The Metaphysics of Chaos: An Analysis of Amalek as the Anti-Form

Abstract

This lecture provides a profound phenomenological and theological examination of the nation of Amalek. Moving beyond a historical account, the speaker—relying heavily on the Maharal of Prague—defines Amalek not merely as an enemy combatant, but as a metaphysical force representing Mikreh (randomness/chance). This force stands in diametric opposition to the concept of Divine Form (Tzurah) and Purpose (Tachlit). The lecture juxtaposes Amalek against the archetypes of Egypt (Chomer/Matter) and Canaan (Tzurah M’shubedet/Subjugated Form), positioning Israel—specifically through the merit of Avraham’s "dust and ash"—as the bearer of "Divine Form" and the only force capable of neutralizing the entropy of Amalek.

1. The Exegetical Problem: The Definition of Amalek

The lecture begins by interrogating the Midrashic definitions of Amalek found in Midrash Tanchuma.

Etymology: The name Amalek is parsed as Am Yelek (a people like the locust/bruely fly), suggesting a creature that descends rapidly and consumes.

The Canine Metaphor: The Midrash defines Amalek as "a people who come to lick the blood of Israel like a dog."

The Central Question: Why is "licking blood" the defining trait? While Amalek committed genocide and war, the act of killing seems far more significant than the subsequent licking of blood. The speaker argues that the specific imagery of the dog and the act of licking reveals the ontological essence of Amalek. Killing is a means; the gratification derived from the reduction of life (blood) to mere biological matter is the goal.

2. The Philosophical Framework: Matter, Form, and Ash

To understand Amalek’s unique position, the lecture utilizes the Aristotelian dichotomy of Matter (Chomer) and Form (Tzurah), as interpreted by the Maharal. This framework is anchored by the contrasting metaphors of the "Donkey" (Egypt) and the "Ash" (Avraham).

Egypt represents Raw Matter (Chomer):

Egypt is compared to a donkey (Chamor), sharing the root with Chomer.

They represent physical density, stubbornness, and a lack of spiritual refinement. They are the "flesh of donkeys"—matter that resists form, wishing to remain in a state of unshaped potentiality and physical desire.

Canaan represents Subjugated Form (Tzurah M’shubedet):

Canaan is described as "cursed" and a "servant of servants."

A servant has no independent self-definition; his "form" is imposed entirely by his master. This represents a spiritual or intellectual reality that cannot transcend the physical world; it is limited and ultimately trapped by the material.

Israel (Avraham) represents Sublimated Matter (Efer/Ash):

The lecture analyzes Avraham's self-definition: "I am but dust and ash" (Afar va'Efer). Ash is distinct from mere dust. Ash is the byproduct of matter that has been consumed by fire.

If "Fire" represents the spiritual intellect or the Soul, then "Ash" represents physical matter that has been entirely sublimated by the spirit.

Unlike the Chomer of Egypt, which resists the spirit, Avraham’s "Ash" is matter that has lost its stubbornness and independent desire. It is pure essence, having been "burned through" by devotion to God. This state allows Israel to possess Divine Form (Tzurah Elokit)—an independent, intrinsic form that dictates reality rather than being defined by it.

3. The Ontology of Amalek: The Theology of Chance (Mikreh)

Amalek fits neither the category of Egypt (Matter) nor Canaan (Immanent Form). Instead, Amalek represents the void between them.

"On the Way" (Ba’Derech): The Torah emphasizes that Amalek attacked Israel "on the way" out of Egypt. The "way" is a liminal space—Israel had left the domain of Matter (Egypt) but had not yet entered the domain of Holy Form (Eretz Yisrael/Canaan).

The Ideology of Coincidence: The verse states Asher Karcha Ba’derech ("who happened upon you on the way"). The Maharal interprets Karcha as derived from Mikreh (coincidence/chance).

Amalek’s entire worldview is the denial of Divine Providence and purposeful history. They claim that there is no trajectory, no destination, and no higher meaning. Everything is random.

By attacking "on the way," they attempt to prove that the journey has no goal, that Israel is merely wandering in a chaotic universe.

4. The Metaphor of the Dog and Blood

The lecture returns to the initial question regarding the "licking of blood."

The Dog: In Kabbalistic thought (Zohar), the dog is the "insolent one" who cries "Give, Give" (Hav, Hav). It represents a force that takes but never gives—total selfishness and consumption without creation.

Blood as Form: Blood (Dam) is the vessel of the Soul (Nefesh). It represents the vitality and form of the human being.

The Licking: When Amalek licks the blood, they are essentially nullifying the human form. They take the Nefesh, the seat of purpose and form, and consume it as if it were mere food. This is the ultimate degradation: turning the spiritual "Form" of Israel into a meaningless "Event" (Mikreh) to be consumed by a beast. It represents the triumph of chaos over purpose.

5. The "Cut" of the Covenant and Sexual Morality

The lecture touches upon the sexual morality of the nations versus Israel to further illustrate these concepts:

Sexual Immorality (Znut) as Chaos: Znut represents interaction without form, commitment, or definition—a relationship based purely on the moment, on chance (Mikreh). This is the behavior of the "matter" (Egypt) which refuses to be bound by the "form" of marriage and covenant.

Amalek’s Attack on the Covenant: The Midrash states Amalek cut off the Milah (circumcisions) of the Israelites and threw them heavenward. This was an attack on the physical symbol of "Form" imprinted on the body. They sought to return the body to its unformed, natural, "material" state, mocking the idea that the physical body can bear a divine seal.

6. Conclusion: The War of Memory

The command to "Remember Amalek" (Zachor) is a spiritual imperative to uphold Form and Truth against the encroachment of Chaos.

The Merit of Ash: The Midrash states that the command to destroy Amalek is given to the children of Avraham because he said "I am dust and ash." Only a people who have sublimated their own materiality (becoming "Ash") possess the spiritual "Form" strong enough to counter the randomness of Amalek. If Israel were merely "Matter" (like Egypt), they would be subject to the chaos of Amalek.

The Victory: Israel’s victory is the assertion that life is not a random accident (the Amalekite view) nor purely material (the Egyptian view). Rather, it is the imposition of Divine Truth (Emet) onto the world. By remembering, Israel solidifies its "Form" and proves that history is a guided path toward a divine destination.

Key Hebrew Terms Used:

Chomer (חומר) – Matter/Materiality (Linked to Chamor/Donkey).

Tzurah (צורה) – Form/Essence.

Efer (אפר) – Ash (Sublimated Matter).

Mikreh (מקרה) – Chance/Coincidence/Randomness.

Derech (דרך) – The Way/Path/Trajectory.

[עפ"י תורת מו"ר זצ"ל]

Yisro-Sinai-Aseres Hadibros-Mizbeach

1. The "Yisro" vs. "Sinai" Distinction

There is a fundamental shift in the parsha. Yisro brings advice (how to set up a court system), while God gives Torah.

Administrative Wisdom vs. Revelation: Yisro's system (the 10s, 50s, 100s, 1000s) is essentially "Universal Wisdom" (Chochmah). It’s logical and efficient.

The Lesson: The Torah purposely places this human wisdom before the Divine revelation. This teaches that Torah does not come to replace human logic or social organization; it comes to rest upon it. You must first be a functioning, organized human being (the "Yisro" stage) before you can become a vessel for the Infinite (the "Sinai" stage).

2. The Mechanics of Hearing (The Shofar)

The Sound of the Void: A Shofar is unique because it is a "hollowed-out" object. At Sinai, the Shofar blast grew "continually louder."

The Insight: Usually, a sound fades as it travels. A sound that gets louder indicates it is coming from a source that is "becoming" or expanding. This represents the idea that Sinai wasn't a one-time broadcast; it was the opening of a "hole" in reality through which the Infinite continues to pour. The "loudness" is our increasing capacity to perceive that void.

3. The Definition of "Nationhood"

A Kingdom of Priests: We are called a Mamlechet Kohanim (Kingdom of Priests). A "Kingdom" usually implies a hierarchy with a king at the top. A "Priest" is an intermediary.

The Paradox: If everyone is a priest, who are they intermediating for? The Jewish "nation" is not defined by its internal social structure, but by its collective relationship to the Outside (God). We are a "Kingdom" where every citizen is an ambassador to the Infinite.

4. "The Mountain Over Their Heads"

The Midrash says that God held the mountain over the Jews' heads like a tub.

The Illusion of Choice: This isn't about physical coercion, but about Clarity. When you see the Truth with absolute, 100% clarity, "choice" effectively disappears because no sane person would choose otherwise.


The Goal: The rest of Jewish history is the process of finding that same commitment in the "dark," where the mountain isn't visible, and choosing it anyway.

-----

The Ten Commandments are the blueprint for how the Infinite (God) intersects with the Finite (Man).

1. The Structure: 5 + 5 = 1

While we often see the two tablets as "Religious duties" (1–5) vs. "Social duties" (6–10), in fact they are parallel mirrors:

The Reflection: Each commandment on the first tablet has a structural correspondence to the one opposite it on the second.

Example: Commandment #1 (I am Hashem) corresponds to Commandment #6 (Do not murder). Why? Because to murder a human being—who is created in the image of God—is the ultimate "denial" of the existence of God. If God is the source of life, extinguishing life is a declaration that God (the "I am") is not present.

2. Commandment #1: Reality vs. Belief

"I am Hashem your God" is not a command to believe in God (as one might believe in a theory).

The Definition of "I": God introduces Himself not as a Creator, but as the one who "took you out of Egypt." 

The Insight: Egypt (Mitzrayim) represents "limitations" or "constrictions." The first commandment is the definition of Reality: that there is a force that transcends the boundaries of nature and history. To "know" God is to recognize the possibility of breaking through your own personal "Mitzrayim."

3. The "Voice" that Never Ends

The Midrash states that the voice at Sinai "did not cease" (Kol \ Gadol \ V’lo \ Yasaf).

Sinai was not a broadcast that finished, but the opening of a frequency. The "Ten Words" are the fundamental vibrations of the universe.


The Goal of Study: We don't "learn" Torah to gain new information; we learn to tune our own internal "receiver" to that ongoing frequency. The Commandments are the tuning knobs that align our character with the frequency of the Infinite.

4. Coveting (#10) and the Root of Identity

Many struggle with the Tenth Commandment: "Do not covet." How can God command a feeling?

The Psychological Structure: Coveting is the result of an identity crisis. If you truly understood your own unique "framework"—your specific role in the world—it would be impossible to want what someone else has.


The Logic: Wanting your neighbor's house is essentially wishing you were your neighbor. But if you were your neighbor, you wouldn't be you. Therefore, coveting is a logical "short circuit" where a person rejects their own existence.

5. The "Altars" of Earth and Stone

At the end of the parsha, the Torah discusses building an altar. The contrast:

Natural vs. Artificial: There is a prohibition of using iron (the tool of war/shortening life) on the stones of the altar (the tool of peace/lengthening life).


The Synthesis: This serves as the "Framework" for the entire parsha: The goal of the Ten Commandments is to take the "stones" of the physical world and turn them into a place where the Divine can rest—without using the violent, coercive "iron" of human ego.

The Ten Commandments are not an "addition" to life; they are the instruction manual for the mechanism of life itself. [רמ"ו] 

The Dust and the Void: A Metaphysical Analysis of the War Between Israel and Amalek

Introduction: The Cosmic Confrontation

The existential conflict between the Nation of Israel and Amalek extends far beyond a historical tribal feud over territory. It represents a clash of cosmic proportions regarding the very purpose of creation and the validity of meaning in history. The lecture posits that this war is fought between two opposing orientations toward existence: the "Holy Beginning" (Reshit) represented by Israel, which necessitates a purposeful future, and the "Anti-Beginning" represented by Amalek, a force of chaos and nihilism that seeks to sever the connection between cause and effect, rendering history a random sequence leading to the void.

The Duality of Reshit: Purpose vs. Nihilism

Central to understanding this conflict is the exegetical analysis of the word Reshit (Beginning). For Israel, being the "beginning" acts as a guarantee of eternity. As stated in Jeremiah 2:3, "Israel is holy to the Lord, the first (Reshit) of His produce." Just as a seed contains the teleological blueprint of the tree, Israel’s status as Reshit implies an inherent obligation to reach a redemptive conclusion (Acharit). Their existence dictates that the Divine plan must reach fruition; to destroy them is to attempt to unwrite the script of the Creator.

Conversely, Amalek is described in the prophecy of Balaam as "the first (Reshit) of the nations," yet "his end shall be everlasting destruction" (Numbers 24:20). Amalek represents a beginning that leads nowhere—a "counter-beginning" defined by arrogance and disconnect. While the Holy Reshit dictates a future, the Amalekite Reshit dictates its own cessation. It is a static force attempting to prove that the "End" is unreachable and that existence is an accident devoid of divine providence.

The Ontology of Abraham: Dust and Ashes

The metaphysical arsenal used in this war is derived from the identity of the patriarch Abraham. In Genesis 18:27, Abraham declares, "I am but dust and ashes" (Anochi Afar v’Efer). While often interpreted simply as humility, the lecture deconstructs these terms to reveal distinct properties of matter that define the opposing nations.

Afar (Dust) – The Matrix of Growth: Dust is not merely debris; it is soil, the elemental medium of potentiality. It possesses the koach hatzmacha (power of growth). When Abraham identifies as Afar, he aligns himself with the capacity to be the fertile foundation from which the "Tree of Life" (the Jewish people) will spring. It represents the future and the endless potential of becoming.

Efer (Ashes) – The Sterile Remnant: In sharp contrast, Efer represents matter that has been consumed by fire (srufim). Ash is sterile; it has lost its form and its generative capacity. Nothing grows from ash. It represents the end of a process, a state of burnt exhaustion.

By defining himself as "Efer," Abraham embodies a profound spiritual paradox. As "Dust," he is the father of nations and the source of growth. However, as "Ashes," he expresses absolute self-nullification (Bitul) before the Divine. He acknowledges that without the animating force of God’s promise, he is merely a burnt remnant, devoid of independent power. This "holy ash" is the subversion of the ego, a self-sacrifice that allows the Divine will to manifest through him.

Ephraim and the Battle of the Ashes

This duality leads directly to the strategic role of the tribe of Ephraim in the war against Amalek. The lecture draws a homiletic link between the word Efer (Ash) and the name Ephraim (Joseph's son). Ephraim serves as the spiritual heir to Abraham's capacity for "holy ash."

Amalek is conceptually linked to Efer Srufim—the "bad ash" of nihilism and destruction. They are the waste product of history, signifying death and meaninglessness. To combat this, Israel requires a specific counter-force: the ability to take the state of "ash"—of being beaten down or reduced to nothingness—and transform it into a vessel for holiness through humility. This is the legacy of Ephraim. It is no coincidence that Joshua bin Nun, a descendant of Ephraim, is chosen to lead the first war against Amalek. He wields the "holy ash" of Abraham—the power of self-negation and resilience—to neutralize the "sterile ash" of Amalek.

Joshua as the Dynamic Na’ar

Joshua’s victory is further rooted in his description as a Na’ar (youth) who "would not depart from the tent" (Exodus 33:11). In biblical Hebrew, Na’ar shares a root with L’hitan’er—to shake off. While Amalek relies on "cooling" spiritual fervor and attacking stragglers, Joshua represents dynamic vitality. He is the perpetual youth who "shakes off" the dust of stagnation, habit, and the "ashes" of doubt. Unlike the static nature of Amalek, Joshua is in a constant state of renewal, ensuring the continuity from the Reshit to the Acharit.

Conclusion: Restoring Wholeness

The lecture concludes by resolving the tension between the command to "Remember" (Zachor) Amalek’s atrocities and the command to "Blot Out" (Timche) their name. The eradication of Amalek is not merely an act of vengeance but a metaphysical necessity. As long as a force exists that claims existence is random "ash" without purpose, the connection between the Creator and creation is obscured. The "Ashes" of Amalek must be blown away by the "Dust" of Israel—the force of humility and infinite potential—restoring the integrity of the Divine Name and ensuring that the Beginning indeed leads to a purposeful, redemptive End. [עפ"י דברי מו"ר זצ"ל]

The Ontology of Joy: Transforming "End" into "Beginning" in the Month of Adar

Abstract

This lecture analyzes the Talmudic dictum "When Adar enters, we increase joy" (Taanit 29a) through a structural and existential lens. The speaker explores the intrinsic connection between the months of Adar and Nisan, positing that the joy of Adar stems from a theological inversion: the transformation of the "back" (Achor)—representing inferiority, distance, and the end—into the "face" (Panim)—representing primacy, closeness, and the beginning.

Key Themes and Arguments

1. The Juxtaposition of Redemptions (Mismach Geulah L’Geulah)

The lecture begins by examining the Halachic ruling regarding leap years. When there are two Adars, Purim is celebrated in the second Adar to juxtapose the "Redemption of Purim" with the "Redemption of Pesach" (Nisan).

The Thesis: This proximity is not merely chronological (reducing the gap from 60 to 30 days) but essentialist. The goal is to merge the identity of Adar with Nisan, creating a continuous flow of redemption.

Rashi’s Insight: The speaker cites Rashi, noting that the joy of Adar is explicitly linked to the miracles of upcoming Pesach. This implies that Adar does not stand alone; its validity is derived from its connection to Nisan.

2. The Typology of Time: Head (Rosh) vs. End (Sof)

The speaker establishes a binary opposition between the two months:

Nisan: Scripturally designated as the "Head of Months." It represents the Panim (Face)—the beginning, the intentional, the primary, and the direct encounter with the Divine.

Adar: Represents the Sof (End), the Achor (Back/Behind), and the Akev (Heel). In biblical symbolism, the "end" or the "tail" is often associated with weakness, inferiority, and that which is dragged along incidentally rather than intentionally.

3. The Danger of the "Back" (Achor)

The lecture delves into the negative connotations of Achor.

Symbolism: To be "behind" or at the "back" implies being forgotten, secondary, or rejected (e.g., "Cast behind one's back").

The Enemy's Perspective: Haman (representing Amalek) attacks the "stragglers" (hanecheshalim)—those at the tail end. Haman’s philosophy views the "end" (the dispersed Jewish people in exile) as lacking value and distinct identity, perceiving them as mere "tail" separated from the "head."

4. The Miracle of Adar: The Elevation of the Heel

The central argument is that the miracle of Purim effects an ontological reversal (V’nahafoch Hu). Adar functions to reveal that the "End" is not inferior to the "Head," but is inextricably linked to it.

Jacob’s Heel: The speaker utilizes the metaphor of Jacob (Yaakov), whose name contains the root Akev (Heel) yet is attached to the letter Yud (representing the highest Divine thought). This signifies that the lowest point is connected to the highest point.

The Transformation: The joy of Adar lies in the realization that the "Acharit" (End/Aftermath) is not a cessation of hope, but the vessel for Tikvah (Hope).

5. Conclusion: The Existential Comfort

The lecture concludes by applying this concept to the individual psyche.

A person may feel they are in a state of Achor—distant from God, secondary, "at the end," or spiritually low.

The "Redemption of Adar" is the revelation that even in a state of concealment (Hester Panim), the "back" is fully intimately connected to the "face."

Summary of the Joy: True joy arises when the "End" (Adar) is plugged into the "Beginning" (Nisan), forming a circle where the hierarchy of "first" and "last" dissolves. We increase joy in Adar because we recognize that our perceived distance and inferiority are actually integral parts of the Divine redemption process.

[עפ"י שיעור ממו"ר זצ"ל]

Honoring Hashem And Honoring Parents

1. The Ontological Equation: Parents as Divine Partners

The shiur begins by analyzing the Tur (Yoreh Deah 240), which codifies that the honor and reverence due to parents are legally and spiritually equated to the honor and reverence due to God.

Scriptural Parallels: The speaker highlights how the Torah uses identical phrasing for both parties. For honor (Kavod), it says "Honor your father and mother" and "Honor God with your wealth." For fear/reverence (Yirah), it says "A man shall fear his mother and father" and "You shall fear the Lord your God."

The Three Partners: Citing Masechet Kiddushin, the shiur reiterates that a human being is formed by three partners: The Holy One, Blessed be He, the father, and the mother. This is not merely biological; it is a spiritual reality.

Rabbeinu Yona’s Radical Insight: The speaker emphasizes a concept from Rabbeinu Yona’s Iggeres HaTeshuva: Since the world was created for God's glory, and parents are partners in that creation, honoring parents is the mechanism by which one honors God.

The Converse: Consequently, if one does not honor their parents, they are fundamentally failing to honor God. It is impossible to bypass the "junior partners" (parents) to pay homage to the "Senior Partner" (God).

Rav Yosef: This is illustrated by the Amora Rav Yosef, who, upon hearing his mother’s footsteps, would say, "I must rise, for the Shechinah (Divine Presence) is approaching." This was not hyperbole; he understood that the presence of the parent carries the weight of the Divine.

2. The Structural Placement: The Ramban’s Classification

The class explores why Kibbud Av V’Em is located on the first tablet of the Ten Commandments.

Bein Adam LaMakom: Traditionally, the first five commandments concern the relationship between Man and God, while the second five concern Man and Man. By placing parental honor on the first tablet, the Torah classifies it effectively as a Bein Adam LaMakom (Man-to-God) precept.

First and Last Cause: The Ramban explains that God is the "First Father" (the ultimate creator), while biological parents are the "Last Father" (the immediate creators). By training oneself to honor the immediate source of one's existence, one climbs the ladder to recognizing and honoring the Ultimate Source.

3. The "Hava Amina": The Logical Struggle for Hierarchy

A significant portion of the shiur is dedicated to understanding a specific derivation in the Gemara (Bava Metzia 32a) and Tanna D'bei Eliyahu.

The Problem: The Torah must explicitly state: "You shall fear every man his mother and his father, and keep My Sabbaths: I am the Lord your God" (Leviticus 19:3). Why is the clause about Shabbos necessary here?

The "Hava Amina" (Initial Assumption): Because the honor of parents is so equated with the honor of God, one might logically assume (the Hava Amina) that if a father commands his son to violate the Sabbath or eat non-kosher food, the son should obey. The logic creates a potential contradiction: If honoring the father is honoring God, perhaps obeying the father's command to sin is actually the correct fulfillment of God's will.

The Resolution: The verse concludes "I am the Lord your God" to establish hierarchy. The Gemara explains: "You and your father are both obligated to honor Me." Therefore, the parents' authority is derivative; they cannot command the violation of the Source of their own authority.

4. Halachic Conflict: "Give Me Water" vs. The Mitzvah

The shiur moves from theory to practical law (Halacha) regarding conflicting duties.

The Scenario: A father asks for water at the exact moment a mitzvah becomes available to the son (e.g., burying the dead or attending a funeral).

The Distinction:

Mitzvah that cannot be done by others: If no one else can perform the mitzvah, the son must leave the father and perform the mitzvah. Why? Because the father is also obligated in that mitzvah. Even if the father isn't personally doing it, he is subject to the Commander who ordered it.

Mitzvah that can be done by others: If the mitzvah can be delegated, the son should perform Kibbud Av (get the water) and let someone else do the mitzvah.

The Insight: The speaker argues that if Kibbud Av were merely a subset of obeying God, one might think any direct command from God (a mitzvah) should override the father's request. The fact that we prioritize the father when the mitzvah can be delegated proves that Kibbud Av has independent standing as a supreme obligation, superseded only when there is an unavoidable direct conflict with the "Senior Partner."

5. The Meshech Chochmah: Transmission of Tradition

Finally, the shiur cites the Meshech Chochmah to explain the "Reason for the Mitzvah" (Ta'ama D'kra).

Beyond Gratitude: While gratitude (Hakaras HaTov) is important, it is not the primary driver of this commandment.

The Chain of Sinai: The validity of the Torah rests on the Masorah (tradition)—the fact that millions stood at Sinai and told their children, who told their children.

The Danger of Disrespect: If a generation views their parents as archaic, foolish, or unworthy of honor, the chain of transmission snaps. If the parent is not credible, then the story of Sinai they tell is not credible.

Conclusion: Therefore, honoring parents is the bedrock of Jewish faith. It is the vessel through which the revelation at Sinai is carried through history. Without Kibbud Av V’Em, there is no Torah.

The Architecture of Eternity: The Intertwined Covenants of Torah and David

In the tapestry of Jewish thought, the concepts of "eternity" and "truth" are often viewed as abstract ideals. However, through the lens of Parshas Yisro and the historical narrative of King David, we discover that eternity is a legal and ontological structure built upon the foundation of the Oral Tradition (Mesorah).

1. The Philological Anchor: The Mystery of the "Full" L’olam

The discourse begins with a linguistic anomaly noted by the Baal HaTurim. In the Hebrew Bible, the word L’olam (forever/eternity) is almost always written in a "deficient" form (missing the letter vav). There are, however, two notable exceptions where the word is written "full" (malei), with the vav:

Regarding Moshe Rabbeinu: "And they will also believe in you forever" (Exodus 19:9).

Regarding Ammon and Moab: "You shall not seek their peace or their welfare... forever" (Deuteronomy 23:7).

At first glance, these two verses appear diametrically opposed. One establishes the eternal veracity of Moshe’s prophecy and the Torah; the other establishes an eternal exclusion of the nations of Ammon and Moab from the Jewish congregation. Yet, as the Zos L’Yaakov elucidates, the legitimacy of the House of David sits precisely at the intersection of these two "eternities."

2. The Crisis of Legitimacy: David and the Moabite Ban

The central drama of King David’s life was not merely his battles with Goliath or the Philistines, but a legal battle regarding his very identity. As a descendant of Ruth the Moabite, David’s right to enter the "Congregation of God" was fiercely contested.

The Talmud (Yevamos 76b) describes the scene where Doeg HaEdomi, a master of the Written Law, challenged David’s fitness for kingship. He argued that if Moabites are eternally banned, David is a product of an illicit union. This was not a minor genealogical quibble; it was an existential threat to the concept of Malkhus Beis David (the Davidic Monarchy).

3. The Sword of the Oral Law: Halacha L’Moshe MiSinai

The resolution to this crisis came from Avner ben Ner and was finalized by Amasa ben Yether. They relied on a tradition that clarified the written ban: "An Ammonite man is forbidden, but not an Ammonite woman; a Moabite man is forbidden, but not a Moabite woman."

This distinction—crucial for the survival of David's line—cannot be derived through human logic alone. It is a Halacha L’Moshe MiSinai, a law given directly to Moshe at Sinai that exists outside the parameters of hermeneutic debate.

Amasa ben Yether famously "girded his sword like an Ishmaelite" and declared that anyone who challenged this oral tradition deserved death. This act was not mere bravado; it was a defense of the integrity of the Mesorah. If the Oral Law could be undermined by the literalist logic of a Doeg HaEdomi, then the eternity of the Torah itself was at risk.

4. The Synthesis: Why the Covenants are One

The "full" L’olam connects these two points to teach us a singular truth: The eternity of the Davidic Monarchy is entirely dependent on the eternity of the Oral Torah.

If the Torah’s eternity (L’olam by Moshe) were only literal/written, David would be excluded.

By linking Moshe’s eternity to the "forever" of the Ammonite/Moabite ban, the Torah signals that David’s legitimacy is protected by the same eternal seal that protects Moshe’s prophecy.

So the House of David is not an external addition to the Jewish people, but an outgrowth of the Torah’s own internal logic. The Davidic covenant is "ordered in all things and secure" (Arucha va-kol u-shmura) because it is anchored in the absolute, unchangeable tradition passed from Moshe to the Elders.

Conclusion

Ultimately, the "Full L’olam" represents a reality that is complete and lacking nothing. Just as the Torah of Moshe is an eternal guide that can never be substituted or altered, the Kingship of David is an eternal institution that can never be revoked. The two are one: the Monarchy is the political expression of the Torah’s eternal truth, and the Oral Law is the legal bridge that allows that Kingship to exist. Through this connection, we find the strength of our faith—anchored in a tradition that survived the logic of its detractors and remains the "eternity of Israel."

HaGaon R' Shaul Brus ztz"l

הגאון ר' שאול ברוס זצ"ל

הרהורים וזכרונות ליום ההלולא בחג מתן תורה

הרב אהרן שפירא

עורך קול יעקב

לייקוואד

לזכר נשמות מורי ורבי הגאון ר' שאול בן ר' מנחם מענדל ברוס זצ"ל ר"מ בישיבת בית התלמוד בעמ"ח ספר מנחת שאול.

נולד בשנת תרע"ט בסבין שבפולין ונפטר ב' שבועות תשס"ח ונטמן בהר יהודה שבקוינס סמוך להג"ר שלמה היימן זצ"ל ועוד גדולי ארה"ב.

זאת התורה אדם כי ימות באהל – איתא במסכת ברכות (ס"ג) אמר ר"ל מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עלי' שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל עיי"ש. אצל אדם כזה זכיתי ללמוד שתי שנים ה"ה מו"ר הגוצ"ל תלמיד מרן הגאון רבש"י ר' ברוך בער זצ"ל ראש ישיבת קמניץ בעל ברכת שמואל.

כשרבינו הי' עדיין ילד בישיבה קטנה – פגעו פעם בדרך, המשגיח רוחני ושאלו: ילד מה אתה חושב – ואמר לו המשגיח בן תורה צריך תמיד לחשוב בתורה אפילו חוץ מכותלי הישיבה. וכן הי' אצל רבינו אפילו כשהי' חוץ מהישיבה הי' ניכר עליו שהוא עוד בישיבה.

למעלה מחמישים שנה אמר שיעוריו הנפלאים בישיבה, וגם שיעורי עיון לבעלי בתים בלילה בבית הכנסת קאפיטשניץ, (שמעתי מזקני חסידי קאפיטשניץ כשרבינו ביקש רשות מהאדמו"ר זצ"ל לומר השיעור בבית מדרשו, אמר לו על דבר גדול כזה לא צריך לבקש רשות). בשיעורי לבעלי בתים גמר ש"ס בעיון כמה פעמים. רבינו אמר יותר משלשים ושלשה אלף שיעורים! השיעורים מסר בכל כוחותיו ולפעמים עד כדי זיעה אף ביום קר.

בשנת תרצ"ט בפרוץ המלחמה העולמית עברו הרבה ישיבות לוילנא ע"פ פקודת מרן הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל ונכללו ביניהם ישיבת מיר וקמניץ. בחודש חשון בשנת ת"ש שני שבועות קודם פטירתו (יומא דהילולא של הגרב"ב הי' ה' כסלו) נכנס ר' ברוך בער זצ"ל לישיבת מיר ושאל את הבחורים בזה הלשון: וואס מאכט איר! מבקשי השם. והסביר דבן תורה אמיתי צריך להיות מבקש, שכל פעם צריך לבקש יותר, ורק ע"י הנהגה כזו יכול להיות בן תורה אמיתי. ואמר רבינו ביאור שבן תורה אינו רק מי שמצוי בכותלי הישיבה אלא אחד שהוא מבקש ה', למשל מי שאבד הרבה כסף הרי מבקש אותו יומם ולילה ללא הרף – וכן צריך להיות בתורה אף שאין דין בתורה שצריך להיות עמל אלא החיוב הוא שצריך להיות מבקש ה' וממילא הוא עמל בתורה.

כשהישיבה (קמניץ) הי' בוילנא חלה ר' ברוך בער זצ"ל, וע"פ פקודת חתנו הגאון ר' ראובן גרוזובסקי זצ"ל שלח שני תלמידים לקבר הגר"א מווילנא להתפלל עליו, אחד מהם הי' רבינו. וזה הי' חידוש אצלם שרבינו שהי' מהתלמידים הצעירים נבחר מכולם להתפלל עליו. בחליו של ר' ברוך בער זצ"ל זרקו הרבה תלמידים קוויטלעך לתוך קברו שרבם יתפלל עליהם שיחיו המלחמה, אבל רבינו כתב שיזכה להבין תורת רבו.

בימות המלחמה הלך מגולה אל גולה וסבל רבות רעות ובכל זאת התוה"ק היתה מחית נפשו. בקונטרס שם שמואל (מאת הג"ר שמואל אורנשטיין זצ"ל) סיפר שכאשר הי' ביחד עם רבינו בבוכרה בה שרר קור נורא ולא הי' במה להתחמם, ראיתי את ר' שאול דרך חלון איך שהוא שוכב במטה מעוטף בסדינו והרשב"א בידו! עוד סיפר ראיתי אותו בשהותו בבית החולים כאשר עבר עליו יסורים אשר אנשים מן השורה אינם מסוגלים להתרכז מחמתן, ואילו הוא ישב במטת חוליו עם הספר "קרן אורה" והכין שיעורים על מסכת יבמות.

The Gaon Rabbi Shaul Brus zt”l

Reflections and Memories for the day of his Hilula (anniversary of passing) on the Festival of the Giving of the Torah (Shavuot)

By Rabbi Aharon Shapira, Editor of Kol Yaakov, Lakewood.

In memory of the soul of my teacher and master, the Gaon Rabbi Shaul, son of Rabbi Menachem Mendel Brus zt”l, a Rosh Mesivta in Yeshivat Beit HaTalmud, and author of the book Minchat Shaul.

He was born in the year 5679 (1919) in Savin, Poland, and passed away on the second day of Shavuot 5768 (2008). He is buried in the Har Yehuda cemetery in Queens, near the Gaon Rabbi Shlomo Heiman zt”l and other giants of the USA.

"This is the Torah: A man who dies in a tent" – It is stated in Tractate Berachot (63a): Reish Lakish said, "From where do we know that words of Torah are only established in one who kills himself over it (i.e., dedicates his life completely)? As it is written, 'This is the Torah: A man who dies in a tent'." I merited to study for two years with such a man, my teacher, the righteous Gaon, a student of our master the Gaon, Rabban Shel Yisrael, R' Boruch Ber zt”l, Rosh Yeshiva of Kamenitz and author of Birkat Shmuel.

When our teacher was still a child in Yeshiva Ketana, the Mashgiach Ruchani met him on the road and asked him: "Child, what are you thinking?" The Mashgiach told him, "A Ben Torah (Torah scholar) must always think in Torah, even outside the walls of the Yeshiva." And so it was with our teacher; even when he was outside the Yeshiva, it was evident upon him that he was still [mentally] in the Yeshiva.

For over fifty years he delivered his wonderful lectures in the Yeshiva, as well as in-depth (Iyun) lectures for laypeople (Baalei Batim) at night in the Kapitchnitz Synagogue. (I heard from the elders of the Kapitchnitz Chassidim that when our teacher asked permission from the Admor zt”l to say the lecture in his study hall, he told him, "For such a great thing, one does not need to ask permission.") In the lectures for laypeople, he finished the entire Shas (Talmud) in depth several times. Our teacher said more than thirty-three thousand lectures! He delivered the lectures with all his strength, sometimes to the point of sweating even on a cold day.

In the year 5699 (1939), at the outbreak of the World War, many Yeshivas moved to Vilna by order of the Gaon R' Chaim Ozer zt”l, including the Yeshivas of Mir and Kamenitz. in the month of Cheshvan 5700 (1939), two weeks before his passing... R' Boruch Ber zt”l entered the Mir Yeshiva and asked the young men in this language: "Vas macht ir! Mevakshei Hashem" (How are you doing! Seekers of God). He explained that a true Ben Torah must be a "Seeker," that every time one must seek more, and only through such conduct can one be a true Ben Torah. Our teacher said in explanation that a Ben Torah is not just someone found within the walls of the Yeshiva, but one who seeks God—for example, someone who lost a lot of money seeks it day and night without ceasing. So too must one be in Torah; even though there is no specific law in Torah that one must be "toiling," the obligation is to be a "Seeker of God," and consequently, he toils in Torah.

When the Yeshiva (Kamenitz) was in Vilna, R' Boruch Ber zt”l fell ill. By order of his son-in-law, the Gaon R' Reuven Grozovsky zt”l, two students were sent to the grave of the Vilna Gaon to pray for him; one of them was our teacher. This was a novelty to them, that our teacher, who was among the younger students, was chosen from everyone to pray for him. During R' Boruch Ber's illness, many students threw notes (kvitlech) into his grave [asking] that their Rabbi pray for them to survive the war, but our teacher wrote that he should merit to understand the Torah of his Rabbi.

During the days of the war, he went from exile to exile and suffered many evils, yet the Holy Torah was the sustenance of his soul. in the booklet Shem Shmuel (by the Gaon R' Shmuel Orenstein zt”l), he related that when he was together with our teacher in Bukhara, where a terrible cold prevailed and there was no way to keep warm, "I saw R' Shaul through a window, lying in bed wrapped in his sheet with a Rashba in his hand!" He further related, "I saw him during his stay in the hospital while he underwent suffering that ordinary people could not focus through, yet he sat on his sickbed with the book Keren Orah and prepared lectures on Tractate Yevamot."

בהקדמה לספר מלחמת יהושע (הרה"ג ר' יהושע בעלסקי זצ"ל) שהי' מתלמידי הגרב"ב זצ"ל כתב, כשהלך ליקח פרידת שלום מרבו ר' ברוך בער זצ"ל בשנת תרצ"ט בהתחלת המלחמה ורבו ראה האיך הוא מלא פחד יגון ואנחה מהסכנות, בירך אותו ואמר אל תדאג כי אתה בן ישיבה וזכות התורה שאתה לומד תנצל ותבוא בריא ושלם מהמלחמה כי התורה אוהבת את בן תורה. וכשבא לעיר ברנוביץ הלך בלב נשבר אל הצדיק והחסיד הרב הגאון ר' ישראל יעקב המשגיח הישיבה אמר לו ג"כ דברי חיזוק: יש שתי מיני בקשות ותפילות מה שכל אחד מתפלל אל ה'. א) ברוחניות. ב) בגשמיות. אחד מתפלל שאינו מבין ואינו יכול לבאר שיטת הרמב"ם, הרמב"ן והרשב"א, ומתפלל אל ה' שיאיר עליו רוח ממרום להבין שיטת הרמב"ם, או שהוא חולה או שיש שאר מפריעים שאינו יכול לשבת וללמוד ומתפלל שיסיר מעליו כל העכובים והמפריעים שיוכל ללמוד ולהבין את הרמב"ן והרשב"א, זהו נקרא בקשה של רוחניות. ב) מי שמתפלל על גשמיות הן על פרנסה ושאר דברים גשמיים. ואמר שאלו ב' תפילות אינן דומות זו לזו, כי בתהלים כתב דוד המלך קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע ופירש הסבא כי מי שמבקש גשמיות מהקב"ה אז רק ה' קרוב אצלו, אבל מי שמבקש רוחניות מהקב"ה אז יושיע אותו ואמר לו ר' ישראל יעקב זצ"ל כי אתה בן תורה ושאיפתך ומגמתך בחיים הוא שתוכל להמשיך שלשלת הזהב מאבותינו הק' וללמוד תורה ולכן הקב"ה יושיעך ויצילך ותחזור בריא ושלם אל ביתך. ואפשר שזהו כוונת רבינו שהי' מתפלל על הרוחניות וכדברי המשגיח זצ"ל ולכן נתקבל תפלתו וזכה לישועה.

רבינו הי' תובע מתלמידיו להיות עמלים בתורה ולנצל כל רגע. ואמר בשם מו"ר הברכת שמואל שאם אחד יכול ללמוד ביום חמש עשרה שעה ולומד רק ארבעה עשרה שעה וחמשים דקות לא נחשב רק שהוא מבטל עשר דקות של לימוד התורה אלא נחשב שהוא מבטל כל ענין והגית בו יומם ולילה מאותו יום, שהוא חלות אחד של לימוד התורה מן והגית בו יומם ולילה.

רבינו סיפר שבקמניץ הי' בחור אחד שלא הי' מגדולי הבעלי כשרונות בהישיבה אבל הי' מתמיד גדול וכל ערב שבת בקיץ שהי' יום ארוך לא פסיק פומי' מגירסא, וזכה להיות אחד מגדולי ראשי הישיבות. הי' רגיל לומר שחילוק בין בעל כשרון למי שאינו בעל כשרון הוא חמש שנות.

רבינו הביא ראי' לזה מגמ' מגילה (כ"ח) ההוא דהוה תני הלכתא ספרא וספרי ותוספתא ושכיב אתו ואמרו לי' לר"ג ליספדי' מר אמר היכי נספדי' הי צנא דמלא ספרי חסר, פי' רבינו אינו אלא כסל שמלאוהו ספרים ואין מבין מה שבתוכם, שאע"פ ששנה כ"כ עם כל זאת מכיון שלא שימש ולא למד לפני תלמידי חכמים שיבינוהו טעמי המשנה, לא ידע מה הוא שונה. והקשה הבית שמואל (אבן עזרא) דהאיך יכול ר"ג לומר כן הא הדין דכל המתעצל בהספד תלמיד חכם חייב מיתה. ותי' דחכם הוא דוקא אחד שיכול לומר סברות. והוסיף בשם הלבושי מרדכי זצ"ל הגאון ר' משה מרדכי עפשטיין זצ"ל ר"מ חברון, דכל מי שאינו מלומד בדרכי הסברות נקרא עם הארץ. ועוד אמר רבינו כדי להיות פוסק לא מספיק לידע ההלכה אלא צריך להבין דבר מתוך דבר, כדי שיכול לחלק חילוקים ולפסוק כהלכתא.

י"ל עוד עפ"י דברי הסבא מקעלם (מובא בלב אליהו חלק ג' פרשת בחקותי) על הגמ' מגילה (ג') בהא שמלאך בא אל יהושע ביריחו וחרבו שלופה בידו וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה אם לצרינו ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי, ואחז"ל שאמר לו ב' תביעות יש עליך אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה אמר לו על איזה מהן באת א"ל עתה באתי – על ביטול תורה באתי, מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. אמר ר"י מלמד שלן בעומקה של הלכה. ואמר הסבא מקעלם זצ"ל שא"א לומר שלא עסקו אז בתורה כלל, אלא שהי' חסר ההתעמקות בתורה, וראי' לזה שכתוב מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק, אמר ר"י מלמד שלן בעומקה של הלכה, ולא אמרו שלן בעסק התורה אלא בעומקה של הלכה וכדייק קרא, א"כ ודאי שלמדו גם מקודם אלא שהי' חסר להם העומק ועי"ז בא המלאך וחרבו שלופה בידו לכן מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק – שלן בעומקה של הלכה.

In the preface to the book Milchemet Yehoshua (by Rabbi Yehoshua Belsky zt”l), who was a student of R' Boruch Ber zt”l, he wrote: When he went to bid farewell to his teacher R' Boruch Ber zt”l in 1939 at the start of the war, and his teacher saw how full of fear, grief, and sighing he was regarding the dangers, he blessed him and said, "Do not worry, for you are a Yeshiva student (Ben Yeshiva), and the merit of the Torah you study will save you, and you will return safe and sound from the war, because the Torah loves a Ben Torah." When he came to the city of Baranovitch, he went with a broken heart to the righteous and pious Gaon Rabbi Yisrael Yaakov, the Mashgiach of the Yeshiva. He also told him words of strengthening: "There are two types of requests and prayers that one prays to God. A) Spiritual. B) Physical. One prays because he doesn't understand and cannot explain the opinions of the Rambam, Ramban, or Rashba, and he prays to God to shine a spirit from above upon him to understand... or he is sick or has other disturbances... and prays to remove all obstacles... this is called a request for spirituality. B) One who prays for physical things, like livelihood... He said these two prayers are not alike. King David wrote in Psalms, 'God is close to the brokenhearted, and saves the crushed in spirit.' The 'Saba' explained: One who asks for physical things from God, God is merely 'close' to him, but one who asks for spirituality, God 'saves' him." R' Yisrael Yaakov told him, "Because you are a Ben Torah and your aspiration in life is to continue the golden chain of our holy ancestors and study Torah, therefore God will 'save' you... and you will return safe and sound." It is possible this was the intention of our teacher (R' Shaul) who prayed for spiritual matters... and thus his prayer was accepted.

Our teacher demanded of his students to toil in Torah and utilize every moment. He said in the name of his teacher, the Birkat Shmuel, that if one can study fifteen hours a day but only studies fourteen hours and fifty minutes, it is not considered that he merely wasted ten minutes of Torah study; rather, it is considered that he negated the entire concept of "You shall meditate on it day and night" for that day, as it is a single status of studying day and night.

Our teacher related that in Kamenitz, there was a student who was not among the most talented in the Yeshiva, but was a great Masmid (diligent student). Every Friday night in the summer, which was a long day, his mouth did not cease from study, and he merited to become one of the greatest Rosh Yeshivas. He used to say that the difference between a talented person and one who is not is [only] five years [of study].

Our teacher brought proof for this from the Gemara in Megillah (28b): "There was one who taught Halacha, Sifra, Sifrei, and Tosefta, and he died. They came and said to Rav Nachman, 'Let the master eulogize him.' He said, 'How shall we eulogize him? Woe, a basket full of books is missing.'" Our teacher explained: He is nothing but a basket filled with books and does not understand what is inside them... since he did not serve and learn before Torah scholars who would explain the reasons of the Mishnah... The Beit Shmuel asks: How could Rav Nachman say this? Is it not the law that anyone who is lazy in eulogizing a Torah scholar deserves death? He answers: A "Chacham" (Sage) is specifically one who can state Sevarot (logic/reasoning). He added in the name of R' Moshe Mordechai Epstein zt”l, Rosh Yeshiva of Chevron, that anyone not trained in the ways of Sevarot is called an Am Ha'aretz (ignoramus). Our teacher further said that to be a Posek (decisor), it is not enough to know the Halacha; one must understand one thing from another to make distinctions and rule correctly.

One can further answer according to the Saba of Kelm... regarding the Gemara in Megillah (3a) where the angel came to Joshua in Jericho with his sword drawn... The angel said, "I have come now." ... "Regarding the neglect of Torah (Bittul Torah) I have come." Immediately, "Joshua lodged that night in the valley (HaEmek)." R' Yochanan said, "He lodged in the depth (Omka) of Halacha." The Saba of Kelm asked: It is impossible to say they were not studying Torah at all [during the war]; rather, the depth/immersion in Torah was missing. The proof is that it is written immediately that he lodged "in the valley" - interpreted as "in the depth of Halacha." It doesn't say he lodged in the business of Torah, but in the depth, implying they were studying before, but lacked the depth, and for that the angel came. Therefore, he immediately corrected it.

הי' רגיל לומר שרבו ר' ברוך בער זצ"ל הי' כ"כ מעמיק בתלמודו שכשהי' צריך לילך לבית הכסא שהוא מקום שאסור להרהר בתורה היה צריך לחכות כמה רגעים כדי להסיח דעתו מלימוד, וכן נהג רבינו. ובהקדמה לספרו מנחת שאול כתב שבעיניו ראה אצל הגרב"ב זצ"ל שמלבד גאונותו ועומק הבנתו ועיונו בדברי תורה, הי' חשקתו ואהבתו בתורה עד כדי כך שלפרוש הימנו לא יכול. והרבה פעמים בעמדו לתפלת מנחה אחר הגדת השיעור הי' נשמע שמוציא מפיו בארדיש את פי' המלות של הברכה ראשונה של שמונה עשרה (כדי לרכז מחשבתו לכוונת התפלה).

בהקדמה לספרו מנחת שאול כתב ששמע מפי הרה"ג ר' חיים שלום לייבוביץ זצ"ל שהראה למו"ר הגאון ר' ברוך בער זצ"ל שיעור שביקש ממנו לכותבו והיו הדברים מבוארים בטוב טעם ודעת, אבל רבינו התבטא ואמר לו בזה הלשון "עס איז צו פיל ארויסגעשריבן". והוסיף עוד לומר שאין כוונתו בשיעוריו למסור לשומעיו את סוף דעתו בביאור הסוגיא, אלא עדיין הדברים מסורים כפי הבנת כל אחד ואחד מה שקנה אחד העמלות הראוי' בדרכה של תורה.

רבינו עמל הרבה על תורת רבו ר' ברוך בער זצ"ל וכמעט לא הי' שיעור שלא הזכיר דברי רבו. כשהי' ברוסי' בתוך ימי המלחמה לקח עמו ספר ברכת שמואל וגם שם במסירות נפש ממש עסק בתורת רבו.

רבינו הי' רגיל לומר בשם המשגיח ר' ירוחם זצ"ל שהפשט של ישיבה הוא – מחיצה – א וואנט – שע"י אינו מושפע מהרחוב – רק מכותלי הישיבה. והזהירנו שצריך לשמור מאד שלא לעשות אף פריצה כל שהוא בהגדר – לכן תורה אין שייכות עם הרחוב. ואמר לנו שאפילו כשהולך בדרך או לשמחות צריך להרהר בדברי תורה עד כדי כך שנחשב אפילו חוץ מהישיבה שהוא עוד בישיבה. ואמר אפילו כשיעקב אבינו הי' שומר בהמותיו של לבן נחשב שהוא ג"כ בישיבה, דכל מקום שהלך הי' נחשב ישב אהלים.

בבין הזמנים בקיץ כשרבינו שהה בהרים, פעם אחת בין הסדרים הלך רגלי עם תלמיד אחד באויר וחשב שבדרך חזרה מהליכתן ימצא מכונית לחזור, אולם לא מצאו והוכרחו לחזור בהילוך כל אורך הדרך שבאו, למרות שהי' יום חם ביותר. כשחזרו אמר לו התלמיד: אע"פ שעכשיו זמן סדר ללמוד, יותר נכון שרבינו ילך לישון כחצי שעה כדי לנוח מן דרך כזה, והוא ז"ל מיאן לשמוע והגיב: ח"ו יעצט גייט מען לערנען.

כשאחד אמר לו סיבה שלא הי' יכול לבוא לסדר, הי' רגיל לומר דכשהוא למד בישיבה לא ידעו מסיפורים הללו.

סדר יומו הי' שהתפלל השכם – בא לישיבה בשעה 8.00 להכין שיעורו. השיעור מסר בשעה 9.10 עד 11.00, אח"כ הי' חזרת השיעור בחבורות עד שעה 1.00 בצהרים. בשעת חזרת השיעור ישב בבית המדרש וכתב חידושי תורה וענה על שאלות ראשי החבורות ששאלו לו.

פעם נפל על הארץ אחד מכתביו ותלמיד הגביהו וראה שא"א לקרוא מה שכתב, ושאל לו אם רבינו יכול לקרוא מה שכתב. רבינו השיבו שגם לו קשה לקרוא אבל יש לו תועלת מזה דע"י כתיבת חידושי תורה זוכר אותם, וגם הזכיר המהרש"א על הגמ' אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו – שקאי על כתיבת חדושי תורה.

עוד אמר שיעור פשוט להתלמידים שלשה פעמים בשבוע בשעה 1.45 בצהרים. המטרה של השיעור הי' ללמוד גמ' רש"י ותוס' באופן יותר פשוט והי' רגיל ללמוד בשיעור הרבה דפי גמרא. ואפילו בבין הזמנים הי' רגיל לומר שיעוריו בישיבה, ושיעורים אלו נקראו בין הזמנים שיעורים.

בכל ערב שבת קודש היה אחד מהתלמידים אומר לפני רבינו בפני כל התלמידים שיעור של יום ראשון, ותלמיד אחר אמר שיעור של יום שני ועל סדר זה היו חוזרים על כל השיעורים של כל השבוע. פעם התבטא או אחד מהתלמידים בלשון "דער קצות שרייבט" ורבינו הגיב – זה טעות דער קצות שרייבט נישט דער קצות זאגט – דברי אלקים חיים.

He used to say that his teacher R' Boruch Ber zt”l was so deep in his study that when he needed to use the restroom, a place where it is forbidden to think of Torah, he had to wait several moments to distract his mind from study, and our teacher conducted himself similarly. In the preface to his book Minchat Shaul, he wrote that he saw with his own eyes regarding R' Boruch Ber zt”l that besides his genius and depth of understanding... his desire and love for Torah were such that he could not separate from it. Many times, when standing for the Mincha prayer after delivering the lecture, he was heard pronouncing with great intensity the meanings of the words of the first blessing of the Amidah (to focus his thoughts for prayer).

In the preface to Minchat Shaul, he wrote that he heard from R' Chaim Shalom Leibowitz zt”l that he showed our teacher R' Boruch Ber zt”l a lecture he asked him to write down... but R' Boruch Ber expressed himself: "Es iz tzu fil arois-geshriben" (It is written out too much). He added that his intention in his lectures was not to hand over to the listeners his final conclusion... but rather the matters should remain dependent on the understanding of each individual, according to what he acquires through proper toil in the way of Torah.

Our teacher toiled greatly on the Torah of his teacher R' Boruch Ber, and there was almost no lecture where he did not mention his teacher's words. When he was in Russia during the war, he took a copy of Birkat Shmuel with him, and even there, with literal self-sacrifice, he busied himself with his teacher's Torah.

Our teacher used to say in the name of the Mashgiach R' Yerucham zt”l that the meaning of "Yeshiva" is a partition—a wall ("A Vant")—so that one is not influenced by the street... He warned us to be very careful not to make even the slightest breach in the fence—therefore Torah has no connection with the street. He told us that even when walking on the road or at celebrations, one must think in Torah... He said even when Jacob our Patriarch was guarding Laban's sheep, he was considered to be in Yeshiva...

During Bein HaZmanim (intersession) in the summer, when our teacher was in the mountains (Catskills), once between sessions he went for a walk with a student for fresh air, thinking they would find a car for the return trip. However, they did not find one and were forced to walk back the entire way, despite it being a very hot day. When they returned, the student said to him: "Even though it is now time for the study session, it is better that our teacher goes to sleep for half an hour to rest from such a road." He zt”l refused to listen and responded: "Heaven Forbid! Yetzt geit men lernen" (Now we are going to learn).

When someone gave him a reason why they couldn't come to the session ("Seder"), he used to say that when he studied in Yeshiva, they didn't know of such stories.

His daily schedule was: He prayed early, came to Yeshiva at 8:00 AM to prepare his lecture. He delivered the lecture from 9:10 to 11:00. Afterwards, there was a review of the lecture in groups ("Chaburos") until 1:00 PM. During the review, he sat in the Beit Midrash writing Torah novellae and answering questions from the heads of the Chaburos.

Once, one of his papers fell on the floor, and a student picked it up and saw it was impossible to read what was written. He asked if our teacher could read it. Our teacher replied that it was hard for him too, but there is a benefit, that by writing the Chiddushei Torah, he remembers them...

He also delivered a simpler lecture to students three times a week at 1:45 PM. The goal was to learn Gemara, Rashi, and Tosafot in a simpler manner, covering many pages. Even during intersessions, he used to give his lectures in Yeshiva...

Every Friday night, one student would repeat the Sunday lecture before him and all the students, and another student the Monday lecture, and in this order, they reviewed all the week's lectures. Once, he or a student expressed themselves saying, "Der Ktzot shreibt" (The Ktzot HaChoshen writes), and our teacher reacted: "That is a mistake. The Ktzot doesn't write, the Ktzot says - words of the Living God."

הקדמה להברכת שמואל שנדפס ע"י חתנו הגר"ר זצ"ל כתב שמרן זצ"ל מלבד התורה לא אהב דבר בעולם, ורגיל לומר שהתורה אוהבת רק את מי שאינו אוהב דברים אחרים רק אותה, ורק לאיש כזה היא מוסרת את עצמה ומרשה לו לקנותה, אבל מי שאוהב אחרת עמה אין התורה נמסר לו. וכן הי' אצל רבינו זצ"ל שלא ידע דברים אחרים רק תורה.

כשאחד התלונן שלא למדו הרבה דפי גמ' בשיעורי עיון, אמר לו אמת שלא למדו הרבה דפי גמ' אבל אנו לומדים הרבה דפים – מראשונים ואחרונים.

פעם אמרו לרבינו קושיא למה לא הזכיר בתורה שאברהם עשה פדיון הבן בשביל יצחק בנו. והקדים השואל לתרץ דמבואר בחז"ל שאברהם הי' כהן, וכהן פטור מפדיון הבן. אבל רבינו אמר שאין זה קושיא שאפשר לגבי כהן לא הי' בשביל שהוא כהן, וראי' לזה שגם לוי שאינו כהן פטור מפדיון הבן, אלא הפטור הוא שמי שהוא בן לוי – משבט לוי – פטור מפדיון הבן, ונכלל בזה כהן ולוי, אבל אברהם אע"פ שהוא כהן אינו בן לוי והדרא קושיא לדוכתה].

פעם בשיעור אמר דברי מוסר בנוגע התחזקות בתורה וחידוש שאין נפק"מ לאיזה חוג או סוג הבחור שייך – כי כ"ז רק שער להתכלית האמיתית – תורה ויראת שמים, ומה שאכן כן גרוע הוא ביטול תורה – וכמו שכתב הגרמ"ח לוצאטו בספרו דרך עץ חיים וז"ל הוגד לנו שבימי המנוח החסיד המקובל ר' שמעון אסטראפאלייער זצוק"ל הי"ד כשהי' הגזרה ר"ל בשנת ת"ח השביע הרב הנ"ל להס"מ (השטן) ושאל אותו על מה ולמה אתה מקטרג על עמנו בני ישראל יותר מכל האומות, והשיב לו יתבטל מכם ג' דברים אלו ואחזור מקטרוגי ואלו הן שבת ומילה ותורה, מיד השיב לו הרב הנ"ל יאבדו הם כהנה וכהנה ואל יתבטל אות א' מתוה"ק חלילה עכ"ד. ואמר לנו דאין זה סתם מעשה – אם הגרמ"ח לוצאטו זצ"ל חי' חי בזמנו של הגר"א הי' מביא ראי' לקבל פניו. ועוד שמעשה זה נדפס בעמק ברכה – שהי' מחשובי תלמידי הרב מבריסק זצ"ל – והסביר (תענית – ו') טעם הדבר שהשטן מקטרג על ג' דברים אלו יותר מעל כל המצוות, משום דבכל תרי"ג מצות לא מצינו שיהיו נקראין בשם ברית אלא ג' אלו לבד גבי תורה כתיב אם לא "בריתי" יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי וכו', והנה אף שהקב"ה כרת ברית עם ישראל בחורב על כל התרי"ג מצות זהו בכללות אבל בפרטות לא מצינו שום מצוה שיהי' עלי' כריתת ברית אלא ג' אלו. המשיך רבינו שמכאן אנו רואים דבר גדול שמי שלומד תורה מקים הברית עם הקב"ה, ואין לך בעולם דבר גדול מזה!

היה רגיל לומר שלא מספיק לקיים מצות מטעם גירסא דינקותא – מפני שרגיל כן – או להתפלל היום משום שהתפלל אתמול וכו', – העיקר להוסיף ולעלות– ולחדש חידושים בתורה ויראת שמים בכל יום ויום.

פעם התלונן א' מתלמידיו שאפילו אם הוא מצליח בתורה אבל כיון שאינו בא ממשפחה מיוחסת בודאי לא יזכה להיות ראש ישיבה ולומר שיעורים, אמר לו רבינו אל תדאג אני בטוח שאם אתה עמל ויגע בתורה המה יבאו אליך.

כשאחד ביקש מרבינו רשות לילך לברית מילה אמר לו רבינו המעשה המפורסם של החפץ חיים זצ"ל כשתלמידו החביב הג"ר אלחנן ווסרמן זצ"ל בעת שלמד בכולל קדשים בראדין שאלו אם לנסוע לביתו בשביל ברית בנו, השיבו החפץ חיים בשאלה: האם אתה מוהל? לשמוע תשובתו לא זז מביהמ"ד.

רבינו הי' מסרב לקבל הכיבוד של סנדקאות בברית מילה בשביל שהי' טרוד בבוקר לומר השיעור, פעם אחת הפציר אחד מרבינו לקבל סנדקאות ובלית ברירה קבל הכבוד אבל בתנאי שהברית לא יהי' מאוחר מ- 8:20 אבל כשבא הזמן והברית לא התחיל ביקש טליתו מהבעל שמחה והוסיף אני בטוח שאליהו הנביא יבין.

כשלמדו הסוגיא של היזק ראי' (ב"ב) ואמר חידוש ממרן ר' איסר זלמן זצ"ל (אבן האזל) סיפר אז – תדעו שר' איסר זלמן זצ"ל למד סוגית היזק ראי' 19 שנה.

In the preface to Birkat Shmuel, printed by his son-in-law the Gaon R' Reuven zt”l, he wrote that our Master zt”l (R' Boruch Ber) loved nothing in the world except Torah, and used to say that the Torah only loves one who loves nothing else but it... And so it was with our teacher zt”l, who knew of nothing else but Torah.

When someone complained that they didn't cover many pages of Gemara in the Iyun (in-depth) lectures, he told him: "It is true we didn't learn many pages of Gemara, but we are learning many pages – of Rishonim and Acharonim."

[Once they asked our teacher a difficulty: Why doesn't the Torah mention that Abraham performed Pidyon HaBen (Redemption of the Firstborn) for his son Isaac? The questioner prefaced with an answer: Chazal say Abraham was a Kohen, and a Kohen is exempt from Pidyon HaBen. But our teacher said this is not a difficulty... for the exemption is for one who is a Levite—from the tribe of Levi... Abraham, although a 'Kohen' (priest of God), is not a son of Levi, so the difficulty returns.]

Once in a lecture, he said words of Mussar regarding strengthening oneself in Torah... quoting R' Moshe Chaim Luzzatto (Ramchal) in Derech Etz Chaim: It was told to us that in the days of the Kabbalist R' Shimshon Ostropolier zt”l during the decrees of 1648, he adjured Satan and asked, "Why do you prosecute my people Israel more than all nations?" He answered, "Cancel three things and I will withdraw: Shabbat, Milah (Circumcision), and Torah." Immediately the Rabbi answered, "Let them perish... but do not cancel one letter of the Holy Torah." Our teacher said this is not just a story... He explained (based on Emek Beracha citing the Brisker Rav) the reason Satan targets these three is that only regarding these three do we find the term "Covenant" (Brit)... Regarding Torah it is written "If not for My Covenant day and night..." ... Our teacher continued: From here we see a great thing, that one who studies Torah upholds the Covenant with God!

He used to say it is not enough to perform mitzvot out of habit ("Girsa d'yankuta")... The main thing is to add and ascend—and to innovate new insights in Torah and fear of Heaven every single day.

Once a student complained that even if he succeeds in Torah, since he doesn't come from a distinguished lineage, he surely won't merit to be a Rosh Yeshiva. Our teacher told him: "Do not worry, I am sure that if you toil and labor in Torah, they will come to you."

When someone asked permission to go to a Bris Milah, our teacher told him the famous story of the Chofetz Chaim zt”l, when his student R' Elchanan Wasserman asked if he should travel home for his own son's Bris. The Chofetz Chaim answered with a question: "Are you a Mohel?" Upon hearing the answer [no], he did not move from the Beit Midrash.

Our teacher refused to accept the honor of Sandakaus at a Bris because he was busy in the morning saying his lecture. Once someone pleaded... he accepted on condition the Bris would be no later than 8:20. When the time came and it hadn't started, he asked for his Tallis from the father and added, "I am sure Elijah the Prophet will understand."

When they studied the topic of "Damage by Sight" (Hezek Re'iya in Bava Batra) and he said a Chiddush from R' Isser Zalman Meltzer (Even HaEzel), he said: "Know that R' Isser Zalman studied the topic of Hezek Re'iya for 19 years."

ביום שאבי זצ"ל עבר ניתוח הלב אמר רבינו בהתחלת השיעור, שהזכות של שיעור זה יהי' בשביל הרב שפיגעל לרפו"ש. פעם אחת הי' מורי מאושפז בביה"ח בחג הפסח, כשהגעתי לבקרו אמר לי שחושב שהסיבה שחלה הי' שעכשיו בין הזמנים ואין לו זכות התורה.

רבינו הגיד שפעם בפורים הביאו להאדמו"ר מסקוואר זצ"ל את ספר החדש "חידושי ר' ראובן". אמר האדמו"ר זצ"ל יש אנשים שחושבים שם מפואר בשביל ספר, אבל אין להם תוכן להדפיס ספר, ולכן בלית ברירה מלקטים חידושים כדי שיוכלו להדפיס הספר. מובן שספר כזה אין לו כ"כ תועלת. משא"כ אצל ר' ראובן הי' להיפך, שאחר שאמר הרבה שיעורים, תלמידיו הדפיסו אותם, ובתוך ההדפסה תפסו שאין להם שם בשביל הספר ובלית ברירה קראו אותו חידושי ר' ראובן. וכן צ"ל שם של ספר לאחר גמר הספר ולא להיפך.

שמעתי ממו"ר שאמר בשם ר' אליהו לאפיאן זצ"ל כשהספיד הסבא מקעלם זצ"ל את רבינו ר' ישראל סאלאנטער זצ"ל אמר עליו שהוא בודאי נבחר להיות בבית דין של מעלה של אותו דור, דכל דור ודור יש לו בית דין של מעלה מיוחד שנבחר מצדיקי הדור, ולכן כל אחד ואחד צריך להיזהר בעניני בין אדם לחבירו שלא יהא ח"ו דבר זה קטרוג עליו שזה הי' מהעיקרים אצל ר' ישראל זצ"ל.

אחר פטירת הגאונים ר' משה פיינשטיין זצ"ל (י"ג אדר ב' תשמ"ו) ור' יעקב קמנצקי זצ"ל (כ"ה אדר א' תשמ"ו) אמר רבינו כיון שגדולי הדור נבחרים להיות בבית דין של מעלה, צריך כל אחד ואחד להיזהר במידת האמת והתמדת התורה שהי' מהעיקרים אצל הגוצ"ל.

בענין מדת האמת, פעם בשיעורו התלונן איך שבזמנינו אם לא קוראים תלמיד חכם בלשון גאון נחשב כבר לזלזל בכבודו. כדברי רבינו ראה בשדי חמד (כלל ק"מ) וז"ל חנופה – מה שנתרבה המנהג בדורינו להפליג ולהרבות בתוארים הרב, הגאון המפורסם, הגאון האמיתי, וכיוצא בזה אשר שומה בלבי כי לא נכון הדבר ויש בה חשש חנופה, ודרכי הי' לצמצם בתוארים בכל מאי דאפשר ולא לכתוב תואר זולת לגדולים המפורסמים בדורינו.

כשדיבר על גדלותו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל אמר שהתחלת גדלותו לא הי' בידיעותיו רק ביגיעתו. עמלו בתורה של הגר"מ הי' הפלא ופלא שהי' לומד תמידים כסדרם ש"ס, טוש"ע, שו"ת ופוסקים, בכל יום י"ח פרקים משניות, כל ליל שבת מ"ט דפי גמרא וגומר ש"ס בכל שנה. והוסיף – מלבד מכל – צריכים להבין איזה יגיעה ועמלות מונח בזה.

אמר אז על הגר"מ והגר"י זצ"ל דבריו הנוראים של החתם סופר בדרשות (חלק ב' דף ש"פ) הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעי' נ"ז). ויש לדייק שהפסוק מתחיל בצדיק אחד וחוזר ואמר אנשי חסד תרתי ומסיים הצדיק א'. ותי' הנה ידוע מפני העונות של הדור נאסף הצדיק לכפר עליהם, והנה כשחוזרים ומתים עוד צדיקים אחרים ואילו הי' זמן רב ביניהם היית אומר חזרו וחטאו ונתחייבו, אך ידוע כי זמן ב"ד שלמעלה שלשים יום, ואם במשך חודש אחד מתו זה אחר זה א"כ אפילו חזרו וחטאו אחר מיתתו של ראשון הי' לו להמתין בדינו לכל הפחות שלשים יום עד מיתתו של שני, אך ואבחיד שלשה עדרי רועי בחודש אחד בעו"ה אין זה כי אם שהצדיק הראשון שמת בעון הדור לא נספד כהלכה ולא שמו על לב ולא כיפר במיתתו, נמצא עונות הראשונים קיימים כי לא נתכפרו, ועוד נוסף חטא רציחה מיתת הצדיק ע"כ צריך עתה ב' צדיקים לכפר על עון הדור כמקדם ואחד לכפר על עון מיתת הראשון ואם ישיבו עתה במיתת שנים האחרונים יתכפר הכל. והיינו כוונת הפסוק "הצדיק אבד" היינו הצדיק הראשון, "ואין איש שם על לב" היינו שלא נתכפר על עון הדור, ועי"ז "ואנשי החסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק" היינו הצדיק הראשון.

לאחר פטירתו, תלמיד חכם אחד אמר לי שלא הכיר רבינו אבל כשראה האיך תלמידיו מדברים עליו, שאף פעם לא ראה דבר כזה שתלמידי ישיבה מדברים על רבם באהבה כזה, אז נתברר אצלו שחוץ ממה שהי' אדם גדול בתורה – הי' ג"כ מחנך גדול. והוא כיון לדברי רבינו שהי' רגיל לומר אינני

On the day my father zt”l underwent heart surgery, our teacher said at the start of the lecture that the merit of this lecture should be for Rabbi Spiegel for a complete recovery. Once, my teacher was hospitalized during Passover; when I came to visit him, he told me he thinks the reason he fell ill was that it was now Bein HaZmanim (break) and he lacked the merit of [regular] Torah study.

Our teacher related that once on Purim, they brought the Skverer Rebbe zt”l the new book Chiddushei R' Reuven. The Rebbe said: There are people who think of a fancy name for a book, but have no content... so they gather novellae just to print the book. Clearly, such a book has little value. However, with R' Reuven [Grozovsky] it was the opposite: after saying many lectures, his students printed them, and during printing they realized they had no name for the book, so they simply called it Chiddushei R' Reuven. And so a book's name should be [decided] after finishing the book, not the reverse.

I heard from my teacher in the name of R' Elya Lopian zt”l, that when the Saba of Kelm eulogized R' Yisrael Salanter zt”l, he said about him that he was certainly chosen to be on the Heavenly Court of that generation... Therefore, everyone must be careful in matters between man and his fellow, so there shouldn't be any prosecution against him...

After the passing of the Gaons R' Moshe Feinstein zt”l and R' Yaakov Kaminetsky zt”l (in Adar 1986)... our teacher said that since the generation's leaders are chosen for the Heavenly Court, everyone must be careful in the attribute of Truth (Emes) and diligence in Torah...

Regarding Truth: Once in his lecture, he complained about how in our times, if a Torah scholar isn't called "Gaon," it is considered a slight to his honor... He cited the Sdei Chemed regarding flattery... that the custom to multiply titles like "The Famous Gaon," "The True Gaon" is incorrect and involves flattery...

When he spoke of the greatness of R' Moshe Feinstein zt”l, he said his greatness did not begin with his knowledge, but with his toil. R' Moshe's toil in Torah was a wonder... he studied Shas, Tur/Shulchan Aruch, and Poskim in order, 18 chapters of Mishnayot daily, 49 pages of Gemara every Friday night, finishing Shas every year...

He then quoted regarding R' Moshe and R' Yaakov the awesome words of the Chasam Sofer in his sermons... regarding the verse "The righteous man perishes, and no one lays it to heart..." (Isaiah 57). The verse starts with one righteous man, then says "men of kindness" (plural), then ends with "the righteous man" (singular). He answers: The righteous die to atone for the generation. If a long time passed between deaths, we'd say the generation sinned again. But the Heavenly Court's time is 30 days. If within a month they die one after another... it means the first righteous man was not eulogized properly and people didn't take it to heart... so the sins were not atoned for, plus the sin of the righteous man's death [neglect] was added. Therefore, two righteous men are now needed... That is the meaning of the verse...

After his passing, a Torah scholar told me he didn't know our teacher, but when he saw how his students spoke of him—he never saw such a thing, that Yeshiva students speak of their Rabbi with such love—it became clear to him that besides being a great man in Torah, he was a great educator.

ראש ישיבה הנני רק מלמד. גם ר' ברוך בער זצ"ל אמר שהוא רק מלמד. וביאר זה שר' ברוך בער מצד עצמו הי' יכול ללמוד הרבה דפי גמ' בכל יום, אבל הי' דואג כ"כ בשביל תלמידיו כדי ללמד להם דרך הלימוד, האיך להבין כל פרט של הסוגיא, ולכן ויתר על מה שרצה ללמוד כפי יכולתו.

כשבאתי פעם ראשונה לרבינו אמרתי לו דבר תורה כמנהג הישיבות, והקשה לי איזו קושיא ולא אמרתי תירוץ, ותיכף אמר לי אל תדאג – אמרת טוב אבל כאן תלמוד הלומדות שבדיבר.

מלבד הלימודים הי' תובע מתלמידיו להיות "אנשים – מענטשען". ואמר בשם המשגיח ר' ירוחם זצ"ל דכשדוד המלך צוה לבנו שלמה קודם מיתתו אמר לו רק דבר אחד "וחזקת והיית לאיש" (מלכים א', ב', ב') וזו הי' כל הצואה לפני הפרדו ממנו. ובאמת דבר פלא הוא שרק זה צוה לבנו קודם מיתתו דמסתמא הצלחת מלכותו תלוי בהרבה דברים. וע"כ צ"ל דנכלל במלה זאת כל הצלחתו, שבהצוואה הקטנה בכמותה נכלל כל הטוב באיכותה – וחזקת והיית לאיש. ואחריות גדול מוטל על כל איש ובפרט בבני תורה להיות מתחזק בכל היכולת שיהי' לאיש. וההיפך מזה הוא מעשה ילדות דכל החסרונות תלויים במעשים כאלה, דמי יוכל לדבר דברי חכמה ויראה עם ילד קטן.

ועל הכל הי' דוגמא חיה לתלמידיו לחיים של תורה – עמלות בתורה ויראת שמים טהורה – ודמות זה של רבינו הוא תמיד לפנינו – האיך מסר נפשו בשביל תלמידיו כדי לחנך אותם בחינוך של תורה שקבל מרבו הגדול הגאון ר' ברוך בער זצ"ל. כשהרה"ג ר' אליעזר שך זצ"ל הספיד הגר"מ פיינשטיין זצ"ל אמר עליו הפסוק במשלי "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" שמרן זצ"ל היה בבחינת תורת חסד, דלא רק שעשה חסדים לאחרים אלא עשה חסד עם תורתו. וכמו"כ רבינו עשה חסד עם תורתו שלא רק שלימד תורה לתלמידיו אלא לימד איך ללמוד (הי' רגיל לומר בי' אינו איז נישט קיין פאבריק ביי אונז לערנט מען אויס דער פאך) ואין כאן תורת חסד גדולה מזה.

עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי – תורה תורה חגרי שק והתפלשי באפרים, אבל יחיד עשי לך ומספד תמרורים. האבידה הגדולה שאבד לנו אין לנו תמורתו – אבל המסירות, החינוך והתורה שלמד אותנו זה יהי' אצלנו לעולם. אין לנו מלים להודות לרבינו על כל הטוב שגמל אתנו – אנו בטוחים שרבינו יהי' מליץ יושר בשביל משפחתו הרמה ובשביל תלמידיו, ובלע המות לנצח, יהי זכרו ברוך.

 I am only a teacher." R' Boruch Ber zt”l also said he was only a teacher. He explained that R' Boruch Ber, on his own level, could have learned many pages of Gemara daily, but he worried so much for his students to teach them the way of learning... so he sacrificed what he wanted to learn according to his own ability.

When I first came to our teacher, I told him a Dvar Torah as is customary in Yeshivas. He asked me a difficulty, and I didn't say an answer. Immediately he said: "Don't worry – what you said was good, but here we learn the logic within the speech."

Besides studies, he demanded his students to be "Men – Menschen." He said in the name of the Mashgiach R' Yerucham zt”l that when King David commanded his son Solomon before his death, he told him only one thing: "Be strong and be a man" (I Kings 2:2). This was the entire will... It must be that included in this word is all his success... A great responsibility lies on every man, especially Bnei Torah, to strengthen themselves to be a "Man." The opposite is childish behavior... for who can speak words of wisdom with a small child?

Above all, he was a living example to his students of a life of Torah... How he sacrificed himself for his students to educate them... When R' Eliezer Schach zt”l eulogized R' Moshe Feinstein zt”l, he applied the verse "She opens her mouth with wisdom, and the Torah of kindness is on her tongue"—that he was in the category of "Torah of Kindness," not just doing kindness for others, but doing kindness with his Torah. Similarly, our teacher did kindness with his Torah; not only did he teach Torah, he taught how to learn (he used to say: "Here is not a factory, here we teach the trade").

"My eye, my eye runs down with water because a comforter is far from me..." Torah, Torah, put on sackcloth... The great loss we have suffered has no replacement—but the dedication, education, and Torah he taught us will be with us forever... May his memory be blessed.