האם התורה תשתנה לעתיד לבוא - חלק ב

פרדוקס של ערי המקלט בעידן הגאולה

כפי שראינו, הרמב"ם מבסס את נצחיות הגאולה על המצווה להוסיף שלוש ערי מקלט בעתיד. אך כאן מתעוררות שתי תמיהות קשות:

מדוע דווקא מצווה זו? מהו הקשר המיוחד בין ערי מקלט לבין תוקפה של הבטחת הגאולה?

הסתירה המהותית: ערי מקלט נועדו עבור "רוצח בשגגה". והרי בימות המשיח, כאשר "לא יישא גוי אל גוי חרב" והרוע יתבטל, לא תהיה מציאות של רצח – אפילו לא בטעות. אם כן, מדוע התורה מדגישה את הגאולה דווקא באמצעות מצווה שנועדה לפתור בעיה שלכאורה לא תהיה קיימת?

שתי פנים לתורה: בין "עץ הדעת" ל"עץ החיים"

כדי להבין זאת, עלינו להעמיק במבנה של התורה ובמטרתה. באופן כללי, קיימים בתורה שני מישורים:

המישור העליון ("חמודה גנוזה"): התורה כחכמתו הטהורה של הקב"ה, כפי שהיא מעבר לעולם הזה.

המישור המעשי ("נתתיה לארץ"): התורה כהוראת דרך לחיים בתוך העולם הזה – "עשה טוב" ו"סור מרע".

חלוקה זו מקבילה להבדל שבין "נגלה דתורה" (החלק הגלוי) ל"נסתר דתורה" (פנימיות התורה):

נגלה דתורה – "אילנא דטוב ורע" (עץ הדעת טוב ורע):

החלק ההלכתי והגלוי של התורה עוסק בעיקר בבירור העולם. הוא מגדיר מה מותר ומה אסור, מה טמא ומה טהור. עיקר עבודתו היא להפריד את הטוב מהרע ולתקן את המציאות המעורבת של העולם הזה. זהו "עץ הדעת", שבו הטוב והרע מעורבבים ויש צורך להבדיל ביניהם.

נסתר דתורה – "אילנא דחיי" (עץ החיים):

החלק הפנימי של התורה עוסק באלוקות עצמה. אין בו עיסוק ברוע, בטומאה או בפסול, אלא רק ב"דע את אלוהי אביך". זהו "עץ החיים", שכולו קדושה ואין בו צד של רע.

המעבר מהזמן הזה לימות המשיח:

בזמן הזה: עיקר המשימה שלנו היא "עבודת הבירורים" – לתקן את העולם ולברור את הטוב מתוך הרע. לכן, עיקר הלימוד הוא ב"נגלה" (ששת סדרי משנה, גמרא ופוסקים), העוסקים בדיני איסור והיתר, חייב ופטור. פנימיות התורה משמשת כיום בעיקר כדי להעניק "חיות" רוחנית לעבודה הקשה של הבירור.

בימות המשיח: לאחר שתושלם מלאכת הבירור והרע יופרד מן הטוב, המשימה תשתנה. לא נצטרך יותר "לברר" את העולם, אלא המטרה תהיה "לייחד ייחודים עליונים" – להתחבר לרבדים גבוהים יותר של אלוקות.

אמנם נמשיך לקיים את המצוות המעשיות, אך נעשה זאת מתוך הבנה של הכוונות העליונות והטעמים הנסתרים שלהן. הידע ההלכתי (מה מותר ומה אסור) יהיה גלוי וידוע לכולם באופן טבעי וללא צורך במאמץ, כך שכל האנרגיה הרוחנית תופנה להשגת דעת ה' דרך פנימיות התורה.

סוד ערי המקלט: מתיקון העבר למניעת העתיד

כדי להבין את פשר הוספת שלוש ערי המקלט בימות המשיח, עלינו להעמיק במשמעותן הרוחנית של ערי המקלט והקשר שלהן להיסטוריה האנושית.

1. עיר המקלט כתיקון לחטא הראשון

מצוות עיר המקלט קשורה באופן שורשי לתיקון חטא עץ הדעת. המדרש מסביר שגירושו של אדם הראשון מגן עדן היה למעשה "גלות" לעיר מקלט: מאחר שבחטאו הוא הביא מוות לעולם, הוא נחשב כמי שהרג נפש בשגגה, והקדוש ברוך הוא, ברחמיו, סיפק לו מקום גלות שיגן עליו.

ברמה הנפשית, כל חטא ועוון נחשבים ל"רצח בשגגה". מדוע? כי הנשמה היהודית, במהותה, חפצה רק בטוב ("רצונו לעשות רצוננו"), והחטא מתרחש רק כאשר משתלט על האדם "רוח שטות" או אונס פנימי. במצב זה, האדם "שופך את דם" הקדושה והחיות האלוקית שלו לתוך עולם הטומאה ("הקליפה").

2. התורה כ"עיר מקלט" רוחנית

חז"ל קובעים כי "דברי תורה קולטים". התורה פועלת כעיר מקלט רוחנית:

הגנה: היא מצילה את האדם מ"גואל הדם" – שהוא היצר הרע והשטן המבקשים להפילו.

החייאה: היא מזרימה חיות חדשה ("תורת חיים") במקום החיות הרוחנית שאבדה בחטא.

3. החידוש של ימות המשיח: שלב המניעה

אם כך, מדוע נצטרך ערי מקלט בימות המשיח, לאחר שהעולם כבר יזדכך והרע יתבטל?

התשובה טמונה בהבנה עמוקה של מצב העולם בגאולה. גם לאחר שהאנושות תגיע לשלמות שהייתה לפני חטא עץ הדעת, תישאר בעולם "מציאות של רע" (בכוח ולא בפועל), כפי שהייתה קיימת לפני החטא המקורי. כדי להבטיח שמעידה כזו לא תתרחש שוב לעולם, יש צורך בסוג חדש ונעלה יותר של הגנה.

זהו תפקידן של שלוש הערים הנוספות. הן מייצגות רמה חדשה של "דברי תורה קולטים" – את התגלות פנימיות התורה:

שש הערים של היום: מקבילות לשישה סדרי משנה (התורה הנגלית). הן עוסקות בבירור הטוב מהרע ובתיקון המציאות הקיימת.

שלוש הערים של העתיד: מקבילות לפנימיות התורה ("אוריאן תליתאי"). מאחר שפנימיות התורה נמצאת מעל המושגים של טוב ורע, היא "קולטת" את האדם בדרגה כזו ששוללת לחלוטין אפילו את האפשרות התיאורטית למעידה או לרע.

4. כיבוש המוחין: מהקיני ועד הקדמוני

הסבר זה מבהיר גם את המיקום הגיאוגרפי של הערים העתידיות: בארצות הקיני, הקניזי והקדמוני.

במסורת הקבלה, שבעת העממים שכבשנו בעבר מייצגים את שבע המידות (הרגשות) של הנפש, שבהן מתרחשת עבודת הבירור של "הזמן הזה". לעומת זאת, שלוש האומות הללו (קיני, קניזי וקדמוני) מייצגות את המוחין (השכל והבינה).

בימות המשיח, העבודה תעבור מהתחום הרגשי לתחום השכלי הגבוה ביותר. זוהי המשמעות של "תורה חדשה מאיתי תצא": מעבר מתיקון של עולם מעורב בטוב ורע, להשגה אלוקית צרופה שבה הרע פשוט אינו יכול להתקיים.

 שורש המחלוקת: בירור הטוב וזהירות מהרע הנסתר

על בסיס ההסבר על ערי המקלט, ניתן להבין מדוע לעתיד לבוא תשתנה ההלכה ותהיה כמותם של בית שמאי. המפתח לכך טמון בהבנת תפקידה של התורה ככלי ל"בירור העולם" – הפרדת הטוב מהרע וזיכוח המציאות.

1. המפה ההלכתית: ימין, שמאל ומה שביניהם

בעולם קיימות שלוש קטגוריות של דברים:

דברים בלתי רצויים בבירור (טמא, אסור): כאן אין מחלוקת. הדרך לברר אותם היא על ידי דחייה ("שמאל דוחה").

דברים מותרים בבירור (טהור, כשר): גם כאן אין מחלוקת. מבררים אותם על ידי שימוש בהם למטרות קדושות ("ימין מקרבת").

השטח האפור – ה"רע בכוח": כאן נחלקו בית שמאי (ב"ש) ובית הלל (ב"ה). מדובר בדברים שבהם הרע אינו גלוי לעין, אלא הוא חבוי, פוטנציאלי או נסתר.

2. חסד מול גבורה: שתי זוויות ראייה

שורש המחלוקת נעוץ בנטיית הנשמה של כל בית מדרש:

בית שמאי (שורש הגבורה): שכלם חד ודקדקן. הם נוטים להחמיר ולאסור גם דברים שהרע שבהם נמצא רק "בכוח" (בפוטנציה). הם רואים את הסכנה החבויה ובוחרים לדחות אותה.

בית הלל (שורש החסד): שכלם נוטה לקירוב. כל עוד הרע אינו גלוי ומוחשי, הם מעדיפים להתיר ולקרב את הדבר אל הקדושה.

הבדל זה רמוז בשמותיהם:

שמאי: מלשון "שם (שוקל) אורחותיו" – זהירות קיצונית ושיקול דעת מדוקדק בכל פרט מחשש לרע נסתר.

הלל: מלשון "בהלו נרו" – הפצת אור וגילוי הקדושה בכל מקום אפשרי.

3. מדוע "ב"ש מחדדי טפי"?

בית שמאי נחשבו ל"חריפים יותר" כי הם עסקו ברבדים עמוקים יותר של התורה ("בכוח", פנימיות התורה). היכולת לזהות ולברר רע שאינו נראה לעין דורשת "רזולוציה" גבוהה יותר של חכמה. בית הלל, לעומת זאת, עסקו בתורה כפי שהיא מתגלה בפועל ובעולם הגלוי (נגלה דתורה).

4. המעבר ההיסטורי: מהיום אל העתיד

בזמן הזה: רוב בני האדם אינם מסוגלים לעמוד בסטנדרטים של בית שמאי. אם ננסה לדחות כל דבר שיש בו חשש רחוק לרע נסתר, אנו עלולים לאבד ניצוצות קדושה רבים שהיינו יכולים להעלות. לכן נפסקה הלכה כבית הלל, והניסיון של בית שמאי להשתלט הלכתית בזמן הבית נחשב לטרגדיה (כמו "חטא העגל"), כי הוא מנע מהעולם את החסד והתיקון הנצרכים לו.

בימות המשיח: המציאות תשתנה לחלוטין. לאחר שהטוב הגלוי כבר יתברר, האנושות תגיע למדרגה רוחנית גבוהה שבה כולם יהיו "חכמים גדולים" במדרגת בית שמאי.

כאשר השכל האנושי יהיה חדור ב"תורה חדשה" (פנימיות התורה), נוכל להרשות לעצמנו להיות "שמיים" – לדקדק ולפסול אפילו רע פוטנציאלי מתוך זהירות עליונה, כדי להגיע לשלמות מוחלטת.

לסיכום:

המעבר להלכה כבית שמאי אינו "החמרה" שרירותית, אלא תוצאה של גילוי רבדים עמוקים בתורה. כשיש לנו "משקפיים" של פנימיות התורה, אנו רואים את העולם בחדות כזו שמאפשרת לנו לנקות גם את כתמי הרע הנסתרים ביותר, ובכך להבטיח שהרוע לא ירים ראש לעולם.

האם התורה תשתנה לעתיד לבוא?

 מהו "חידוש"? בין חידושי התורה של היום ל"תורה החדשה" של המשיח

כדי להבין את מושג "התורה החדשה" של לעתיד לבוא, עלינו להקדים ולהבין כיצד פועל מנגנון ה"חידוש" בתורה כבר בימינו.

חז"ל קבעו עיקרון דואלי ומפתיע: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש – הכל ניתן למשה מסיני". מצד אחד זהו "חידוש" מקורי של הלומד, ומצד שני – זהו מידע שכבר ניתן בעבר. כיצד שני הקטבים הללו מתקיימים יחד?

התשובה לכך טמונה באופי של מעמד הר סיני. במעמד זה לא ניתנו רק חוקים יבשים, אלא ניתנו כללי המתודולוגיה והחשיבה של התורה (דרכי הפלפול, קל וחומר, היקש, העמקה בטעמים ודימוי דבר לדבר, וכן הכללים להבנת סודות הקבלה הגנוזים באגדות החז"ליות).

מצד הלומד: מאחר שהתלמיד מתאמץ בשכלו ומגלה את הרעיון בכוחות עצמו, עבורו ועבור העולם מדובר בחידוש.

מצד התורה: מאחר שהגילוי נעשה לחלוטין על פי הכללים שניתנו בסיני, הרי שהחידוש היה כלול מראש (בכוח) בתורה שניתנה למשה.

עיקרון זה – שאין עוד "מתן תורה" שני, וכל הידע מעוגן בסיני – תקף גם לגבי ה"תורה החדשה" של ימות המשיח. גם סודותיה העמוקים ביותר של התורה החדשה ניתנו למשה בסיני והיו כלולים בה תמיד.

אולם, קיים הבדל יסודי ומהותי בין החידושים של ימינו לחידושים של העתיד, והוא נעוץ ברמת ההעלם שלהם:

חידושי התורה בזמן הזה – "העלם שישנו במציאות" (הסתר נגיש):

התורה הנוכחית מותאמת לשכל האנושי המוגבל. לכן, גם החידושים שטרם התגלו נמצאים במצב צבירה "נגיש". בעזרת מאמץ שכלי, עיון ויגיעה, יש לאדם יכולת להוציא אותם מהכוח אל הפועל ולגלותם.

התורה החדשה לעתיד לבוא – "העלם שאינו במציאות" (הסתר מוחלט):

הרעיונות הללו נשגבים כל כך, ששום שכל אנושי – ואפילו של החכם הגדול ביותר – אינו מסוגל להגיע אליהם בכוחות עצמו. הם חבויים בעומק האלוקי באופן שאינו נגיש לחקירה אנושית. הדרך היחידה לחשוף אותם היא באמצעות התערבות אקטיבית של הקדוש ברוך הוא, שיגלה אותם בעצמו ("מאיתי תצא").

בגלל הפער העצום בין שתי הרמות הללו, אומרים חז"ל ש"התורה שאדם לומד בעולם הזה היא הבל (חסרת ערך יחסי) לעומת תורתו של משיח".

פתרון הפרדוקס: כיצד נביא רשאי לחדש?

הסבר זה פותר את הקושי ההלכתי הגדול: אם התורה "לא בשמיים היא" ואסור לשום נביא לחדש בה דבר, כיצד ייתכן שהמשיח – שהוא נביא – יביא איתו "תורה חדשה" והלכות חדשות?

התשובה מתחלקת לשני חלקים (ביחס לסודות התורה וביחס להלכה למעשה):

1. ביחס לגילוי סודות התורה: תהליך ה"יציאה" אל השכל

אף על פי שמדובר בידע שמקורו אלוקי לחלוטין והוא מעבר להשגתנו, הפסוק מדגיש: "תורה חדשה מאיתי תצא". השימוש במילה "תצא" (ולא "תינתן") מלמד על תהליך של ירידה וגישור: התורה יוצאת מהממד השמימי הנעלם, ויורדת למטה כדי להתלבש בשכל האנושי.

מנגנון הגישור הזה פועל דרך אישיותו הייחודית של מלך המשיח:

מצד אחד, הוא נביא עצום – ולכן יש לו את הכלי הרוחני לקלוט את אותה "תורה חדשה" שמקורו בקדוש ברוך הוא.

מצד שני, הוא בעל חכמה יתרה (יותר משלמה המלך) – כלומר, יש לו שכל אנושי מבריק ויוצא דופן.

בזכות השילוב הזה, המשיח מסוגל לקחת את הגילויים הנבואיים הנשגבים ביותר, ולתרגם אותם לכלים שכליים והגיוניים ("חכמת בשר ודם"). הוא ילמד את העם באופן כזה שהדברים העמוקים והסתומים ביותר יהפכו להבנה בהירה ומושגת, "כפי כוח האדם". הסודות כבר לא יהיו חוויה מיסטית מופשטת, אלא ידע שכלי מוטמע. 

כיצד מתיישבת ה"תורה החדשה" עם נצחיות התורה?

לאור ההסברים הקודמים, ניתן להבין שגם ה"תורה החדשה" של המשיח אינה תורה "אחרת", אלא היא חלק בלתי נפרד מהתורה שניתנה למשה בסיני. לכן, אין כאן סתירה לעקרונות היסוד לפיהם התורה אינה משתנה, היא אינה נמצאת "בשמיים" (כלומר: היא נתונה להכרעה אנושית), ואסור לנביא לחדש בה מצוות.

הדבר מתבאר בשני מישורים:

א) גילוי סודות התורה: מהשמיים אל השכל האנושי

למרות שסודות התורה וטעמיה העמוקים הם בדרגה כה גבוהה שרק הקדוש ברוך הוא בעצמו יכול לגלותם ("מאתי"), המילה "תצא" בפסוק ("תורה מאתי תצא") מלמדת על תהליך של "יציאה" ומעבר. התורה לא נשארת בדרגה שמימית מופשטת, אלא יורדת למטה, אל תוך עולם ההבנה וההשגה של השכל האנושי.

כאן בא לידי ביטוי תפקידו הכפול של מלך המשיח:

כנביא גדול: הוא קולט את ה"תורה החדשה" כפי שהיא במקורה האלוקי ("מאתי").

כחכם מופלג (יותר משלמה המלך): הוא מתרגם את הגילוי הנבואי הזה לשפה של חכמה והיגיון.

בזכות השילוב הזה, המשיח יכול "ללמד את כל העם". הוא לא רק מוסר נבואה, אלא הופך את הסודות הנעלים ביותר לידע מושג וחדור בשכל האדם. כך מתקיים הכלל "לא בשמיים היא" – הגילוי הנבואי הופך לחלק מהשגתנו השכלית הממשית.

ב) החידוש ההלכתי: היתר שחיטת הלווייתן והסוד שמאחוריו

בנוגע לדוגמה של שחיטת "שור הבר" בסנפירי הלווייתן (שנחשבת היום לשחיטה פסולה), ניתן להסביר את החידוש כך: לא מדובר בביטול של דיני השחיטה, אלא בחשיפה שדינים אלו מלכתחילה לא נאמרו על המקרה המיוחד הזה.

כדי להבין זאת, עלינו להבחין בין שני סוגי היתרים:

הוראת שעה: הנביא מורה לעבור על איסור מסוים באופן זמני (כמו אליהו הנביא שהקריב קורבן בהר הכרמל מחוץ לבית המקדש). זהו "היתר" לעבור על החוק.

חידוש תורה: הקדוש ברוך הוא מגלה שהחוק המקורי בכלל לא חל על הסיטואציה הזו.

החכם הנודע "הרוגאצ'ובי" מסביר שזה מה שקרה אצל אליהו הנביא: לא היה מדובר רק בביטול זמני של האיסור להקריב מחוץ למקדש, אלא באותו רגע המעשה שלו בכלל לא הוגדר כ"הקרבה בחוץ" האסורה. באופן דומה, ה"תורה החדשה" תגלה שדיני השחיטה הרגילים אינם רלוונטיים לשחיטה הפלאית של לעתיד לבוא.

מי נותן לכך תוקף הלכתי?

כאן נסגר המעגל: למרות שהמקור לחידוש הוא אלוקי, מלך המשיח (בזכות חכמתו העצומה) יבאר ויוכיח את ההיגיון של החידוש הזה בפני בית הדין הגדול (הסנהדרין) בירושלים. הסנהדרין, שהם "עמודי ההוראה" ובעלי הסמכות העליונה בתורה שבעל-פה, יקבלו את ההסבר בתוך כלי השכל שלהם ועל פי כללי התורה המקובלים.

בצורה זו, החידוש הופך לחלק מהמערכת ההלכתית האנושית. הוא כבר לא בגדר "נבואה מהשמיים", אלא הופך ל"תורה שבעל-פה" – דין שהחכמים הבינו והסכימו לו מכוח שכלם ותורתם. כך נשמרת נצחיות התורה לצד ההתחדשות העצומה של הגאולה.

הקשר שבין סודות התורה לשינויי ההלכה

כפי שראינו, למושג "תורה חדשה" יש שני פירושים: גילוי סודות התורה (הרובד הנסתר) וחידושים בהלכות המעשיות (כמו הכשרת שחיטת הלווייתן). מאחר ששני הפירושים הללו משלימים זה את זה, מסתבר שיש ביניהם קשר הדוק: השינוי בהלכה הוא תוצאה ישירה של גילוי הסודות.

עלינו להבין: מהו הקשר העמוק בין חשיפת "מסתרי צפונותיה" של התורה לבין העובדה שדיני השחיטה המוכרים לנו לא יחולו על שור הבר והלווייתן? מדוע חידוש הלכתי כזה יכול להתרחש רק כאשר ה"תורה החדשה" יוצאת מאת הקדוש ברוך הוא?

המקרה של בית שמאי ובית הלל: דגם לשינוי הלכתי בעתיד

כדי להבין זאת, עלינו להתבונן בדוגמה מפורסמת לשינוי הלכתי עתידי שקשור במדרגה גבוהה יותר של לימוד תורה: המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל.

1. המצב כיום: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים"

הגמרא מספרת שבמשך שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, עד שיצאה "בת קול" (הד שמימי) והכריזה: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל".

אף על פי שיש לנו כלל ש"לא בשמיים היא" (אין מכריעים הלכה על פי בת קול), במקרה זה הסתמכו עליה רק כדי להכריע במקום שבו היה ספק. מעיקר הדין, הלכה נפסקה כבית הלל כי הם היו הרוב ("אחרי רבים להטות"). עם זאת, היה מקום להתלבטות, כיוון שבית שמאי נחשבו ל"חריפים יותר" – בעלי חדות מחשבה עמוקה יותר משל בית הלל.

2. שורש המחלוקת: פנים לכאן ולכאן

כיצד ייתכן ששתי דעות הפוכות הן "דברי אלוהים חיים"? המדרש מסביר שכל עניין בתורה ניתן למשה בסיני עם 49 פנים (נימוקים) לטהרה ו-49 פנים לטומאה. כלומר, במקור האלוקי של התורה קיימות שתי האפשרויות גם יחד.

ההכרעה המעשית נמסרה לחכמי ישראל בכל דור, שיפסקו לפי שיקול דעתם ושכלם. הנטייה של בית שמאי להחמיר ושל בית הלל להקל אינה מקרית; היא נובעת משורש נשמתם: בית שמאי יונקים מספירת ה"גבורה" (צמצום ודין) ולכן נוטים לאסור, בעוד בית הלל יונקים מספירת ה"חסד" (התפשטות וקירוב) ולכן נוטים להתיר.

3. השינוי לעתיד לבוא: הלכה כבית שמאי

כיום, ההלכה היא כבית הלל. אולם, קיימת מסורת ידועה שלעתיד לבוא תהיה ההלכה כבית שמאי.

כיצד ייתכן שינוי כזה? האם נבטל את הכלל של הליכה אחרי הרוב?

ההסבר הוא שבימות המשיח, הסנהדרין (בית הדין הגדול) יתכנסו מחדש, והפעם הרוב יצביע כבית שמאי. הסיבה לכך אינה שרירותית, אלא קשורה לרמת החכמה:

כיום, רוב החכמים לא הגיעו למדרגת החריפות המופלגת של בית שמאי ("לא יכלו לעמוד על סוף דעתם"), ולכן לא יכלו לקבל את דעתם כהלכה. אך לעתיד לבוא, כאשר "כל ישראל יהיו חכמים גדולים", השכל האנושי ישתכלל כל כך עד שרוב החכמים ישיגו את עומק ההיגיון של בית שמאי. ממילא, מתוך הבנה שכלית עמוקה יותר, הרוב יכריע כמותם על פי כללי התורה.

לסיכום:

שינוי ההלכה מבית הלל לבית שמאי הוא תוצאה של עליית מדרגה בחכמת התורה. כאשר לומדים תורה ברמה גבוהה יותר ("מחדדי טפי"), ההלכה עצמה משתנה בהתאם. זהו הדגם להבנת ה"תורה החדשה" והיתר השחיטה של שור הבר: הגילוי של סודות התורה וחדות המחשבה של ימות המשיח הם שיאפשרו את החידושים ההלכתיים המפתיעים.

הפרדוקס של "הלכה כבית שמאי": חומרות בעידן של חסד?

ראינו שלעתיד לבוא יתרחשו שני שינויים מרכזיים בהלכה, אך הם נראים כסותרים זה את זה ומעוררים שלוש שאלות קשות:

סתירה בין קולא לחומרא: המעבר להלכה כבית שמאי הוא חומרה (איסור של דברים שהיו מותרים כבית הלל), ואילו היתר שחיטת הלווייתן הוא קולא (היתר של שחיטה שפסולה כיום). מדוע המגמות הפוכות?

למה להחמיר בעידן מושלם? בימות המשיח, הרוע עתיד להתבטל ("את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"). אם אין יצר הרע ואין טומאה, מה הטעם להוסיף איסורים וחומרות חדשים? בדרך כלל, חומרות נועדו לגדור את האדם מפני חטא, אך בעידן הגאולה הצורך הזה כביכול נעלם.

הזיכרון ההיסטורי הכואב: הגמרא מספרת על יום אחד בהיסטוריה שבו רבו תלמידי בית שמאי על בית הלל וקבעו הלכה כמותם. על אותו יום נאמר שהיה "קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל". אם השלטון ההלכתי של בית שמאי נחשב לאסון היסטורי, איך ייתכן שהוא מהווה את שיא השלמות של ימות המשיח?

המודל ההלכתי לשינוי: ערי המקלט של העתיד

כדי ליישב את השאלות הללו, עלינו למצוא מקור בתורה עצמה שמאפשר "הוספה" או "שינוי" מבלי לפגוע בעיקרון שנצחיות התורה. הרמב"ם מספק לנו את המפתח לכך בהלכות מלכים:

הרמב"ם מוכיח את בואו של המשיח מפרשת "ערי מקלט". התורה מצווה: "ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך... ויספת לך עוד שלוש ערים". מצווה זו מעולם לא קוימה בהיסטוריה, ומכיוון שהתורה היא נצחית והקדוש ברוך הוא לא ציווה לחינם, ברור שהיא עתידה להתקיים בימות המשיח.

מה אנו לומדים מכאן?

הרמב"ם מדגיש בסוף אותו עניין שהתורה היא נצחית ואין להוסיף עליה או לגרוע ממנה. לכאורה יש כאן סתירה: איך הוספת שלוש ערים אינה נחשבת ל"הוספה" האסורה על התורה?

התשובה היא שהוספה זו היא "חלק וגדר" מהמצווה המקורית. התורה לא משתנה; היא פשוט כוללת בתוכה מראש סעיפים שנועדו להתבצע רק בשלב מתקדם יותר של ההיסטוריה. הגאולה היא חלק מהגדרת המצווה בתורה.

המסקנה:

הדוגמה של ערי המקלט היא המקור והמודל לכל השינויים העתידיים. בין אם מדובר בשינוי הלכה כבית שמאי, ב"תורה חדשה" או בהיתר שחיטת הלווייתן – אין אלו "שינויים" חיצוניים או ביטול של התורה הקיימת. זוהי פשוט השלמת המצווה והבאתה לידי ביטוי מלא כפי שתוכנן מלכתחילה בסיני.

בסעיפים הבאים נראה כיצד דווקא הוספת ערי מקלט – מקום שנועד לרוצחים – קשורה לשיא הגילוי הרוחני של ימות המשיח.

ציטוטים נבחרים מאת ....

 "אין אומתינו אומה אלא באמונתה."

"אין מתגנבים לארץ אבות כגנבים בלילה!"

"הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים. אנו הבנים השבים אל הביתה מוצאים בו כמה דברים הטעונים תיקון במפגיע; ובייחוד שיש לנו אחים, השרויים בדרגות הנמוכות של עוני"

"דיפלומטיה היא האמנות לשאת ולתת עם נוכלים."

"דרושה לנו ארץ, טריטוריה, השאר יבוא מעצמו. רק שתי ארצות באות בחשבון: ארץ ישראל וארגנטינה. ארגנטינה היא גדולה ועשירה, ויש בה אדמות רחבות-ידיים, אך ארץ ישראל היא ארץ אבותינו, אותה לא שכחנו ולא נשכח לעולם… טריטוריה וארגון פוליטי וכלכלי – אלה הם הדברים הדרושים לנו."

"זיכרוני המוקדם ביותר מבית הספר הוא מעשה במורה, שהלקה אותי מפני שלא ידעתי את פרטי יציאת היהודים ממצרים. כיום יש מספר ניכר של מורים הרוצים להלקותני, מפני שאני זוכר יותר מדי את יציאת מצרים."

"אם תרצו אין זו אגדה, ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות."

"קריאת הלעג יהודי, תהפוך למילת כבוד כמו גרמני, אנגלי, צרפתי, כמו כל העמים"

בז"ה 

Double Vision: Deciphering the Rambam’s Dual Identity of Moshiach

 HERE!!!

אהבת ישראל ועין תחת עין

"ואהבת לרעך כמוך".

הרמב"ן כותב שזו דרך הפלגה כי למעשה חייך קודמין עיי"ש. והסבירו מרנן ורבנן [הגרי"ה והגרמ"ש] שעקרונית האהבה כמוך בעוד שפרקטית זה לא כמוך ממש, ואכמ"ל. 

בס' המורה הרמב"ם מסביר עין תחת עין כפשוטו בעוד שבס' היד כותב שהלל"מ שזה דין ממון. 

והיישוב הפשוט באותו מהלך של ואהבת לרעך כמוך, ואכמ"ל. ועי' פרק שלם על הסתירה לכאורה ברמב"ם בס' לדרך טעמי המצוות בפ' ז'.    

תשובה ומדע

כותב הרמב"ם על ספר מדע "אכלול בו כל המצוות שהם עיקר דת משה רבינו ע"ה וצריך האדם לידע אותם תחילת הכל כגון ייחוד השם ב"ה ואיסורי עבודת כוכבים".

מה הלכות תשובה עושה בספר המדע? 

עלייה למירון בל"ג בעומר