השפעת כלבו על האדם

"כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו, שנאמר למס מרעהו חסד, שכן בלשון יונית קורין לכלב למס".

הרעיונות הגנוזים עלולים להגלות ע"י מסיבות גנוזות, היחש הנפשי שפועלת חברת אנשים על המתחבר עמהם לטובה ולרעה, זאת היא עובדא מפורסמת. אבל אם בעלי חיים אחרים ג"כ פועלים הם בקרבתם לפי תכונתם על האדם, זהו דבר חדש, שהוא אפשר להיות נודע לנו, אחרי אשר נתבונן שגם פעולת אנשים על הקרובים עליהם אינה כולה בשביל השפעת המעשים הנראים והדיבורים הנשמעים לבדם, כ"א גם בכח הסגולה הנפשית, שהנפש הטובה מסגלת את סביבתה לטובה, והרעה מפזרת צללי רשעה אל כל אגפיה הקרובים אליה. הפעלה סגולית כזאת תוכל לבא גם בנפשם של בע"ח, ביחוד אותם שיש להם עם האדם נטיה חברותית, שהמיוחד מרוב בעלי החיים להסתגל לקרבתו של האדם הוא הכלב, אשר הוא בכללו בעל נפש שפלה, ובהיותו עוד כלב רע תכונתו היא מנוגדת לרעיון החסד בקצה אחרון, עד שהסגולה הנפשית הזאת פועלת על הבית שהוא מתגדל בו, למנע ממנו אור הרגשת החסד. אותה הקרבה הנפשית שיש לכלב עם האדם, שזאת היא הפועלת את עיקרה של ההשפעה הנסתרת לרעה ולמניעת חסד, איננה ישראלית מקורית. האומה הרגישה בפנימיותה ריחוק מגידול כלבים עד שאסרה אותו על עצמה. אבל מפני הדמיון שיש באיזה אופן לסגולה אנושית כללית, אע"פ שהיא אינה מתעצמת באומתנו ביחוד, יש כבר מקום להפעולה הכמוסה מצד הניצוץ הכללי, שמ"מ נשאר הוא ומאיר באיזה מדה, באופן שנכון להשמר גם באופן כזה מהשפעה כזאת,  שכן בלשון יונית קורין לכלב למס .

1. המאמר התלמודי (הבסיס)

הגמרא אומרת בשם ריש לקיש: אדם שמגדל כלב רע בביתו, גורם לכך שמידת החסד תסתלק מביתו. הגמרא לומדת זאת מהפסוק בספר איוב "לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד" - כלומר, מי שמונע ("למס" מלשון להמיס, לבטל) חסד. הגמרא דורשת את המילה "למס" כקשורה לכלב, שכן בלשון יוונית קוראים לכלב "למס" (כנראה שיבוש או נגזרת של המילה היוונית Lykos - זאב/כלב).

2. הפירוש של הרב קוק ("עין איה")

הרב קוק שואל כאן שאלות סמויות: איך בדיוק כלב מונע חסד? למה הגמרא הייתה צריכה להביא ראיה דווקא מהשפה היוונית? כדי לענות על כך, הוא בונה מהלך פסיכולוגי-רוחני שלם:

א. ההשפעה הסמויה (הסגולית) של הסביבה:

כולנו יודעים שאנשים מושפעים מהחברה שבה הם נמצאים. אך הרב קוק מחדש שההשפעה היא לא רק דרך דיבורים או מעשים שרואים בעיניים, אלא דרך מה שהוא קורא "השפעה סגולית-נפשית" (מעין אנרגיה רוחנית או תדר). אדם טוב מקרין טוב על סביבתו, ואדם רע מפזר "צללי רשעה" על מי שקרוב אליו, גם ללא מילים.

ב. גם לבעלי חיים יש השפעה נפשית על האדם:

כאן מגיע החידוש הגדול - לא רק בני אדם מקרינים את התכונות שלהם, אלא גם בעלי חיים. כאשר אדם מכניס הביתה חיה שיש לה "נטייה חברותית", נוצר קשר נפשי בינו לבינה. הכלב הוא החיה שהכי מסוגלת להסתגל לקרבת האדם וליצור איתו קשר רגשי.

ג. הכלב הרע כאנטי-תזה ל"חסד":

הרב קוק מסביר שלכלב, בטבעו הבסיסי, יש "נפש שפלה". כאשר מדובר בכלב רע (תוקפני, מפחיד עניים ואורחים), התכונה הפנימית שלו עומדת בניגוד מוחלט למידת החסד (שהיא נתינה, פתיחות וקבלת האחר). בגלל הקשר הקרוב בין האדם לכלב בתוך הבית, ה"אנרגיה" של הכלב הרע מקרינה על דיירי הבית ומונעת מהם להרגיש ולעשות חסד.

ד. למה דווקא יוונית? (ההבדל בין ישראל לעמים):

זהו החלק המבריק בפירוש. הרב קוק מסביר שבאופן טבעי ומקורי, ל"נפש הישראלית" יש ריחוק מגידול כלבים (כפי שחז"ל אסרו לגדל כלב רע, ויש אף איסור כללי לגדל כלבים שלא לצורך שמירה). כלומר, לאדם מישראל לא אמור להיות חיבור נפשי עמוק לחיה הזו.

אם כך, מאיפה מגיע החיבור הזה שגורם לכלב להשפיע לרעה על בעליו? מהתרבות האנושית הכללית, המיוצגת כאן על ידי "יוון". ביוון (התרבות האוניברסלית), הקשר בין האדם לכלב הדוק יותר. מכיוון שעם ישראל הוא גם חלק ממשפחת האדם, יש בכל יהודי "ניצוץ כללי" - חלק מהטבע האנושי הרגיל. בגלל אותו ניצוץ, השפעת הכלב יכולה לחדור גם לבית היהודי.

לכן הגמרא אומרת "שכן בלשון יונית קורין לכלב למס" - הצינור שדרכו הכלב משפיע לרעה על הבית היהודי ומונע חסד ("למס"), נובע מאותו חיבור הקיים באנושות הכללית (השפה היוונית).

סיכום הרעיון:

הרב קוק לוקח איסור הלכתי-אגדי (לא לגדל כלב רע) והופך אותו לאזהרה עמוקה על עיצוב הסביבה שלנו. כל מה שאנחנו מכניסים הביתה - אפילו בעל חיים - נושא עמו מטען נפשי ורוחני שמקרין עלינו. הכנסת גורם שמסמל אלימות, פחד ורוע, בהכרח תכבה את האור של החסד והנתינה באותו הבית.

מס-נמס

נאמר לגבי המן שירד לישראל במדבר "וילקטו אתו בבקר בבקר איש כפי אכלו וחם השמש ונמס". מסביר הספורנו "היו מלקטים בבוקר כדי שלא ימס בחום השמש". השורש הזוגי של 'נמס' הוא 'מס' לכן גם 'מס' כמילה בפני עצמה לשון חוב המוטל על האזרחים אף הוא במשמעות 'המסה' כלומר בזה שהשלטון לוקח 'מס' הוא פוגע בשלמות ממונו של האזרח, הוא מקלקל ממיס כביכול את מה שנמצא ביד האדם הפרטי כקניינו, את יציבות הממון האגור ביד בעליו. 'מס' אמור לא רק לגבי ממון. 

'למס מרעהו חסד' דורשים חז"ל על רב ותלמידו שלא ימנע הרב מתלמידו לשרת אותו כי לעשות חסד עם הרב זוהי מצוה לתלמיד. כל המונע תלמידו מלשמשו כאלו מונע ממנו חסד שנאמר 'למס מרעהו חסד' רש"י למס מרעהו חסד - הממיס עצמו מרעהו ממיס ממנו חסדים, פירושו שאם הרב מונע מהתלמיד לעשות חסד עמו הרב כביכול מקלקל ממיס מהתלמיד כלומר מונע ממנו את זכויות המצווה השייכות לתלמיד שיכול לזכות בהן באמצעות השירות לרבו. ומדוע נקרא התלמיד בפסוק 'רעהו' למס 'מרעהו' משום שלענין בירור הדין על 'רווח הזכויות' השייך לתלמיד על פי דין הרב הוא כרע השווה לתלמיד כי כמו שאין הרב רוצה ש'ימיסו' יפגמו במה ששייך לו כך אל לו לרב למוסס ולפגום בשלמות המצוות השייכות לתלמיד. [נוקב מרגליות]

---

הפועל נמס הוא פועל מתעתע. במבט ראשון הוא נראה כפועל השקול במשקל פָּעֵל, דוגמת יָשֵׁן, רָעֵב, צָמֵא, כָּבֵד, גָּדֵל, עָיֵף או מָלֵא. מילים אלו ידועות בכינוי "פועלי מצב", ושלוש אותיותיהן הן שלוש אותיות השורש שלהן. מסיבה זו נוטים דוברים רבים להטות את נמס על דרך פועלי המצב, וכשם שאומרים בעבר יָשַׁנְתִּי יָשַׁנְתָּ ובהווה יָשֵׁן יְשֵׁנָה, כך הם נשמעים אומרים "נָמַסְתִּי", "נָמַסְתָּ" וגם "נָמֵס", "נְמֵסָה". להבנה זו – ששורש המילה הוא נמ"ס – מסייעות צורות העתיד: בצורות אלו חסרה הנו"ן, כדרכם של פעלים רבים שזאת להם אות השורש הראשונה. כשם שלמשל מן הפועל נָגַע צורות העתיד הן יִגַּע, תִּגַּע ומן הפועל נָזַל – יִזַּל, תִּזַּל, כך צורות העתיד של נָמַס הן יִמַּס, תִּמַּס.

ואולם בעיון מעמיק יותר מתברר שהנו"ן של נמס איננה אות השורש הראשונה, ושנטיית הפועל הזה אינה פשוטה כלל ועיקר. הרי הפועל נמס קשור במילים כמו תְּמִסָּה או מְסִיסוּת, שלא זו בלבד שחסרות נו"ן הן, אלא שבמילה תְּמִסָּה הסמ"ך דגושה בדגש חזק ובמילה מְסִיסוּת אף מתגלות לעין־כול שתי סמ"כים. ואכן שורש המילים תְּמִסָּה ומְסִיסוּת הוא מס"ס – כפי ששורש המילים תְּחִנָּה או חֲנִינָה וכן הפועל נֵחַן הוא חנ"ן, וכפי ששורש המילים תְּחִקָּה או חֲקִיקָה הוא חק"ק.

שורש הפועל נמס אף הוא מס"ס, ומסיבה זו בפעלים אחרים מן השורש הזה – כמו הֵמֵס והִתְמוֹסֵס – אין כל זכר לנו"ן. הם נוטים כפעלים אחרים מגזרת הכפולים (כמו הֵסֵב והסתובב מן סב"ב), כלומר פעלים ששתי אותיות השורש האחרונות שלהם זהות. עובדה זו מעלה שתי תהיות: מהי הנו"ן בפועל נמס ומה נטייתו של פועל זה?

לאמיתו של דבר הנו"ן של נמס היא נו"ן הבניין – בניין נפעל. הפועל הזה משמש כבר במקרא, והוא בא בשני ניקודים: נָמֵס (יחזקאל כא, יב) או נָמָס (בהפסק; כך למשל בשמות טז, כא). ההשוואה לפעלים אחרים בגזרת הכפולים מעלה שהניקוד בצירי אינו רגיל, אך מוכּרת גם הצורה נָקֵל (לצד נָקָל, נָקַל) מן השורש קל"ל – הקשורה כמובן למילה קַל.

ככלל נטיית בניין נפעל בגזרת הכפולים סבוכה, ועל כן אין לתמוה שגם יתר צורות הנטייה של הפועל נמס אינן פשוטות (אך רגילות לפעלים מגזרת הכפולים). כאשר הסמ"ך איננה בסוף המילה, היא דגושה בדגש חזק לציון העיצור הכפול, והתנועה שלפניה – פתח. כך מתקבלות צורות עבר דוגמת נְמַסּוֹתִי (כמו נְקַלּוֹתִי), נְמַסּוֹתָ, נָמַסָּה, נָמַסּוּ, צורות הבינוני נְמַסָּה, נְמַסִּים, נְמַסּוֹת (היחיד: או נָמֵס או נָמָס) וצורות העתיד תִּמַּסִּי, יִמַּסּוּ (במלעיל). במקרא מצויה גם צורת המקור הִמֵּס (תהלים סח, ג), ועל פיה שם הפועל הוא לְהִמֵּס. תאורטית גם הצורות לְהִמַּס, לְהִמֹּס אפשריות – על פי ניקוד צורות מקור בפעלים אחרים (כגון לְהִבֹּז מן השורש בז"ז). אבל לא תקנית הצורה לְהִנָּמֵס שהרי כאמור הנו"ן איננה חלק מהשורש.

Last year I read a book by someone very familiar with rabbinic Hebrew and modern Hebrew who ended up studying the King James Bible and writing a book about the inadequacies of its translations.

When she got to Exodus 1:11, “sarei misim,” she was shocked at its translation: “taskmasters.” She wrote: “But ‘taskmasters’ is not what the literal Hebrew says. The Hebrew word means ‘tax masters.’…This tax, in Exodus 1:11, is a most unpleasant one. It is a tax so high it cannot be paid in money; it must be paid in bodily labor.”

I thought her comments were clever, and mentally filed them away for a future column. Now that I have researched the biblical word “mas,” I realize that she erred. The word “mas” occurs 23 times in Tanach (in either its singular or plural form). If we focus on the earliest 22 of these references (and ignore the latest reference at Esther 10:1), all 22 times the word means something like “forced labor.” (See, e.g., the Brown-Driver-Briggs work, which does a good job of showing this.) Even as late as Eichah 1:1, “forced labor” is probably the meaning. See, e.g., Brown-Driver-Briggs, and the Anchor Bible.

In other words, the “tax” meaning is a later meaning of the word. I think the word does mean “tax” at Esther 10:1, and most sources agree. (But Soncino suggests “imposed forced labor” even here.) But this is all beside the point. Fundamentally and originally, the word means something like “forced labor on public works without pay.” The sophisticated word usually used to convey this idea is “corvée.” See, e.g., the Hertz Pentateuch to Ex. 1:11. Similarly, the Daat Mikra on Ex. 1:11 defines “mas” as: “gius la-avodat kefiah.” See also Daat Mikra to 1 Kings 4:6. See also Tosafot, Chagigah 8a, “va-yasem.”

The author I mentioned above is not the only source to make this understandable error in translating “mas.” If you look at the Even-Shoshan concordance, the only definition it gives for “mas” is “tashlum chovah le-otzar ha-medinah”(=obligatory payment to the government treasury). It seems that anyone overly influenced by modern Hebrew and rabbinic Hebrew will make this same translation error.

If one assumes that the word “mas” comes from Hebrew and tries to figure out its root, the theories abound. Very briefly, some suggestions are: 1) MSS, 2) MNS, 3) NSS, 4) nun-sin-aleph, and 4) shortened form of Meches. See, e.g., the suggestions made in the concordance of S. Mandelkern. But most likely, “mas” is just a foreign word and perhaps not even a Semitic one. E. Klein writes that the word is “of uncertain origin,” but then makes only one suggestion. He relates it to an Egyptian word that means “bear, carry.” (Egyptian is not a Semitic language.) See Klein, A Comprehensive Etymological Dictionary of the Hebrew Language, p. 359.

**** 

 As long as we are on the subject of Exodus 1:11, I am going to discuss another difficult term in the same verse: “arei miskenot.” This is the only time this term appears in the Chumash. But “miskenot” appears six other times in Nach, in various forms. (Usually it appears with the word “arei”=cities.)

From the various contexts (see especially 2 Chr. 32:28), it seems like the meaning is “store cities.” But what is its root? S. D. Luzzatto is willing to postulate a switch of letters. He wants to understand the word as if the root was caf-nun-samech (=gather), instead of samech-caf-nun. But this far-reaching switch is farfetched!

Let’s see what happens if we stick with the Hebrew root that we have. S. Mandelkern tells us that there are three different samekh-caf-nun roots in Tanach. One is S-C-N with the “danger” meaning. But this meaning only appears one time in Tanach, in the book of Kohelet (10:9). (Based on the language of Kohelet, the scholarly consensus is that it is a late book.) Moreover, this “danger” meaning of S-C-N seems to come from Aramaic. In any event, it does not seem to explain our word “miskenot.”

Mandelkern lists a second root S-C-N with a meaning like “pauper.” This root appears a few times in Kohelet, and once at Deut. 8:9. On the simplest level, this also does not seem to have anything to do with our word “miskenot.” But Rav Hirsch (at Ex. 1:11) comes up with a very clever connection: “miskenot” means “years of need.” The cities were built for years of need (=hunger years)!

The third S-C-N root is the main meaning of the root S-C-N in Tanach. It means something like: “useful, benefit, be accustomed to.” (E.g.,the sochenet to David at I Kings 1:2.) Moreover, there is one place that this root seems to imply economic management. This is at Isaiah 22:15: “Go, get yourself to this ‘sochen’…asher al ha-bayit.” Therefore Rashi and many others cite this verse as an explanation for our “miskenot.” Of course, I would feel better about this explanation if there were more occurrences of this root in Tanach where it implied economic management.

But there is an entirely different approach that one can take to “miskenot.” It relies on Akkadian, but only as a first step toward seeing the original Semitic and Hebrew root.

Specifically, there is an Akkadian verb “shakanum” that means “to deposit, to lay an object down.” This verb led to certain nouns like “mashkantum,” a storage place. This is likely the same word as our “miskenot,” just that it utilizes “sh” instead of “s.” But we can recognize the Semitic and Hebrew root Sh-C-N in “shakanum.”

Accordingly, our looking at an Akkadian word that is probably related to “miskenot” makes us realize that perhaps the root of our word was really shin-caf-nun. We all know this root. It means “dwell, lay down.” Now we understand our word! A storehouse is where things are laid down! (Note also the Hebrew word “mashkon”=deposit.) See further E. Klein, A Comprehensive Etymological Dictionary of the Hebrew Language, p. 361, and M.Z. Kaddari, Milon Ha-Ivrit Ha-Mikrait, p. 634. Of course, this relation to shin-caf-nun is only a suggestion, but it is a very promising one. This approach to “miskenot” is also adopted in the Koehler-Baumgartner lexicon, p. 606. (But there is an embarrassing typographical error here. Instead of writing that “shakanum” meant “deposit,” the word erroneously printed is “defeat.”)

רש"ר הירש שמות א':י"א

ערי מסכנות – "מסכנות" – מ"סכן" (עיין פירוש, בראשית יט, ד–ה) – הם סידורים הנעשים כדי לספק את הנדרש במצבי חירום העלולים להיווצר: ערי אוצרות. האם היה צורך בערי האוצרות האלה כדי לאצור את מס היבול שהנהיג יוסף לטובת הארץ (עיין בראשית מז, כד–כו), על מנת לספק בר בשנות מחסור ורעב ("מסכנות")? אם כך, הרי שכפיית היהודים לבניית ערים אלה הייתה כרוכה בלעג מר כפול ומכופל.

----

פרשגן שמות ט"ז:כ"א

וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס

וּלְקַטוּ יָתֵיהּ בִּצְפַר בִּצְפַר גְּבַר כְּפוֹם מֵיכְלֵיהּ וּמָא דְמִשְׁתְּאַר (ח"נ: דְאִשְׁתְּאַר) מִנֵּיהּ עַל אַפֵּי חַקְלָא כַּד חֲמָא עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא פָּשַׁר

תוספת מלים להבהרה

א. מן הכתוב משתמע שכשלקטו אותו בבוקר מיד נמס, ואם כן מה היה להם לאכול? לכן תרגם "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס" בתוספת מלים: "וּמָא דְמִשְׁתְּאַר מִנֵּיהּ עַל אַפֵּי חַקְלָא כַּד חֲמָא עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא פָּשַׁר" (ומה שנשאר ממנו על פני השדה, כאשר חממה אותה השמש – נמס). אבל העומר שלקטו עמד בעינו אפילו בצהרים כמוכח מהכתוב "וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן" (במדבר יא ח).

נמס – הפשיר

ב. "נָמָס" – "פָּשַׁר", וברש"י: "ותרגומו של נָמָס – פָּשַׁר, לשון פושרים. ע"י השמש מתחמם ומפשיר". וכן פירש רש"י בגמרא (בבא קמא כח ע"ב): "אפילו נפשרה – נימוחה הכד מעצמה על כתיפו דהוי אונס. נפשרה – נימוחה כדמתרגמינן וחם השמש ונמס – פשר". ובמיוחס ליונתן הוסיף "וּמִן אַרְבַּע שָׁעִין וּלְהָאֵל שָׁחִין שִׁימְשָׁא עִילוֹי וַהֲוָה שַׁיִיח וּמִתְעַבֵיד מַבּוּעִין דְּמַיִין וְנַגְדִין עַד יַמָא רַבָּא" (ומִן ארבע שעות והלאה חם השמש עליו והיה נמס ונעשׂה מבועים של מים ונִמשׁכים עד הים הגדול) כמכילתא דר"י (ויסע, ד): "כיון שחמה זורחת עליו היה פושר והולך ונחלים היו מושכין ממנו".

----

מחברת מנחם

מס – מתחלק לשני מחלקות:

האחד: המסיו את לב העם (יהושע י״ד:ח׳), וימס לבב העם (יהושע ז׳:ה׳), תמס יהלך (תהלים נ״ח:ט׳), המסו את לבבנו (דברים א׳:כ״ח), המס ימס (שמואל ב י״ז:י׳), והיה כמסס נסס (ישעיהו י׳:י״ח), כקדוח אש המסים (ישעיהו ס״ד:א׳), לשון נמוק המה.

השני: ויהי למס עבד (בראשית מ״ט:ט״ו), וישימו עליו שרי מסים (שמות א׳:י״א), היתה למס (איכה א׳:א׳), וישם המלך אחשורוש מס (אסתר י׳:א׳), ענין עונש וגבוי הם. ויתכן להיות מגזרתו מסת נדבת ידך (דברים ט״ז:י׳), כמו מתנת ידך.

----

רמב"ן שמות א':י"א

(יא-יד) שרי מסים למען ענותו – שם על העם מס לקחת מהם אנשים לעבדת המלך, ומינה על המס שרים מן המצרים שיקחו מהם כרצונם אנשים לפי העבודה, חליפות, חדש או יותר יהיו בבנין המלך, ושאר הימים בביתו. והשרים האלה צוו אותם שיבנו ערים לפרעה.

שרי מסים – שרים ממונים לגבות המס, והמס הוא לפעמים נתינת דבר מה, ולפעמים עשיית עבודה מה לצורך המלך; ונ״ל כי מס (אעפ״י שלפי הנראה הוא משרש מסס) הוא באמת משרש נשא, וקרוב למליצת וישא משאות {בראשית מ״ג:ל״ד}, ומס קרוב לתרומה, והאנשים הנבחרים לעבודת המלך הם עצמם נקראים מס להיותם מוּרמים מתוך הקהל, וכן ויעל המלך שלמה מס על כל ישראל ויהי המס שלשים אלף איש וישלחם לבנונה (מלכים א ה׳:כ״ז). ובני אוהב גר ז״ל היה אומר כי כן בלשון איטלקי leva שענין שרשו נשא והרים, נאמר על חלוצי הצבא שהמלך לוקח מן העם. 

הכתב והקבלה שמות א':י"א

שרי מסים – ת"א שלטינין מבאישין, נראה שפירש מסים לשון מאוס ובזוי, כי שרש מסס ומאס מתחלפים זע"ז, ימאסו כמו מים (תהלים נ"ח) כמו ימססו, עורי רגע וימאס (איוב ז') כמו וימס, וכל המלאכה נמבזה ונמס (שמואל א ט"ו) כמי ונמאס, למס מרעהו חסד (איוב ה') פירשוהו למי שימאס ויבזה לבקש חסד מרעהו, ויהיה טעם שרי מסים, שרים נמאסים ונבזים אשר מטבעם הרע ופחיתות מזגם יתנהגו במדות אכזריות להרע עם אנשים הנקיים מכל חטא ופשע (פעראכטונגספאָללע פאֶגטע).

"'Taskmasters' (Sarei Missim) — Targum Yonatan translates this as 'evil rulers.' It appears he interpreted Missim as a language of loathing and contempt, for the roots Ma-sas (to melt) and Ma-as (to loathe/reject) are interchangeable.

[Examples of this interchangeability in Scripture include]:

'Let them melt away (Yima’asu) like water' (Psalms 58:8), which is like Yimassu (will melt).

'My skin closes up and loathes (Vayima’es)' (Job 7:5), which is like Vayimas (melts/dissolves).

'All the work that was despised and melted (Nimas)' (I Samuel 15:9), which is like Nimas (loathed).

In the verse 'To the one who melts (Lamas) from his friend, kindness' (Job 6:14), they explained it as referring to one who loathes and despises the act of seeking kindness from his companion.

Therefore, the meaning of 'Taskmasters' (Sarei Missim) is: Loathsome and contemptible ministers, who—due to their evil nature and the lowliness of their character—behave with cruel traits to harm people who are innocent of any sin or transgression. (In German: Verachtungsvolle Vögte — Contemptuous overseers)."

למס – מוכרחת לעבודת פרך, וכן כל מס שבתנ״ך.

---

הואיל משה אסתר י':א'

מס – הרים אנשים לעשות מהם אנשי צבאו להלחם על יון.

האמת הבהירה

כאב הלב המבוכה והפחד, שבאים בעת החיפוש של האמונות והדיעות בראשית חיקורם, אינינו בא מצד איזה פחדנות גרועה, ואפילו לא מטעם איזה יראת עונש גרידא, אלא מצד הכמהון הנפשי להיות מואר באור האמת הבהירה, באותן התוכנים העקריים, שכל ההרגשות העדינות של יסוד חיי הנשמה תלוי בהן.

1. ההכרה בכאב שבחיפוש:

הרב קוק לא מייפה את המציאות. הוא מכיר בכך שתחילת החיפוש העצמי ובירור האמונות ("בראשית חיקורם") מלווים בתחושות קשות של "כאב לב, מבוכה ופחד". לפרק אמונות ישנות כדי לבנות חדשות, או כדי לברר אותן לעומק, זה תהליך מטלטל.

2. שלילת הסטיגמה השלילית על הספק:

לרוב, החברה הדתית או המסורתית עלולה לפרש את הפחד והמבוכה של המחפש כחולשה, כפחדנות ("פחדנות גרועה") או כחשש קטנוני מעונש ("יראת עונש גרידא" - הפחד ממה יקרה לי בעולם הבא או מה יגידו עליי). הרב קוק שולל זאת מכל וכל. הוא אומר שהכאב הזה אינו נובע ממקום נמוך או פחדני.

3. המקור האמיתי לכאב – צימאון לאמת:

הסיבה האמיתית לכאב ולפחד היא אצילית וגבוהה מאוד: "הכמהון הנפשי להיות מואר באור האמת הבהירה". כלומר, הנפש צמאה ומשתוקקת לאמת מוחלטת וטהורה.

מדוע זה כל כך מפחיד וכואב? משום שמדובר ב"תוכנים העיקריים" של החיים. האדם מבין שהשאלות שהוא שואל הן לא שאלות תיאורטיות באקדמיה, אלא אלו השאלות ש**"כל ההרגשות העדינות של יסוד חיי הנשמה תלוי בהן"**. כשנוגעים ביסודות שעליהם בנויה הנפש, כל טעות או חוסר בהירות גורמים לכאב עצום, ממש כפי שניתוח לב פתוח הוא הליך רגיש ומסוכן יותר מכל טיפול אחר.

המשמעות הרחבה:

הרב קוק הופך כאן את "משבר האמונה" מחטא או חולשה – לביטוי של גדלות הנפש. מי שלא כואב ודואג כשהוא חוקר את אמונתו, כנראה שהאמונה לא מספיק יקרה לו. דווקא הפחד והמבוכה מעידים על כך שהאדם לוקח את החיים הרוחניים שלו ברצינות תהומית, ושהוא מסרב להסתפק בשקרים או בחצאי אמיתות.

לא לאבד את האנושיות

השכל ההמוני מצד הבינה, והיושר ההמוני מצד הרצון, הם הם הזרעונים, שכל ההתעלות הרוחנית של האדם מהם היא צומחת ומפריאה את תנובותיה. לעולם ימוד האדם את עצמו, אם לא נרקבו אצלו אלה הזרעונים היסודים, שמהם השדה אשר ברכו ד' נושאת היא את פרית תנובותיה, מפני רוב ההתחבלות של העיון השכלי, ושקיקת העפיפה של החסידות. רק בישוב הדעת, במרגע גשמי ורוחני, בענוה פנימית העוקרת כל רגשי תוהו של גאות זדון, יכיר האדם את היסוד הבריא של אלה הזרעונים היסודיים, שעל פיהם תערך העבודה המשכללת את החכמה ואת החסידות ההווים לברכה אל הכלל ואל הפרט.

זרעים: הבסיס האנושי הפשוט

"השכל ההמוני מצד הבינה, והיושר ההמוני מצד הרצון, הם הם הזרעונים, שכל ההתעלות הרוחנית של האדם מהם היא צומחת ומפריאה את תנובותיה."

השכל ההמוני: ההיגיון הבסיסי, ה"קומון-סנס", השכל הישר והפשוט שיש לכל בני האדם ברחוב.

היושר ההמוני: המוסר הטבעי, תחושת הצדק, ההגינות והמצפון הפשוט שיש לכל אדם נורמטיבי (הנקרא לעיתים "דרך ארץ").

הרב קוק אומר שהתכונות הפשוטות האלו אינן משהו נחות שצריך לזלזל בו. להפך - הן "הזרעונים". בדיוק כפי שעץ ענק חייב להתחיל מזרע בריא שנטוע באדמה, כך כל עליה רוחנית, דתית או שכלית חייבת להיות נטועה בתוך השכל הישר והמוסר האנושי הבסיסי.

2. הסכנה: ריקבון הזרעים בגלל רוחניות או חכמת יתר

"לעולם ימוד האדם את עצמו, אם לא נרקבו אצלו אלה הזרעונים היסודים... מפני רוב ההתחבלות של העיון השכלי, ושקיקת העפיפה של החסידות."

כאן מגיעה האזהרה הגדולה: אדם צריך כל הזמן לבדוק את עצמו - האם "הזרעים" (השכל והמוסר הפשוט) לא נרקבו אצלו?

איך הם יכולים להירקב? בגלל שתי סיבות:

התחבלות העיון השכלי: התחכמות יתר. אדם הופך לפילוסוף כל כך גדול, מנתח דברים בצורה כל כך מורכבת, עד שהוא מאבד את השכל הישר והופך את השקר לאמת.

שקיקת העפיפה של החסידות: רצון עז "לעוף" ולהתנתק מהעולם הזה מרוב רצון להיות קדוש, רוחני וצדיק ("חסידות"). לפעמים, מרוב שאדם רוצה להיות דתי או רוחני ברמה עליונה, הוא שוכח להיות קודם כל בן אדם (למשל: דורס אחרים בדרך למצווה, או מזניח את משפחתו לטובת התבודדות).

3. הפתרון: חיבור לקרקע, רוגע וענווה

"רק בישוב הדעת, במרגע גשמי ורוחני, בענוה פנימית העוקרת כל רגשי תוהו של גאות זדון..."

איך שומרים על הזרעים שלא יירקבו? על ידי ישוב הדעת (שלווה ואיזון נפשי), מרגע גשמי ורוחני (מנוחה ורוגע, גם לגוף וגם לנפש), ובעיקר - ענווה פנימית.

גאווה ("גאות זדון") גורמת לאדם להרגיש שהוא "מעל" האנשים הרגילים, שהוא לא צריך את השכל והמוסר הפשוטים שלהם כי הוא חכם או קדוש יותר. הענווה מזכירה לאדם שהוא קודם כל אדם ככל האדם.

4. התוצאה: שילוב מנצח שמביא ברכה

"יכיר האדם את היסוד הבריא של אלה הזרעונים היסודיים, שעל פיהם תערך העבודה המשכללת את החכמה ואת החסידות ההווים לברכה אל הכלל ואל הפרט."

כשאדם נמצא ברוגע ובענווה, הוא מצליח להעריך ולשמור על הבסיס הבריא של השכל והיושר.

ורק אז, כשהבסיס חזק, אפשר לבנות עליו קומה שנייה - חכמה (פילוסופיה/לימוד עמוק) וחסידות (רוחניות גבוהה).

רוחניות וחכמה שנבנו על גבי "הקומון סנס" והמוסר הטבעי, לא יהיו מסוכנות או מנותקות. הן יהיו ברכה, גם לאדם עצמו (הפרט) וגם לחברה כולה (הכלל).

לסיכום במילים פשוטות:

לפני שאתה מנסה להיות פילוסוף ענק או צדיק וקדוש שמרחף בעליונים, תוודא שלא איבדת את השכל הישר ואת המוסר האנושי הבסיסי. אל תיתן לתחכום אינטלקטואלי או ל"היי" רוחני לגרום לך לאבד את האנושיות הפשוטה. רק אם תהיה נטוע חזק בקרקע של מוסר והיגיון בריא מתוך ענווה ורוגע, הרוחניות והחכמה שלך יפרחו ויביאו ברכה לעולם.

למצוא את האמת שבהגזמה

כשהנשמה השירית העדינה, הצופה את הגדולות העליונות, טרם שנתבססו אצלה במעמדן המסודר, משתפלת לשיחה מעשית בעסקי עולם הזה המוגבלים, הרי היא נכשלת בכל שעל בגיזומים, שהתוכן הפרטי שלהם הוא שקר, וצריך איש המעלה למצא את היסוד המלהיב, שרוח השקר יוצא משם בתכונתו השירית, ויתקן את תוכנו בכינוס פנימי, מבלי להוציא הרוח בדברים בטלים, ואז הולך הרעיון לעומת הגדולות השמימיות, שהגוזמא היותר גדולה היא רק הצעה היותר זעירה לעומתן. ואם התוך שטף הרוח ההולך ומתרומם, מתנשא ממעל לכל גבול, יבולטו לפעמים איזה אותיות גוזמאיות, היה יהיו כשגגה היוצאת מלפני השליט, ויעשו גם הם את תפקידם, ושיחות חולין כאלה היה יהיו למקור ברכה ותלמוד.

"כשהנשמה השירית העדינה, הצופה את הגדולות העליונות, טרם שנתבססו אצלה במעמדן המסודר, משתפלת לשיחה מעשית בעסקי עולם הזה המוגבלים, הרי היא נכשלת בכל שעל בגיזומים, שהתוכן הפרטי שלהם הוא שקר..."

הסבר: כאשר אדם בעל נשמה רגישה ורוחנית (נשמה שירית), שחי בתוך עולמות של מושגים נעלים ואינסופיים, מנסה "לרדת" ולדבר על ענייני חולין פשוטים ויומיומיים – נוצר פער. מכיוון שהתובנות הרוחניות שלו עדיין לא התארגנו אצלו בצורה שכלית ומסודרת, כשהוא מנסה להביע אותן דרך המציאות המוגבלת, המילים שלו יוצאות כ"גוזמאות". במבחן העובדות היבש, הדברים נראים כשקר, כי הם לא מדויקים מבחינה מציאותית.

"...וצריך איש המעלה למצא את היסוד המלהיב, שרוח השקר יוצא משם בתכונתו השירית, ויתקן את תוכנו בכינוס פנימי, מבלי להוציא הרוח בדברים בטלים..."

הסבר: הרב קוק אומר ש"איש המעלה" (האדם הרוחני עצמו או מי שמקשיב לו) לא צריך לפסול את הדברים כשקר מוחלט. במקום זאת, עליו לחפש את השורש – מהי ההתלהבות הנשמתית שגרמה להגזמה הזו? השקר הוא רק חיצוני, אבל המקור שלו הוא רגש פיוטי אמיתי וגבוה. האדם צריך לקחת את האנרגיה הזו, "לכנס" אותה פנימה ולזכך אותה, במקום לבזבז את אותה עוצמה רוחנית על דיבורי סרק והגזמות חסרות ערך.

"...ואז הולך הרעיון לעומת הגדולות השמימיות, שהגוזמא היותר גדולה היא רק הצעה היותר זעירה לעומתן."

הסבר: כאשר האדם מצליח להפנות את אותה נטייה ל"גוזמה" כלפי הנושאים הרוחניים והאלוהיים, הוא מגלה דבר מפתיע: בעולם הרוחני, אי אפשר באמת להגזים. המציאות האלוהית היא כל כך אינסופית, שגם התיאור הכי "מוגזם" שנשמע דמיוני לחלוטין, הוא עדיין רק תיאור זעיר וחלקי לעומת הגדולה האמיתית של השמיים. בעולם הזה הגוזמה היא שקר, אך בעולם הרוח היא תת-הערכה.

"ואם התוך שטף הרוח ההולך ומתרומם, מתנשא ממעל לכל גבול, יבולטו לפעמים איזה אותיות גוזמאיות, היה יהיו כשגגה היוצאת מלפני השליט, ויעשו גם הם את תפקידם, ושיחות חולין כאלה היה יהיו למקור ברכה ותלמוד."

הסבר: לסיכום, אומר הרב: אם תוך כדי שהאדם מתעלה ברוחו ופורץ את גבולות המחשבה הרגילים, נפלטות לו פה ושם מילים מוגזמות או לא מדויקות, אין להחמיר איתו. הן נחשבות כ"שגגה היוצאת מלפני השליט" (ביטוי חז"לי לטעות של אדם גדול שיש לה השפעה חיובית למרות הטעות). אפילו הדיבורים הפשוטים וה"מוגזמים" כביכול של אדם כזה הופכים להיות מקור ללימוד ולברכה, כי הם חושפים את עוצמת החיים והקודש שבוערת בתוכו.

המסר המרכזי: השקר שבגוזמה נובע לעיתים לא מרצון לרמות, אלא מחוסר יכולת של נשמה גדולה להצטמצם לתוך המילים הקטנות של העולם הזה. התפקיד שלנו הוא למצוא את האמת הפנימית שמסתתרת מאחורי ה"גוזמה" ולנתב אותה למקומות נשגבים.

Man Bravely Resigns From Trump Administration At Great Cost Of Doing Podcast Tour, Getting Book Deal

NEW YORK CITY — Joe Kent has resigned from the Trump administration despite the fact that doing so will lead to him being invited on a podcast tour and getting a six-figure book deal.

Kent resigned as Director of the National Counterterrorism Center (NCTC), declaring that he could no longer in good conscience refuse all the offers to go on popular podcasts.

"I wish I had any other choice but to write a tell-all book about my experiences in the Trump administration," sighed Kent. "It pains me deeply to leave my post, knowing that every news organization in the world will be desperate to give me fawning interviews. I do not lightly leave behind the great men and women I have worked with, everyday heroes that sadly will never get to go on a world podcast tour."

Kent was appointed by President Trump in 2025 to lead the NCTC, lasting only seven months before bravely leaving his position. "It takes enormous courage to leave a government position for fame and money," said CNN correspondent Kaitlan Collins. "We salute the tremendous sacrifice that Kent has made to travel the country raking in cash."

At publishing time, Kent had announced he was reluctantly accepting a lucrative speaking tour across college campuses.

Kevin The Janitor Now Most Senior Military Official Left In Iran

TEHRAN — Following the latest round of U.S. and Israeli airstrikes in the country, Kevin, the janitor at the Office of the Supreme Leader, was officially recognized as now being the most senior military official left in Iran.

Over the last few weeks, U.S.-led strikes have almost completely annihilated the Ayatollah's regime and the Iranian military chain of command, leaving Kevin as the highest-ranking member of government personnel left in the entire country.

"Me? Really? Wow, nobody told me I got promoted!" Kevin reportedly said upon hearing the news. "I just scored the janitor job a couple of months ago, so I figured it would take a long time for me to work my way up the food chain. Little did I realize that I'd end up running the whole place so quickly. It just goes to show you what can happen when you work hard, think positively, and take the day off when a foreign superpower launches a full-scale air assault on your bosses."

Sources with knowledge of the current Iranian power structure revealed that an extensive list was made of all remaining government personnel, with Kevin standing out as the one with the highest rank and most extensive experience. "We're all looking to him now," one insider said. "With everyone else wiped out, it's up to Kevin to steer the ship. And clean the toilets, still."

At publishing time, it had been announced that Kevin had been eliminated by a U.S. drone strike, leaving Mike, the homeless guy who sits outside the Office of the Supreme Leader, in charge.