פרשת לך לך – כוח הדיבור: אברהם ודור הפלגה – "והרשעים כים נגרש"

ראשי פרקים:

• ג' חלקי הדיבור: משמעות, קשר והנהגה

• "והרשעים כים נגרש"

• התאווה ל"חדשות"

• שפה אחת ודברים אחדים

• אברהם אבינו: חידוש ולא המשך

א. פתיחת הזוהר הקדוש: הים הנגרש ודור הפלגה

כתוב בזוהר הקדוש (בראשית עד:):

"וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם..."

רַבִּי חִיָּיא פָּתַח: (ישעיה נז, כ) "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ וְגוֹ'" – וְכִי אִית יָם נִגְרָשׁ?

אִין, דִּכְדַד יַמָּא נָפְקָא מִתִּקּוּנֵיהּ וְאָזִיל בְּלָא חַבָּלָא, כְּדֵין נִגְרָשׁ וְאִתְתְּרַךְ מֵאַתְרֵיהּ, כְּמַאן דְּרָוֵי חַמְרָא וְלָא יָתִיב עַל בּוּרְיֵיהּ וְסָלְקָא וְנָחֲתָא.

(תרגום: וכי יש ים נגרש? כן, כאשר הים יוצא מתיקונו והולך בלא רב חובל, אז נגרש ומתגרש ממקומו, כמי ששותה יין ואינו מיושב על בוריו, ועולה ויורד).

מַאי טַעְמָא? בְּגִין "כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט" – דְּמַפְקוּ מֵימוֹי כָּל הַהוּא טִינָא דְּיַמָּא וְכָל טִנּוּפָא לְשִׂפְוָותֵיהּ.

(תרגום: מה הטעם? משום ש"השקט לא יוכל ויגרשו מימיו רפש וטיט" – שמוציאים מימיו את כל אותו טיט ורפש של הים ואת כל הטינופת אל שפתו).

המדובר כאן הוא על דור הפלגה, ובפסוק הזה חז"ל נותנים ביטוי לכל מה שהתרחש שם.

והנה על דור הפלגה נאמר: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא, א) – דהיינו שכל העולם כולו היו בדעה אחת, וכך היה צריך להיות כדי שיוכלו להוציא לפועל את מזימתם, וזה גופא היה שורש קלקולם: עצם העובדה שכולם דיברו באותה שפה ויכלו לתקשר זה עם זה בבהירות גמורה. (אלא שאברהם אבינו לא נטל חלק באותה עצה; ומכיוון שלא היה לו זרע והמשך, לא החשיבוהו כחלק מן העולם ובכך הניחו לו).

ומה שביקשו לעשות היה: "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ" (שם יא, ד).

חז"ל, באמצעות הפסוק "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט" (ישעיהו נז, כ), מגלים לנו מהו שורשם של בני אדם המדברים דברים שאינם נכונים ואינם טובים.

(ודרך אגב: הן לאדם והן לים יש "שפה". שפת הים היא מקום הגבול שבו נושקות שתי מציאויות – הים והיבשה. ושם, על שפת הים, מתנשאים הגלים הגבוהים ושם פולט הים את כל הרפש והטינופת החוצה). כאן טמון שורש העובדה שדיבוריהם של רשעים הם דיבורים מקולקלים.

ב. ג' חלקי הדיבור: משמעות, קשר, הנהגה

במהותו של מושג ה'דיבור' קיימים שלושה יסודות עיקריים:

1. נתינת מהות ומשמעות:

   ראשית, דיבור הוא מתן משמעות לדברים. המילה "משמעות" עניינה "מאי משמע" – מה הדבר משמיע, מהי נקודת ההיגד שבו. המציאות מקבלת את משמעותה כשהיא מתורגמת לדיבור. זהו הטעם לכך שכל ה'דברים' שבעולם נקראים כך מלשון "דיבור" והמשמעות הטמונה בהם. וכמאמר המשנה (אבות ד, ג): "אין לך דבר שאין לו מקום" – במילה "דבר" הכוונה היא למשמעותו הפנימית; זהו ה"דבר" שבתוך הדבר.

2. קשר וחיבור (הידברות):

   העניין העיקרי השני של כוח הדיבור הוא התקשורת והחיבור בין בני אדם. המהר"ל עומד על כך (גור אריה בראשית כד, ז ד"ה שאין נופל) ומבאר שבתורה יש הבדל יסודי בין 'דיבור' ל'אמירה': אפשר לומר אל מישהו, אך אי אפשר לומר עם מישהו; לעומת זאת בדיבור, אפשר לדבר אל פלוני וגם לדבר עם פלוני. דיבור במהותו הוא קשר. כיוצא בזה פירשו על המשנה (כתובות יג.): "ראוה מדברת" – שעניינו של דיבור כאן הוא יצירת קשר, חיבור ושייכות.

3. הנהגה ושלטון:

   העניין העיקרי השלישי הוא שדיבור הוא לשון הנהגה. כדברי הגמרא (סנהדרין ח.): "דַּבָּר אחד לדור ואין שני דַּבָּרִין לדור". וכן נאמר (תהלים מז, ד): "יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ", ופירש רש"י: "ידבר – לשון הנהגה". וכן: "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן" (קהלת ח, ד), או: "יֵצֵא דְבַר מַלְכוּת מִלְּפָנָיו" (אסתר א, יט) – המלך מנהיג באמצעות הדיבור. בעצם טבעו של הדיבור טמונה כוח המשיכה, שכן כל בני האדם נמשכים אחר הדיבור.

ג. עיצוב המציאות על ידי הדיבור

נדמה לנו בעינינו שכל מערכת הדיבורים היא יצירה עצמית שלנו, ושאלו הם דברינו. אך כאן מגלים חז"ל שזו טעות גמורה: האמת היא הפוכה – הדיבורים הם שמדברים דרכנו ומבטאים את עצמם באמצעותנו.

יש להבין שהעולם כולו נראה ומעוצב על פי מערכת הדיבור המדוברת בו. אילו מערכת הדיבורים בעולם הייתה נכונה ואמיתית יותר, ועסוקה בטוב, בנעלה ובנשגב – העולם כולו היה נראה אחרת, ההסתכלות הייתה שונה לחלוטין, ומוקדי העניין היו אחרים לגמרי.

אם כן, מהו הכוח המושך את כל הדברים דווקא למקום האפל והנמוך ביותר? מדוע הדיבורים משתלשלים כל כך מטה? הרי כל עניין ניתן לתיאור באופנים שונים; אילו השתמשו במערכת דיבורים אחרת, הדברים הנחשבים היום ל"חשובים" היו נתפסים כחסרי כל משמעות, בעוד הדברים האמיתיים היו מתרוממים וכל העולם היה מתעלה עמהם. מי מושך את הדברים למטה? למי יש עניין בהורדת המציאות לרובדה השפל ביותר?

אפשר להבין קיומו של יצר הרע לפעולות ולמעשים רעים, אך איזה יצר יש לדבר דווקא בצורה השפלה ביותר?

הזכרנו את הפסוק "בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן". כיוון שהעולם נשלט על ידי אותו 'מלך זקן וכסיל', מערכת הדיבורים כולה משועבדת תחת ממשלתו. בתוך המערכת הזו אנו נולדים ועל פיה אנו חיים. כל עוד איננו מחדשים דיבורים עצמיים משלנו, וכל עוד איננו חושפים את מה שמוגדר בתיקוני זוהר (תיקון יז.): "מלכות פה – תורה שבעל פה קרינן ליה", ואיננו חוצבים דיבורים קדושים מתוכנו – אנו לכודים בתוך מערכת שיח קבועה וזרה. זהו שלטון דיבוריו של ה'אחר', דבריו של הנחש הקדמוני. אין אנו מנהיגים אלא מונהגים.

במשנה שנינו שבהמה נקנית במשיכה, ובגמרא (בבא בתרא עה:) מובא: "כיצד במשיכה? קורא לה והיא באה" – הבהמה הולכת אחר קול הדיבור. וכך ממש אנו נראים: נמשכים והולכים אחר הדיבורים כבהמה.

ד. טבע הים והאדם שבתכונת הים

כאן חושפים חז"ל את שורש הדיבור המקולקל: האדם נושא בקרבו את טבע הים.

במהותו המקורית, היה הים צריך לכסות את הארץ כולה, אלא שמאמרו של הבורא יתברך צמצם אותו למקום מוגדר: "יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" (בראשית א, ט). ונאמר: "אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וְלֹא יַעַבְרֶנְהוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלֹא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלֹא יַעַבְרֻנְהוּ" (ירמיהו ה, כב), וכן: "גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ" (תהלים קד, ט). הקב"ה הציב את החול כגבול לבלי יציף הים את תבל.

זהו סוד גלי הים: הגלים מבטאים את תכונתו הפנימית של הים המבקש לפרוץ ולשטוף את העולם כולו. במקום שבו הושם לו גבול – שם הגל מתפרץ בזעם כנגד הצמצום שנכפה עליו. חז"ל מספרים (בבא בתרא עג., ועי' אלשיך ירמיה ה, כב) שכל גל אומר לחברו: 'אתה לא הצלחת להציף את העולם, אבל אני אצליח'.

באותה תכונה בדיוק ברא הקב"ה את האדם. האדם נברא יחידי, וכל תבניתו הייתה צריכה להקיף ולמלא את העולם כולו. לכן מקנן בו דחף פנימי שאינו מניח לו לשקוט בתוך גבולותיו הצרים; הרי נועד למלא את חלל העולם, להטביע בו צורת אדם ולתת תוכן ומשמעות לבריאה כולה מכוח היותו נברא בצלם אלוקים.

אולם, כל נברא המקבל עליו עול מלכות שמים נדרש להצטמצם בגבולו המדויק, לקבל עול ולא להתפשט ולפרוץ ללא רסן.

"וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ" – אין לו מנוחה במקומו, והוא חותר לפרוץ הלאה. פירוש נוסף למילה "נגרש": הים מרגיש כאילו גורש ונושל ממקומו הטבעי (שהרי מבחינתו היבשה גזלה את שטחו), ולכן הוא תובע להשתלט על הכל. וכשהוא מתפרץ החוצה – הוא פולט מתוכו רפש וטיט.

הרשע מאמץ את תכונת הים המורד בעול ובגבול. כיצד יכול אדם להשליט את עצמו על העולם כולו כאשר הדבר בלתי אפשרי בפועל? על ידי הדיבור!

בני אדם יושבים ומדברים על הכל ועל כולם – זהו כוח הים הפורץ מגבולו, המבקש לשטוף את העולם. "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט" – והדיבורים הללו אינם אלא רפש וטיט הנפלטים החוצה.

ה. התאווה ל"חדשות" ולשיח שלילי

מכאן נובעת התאווה העצומה לעסוק בדיבורים, ובפרט התאווה ל"חדשות" – הרצון לדעת מה מתרחש במקומות נידחים שאין להם שום שייכות או השפעה על חייו של האדם. מה פשרה של תאווה זו? מה לי ולנעשה שם?

זוהי התאווה השלטת בעולם כיום. אילו השתחרר העולם מתאווה משעבדת זו, והאדם לא היה מתעניין במה שאינו נוגע לחובת חייו – כל פני המציאות היו מתהפכים לטובה בבת אחת. כל כוחה של 'ממשלת זדון' מושתת על הצימאון הזה: אנו רואים ושומעים את מה שהם מכתיבים לנו, ובכך הם שולטים בנו. הרגע שבו יקומו אנשים שיחדלו מלהיות צרכני תקשורת – יהיה רגע של מהפכה אמיתית שתפיל את כל השליטים הללו ממעמדם.

עניינה של תאווה זו הוא הרצון להשליט את דיבורנו ונוכחותנו על העולם כולו. אין בדיבורים אלו ממש, אלא פליטה עצמית של גלי הים השוצפים. משום כך, רוב הדיבורים הללו הם בלשון שלילה, ציניות, ביטול והכפשה; שכן זו הדרך הקלה ביותר לכל "גל" להוכיח עליונות ולמחוק את מה שמולו.

מכאן מובנת חומרתם היתרה של איסורי הדיבור. לכאורה ייפלא: מדוע החמירה התורה כל כך באיסור לשון הרע עד שאמרו ששקול כנגד שלוש עבירות חמורות? וכי מה עשה? בסך הכל הוציא מילים מפיו!

אלא למדנו שאין דבר שמחריב ומוריד את העולם לשאול יותר מקלקול הדיבור.

ו. "שפה אחת ודברים אחדים" מול עיר ומגדל

בדור הפלגה, טרם בלילת הלשונות, היו כולם "שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". אמירתם "נַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ" הקיפה את העולם כולו מקצה לקצה. כולם אחזו בדיבור אחיד וחשבו באותו אופן שטחי. בהיותם רשעים ש"כים נגרש", ביקשו להחיל את שלטון דיבורם על כל ההוויה, להפריד חלילה את כל הבריאה מבוראה – זהו עומק המושג "נַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם", שלא יהיו משועבדים לדיבור אלוקי עליון.

דורנו אנו הגיע לשפל כה עמוק, עד ששוב חזרנו למצב של "שפה אחת ודברים אחדים": כולם שקועים באותם דברי הבל, נחלקים לשני מחנות שכל עניינם הוא סביב אותה שטות – אלו בעד ואלו נגד, אך המרכז של כולם שווה ורדוד.

חז"ל מציינים כי ה'עיר והמגדל' של דור הפלגה נבנו לעומת הקדושה:

• העיר – כנגד עיר הקודש ירושלים, שעליה נאמר: "יְרוּשָׁלִַם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו, שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם ה'" (תהלים קכב, ג-ד). ירושלים היא עיר המאחדת את כל ישראל אל שער אחד לשם שמים.

• המגדל – כנגד בית המקדש, מקום חיבור שמים וארץ, שעליו נאמר: "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ" (שיר השירים ד, ד), וכתיב: "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב, ג) – שמשם נובע הדיבור הטהור והאמיתי.

לעומת זאת, דור הפלגה בנו עיר ומגדל של שקר כדי לקבץ את כולם סביב תורת כזב, ומאותו מגדל מופץ השקר לכל תבל. דורנו משלב בתוכו את קלקול דור המבול יחד עם קלקול דור הפלגה (זכור ימות עולם – דור המבול, בינו שנות דור ודור – דור הפלגה; ספורנו דברים לב, ז). כבר הוצפנו במימיו הסוערים של אותו ים נגרש.

ז. אברהם אבינו – חידוש הבריאה ונטילת שכר כולם

העולם מצפה לאותו כוח של אברהם אבינו, המהווה חידוש גמור ולא המשך.

כאשר נתגלה אברהם אבינו בעולם, נתגלתה צורתו המושלמת של האדם. חז"ל דרשו (בראשית רבה יד, ו): "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים – זה אברהם". ובגמרא (בבא מציעא יב:) מבואר ש"גדול" נקרא מי שסמוך על שולחן עצמו. אברהם אבינו היה הראשון, לא נשען על איש ולא הושפע ממערכת השיח של דורו, ולכן נקרא "האדם הגדול בענקים".

על כן דרשו חז"ל (בראשית רבה יב, ט) על הפסוק "אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" – אל תקרי בהבראם אלא "באברהם", בזכותו של אברהם; הוא היה בבחינת בריאה חדשה.

הגאולה העתידה אינה יכולה להוות המשך ישיר למערכת הקיימת, אלא מהפך יסודי. המהר"ל מאריך לבאר (נצח ישראל, פרק כו) שכדי שתצמח קרן ישועה – כבכל זרע הנזרע באדמה – חייב הזרע הקודם להירקב ולהתכלות כליל, ורק מתוך כך עולה וצומח הגידול החדש.

בסיום הפרשה מובא בזוהר (בראשית עו:):

אָמַר רַבִּי חִיָּיא: אִשְׁתְּמַע דְּכֹלָּא בְּמִלָּה דְפוּמָא תַּלְיָא, דְּהָא כֵּיוָן דְּאִתְבַּלְבֵּל – מִיָּד וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם.

אֲבָל בְּזִמְנָא דְאָתֵי מַה כְּתִיב? "כִּי אָז אֶהֱפֹךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' וּלְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט), וּכְתִיב: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן.

לעתיד לבוא תתהפך השפה המבולבלת לשפה ברורה. אברהם אבינו היה יחיד בעולם שלא השתתף בעצת דור הפלגה. כשראוהו עומד באיתנותו התייאשו ממנו ואמרו עליו: "פרידה זו עקרה היא ואין לה המשך". אך נאמר עליו (פסחים קיז:): "יכול יהו חותמין בכולן? תלמוד לומר: 'וֶהְיֵה בְּרָכָה' – בך חותמין ואין חותמין בכולן". כך נראה היהודי הראשון, וכך צריך להיראות היהודי האחרון.

כדי להיחלץ מסחף הים הנגרש, שכל הבא בגליו לא ישוב, חייב האדם להידמות לאברהם אבינו בבחינת: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" – פרישה גמורה מכל שאון העולם ודיבוריו השפלים. אברהם היה בודד: "כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ" (ישעיהו נא, ב), והאבות סללו את הדרך ורצו כסוסים בין בצעי המים (עי' חולין צו.).

במשנה (אבות ה, ב) שנינו: "עשרה דורות מנח ועד אברהם... שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם וקיבל עליו שכר כולם". ובירושלמי (סוף ברכות) דרש רבי שמעון בן יוחאי: "אם ראית את הבריות שנתייאשו ידיהן מן התורה מאד – עמוד והתחזק בה ואתה מקבל שכר כולם".

בדורנו ישנה הזדמנות בלתי רגילה לזכות בשכר כולם; אך הצעד הראשון הוא לברוח החוצה מתוך מערבולת ה"שפה אחת ודברים אחדים", להינצל מן הים הנגרש שפולט רפש וטיט, ולעמוד ולהתחזק בתורה לבדה.

Outline (Rashei Perakim):

• The Three Facets of Dibbur: Essence, Connection, and Leadership

• "And the Wicked Are Like the Driven Sea"

• The Compulsion for "News"

• "One Language and Unified Words"

• Avraham Avinu: A Complete Renewal, Not Mere Continuity

I. The Opening of the Holy Zohar: The Driven Sea and the Dor Haflagah

It is written in the holy Zohar (Bereishis 74b):

"And they said: 'Come, let us build for ourselves a city and a tower whose top reaches into the heavens, and let us make for ourselves a name...'" Rebbi Chiya opened: (Yeshayahu 57:20) "'And the wicked are like the driven sea (ke-yam nigrash)...' — Can a sea truly be 'driven' or cast out? Indeed, when the sea departs from its set boundaries (tikkunei) and surges forth without a captain (chavala), then it is cast out and displaced from its realm, like one intoxicated with wine whose senses are unsettled, rising and crashing down." "What is the reason? Because 'it cannot find rest, and its waters cast up mire and mud' — for its waters thrust forth all the sludge of the deep and all its offal onto its shores."

The Zohar is addressing the Generation of the Dispersion (Dor Haflagah); through this pasuk, Chazal illuminate the inner reality of what transpired there.

Regarding the Dor Haflagah, the Torah states: "And the whole earth was of one language and unified words" (Bereishis 11:1). The entire world was of one mindset and unified agenda — an absolute prerequisite for executing their scheme. This unanimity was the root of their corruption: the fact that all spoke a single tongue and could communicate with complete clarity. (Avraham Avinu, however, took no part in their counsel. Because he was childless at the time and seemingly lacked continuity, they dismissed him as irrelevant to the world order and left him alone.)

What they sought to accomplish was: "Come, let us build for ourselves a city and a tower whose top reaches into the heavens, and let us make for ourselves a name, lest we be scattered across the face of the whole earth" (ibid. 11:4).

Through the verse "And the wicked are like the driven sea, for it cannot rest, and its waters cast up mire and mud", Chazal uncover the root of those whose speech is corrupted and foul.

Both man and the sea possess a "safah" — a lip, a tongue, a shoreline. The seashore (sfat ha-yam) is the boundary line where two realms meet: the sea and dry land. It is precisely there, at the safah, where the cresting waves rage against their limit, and where the sea deposits all its sludge and sediment. Here lies the fundamental root of corrupt speech among the wicked.

II. The Three Facets of Dibbur: Meaning, Connection, and Leadership

Within the essence of speech (dibbur), three primary yesodos exist:

1. Conferring Essence and Meaning (Mashma’us):Dibbur gives definition to reality. The term mashma’us stems from "mai mashma" — what does the matter convey, what is its inner thesis? Reality takes on tangible significance only when articulated through speech. For this reason, all entities in existence are termed devarim (objects/matters), stemming directly from dibbur and the conceptual reality latent within them. As the Mishnah states (Avos 4:3): "There is no thing (davar) that does not have its place" — the word davar denotes its inner significance; the essential davar residing within the matter.

2. Bond and Connection (Hiddabrus): The second core element of speech is communion and connection between people. The Maharal elaborates on this (Gur Aryeh, Bereishis 24:7, s.v. she-ein nofel), demonstrating a fundamental distinction in Lashon HaKodesh between dibbur and amirah: one can say something to another (lomar el), but one cannot "say with" another. With dibbur, however, one can speak to someone (ledaber el) and speak with someone (ledaber im). Dibbur is inherently relational. Similarly, Chazal interpret the Mishnah (Kesubos 13a), "They saw her speaking (medaberes)", as referring to the forging of an intimate bond, attachment, and association.

3. Leadership and Dominion (Hanhagah): The third dimension of speech is governance. As the Gemara states (Sanhedrin 8a): "Dabbar echad la-dor" — there is one leader for a generation, and not two leaders (dabbasin). So too, it is written: "Yadber amim tachteinu" (Tehillim 47:4), where Rashi explains: "Yadber is an expression of leadership and rule." Likewise: "Where the word of a king holds sway" (Koheles 8:4), and "Let a royal decree proceed from him" (Esther 1:19) — a king governs through his dibbur. Inherent to the nature of speech is a compelling magnetism; humanity is pulled and guided in the wake of spoken discourse.

III. The Shaping of Reality Through Speech

Man instinctively presumes that the realm of speech is his own creation, that these words are his sovereign expression. Here, Chazal reveal this to be an illusion: the reality is precisely inverted — the discourse speaks through us, articulating itself by means of us.

The entire world is formed and perceived through the prevailing system of discourse that fills it. Were the world's speech grounded in truth, aligned with the elevated, the pure, and the transcendent, the entire universe would be perceived differently, the collective hashkafah would be transformed, and the focal points of life would be unrecognizable.

What, then, is the force that drags all discourse down to the darkest, lowest denominator? Why does human speech constantly tumble downward? Every subject can be framed through varied vantage points; were an elevated lexicon employed, matters currently deemed "paramount" would be recognized as utterly vacuous, while eternal values would rise, elevating all of reality along with them. Who pulls the discourse down into the mire? Who benefits from lowering reality to its most degraded plane?

One can readily understand an inclination (yetzer hara) toward illicit deeds and destructive actions. But what is the yetzer to obsessively articulate reality in the coarsest, most debased manner?

Recall the verse: "Where the word of a king holds sway." Because the world is dominated by the "melech zaken u-chesil" (the aged, foolish king — the Yetzer Hara), the entire apparatus of contemporary conversation is subjugated to his dominion. We are born into this framework and unconsciously exist by its dictates. So long as we do not forge our own independent, elevated discourse, so long as we fail to access that which is articulated in Tikkunei Zohar (Tikkun 17b): "Malchus peh — Torah she-be’al peh kerinan leih" ("Malchus is the mouth — which we identify as the Oral Torah"), hewing holy words from the wellsprings of our own souls, we remain trapped within an alien, pre-packaged lexicon. This is the dominion of the "Other" (sitra achara), the primordial whisper of the Serpent. We do not lead; we are led.

The Mishnah teaches that an animal is acquired through meshichah (pulling/leading), and the Gemara explains (Bava Basra 75b): "How is meshichah performed? He calls to it and it comes" — the animal unthinkingly follows the sound of the voice. This captures our reality: mankind trailing passively after ambient chatter like an animal led by a voice.

IV. The Nature of the Sea and the "Oceanic" Trait in Man

Here Chazal uncover the source of corrupt speech: man bears within his soul the intrinsic nature of the sea.

In its primordial state, the waters were meant to engulf the entire terrestrial globe. It was solely the decree of the Creator that contained and compressed the waters into assigned boundaries: "Let the waters under the heavens be gathered to one place, and let the dry land appear" (Bereishis 1:9). And it is written: "I have placed the sand as a boundary for the sea, an eternal decree that it cannot breach; though its waves toss, they cannot prevail; though they roar, they cannot cross over it" (Yirmiyahu 5:22). And further: "You set a boundary they may not cross, so they will not return to cover the earth" (Tehillim 104:9). The Kadosh Baruch Hu set the sand as a border so the sea would not submerge the earth.

This is the secret of the waves: they give voice to the sea's primal instinct to breach its confinement and wash over the entire earth. At the precise point where its border is fixed, the wave crashes violently in rebellion against the limitation imposed upon it. Chazal recount (Bava Basra 73a; see Alshich, Yirmiyahu 5:22) that each surge says to its fellow: "You failed to flood the world, but I will succeed."

With this exact nature did the Ribbono shel Olam fashion man. Adam was created singular (yechidi), designed to encompass and illuminate the whole world. Hence, an innate drive stirs within him, never allowing him to rest within narrow personal boundaries; his soul instinctively reaches to fill the expanse of the world, to leave the imprint of Tzelem Elokim upon creation, and to infuse the cosmos with divine meaning.

However, every creation that accepts upon itself Ol Malchus Shamayim is commanded to contract itself within its designated boundary, to submit to a yoke (kabbalas ol), and not to burst forth without restraint.

"And the wicked are like the driven sea" — the rasha finds no peace within his bounds; he seeks relentlessly to burst beyond them. Another nuance of "nigrash": the sea feels banished, dispossessed of its rightful domain, viewing the dry land as an usurper of its territory, and therefore claims dominion over everything. And when it boils over its shoreline, it casts forth sludge and mire.

The wicked person adopts this oceanic defiance against boundaries and divine restraint. Yet how can an individual dominate the entire world when physically incapable of doing so? Through his dibbur!

People sit and discuss everything and everyone — this is the power of the sea bursting its banks, seeking to inundate creation. "And the wicked are like the driven sea, for it cannot rest, and its waters cast up mire and mud" — and these trivial, defiling conversations are nothing other than the sludge and silt spewed forth by the raging waters.

V. The Compulsion for "News" and Derisive Discourse

From here stems the consuming obsession to engage in constant banter, especially the insatiable thirst for "the news" — the urge to know what is transpiring in distant locales that have zero bearing on a person's avodas Hashem or daily obligations. What is the meaning of this lust? What does that have to do with me?

This is the reigning addiction of our age. Were the world to liberate itself from this enslaving drive, and were an individual to focus solely on what pertains to his purpose in life, the entire landscape of reality would be transformed instantly for the good. The entire might of the "memsheles zadon" (the reign of wickedness) rests upon this thirst: we watch and listen to what they dictate, and through that pipeline, they exert absolute control over our minds. The moment we cease to be consumers of media, a true revolution occurs, toppling these rulers from their thrones.

The spiritual root of this obsession is the ego's desire to project its voice and presence across the globe. There is no substance to these conversations; they are merely the frothing discharge of crashing waves. For this reason, the vast majority of this discourse consists of cynicism, negation, mockery, and character assassination. Denigration is the easiest avenue for an individual "wave" to assert supremacy and wipe out whatever stands before it.

From this perspective, the extraordinary severity of the prohibitions of speech becomes clear. One might wonder: Why did the Torah treat lashon hara with such immense gravity, to the point where Chazal equate it to the three cardinal sins? What did he actually do? He merely uttered words!

The answer is clear: there is nothing that dismantles and drags the world down into the abyss more than the corruption of dibbur.

VI. "One Language and Unified Words" Versus the City and the Tower

In the Dor Haflagah, prior to the confusion of languages, all of humanity shared "one language and unified words." Their proclamation, "Let us make for ourselves a name, lest we be scattered," encompassed the entire world from end to end. All subscribed to a uniform rhetoric and operated on the same shallow plane. Being wicked like the "driven sea," they sought to impose the hegemony of their speech over all of existence, divorcing creation from its Creator. This is the inner meaning of "let us make for ourselves a name" — an insistence that they not be subordinate to the transcendent Dibbur Hashem.

Our current generation has descended into a similar abyss, returning to a state of "one language and unified words." Society is submerged in identical vanities, split into two warring factions that obsess endlessly over the exact same trivia — one camp is "for" and the other "against," but the axis around which both revolve is equally shallow and empty.

Chazal reveal that the "city and tower" of the Dor Haflagah were erected as a dark mirror to kedushah:

• The City — countered the Holy City of Yerushalayim, about which it is written: "Yerushalayim, built as a city that is bound firmly together, where the tribes go up, the tribes of Yah, as a testimony for Yisrael, to give thanks to the Name of Hashem" (Tehillim 122:3-4). Yerushalayim is the city that unites all of Klal Yisrael toward one single portal le-Shem Shamayim.

• The Tower — countered the Beis HaMikdash, the axis connecting heaven and earth, concerning which it is said: "Your neck is like the tower of David" (Shir HaShirim 4:4), and: "For out of Tzion shall go forth Torah, and the word of Hashem from Yerushalayim" (Yeshayahu 2:3) — the source of pure, unadulterated dibbur.

In stark opposition, the Dor Haflagah constructed a city and tower of falsehood to herd humanity around an altar of deceit, broadcasting falsehood to the ends of the earth. Our generation synthesizes the corruption of the Generation of the Flood (Dor HaMabbul) with that of the Dispersion (Dor Haflagah) — "Remember the days of old" (Dor HaMabbul), "consider the years of generation upon generation" (Dor Haflagah; Devarim 32:7). We find ourselves submerged in the turbulent waters of that very same driven sea.

VII. Avraham Avinu — A Complete Renewal and Claiming the Reward of All

The world awaits that distinct spiritual power introduced by Avraham Avinu, which constitutes a radical, absolute renewal (chiddush) rather than mere continuity of the existing order.

When Avraham Avinu emerged, the complete stature of man (tzuras ha-adam) was revealed. Chazal expound (Bereishis Rabbah 14:6): "'The greatest man among the giants' — this refers to Avraham." The Gemara clarifies (Bava Metzia 12b) that one is designated "gadol" when he is independent, sustained solely at his own table. Avraham stood entirely alone; he leaned on no mortal and was thoroughly impervious to the societal discourse of his era. Hence, he was called "the greatest man among the giants."

Therefore Chazal taught (Bereishis Rabbah 12:9) on the verse "These are the generations of the heaven and the earth when they were created (be-hibar'am)" — do not read be-hibar'am, but rather be-Avraham, in the merit of Avraham. He represented a brand-new creation.

The ultimate Geulah cannot be an outgrowth of the current secular framework; it demands a total reconstitution. The Maharal explains at length (Netzach Yisrael, ch. 26) that for the horn of salvation to sprout — just like a seed planted in the soil — the prior form must decompose and dissolve entirely; only from that state of absolute nullification can the new growth emerge.

At the conclusion of the parsha, the holy Zohar states (Bereishis 76b):

"Rebbi Chiya said: We see that everything depends on the utterance of the mouth (milla de-fuma), for once their speech was confounded, immediately 'Hashem scattered them from there across the face of the earth.' But in the ultimate future, what is written? (Tzefaniah 3:9) 'For then I will turn to the nations a pure language, that they may all call upon the Name of Hashem, to serve Him with one accord.' And it is written: (Zecharyah 14:9) 'And Hashem shall be King over all the earth; on that day Hashem shall be One and His Name One.' Blessed be Hashem forever, Amen and Amen."

In the Acharis HaYamim, the confounded, fragmented babble will give way to a safah berurah (a clear, refined tongue). Avraham Avinu stood as a solitary beacon, refusing to enter into the counsel of the Dor Haflagah. Witnessing his uncompromising resolve, they gave up on him, declaring: "This mule is barren and leaves no posterity." Yet of him the Gemara states (Pesachim 117b): "Could it be that we conclude the blessing with all of them? The verse teaches: 'And you shall be a blessing' — with you we conclude, and not with all of them." Such was the countenance of the first Jew, and such must be the stature of the Jew at the end of days.

To rescue oneself from the torrential undertow of this yam nigrash — where whoever enters its waves does not return — one must emulate Avraham Avinu: "Lech lecha me-artzecha u-mi-moladtecha u-mi-beis avicha..." — an absolute disengagement from the din of this world and its debased speech. Avraham was singular: "For he was one when I called him, and I blessed him and made him many" (Yeshayahu 51:2). The Avos blazed this trail, charging like thoroughbreds through the rushing waters (Chullin 96a).

We learned in the Mishnah (Avos 5:2): "There were ten generations from Noach to Avraham... all these generations repeatedly angered Him, until Avraham came and received the reward of them all." In the Talmud Yerushalmi (end of Berachos), Rebbi Shimon bar Yochai expounds: "If you see that people have utterly despaired of the Torah, stand up and strengthen yourself in it, and you shall receive the reward of them all."

In our generation, a momentous opportunity exists to seize the reward of all. Yet the primary, non-negotiable step is to flee from the vortex of "one language and unified words," to be rescued from the driven sea that spews sludge and mud, and to stand resolute, anchored exclusively in the daled amos of Torah.

 

פרשת וירא: אברהם אבינו – עמודו של עולם, ברית המילה וברית הלשון

ראשי פרקים:

• ספר יצירה ועמודו של עולם

• שתי הבריתות: כריתת המיותר להעמדת העיקר

• כוח ההולדה שבברית – בריאת עולמות

• שתי האבהויות של אברהם אבינו

• חרב נוקמת נקם ברית – הנהגה שמחוץ לגדרי הטבע

• "והעולה על רוחכם היו לא תהיה"

א. ספר יצירה, בריאת שמים וארץ ועמודו של עולם

ספר יצירה (שנכתב על ידי רבי עקיבא ומיוחס ליסודו של אברהם אבינו) עוסק בסודן של האותיות וצירופיהן, שהם שורש יצירת המציאות כולה. הבריאה כולה נבראה במאמרות – צירופי מילים המורכבות מאותיות. כאשר מצרפים אותיות ומילים כראוי וכהווייתן, גנוז בכך כוח של יצירה ובריאה, כדאיתא בגמרא (סנהדרין סה ע"ב) שחכמים שידעו להתעסק בספר יצירה יכלו לברוא בריאות חדשות.

שורש עניין זה נעוץ באברהם אבינו, שעליו דרשו חז"ל (בראשית רבה יב, ט) על הפסוק:

"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם" (בראשית ב, ד) – אמר רבי יהושע בן קרחה: 'בהבראם' – באברהם, בזכותו של אברהם.

ועוד דרשו שם: ראשי תיבות של תּוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ הם תֹּהוּ – אלו אלפיים שנות תוהו (עבודה זרה ט ע"א), עד שבא אברהם אבינו והתחילו שני אלפים תורה.

הוא ה'בהבראם' של הבריאה, וכלשונו של הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק א, הלכה ב) שהוא "עמודו של עולם". פירוש הדבר: אצל אברהם אבינו מתגלים המאמרות, צירופי האותיות וכל מה שמונח בשורש הבריאה כולה. וזהו כל עניינו של ספר יצירה, כפי שביארו גדולי רבותינו הראשונים: רב סעדיה גאון, רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, הרמב"ן ועוד.

ב. ברית מילה וברית הלשון – ביטול המיותר להעמדת העיקר

במשנה החותמת את ספר יצירה (פרק ו, משנה ד) שנינו:

"וכיון שצפה אברהם אבינו עליו השלום, והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף וצר ועלתה בידו – נגלה עליו אדון הכל ברוך הוא, והושיבו בחיקו ונשקו על ראשו וקראו אוהבי, וכרת לו ברית ולזרעו... וכרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והיא מילת הערלה, ועשר אצבעות ידיו והוא מילת הלשון, וקשר לו עשרים ושתים אותיות בלשונו וגילה לו את סודן".

כאשר הבין אברהם אבינו את סוד היצירה ונעשה "עמודו של עולם", כרת עמו הקדוש ברוך הוא שתי בריתות מקבילות זו לזו: ברית המילה וברית הלשון.

עניינה של ברית המילה מתבאר בציווי שנאמר לאברהם:

"הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א). ופירש רש"י: "...ולפי מדרשו התהלך לפני במצות מילה, ובדבר הזה תהיה תמים, שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני".

תמימות ושלמות מושגות דווקא על ידי הסרת הדבר המיותר. ככלל הידוע בחז"ל: "כל יתר כנטול דמי" (חולין נח ע"ב), וכן "כל המוסיף גורע" (סנהדרין כט ע"א). תוספת מיותרת אינה מעלה אלא פגם ומום. משמעות המילה 'עורלה' היא כיסוי, אטימה ומניעה. על ידי הסרת העורלה חושפים את העיקר ומסלקים את הטפל (וכפי שביארו הראשונים, שהסרת הערלה מפקיעה תחושות והימשכויות טפלות שאינן שייכות לעצם תפקידו של האיבר).

וכשם שבברית המילה מסירים את החלק המיותר כדי להעמיד את האיבר על עיקרו הטהור, כך ממש יש להבין את ברית הלשון: גם בלשון קיימת "ערלה" – דיבורים מיותרים, הבלים ודברים טפלים שאינם ממין העניין, המסרסים את תפקידה. כדי להעמיד את הלשון על תכליתה ולהיות "תמים", נדרשת כריתת המיותר, שהרי כל יתר כנטול דמי.

ג. שתי הבריתות בכוח ההולדה

בביאור הגר"א לספר יצירה (ועל פי רמזי הראשונים) מבואר: שתי הבריתות הללו עניינן אחד – כוח ההולדה.

באדם קיימים שני כוחות הולדה, כדברי המשנה (בבא מציעא לג ע"א):

"אבדת אביו ואבדת רבו – של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא".

כשם שיש באדם כוח הולדה גופני, כך יש בו כוח הולדה והויה בלשונו. האדם נברא בצלם א-להים, והלשון ניתנה לו כדי שיוכל לברוא עולמות בכוח דיבורו.

• כשהוסרה הערלה מן הלשון – הדיבור מכוון לאמיתתו, מדבר נכוחה את הדברים כהווייתם, ופועל את פעולת היצירה והבריאה.

• כשהעורלה שולטת בלשון – הדיבור סוטה מן העיקר אל הטפל, פולט שיחות בטלות ודברי הבל, ומשתרבב לכלל עורלת הלשון.

שורש 'ברית' – 'בריאה'

כתב הרמב"ן על דרך האמת (בראשית ו, יח):

"הברית מעולם היא, והמילה נגזרת מן 'בראשית ברא אלהים', והנה 'בריתי' כמו 'ברייתי'... כי היא סמוכה לעולמים שהיו לפנינו".

ברית פירושה הורדת מציאות ובריאה חדשה לעולם שלא הייתה בו קודם לכן. כל עצם מציאותנו וקיומנו איננו נמשך מסדרי הבריאה הראשונה, אלא מכוח הברית. שהרי אצל אברם בבריאה הראשונה נאמר:

"הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע" (בראשית טו, ג). ודרשו חז"ל (שבת קנו ע"א): אמר לפניו: ריבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר לו הקב"ה: "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה" – צא מאיצטגנינות שלך! אברם אינו מוליד, אברהם מוליד.

מבחינת חוקי הבריאה והטבע לא היה לאברם המשך. כל הווייתו כ"עמודו של עולם" החלה רק מכוח הברית שנכרתה עמו:

"אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם..." (בראשית יז, ד-ה).

הוספת האות ה"א לשמו העניקה לו את כוח ההולדה שמעל הטבע. וזו אותה ה"א שנאמר בה: "בְּהִבָּרְאָם" – ב-ה' בראם (בראשית רבה יב, י), וכן "בְּהִבָּרְאָם" – באברהם. האות שבה נברא העולם נמסרה לאברהם, ומאותה שעה קיומו וקיום זרעו אינם כפופים לחוקיות הטבעית הרגילה, אלא תלויים לחלוטין בכוח הבריתות.

ד. שתי האבהויות של אברהם אבינו

אברהם אבינו הוא אב בשתי בחינות:

1. אב לזרעו הביולוגי: אנו זרעו הפיזי הנמשך מיצחק ומיעקב.

2. "אַב הֲמוֹן גּוֹיִם": אב לכל באי עולם המקבלים את תורתו ואמונתו. זוהי אבהות הנובעת מכוח פיו – "וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'", שבכוחה להעמיד תולדות רוחניות, עד שנפסק להלכה שגר המביא ביכורים קורא ואומר "אשר נשבע ה' לאבותינו".

שתי האבהויות הללו לא חלו אלא לאחר כריתת הברית. על כן הגרים שגייר אברהם קודם שנמול לא החזיקו מעמד ונעלמו, ואילו הגרים שלאחר הברית קיימים ועומדים.

אברהם הוליד את כלל ישראל, והוא אשר נטע את ה'עיקר' בעולם (כלשון הרמב"ם בהלכות עבודה זרה), והנחילו ליצחק, ויצחק ליעקב, עד שהגיע הדבר אלינו. אנו "מאמינים בני מאמינים" – מתייחסים לאמונתו כשם שאנו מתייחסים לגופו.

נמצא: כל קיומנו תלוי אך ורק בברית. מי שמפקיע עצמו מברית הלשון או מברית המילה, עוקר את שורש קיומו, שכן בלא הברית אין לנו זכות קיום טבעית כלל.

ה. חרב נוקמת נקם ברית – הנהגה שמחוץ לדרך הטבע

כאשר כוח הדיבור אינו מופנה לעיקר – לגלות, ליצור ולבטא את צלם הא-לוהים – אלא נטמע בטפל, זוהי הפרת ברית גמורה. ועל הפרת ברית נאמר בתוכחה:

"וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית" (ויקרא כו, כה).

אין זו נקמה רגילה ומקרית, אלא נקמה הנובעת מעצם מהותה של הברית. כשם שהברית עומדת מעל הטבע ומעניקה חיים שלא כסדר הטבע, כך גם הפגיעה בה גוררת תגובה שמחוץ לגדרי הטבע.

הנביא יחזקאל מתאר במדויק את המצב הזה (יחזקאל פרק כ):

"וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת... חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם" (שם, לב-לג).

'יד חזקה' ו'זרוע נטויה' הן האופנים שבהם הוציאנו הקב"ה ממצרים בניסים שמחוץ לדרך הטבע. אולם כאשר ישראל מבקשים להשליך את ייחודם ולומר "נהיה כגוים", אותה הנהגה על-טבעית מתהפכת חלילה לרועץ: המכות הניתכות אינן מכות טבעיות, אלא גילוי של "חמה שפוכה" החורגת מכל חוקי ההיסטוריה.

ו. החורבן, השואה ועורלת הלשון של דורנו

אין לך עורלת לשון קשה יותר מאשר הניסיון "לגמד" מאורעות נשגבים ונוראים, להכניסם למסגרות של דיבור רגיל, טקסים וזמנים קבועים. דיבור כזה מסרס את עוצמת הדברים.

החורבן הנורא שהתרחש בשואה לפני עשרות שנים – הרי היה זה גילוי מובהק של "יד חזקה וזרוע נטויה ובחמה שפוכה" שלא כדרך הטבע! זוהי "חרב נוקמת נקם ברית". כשם שהקיום של עם ישראל אינו טבעי, כך הנקם אינו מתנהל בכלים טבעיים. וכל הניסיון להכניס מאורע זה לתוך מערכת הסברה חילונית וממוסדת אינו אלא המשך ישיר של תפיסת "נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת".

הקדוש ברוך הוא מדבר איתנו דיבורי ברית; הוא רוממנו מכל הלשונות ומדבר אלינו בלשון רוממה – ואנו פונים אל אמצעי התקשורת כדי "להבין" מה מתרחש?! מאה שנות ציונות הביאו את עם ישראל אל הארץ המובטחת, עד ל'כיכר דיזנגוף', ומשם נשמעת שוב אותה זעקה: "נהיה כגוים". והקב"ה הרי נשבע בחייו: "חַי אָנִי... אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם".

כאשר ממאנים לשמוע, הדיבור מוכרח להיעשות חזק וכואב יותר.

המכות שלא כדרך הטבע בימינו

בימינו התחדשה תופעה שלא נראתה מעולם: בני אדם מוסרים את נפשם כדי להרוג אותנו. במשך כל ההיסטוריה מסרו בני אדם את הנפש כדי להגן על עצמם, ועם ישראל מסר נפשו על קידוש השם מתוך כוח העקדה. אך מסירות נפש שכל כולה התאבדות כדי להשמיד – זו הנהגה שמחוץ לכללי הטבע וההיגיון האנושי! זוהי אותה 'יד חזקה וזרוע נטויה וחמה שפוכה', הנובעת מכך שאנו איננו מוסרים את הנפש על ייעודנו ובריתנו.

חייבים שיהיו בני ברית להקב"ה בעולם. האשליה שאפשר לברוח מן הברית ולהיות ככל העמים הוכחה שוב ושוב כאסון גמור. ישראל הם עם קשה עורף, וכשם שנאמר "עבודה זרה של ישראל אין לה ביטול" – כך ההיאחזות בזרם העכור הזה אינה מתבטלת בקלות, והיא סותמת את האוזניים מלשמוע את קול ה'.

יהי רצון שנשכיל להסיר את עורלת הלב והלשון, לדבוק בברית האמיתית שנכרתה עם אברהם אבינו, ועל ידי כך נינצל מאותה חרב נוקמת נקם ברית, ונזכה שכל בני בריתו של מקום ייכתבו וייחתמו לחיים טובים.

Avraham Avinu — Pillar of the Universe | Bris HaMilah and Bris HaLashon | The Orlah: Superfluity as Void | Bris as an Act of Creation | Avram Cannot Bear Seed, Avraham Bears Seed | Our Entire Existence Derives from the Bris | The Sword Avenging the Covenant: Transcending the Order of Nature | The Foreskin of the Tongue: "Let Us Be Like the Nations"

Sefer Yetzirah Attributed to Avraham Avinu

Sefer Yetzirah—which, according to our Sages, was committed to writing by Rebbi Akiva and is traditionally attributed to Avraham Avinu—delves into uncovering the mystery of the letters and their permutations, which are the root source of the creation of the world. Since all of Creation was brought into being through divine utterances (ma’amaros)—which are, in essence, permutations of words formulated from permutations of letters—it follows that when letters and words are combined in their proper, aligned configuration into utterances, they bear within them the power of creation.

Indeed, the Gemara (Sanhedrin 65b) teaches that those masters proficient in Sefer Yetzirah possessed the capacity to fashion new creations. The author of this holy work was Avraham Avinu, concerning whom Chazal expounded (Bereishis Rabbah 12:9) on the verse (Bereishis 2:4): “These are the generations of the heaven and of the earth when they were created [be-hibare’am]”—Rebbi Yehoshua ben Korcha taught: “‘Be-hibare’am’—through Avraham (be-Avraham), in the merit of Avraham.”

On this very verse, Chazal noted further: the initial letters of Toldos HaShamayim VeHa’aretz form the acronym TOHU (chaos), representing the two thousand years of Tohu (cf. Avodah Zarah 9a) that spanned until the advent of Avraham, at which point commenced the two thousand years of Torah. He is the ultimate be-hibare’am of Creation.

As the Rambam formulates (Hilchos Avodah Zarah 1:2), he was the “Amudo shel Olam”—the Pillar of the Universe. This means that through him, all the divine utterances, letter permutations, and primal roots of Creation stand revealed. This is the very thesis of the work, as illuminated by our great Rishonim: Rav Saadia Gaon, Rabbi Yehuda HaLevi in the Kuzari, the Ramban, and others.

Bris Milah and Bris HaLashon Cut with Avraham Avinu

The concluding Mishnah of Sefer Yetzirah (6:4) records:

“And once our father Avraham, peace be upon him, gazed, looked, saw, investigated, comprehended, engraved, hewed, permuted, formed, and succeeded in his endeavor—the Master of All, blessed be He, revealed Himself unto him, embraced him close to His bosom, kissed him upon his head, called him ‘My beloved,’ and cut a covenant with him and his seed forever... And He cut a covenant with him between the ten toes of his feet, which is the Bris of Milah, and between the ten fingers of his hands, which is the Bris of the Tongue; and He bound twenty-two letters to his tongue and revealed unto him their foundation.”

After Avraham grasped these foundational truths and joined the ranks of being the be-hibare’am and the Amudo shel Olam, the Holy One, blessed be He, cut two parallel covenants with him: the well-known Bris Milah, and the Bris HaLashon (the Covenant of the Tongue).

These two covenants must stand in exact correspondence. Just as Bris Milah is realized through the excision of the orlah (foreskin)—as it is written (Bereishis 17:1), “Walk before Me and be whole [tamim]”, on which Rashi explains based on the Midrash: “Walk before Me through the mitzvah of Milah, and through this matter you shall become whole, for so long as the orlah remains upon you, you are deemed blemished before Me”—one must excise that which is redundant and extraneous in order to achieve true wholeness.

As the Gemara establishes (Chullin 58b): “An extra limb on the foot renders it a treifah... for what is the rationale? Any surplus is treated as if it were excised [kol yesser ke-natul damei]”; and likewise (Sanhedrin 29a): “Whoever adds, detracts.” A superfluity is itself an intrinsic blemish.

The essential definition of orlah is an obstruction, a barrier that stops up and impedes. Through the removal of the orlah, the core essence (ikar) is uncovered. Our Rishonim explain that the removal of the foreskin strips this organ of secondary, superfluous elements unrelated to its primary holy function. (The uncircumcised sense peripheral impulses detached from its essential purpose.) The orlah is excised precisely so that only the essential core remains.

Just as in Bris Milah the superfluous part is severed to leave the organ established upon its pure essence, so must we comprehend the Bris HaLashon. There, too, exists an extraneous overgrowth that must be cut away to uncover and maintain solely the ikar. Kol yesser ke-natul damei—if left unexcised, it constitutes an active blemish; excision is the prerequisite for becoming tamim and shaleim. It is our duty to contemplate what must be severed so that our faculty of speech is preserved solely in its essential sanctity.

These Covenants Reside in the Power of Procreation

In the Vilna Gaon’s commentary on Sefer Yetzirah—drawing upon a concept already intimated by the Rishonim—it is explained that both covenants govern the power of procreation (koach ha-holadah).

Every person possesses two distinct faculties of procreation, as derived from the Mishnah (Bava Metzia 33a):

“If both his father’s lost article and his master’s lost article need retrieval, his master’s takes precedence, for his father brought him into this world, whereas his master who taught him wisdom brings him into the life of the World to Come.”

Just as man possesses a physical procreative faculty in his bodily organs, so too does he possess a creative, procreative force in his tongue. The Almighty created man in the divine image and endowed him with speech so that he, too, might generate worlds.

Only after the orlah has been severed can the tongue speak uprightly, articulating things in their authentic truth. Its strength is then directed strictly toward the essential: to create and bring into being.

When the orlah covers the tongue, it shifts man’s focus from the essential to the peripheral. The tongue then emits redundant, idle, and worthless chatter (devarim beteilim); it loses its discipline, straying from the essential until it degenerates into a lashon areilah.

We must constantly impress upon our minds that human speech harbors within it the potency to construct worlds. Just as the universe was summoned into existence via letters, words, and divine utterances, the words proceeding from our lips have the power to create. Yet this applies exclusively to speech bound to the covenant established with Avraham Avinu.

Regarding the inner meaning of Bris, the Ramban writes (Bereishis 6:18):

“And by way of Truth, the covenant is eternal, and the word is derived from ‘Bereishis bara Elokim’ (In the beginning G-d created). And behold, ‘berisi’ (My covenant) is akin to ‘beriyasi’ (My creation)... for it is linked to the worlds that preceded us.”

The word Bris is etymologically bound to Bereishis bara. Every bris introduces a new dimension of existence into the cosmos that had never previously existed.

In truth, our very genesis and ongoing existence derive from the two covenants sealed with Avraham Avinu, through which he was empowered to procreate. We were neither formed nor sustained through the mere default momentum of Creation, but through the power of the Bris.

Under the primary natural order of Creation, Avraham cried out (Bereishis 15:3): “Behold, to me You have given no seed.” As the Gemara states (Shabbos 156a):

“He said before Him: ‘Master of the Universe, I have gazed into my astrological signs [itzteninut], and I am not constitutionally suited to father a son.’ The Holy One, blessed be He, said to him: ‘Go out of your astrology! Avram cannot father children, but Avraham can father children.’”

Through natural creation alone, Avram possessed no future lineage; his status as the Pillar of the World stood entirely upon the covenant:

“As for Me, behold, My covenant is with you, and you shall be the father of a multitude of nations. Neither shall your name any more be called Avram, but your name shall be Avraham; for a father of a multitude of nations have I made you” (Bereishis 17:4–5).

With the infusion of the letter Hei into his name, the capacity for generation was conferred upon him. Avram eino molid, Avraham molid.

This is the very Hei through which the cosmos was brought into being, as Chazal expounded (Bereishis Rabbah 12:10): “‘Be-hibare’am’—be-Hei bera’am (with the letter Hei He created them).” And as Rebbi Yehoshua ben Korcha taught (ibid. 12:9): “‘Be-hibare’am’—be-Avraham.” The precise divine instrument through which the universe was created was imparted to Avraham.

From that moment onward, Avraham’s presence in this world ceased to follow the ordinary natural order; it shifted onto an entirely supernatural plane of existence, sustained by these two covenants.

Avraham serves as a father in two distinct respects:

1. He is literally Avinu—our patriarchal progenitor—and we are his direct seed through Yitzchak and Yaakov.

2. He is the universal father encompassing all humanity (Bereishis 17:5): “For a father of a multitude of nations have I made you.” He is the spiritual father to anyone in this world who embraces his teachings.

This second paternity is forged through the potency of his mouth—“and he called upon the Name of Hashem”—which confers the standing for spiritual adherents to trace their lineage back to him. Thus the halachah is definitively ruled that a convert bringing Bikkurim recites the declaration: “[The land that Hashem swore] unto our fathers.”

Just as biological paternity required a bris, so too did this spiritual paternity require a bris; only post-covenant did the formal status of Av take effect. (Hence, the souls converted prior to the bris did not endure in enduring spiritual lineage in the manner of those converted afterward.)

These two dimensions of paternity merged: Avraham begot the collective entity of Klal Yisrael, and he served as the father of that essential bedrock (ikar) planted in the world. As the Rambam charts (Hilchos Avodah Zarah 1), this foundational truth was transmitted to Yitzchak, from Yitzchak to Yaakov, and through his sons across the generations down to us. We are his descendants on both fronts: we are the biological sons of Avraham, and we are ma’aminim bnei ma’aminim—heirs to his steadfast faith just as we are heirs to his physical heritage.

All of this exists solely by virtue of the two covenants. Our existence is thoroughly covenantal. Consequently, anyone who detaches himself from the Bris HaLashon—which inaugurates the two thousand years of Torah—or from the Bris Milah sealed in his flesh, violently severs the very taproot of his existence. For us, existence outside the Bris is an impossibility.

A Mighty Hand, an Outstretched Arm, and Poured-Out Wrath: The Supernatural Retribution for Breaching the Covenant

The very essence of the Bris is to remain oriented toward the core purpose of existence through the active purge of all superfluity. Our entire faculty of speech must be directed toward this ikar: to disclose truth, to cultivate, to create. Man was fashioned in the divine image; failure to honor this is an outright breach of the covenant, leaving us devoid of ontological grounding.

In the Tochachah, the Torah warns (Vayikra 26:25): “And I will bring a sword upon you, that shall avenge the quarrel of My covenant [cherev nokemes nekam bris].” This is no ordinary retribution; it is an enforcement intrinsic to the Bris itself. It mirrors the concept of Bara that the Ramban identifies within the covenant: a reality that can exist strictly upon its covenantal terms, failing which it ceases to have a basis for being. This is the sword avenging the covenant.

I do not make a habit of addressing current events; the Giving of the Torah and the Exodus from Egypt are enduringly relevant enough. Yet it is impossible to remain silent when dealing with issues that touch the realm of actual pikuach nefesh.

In this regard, the Prophet Yechezkel described the very crucible of our current era (Yechezkel 20:1–33):

“And it came to pass in the seventh year, in the fifth month, the tenth day of the month, that certain of the elders of Israel came to inquire of Hashem, and sat before me... And that which comes into your mind shall not be at all, in that you say: ‘We will be as the nations, as the families of the countries, to serve wood and stone.’ As I live, says the Lord G-d, surely with a mighty hand, and with an outstretched arm, and with fury poured out, will I rule over you!”

Our Rishonim expound—and it is rooted throughout the words of Chazal—that “a mighty hand and an outstretched arm” signify the exact supernatural manner through which the Almighty delivered us from Egypt: miracles transcending the normal mechanisms of nature.

Here the Prophet warns: when Klal Yisrael harbors the impulse of “let us be like the nations,” the divine response is, “With a mighty hand, with an outstretched arm, and with fury poured out will I rule over you.” This threatens an unveiling of tribulations outside the natural order of the world.

If we entertain the notion of assimilating into the standard framework of the nations, that very chazakah and zero’a netuyah that struck down Egypt—because they impeded the revelation of His holy Name within Creation—will strike us with poured-out fury transcending the course of nature. This is the explicit prophecy.

Poured-Out Fury and the Devastation of the Holocaust

We possess a chronic tendency to diminish and domesticate momentous realities, forcing them into standard sociopolitical categories. It must be stated plainly: there is no greater orlas halashon (foreskin of the tongue) than attempting to confine into neat verbal conventions events that, by their very nature, completely defy human speech. Such superficial discourse castrates the subject, stripping it of its dread gravity.

I refer to what transpired eighty years ago. How can one treat such an abyss as business as usual and simply move on? That was the unmistakable visitation of “a mighty hand, an outstretched arm, and fury poured out” utterly defying the natural order.

Yet the popular commentators of our generation come along, package the catastrophe into safe rhetoric, and designate specific commemorative assemblies to speak about it—everything parsed, managed, and assimilated into conventional frameworks.

They fail to comprehend that this horror was an event belonging strictly to the covenantal plane: a cherev nokemes nekam bris. Just as the Bris itself operates beyond the boundaries of nature (Avram cannot bear seed, yet Avraham bears seed), so too is its inverse—the retribution of the covenant—discharged through supernatural fury. The covenant itself demands this reckoning when betrayed.

Whosoever seeks to reduce these events to standard political categories invites devastation. The underlying desire has been the adoption of a mundane national identity: “We will be as the nations, as the families of the countries.” And against this stands the unyielding divine oath: “As I live, says the Lord G-d, surely with a mighty hand, with an outstretched arm, and with fury poured out will I rule over you.”

The Almighty addresses us through the medium of the covenant. We are the children of Avraham, with whom He sealed the Covenant of the Tongue. The Creator chose us from all peoples and exalted us above all tongues, conversing with us in that elevated, lofty idiom characteristic of Av-Ram. Yet we remain incapable of listening; we do not understand His words. The Creator of the Universe speaks directly to us, and we turn to the secular press and media pundits to interpret our condition!

It is undeniable: a century of secular Zionism brought the Jewish people to the Promised Land only to culminate at Dizengoff Square, from where the singular, brazen cry rings out: “Let us be like the nations, as the families of the countries!”

Yet the Almighty has sworn by His very existence: “Chai Ani, ne’um Hashem...” He speaks to us, and we either fail to register it or interpret it in reverse. It defies belief. What further tribulations must we endure to finally hear clearly? Every blow only seems to entrench the obsession to “be like the nations.”

Whoever bears responsibility for this mindset—and that includes ourselves—participates in grave culpability; when a people refuses to hear subtle calls, the voice must address them with terrifying force, Heaven forbid. For millennia we have stopped up our ears. What more will it take for the call to pierce through our terrible orlah?

Ever since it was said to Avraham (Bereishis 12:1), “Get thee out of thy country, and from thy kindred, and from thy father’s house, unto the land that I will show thee,” our path has been singular, paved, and unmistakable. Yet with stubborn blindness, we veer off the path time and again, bringing upon ourselves ever greater measures of poured-out wrath.

The Unnatural Tribulations Striking Us Today

In our own day, we are confronted with a supernatural phenomenon never before seen in human history: human beings giving up their own lives with the explicit, sole purpose of killing us.

Throughout the chronicles of the world, both we and the gentiles have displayed self-sacrifice (mesiras nefesh). But sacrificing one’s own life purely to murder others?! That occurs only because we fail to demonstrate mesiras nefesh for that which we are divinely commanded.

This is the mirror of the covenant, operating completely beyond the laws of nature. In Klal Yisrael, mesiras nefesh is an inheritance rooted in the Akeidah. From where did our enemies derive the fanatic willingness to perish solely to destroy Jews? It is unprecedented in the annals of history; it is nothing other than the yad chazakah, the zero’a netuyah, and the cheimah shefuchah. The covenant itself takes retribution, demonstrating that outside its perimeter, Jewish existence cannot endure.

It is a terrifying realization. The Holy One is faithful to His word, and here He has reinforced it with an absolute oath: “Chai Ani, ne’um Hashem Elo-kim...” The Creator must have covenantal partners (bnei bris) in this world. If we abandon this mandate, woe unto us, for the vacuum is filled by the sword that avenges the covenant—and we have already tasted its horrors.

The Torah foretells (Devarim 29:23–24):

“And all the nations shall say: ‘Wherefore has Hashem done this unto this land? What means the heat of this great anger?’ And they shall say: ‘Because they forsook the covenant of Hashem, the G-d of their fathers, which He made with them when He brought them forth out of the land of Egypt.’”

This very question was asked in the wake of the destruction decades ago. Whenever Klal Yisrael sets itself up to breach the covenant under the slogan of “let us be like the nations,” the inevitable divine reply is: “That which comes into your mind shall not be at all.”

This is the core truth that must be proclaimed: the oath sworn by the Master of the World—“Chai Ani, ne’um Hashem”—stands inviolable. No alternative path will ever succeed. If we enter into the covenant, we shall live; if we breach it, Heaven spare us from that which the mouth cannot even utter.

This turbid, contaminated tide, which gathered immense momentum and swept away the overwhelming majority of the Jewish people—what more must happen for us to realize that it leads to utter ruin? The orlah clogs our ears; we fail to decipher the divine language, brushing it aside: “It is mere coincidence; things will be fine,” and once again we refuse to hear.

Regarding this corrupt ideology that took root over a century ago, all can now perceive the depths of degradation to which it has brought us. As the Gemara states (Avodah Zarah 52b): “Idolatry of a Jew can never be nullified.” Israel is a stiff-necked people; when they embrace a false idol, it is not relinquished with ease.

May Hashem grant us the wisdom and clarity to cleave wholeheartedly to His covenant, and thereby spare ourselves from the sword avenging the covenant. May He shield and deliver us, and may all who are bound to Your covenant be inscribed for a life of goodness and peace.