה נבואה שלמה (כי תשובת השאלה הזאת מפני מה יש צדיק ורע לו ורשע וטוב לו לא גלה ה׳ לשום נביא וחוזה, וכמ״ש חז״ל שע״ז בקש מרע״ה הודיעני נא את דרכיך) רק נבואה כהה כרואה באספקלריא שאינה מאירה, וחשב כי נמצא בהשגה זאת כל החסרונות הנמצאים לנבואה בלתי מבוארת (כמו שחשבם הרמב״ם פ״ז מה׳ יסודי הדת בחשבו ההבדלים שהיו בין נבואת אדון הנביאים לנבואת יתר נביאים),

• א) שלא ייחד אליו הנבואה ביחוד רק אלי דבר יגונב, כמי שיתנוצץ אליו הברק בליל חשך ואפלה ואח״כ יעלם ונשאר בחשך (כמ״ש המורה בהקדמתו),

• ב) שבאתהו הנבואה דרך משל וחידה (שזה נכלל ג״כ במלת יגונב) ולא הבינוהו כל פרטי המשל רק קצת ממנו כחלום חזון לילה שמעורב בו גם דברים בטלים, ועז״א ותקח אזני שמץ מנהו,

• ג) שלא היתה הנבואה בהקיץ רק בחלום חזון לילה ולא באהו החלום בסוף הלילה שאז כבר נחו הרעיונים מהרהורי יום, רק.

(יג) בשעיפים מחזיונות לילה – בעת שהיו הסעיפים עדן מלאים מחזיונות לילה, שזה היה בתחלת השינה תיכף, בנפול תרדמה על אנשים, שמצד זה היה הבר מעורב עם התבן, ודבר האמת מתנוצץ בין מסך ערפל,

• ד) שנזדעזעו איבריו מרוב הפחד, ועז״א.

(יד) פחד קראני ורעדה – והפחד הזה נתפשט בכל האיברים עד שרוב עצמותי הפחיד,

• ה) שהשיג בנבואתו איזה דמיון שזה מורה על פעולת כח המדמה בעת ההיא, וספר שהשיג את הדמיון ההוא בכל חושיו, אם בחוש המשוש, כי.

(טו) רוח על פני יחלף – שהשיג רוח נושב על פניו ונתפעל ממנו כ״כ עד כי סמרה שערת בשרו, וכן השיג את הדמיון בחוש הראות, אבל בראיה כהה מאוד, כי.

(טז) יעמד – שעמד לנגד עיניו, ובכ״ז לא הכיר מראהו רק תמונה לנגד עיני ולא ידע מהות התמונה בבירור, וכן השיג אותו בחוש השמע וגם זה בשמיעה חלושה מאד כי דממה וקול אשמע ששמע דבר שהוא אמצעי בין הדממה ובין הקול, כאילו היו קול ודממה יחד, וכ״ז ציור אל חולשת ההשגה:

(יז) האנוש – ר״ל דממה וקול אשמע שהקול אמר אלי בנבואה האנוש מאלוה יצדק, הודיעו אותו שמן הנמנע שימצא גבר שיהיה צדיק בדינו לגמרי אחר שהעבודה וההודאה המוטלת על האדם לאלהים א״א שיצא בו ידי חובתו בשלמות משני טעמים,

• א) בהשקף על גדולת האל ורוממתו, שלפי רוב גדולתו יחויב אליו היראה וההכנעה בתכלית מה שאפשר עד שלא יוכל האדם לאמר שהשלים חובתו בזה בשלימות, וז״ש האנוש מאלוה יצדק ר״ל הכי יצטדק מזה הצד שהוא אלוה גבוה מעל גבוהים,

• ב) בהשקף על רוב חסדיו וטובותיו שקבל האדם ממנו, שהוא העושה אשר עשהו ויכוננהו בתכלית היופי והשלמות והתיקון, ומצד זה הוא מחויב לעבדו עבודה גדולה לפי רוב טובותיו עמו, וז״ש האם מעושהו יטהר גבר, הכי יוכל להתטהר לפי ערך החיוב שהוא חייב לעבדו מצד שהוא עושהו ויוצרו ולהשלים מה שמחויב לעבדו מצד זה, זאת שנית א״א שישתלם האדם בשלימות מפני שפלותו ופחיתת חמרו, וז״ש.

(יח) הן בעבדיו – שהם צבא מרום הכוכבים והגלגלים, הגם שהם עובדים אותו בתמידות במהלכם הנצחי, בכ״ז אין בהם קיום והתמדה וגם במלאכיו לא ישים תהלה והארה בשלימות, הגם שהמלאכים הם עוד נעלים מן הגלגלים רוחנים ושכליים, אינם טהורים נגד האל:

(יט) אף וכ״ש בני אדם שחומר האדם שפל ונקלה מאד, בהשקף על משך זמן מציאותו, ועל התחלתו ועל אחריתו, כי כל משך זמן מציאותו וימי חייו הם שוכני בתי חומר, ישכנו נפשותם בגויות שעשוים מחומר האדמה, והחומר הוא הבית שבו ישכון האדם (היינו נפשו שהיא עקר האדם) כל זמן היותו על האדמה, והבית חומר הזה בעפר יסודם, היסוד שלו בנוי מעפר, היינו שראשית הויתו הוא מטפת הזרע הסרוחה וסופו של הבית הוא שידכאום לפני עש, שאח״כ רימה ותולעה ידכא אותו אחרי מותו ויבלה אותו, ואיך אפשר שהוא יטהר וישתלם בעבודתו נגד האל ית׳, ואחר שא״א שהאדם ימלא את חובתו בשלימותו ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא לערך החיוב שמחויב לעבוד לאל, לכן היה זה מחסד ה׳, כי.

(כ) מבקר לערב יוכתו – שיוכתו ביסורין על עונותיהם לזמן קצר כמו מבקר עד ערב, מבלי משים לנצח יאבדו כדי שלא יצטרך לשום להם עונש יותר גדול שיאבדו לנצח. שע״י שיוכתו בעונש זמני ע״י יפטרו מעונש נצחי, שעל ידי היסורים לפי שעה יפטרו ממיתה ואבדון נצחי, וכן.

(כא) הלא נסע מהם יתרם בם, שיקח מהם את היתרון שלהם דהיינו העושר והקנינים, שהוא אך מותרות ואינם עצמיים להם, (מבלי משים) ימותו ולא בחכמה כדי שלא ישים להם עונש יותר כבד שהוא עונש המיתה, וטוב להם עונש העוני שע״י יפטרו מעונש מיתה, וטוב להם גם עונש היסורים לפי שעה, שע״י יפטרו מעונש אבדת נצח (וגם רמז בדבריו שטוב להם עונש עוה״ז כדי שלא יכרתו בעה״ב שתכרת נפשם, שע״ז תפס לנצח יאבדו, שמלת נצח מציין אבדן הנפש הנצחי):

(A) Introduction to the Second Response: The Response of Eliphaz

Eliphaz maintained the perspective of the Torah: that man is free in his choices, and that the astrological constellation system has no power over matters dependent on human free will. The permission and power lie in man’s own hands to act or refrain from acting in all his deeds, whether for good or for evil. The stars in their constellations follow their own high paths—"sparks flying upward"—and do not exert influence over the lower (sublunar) world, as he states: "and the sparks fly upward" (Job 5:7). The paths of man are not predetermined by the astrological system; rather, the choice is in his hands to bring harm or benefit upon himself, according to how he directs his own will. For we have seen that anger and lust will kill a foolish man through his own choice to behave in such ways (Job 5:2). "Man is born to toil"; diligence is essential, and human effort is useful and necessary to achieve success (Job 5:7).

And when it sometimes appears that a person achieves sudden success without toil or the labor of his hands—as if he achieved his desired goal without a chain of leading means—this is a false success. It will not endure in his hands or in the hands of his children. This is unlike the success of one who enjoys the labor of his hands, which will take root and bear fruit (Job 5:3-7).

Therefore, the fear that Job constantly feared (as he said in Job 3:25: "For the thing which I greatly feared is come upon me"), which he attributed to a decree of the astrological system acting upon his soul, was a mistake. His fear came upon him because of his sins, for according to them, one rises or falls. As Eliphaz says, "Is not your fear your confidence?" (Job 4:6), which will be explained to mean: "From your folly (kislatcha) you should have feared, and your perfect ways should have been your hope."

However, he explained in his words a fundamental principle, which the Sefer HaIkkarim (Book of Principles, Part 4, Chapter 5) mentions: Human actions cannot be entirely, absolutely predetermined (as the astrologers believe), because if so, the nature of contingency (possibility) which is evident to our senses would be nullified, and the roots of the Torah would be uprooted. Yet, to say that all human actions are entirely free and that human effort is always effective (as the Philosophers believe) is also demonstrably false. We see with our own senses many actions where a person strives to achieve something, making all possible preparations to reach that goal, and not only does he fail to reach the goal, but those very preparations become the cause of the exact opposite result. This was the case with Joseph's brothers, whose efforts in selling him as a slave so he would not rule over them became the very cause of his eventual rulership. Likewise, good sometimes comes to a person without any effort at all, just as Saul achieved kingship without any prior effort.

Rather, human actions are divided into categories:

There are actions of complete free will, in which the nature of contingency is preserved. These are the areas where diligence and effort apply, for which a person is praised or condemned, and concerning which warnings, commandments, reward, and punishment are given.

Some actions are absolutely predetermined, such as things decreed by God that must come to pass regardless, like the story of Joseph and the like.

Some actions are a mixture of predetermined necessity and free will, such as someone who plants crops to grow, or someone who digs and finds a treasure. The crops would not be found were it not for the effort of planting, nor without the Providence that provides rain, wind, and the early and late rains in their proper seasons.

However, even regarding actions that are predetermined or mixed with free will, the necessity does not stem from the astrological system, but solely from the Providence and Will of God (Job 5:8).

He brought proof that there are Providential actions regarding the rain (5:9-12), and from the fact that God saves the destitute from those stronger than them, even though, according to nature, the tyrants should overpower the weak and wipe them off the face of the earth (5:12-17). From this perspective, he explained that sometimes a certain misfortune reaches a person through God's Providence in order to save him from a much greater impending tragedy. This is like a person who wants to embark on a journey, stubs his toe on a stone, and is prevented from going on that path; or someone who wants to board a ship, falls suddenly ill, and doesn't go—and later, robbers attack that path, or the ship sinks at sea. Thus, through a minor misfortune, God protected him from a much greater tragedy that was destined to occur (5:17-23). This Providence extends over the righteous in every detail of their actions (5:8), to the point that He protects them from all types of harm (5:23). Furthermore, children, life, and sustenance are not dependent on luck/astrology in his view, but solely on merit and Providence (5:24-27).

The proofs for this are:

In general matters: from the nature of rain, and the watering of rivers in countries where rain does not fall, like the land of Egypt (5:9-10).

In specific matters: from how He frustrates the devices of the crafty, or how sometimes the means prepared for a specific goal become the cause of its opposite, as mentioned above (5:12-17).

With this, he philosophically answered Job's complaint. Job had complained—and considered it absolute proof to deny Divine Providence—that there are righteous people who suffer the fate of the wicked. Eliphaz responded that this sometimes happens for their own ultimate good (5:17-23).

However, realizing that this answer might not be sufficient in Job's eyes and was merely derived from logical deduction (as he said, "Lo this, we have searched it" – meaning he didn't rely solely on this logical answer, 5:27), Eliphaz presented his primary doctrine regarding the question of "the righteous who suffer" in Chapter 4. He stated that he received an illumination on this matter through prophecy, revealed to him in night visions: The suffering that comes upon a righteous person is due to some sin he has committed, as our Sages say, "There is no suffering without iniquity."

Even if a sin isn't apparent at first glance, no man can boast and say, "I have purified my heart, I am cleansed from my sin." This is true whether one considers the greatness of the Creator and the abundance of His goodness toward man (which obligates infinite service in return), or whether one considers man's lowliness compared to Him. From both of these perspectives, it is impossible for one born of a woman to be perfectly justified before the God on High, or to claim he has completed all his service to his Maker with ultimate perfection. Therefore, God brings suffering upon him—not for his detriment, but for his benefit—to scour away his iniquity and heal the sickness of his soul before his measure of sin is full. This prevents him from incurring a much heavier and longer punishment later, whether it be the eternal loss of his soul, or the premature death of his body (Chapter 4:12-21).

These remedies are minor compared to the healing they provide so that he will not be cut off eternally. Meaning, according to his view, it is conceivable that the righteous will suffer, but it is not conceivable that the righteous will perish completely (5:12). Even from Job's suffering, there is no proof to the contrary according to his view, only that the righteous is suffering, not perishing. Therefore, the entire foundation upon which Job built his argument—trying to prove the earth is given to astrological determinism because he suffered without sinning in his own eyes—is demolished. These sufferings came upon him because of some flaw found in him, that he didn't fulfill his service properly relative to the infinite service owed to God. The suffering did not come to destroy him, for he will yet be rebuilt and established (5:6 and 4:20-27).

He further proved to Job that his service to God was not entirely perfect, pointing out that as soon as suffering struck, Job began to complain against God and deny the tenets of faith. This is a sign that his fear of God was never authentic, but stemmed only from the love of reward and fear of punishment. For one who truly fears God does not let his steps slip when God rebukes him, and does not, like Job, open his mouth in vanity to turn the bowl upside down (Chapter 4:2-7).

(B) "If one assays to commune..." [הנסה] (Job 4:2) – Has any bad thing, incident, or affliction ever tried to come upon you before, that you are now so exhausted? That is to say: Have you already been preceded by many afflictions and pains to the point that you are now weary of bearing them? Up until now, nothing ever attempted to approach or harm you! This is the very first time a bad thing has come upon you, so how can you become exhausted and stumble immediately? "And who can withhold himself from speaking?" – Who can hold back words from rebuking you?

(C) "Behold, you have instructed..." [הנה יסרת] (Job 4:3) – Meaning: Now, because you opened your mouth without restraint to deny Providence and the tenets of faith, through this you have inadvertently instructed many. This will serve as a moral lesson to them. Also, the one who stumbles in faith will be raised up by your words now, as people will justify the judgment of Heaven and recognize that God is just in His judgment. By seeing that as soon as trouble came upon you, you grew weary and failed the test, everyone will recognize that your service of God was not for the sake of Heaven, but merely out of love for reward and fear of punishment. Your fear was based on your folly (kislatcha) and your hope for gain, not true reverence. Through this, everyone will recognize that God brought this evil upon you in justice and righteousness. Had you remained silent and accepted the suffering, everyone would have said that a righteous man like you was suffering unjustly, and they would have found an excuse to deny Divine Providence.

(D) "Behold now..." [הנה עתה] (Job 4:4) – Because you filled your mouth with gravel, you have instructed many to take a lesson from you to justify the judgment of Heaven. Weak hands in faith will now be strengthened, and your words will raise up the one stumbling in faith to recognize and know that all His ways are justice and there is no wrong.

(E) "But now..." [כי עתה] (Job 4:5) – But now, after this is the first time a bad thing has come to you, and it has only just come to you (this is merely its beginning, not after many days), and furthermore, it merely touches you—meaning the rod of God has only just begun to touch you for a short time—despite all this, you are exhausted and dismayed! You could not restrain yourself even for a short time to withstand the test. From this, everyone will recognize and know that:

(F) "Is not your fear your confidence (folly)..." [הלא יראתך כסלת] (Job 4:6) – Your previous fear of God was not true fear, but was only due to your folly (kislatcha), as you hoped that through the fear of God you would be protected from all harm and damage. You feared punishment, not God. And similarly, your hope for reward was the cause of the "perfection of your ways." Your blameless path was not for the sake of God, but for the hope of reward. For as soon as you saw that God brought suffering upon you and His goodness departed from you, you began to deny Providence and faith. Therefore, it is clear that He brought these sufferings upon you justly.

(G) "Remember, I pray thee..." [זכר נא] (Job 4:7) – You say that the righteous perish without justice, and from this, you bring proof to deny Providence. Whoever makes such an absolute claim must prove his words from examination and experience—that indeed this has happened to many righteous people who perished without sin. I say to you: Remember, I pray thee, whoever perished, being innocent? Name one innocent person by name to whom this happened! And if you forgot his name, then at least remember where were the upright cut off? Mention the name of the place where this event occurred!

(H) "Even as I have seen..." [כאשר ראיתי] (Job 4:8) – Meaning: I will mention to you many instances where the wicked were destroyed and perished, and I will mention their names, while you should at least mention the case of one innocent person who perished in the way I will describe how those who plow iniquity perish. The meaning of the verse is: "Remember, I pray thee, who ever perished being innocent... in the way that I have seen those who plow iniquity and sow wickedness perish by the breath of God." Meaning, it often happens that the righteous suffer temporary afflictions for a time to cleanse their sins, but it does not happen that they perish completely. This is the difference between the righteous and the wicked: when the wicked fill their measure, their memory perishes from the earth, whereas the righteous falls seven times and rises again. This is what it means: Remember, who is an innocent person who perished in the manner that I have seen those who plow iniquity and sow trouble—when the time comes to reap what they sowed and receive their punishment, then:

(I) "By the breath of God they perish..." [מנשמת אלוה יאבדו] (Job 4:9) – They perish entirely from the world, and by the breath of His nostrils they are consumed, leaving no memory of them. Such a destruction does not happen to the pure and righteous.

(J) "The roaring..." [שאגת] (Job 4:10) – Meaning: Then they perish and are consumed like the roaring of the lion and the voice of the fierce lion, and the teeth of the young lions are broken. (He compares the wicked to a mighty, devouring lion that hunts its prey through its terrifying roar, and then grasps the prey with its teeth. When the time of its downfall arrives, its tools of destruction are broken and its strength is lost), and then:

(K) "The old lion perishes for lack of prey..." [ליש אובד מבלי טרף] (Job 4:11) – And dies of hunger, and the stout lion's whelps are scattered. The analogy is that when the fierce wicked man weakens and his strength ends, he dies of hunger and his offspring beg for bread. Not so the righteous; even though he may sometimes suffer, he will not perish, but will yet bear fruit in old age, and God will not let the soul of the righteous go hungry.

(L) "Now a thing was secretly brought to me..." [ואלי] (Job 4:12) – However, regarding the suffering that comes upon the righteous, he conveyed an answer that he grasped through a prophetic illumination. Only, he did not possess a complete prophecy regarding this. (Because the answer to this question—why the righteous suffer and the wicked prosper—was not fully revealed by God to any prophet or seer, as the Sages noted that Moses requested this when he asked, "Show me now Your ways"). It was only a dim prophecy, like looking through a glass that does not shine clearly. He noted that this perception contained all the deficiencies found in unclear prophecy (just as Maimonides listed them in Chapter 7 of Hilchot Yesodei HaTorah when counting the differences between the prophecy of the Master of Prophets [Moses] and the rest of the prophets):

A) The prophecy was not directed to him clearly and specifically; rather, "to me a thing was secretly brought [yugnav]", like lightning flashing for someone in the pitch-dark night and then disappearing, leaving him in darkness (as the Moreh Nevuchim states in its introduction).

B) The prophecy came to him by way of parable and riddle (which is also implied by the word yugnav / stolen), and he did not understand all the details of the parable, only a part of it, like a night vision/dream mixed with meaningless matters. Concerning this he says, "and my ear received a whisper of it."

C) The prophecy did not occur while awake, but in a night vision/dream, and the dream did not come at the end of the night when the mind is already at rest from the day's thoughts, but rather:

(M) "In thoughts from the visions of the night..." [בשעיפים מחזיונות לילה] (Job 4:13) – While the thoughts were still filled with visions of the night, which is immediately at the beginning of sleep, "when deep sleep falls on men." Because of this, the wheat was mixed with the chaff, and the truth flashed amidst a screen of fog.

D) His limbs trembled from sheer terror, concerning which he says:

(N) "Fear came upon me, and trembling..." [פחד קראני ורעדה] (Job 4:14) – And this fear spread through all his limbs until it "made all my bones shake."

E) He perceived in his prophecy a certain image, which indicates the activity of the imaginative faculty at that time. He relates that he perceived this image with all his senses: With the sense of touch, for:

(O) "Then a spirit passed before my face..." [רוח על פני יחלף] (Job 4:15) – He felt a wind blowing on his face and was so affected by it that "the hair of my flesh stood up." He also perceived the image with the sense of sight, but with a very dim vision, for:

(P) "It stood still..." [יעמד] (Job 4:16) – It stood before his eyes, yet despite this, he could not recognize its appearance, only "an image was before my eyes," and he did not know the exact nature of the image clearly. He also perceived it with the sense of hearing, and this too was a very weak hearing, for "there was silence, and I heard a voice" – he heard something that was a intermediary between silence and sound, as if silence and a voice existed together. All of this illustrates the weakness of the perception.

(Q) "Shall mortal man..." [האנוש] (Job 4:17) – Meaning: "There was silence, and I heard a voice" speaking to me in prophecy saying, "Shall mortal man be more just than God?" He was informed that it is impossible to find a man who is entirely righteous in his judgment, since the service and gratitude a man owes to God cannot possibly be fulfilled perfectly, for two reasons:

Considering the greatness and exaltation of God, His immense greatness demands the utmost reverence and submission possible, to the point that man can never say he has fulfilled his duty in this perfectly. This is the meaning of "Shall mortal man be more just than God?" – Can he justify himself from this perspective, that He is God, higher than the highest?

Considering the abundance of His kindness and goodness that man has received from Him. He is the Maker who made him and established him with ultimate beauty, perfection, and order. Because of this, man is obligated to serve Him with immense service corresponding to His abundant goodness toward him. This is the meaning of, "Shall a man be more pure than his Maker?" – Can he attain purity corresponding to the level of obligation he owes to serve Him, fulfilling what is required of him from this perspective?

Furthermore, it is impossible for man to be perfectly complete because of his lowliness and the inferiority of his physical matter. This is why it says:

(R) "Behold, He puts no trust in His servants..." [הן בעבדיו] (Job 4:18) – These are the hosts on high, the stars and the spheres. Even though they serve Him constantly in their eternal orbits, nevertheless, they possess no absolute permanence or continuity. "And His angels He charged with folly [or: imperfection in illumination]" – even though angels are even higher than the spheres, being spiritual and intellectual entities, they are not completely pure before God.

(S) "How much less..." [אף] (Job 4:19) – How much less so human beings! Man's material is exceedingly lowly and despicable when considering the duration of his existence, his beginning, and his end. For the entire duration of his existence and the days of his life, they are "those who dwell in houses of clay"; their souls reside in bodies made from the clay of the earth. The matter is the "house" in which man (i.e., his soul, which is the essence of man) dwells as long as he is on earth. And this house of clay, "whose foundation is in the dust" – its very foundation is built from dust, meaning its genesis is from a putrid drop of seed. And the ultimate end of the house is that "they are crushed before the moth" – eventually, after his death, worms and maggots will crush and consume him. How then is it possible for him to be pure and perfect in his service before God, may He be exalted? Since it is impossible for man to fulfill his duty perfectly, and "there is no righteous man on earth who does only good and never sins" relative to the obligation owed to God, therefore it is from God's loving-kindness that:

(T) "They are destroyed from morning to evening..." [מבקר לערב יוכתו] (Job 4:20) – That they are crushed by suffering for their sins for a brief period, like the time from morning to evening, "without any regarding it, they perish forever" – so that He will not have to impose a much greater punishment upon them, causing them to perish for eternity. By being crushed with temporary punishment, they are exempted from eternal punishment. Through temporary suffering, they are saved from death and eternal destruction. And similarly:

(U) "Does not their excellency which is in them go away?..." [הלא נסע מהם יתרם בם] (Job 4:21) – That He takes away from them their "excess," meaning their wealth and possessions, which are merely superfluous and not essential to them. "They die, even without wisdom" – so that He does not impose a much heavier punishment upon them, which is the punishment of death. The punishment of poverty is good for them, as through it they are saved from the punishment of death. And the punishment of temporary suffering is good for them, as through it they are saved from the punishment of eternal destruction. (He also hinted in his words that the punishment of this world is good for them so that they are not cut off in the World to Come—that their soul should not be cut off. This is why he used the phrase "perish forever" [נצח יאבדו], as the word Netzach [forever] denotes the eternal destruction of the soul.)

----

פסוק י"ח בפרק אומר: "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה". במחשבת החסידות, ובמיוחד בתורת חב"ד, פסוק זה מהווה תשתית להבנת ה"ביטול". בעל התניא מסביר שהמלאכים, למרות היותם רוחניים, אינם מבוטלים לחלוטין לאלוקות. המילה "תָּהֳלָה" מפורשת מלשון "הוללות" או חסרון (ולא מלשון תהילה) – החסרון שלהם הוא שיש להם "יש מאין", מודעות עצמית מול האינסוף.

"והנה המלאכים, אף שהם בעלי השגה גדולה... הרי הם בבחינת 'יש' ונברא, ולפיכך אינם בטלים במציאות לגמרי לגבי מהות ה' ובעצמותו... ולכן כתיב 'הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה'... לפי שמרגישים את עצמם ליש ודבר נפרד, וזוהי הוללות ושטות לגבי הקדוש ברוך הוא."

רבי שניאור זלמן מליאדי, ספר התניא (לקוטי אמרים), חלק א', פרק ל"ט.

משמעות: החסידות לוקחת את התיאור של אליפז על אפסות האדם והמלאכים, והופכת אותו לעיקרון פנימי: כל תחושת יֵשׁוּת ואגו ("אני קיים"), אפילו של מלאך, היא פגם לעומת מציאות ה' האמיתית.

----

פסוק י"ב מתאר אליפז את ההתגלות שחווה: "וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב, וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ". ה"שפת אמת" משתמש בפסוק זה כדי להנגיד בין נבואת משה רבנו (שהייתה ב"קריאה" ובבהירות) לבין נבואת אומות העולם או אנשים שלא הגיעו לשלמות, החווים התגלות מעורפלת, של פחד ו"גניבה".

"ויקרא אל משה... הקריאה היא חיבה, מה שאין כן בנביאי אומות העולם נאמר 'ויקר אלקים אל בלעם'... וכן נאמר 'ואלי דבר יגונב'. כי קול ה' בכח, והוא מכה ושלא בטבע אל מי שאינו מוכן. אבל משה רבנו עליו השלום, שזיכך החומר שלו... היה יכול לקבל הדבור בשלמות הקריאה."

רבי יהודה אריה ליב אלתר, שפת אמת, ספר ויקרא, פרשת ויקרא, שנת תרל"ב.

משמעות: החוויה שאליפז מתאר בפרק ד' (חוויה של אימה, פחד, ושמיעה חלקית - "שמץ מנהו") אינה מראה על השגה רוחנית עליונה, אלא על חוסר כלים של האדם להכיל את האור האלוקי. האור האלוקי "מתגנב" אליו כדי לא לשבור אותו.

-----

הרב סולובייצ'יק מתייחס לדברי אליפז בפרק ד' לא רק מבחינה פילוסופית אלא מבחינה פסיכולוגית ומוסרית. הוא מצביע על כך שהכישלון של אליפז אינו רק בתיאולוגיה שלו (הטענה שאיוב חטא), אלא בעצם העובדה שבמקום לנחם את איוב – הוא הפך ל"חוקר דין".

בחיבוריו על ייסורים וניחום אבלים, מסביר הרב סולובייצ'יק כי חברי איוב חטאו כלפיו כשבאו להסביר לו מדוע הוא סובל. אליפז מתחיל בפרק ד' את "ההצדקה התיאולוגית" ("זכר נא מי הוא נקי אבד"), ובכך הוא בוגד בתפקיד המנחם. המנחם ביהדות (על פי ההלכה) לא אמור לפתור את בעיית ה"צדיק ורע לו" ולהצדיק את אלוהים באוזני הסובל, אלא שעליו לשתוק ולהשתתף בצערו.

הרב י.ד. סולובייצ'יק, קול דודי דופק (בפרק המבחין בין 'גורל' ל'ייעוד'), וכן בהרחבה במאמרו "מתוך הסערה" (Out of the Whirlwind) בנושא ייסורי איוב.

-----

המהר"ל מפראג – החיסרון המובנה של כל נברא (אפילו המלאכים)

המהר"ל מתייחס לפסוק י"ח בדברי אליפז: "הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה". המהר"ל משתמש בפסוק זה כדי להסביר יסוד פילוסופי עמוק: הפער ההווייתי (אונטולוגי) בין הסיבה הראשונה (האלוקים) לבין כל מה שהוא עלול (נברא).

עבור המהר"ל, המילה "תָּהֳלָה" אינה חטא מוסרי, אלא חיסרון מהותי. ה' הוא שלמות מוחלטת ("פשיטות"), ואילו כל נברא, מעצם היותו נברא ומוגבל, חסר את השלמות המוחלטת. לכן אפילו המלאכים, שהם שכלים נבדלים, אינם מושלמים ביחס לאלוקים.

"כי כל נברא במה שהוא נברא... אינו המציאות הגמור, שאינו מחויב המציאות רק [אלא] אפשרי המציאות, ולפיכך דבק בו ההעדר... ועל זה אמר הכתוב: 'הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה', כי מצד שהם עלולים [נבראים] דבק בהם החסרון וההעדר ביחס אל העילה העליונה."

הדברים מוסברים בהרחבה בכתבי המהר"ל, ובייחוד בספר גבורות ה', פרק ס"ו (בביאור ההבדל בין מדרגת הבורא למלאכים), וכן בדרך חיים על פרקי אבות (בביאור מהות המלאכים לעומת האדם והבורא).

המשמעות: אליפז אינו רק מוכיח את איוב על חטאיו, אלא קובע כלל קוסמי: אינך יכול לבוא בטענות אל צדק אלוהי, משום שמעצם היותך נברא – אתה שייך לעולם החיסרון.

--------

רבי צדוק הכהן מלובלין – "ואלי דבר יגונב": תת-המודע והברקות רוחניות

רבי צדוק הכהן, מגדולי הוגי החסידות (אסכולת איזביצה-לובלין), היה מעין "פסיכולוג של הנפש היהודית". הוא מתמקד בפסוק י"ב: "וְאֵלַי דָּבָר יְגֻנָּב, וַתִּקַּח אָזְנִי שֵׁמֶץ מֶנְהוּ" ובפסוק י"ג: "בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה".

רבי צדוק מסביר שההתגלות הרוחנית האותנטית ביותר לאדם (שאינו נביא כמשה) אינה באה מתוך מאמץ שכלתני מודע, אלא כ"גנבה" – בהיסח הדעת. בלילה, כשהשכל המודע של האדם רדום והאגו משוחרר, אז "נופלות" אל תוך תת-המודע שלו (בשעיפים) האמיתות הגבוהות ביותר. זהו סוד ההארה הפתאומית.

"כי כל דברי תורה ורוח הקודש שמופיע בלב ישראל הוא בבחינת 'ואלי דבר יגונב', שנופל במחשבתו פתאום היסח הדעת... וזהו 'בשעיפים מחזיונות לילה, בנפול תרדמה על אנשים' – היינו בעת ביטול כוחות ההשגה המורגשים, אז מאיר ה' בלב החכם."

זה מופיע בוריאציות שונות בכתביו, הרעיון המרכזי מובא בצדקת הצדיק (למשל באות ר"ח, בעניין המחשבות הנופלות לאדם), 

וכן בספרו רסיסי לילה המוקדש כולו לתורת החלומות, הלילה וגילויים שמעבר לשכל המודע.

המשמעות: חווית אליפז מתארת כיצד דבר ה' חודר אל לב האדם דווקא כאשר השומרים הרציונליים נרדמים. ה"גנבה" היא הדרך של האינסוף לחדור אל האדם הסופי מבלי לשבור אותו.

----

הראי"ה קוק – "דממה וקול": שירת הדממה והשגות עליונות

הרב קוק מצא בפסוק ט"ז: "דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע" את אחת מתבניות היסוד של תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה) והמיסטיקה שלו.

הרב קוק קובע ש"דממה" אינה ריק או חוסר-קול, אלא להפך – היא קול רוחני בתדר כה גבוה, שהאוזן האנושית אינה יכולה לתרגם אותו למילים מפורשות ("הגיון האלם"). רק מתוך הדממה העמוקה הזו, נובע בסופו של דבר ה"קול" – המילים, השירה, והנבואה.

"יש קול שהוא כל כך עדין, עד שאינו נשמע אלא בדממה. הַדְּמָמָה הִיא לֹא אֶפֶס הַקּוֹל, אֶלָּא שִׂיא הַקּוֹל, הַקּוֹל אֲשֶׁר מֵרֹב עָצְמָתוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְפָּרֵט לְהֲבָרוֹת וְאוֹתִיּוֹת. 'דממה וקול אשמע' – מתוך הדממה שומעים את הקול האמיתי הפנימי של ההויה."

מקור מדויק: הרעיון שזור בכתביו, והניסוחים המובהקים שלו מופיעים באורות הקודש, חלק א', שער ראשון (חכמת הקודש), בפרקים העוסקים ב"הגיון האלם" וב"קול הדממה", וכן בשמונה קבצים (קובץ א', פסקה תרמ"ה).

המשמעות: הרב קוק משתמש בחזון של אליפז כדי ללמד שמי שרוצה לשמוע את קול ה', חייב קודם כל להשקיט את הרעשים החיצוניים וללמוד "להקשיב לדממה". האמת העליונה ביותר נמצאת מעבר למילים הכתובות – היא נמצאת בקול של הדממה.

----

הרב יעקב משה חרל"פ – החרדה והביטול מול הגודל האלוקי

הרב חרל"פ, תלמידו המובהק של הרב קוק, התאפיין בנפש סוערת של יראת רוממות וצמאון לאלוקים (כפי שמשתקף בסדרת ספריו "מי מרום"). הוא שם דגש על תגובתו הפיזית והנפשית של אליפז להתגלות, בפסוק י"ד: "פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה, וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד. וְרוּחַ עַל פָּנַי יַחֲלֹף, תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי" (פסוקים יד-טו).

הרב חרל"פ מסביר שפחד זה אינו פחד של עונש, אלא פחד של "יראת הרוממות" (Tremendum). כשהנפש היהודית פוגשת בטוהר האלוקי מול קטנות החומר האנושי ("שוכני בתי חומר" – פסוק יט), הגוף הפיזי אינו מסוגל להכיל את האור, והעצמות פשוט מזדעזעות מהפער.

הרעיון בכתביו: הרב חרל"פ מסביר כי השגת האמת האלוקית מחייבת קודם כל את הזעזוע של הישות (האגו). ה"פחד ורעדה" שעליהם מדבר אליפז הם השלב ההכרחי של ביטול הגאווה האנושית. כל עוד האדם מרגיש "יש", הוא לא יכול לשמוע את "הדממה והקול". רעדת העצמות היא תהליך הזיכוך של החומר בעת מפגש עם הרוח.

רעיונות אלו מפותחים בסדרת מי מרום, בייחוד בכרך "רזי לי" (על התפילה ויראת שמים) ובכרך על הימים הנוראים ("רחשי לב"), שם הוא דן רבות במושג "פחד יצחק" ורעדת הנברא מול בוראו.

פרק ד' באיוב מהווה אבן שואבת לא רק להוגים חסידיים ולפילוסופים, אלא גם לשתי אסכולות ייחודיות ומרתקות בעולם הרוח היהודי: שיטתו המיסטית-שמעית של הרב הנזיר (הרב דוד כהן, תלמידו של הראי"ה קוק), ותנועת המוסר הליטאית (מבית מדרשם של רבי ישראל מסלנט ותלמידיו).

בעוד הרב הנזיר התמקד בחצי הראשון של החיזיון (האפיסטמולוגיה של הנבואה והשמיעה), בעלי המוסר לקחו את החצי השני של החיזיון (אפסות האדם מול המשפט האלוקי) והפכו אותו למניפסט פסיכולוגי של שבירת הגאווה.

להלן ניתוח מדויק של תורתם על פרק ד', בליווי מקורות:

חלק א': הרב הנזיר (הרב דוד כהן) – "דממה וקול" כהיגיון השמעי העברי

הרב הנזיר, בספר המופת שלו "קול הנבואה – ההיגיון העברי השמעי", מבקש להוכיח שהפילוסופיה היוונית מבוססת על ראייה (המילה "אידיאה" מקורה בראייה ביוונית), בעוד תורת הסוד והנבואה העברית מבוססת על שמיעה (קול, דבר ה', שמע ישראל).

עבור הרב הנזיר, התיאור של אליפז בפרק ד' הוא הוכחה ניצחת למהות החוויה המיסטית היהודית. אליפז רואה מראה מעורפל (פסוק טז: "יַעֲמֹד וְלֹא אַכִּיר מַרְאֵהוּ, תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינַי"), הראייה נכשלת – אבל אז מגיעה הפסגה הרוחנית של השמיעה מתוך השקט (פסוק טז: "דְּמָמָה וָקוֹל אֶשְׁמָע").

"החזון הנבואי בישראל איננו מראה עיניים, אלא משמע אוזניים. 'יעמוד ולא אכיר מראהו, תמונה לנגד עיני' - חוסר ההכרה בראייה, מתחלף בבירור השמיעה: 'דממה וקול אשמע'... ההיגיון העברי הוא היגיון שמעי. הקול הפנימי, הדממה הדקה, הוא יסוד הנבואה והשגת האמת."

מקור מדויק: הרב דוד כהן (הנזיר), קול הנבואה, מאמר ראשון (יסודות ההיגיון השמעי), פרק א'.

המשמעות בחייו של הנזיר: הרב הנזיר יישם את הפסוק "דממה וקול אשמע" הלכה למעשה, כאשר נהג לגזור על עצמו תעניות דיבור ארוכות (דממה) כדי לזכך את חוש השמיעה הפנימי שלו לקלוט את "קול האמת" האלוקי, כפי שחווה אליפז.

גדולי תנועת המוסר – אפסות האדם והדרישה לשלמות

גדולי המוסר מצאו בפסוקים י"ז-כ' את התיאור הפסיכולוגי והאקזיסטנציאלי החריף ביותר של המצב האנושי. אליפז שואל: "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק, אִם מֵעֹשֵׂהוּ יִטְהַר גָּבֶר? הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה. אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם, יְדַכְּאוּם לִפְנֵי עָשׁ".

בעלי המוסר השתמשו בפסוקים אלו כדי להילחם ב"נגיעות" (האינטרסים האישיים) ובשכנוע העצמי של האדם שהוא צדיק.

1. "הסבא מקלם" (רבי שמחה זיסל זיו) – שוכני בתי חומר

הסבא מקלם, שהדגיש את יישוב הדעת והתבוננות שכלתנית, דרש מתלמידיו להתבונן בפסוק "אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם". הוא שאל: כיצד אדם מתגאה בשכלו או בכוחו, הרי הוא גר ב"בית חומר" (הגוף) שיסודו עפר מלוכלך, ואפילו חרק קטן (עש) או חיידק יכול לדכא ולהרוג אותו?

הרעיון בכתביו: חז"ל לימדו ש"ידכאום לפני עש" מרמז שאפילו יצור זעיר יכול לשבור את האדם. קלם לימדה שכאשר אדם מבין את השבריריות הפיזית שלו, השכל שלו נפתח לענווה מול בורא עולם. גאווה נובעת מהדחקה של המוות והחידלון.

מקור מדויק: ספרי "חכמה ומוסר" (משיחות הסבא מקלם), חלק א', במאמרים העוסקים בשפלות האדם והכרת הערך האמיתי של החיים.

2. "הסבא מנובהרדוק" (רבי יוסף יוזל הורוביץ) – "האנוש מאלוה יצדק?" והביטול המוחלט (שפלות)

אסכולת נובהרדוק דגלה בשבירה מוחלטת של ה"אני". בעבור הסבא מנובהרדוק, טענתו של איוב שהוא צדיק וסובל חינם היא אבי-אבות הטומאה של ה"ישות" (האגו). פסוק י"ז, "הַאֱנוֹשׁ מֵאֱלוֹהַּ יִצְדָּק", הוא המפתח: אסור לאדם לחשוב שיש לו "זכויות" כלפי שמיים.

הרעיון בכתביו: אם במלאכים, שאין בהם יצר הרע כלל, מוצא הקב"ה חסרון ו"תהלה" (חסרון/שטות, "ובמלאכיו ישים תהלה"), הרי שאדם שקרוץ מחומר ומונע מדחפים ותאוות – ברור שכל מעשיו ה"צודקים" נגועים באינטרסים (נגיעות). לכן, הדרך היחידה היא "שפלות" – הכרה בכך שהאדם אינו אלא כלי משחק בידי ההשגחה ואין לו שום יכולת להצדיק את עצמו.

מקור מדויק: ספר "מדרגת האדם" (מאמרי הסבא מנובהרדוק), מאמר 'תיקון המידות' ומאמר 'דרכי הביטחון'.

3. המשגיח ממיר (רבי ירוחם ליבוביץ) – עומק הדין והאשליה של "נקיות"

רבי ירוחם הדגיש את עומק הדין ודקות המשפט האלוקי. הוא התעכב על שאלת אליפז בתחילת הפרק: "זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד" (ד, ז). אנו נוטים לחשוב שאיוב נקי מכל חטא, אבל רבי ירוחם מסביר שהמושג "נקי" אצל אלוהים הוא ברזולוציה שהאדם לא מסוגל לתפוס.

הרעיון בכתביו: כשאדם אומר "לא חטאתי", הוא שופט את עצמו בכלים משפטיים של בני אדם. אבל המשפט של מעלה מתבונן על דקויות של המחשבה, על רגע אחד של חוסר כוונה, ועל פגמים שאפילו לא עולים למודעות. "הן בעבדיו לא יאמין" – הטהרה היא מושג אינסופי. משום כך, הסבל של האדם אינו עונש שרירותי, אלא תוצאה של פגמים מיקרוסקופיים שההשגחה מדקדקת בהם עם צדיקים כחוט השערה.

מקור מדויק: "דעת חכמה ומוסר" (שיחות רבי ירוחם ממיר), חלק א', במאמרים העוסקים במידת הדין וההשגחה. וכן בספרו "דעת תורה" על ספר בראשית (בדיון על סבלות האבות והדקדוק עמהם).

סיכום

ההוגים הללו לקחו את נאומו של אליפז בפרק ד' והוציאו אותו מההקשר הנקודתי של הוויכוח עם איוב, אל עבר תורת נפש ותיאולוגיה כוללת:

הפילוסופים (כרמב"ם) רואים באליפז את הדובר של תורת הגמול ההגיונית.

הוגי המוסר וההלכה (כרב סולובייצ'יק) רואים בדברי אליפז אזהרה מפני אכזריות תיאולוגית כלפי הסובל.

המקובלים והחסידים (כתניא והשפת אמת) מתעמקים בתיאור ההתגלות המיסטית והסיוטית של אליפז ("ואלי דבר יגונב", "דממה וקול", "ובמלאכיו ישים תהלה"), ודולים ממנה תובנות עמוקות על הפער העצום שבין הבורא לנבראים, ועל הצורך של האדם בביטול מוחלט ("דממה") מול גדלות ה'.

המהר"ל לקח משם את תורת ההוויה והמלאכים (כולם חסרים מול האל).

רבי צדוק לקח משם את תורת הלא-מודע ("דבר יגונב").

הרב קוק לקח משם את שירת הפנימיות האילמת ("דממה וקול").

הרב חרל"פ מצא שם את תורת ביטול האגו מול יראת הרוממות ("פחד קראני ורעדה").

הרב הנזיר נטל את "דממה וקול" וראה בהם את התמצית של תורת ההכרה והמיסטיקה היהודית – האמת לא נראית בעין (כביוון), אלא נשמעת לאוזן הפנימית מתוך דממת ההתבודדות.

גדולי המוסר נטלו את הפסוקים "שוכני בתי חומר" ו**"האנוש מאלוה יצדק"** וראו בהם את התמצית של פסיכולוגיית המעמקים המוסרית – האדם הוא יצור זעיר, עיוור לפגמיו, הנגוע באינטרסים, שחייב להשפיל את גאוותו השכלית מול דין שמיים שאין בו משוא פנים, הבוחן אפילו את טוהר המלאכים.

לחזור למקור היותר עליון

כשרוצים להוסיף חיים ואור בהענפים, כשהם נראים כמושים, ואינם לוקחים את הלב בקסמם והדרם, צריכים לכוין את יסוד ההוספה של האימוץ של תוספת הכח והברכה במקור היותר עליון, היותר מקורי, שמכוחו הענפים כולם יונקים הם את חייהם. ותכונה זו מהלכת היא בכל הסגנונות, בכל הדרגות ובכל הערכים.

Rejuvenation secret: Go back to the source. WHY did I get married? WHY did I choose this job? WHY do I daven and learn? Go back to the source and roots of why you live and you will draw new strength from there!!! 

איוב פרק ג

 ג׳

אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן פָּתַ֤ח אִיּוֹב֙ אֶת־פִּ֔יהוּ וַיְקַלֵּ֖ל אֶת־יוֹמֽוֹ׃ {פ}

 Afterward, Job began to speak and cursed the day of his birth.  

וַיַּ֥עַן אִיּ֗וֹב וַיֹּאמַֽר׃ 

Job spoke up and said: 

יֹ֣אבַד י֭וֹם אִוָּ֣לֶד בּ֑וֹ וְהַלַּ֥יְלָה אָ֝מַ֗ר הֹ֣רָה גָֽבֶר׃ 

Perish the day on which I was born,

And the night it was announced,

“A male has been conceived!” 

הַיּ֥וֹם הַה֗וּא יְֽהִ֫י־חֹ֥שֶׁךְ אַֽל־יִדְרְשֵׁ֣הוּ אֱל֣וֹהַּ מִמַּ֑עַל וְאַל־תּוֹפַ֖ע עָלָ֣יו נְהָרָֽה׃ 

May that day be darkness;

May God above have no concern for it;

May light not shine on it; 

יִגְאָלֻ֡הוּ חֹ֣שֶׁךְ וְ֭צַלְמָוֶת תִּשְׁכׇּן־עָלָ֣יו עֲנָנָ֑ה יְ֝בַעֲתֻ֗הוּ כִּֽמְרִ֥ירֵי יֽוֹם׃ 

May darkness and deep gloom reclaim it;

May a pall lie over it;

May what blackens the day terrify it. 

הַלַּ֥יְלָה הַהוּא֮ יִקָּחֵ֢ה֫וּ אֹ֥פֶל אַל־יִ֭חַדְּ בִּימֵ֣י שָׁנָ֑ה בְּמִסְפַּ֥ר יְ֝רָחִ֗ים אַל־יָבֹֽא׃ 

May obscurity carry off that night;

May it not be counted among the days of the year;

May it not appear in any of its months; 

הִנֵּ֤ה הַלַּ֣יְלָה הַ֭הוּא יְהִ֣י גַלְמ֑וּד אַל־תָּב֖וֹא רְנָנָ֣ה בֽוֹ׃ 

May that night be desolate;

May no sound of joy be heard in it; 

יִקְּבֻ֥הוּ אֹֽרְרֵי־י֑וֹם הָ֝עֲתִידִ֗ים עֹרֵ֥ר לִוְיָתָֽן׃ 

May those who cast spells upon the day damn it,

Those prepared to disable Leviathan; 

יֶחְשְׁכוּ֮ כּוֹכְבֵ֢י נִ֫שְׁפּ֥וֹ יְקַו־לְא֥וֹר וָאַ֑יִן וְאַל־יִ֝רְאֶ֗ה בְּעַפְעַפֵּי־שָֽׁחַר׃ 

May its twilight stars remain dark;

May it hope for light and have none;

May it not see the glimmerings of the dawn— 

כִּ֤י לֹ֣א סָ֭גַר דַּלְתֵ֣י בִטְנִ֑י וַיַּסְתֵּ֥ר עָ֝מָ֗ל מֵעֵינָֽי׃ 

Because it did not block my mother’s womb,

And hide trouble from my eyes. 

לָ֤מָּה לֹּ֣א מֵרֶ֣חֶם אָמ֑וּת מִבֶּ֖טֶן יָצָ֣אתִי וְאֶגְוָֽע׃ 

Why did I not die at birth,

Expire as I came forth from the womb? 

מַ֭דּוּעַ קִדְּמ֣וּנִי בִרְכָּ֑יִם וּמַה־שָּׁ֝דַ֗יִם כִּ֣י אִינָֽק׃ 

Why were there knees to receive me,

Or breasts for me to suck? 

כִּֽי־עַ֭תָּה שָׁכַ֣בְתִּי וְאֶשְׁק֑וֹט יָ֝שַׁ֗נְתִּי אָ֤ז ׀ יָנ֬וּחַֽ לִֽי׃ 

For now would I be lying in repose, asleep and at rest, 

עִם־מְ֭לָכִים וְיֹ֣עֲצֵי אָ֑רֶץ הַבֹּנִ֖ים חֳרָב֣וֹת לָֽמוֹ׃ 

With the world’s kings and counselors who rebuild ruins for themselves, 

א֣וֹ עִם־שָׂ֭רִים זָהָ֣ב לָהֶ֑ם הַֽמְמַלְאִ֖ים בָּתֵּיהֶ֣ם כָּֽסֶף׃ 

Or with nobles who possess gold and who fill their houses with silver. 

א֤וֹ כְנֵ֣פֶל טָ֭מוּן לֹ֣א אֶהְיֶ֑ה כְּ֝עֹלְלִ֗ים לֹא־רָ֥אוּ אֽוֹר׃ 

Or why was I not like a buried stillbirth,

Like babies who never saw the light? 

שָׁ֣ם רְ֭שָׁעִים חָ֣דְלוּ רֹ֑גֶז וְשָׁ֥ם יָ֝נ֗וּחוּ יְגִ֣יעֵי כֹֽחַ׃ 

There the wicked cease from troubling;

There rest those whose strength is spent. 

יַ֭חַד אֲסִירִ֣ים שַׁאֲנָ֑נוּ לֹ֥א שָׁ֝מְע֗וּ ק֣וֹל נֹגֵֽשׂ׃ 

Prisoners are wholly at ease;

They do not hear the taskmaster’s voice. 

קָטֹ֣ן וְ֭גָדוֹל שָׁ֣ם ה֑וּא וְ֝עֶ֗בֶד חׇפְשִׁ֥י מֵאֲדֹנָֽיו׃ 

Small and great alike are there,

And the slave is free of his master. 

לָ֤מָּה יִתֵּ֣ן לְעָמֵ֣ל א֑וֹר וְ֝חַיִּ֗ים לְמָ֣רֵי נָֽפֶשׁ׃ 

Why does [God] give light to the sufferer

And life to the bitter in spirit; 

הַֽמְחַכִּ֣ים לַמָּ֣וֶת וְאֵינֶ֑נּוּ וַֽ֝יַּחְפְּרֻ֗הוּ מִמַּטְמוֹנִֽים׃ 

To those who wait for death but it does not come,

Who search for it more than for treasure, 

הַשְּׂמֵחִ֥ים אֱלֵי־גִ֑יל יָ֝שִׂ֗ישׂוּ כִּ֣י יִמְצְאוּ־קָֽבֶר׃ 

Who rejoice to exultation,

And are glad to reach the grave; 

לְ֭גֶבֶר אֲשֶׁר־דַּרְכּ֣וֹ נִסְתָּ֑רָה וַיָּ֖סֶךְ אֱל֣וֹהַּ בַּעֲדֽוֹ׃ 

To the man who has lost his way,

Whom God has hedged about? 

כִּֽי־לִפְנֵ֣י לַ֭חְמִי אַנְחָתִ֣י תָבֹ֑א וַֽיִּתְּכ֥וּ כַ֝מַּ֗יִם שַׁאֲגֹתָֽי׃ 

My groaning serves as my bread;

My roaring pours forth as water. 

כִּ֤י פַ֣חַד פָּ֭חַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵ֑נִי וַאֲשֶׁ֥ר יָ֝גֹ֗רְתִּי יָ֣בֹא לִֽי׃ 

For what I feared has overtaken me;

What I dreaded has come upon me. 

לֹ֤א שָׁלַ֨וְתִּי ׀ וְלֹ֖א שָׁקַ֥טְתִּי וְֽלֹא־נָ֗חְתִּי וַיָּ֥בֹא רֹֽגֶז׃ {פ}

I had no repose, no quiet, no rest,

And trouble came. 

ג׳:א׳

פתיחה למענה הראשונה מענה איוב 

The First Oration - Job's Opening Speech

 

כתב העיקרים (פרק ד ממאמר הרביעי), כי דעות האנשים בהוראת המערכת, לפי מה שנמצא לקדמונים, שניים: 

In Sefer Ha-Ikarim (Part 4, Chapter 4), Joseph Albo notes that there are two ancient opinions concerning the workings of astrology. 

• האחד הוא דעת הפילוסוף, האומר שגרמים השמיימיים והכוכבים פועלים בעולם השפל במה שבתמונותיהם המתחלפות מניעים היסודות ומרכיבים אותם ומכינים אותם מיני הכנות מתחלפות לקבל הצורות הטבעיות, עד שיימשך מזה שישימו קצת בני אדם מוכנים לקבל החכמה וקצתם לא, וקצתם מוכנים לקבל השפע האלהי הנבואיי וקצתם לא, אבל שיהיה לכוכבים הוראה אחרת בדברים אחרים שאין מבוא לאיכיות בהם, כמו בעוני או בעושר, שיישא אדם אישה אחת או רבות, שיהיה בעל מעלה או בעל חיסרון, יאמרו הכת הזה שהוא שווא ודבר כזב שיורו הכוכבים על מה שאינו נופל בהם, כעוני ועושר ואהבה ושנאה ודומיהם.

 

• One is the view of the Philosopher, who says that the heavenly bodies and the stars exert an influence upon the lower world by means of their various motions, by which they cause the elements to move, and combine them and prepare them in various ways to receive the natural forms, so that some persons are prepared to acquire wisdom and others are not; some are prepared to receive the divine prophetic influence and others are not... As for any other signification the stars may have in relation to other things which have no connection with their elemental qualities, as for example in the determination of poverty or wealth, or whether a given person will marry one wife or more than one, or whether he will be virtuous or vicious - this school denies any such power. It is false, they say, and extremely unlikely that the stars should give indications of things which have nothing to do with them, like poverty, wealth love, hate, etc. 

• ודעת השני היא דעת הוברי שמים החוזים בכוכבים, שהחוזה בכוכבים יגיד לאדם מה שיקרה לו בכל פרטי ענייניו, אם שנים רבות יחיה, אם יהיה עני או עשיר, בעל בנים או ערירי, כמה נשים יישא וכדומה, וזו ראיה שכל הדברים באים על האדם בגזרת הכוכבים ושאי אפשר להימלט מגזרתם, וזו דעת קצת מרבותינו האומרים (שבת קנו, א): "מזל מחכים מזל מעשיר". 

•  The second view is that of the astrologers and star-gazers. They say that all things that happen to a man, do so by the decree of the stars. And they prove it by actual verification. The astrologer tells a person what will happen to him in all particulars, whether he will live long, whether he will be poor or rich, how many wives he will have and so on. This shows that all things that happen to a man are due to the decree of the stars, which it is impossible to escape...Some of the Rabbis hold this view: 'Luck makes one wise, and luck makes one rich' (TB Shabbat 156a). 

והנה, מבואר ונגלה שדעת איוב היה כדעת החוזים בכוכבים, שכל ענייני האדם חרוצים וקצובים מצד המערכת, וזה היסוד אשר הניח בתחילת מענהו, שקילל ליל ההריון ויום הלידה, שהם היו בעוכריו (פסוק ג-י), כי אם כבר ראו כי מזלו מתחייב שיהיה גבר בלתי מצליח בימיו, הלא היה ראוי שיגזרו על היעדרו, כי למה ייצא אל המציאות לראות עמל ויגון (י-יד)? 

Clearly, Job held the same opinion as the astrologers, namely, that all human affairs are prescribed and apportioned by the Cosmos. This is the principle he lays down at the beginning of his speech, when he curses the night of his conception and the day of his birth, for they had been his ruin (Judges 11:35) (Ch.3:3-10). If they had seen, at the time, that his horoscope prescribed that he was to be a failure during his life, they should have decided upon his extinction, for why should he come into existence just to see strife and sorrow (Jeremiah 20:18)?  (Ch.3:10-14).

 

כי הציור המוטבע בלב האדם שההעדר רע לו, כי גם יצטער על העדר איזה מדרגה אשר יחסר לו מן הדברים אשר במציאות, כמו חסרון העושר ודומיהו, וכל שכן כי יירע לו אם יצייר שכלל מציאותו נעדר, כל זה הוא רק מולדת בית דמיונו אחר שכבר הוא במציאות, לא כן אם לא היה בא אל המציאות כלל, שאז ישוה האפס וההוה החסר, אז לא נוכל להגביל כמות ההעדר, אם נעדר מבלי היותו במדרגה גדולה או אם נעדר מבלי היה במדרגה קטנה, כי אין הבדל בין אפס לאפס (יד-יז),

 

For man instinctively feels  that non-existence is bad for him. Thus, he rues any degree of non-existence which may leave him in want of any object in existence, such as a lack of wealth and the like. Above all, he is frightened by the thought of his own total extinction. But all this is only the homeborn child (Leviticus 18:9) of his imagination, after he has already come into existence. This would not be so had he never existed in the first place, for then nothingness and the absence of presence would be equivalent. We could not then delineate the extent of the non-existence, namely, whether he became extinct never having been of great rank or never having been of low rank, for there is no difference between nothingness and nothingness (Ch.3:14-17).  

ובזה הרחיב ויכוחו להחליט כאשר הזכיר המורה (פרק ב מחלק ג) בשם חכם אלראזי, שדעתו שהרע במציאות הוא יותר מן הטוב, שאתה כשתקיש בין מנוחת האדם וענגו בעת מנוחתו עם מה שיקרהו מן המכאובים והחבלים הקשים והדאגות והצרות, תמצא במציאות האדם נקמה ממנו ורעה גדולה לו, והחכם הזה רצה לאמת זה הדעת במנותו אלו הרעות אחת אחת, ויאמרו רוב האומות בחידותיהם ושיריהם, כי מן הפלא שיימצא בזמן דבר טוב, אמנם רעותיו רבות ומתמידות, ובזה התאמץ גם כן איוב בויכוחו (יז-כ), 

And with this he broadens his argument and comes to the same conclusion as that attributed by Maimonides (Guide for the Perplexed Part 3, Chapter 12) to the scholar Al-Razi, namely, that there is more bad than good in the world. 

 For if the happiness of man and his pleasure in the times of prosperity be compared with the mishaps that befall him, - such as grief, acute pain, defects, paralysis of the limbs, fears, anxieties and troubles, - it would seem as if the existence of man is a punishment and a great evil for him. This author commenced to verify his opinion by counting all the evils one by one. 

As the folk-songs and proverbs of many of the peoples of the world say: 

'It is a wonder when anything good happens.' 

Yea, his misfortunes are many (Deuteronomy 31:17) and enduring too. 

Job makes much of this in his argument (Ch.3:17-20). 

וכל שכן שתתחזק השאלה גם אם יכחיש האדם זאת ויאמר כי הוא בהצלחתו אורו עיניו מנועם הזמן, ויטעם מצוף דבשו ויבקש חיים ואורך ימים עולם ועד, על כל פנים תעמוד השאלה, למה הביאו אל המציאות ולמה יתנו חיים לגבר המחכה למות (כ), 

And even if some other person denies [that the bad outweighs the good] and says that he is bright-eyed with success, enjoying the passage of time as he laps the sweetness of the honeycomb, desirous of life and length of days, for ever and ever (Psalms 21.5).  The question [asked by Job] still remains in full force. Why did [the night of his conception and the day of his birth] bring him into existence and give life to one who is only waiting to die? (Ch.3:20). 

ויותר נראה תהפוכות הזמן כי אך רעה זה מבקש, שנמצא איש אשר כל ימיו מרוב עניו ורישו מתאוה אל המוות ודורש אחריו, והכוכבים יתנו לו חיים, ופתאום ימצא מטמון גדול ועושר רב, ואז הלא הוא מבקש לחיות ולראות טוב, ואז יגיעהו המוות (כא), 

Moreover, consider the vagaries of destiny. For it is only by reason of this troublemaker (1 Kings  20:7)  that a person, who had been desperately poor and destitute all his days, and had longed for and begged the release of death but to whom the stars gave life, suddenly comes upon great treasure and vast wealth, only to die soon after, just when he wanted to live and see the good (Job 7:7). (Ch.3:21). 

מזה מבואר כי הנהגת האדם נתונה תחת משטר המערכה והוראתה, אם טוב ואם רע, ומזה מבואר גם כן שאין האדם שליט וחפשי במעשיו, והבחירה וההשתדלות לא יועילו כל מאומה, כי מעשיו הפרטיים קצובים לפי הוראת ומסיבת המערכת, ואין לו יכולת להרע או להיטיב בלעדם (כב-כד), והראיה הכוללת לזה הביא מן המקרה אשר קרהו, כי אחרי שהחזיק את עצמו לצדיק גמור עד שלא היה יכול לתלות שהרעה הבאה אליו היתה השגחיית לעונש על רוע מפעלו, וגם לא יכול לתלותה במקרה גמור, כי ממה שנאבד רכושו שלא בדרך הטבע, כי בשעה אחת באו עליו סיבות מתחלפות, רוח אשר ומחנת אויב, והכל פתאום ובפעם אחד, זה מורה שמן השמים נלחמו בו, ובהכרח שבא מצד חיוב המערכת, שנגזר עליו שברגע הזאת תחת מסיבות יתהפך (כו), וגם היה לו ראיה לזה ממה שליבו היה מפחד תמיד מן הרעה העתידה, כאילו ליבו ניבא שמערכתו רעה והוא מעותד לאבדון (כה). 

This clearly shows that the governance of man is subject to the rule of astrology and its ordinances, for good or for bad.  And, furthermore, that man is neither master of his actions nor has freedom over them. Choice and enterprise make no difference whatsoever, for his individual acts are prescribed by order and by reason of the stars, and he is incapable of doing good .nor bad other than at their behest (Ch.3:22-24). 

Job asserts that the proof of all this is in what had happened to him. He had considered himself to be a truly righteous man. Accordingly, he could not accept that what had happened to him was God's retribution for wicked deeds he had done. Nor, in the light of the unnatural way in which he had lost his possessions, could he consider that it was all accidental. In the space of just one hour he had been struck by a variety of agents—tempest, fire and hostile action—suddenly and all at once. Clearly, he was under attack from heaven itself. This must have happened because the stars had decreed that at that particular moment his fortune should reverse. (Ch.3:26) 

Further proof of this was the premonition he had always felt that the future would be bad. It was as if his mind foresaw that the fate decreed for him by his stars was bad and that he was destined for doom. (Ch.3:25). 

והנה, בכל ההנחות האלה שהניח, החליט שה' יודע את כל הנעשה בעולם השפל, כי אי אפשר לייחס אל ה' חסרון ידיעה, ושאי אפשר לומר שייצא עוול מאיתו, רק שהעוול הזה בא מפאת המערכה, ושאין עוול מה' בבחינת הגמול והעונש, כי אין האדם חופשי במעשיו, והוא מוכרח עליהם, וכל זה יתבאר עוד בראיות אצלו בויכוחיו הבאים אחת אחת. 

Behold! Underlying all the postulates Job put forward was the conviction that God must know everything that happens in the world below. For no lack of knowledge can be ascribed to Him, nor can He be designated a source of injustice. The unfairness in reward or punishment does not ensue from God. It is caused by the stars. For man has no freedom over his actions; he is compelled in what he does. 

All of this will be further clarified by the proofs Job will be presenting in his coming arguments, one by one. 

ויקלל את יומו, כי חשב שהכל תלוי במשפט מערכת הכוכבים והמזל כנ"ל בפתיחת המאמר: 

ג׳:ג׳

יאבד יום, יען שחריצת משפט הילד הנולד תלוי לפי מזל ומצב הכוכבים בליל ההריון וביום הלידה, לכן קלל את היום שהיה מוכן להולד בו, ואת הלילה שאמר וגזר את הריונו: 

Convinced that the shattering series of catastrophes that had befallen him was totally unwarranted and that, as such, it could not have originated with God, for that would imply an imperfection in His Governance, Job attributes its occurrence to the bad luck of his birth, namely, to his horoscope. In which case, it would have been better had he never been conceived or born. 

ג׳:ד׳

היום ההוא התחיל לקלל תחלה את היום שיהיה חשך, אל ידרשהו הכינוי מוסב על החשך, כי לפעמים יהיה החשך בהשגחת ה' כמו שהיה במצרים שהיה החשך לטובת ישראל, אומר שאת החשך הזה לא ידרוש ה' שיהיה לאיזה צורך, והגם שברוב ימים מעוננים יופיע קצת הופעת זהר דרך העננים, אמר שאל תופע עליו גם נהרה קצת רק יהיה חשך ולא אור: 

ג׳:ה׳

יגאלהו, מוסיף שלא יהיה חשך העדרי רק חשך קניני עד שהחשך ילכלך אותו ע"י שישכנו עליו עננים, ובכ"ז לא ימשך מן העננים התועלת במה שהעננים יעשו צל מחורב, כי יבעתו אותו כמרירי יום ר"ל חמימות יום בוער, שבכ"ז יהיה חמימות ולהט היום: 

ג׳:ו׳

הלילה, מתחיל לקלל ליל ההריון שיהיה בו אפל, שהוא גרוע מחשך, כי החשך נמצא בכל הלילות, אל יחד, הלילה בצירוף היום שאחריו נמנה ליום אחד מימי השנה אשר מספרה שס"ה יום, אשר תקיף השמש את מעגלה היומי שס"ה סבובים ויתהוה מן שס"ה ההיקפים הנמנים, שנה שלימה. שנית, יבא הלילה בפ"ע בחשבון לילות שמצטרפים לירח שלם ע"י הילוך הירח, וקלל את הלילה שאל יתאחד לא למספר ימי שנה עם היום שאחריו, ולא בפ"ע למספר הלילות הנמנים אל היקף הירח: 

ג׳:ז׳

הנה. אחר שמוכרח לפי המערכת כי הולד הנקלט בהריון בלילה הזה יהיה גבר לא יצלח בימיו, והנולדים מן ההריון הזה לסוף יקללו יומם, ויאררו לוית הורתם וחבורם אשר הזדווגו בזה הלילה, שמי יתן והיה לויתן וחבורם זה ערירי ולא היה יוצא ממנו זרע אנשים בלתי מצליחים, א"כ מהראוי כי הלילה הזה יהי גלמוד, שלא יתהוה בו זווגים וחבורי איש ואשה, וגם אל תבא רננה בו, שהוא רננת חתונים קול חתן וקול כלה: 

ג׳:ח׳

יקבוהו, אחר שלבסוף יקבוהו ויקללוהו אוררי יום הילדים שיולדו ע"י זיוג זה הם יקבוהו, אשר העתידים עורר לויתן שכל העתידים להזדוג בו בלילה הזה יהיה לויתן וחבורם ערירי, ולא יולדו ממנו תולדות רק ערירים יהיו בלא בנים: 

ג׳:ט׳

יחשכו, אחר שקלל את היום בפ"ע ואת הלילה בפ"ע מתחיל לקלל גם עת הנשף והשחר שבו יתחברו היום והלילה בתחלתם ובסופם, יחשכו כוכבי נשפו הם הכוכבים המאירים בתחלת הלילה בהשקע השמש, וגם יקוה הלילה הזה לאור השחר שיאיר בסוף הלילה, ואין כי לא יעלה השחר בו, ואל יראה מצייר במליצתו את הלילה כעור ואין עינים, אשר בכל בקר יראה אור ע"י שיתן לו השחר את עיניו ועפעפיו, ובעפעפים של השחר הוא רואה את האור הזורח באילת השחר, יאמר שהלילה הזה לא יתן לו השחר את עפעפיו לראות בם אור בקר כי לא יאיר הבקר בו: 

ג׳:י׳

כי לא סגר, באר הטעם מה שקלל את ליל ההריון, שהוא מפני שהלילה לא סגר את דלתות בטן אמו, שדרך שם נכנס הזרע שממנו נוצר, ר"ל אחר שהלילה ידע שמזל הנוצר יהיה רע לפי חיוב המערכת, היה לו לסגור פי הרחם בל יקלוט הריון, ובזה היה מסתיר עמל מעיני ולא היה נולד לעמל ויגון: 

ג׳:י״א

למה, עתה באר הטעם שקלל את יום הלידה, שהגם שכבר נקלט ההריון היה לו ליום הלידה לעכב את לידתו, ולמה לא גזר המזל שאמות מסבת הרחם היינו שיחנק בעת יתעורר לצאת מרחם ולא יצא לאויר העולם כלל, ואם היתה הלידה מחוייבת להיות מצד המערכת עכ"פ למה לא גזר המזל אשר בעת כי מבטן יצאתי לאויר העולם ואגוע תיכף: 

ג׳:י״ב

מדוע, ר"ל ואם תשיב שלא הי' מחויב מצד המערכה שאגוע בצאתי מבטן, כי הייתי בריא אולם לא ילד גוע מנוער עכ"פ מדוע קדמוני ברכי האב שעל ברכיו נולדתי ולמה נכונו לאמי שדים כי אינק חלב, היה להמזל לעכב את האב שלא יקבלני על ברכיו והייתי מת בנפלי מרחם על הארץ, או עכ"פ שיהיה לאמי שדים צומקים והייתי מת ברעב: 

ג׳:י״ג

כי עתה, ר"ל אם ישנתי אז בעודי נפל ואז ינוח לי (מתנועת המציאות אשר לא ינוח רגע על מצב אחד), אם כן עתה כבר הייתי שוכב שקט ושאנן: 

ג׳:י״ד

(יד-טז) עם מלכים, כל המאמר נסמך על מלות לא אהיה, ושיעור הכתוב עם מלכים ויועצי ארץ (לא אהיה) או עם שרים לא אהיה או כנפל טמון וכעוללים לא אהיה, ופירושו כי עתה כשהוא נמצא במציאות יש מדרגות בין בני אדם, שאחד הוא מלך ואחד הוא רק שר, וכן יש מדרגות רבות זו למטה מזו וכי המדרגה הפחותה הוא הנפל טמון, אשר מדרגת מציאותו חלושה וקלה מאד שאחריו הוא ההעדר והאפס. לא כן אם הייתי נעדר ולא הייתי בא אל המציאות, האפס והאין לא ישוער בכמות ואיכות לאמר שהאפס והאין לא היה מלך או שלא היה שר או שלא היה אף נפל טמון, כי אין חילוף מדרגות בדבר שלא בא אל הישות כלל, ור"ל ישנתי אז ינוח לי והיה אצלי בשוה מה שלא אהיה עם מלכים או מה שלא אהיה עם שרים או מה שלא אהיה אף כנפל טמון, אם לא היה נקלט ההריון כלל, כמ"ש כי לא סגר דלתי בטני, או מה שלא אהיה כעוללים לא ראו אור אם נקלט ההריון והיה מת בצאתו לאויר העולם כמו שאמר למה לא מרחם אמות, הכל היה שוה אצלו, כי בין כך וכך הוא אין ואפס: 

Job 3:4

"That day..." He began by cursing the day first, that it should be darkness. "Let God not seek it"—the pronoun refers to the darkness. For sometimes darkness exists under God's providence, such as the darkness in Egypt which was for the benefit of Israel. Job says that God should not "seek" this specific darkness for any purposeful need. Furthermore, although on most cloudy days a bit of radiance appears through the clouds, he said: "nor let light shine upon it"—not even a little, let it be only darkness and no light.

Job 3:5

"Let [darkness] claim it..." He adds that it should not be a mere "absential" darkness (the absence of light), but a "substantial" darkness, to the point that the darkness soils it by having thick clouds dwell upon it. Yet, no benefit should be derived from those clouds (such as shade from the heat), for "the terrors of the day" shall frighten it—meaning the burning heat of the day. Despite the clouds, the heat and blaze of the day shall remain.

Job 3:6

"That night..." He begins to curse the night of conception, that it should be "gloom" (ofel), which is worse than darkness (choshech), for darkness is found in all nights.

"Let it not be joined..." A night combined with the following day is counted as one day of the 365 days of the year, which is the time it takes for the sun to complete its daily circuit 365 times to form a complete year. Secondly, a night is counted on its own toward the calculation of nights that join to form a full month via the lunar cycle. He cursed the night: let it not be unified with the following day to count toward the days of the year, nor let it be counted on its own toward the number of nights in the lunar cycle.

Job 3:7

"Behold..." Since it is mandated by the celestial arrangement (Ma'arekhet) that the fetus conceived on this night will be a man who will not prosper in his days, and those born from this conception will ultimately curse their day and the "company" (livyat) of their parents' union on this night—would that this union had been "barren" (galmud) so that no unsuccessful seed would have emerged from it. Therefore, it is fitting that this night be lonely, that no unions of man and wife occur in it, and "no joyful voice come therein"—the joy of weddings, the voice of the groom and the bride.

Job 3:8

"Let them curse it..." Since in the end, those who "curse the day"—the children born of this union—will curse it. They are "those ready to rouse Leviathan"—meaning those destined to join on this night should find their union barren, producing no offspring, but remaining childless (aririm).

Job 3:9

"Let [the stars] be dark..." After cursing the day and night separately, he begins to curse the twilight (neshef) and the dawn (shachar), where day and night meet at their beginning and end. Let the stars of its twilight—the stars that shine at the start of night when the sun sets—be dark. And let this night hope for the light of dawn at its end, but find nothing, for the dawn shall not rise. He poetically depicts the night as blind, having no eyes; every morning the night "sees" light because the dawn gives it its "eyes" and "eyelids." Through the "eyelids of the morning," the night sees the light shining at daybreak. He says this night shall not be given the "eyelids of dawn" to see the morning light, for the morning shall not shine within it.

Job 3:10

"Because it did not shut..." He explains the reason he cursed the night of conception: because the night did not shut the doors of his mother’s womb, through which the seed entered. Meaning, since the night "knew" that the fortune (mazal) of the one being formed would be evil according to the celestial alignment, it should have closed the womb to prevent conception. In doing so, it would have "hid trouble from my eyes," and he would not have been born to toil and sorrow.

Job 3:11

"Why..." Now he explains why he cursed the day of birth. Even though conception had already occurred, the day of birth should have hindered the delivery. Why did his "fortune" not decree that he should die because of the womb—meaning, be strangled as he moved to exit and never enter the world's air? Or, if birth was mandatory, why did his fortune not decree that the moment he came out of the womb, he should expire immediately?

Job 3:12

"Wherefore..." Meaning: if you argue that it wasn't decreed that I should expire upon exiting the womb because I was a healthy infant, then why did my father’s knees receive me? And why were my mother’s breasts prepared for me to suck milk? Fortune should have hindered the father from taking me on his knees, so I would have died falling from the womb to the ground; or at the very least, my mother’s breasts should have been shriveled so I would have died of hunger.

Job 3:13

"For now..." Meaning: had I slept then as a stillborn, I would have found rest (from the constant movement of existence which never rests). If so, I would now be lying quiet and at ease.

Job 3:14–16

"With kings..." This entire passage relies on the words "I would not be." The structure is: With kings and counselors of the earth (I would not be), or with princes (I would not be), or as a hidden stillborn and as infants (I would not be).

His meaning is: while one exists in reality, there are ranks among men—one is a king, one is a prince, and there are many levels down to the lowest, which is the "hidden stillborn" whose level of existence is so weak it is followed immediately by non-existence. However, if I had never existed at all, "nothingness" cannot be measured by quantity or quality. One cannot say that "nothingness" was not a king or not a prince; there are no distinctions of rank for that which never entered into being. He means: "I would have slept then and been at rest," and it would be all the same to me—whether I "was not" a king, or "was not" a prince, or "was not" even a stillborn. Whether the conception never happened at all (as he said, "because it did not shut the doors of my womb") or whether he was like "infants who never saw light" (dying at birth), it would all be equal to him, for in either case, he would be nothing and void.

ג׳:י״ז

שם, עתה בא להראות שההעדר הוא טוב יותר מן ההויה וטוב לו לאדם שלא נברא משנברא, ובא להחליט על כלל מציאות האדם שהוא אך לרעתו, כי כשנחשב כל עניניו ונשקל במאזנים את הצלחתו ושמחת לבו וענגו בימי חייו מצד אחד, ואת הרעות שהוא מעותד אליהם בצד השני, נמצא תמיד כי מספר הרעות רבו מן הטובות. והנה חלק את הרעות הבאים על האדם לשני חלקים, 

• א) אשר יגיעהו ע"י רגשת נפשו הטבעיים והמוסריים, ע"י תכונת מדותיו ותאוותיו הנטועים בנפשו, כמו החמדה והתאוה הקנאה והגאוה ודומיהם, ועליהם אומר שם רשעים חדלו רגז, ר"ל במעמד ההעדר לא ימצא רוגז הרשעים אשר הם כים נגרש מרוגז נפשם בקנאה ותאוה וחמדה על המותרות וכדומה, וא"כ ההעדר טוב מן ההויה, 

• ב) הרעות אשר ימצא מצד בקשת צרכיו ההכרחיים אשר צריך ליגע תמיד להשיג מחייתו וצרכיו, לא כן אם היה נעדר שם ינוחו יגיעי כח: 

ג׳:י״ח

יחד, המין הב' מן הרעות הבאים עליו מפאת זולתו מבני אדם הם משלשה ענינים, (ענין הא') מצד העושק אשר ימשול הגבור על החלש ויאסרהו בבור שבי ויגוש בו לעבוד עבודת פרך, אבל במעמד ההעדר יחד אסירים שאננו, (וייפה מליצתו בציירו גם ציור הנעדרים כאסירים, כי הנעדר לא ימצא לו תנועה והעתק ממקום אל מקום כמו אל האסור בנחושתים, אבל האסירים הנעדרים נבדלו מן האסירים הנמצאים במה שהם שאננים ולא ישמעו קול נוגש). (ענין הב') הרעות הבאות מצד חילוף המדרגות שבין בני אדם, שעשיר ברשים ימשול והנכבד בנקלה וכדומה, אבל במעמד ההעדר. 

ג׳:י״ט

קטן וגדול (יחד) שם הוא שם כולם שוים ואין הבדל בין קצת ב"א לקצתם. (ענין הג') הרעות הבאות מצד החק והנימוס, שימצאו אדונים ועבדים על ידי שקנאו בכסף, אבל שם במעמד ההעדר עבד חפשי מאדוניו, ובזה באר כל מיני הרעות אשר ימצאו לבני אדם בחייהם, וטוב להם שלא באו לעולם והיו נעדרים: 

ג׳:כ׳

למה, ר"ל ואם תאמר כי בכ"ז הלא ימצאו גם כן קצת בני אדם מוצלחים אשר לא ישיגום רעות האלה ואלה יחפצו יותר בחיים מבמות, עדיין תשאר השאלה למה יתן לעמל אור, האור הזורח בצאת השמש אשר הוא לטובת בני אדם ותועלתם הוא אל העמל בעבודת פרך רק ענין רע לענות בו, כי בזרוח האור יצא לפעלו ולעבודתו הקשה עד ערב שיאפיל האור ואז ינוח, וא"כ למה לו האור להעמל. ויותר מזה למה יתן חיים למרי נפש, שמרי נפש קצים בחייהם, ולא ירויחו בחייהם רק מה שירגישו בו ענים וצרתם ולמה להם החיים, הלא הם יבקשו יותר את המות אשר בו ישכחו מר נפשם, ואם תשיב כי גם מרי נפש רובם חפצים יותר בחיים מבמות, עדיין אשאל. 

ג׳:כ״א

המחכים למות, ולמה ואיננו? הלא ימצאו ביניהם שהם מואסים בחיים המרים ומצפים על המות ולמה איננו? והוסיף בתלונתו להראות בגידת הזמן ורעתו, שכבר יקרה שאיש אחד מרוב עניו וצערו חכה כל ימי חייו אל המות ומאס בחייו ובכ"ז לא סר המות אליו, ובאחרית ימיו חפר באדמה ומצא מטמונים של סגולת מלכים והון רב, ומדי חפר להוציא את המטמון נפל עליו גל אבנים וימות, ובזה נראה בעליל רעת הזמן ותהפוכותיו, שכ"ז שהיה דל ואביון וחכה למות לא מת, ובעת שהצליח ורצה בחיים אז סר אליו מר המות, וז"ש בעת אשר המה מחכים למות, אז ואיננו, ואיך אח"כ יחפרו את המות מן המטמונים, שבחפרם לקחת את המטמונים הוציאו המות תחתיהם, וזה רעה גדולה מופלגת, שכל זמן שהתאוה למות חיה ובעת התאוה לשמוח בחייו השיג את המות: 

ג׳:כ״ב

השמחים, לכן אני מחליט ואומר שהאנשים השמחים אלי גיל ושמחה המתהוה בעולם, טוב יותר כי ישישו בעת שימצאו קבר לגבר אשר דרכו נסתרה, שאין דבר טוב בעולם כמוהו שאיש כזה ימות וימצא קבר וימצא מנוחה מעניו וצרותיו: 

ג׳:כ״ג

לגבר אשר דרכו נסתרה מצד עצמו, וגם האלוה סכך בעדו עד שלא יוכל לחפש אחרי הדרך, ר"ל שהוא מצד עצמו מוכן אל הרעות, והמערכת תסוכך בעד בחירתו באשר אין אפשרות בידו להשמר ולהנצל מן הפגעים המחוייבים והנגזרים עליו מצד מזלו הרע: 

ג׳:כ״ד

כי לפני, ומביא הראיה ממה שקרהו, שהוא עם היותו צדיק בעיניו מצאוהו הרעות הגדולות האלה, (ומצייר את האנחה כעצם מופשט אשר תתיצב בהמון תוגותיה נגד לחמו ולפניו, ר"ל בעת אכלו לחמו תתעורר האנחה, ואז שאגותיו המוקפאים ונעצרים בעת ההיא יתכו ויזלו כמים באין מעצר לרוחו): 

ג׳:כ״ה

כי פחד, ואי אפשר לתלות שבאה הרעה עלי ע"י שלא נשמרתי ממנה ולא הכינותי האמצעיים הנצרכים כדי להשמר מן הרע, כי תמיד הייתי מפחד מן הרע ועשיתי כל אשר ראוי לעשות להשמר מן הפגעים ובכ"ז ויאתיני, ולא הועיל השתדלותי (גם כיון בזה לאשר כתבו הקדמונים אשר האמינו בשליטת המערכת, כי הגזרה החרוצה על האדם מצד המערכה תעשה חיקוי ורושם בלבו עד שיש לו תמיד פחד מן הרעה החרוצה עליו, כי לבו ינבא לו את העתיד לבא עליו, ומתוך כך היו מתפחדים תמיד מן הפחד אשר הרגישו בנפשם מאיזה דבר), ומזה הביא ראיה שאחר שפחדו ומגורתו נתקיים עליו בפועל מבואר כי הגזרה אמת והחריצות שקר: 

ג׳:כ״ו

לא שלותי, ר"ל וגם אין לתלות שבאו עליו הפגעים במקרה גמור, אחר שבאו אליו הרעות שלש פעמים זאח"ז, שהוא אבדן הקנינים ואבדן הבנים ויסורי גופו, וע"ז כפל לא שלותי וכו', ומזה מבואר שלא היה במקרה רק ע"י גזרה חרוצה מן המערכת שירד ממעלתו ע"י סבות שונות תכופות, ואחר שא"א שיהיה זה מצד ההשגחה לעונש על חטאיו, באשר הוא צדיק בעיניו, ע"כ כ"ז בא מצד מערכתו ומזלו הרע שבלתי מבחין בין טוב לרע, ומזה מבואר שאין גמול ועונש, כי המערכה שולטת על כל מעשי בני אדם והוא מוכרח בכל מעשיו הטובים והרעים:

Job 3:17

There: [Job] now comes to demonstrate that non-existence is better than existence, and it is better for man not to have been created than to have been created. He concludes regarding the general state of human existence that it is only to his detriment. For when all of man's affairs are considered and his success, joy, and pleasure are weighed on a scale against the evils destined for him, the evils are always found to outnumber the goods. He divides the evils that befall man into two categories:

A) Those that reach him through his natural and moral emotions—the character of his traits and desires planted in his soul, such as lust, passion, envy, pride, and the like. Regarding these, he says, "There the wicked cease from troubling," meaning that in the state of non-existence, there is no "troubling" of the wicked, who are like a driven sea tossed by the turmoil of their souls through envy and desire for luxuries. Thus, non-existence is better than existence.

B) The evils found in the pursuit of necessities, where one must always toil to obtain sustenance. This is not so if one were non-existent; "There the weary are at rest."

Job 3:18

Together: The second type of evils—those that come from other human beings—consists of three matters:

Oppression: Where the strong rule the weak, imprisoning them and taxing them with backbreaking labor. But in the state of non-existence, "The prisoners rest together." (The author uses beautiful rhetoric here by depicting the non-existent as "prisoners"—since the dead cannot move from place to place, much like those bound in chains—yet these "dead prisoners" differ from living ones because they are at ease and do not hear the voice of the taskmaster).

Social Hierarchy: Evils resulting from the differences in rank, where the rich rule the poor and the honorable rule the lowly. But in the state of non-existence...

Job 3:19

Small and Great (Together): There, everyone is equal; there is no distinction between one person and another.

3.  Law and Custom: Evils resulting from legal frameworks where masters and slaves exist because of monetary acquisition. But there, in the state of non-existence, "The servant is free from his master." With this, he explains all the types of evils humans encounter in life, concluding it would be better had they never entered the world.

Job 3:20

Wherefore: Meaning, if you say that there are some successful people who are not overtaken by these evils and who prefer life over death, the question remains: "Wherefore is light given to him that is in misery?" The light of the rising sun, intended for man's benefit, becomes only a source of misery for the laborer; as the sun rises, he must go out to his harsh toil until evening. Why, then, give him light? Furthermore, why give life to the "bitter in soul" who loathe their lives? They gain nothing from living except the sensation of their poverty and distress. They seek death to forget their bitterness. And if you answer that even the bitter-souled usually prefer life to death, I still ask...

Job 3:21

Who long for death: Why does it not come? There are those among them who despise their bitter lives and wait for death, yet it does not arrive. Job adds to his complaint to show the "betrayal of time" and its cruelty: it happens that a man, out of great poverty, waits for death all his life, yet death avoids him. Then, at the end of his days, he digs in the earth and finds hidden treasures of kings and great wealth. But as he digs to extract the treasure, a heap of stones falls on him and he dies. This clearly shows the evil of time's reversals—as long as he was poor and waited for death, he did not die; the moment he succeeded and wanted to live, death took him. This is the meaning of: while they wait for death, it is not there, and afterward they "dig for death" instead of treasures (i.e., by digging for treasure, they brought death upon themselves). This is a supreme evil: he lived while he craved death, and achieved death the moment he craved joy.

Job 3:22

Who rejoice: Therefore, I conclude that for those who rejoice in the world, it would be better if they exulted upon finding the grave of a man "whose way is hid." There is nothing better in the world for such a man than to die, find a grave, and find rest from his poverty and troubles.

Job 3:23

To a man whose way is hid: Hid from himself, and also because God has hedged him in so that he cannot even search for a path. This means he is inherently prone to evils, and the "celestial arrangement" (fate/mazal) blocks his choice so that he has no possibility of protecting himself from the harms decreed upon him by his "bad luck."

Job 3:24

For before: He brings proof from his own experience. Despite being righteous in his own eyes, these great evils found him. (He depicts his sighing as an abstract entity that stands before his bread; meaning, the moment he eats, his sighing is stirred, and his suppressed groans pour out like water).

Job 3:25

For the thing which I feared: It is impossible to claim that this evil came because I was not careful or did not take precautions. I was always afraid of evil and did everything proper to guard against it, yet "it is come upon me." My efforts did not help. (He also alludes to the ancient belief that a decree of fate leaves an impression on the heart, causing a constant fear of the impending evil; the heart "prophesies" what is to come). From the fact that his fears were realized, he proves that the "decree" is truth and "human effort" is a lie.

Job 3:26

I was not at safety: These calamities cannot be attributed to mere chance, as they came three times in succession: loss of property, loss of children, and physical suffering. This is why he repeats "I was not at safety," etc. It is clear this was not a coincidence but a sharp decree of the celestial system. Since it cannot be a punishment for sin (as he is righteous in his own eyes), it must come from his "bad luck" which does not distinguish between good and evil. From this, he concludes there is no reward and punishment, for "fate" rules all human actions, and man is compelled in all his deeds, both good and bad.

----

1. הבעיה המרכזית: כפירתו של איוב בהשגחה הפרטית

הרמב"ן פותח באבחנה חשובה: גם נביאים כמו ירמיהו קיללו את יום הולדתם, אך כוונתו של איוב הייתה "רעה" – כלומר, נבעה מתפיסה תיאולוגית שגויה. איוב, שידע בתוך עצמו שהוא צדיק גמור, לא הצליח להבין מדוע באו עליו צרות כה רבות. בעקבות זאת, הוא הגיע למסקנה שהקב"ה הסיר את השגחתו מבני האדם ("הסרת ההשגחה מן השפלים").

לפי תפיסתו החדשה של איוב, אלוהים דואג רק לקיום הכללי של המין האנושי (כמו שהוא דואג לבעלי החיים), אך אין לו עניין ביחיד, ולכן אין שכר ועונש אישיים. עתידו של האדם, לדעת איוב בפרק זה, נקבע על ידי מערכת הכוכבים והמזלות ברגע הלידה (מקרה עיוור ודטרמיניזם), ולכן הוא מקלל את הכוכבים, את היום ואת הלילה של לידתו, כי הם אלו שגרמו לרעתו.

2. סוגיית שמות ה' בספר איוב

הרמב"ן מצביע על תופעה מרתקת בספר: לאורך כל טענות איוב וחבריו, הם לעולם אינם משתמשים בשם המפורש (י-ה-ו-ה), אלא רק בשמות "אלוהים", "אל" ו"שדי". השם המפורש מופיע רק בפתיחת הספר, בסיומו, ובדברי ה' לאיוב.

הסיבה לכך היא ששם "אלוהים" מסמל הנהגה דרך אמצעים וטבע (מלאכים, גלגלים, כוכבים) – וזו בדיוק טענתו של איוב: שהעולם מונהג על ידי כוחות אלו ולא בהשגחה ישירה. השם המפורש, לעומת זאת, מסמל השגחה פרטית וישירה מעל לטבע, סוד שאיוב (לפני ההתגלות אליו) כנראה לא הבין לעומקו.

3. פירוש הרמב"ן לפסוקים נבחרים בפרק ג'

"יאבד יום אולד בו": בניגוד למפרשים אחרים (כרש"י) שטוענים שאיוב רצה למחוק את יום הולדתו מן העבר, הרמב"ן מסביר שאיוב מבקש למחוק את היום הספציפי בשבוע שבו נולד מלוח השנה העתידי, כדי שיום זה, שהביא לו מזל רע, יפסיק להתקיים במסלול הזמן והשנים.

המוות כחידלון שוויוני (פסוקים י"ג-י"ט): איוב מייחל למוות לא מתוך אמונה שיקבל שם שכר על צדקתו בעולם הנשמות (שהרי הוא כופר עכשיו בדין וחשבון פרטי), אלא משום שהמוות הוא פשוט סוף הסבל והעמל. בקבר כולם שווים – מלכים, יועצים, ורשעים – כולם חדלים מתנועה ומרוגז.

למה ייתן לעמל אור: איוב מתלונן על עצם קיום החיים (האור) לאנשים שסובלים עמל וייסורים, אשר מחכים למוות ומשתוקקים לקבר יותר מכל דבר אחר. הוא מציין שגם בימי שלוותו הוא מעולם לא היה שאנן, אלא חי בפחד מתמיד מפני העתיד, וכעת פחדו התממש.

4. המעבר לתגובת אליפז

בסוף דבריו, הרמב"ן מסכם את מחשבת איוב: שלילת ההשגחה האלוהית בגלל המצאות הרע בעולם. החברים של איוב הבינו מיד את כפירתו מתוך דבריו, ולכן ענו לו קשות.

אליפז, שעונה לו ראשון, יוצא נגד הסרת ההשגחה מן הבורא. הוא טוען שה' מנהיג את העולם בצדק ("מי הוא נקי אבד?"), ואם אדם צדיק סובל, אין זה מעשה של מזל או כוכב, אלא "מוסר אלוהים" (ייסורים של אהבה / ניסיון). מטרת הייסורים הללו אינה עונש עיוור, אלא כלי שנועד לנסות את האדם כדי להיטיב לו באחריתו, כפי שאב מייסר את בנו.

"And now I shall explain the intent of the book in its entirety. When Job saw the many troubles and evils befalling him, while knowing within himself the righteousness of his soul, he thought that perhaps there is no knowledge or accounting before God regarding the deeds of mankind and that [Divine] Providence is removed from them.

He began his words by saying that the dominion of the stars and constellations at the time of birth and the moments of the newborn bestow evil and good upon the person. He leaned toward the views of the 'stargazers' who follow vanities. Therefore, he opened with: 'Let the day perish wherein I was born' (Job 3:3), and cursed the day, the night, the stars of its twilight, and the eyelids of the morning, for [he believed] they caused his misfortune.

His Argument:

He argued from the perspective of man's lowliness and God's loftiness—that God does not set His heart upon man. Thus, man is under the dominion of chance, according to the alignment of the stars and their governance on earth. He came to believe regarding man as we believe regarding other creatures of the earth: that Higher Protection exists only for the preservation of the species, but there is no reward or punishment for the individual. We do not say that animals 'sin' when they are slaughtered, nor that they 'merit' when they live long and their sustenance is abundant. This was his intent in this first response.

He repeats this in his second response, saying: 'What is man, that You should magnify him?' (7:17). Further proof of this is what Eliphaz said to him: 'And you say: What does God know? Can He judge through the dark cloud? Thick clouds are a covering to Him, that He sees not' (22:13-14). This refers to the removal of Providence from the lowly [earthly] beings. 'And He walks in the circuit of heaven' (ibid.) refers to His providence over the preservation of species in general, via the heavens and their hosts.

Job's Defense:

Job showed himself to be apologetic, saying that this view was not with him during his time of tranquility. He said: 'If I beheld the sun when it shined, or the moon walking in brightness, and my heart hath been secretly enticed...' (31:26-27), 'If I rejoiced because my wealth was great...' (31:25). For in his eyes, this [astrological belief] was a 'criminal iniquity,' for he would have 'denied the God that is above'—He who is above them, from Whom everything comes, and not from the dimness of the star or the moon. It was only now, with the arrival of troubles despite no violence being in his hands, that they served as evidence to him that Providence was absent from the lowly.

The Sages' View:

According to the opinion of our Sages (of blessed memory), his complaint was even worse. They said in Midrash Shemot Rabbah: 'He stoned the Icon (image).' 'Let the day perish wherein I was born'—he cursed the Ruler. 'As for that night, let darkness seize upon it'—they intended to say that he rebelled against the "Attributes of Day and Night" that lead the lower world. The wise will understand.

Observations on the Divine Names

I have explained to you Job’s complaint throughout this book, along with the other arguments in the verses which I will explain with God's help. I have observed in this book that in Job’s arguments and the words of his companions, there is no mention of the Ineffable Name (the Tetragrammaton, Y-H-V-H). They mention only the names Elohot and Shaddai. This was the name received by them from the Forefathers, as it is written: 'And I appeared unto Abraham, unto Isaac, and unto Jacob, as El Shaddai' (Exodus 6:3).

True, in the beginning, Job mentioned it when he said: 'The Lord (Y-H-V-H) gave, and the Lord (Y-H-V-H) hath taken away' (1:21). Similarly, it is mentioned in the words of the Forefathers, 'And Abram called on the name of the Lord (Y-H-V-H)' and elsewhere. Job also said in his first response to Zophar: 'Who knows not among all these that the hand of the Lord (Y-H-V-H) hath wrought this?' (12:9).

However, in the rebuke within that very response, he said: 'Surely I would speak to the Almighty (Shaddai), and I desire to reason with God (El)' (13:3). It is with these names [Shaddai and El] that he debates throughout. As for the verse 'Behold, the fear of the Lord (Adonai) is wisdom,' it is not part of the rebukes.

Furthermore, the Holy One, Blessed be He, in His response, mentions these honored names to him in the verse: 'Shall he that contendeth with the Almighty (Shaddai) instruct Him?' (40:2). In all the words of the Satan, he mentions the Unique Name (Y-H-V-H), but when referring back to Job, he says Elohim: 'God-fearing,' 'Doth Job fear God (Elohim) for nought?' (1:9)—he does not say Y-H-V-H. Similarly, at the end of the book after his restoration, only the Unique Name is mentioned.

The Underlying Meaning:

The intent behind this is that Job’s complaint was that the leadership of the lowly [earthly] beings is through the spheres and the medium of angels (who are the "souls" of the spheres). Therefore, he mentions the name Elohim, which includes all the 'Sons of God' and the heavenly hosts in many places, as it is said here: 'And the sons of God (Elohim) came' (1:6). He did not mention the Honored Name, which is the Essential Name, because perhaps Job did not know its secret—how it governs the lowly and renews signs and wonders in the world. For this matter was revealed only to Moses our Teacher. The principle is: he who understands the verse 'And I appeared unto Abraham...' will know this.

And now, I shall return to explain the response [the text]."

----

"קיום הגורל הוא קיום של אונס... האדם נדחף אל כור המציאות ומופעל על ידה... במישור זה של הגורל צומחת ועולה שאלת הייסורים. האדם תוהה על סוד הרע, שואל וחוקר: מבועו – מאין? יסודו – איזהו?... מר המות הוא לאדם הגורלי, אולם שבעתיים מרה היא לו חוויית החיים מתוך ייסורים: 'לָמָּה יִתֵּן לֶעָמֵל אוֹר וְחַיִּים לְמָרֵי נָפֶשׁ? הַמְחַכִּים לַמָּוֶת וְאֵינֶנּוּ' (איוב ג', כ'-כ"א)."

"The existence of Fate is an existence of compulsion... Man is thrust into the dimensions of reality and is acted upon by it. On this level of Fate, the question of suffering emerges and arises. Man wonders about the secret of evil, asking and investigating: its source—from where? Its foundation—what is it?

Bitter is death to the 'Man of Fate,' but sevenfold more bitter to him is the experience of life amidst suffering: 'Wherefore is light given to him that is in misery, and life unto the bitter in soul; who long for death, but it cometh not' (Job 3:20–21)."

----

רבי שניאור זלמן מליאדי, ספר התניא, איגרת הקודש, סימן י"א (להשכילך בינה).

"להשכילך בינה, כי אין רע יורד מלמעלה והכל טוב, רק שאינו מושג לגודל ושגב מעלתו מרוב טובו. והוא מעלמא דאתכסיא [מהעולם המכוסה]... ולכן לא ראוי לאדם להיות לו צער מדברים הגופנים... כמאמר רבותינו ז"ל: 'קבלו עליו בשמחה', כי השמחה היא מסטרא דעלמא דאתגליא [מהעולם הגלוי]... ואילו המתעצב ומתאונן, מראה בעצמו שיש לו רע וייסורין וחסר לו איזה טובה... ועל זה נאמר: 'וְסָבִיב לָרְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן'."

(הערה: אדמו"ר הזקן מסביר כאן את ההפך הגמור מתגובת איוב בפרק ג' – בעוד איוב אומר "יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ" ונשבר אל מול מה שנראה כ"רע", החסידות מלמדת לבטל את השכל ולהאמין שזהו אור מכוסה).

"To enlighten you with understanding: that no evil descends from Above, and everything is good—it is only that it is not perceived [as such] due to the immense magnitude and loftiness of its goodness. It stems from Alma d’Itkassya [the 'Hidden World']...

Therefore, it is not fitting for a person to experience grief over physical matters... as our Sages said: 'Accept it with joy.' For joy stems from the side of Alma d’Itgalya [the 'Revealed World']...

However, one who grieves and complains shows by his actions that he [believes he] experiences evil and suffering and lacks some good... and regarding this, it is said: 'The wicked walk on every side.'"

-----

שפ"א וירא תרנ"ד

"איוב לא היה יכול לסבול הייסורין, וכתיב בו 'וירא אלהים... סר מרע', שהיה רק במעשה... אבל בניסיון צריך לבטל גם השכל אל הבורא יתברך, וכן היה באברהם אבינו בעקדה, שידע כי הדין עם הבורא יתברך אף שאין השכל משיג."

(וזה מה שהוביל את איוב, שלא היה יכול לבטל את שכלו ולהבין כי ההשגחה עליונה מתבונתו, לקלל את יומו מתוך שבירת כל המערכות שהכיר).

"Job could not endure the sufferings. Regarding him, it is written: 'He feared God... and turned away from evil' (Job 1:1), implying that he was [righteous] only in action.

However, in a state of trial (Nisayon), one must also nullify the intellect before the Creator, may He be blessed. Such was the case with our forefather Abraham at the Binding (Akedah); he knew that justice was with the Creator, may He be blessed, even though his intellect could not grasp it."

(Note: This is what led Job—who could not nullify his intellect to understand that Divine Providence is beyond his comprehension—to curse his day out of the shattering of all the systems he knew.)