משה עבד השם

אנסה לכתוב כמה מילים על סבא זצ"ל מנקודת מבט של נכד. תלמידיו המובהקים הכירוהו ברמות גבוהות יותר מבחינות מסוימות, קיבלו ממנו את כל תורתם, השקפתם ולשד חייהם, אך אני אתאר את נקודת מבטי, שהלכה והתגבשה אצלי במשך השנים.  

יש בקדמונים ביטוי כלפי הקב"ה "נושא הפכים". הרב יצחק גינזבורג שליט"א מסביר שיש במילה "נושא" שלוש משמעויות (בסדר עולה): סובל, מרים וממזג. הקב"ה הוא אחדות פשוטה, שאחדותו כוללת את כל ההפכים. ואצלנו בני האדם, יש הסובלים דברים ההפוכים להם, יש המצליחים לרומם את ההפכים מהם, ויש המצליחים לתווג אותם ולשכלל אותם זה מזה. מי שמצליח לעשות זאת הרי זה מכוח היותו נגוע באיזו אחדות שמעבר להפכים. סבא זצ"ל היה נושא הפכים מופלא, ועל כך אפרט.  

ילדותיות ובגרות

מצוי לראות אב שמשתעשע עם בניו הקטנים, משחק איתם ויורד לרמתם לגמרי, אך אצל סב הדבר פחות מצוי, ואצל סבא רבה ורבה-רבה עוד פחות, סבא שתראה אותו משתעשע מכל הלב ולאורך זמן עם נכדיו הקטנטנים, זה בדרך כלל מישהו שבטבעו נשאר 'ילדותי'. אך מי שעולמו הרוחני, הכלל ישראלי והציבורי, מפותח וגדול ועצום,

בדרך כלל זה יסתור את היכולת להשתעשע עם נכדים ולא לסבול אותם או כמהורם אותם. אלא ממש בהתאחדות פנימית ושלמה. אצל סבא זצ"ל זה היה משהו מופלא. בביקוריו אצלנו, וגם בתוך כדי זה היה מקבל טלפונים בענייני פיקוח נפש מיידי או בענייני ציבור כבדים, ובעוד כמה שעות הריהו קרוא להרצאות לרופאים תלמידי חכמים בדברים שברומו של עולם (ואצלנו, שיעור לא היה דבר ששולפים מהשרוול אלא מכינים ומתכננים היטב), היה הוא לגמרי איתנו ועם ילדינו – ניניו, ונכדיו – בני ניניו, מחלק להם מתנות וממתקים, מחובר איתם ומשחק איתם מכל הלב.

אין לי ספק שהדבר התאפשר לו בהיותו כל כך מאוחד עם תחושת שליחותו מול קוב"ה, שֶׁהִתְאַמַּת אצלו לגמרי שֶׁקֶשֶׁר אמיתי ליוצאי חלציו הריהו רצון ה' בדיוק כמו כל ענייניו הרוחניים והציבוריים, וכך כעבד נאמן ביצע את כל סוגי השליחויות הללו בשלמות אמיתית ובשלווה.

כלל ישראל ומשפחה

בדומה לעניין הקודם אך בפן נוסף. יש אנשים המרוכזים מאוד במשפחתם האישית, חרדים לגורל כל ילד וכל נכד, מעורבים בחיים של כל אחד במקסימום האפשר, כולל הנחיות ברורות הכוונה ועצות, מתחילת דרכו ועוד מאה ועשרים... ויש אנשים שעול הציבור שקול על כתפיהם, וממילא במקביל דאגתם לבני ביתם פוחתת, ובוודאי כאשר מדובר על הדאגה הצמודה לדורות הבאים. הם סומכים על קוב"ה ועל ברכת כל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, שזכות אבות מסייעתם, ושמירה עליונה תחול על הצאצאים יחד עם תשומת לב ככל הניתן בגדר ההשתדלות, והשאר ישלים קוב"ה, בבחינת מי שלימו קודמי באגמא (עירובין כב,א).

אצל סבא זצ"ל היה כאן שילוב שלא יאומן. מחד, הייתה לו אחריות לא שגרתית על כלל ישראל בכל רחבי העולם, החל מאחריותו לקהילתו שלו ולתלמידיו, שהיו פזורים בכל מקום, לדורותיהם, דרך סוגיות ציבוריות שהעסיקו אותו מאוד, ועד לכל פונה שהוא מכל רחבי העולם שהיה נתון במצוקה רפואית-אתית-דתית או כל דבר אחר, שהיה מתמסר כל כולו בכל שעה ובכל אמצעי כדי לסייע לו להחלץ ממנה ולפתור את הבעיות על הצד היותר טוב. ומצד שני הייתה לו שליטה שלא תאומן בענייניהם של כל יוצאי חלציו לדורותיהם. הוא הכיר כל נכד ונין, את כל בני זוגם, ואת כל יוצאי חלציהם – ניניו ונינותיו. הייתי מתקשר אליו בכל עש"ק, וכמוני עוד רבים מהנכדים והתלמידים, הוא היה מיד שואל בשלומי, בשלום אשתי בהזכרת שמה, ובשלום הילדים – ניניו בהזכרת שמם (ובהמשך בני זוגם וילדיהם שלהם), כשהוא זוכר מה כל אחד עושה והיכן מתגורר וכדומה, ומתעניין מה התחדש ומייעץ מה לדעתו נכון היה לעשות במצב הנוכחי של כל אחד. הייתי יכול לדמיין שהוא  

יושב מול מפת ענק, וכשהוא עונה הוא מיד מסתכל במפה לראות מה הם השמות והנושאים הרלוונטיים, אך לא. כשהיה לעיתים בביתנו בעש"ק, ראיתי איך הטלפון הנייד צלצל ללא הפסקה מכל העולם והוא עונה לכל אחד (נכדים ותלמידים) בלי שום אמצעי עזר ומתעניין בכל אחד עם כל הפרטים המדויקים הנ"ל. ושוב, כל זאת בו זמנית למגוון שיעורים וסוגיות בוערות המונחות על כתפיו. מי שטבעו שקוע במשפחתו – הציבור ייראה לו כמציק, מי שטבעו נמשך לציבוריות, המשפחה תיקח פחות מקום. אך מי שהוא עבד ה' ומבין וחי בכל ליבו איך שניהם אמת ושניהם נצרכים – פשוט שילב אותם באופן מושלם ומפתיע.  

פירגון וביקורת

יש אנשים שטבעם הם ביקורתיים מאוד. השאיפות וקני המידה שלהם גבוהים, ובכל דבר עינם צדה ולשונם מדגישה את הטעון תיקון ושפור. ויש אנשים שטבעם רואים את הטוב שבכל דבר, וגם מול מציאויות בעייתיות וטעונות שיפור הם תמיד מוצאים ומדגישים את המעט היפה והטוב הנגנז. סבא היה איש פלא גם בצומת הזו. כל מי שהכיר את פועלו ידע שאין לו בעיה להעביר ביקורת. היו לו דעות מאוד ברורות בנושאים מגוונים, אישיים וציבוריים, והוא לא נשא פנים ולא חניף והיה אומר (וגם מפרסם כשצריך) את דעתו בצורה בהירה, אם כי בחן ונועם. לא הייתה לו בעיה לומר על דברים מסוימים שהם היפך האמת כשלא היה משנה לו כלל מי אמר אותם. בהקשר זה אספר שפעמים זכיתי להיות איתו בשנותיו המאוחרות כשהשתתף בשיעורים שנמסרו בבית הכנסת שהתפלל בו וכדומה. מחמת גילו היה נראה כנרדם בשיעור, ובסוף השיעור אמר לי – הרב מגיד השיעור הסביר את הש"ך (לדוגמא) להיפך לגמרי מהאמת. התברר לי להפתעתי שלמרות עיניו העצומות ולמרות פער השפה (שפת האם שלו הייתה אנגלית, ולא עברית-צברית) עקב אחרי המהלך, הבין אותו, והייתה לו משנה סדורה אחרת לגבי הנתונים שהובאו שם. ומצד שני, וזה הצד שיותר הפתיע אותי אך פגשתיו פעמים רבות, היה מיוחד מאוד ביכולת הפירגון שלו. הוא לא סתם החמיא בצורה כללית ושטחית, אלא ידע למצוא נקודות חוזקה מקוריות ומיוחדות גם אצל בני אדם שלא היה קל למצוא אצלם כאלו, וגם במצבים מורכבים ובמציאויות יוצאות דופן, וליצור בתוך עצמו הערכה וכבוד לאותם אנשים ומציאויות, והיה גם משמח בהדגשת הנקודות הללו בפני אותם זקוקים לכך וכך ממש לנסוך בהם חיים חדשים. כמעט כל מי שראיתי שנקרע בדרכו ופגש אותו בכל דרך שהיא, יצא מהשיח איתו כשהוא מעודד ושמח ומכיר בחשיבות עצמו יותר ממה שהיה לפני שפגש אותו.  

תורה ומדע

זהו שילוב שיותר התפרסם לציבור הרחב. יש אנשי תורה מובהקים שיש להם גם מושגים ודריסת רגל במושגים מדעיים לצרכי תורה ופסיקה. יש אנשי מדע שהם בני תורה, קובעים עתים לתורה ומבינים בה ראשי פרקים. אך סבא היה תלמיד חכם במלוא מובן המילה, עסק בתורה בכל רגע פנוי. בכל מקום מחוץ לבית, איך שהגיע רגע פנוי ראיתי אותו מוציא גמרא קטנה וצולל בתוכה: בבית – עמל בסוגיות תלמודיות, הלכתיות ומדרשיות. הוא שלט במרחבי הש"ס בהגדרות מדויקות, בפסיקה ובמדרש. ומצד שני שלט היטב במדע. הוא ידע בענייני רפואה מחידושים הרבה יותר טוב מהרופאים, כי הם עסוקים לפרנסתם במקצוע הרפואה (כך הסביר לי כשהוא דן אותם לכף זכות), ואילו הוא הקדים אותם בהתעדכנות בכל המחקרים החדשים וגם באלו שעדיין בהתהוות. כך היו מתקשרים אליו רופאים להתעדכן אצלו בתוצאות המחקרים האחרונים בתחומים שעניינו אותם. גם כאן הזיזוג בין השניים בא מתוך תפיסה אחדותית של גילוי רצון ה'. הוא היה אומר שהקב"ה כתב שני ספרים, כתב את התורה וכתב את העולם ולכן עלינו ללמוד את שניהם. הוא עשה זאת בשלמות וממילא השילוב - הכרעה הלכתית בעניינים המצריכים ידע מדע, והארת המדע באור תורה - באו אצלו ככפתור לפרח.  

מסורת וחדשנות

יש אנשים שהמסורת נר לרגליהם והם לא מוכנים לשנות כמלוא נימא מתפיסת העולם ומהנהגות של הדורות שקדמו להם. ויש שמאמינים שהתורה ניתנה להם כדי למצוא בה את חלקם, וששים לחדש תפיסות והנהגות ללא שום מחויבות למה שמקובל, גם לא למה שהם עצמם חשבו או התנהגו אמש (וכמובן יש גם הרבה דרגות ביניים). סבא זצ"ל היה נאמן וחרד למסורת ואותה קיבל מאבותיו, מרבותיו, ובעיקר מחותנו הגדול סבא הגרמ"פ זצ"ל) בכל ליבו, אך מאידך היה חדשן נועז ללא חת כפי שידוע ומפורסם. הוא דיבר ועסק רבות בצורך להעביר לדורות הבאים את ההגדרות המסורתיות לנו ולא להמציא ולא להרוג כלל ממה שקיבלנו, והיה מתריע ומעיר כשראה מנהגים חדשים בציבור הדתי השונים מהמסורת הידועה לו. ודווקא מתוך זה סלד מאוד משמיור דברים חיצוניים שאינם קשורים להלכה והמסורת. והיה שש לחדש כשהאמין שחדשנות זו גופא היא שמירת רצון ה' האמיתי המסור לנו בתורה.

* * *

זכותו תגן עלינו לזכות להתקרב קצת לדרכיו, לעבודתו המלאה לקוב"ה, לשמחת ואהבת החיים שלו, לאהבת הבריות שלו, ולמחויבות שהרגיש ופעל בהתאם אליה לתקן עולם במלכות ש-ד-י, תנצב"ה.

* הרב פרופ' משה דוד טנדלר זצ"ל נולד בניו יורק בשנת תרפ"ו. בגיל בר מצווה נכנס ללמוד בישיבה אוניברסיטה, דגשה לתלמיד קרוב ואהוב של הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל. בהמשך היה לחתנו ותלמידו של הרב משה פיינשטיין זצ"ל, ויועצו הבכיר בענייני מדע ורפואה. הרב טנדלר שימש למעלה מיובל כרב קהילה במונסי שעל יד ניו יורק וכמ"מ בבית דין יורק וכמ"ר בישיבת רבנו יצחק אלחנן של הישיבה-אוניברסיטה. בנוסף לתפקידיו הרבניים שימש כפרופסור לביולוגיה ולאתיקה רפואית בישיבה-אוניברסיטה; הוא לחם בתוקף נגד השפעות הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב. היה מרצה מרתק ומבוקש ומגדולי המומחים בעולם לאתיקה רפואית מנקודת מבט יהודית. נפטר בשמינית עצרת תשפ"ב תנצב"ה. הדברים לזכרו נכתבו ע"י נכדו הרב שמואל רפפורט ראש קהילת 'נחת רוח' במושב תפרח שבנגב, בנו של הרב שבתי אברהם רפפורט שליט"א לשעבר ראש ישיבת 'שבות ישראל' באפרת וראש ה'כולל' של המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן.

כבוד האדם

 (11) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר – התורה מזהירה אותנו שכאשר אנו יוצאים למלחמה ומנצחים בקרב, אנו עשויים לראות משהו שקוסם לנו, המסומל על ידי אשת יפת תואר. לעיתים יפת התואר – יפיופיו של יפת (בראשית ט, כז) – ראויה לחיקוי. יחד עם זאת, ייתכן שגם תהיה השחתה ביפת התואר. תחת חזותה המושכת אורבת השחתה מוסרית.

התורה אומרת לנו שאם אתה מעוניין רק במראה החיצוני שלה, בשיערה הארוך ובציפורניה, אותן ציפורניים עצמן ישמשו כדי לשרוט אותך. עליה תחילה לגזז את שיערה הארוך ולהסיר את הציפורניים הללו (ראה רמב"ן על פסוק זה). תחת החזות המושכת של יפת התואר מסתתרים גסות ואי-מוסריות. היא עשויה בסופו של דבר להציע משהו מועיל מבחינת תרבות או חוכמה, אך תחילה עליך לדחות את אי-המוסריות שלה. יש להבדיל בין הטמא לבין הטהור (ויקרא יא, מז).

התורה מעולם לא הגבילה אותנו מלספוג את ההיבטים החיוביים של תרבויות אחרות. כאשר יעקב ובניו עזבו את כנען כדי לרדת למצרים, הם עזבו חברה חקלאית והתמודדו עם ציביליזציה טכנולוגית מתקדמת. למצרים היו אדריכלים ואומנים דגולים שממנם למד בצלאל את הכישורים לבנות את המשכן. ליהודים מעולם לא נאסר ללמוד מתמטיקה, רפואה או מדע מהעולם שאינו יהודי. הרמב"ם (בהקדמתו לאבות) כותב שקבל את האמת ממי שאמרה. ניתן להשיג ידע אפילו מהעולם החילוני.

אך בכל הנוגע לעניינים של קדושה, על היהודים להיות ערניים תמיד. לא חסרות גסות, אנוכיות או טומאה בעולם ההוא. בלמידה מהעולם שאינו יהודי, על היהודי לשאוב מהטוב ובד בבד לדחות את השחתתו. (מוריה)

(17) לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה – ההלכה מבחינה בין בכור לאב לבין בכור לאם. דין קדושת הבכור חל על בכורה של האם, ללא קשר לשאלה אם לאב כבר יש ילדים רבים. אך זכותו של הבכור לרשת פי שניים – מה שאנו מכנים דין הבכורה – הוקצתה לבכור לאב, משום שהוא "רֵאשִׁית אוֹנוֹ", לו משפט הבכורה. בנוגע לקדושה, האם היא הקובעת את הבכורה, אך בנוגע לנחלה – האב הוא הקובע.

בנוגע לנחלה, אני מאמין שהסיבה לכך שהאב קובע את הבכורה היא גלויה. הבכור לאב הוא בדרך כלל עוזרו של האב. הוא תופס את מקום האב בחקלאות ובמסחר, כמו גם בעבודת כפיים. פעמים רבות אבי לא יכול היה לעשות משהו, ואני עשיתי זאת עבורו משום שהייתי מבוגר מאחַיי ומאחיותיי. הייתי היחיד שאבי יכול היה להפקיד בידיו שליחות או לתת לו משימה. הפרש הגילאים ביני לבין אחי היה ארבע שנים וחצי בלבד, אך אני כבר הייתי אדם אחראי, בעוד אחי עדיין היה ילד. פעמים רבות, כשאבי היה נוסע למקום כלשהו, הוא היה לוקח אותי עמו משום לסייע לו במגוון דרכים. התורה הקצתה לבכור חלק כפול בנכסי האב כפיצוי על השירותים שביצע והעזרה שהושיט לאביו בחייו. הוא זכאי לחלק נוסף בירושה משום שסייע לאביו לצבור את עוצרו.

עם זאת, בחברה פטריארכלית, שבה הגבר עומד במרכז, האישה הייתה במידה מסוימת של שעבוד. הבכור לאב היה לפיכך גם עריץ, משום שסייע לאביו. סמכות האב הועברה אליו, ובחיי אביו הוא פעל בשמו. הבכור לאם ספג עלבונות והשפלות מהבכור לאב. הוא ירא מפניו, נרדף ודוכא. על כן, הקדוש ברוך הוא העניק קדושה לא לרודף אלא לנרדף; לא למי שהפעיל סמכות בשם אביו, אלא למי שסבל עם אמו. הבכור לאם אינו יכול להיות עוזרו העיקרי של האב, משום שהבכור לאב אינו מאפשר זאת. אך ישנה משימה שנייה שהוקצתה לו – הוראה. אנו יודעים כמה גדולה השפעתו של ילד בוגר על צעיר ממנו. משימה שנייה זו של הבכור היא חשובה ונעלה יותר.

(23) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא – צדקה נוגעת רק לאורגניזם חי; פשוט לא ניתן לעשות צדקה עבור הנפטר. בהתאם לכך, אם אדם נתקל במת מצווה, חובתו לקברו אינה נובעת ממצוות צדקה. מנקודת מבט חייתית-פיזית, לגופה לא חסר דבר והיא אינה זקוקה לכל סיוע. בניגוד לצדקה, גמילות החסדים הנובעת מאהבת הזולת אינה מופנית כלפי האדם כאישה או כביולוגיה אורגנית, אלא כלפי אישיותו הרוחנית. מעשי חסד נדרשים לא בשל צרכים חייתיים-כלכליים, אלא בשל הטרגדיה המטאפיזית של האדם. כאשר האדם מתוודע לבודדות המעיקה עליו ומכרסמת בלבו תמיד, כשהוא מרגיש מחנוק מחשכת הניתוק והעזובה, הוא משתוקק לפדות מכלא קיומו הצר והמבודד. הוא צמא לזיקה עם ה"אתה", לשתף אותו בשמחותיו כמו גם ביגונותיו. החובה כאן נוצרת מתוך כבוד האדם – כבודו של יצור הנושא תכונות שמעבר לטבעי ולחייתי; כבוד זה דורש גמילות חסד מאדם לרעהו. בדרך זו מפגין האדם את שונותו ונפרדותו מממלכת החי, שחבריה קיימים בבידוד ומנותקים זה מזה.

האדם חוש בבלבולו ושואף להקל מעל כובד משאו המטאפיזי, לאחד ישויות יחידות. בזיקה זו הוא מוצא פדות לנפשו המיוסרת ומידה של יציבות מול סערות החיים הסוחפות אותו, בעל כורחו, למקומות רחוקים ללא יעד או תכלית.

צרכיה של הנפש הטרגית, המושתתים על המטאפיזיקה האנושית ועל גורלו וייעודו של האדם בהקשר של ייחודו מכל שאר היצורים החיים, נכללים אף הם בחובת גמילות החסדים שנולדה מאהבת הזולת. על כן החובה היא כוללת הכול, ונוגעת הן לעניים והן לעשירים, הן למעשים הקשורים בממון והן לאלה הדורשים מאמץ גופני. היא כוללת במידה שווה הן את המתים והן את החיים, שהרי המוות הוא הסמל הנורא ביותר של הטרגדיה המשתרעת ברקע הקיום האנושי.

כישלונו ואבסורדיותו של החיים מודגשים על ידי גופת האדם. הקללה והמצוקה המעיקות על היצור בעל התודעה העצמית מופיעות במלוא אימתן על פני נוף זה, אשר מעליו מרחפת אימת המוות המלגלגת על הכול. כאן מציב כבוד האדם תביעה תקיפה ועוצמתית: גמול חסד עם המת; שמור על כבודו, שהוא גם כבודך שלך. הוכח כי האנושיות שומרת על עצמה אף לנוכח המוות, ואפילו כשהיא ניצבת מול הכליון והאפסות. לגמול חסד עם המת – זוהי גמילות חסד של אמת. (איש ההלכה / מוסר הלכתי)

(9) לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם – הצמח מתואר על ידי התורה כבעל שלוש תכונות ייחודיות: צמיחה ("תַּדְשֵׁא"), רבייה ("עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע") וזהות קבוצתית המועברת באמצעות מנגנון התורשה ("עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ") (בראשית א, יב). הרמב"ן (ויקרא יט, יט) מקשר בין איסור הכלאיים לבין תכונת הששתכות לקבוצה שבה חנן ה' את הצמחים ואת בעלי החיים בראשית החיים האורגניים. אנו מוצאים כי איסור כלאיים חל הן על צמחים והן על בעלי חיים. זיווג בלתי טבעי לצורך פיתוח תרבות מכלוא אורגנית נאסר.

התורה רואה בעין רעה שינוי מלאכותי של תכונות הקבוצה. התורה רואה במעשה כזה ניסיון מצד האדם להתערב בדפוסים המבניים והתפקודיים הטבועים במערכות אורגניות ולהביא למוטציות צורניות מיותרות. התורה קוראת למעשה כזה "השחתה": "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו, יב).

אנו מוצאים איסור דומה ביחס לאדם: רבעה והומוסקסואליות. שניהם נחשבים למעשים בלתי טבעיים. הראשון אוסר על האדם הזדווגות בשרים עם בן זוג שאינו שייך למינו. השני אוסר על כל מערכת יחסים מינית בין זכר לזכר, שהרי לפי חוקי הטבע, שהוקמו ואושרו במעשה בראשית, הזדווגות היא מערכת יחסים בין זכר לנקבה. שני המניעים הללו אינם נמצאים בתחום האנושי, אלא בחיי האורגניזם ככלל. על האדם לנהוג כמו הצמח בסביבתו הטבעית, שהפרייתו היא אוטומטית (על ידי הרוח או החרקים) ועוקבת אחר רצף אחיד וקבוע מראש. (צמיחתו של אדם אתי, עמ' 25–27)

מעולם לא הוגבלנו מלספוג את ההיבטים החיוביים של התרבות המצרית. בד בבד, התורה קובעת: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא יח, ג). אסור לנו לראות במצרים מודל לחיקוי אתי או מוסרי.

התורה אינה מונעת מאיתנו לספוג את ההיבטים החיוביים של תרבויות אחרות, אך בכל הנוגע לקדושה, שילוב רעיונות זרים דומה לאיסור כלאיים. התורה מזהירה אותנו שלא נחקה את האופן שבו העמים שייכבשו עם הכניסה לארץ ישראל עבדו את אלוהיהם (דברים יב, לא). רש"י סובר כי איסור זה קשור ספציפית לעבודת אלילים. הרמב"ן מרחיק לכת ומפרש פסוק זה כאיסור על אימוץ מנהגי פולחן שאינם יהודיים לתוך השירות שלנו. לדוגמה, אצל שאינם יהודים ישנה ישיבה מעורבת בתפילות, הכומר המוביל את התפילה פונה כלפי הציבור, ומנגנים בעוגב בליווי מקהלה מעורבת של גברים ונשים. ישנו איסור מיוחד על אימוץ מנהגים אלה, לא משנה כמה הם מפתים. שילוב מנהגי הפולחן שלהם בבית המקדש או בבתי הכנסת שלנו הוא סוג של כלאיים.

אף על פי שישנה מצוות עשה לבנות את בית המקדש, אם נבנה אותו אך לא נשמור על קדושתו – נעבור על איסור חמור יותר. ככל שרמת הקדושה גבוהה יותר, כך גדלה רגישותה להשחתה. רוב קרבנות יום הכיפורים וראש חודש כיפרו על חטאים שהיו קשורים להכנסת טומאה בשוגג למקדש, ולטימאו של מה שמקודש. (מוריה)

 

Gimmel Elul

 Today is the Yahrtzeit of the Rav ztz"l. Hundreds and hundreds of shiurim in Hebrew and English בס"ד. 

Combating Sinah

The wave of antisemitism currently sweeping across the globe is more than just a political trend; it is a sobering reminder of the reality of Galus. From the hallowed halls of Ivy League universities to the streets of Europe and beyond, the rising hatred threatens not only the safety of Am Yisrael and the security of Eretz Yisrael, but the very foundations of the moral societies that have allowed us to live in peace for decades.

Confronting this ancient hatred has always been difficult, and the road ahead will undoubtedly require sacrifice and resilience. However, our history—and our Emunah—tells us clearly: we have outlived every tyrant, and with Hashem’s help, we will prevail again.

Our history is a cycle of survival against all odds. As we recount in the Haggadah, "In every generation, they rise against us to destroy us." From Mitzrayim, where we were enslaved, to the Churban of the First and Second Batei Mikdash by Bavel and Romans; from the decrees of the Greeks who sought to make us forget our Torah, to the blood-soaked paths of the Crusaders and the horrors of the Spanish Inquisition—the nations of the world have tried to extinguish the "Eternal Flame."

In the last century alone, we faced the darkness of the Churban in Europe, the crushing oppression of the Soviet Union, and the relentless aggression of Arab regimes and terrorist proxies like Hamas and the PA, who seek nothing less than our total annihilation.

For many years, the United States has been a Malchus shel Chesed—a kingdom of kindness. It has been the freest and most prosperous home for Jews in the history of our dispersion. We have lived through a "Golden Era" where we could build shuls, yeshivos, and Bais Yaakovs without fear.

But today, the wind is shifting. We see a toxic "progressive" left that has allowed hatred for Jews to blossom under the guise of anti-Zionism, especially since the horrors of October 7th. Simultaneously, we see a rise in the "alt-right" fringe, fueled by demagogues who echo the dangerous rhetoric of Henry Ford and Father Coughlin.

How do we respond to these threats?

First, we must double down on our identity. Now is the time for Jewish pride—not just in a cultural sense, but in our commitment to Torah and Mitzvos. Our survival has never been a result of assimilation; it has been a result of our clinging to the Mesorah.

Second, we must engage in Hishtadlus through the legal system. We must demand that authorities prosecute antisemitic crimes to the fullest extent of the law. Just as legal tools were used to dismantle the power of the Klan and protect civil rights, we must insist that our rights to live and learn safely are defended with equal vigor.

Third, we must recognize our friends. Am Yisrael is small—a "lamb among seventy wolves." To prevail, we must work with allies who share our values of moral clarity and national security. 

The headlines may be frightening—whether it’s the shift in Michigan politics toward the radical left or the riots on campus—but we do not despair.

Every year at the Seder table, we say: "V’hi She’amda"—It is this promise that has stood for our forefathers and for us. History proves that while our persecutors eventually crumble into the dustbin of time, the Jewish people continue to thrive.

We will continue to build, we will continue to daven, and we will continue to stand strong. With Bitachon in Hashem who guaranteed the Netzchiyus of Am Yisrael, we know that the darkness of the present will eventually give way to a greater light.

Arei Miklat Be-yemos Ha-Moshiach

בפרשת שופטים, התורה מפרטת את הלכות ערי המקלט. אם אדם הורג אדם אחר בשגגה, עליו לנוס אל אחת מהערים הללו ולהישאר בה עד מות הכהן הגדול.

מוקדם יותר בתורה (דברים ד, מא), אנו לומדים שמשה הבדיל שלוש ערים בעבר הירדן המזרחי עבור שניים וחצי השבטים שהתיישבו שם. בפרשת שופטים (דברים יט, א–ג), אלוהים מצווה את עם ישראל להקים שלוש ערים נוספות בצד המערבי של הירדן עם כניסתם לארץ ישראל.

לאחר מכן מגיעה מצווה מפתיעה (יט, ח–ט):

"וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ... וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה."

רש"י מבהיר כי שלוש הערים האחרונות הללו (המביאות את המספר הכולל לתשע) מקבילות לארצות הקיני, הקניזי והקדמוני — שטחים שמיועדים להשתקע בהם רק לימות המשיח.

הפרדוקס המשיחי

דרישה הלכתית זו מעלה סתירה מיידית.

הנביא ישעיהו מתאר את ימות המשיח כתקופה של בהירות רוחנית מוחלטת: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ט). הרמב"ם (הלכות מלכים יב, ה) מרחיב על כך ומסביר כי בזמן זה, המרדף החומרי, התאווה הממונית והתחרות הקטנונית ייעלמו. שאיפתו היחידה של המין האנושי תהיה השגת חכמה אלוהית.

אם כך, מדוע בעידן של נאורות והרמוניה חסרות תקדים נזדקק לערי מקלט נוספות עבור הרג בשגגה?

חשוב לזכור שהתלמוד מבהיר מהי בעצם משמעותה של "הריגה בשגגה". אין מדובר בתאונה מופרכת ושאינה נמנעת לחלוטין; אלא היא נובעת מחוסר זהירות מעודן כלפי חיי אדם. התלמוד מציין כי שניים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי נזקקו לשלוש ערים, בדיוק כמו תשעת וחצי השבטים בצד המערבי. מדוע? מכיוון שבגלעד (במזרח) האלימות הייתה נפוצה. במקום שבו עוינות היא נורמה תרבותית, נזק אקראי גדל באופן טבעי — בדומה לאופן שבו נוכחות של כלי נשק לא מאובטחים בבית מובילה כיום לעלייה בשיעור הירי הבוער/בטעות.

אם ימות המשיח יהיו חופשיים לחלוטין מאלימות מונעת-תרבות, מדוע שבכלל תתקיים הריגה בשגגה, שלא לומר כזו שתדרוש שלוש ערים חדשות?

הלקח ממנחה של יום כיפור

בעלי המוסר פותרים את הפרדוקס הזה על ידי הצבעה על מנהג תמוה אחר בלוח השנה היהודי: קריאת התורה בתפילת מנחה של יום כיפור.

בתפילת מנחה של יום כיפור, האדם מגיע לשיאו הרוחני. הוא צם, התפלל מעריב, שחרית ומוסף, ונמנע מנוחות גשמית, לשון הרע ושיחת חולין. לרגע קט, בן אנוש דומה למלאך.

אף על פי כן, דווקא ברגע קדוש זה, קטע התורה שאנו קוראים מתמקד בעריות — יחסים אסורים, כולל גילוי עריות וניאוף.

מדוע לקרוא על המעמקים הירודים ביותר של התאווה האנושית בפני אנשים שפועלים כעת כמו מלאכים?

חז"ל הנהיגו קריאה זו כאזהרה פסיכולוגית נוקבת: אף אדם אינו חסין לעולם מנפילה. זוהי המלכודת של "רישוי מוסרי" (Moral Licensing) — ההרגל הבלתי מודע לאפשר לעצמנו להחליק להרגלים רעים פשוט כי אנו מרגישים שהיינו "טובים". אפילו בשיאינו הגבוהים ביותר, הפגיעות האנושית נותרת בעינה. קרבת אלוהים אינה הישג סטטי שננעל לנצח; היא תהליך דינמי ונמשך. ללא מודעות עצמית מתמדת, מצבים מרוממים יכולים להתפורר במהירות תחת הלחץ הנכון.

מדוע ימות המשיח זקוקים לערי מקלט?

אותו עיקרון פסיכולוגי מסביר את תשע ערי המקלט.

הרחבת ערי המקלט בימות המשיח משמשת כציון דרך פיזי וקבוע כנגד שאננות. במונחים פסיכולוגיים, היא פועלת כמערכת של עיצוב סביבתי — מבנה חיצוני ששומר אותנו מבוססים גם כאשר הדחף הפנימי שלנו מרגיש בטוח.

גם בעידן שבו הדחף האנושי הטבעי מיושר לעבר הטוב, האנושות עדיין תישאר אנושית. שלוש הערים הנוספות פועלות לתזכורת כואבת אך חיונית: מלאכת הצמיחה האישית אינה מסתיימת לעולם.

ממושג זה עולים כמה לקחים מרכזיים:

היזהרו מ"אשליית ההגעה" (Arrival Fallacy): אנו נוטים להאמין שברגע שנגיע לאבן דרך מסוימת — יעד בקריירה, שיא רוחני או סביבה מושלמת — נהיה חסינים ממעידות. ערי המקלט מזכירות לנו שסביבה מפחיתה חיכוך, אך אינה מבטלת את הבחירה או את הטעות האנושית.

הסכנה שבחוסר תשומת לב בלתי מודע: רשלנות נדיר שנובעת מרשעות; היא נובעת מירידה במודעות. ככל שאנו מטפסים גבוה יותר, כך רגע של חוסר מחשבה עלול להיות הרסני יותר.

מערכות מעל שליטה עצמית: הסתמכות על כוח רצון או כוונות טובות בלבד מובילה לשחיקת הערנות. על ידי הטמעת תזכורות מבניות בעולם האידיאלי של המשיח, התורה מלמדת אותנו לבנות סביבות פיזיות ושגרות שמגינות עלינו מפני ההיסחפויות של עצמנו.

ערי המקלט העתידיות אינן עומדות כסימן לכישלון, אלא כרשת ביטחון סמלית. הן מזכירות לנו להישאר ענווים, להישאר ערניים ולזכך את עצמנו — כדי שנוכל לאכלס במלואו עולם "המלא דעה את ה', כמים לים מכסים".

In Parshas Shoftim, the Torah outlines the laws of the Arei Miklat—the Cities of Refuge. If a person kills another unintentionally, they must flee to one of these designated cities and remain there until the death of the High Priest (Kohen Gadol).

Earlier in the Torah (Devarim 4:41), we learn that Moshe set aside three cities on the eastern bank of the Jordan River for the two and a half tribes settling there. In Parshas Shoftim (Devarim 19:1–3), God commands the Jewish people to establish three additional cities on the western side of the Jordan upon entering Eretz Yisrael.

Then comes a surprising command (19:8–9):

"And if God will expand your borders as He swore to your forefathers... you shall add three more cities beyond these three."

Rashi clarifies that these final three cities (bringing the grand total to nine) correspond to the lands of the Keini, Kenizi, and Kadmoni—territories destined to be settled only in the Messianic era.

The Messianic Paradox

This halachic requirement poses an immediate contradiction.

The Prophet Isaiah describes the Messianic era as a period of absolute spiritual clarity: "For the earth will be filled with the knowledge of God as the waters cover the sea" (Isaiah 11:9). The Rambam (Hilchos Melachim 12:5) expands on this, explaining that during this time, material pursuits, financial greed, and petty competition will vanish. Humanity’s sole objective will be acquiring divine wisdom.

Why, then, in an era of unprecedented enlightenment and harmony, would we need more Cities of Refuge for unintentional manslaughter?

It is important to remember that the Talmud clarifies what "unintentional murder" (shegagah) actually means. It is not a completely unavoidable freak accident; rather, it stems from a subtle carelessness toward human life. The Talmud points out that the two-and-a-half tribes on the eastern bank required three cities, just as the nine-and-a-half tribes on the western bank required three. Why? Because in Gilead (on the east), violence was rampant. Where hostility is culturally normalized, accidental harm naturally increases—much like how the presence of unsecured firearms in a house leads to higher rates of accidental shootings today.

If the Messianic era will be completely free of culture-driven violence, why would unintentional murder exist at all, let alone require three new cities?

The Yom Kippur Mincha Lesson

The Baalei Mussar resolve this paradox by pointing to another curious practice in the Jewish calendar: the Torah reading during Mincha on Yom Kippur.

At Mincha on Yom Kippur, a person reaches their spiritual peak. They have fasted, prayed through Ma’ariv, Shacharis, and Mussaf, and refrained from physical comforts, gossip, and idle chatter. For a brief moment, a human being resembles an angel.

Yet, precisely at this saintly moment, the Torah portion we read focuses on Arayos—forbidden sexual relationships, including incest and adultery.

Why read about the lowest depths of human temptation to people who are currently acting like angels?

The Sages instituted this reading as a stark psychological warning: no one is ever immune to a fall. This is the trap of "moral licensing"—the unconscious habit of allowing ourselves to slip into bad habits simply because we feel we have been "good." Even at our highest points, human vulnerability remains. Closeness to God is not a static achievement you lock in forever; it is a dynamic, continuous process. Without constant self-awareness, elevated states can crumble quickly under the right pressure.

Why the Messianic Era Needs Arei Miklat

This same psychological principle explains the nine Cities of Refuge.

The expansion of the Arei Miklat in Messianic times serves as a permanent, physical landmark to counter complacency. In psychological terms, it acts as a system of environmental design—an external structure that keeps us grounded even when our internal drive feels secure.

Even in an era when the natural human impulse is aligned toward good, humanity will still be human. The three additional cities act as a painful but vital reminder: the work of personal growth is never finished.

There are several key takeaways from this concept:

Beware of "Arrival Fallacy": We often believe that once we reach a certain milestone—a career goal, a spiritual high, or a perfect environment—we will be immune to slip-ups. The Arei Miklat remind us that environment reduces friction, but it does not eliminate human choice or error.

The Danger of Unconscious Inattention: Negligence rarely comes from malice; it comes from a drop in awareness. The higher we climb, the more devastating a moment of mindlessness can be.

Systems Over Self-Control: Relying solely on willpower or good intentions leads to vigilance fatigue. By embedding structural reminders into the ideal world of Moshiach, the Torah teaches us to build physical environments and routines that protect us from our own oversights.

The future Cities of Refuge stand not as a sign of failure, but as a symbolic safeguard. They remind us to stay humble, stay vigilant, and continuously refine ourselves—so that we can fully inhabit a world "filled with the knowledge of God, as the waters cover the sea."

The Psychology of the Draft: Why Character is the Key to Happiness

בפרשת שופטים, התורה מונה פטורים שונים מגיוס הניתנים לחברי החברה בזמן מלחמה. ביניהם: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ" (דברים כ', ה').

ממבט ראשון, הנימוק נראה פשוט. עם זאת, רש"י (1105-1040) מצביע על פרט פסיכולוגי מפתיע. הוא מסביר כי פטור זה קיים משום שהמצב גורם ל"עגמת נפש" מרובה לחייל.

האירוניה של הסבל האנושי

אילו דאגתה של התורה הייתה פשוט הטרגדיה של חיים שנגדעו בטרם עת לפני שנהנו מפרי עמלם, הכתוב היה אומר פשוט: "פֶּן יָמוּת וְלֹא יַחְנֹךְ אֶת בֵּיתוֹ". אך לא זה מה שהתורה אומרת. היא מוסיפה עוקץ ספציפי: "...וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ".

רש"י מדגיש אמת עמוקה, גם אם לא בנוחה, על הטבע האנושי: לעיתים קרובות, אנו מוטרדים פחות מההפסד האישי שלנו ויותר מהעובדה שמישהו אחר ירוויח ממנו. המחשבה על זר שישן בחדר השינה שעיצבת ואוכל במטבח שבנית היא ה"עגמת נפש" שעלולה לשבור את מורל הלוחם. בפסיכולוגיה המודרנית, תופעה זו מוכרת כחסך יחסי (Relative Deprivation) – תחושת הרווחה שלנו נקבעת לעיתים קרובות לא לפי מעמדנו המוחלט, אלא לפי מיקומנו ביחס לאחרים.

מנטליות של מחסור מול האגו

הרב לייב חסמן מציין כי התורה מתמודדת עם המציאות ה"בלתי מלוטשת" של הלב האנושי. חייל זה לכוד בתפיסת מחסור (Scarcity Mindset). הוא רואה בחיים "משחק סכום אפס" – אם הוא אינו זה שנהנה מהבית, ערך הבית אבוד מבחינתו, או גרוע מכך, נגנב על ידי אחר.

יתרה מזאת, כפי שכותב רייאן הולידיי בספרו האגו הוא האויב, האגו רוצה להיות במרכז הסיפור. האגו אומר לנו: "אם אני לא הגיבור של הבית הזה, הבית לא צריך להיות קיים". התקשרות זו, המונעת מתוך אגו, היא שגורמת ל"עגמת הנפש המרובה" שמתאר רש"י. החייל אינו פוחד רק מהמוות; הוא מוטרד מאובדן השליטה ומהעלבון שבלהיות מוחלף.

השינוי הרוחני: מבעלות לתרומה

הרב חסמן מעורר אותנו לנוע לעבר פרספקטיבה נעלה יותר. אילו היו לנו מידות מלוטשות יותר, המונולוג הפנימי שלנו היה עובר מבעלות לתרומה. היינו חושבים: "אם אינני יכול לחיות בבית הזה, אני אסיר תודה על כך שלפחות בן אנוש אחר ימצא מחסה וחום בין הכתלים הללו".

אין זו רק חשיבה "קדושה"; זוהי פסגת האינטליגנציה הרגשית. "נותנים" זוכים בסופו של דבר להצלחה רבה יותר ולפחות שחיקה בהשוואה ל"לוקחים". באמצעות העברת המיקוד ממבט אגוצנטרי ל"נדיבות רוחנית", אנו מעלימים את המקור לעגמת הנפש שלנו.

התמריץ האולטימטיבי: אושר

הסיבה המשכנעת ביותר לעבוד על המידות שלנו אינה רק כדי להפוך ל"צדיק" למען שמיים. מדובר בעניין של אינטרס עצמי מעשי.

קיים מושג בשם "התעלות המסייע" (Helper’s High) – התופעה הביולוגית שבה מעשי נדיבות משחררים אנדורפינים ומפחיתים מתח. לעומת זאת, אנוכיות וקנאה הן "רגשות הרסניים"; הן מעכלות את הכלי שבו הן שמורות.

ההיגיון מתקדם ברצף יפהפה:

ככל שאדם בעל מידות נעלות יותר, כך הוא הופך באופן טבעי לנותן.

ככל שאדם נותן יותר, כך הוא מתמקד פחות באגו שלו.

ככל שהאגו קטן יותר, כך יש פחות מקום לקנאה ולעגמת נפש.

ככל שאדם חווה פחות עגמת נפש, כך רמת האושר הבסיסית שלו גבוהה יותר.

סיכום

התורה פטרה את החייל משום שידעה כי מידותיו ה"נמוכות" יהפכו אותו לנטל בשדה הקרב; מוחו יוטרד מטינות קטנוניות במקום במשימה שלפניו.

הלקח עבורנו ברור: לעיתים מזומנות אנו האדריכלים של אומללותנו אנו. ה"עגמת נפש" שלנו בחיים נובעת לרוב מחוסר נדיבות. כשאנו מאמנים את עצמנו לשמוח בשמחת אחרים – להיות שמחים על כך ש"מישהו אחר גר בבית" – אנו לא רק עוזרים לו, אלא משחררים את עצמנו מבית הכלא של האנוכיות שלנו. אושר אמיתי אינו נמצא במה שיש ברשותנו, אלא בכמה מעצמנו אנו מוכנים לשחרר.

In Parshas Shoftim, the Torah enumerates various draft deferments granted to members of society during a time of war. Among them: “Is there any man among you who has built a house and has not begun to live in it? Let him go home, so that he will not die in war and have another man live in it” (Deuteronomy 20:5).

At first glance, the reasoning seems straightforward. However, Rashi (1040-1105) points out a startling psychological detail. He explains that this deferment exists because the situation would be a matter of “great aggravation” (ogmas nefesh) to the soldier.

The Irony of Human Suffering

If the Torah’s concern was simply the tragedy of a life cut short before enjoying the fruits of one's labor, the verse would simply say: "Lest he die and never live in his house." But that is not what the Torah says. It adds a specific sting: “...and another man live in it.”

Rashi is highlighting a profound, if uncomfortable, truth about human nature: Often, we are less distressed by our own loss than we are by the fact that someone else will gain from it. The thought of a stranger sleeping in the bedroom you designed and eating in the kitchen you built is the "aggravation" that would break a soldier’s morale. In modern psychology, this is known as Relative Deprivation—our sense of well-being is often determined not by our absolute status, but by how we stand in relation to others.

The Scarcity Mindset vs. The Ego

Rav Leib Chasman notes that the Torah is dealing with the "unrefined" reality of the human heart. This soldier is trapped in a Scarcity Mindset. He views life as a "zero-sum game"—if he isn't the one enjoying the house, the house's value is lost to him, or worse, stolen by another.

Furthermore, as Ryan Holiday writes in Ego is the Enemy, the ego wants to be the center of the story. The ego tells us, "If I am not the protagonist of this house, the house shouldn't exist." It is this ego-driven attachment that causes the "extreme aggravation" Rashi describes. The soldier isn't just afraid of death; he is haunted by the loss of control and the insult of being replaced.

The Spiritual Shift: From Possession to Contribution

Rav Chasman admonishes us to move toward a loftier perspective. If we possessed more refined character traits (middot), our internal monologue would shift from Ownership to Contribution. We would think: “If I cannot live in this house, I am grateful that at least another human being will find shelter and warmth within these walls.”

This isn't just "holy" thinking; it is the pinnacle of emotional intelligence. Givers ultimately find more success and less burnout than Takers. By shifting from a self-centered view to a "generosity of spirit," we eliminate the source of our own aggravation.

The Ultimate Incentive: Happiness

The most compelling reason to work on our character is not just to become a "Tzadik" (a righteous person) for the sake of heaven. It is a matter of practical self-interest.

There is a "Helper’s High"—the biological phenomenon where acts of generosity release endorphins and reduce stress. Conversely, selfishness and jealousy are "corrosive emotions"; they eat the container they are stored in.

The logic follows a beautiful progression:

The loftier the character traits a person possesses, the more they naturally become a Giver.

The more one gives, the less they focus on their own Ego.

The smaller the Ego, the less room there is for Jealousy and Aggravation.

The less aggravation one feels, the higher their Baseline Happiness.

Conclusion

The Torah excused the soldier because it knew his "low-level" character traits would make him a liability on the battlefield; his mind would be occupied by petty resentments rather than the mission at hand.

The lesson for us is clear: We are often the architects of our own misery. Our "aggravation" in life usually stems from a lack of generosity. By training ourselves to be happy for others—to be glad that "someone else is living in the house"—we don't just help them; we liberate ourselves from the prison of our own selfishness. Real happiness isn't found in what we possess, but in how much of ourselves we are willing to let go.