Thursday, July 23, 2026

פגעי התרבות המודרנית והשפעתם על נפש האדם

בדברינו להלן נבקש לעיין ולהתבונן בנזק הרב שמסיבה לנו הטכנולוגיה על שלל כליה. אין מבוקשנו כאן לדון באיסורים ההלכתיים השונים, אף לא בקלקולים ובכישלונות המוסריים הנובעים משימוש במכשירים הללו – הלוא הם הסכנות המוכרות כ"פגעי הטכנולוגיה". תורף דיוננו יתמקד באופיה של התרבות שצמחה בעולם בעקבות הופעת המכשירים הללו, וברושם העמוק שהיא טובעת באישיות האדם – אף כאשר המכשירים מוגדרים כמסוננים ונקיים לתכלית.

לפני שנים מספר, נקרה לידי לנסוע במחיצתו של אדם המכהן כמפיק ההצגות הראשי במחלקת התיאטרון באוניברסיטה מוכרת בארץ. מתוך התעניינות, שאלתיו לפשר בחירתו לעסוק דווקא בתחום התיאטרון ולא בהפקת סרטים, שהיא סוגה נפוצה בהרבה. ביקשתי להבין מה משך אותו במידה כה רבה אל המופע החי הניצב כנגד קהל צופים.

תשובתו הייתה מעוררת מחשבה ומחכימה עד מאוד. כך סיפר: "בצעירותי למדתי בישיבת הסדר. במרוצת השנים נהגתי להאזין באופן קבוע לשיחותיו של משגיח הישיבה, ובמקביל האזנתי להקלטות משיחותיו של הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ'יק זצ"ל מבוסטון. מבחינת העומק הרוחני, רמת התוכן ואיכותו – ודאי שלא היה מקום להשוואה, שכן שיחותיו של הגרי"ד סולובייצ'יק עלו לאין ערוך על שיחותיו של המשגיח. אך למרבה הפלא, ככל שנקפו הימים, נוכחתי לדעת כי דווקא משיחותיו של המשגיח בישיבה שואב הייתי את עיקר התועלת והבניין האישי.

"הסבר הדבר לדידי," הוסיף ואמר, "טמון בכך שאֶת המשגיח חוויתי בצורה מוחשית וחיה, פנים אל פנים, ולא דרך סלילי הקלטה. מכאן באתי למסקנה כי הקשר הישיר והבלתי-אמצעי שונה במהותו מזה המועבר באמצעות תיווך כזה או אחר. מטעם זה החלטתי להקדיש את פועלי לתיאטרון ולא לקולנוע; שהרי התיאטרון מיוסד על זיקה ישירה ובלתי מתווכת עם הקהל, בעוד הסרטים עוברים מעבדים רבים המשנים את דמות המציאות, ואף עצם הקשר עם הצופים נעשה באופן מלאכותי ודרכו של מכשיר."

עוד הוסיף והציג טעם נוסף לדבריו: "נזדמן לי לקרוא מאמר באחד העיתונים הנפוצים, אשר חילק את קורות ימי העולם לשלוש תקופות מרכזיות:

בדורות הראשונים הושתת העולם בעיקרו על ערכי 'בין אדם למקום' – בני האדם האמינו בכוח עליון, עבדו את בוראם, והוויית החיים כולם הייתה בעלת זיקה עמוקה כלפי מעלה.

בהמשך המורשת, פשטה תקופה המתאפיינת בערכי 'בין אדם לחברו' – הזיקה הרוחנית כלפי מעלה התעממה, ובני האדם החלו למקד את חייהם במערכות יחסים בין-אישיות, כך שעיקר קיומו של האדם התמצה ביחסו לקרוביו ולרעיו.

בימינו אנו, פקע תוקפם של המושגים 'בין אדם למקום' ואף 'בין אדם לחברו', והמציאות העכשווית מוגדרת כתרבות של 'בין אדם למכונה'. כלומר, אף הקשר היסודי והתקין עם הזולת אינו קיים עוד במתכונתו הטבעית; האדם פועל למול מכשירים ומכונות, ועיקר זיקתו לאחרים מתווכת דרכם. משום כך," חתם את דבריו, "בחרתי בעולם התיאטרון, המגלם יחס ישיר ובלתי אמצעי עם הקהל – מתוך שאיפה לחיות בעולם המבסס קשרי 'בין אדם לחברו'."

שחיקת הקשר הבין-אישי והפגיעה באישיות

דברים אלו יסודיים המה, ועומדים על אופיה של התרבות המודרנית. בדורות עברו, כינון הקשר הבין-אישי הושתת על הנהגת 'בין אדם לחברו' – נדבך מרכזי ויסודי בבניין קומתו של האדם, שאמורה להתפתח נכונה בתוך מרקם חברתי דרך שיח בלתי אמצעי בין איש לרעהו. כיוצא בזה ביארו מפרשי המשתה במסכת אבות את מאמר חז"ל "קנה לך חבר" – מלבד המעלה היתרה שיש בחבר המסייע לאדם לעלות במסילת עבודת ה', זקוק האדם בעצם הווייתו לעצם הידידות והרעות הטובה.

ברם, עיצוב הקשרים החברתיים בעולם המודרני נעשה בעיקרו דרך מכשירים וקבוצות תקשורת. כתוצאה מכך, הזיקה הנוצרת נעדרת עומק ואמת, והתפתחות הנפש נותרת רדודה ובלתי בריאה. אופי התקשורת בימינו שינה לחלוטין את המתכונת התקינה של חיי החברה. אנו חיים בדור של 'בין אדם למכונה', שבו פועל האדם בעיקר למול מכשירים.

כדי להמחיש את גודל הסכנה: באחד המקומות נרשמו בתוך פרק זמן קצר מקרים רבים של גירושין כבר בשנה הראשונה לנישואין – נתונים חריגים בכל קנה מידה. בבדיקת העניין התברר, כי בני הזוג לא מרבים היו להיפגש פנים אל פנים קודם נישואיהם, תחת זאת קיימו את התקשורת ביניהם באמצעות הודעות כתובות. בדרך זו נרקמו יסודות הקשר. כפועל יוצא מכך, החיבור ביניהם לא היה חיבור של אמת, אלא תקשורת חיצונית ושטחית שלא נגעה במעמקי הנפש. הודעות כתובות מהוות קשר רדוד שאין האדם מביע בו את עצמיותו האמיתית, ואינו מסוגל ליצור דרכו חיבור נכון.

בעולם הכללי כיום, כינון חיי החברה נעשה בעיקרו דרך קבוצות מסרים מיידיות, וזוהי מכשלה חמורה. הדרך הנכונה ליצירת קשר של אמת עם חבר דורשת פתיחות, שיח כנוע, שיתוף חוויות וגילוי צפונות הלב. זיקה כזו אינה יכולה לצמוח בתוך קבוצות דיון המוניות, שכן התקשורת בהן מכנית ומלאכותית.

יתרה מזו: בקבוצות אלו מורגל האדם להחצין מיד לכלל הציבור כל מאורע החולף עליו, מבלי להותיר לעצמו פנימיות שמורה. הכל פרוץ וגלוי. אין זה שיתוף אישי של חבר בעניינים הפרטיים, שהרי לא נותרו לו עוד עניינים פרטיים; הוא פשוט מפיץ את הכל בפומבי, ובד בבד סופג ללא הרף מידע שטחי על זולתו. מתקשורת כזו לא יוכל לצמוח קשר אישי ואמיתי.

כל בר דעת מבין, כי הרוצה לבנות ידידות אמת עם רעהו, אינו עושה זאת באמצעות שיתוף קבוצות רחבות בכל הליכות חייו, אלא דרך בניין יחסים ישירים ומעמיקים עם יחידים.

אובדן היכולת להתבוננות פנימית

אמצעי התקשורת הללו הרגילו את האדם לצורך בלתי פוסק להיות מקושר לסביבתו בכל עת. אם יתנתק הימנה אפילו לזמן מועט, תתעורר בו התחושה כי ניטל ממנו עצם קיומו הפנימי. יקרים כיום המציאות של בני אדם המסוגלים לשבת זמן ממושך בהתבודדות ולהרהר בינם לבין עצמם. כל מקרה הקורה אותם מחייב שיתוף מיידי וחיבור רצוף לרשת. מציאות זו מעידה על חולשת הדעת ועל חוסר יכולת של האדם לחיות בעולם פנימי עצמאי.

זאת ועוד, התקשורת בימינו רדודה ביותר. זוהי תקשורת זולה המושתתת על רכילות, ליצנות והפיכת כל עניין פחות ונקלה לעיקר. כשאף הקשר בין ידידים מעוצב דרך המכשירים הללו, שוחק הדבר את מעלת האדם ומוריד את ערכו הרוחני והאנושי.

הגדרת 'בין אדם למכונה' הפכה לתרבות שורשית. אדם חי בתוך מכשיריו, ולצד הקשרים השטחיים שהוא מקיים עם סביבתו, נפגמה לחלוטין יכולת ההתפתחות העצמית שלו.

חשיבתו העצמאית של האדם וייחודו האישי השתנו לבלי היכר. כאשר ניתנת לאדם ההזדמנות לשהות עם עצמו, הוא מפתח את אישיותו ומעמיק את מחשבתו. אך בזמן שהוא שקוע בעולם של תקשורת מתמדת, מופגז בהודעות וממהר להחצין כל מעשה ללא שמירה על פרטיות – אישיותו נותרת דלה ושטחית.

ראיה לדבר: בנסיעותיי לחוץ לארץ, בהביטי בנוסעי המטוס, נדהם אני מחדש. במהלך טיסה ממושכת ישנן שעות רבות שניתן לנצלן למטרות נעלות ולמחשבה עמוקה. תחת זאת, נוסעים בני כל הגילאים יושבים משך הטיסה כולה ושקועים במשחקי מחשב זולים, במתכונת המתאימה לילדים רכים. זוהי ירידה רוחנית ומחשבתית נוראה. ומיד עם נחיתת המטוס, שולפים הכל בדחיפות את מכשיריהם – כהתמכרות גמורה!

כל אלה מעידים על דמותה של התרבות כיום: בני אדם אינם מסוגלים עוד להתייחד עם מחשבותיהם. כך גדל דור נטול עומק מחשבתי ונעדר אישיות מגובשת – זוהי תרבות 'בין אדם למכונה'.

הקושי בשינוי פנימי ואובדן הפרטיות

ככל שהטכנולוגיה מוסיפה להתפתח, ניצב האדם בפני קושי הולך וגדול לבנות את עולמו הפנימי ולחולל שינוי בעצמו. הדבר בולט במיוחד בקרב העוסקים עם בעלי תשובה: בעבר נקל היה להשפיע עליהם, כיוון שבאו ללמוד מתוך ניתוק מסביבתם הקודמת, ובפרק זמן קצר קנו את מקומם החדש. כיום, הזיקה לתרבות הקודמת ולאווירה הרחוב נשמרת דרך המכשירים, ולפיכך השינוי הפנימי דורש מאמץ ממושך בהרבה.

כיוצא בזה בעולם הישיבות: נתקבל קושי רב יותר להשפיע על תלמידים ולרוממם. בבואו של בחור בשערי הישיבה, אמור הוא להשתקע בעולמה של תורה ולהשתנות מן הקצה אל הקצה מתוך ניתוק מהעולם החיצוני. אולם כאשר הוא מחובר באופן רציף לנעשה בחוץ ונושם את האווירה הכללית, כוח ההשתנות שלו נחלש, ויכולתו לספוג את רוחה של הישיבה נפגמת.

עניין נוסף הנפגע קשות מתרבות זו הוא ערך הפרטיות. חייו הפרטיים של האדם מהווים נדבך יסודי בבניין אישיותו, בעצמאותו ובייחודו. עולם התקשורת דורס מושג זה ברגל גסה, חודר ברשות היחיד וחושף סודות באמתלת "זכות הציבור לדעת".

בעקבות כך, איבדו בני האדם את חוש הפרטיות, והם עצמם החלו לחשוף את חייהם הפנימיים לכל דורש. הרעיון המנחה את התקשורת כיום הוא שכל מעשה טעון שיתוף מיידי. הדברים הגיעו לידי כך שהמושגים צניעות ופרטיות נהרסו לחלוטין. בקהילות מסוימות בחוץ לארץ אף פשט מנהג נורא להסריט ולהפיץ ברבים אירועים אישיים ומוצנעים כגון סגירת שידוך, מתוך תפיסה כי הכל חייב להיות נחלת הכלל.

חייו הפרטיים של האדם מיועדים להישמר ולעבור רק לאלו הקרובים אליו, ולא להפוך להפקר ברשות הרבים.

סיכום

הצעירים שנולדו לתוך מציאות זו אינם משיגים עד כמה סוטה היא ממתכונת האדם המתוקנת. העולם בימינו שונה לחלוטין, והתפתחות האדם – הן בבניין אישיותו והן ביחסיו עם זולתו – נפגמה קשות.

בדור של 'בין אדם למכונה', אם חפצים אנו לגדול ולהתפתח כראוי, ובפרט בכל הנוגע לחיים של ערך, רוממות וקדושה – חובה עלינו להכיר ברעתה של תרבות זו ובפגיעתה הרעה באישיותנו, ולעשות כל מאמץ שלא להיות מושפעים הימנה. רק בדרך זו נוכל לבנות את עצמנו נכונה, לחיים של אמת. [עפ"י דברי הגרי"א] 


The Ills of Modern Culture and Their Impact on the Human Psyche

In the following remarks, we seek to examine and reflect upon the considerable harm wrought by technology across its various instruments. Our purpose here is not to discuss the various religious prohibitions, nor the moral failures and personal shortcomings resulting from the use of these devices—the hazards commonly known as the "dangers of technology." Rather, the core of our discussion focuses on the nature of the culture that has developed worldwide in the wake of these devices, and the profound impression it leaves upon the human personality—even when the devices themselves are filtered and thoroughly clean.


A few years ago, I happened to travel alongside a man who served as the chief stage producer in the theater department of a well-known university in Israel. Out of interest, I asked him why he chose to work specifically in theater rather than in movie production, which is far more prevalent. I wanted to understand what drew him so strongly to a live performance facing an audience.


His answer was thought-provoking and deeply insightful. He recounted: "As a young man, I studied at a Hesder yeshiva. Over the years, I regularly listened to talks given by the yeshiva's mashgiach (spiritual mentor), while simultaneously listening to recordings of lectures by Rabbi Joseph B. Soloveitchik, of blessed memory, from Boston. In terms of spiritual depth, content level, and quality, there was certainly no comparison—Rabbi Soloveitchik's talks far surpassed those of the mashgiach. Yet astonishingly, as time went on, I realized that it was precisely from the mashgiach at the yeshiva that I derived the primary benefit and personal growth.


"The explanation for this, in my view," he added, "lies in the fact that I experienced the mashgiach in a tangible, living manner—face to face—rather than through recorded tape. From this, I concluded that a direct, unmediated connection is fundamentally different from one conveyed through secondary media. For this reason, I decided to dedicate my work to theater rather than cinema; theater is built upon a direct, unmediated engagement with the audience, whereas films undergo numerous edits that alter the reality of things, and even the connection with the viewers occurs artificially through a device."


He further offered another rationale for his choice: "I happened to read an article in a popular newspaper that divided human history into three major epochs:


In the early generations, the world was primarily anchored in values of 'between man and God'—people believed in a Higher Power, served their Creator, and all of life maintained a deep orientation upward.


Later in history, an era characterized by values of 'between man and his fellow' spread—the spiritual orientation toward Heaven dimmed, and people began to focus their lives on interpersonal relationships, such that man's primary existence was defined by his relation to his relatives and peers.


In our time, the concepts of 'between man and God' and even 'between man and his fellow' have waned, and contemporary reality is defined as a culture of 'between man and machine'. That is, even the fundamental, healthy connection with others no longer exists in its natural state; man operates facing devices and machines, and his primary connection to others is mediated through them. For this reason," he concluded, "I chose the world of theater, which embodies a direct and unmediated relationship with the audience—out of a desire to live in a world that fosters relationships 'between man and his fellow.'"


The Erosion of Interpersonal Connections and Harm to Self-Development

These concepts are fundamental and capture the essence of modern culture. In former generations, the cultivation of interpersonal relationships was grounded in the practice of 'between man and his fellow'—a vital, foundational pillar in building a person's character, which ought to develop properly within a social framework through unmediated dialogue between individuals. Similarly, commentators on Ethics of the Fathers explained the Sages' instruction to "acquire for yourself a friend"—beyond the great virtue of a friend who helps one ascend in spiritual service, man inherently requires good friendship and companionship for his very being.


However, the shaping of social connections in the modern world occurs primarily through devices and communication groups. Consequently, the resulting bond lacks depth and authenticity, leaving emotional development shallow and unhealthy. The nature of communication today has utterly transformed the proper structure of social life. We live in a generation of 'between man and machine', in which man functions primarily opposite devices.


To illustrate the gravity of this issue: in a certain community, a high number of divorces occurred within a short span of time during the very first year of marriage—figures that were unusual by any standard. Upon looking into the matter, it became clear that the couples had not spent much time meeting face to face prior to marriage; instead, they communicated by text messages. It was through this medium that the foundations of their relationship were formed. As a result, the connection between them was not genuine, but rather external and superficial, failing to touch the depths of the soul. Text messages represent a shallow connection through which a person cannot express their true self or establish a meaningful bond.


In today's general society, social life is formed primarily through instant messaging groups, presenting a major obstacle. The proper path to building a true connection with a friend requires openness, candid dialogue, shared experiences, and revealing the inner heart. Such a bond cannot grow within mass group chats, where communication is mechanical and artificial.


Furthermore, in these groups, a person becomes accustomed to broadcasting whatever happens to them instantly to the public, leaving no reserved interior space. Everything is exposed and open. This is not personal sharing with a friend about private matters, as they no longer have private matters; they simply broadcast everything publicly while continuously absorbing superficial information about others. An authentic personal connection cannot grow from such communication.


Any reasonable person understands that building a true friendship with a peer is not done by sharing every aspect of one's life with broad groups, but through cultivating direct, deep relationships with specific individuals.


The Loss of Introspection and the Ability to Change

These media tools have accustomed people to a constant need for connection to their environment at all times. Disconnecting even for a short period evokes a feeling as though their very inner existence has been taken away. Today, it is rare to find individuals capable of sitting in solitude for an extended period, simply reflecting quietly with themselves. Every event demands immediate sharing and continuous online presence. This reality points to a weakness of mind and an inability to live with an independent inner world.


Moreover, contemporary communication is exceptionally shallow. It is a cheap form of discourse built upon gossip, frivolity, and elevating trivial matters into primary concerns. When even friendships are mediated through these devices, a person's standing is degraded, eroding their spiritual and human value.


The definition of 'between man and machine' has become a deep-seated culture. Man lives inside his devices, and alongside the superficial connections he maintains with his surroundings, his capacity for personal self-development has been severely damaged.


Independent thought and individual uniqueness have changed beyond recognition. When a person is given the opportunity to spend time with themselves, they cultivate their personality and deepen their thought. But while submerged in a world of constant communication, bombarded by notifications, and rushing to publicize every action without preserving privacy, their personality remains impoverished and surface-level.


As evidence of this: during my travels abroad, looking at airplane passengers, I am repeatedly astonished. During a long flight, there are many hours that could be utilized for noble purposes and deep thought. Instead, passengers of all ages sit through the entire flight absorbed in mindless computer games at a level suitable for young children. This represents a painful decline in thought and spirit. And the moment the plane touches down, everyone urgently pulls out their phones—an absolute addiction!


All of this bears witness to the nature of culture today: people are no longer capable of being alone with their thoughts. Thus grows a generation devoid of intellectual depth and lacking a structured personality—this is the culture of 'between man and machine.'


The Difficulty of Internal Change and the Loss of Privacy

As technology continues to advance, individuals face increasingly greater difficulty in building their inner world and undergoing personal transformation. This is particularly evident among those who work with newly observant individuals (ba'alei teshuva): in the past, it was easier to influence them because they arrived to study while disconnecting from their previous environment, taking root in their new place within a short time. Today, the connection to their former culture and the general atmosphere of the street is maintained through devices; thus, internal change requires far greater effort.


A similar challenge exists in the yeshiva world: it has become much harder to influence students and elevate them. When a student enters the doors of a yeshiva, he is meant to immerse himself in the world of Torah and transform completely through separation from the outside world. However, when he remains continuously connected to external events and breathes that outside atmosphere, his capacity for change weakens, impairing his ability to absorb the spirit of the yeshiva properly.


Another area severely impacted by this culture is the concept of privacy. A person's private life constitutes a foundational element in building their personality, independence, and individuality. The world of modern media tramples this concept, intruding into the private domain and exposing secrets under the guise of "the public's right to know."


Consequently, people have lost their sense of privacy, exposing their own inner lives to anyone interested. The driving concept behind communication today is that every action requires immediate sharing. Things have reached a point where modesty and privacy have been thoroughly undone. In certain communities abroad, a practice has even spread to film and publicly broadcast intimate, personal events—such as a couple's engagement—under the assumption that everything must become public domain.


A person's private life is meant to be preserved and shared only with those closest to them, not abandoned to the public sphere.


Conclusion

Younger generations born into this reality do not fully grasp how far it departs from a healthy human structure. The world today is fundamentally different, and human development—both in personal character building and in relationships with others—has been severely harmed.


In a generation of 'between man and machine', if we desire to grow and develop properly—especially regarding a life of value, elevation, and holiness—we must recognize the harm of this culture and its detrimental effect on our character, striving not to be influenced by it. Only in this way can we build ourselves properly for a life of truth and integrity.

Wednesday, July 22, 2026

Remember

We remember the Holocaust, among other reasons, in order to make sure we uproot any drop of Nazi character we have within ourselves. Everytime a person hurts another person, whether emotionally or physically - that is a spark of Nazism. 

At the Nuremberg trials, most of the Nazis deflected blame from themselves and expressed no remorse. Every time we hurt others and neglect to take responsibility that also involves traces of Nazi poison.

Every time one acts with care and compassion then he is the oppsite of the Nazi and is on the side of good and holy. 

We get to choose.  

Monday, July 20, 2026

הרב הצדיק רבי עמוס גואטה זצוק"ל

 כאן!!


1. מופתים רפואיים והצלת חיים (רוח הקודש וניסים):

הקמת אדם מתרדמת (קומה): הרב הגיע לבית חולים לניאדו לבקר אדם שהיה בתרדמת עמוקה (קרוביו סיפרו שהוא במצב "צמח"). הרב אחז בידו של החולה, התחיל למסור לו כוונות וסודות קבליים (כמו "ייחודים"), ופשוט "העיר אותו". הרופאים (הפרופסור במחלקה) היו בהלם מוחלט כשהחולה חזר להכרה.

הצלה בהתהפכות הטרקטור: בעת שהות בציון הרשב"י במירון, טרקטור גדול שהיה במקום החל להתהפך לכיוון קבוצת אנשים. כולם ברחו בצרחות פחד. הרב נשאר רגוע, אמר "זה עץ פרי, לא תיגעו בו" ופסק ששום דבר רע לא יקרה. ואכן, מנוע הטרקטור פשוט "התפוצץ במקום" והכלי נעצר מבלי לפגוע באיש.

הכבש הבוכה: יהודי אחד הביא כבש לשחיטה, והרב, ברגישותו העצומה, הסתכל על הכבש ואמר לבעליו: "אתה לא רואה שהכבש בוכה? תשחרר לו את הרגל!". ואכן, התברר שהרגל של הכבש היה תפוס. הרב חש את צער בעלי החיים ברמה רוחנית נדירה.

2. ראיית הנסתר וידיעת התורה באופן פלאי:

זיכרון צילומי פלאי (בקיאות בתורה): הדובר מספר שבנו של הרב בחן אותו על מסכת יבמות. הבן שאל שאלה על דף מסוים, והרב, מבלי לפתוח ספר, שלף מיד מהזיכרון את כל מה שכתוב "שני דפים אחורה", כולל רש"י, תוספות, וכל פרטי ההלכה – כאילו הספר מונח פתוח מול עיניו. הדובר מעיד שבמשך שבע שנים מעולם לא ראה את הרב פותח גמרא פיזית, כי הכל היה חקוק בראשו.

ההכרה מזקן המקובלים, הרב כדורי: אישה אחת הגיעה לרב כדורי בירושלים לבקש ברכה. הרב כדורי שאל אותה מאיפה היא, וכשענתה מנתניה, אמר לה: "יש בנתניה צדיק אחד, יסוד עולם, קוראים לו רבי עמוס. תלכי אליו, הוא יפתור את הבעיה". כשהרב עמוס בא פעם לרב כדורי, הרב כדורי נעמד לכבודו והזהיר את הסובבים: "אתם מעיזים לדבר על קודש הקודשים?".

3. חסד וצדקה בסתר:

תשלום החוב בסופרמרקט: הרב נכנס לסופרמרקט ושמע שהקופאית מדברת על אישה (כנראה אלמנה או קשת יום) שחייבת 2,600 שקלים. הרב יצא לרכבו, למרות שמעולם לא התעסק בכספים, הוציא במדויק 2,600 שקלים, שילם את החוב של האישה מבלי להזדהות ומבלי לומר לה מילה, והלך.

4. סגפנות קיצונית ועניות מרצון:

אכילת שאריות מהשוק ושינה על הרצפה: הרב חי בעניות מבחירה. הוא היה ניזון מ"חצי חציל" או "קישוא" שנזרקו על הרצפה בשוק במשך שבוע שלם. כשהביאו לו מיטה כדי שיישן, הוא הוציא אותה החוצה והמשיך לישון על הרצפה. אשתו מעולם לא קנתה בגדים חדשים לילדים.

מסירות נפש ללימוד: בצעירותו היה צועד ברגל מנתניה עד כפר יונה (מרחק של כ-18 ק"מ) כדי ללמוד תורה, תוך חציית כבישים מסוכנים, רק מתוך אהבת התורה. הדובר מעיד שהרב היה יושב ולומד 18-19 שעות ברצף, ללא הפסקה לאוכל, לשתייה או לשירותים. כשכבר היה עייף, היה פשוט מוריד את הראש על השולחן ונרדם לזמן קצר.

5. קנאות להשם וביטול מוחלט של ה"אגו":

משפט וקנס (ביטוי של חוסר פחד מבשר ודם): הרב סירב להכיר בסמכויות חילוניות על פני סמכות התורה. כשקיבל דוח של 300 שקלים והגיע למשפט מול שופט ערבי, הוא סירב להתרפס, זרק את תעודת הזהות שלו על השולחן ואמר שהוא לא מכיר בה. הוא יצא באמצע המשפט להתפלל מנחה וערבית ולא עניין אותו דבר מלבד כבוד שמיים.

מחאה ברחובות: כשהיה רואה פרסומות או דברים של פריצות ברחוב, היה נעמד וצועק במלוא גרונו (למשל צועק את ספירת העומר: "היום שניים ועשרים יום לעומר!") רק כדי להכניס קדושה למקום טמא, בלי שום בושה מאנשים ("עבד השם").

6. ראיית הנולד (ידיעת יום מותו):

הרב ידע מתי הוא עתיד להסתלק מן העולם. בתחילת שנת פטירתו הוא אמר לשמשו: "השנה תשמור עליי טוב טוב". בליל פטירתו הוא קרא לבנו, ציווה עליו ציוויים אחרונים, והסתלק לבית עולמו מיד לאחר שסיים "תיקון" וכוונות של "אידרא" – בדיוק כמו רבי שמעון בר יוחאי, שהוא היה קשור אליו בנשמתו.


---איש צדיק וקדוש.

עובדה אחת, שאני עד לה מקרוב ממש על חולה שכל התרופות שנתנו לו, לא הועילו לו במאומה, והפיתרון היחיד, שהוצע לו היה ניתוח, ממש בתמימות דעים עם כל המבינים בדבר, עד שבמוצאי שבת קודש, בשעה שרבי עמוס היה עסוק עדיין בסעודה שלישית, אותו חולה בא אליו ואמר לו שהוא סובל מבעיה פלונית אלמונית, רבי עמוס שאל בקול את אלו שיושבים לפניו, אתם מכירים תרופה לזה, ומישהו צעק על איזה סוג שמן שמוכרים בכל חנות טבע. אמר לו רבי עמוס, זה התרופה שלך. ניסה אותו אדם לבקש גם ברכה, אבל הצדיק אמר לו, קודם כל תמרח מהשמן הזה... וכבר בסוף שבוע הוא התקשר לבטל את הניתוח, מאז כמה שנים חלפו ואין זכר לבעיה.

חבל על דעבדין

יהי זכרו ברוך ויהיה מליץ יושר בעדינו.

----

שמו של רבי עמוס גואטה זצ"ל הלך לפניו במשך עשרות שנים כסמל של מסירות נפש, אהבת ישראל וקירוב רחוקים. בית מדרשו וישיבתו "רבי יצחק חי טייב" (הקרויה על שמו של בעל ה"ללו מייאת" זיע"א מטריפולי) השוכנת בשכונת נאות הרצל הוותיקה בנתניה – שכונה המתמודדת עם אתגרים חברתיים וכלכליים מורכבים – הפכה למקלט רוחני ופיזי עבור מאות צעירים ונשמות תועות.


רבי עמוס, ברוחב ליבו ובמאור פניו, סירב להפנות עורף לאף יהודי. הוא פתח את שערי הישיבה ואת ליבו לכולם: חוזרים בתשובה, נוער נושר, ואף אנשים בעלי רקע פלילי קשה שביקשו למצוא פינה חמה, מזון, מקום לינה ובעיקר – מילה טובה ומקרבת שתחזיר אותם אל דרך המלך.


תלמידיו מספרים על רב שהיה דואג להם כבנים ממש. "הישיבה של הרב הייתה מקום שפתוח עשרים וארבע שעות ביממה. מי שנזרק מהבית, מי שלא היה לו איפה לישון או מה לאכול – ידע שאצל הרב גואטה תמיד יש מזרן חם, ארוחה מזינה ואוזן קשבת", מספר אחד המתפללים הקבועים בבכי שאינו פוסק. "הרב לא רק לימד אותם תורה, הוא הציל את החיים שלהם כפשוטו".


אחד שפקד את בית מדרשו כתב הבוקר: "הרב עמוס, היה כְּאָב לקהילתו והם היו לו כבנים, היו קוראים לו והיה קורא להם "בּוּיָה" - בני, הוא לא היה ישן במיטה, והיה כל השבוע על הכסא בבית הכנסת שלו, עונה לאנשים תשובות ומברך".



פאר מורשת יהדות לוב


מעבר לפעילות הקירוב הענפה, רבי עמוס זצ"ל נשא בגאון את דגל שימור מורשתה המפוארת של יהדות לוב וטריפולי. הוא שימש כסמכות הרוחנית העליונה של הקהילה וכיהן כאחד מרבני יהדות לוב בארץ ובעולם.


במשך שנים פעל ללא ליאות להנחלת מנהגי העדה, לימוד תורתם של חכמי לוב, והקפדה על קיום מסורות עתיקות מבית אבא. הוא נודע בבקיאותו העצומה וקשר קשרים הדוקים עם מרכזי המורשת, כשהוא מקפיד להקריא בקהילתו את עשרת הדיברות בערבית־יהודית כפי שהיה נהוג בגולה, ומעורר את הדור הצעיר לשמור על שלשלת הדורות ללא שינוי.


דמות של מקובל ובעל ייסורים


רבי עמוס היה ידוע בצדקותו ופרישותו. הוא נהג להתענות תעניות דיבור ותעניות הפסקה, והרבה בתפילות ובתיקוני קבלה למען ישועת הכלל והפרט. אלפי תושבים מנתניה ומכל רחבי הארץ והעולם שיחרו לפתחו כדי לזכות בעצתו המחכימה, בברכותיו הקדושות ובכוח תפילתו שהיה מפורסם כמחולל ישועות.


בחודש תשרי תשפ"ד חלה הרב באורח קשה מאוד, ואושפז במחלקת טיפול נמרץ כשהוא מורדם ומונשם. בהוראת גדולי ישראל הוסיפו לו אז את השם "חיים" (כשרבים מעתירים לרפואת רבי עמוס כמוס חיים בן פורטונה). תפילות רבות נערכו בכל היכלי התורה, ובאורח פלאי ומצמרר החלים הרב לחלוטין וחזר בכוחות מחודשים לבית מדרשו כדי להמשיך להרביץ תורה ולזכות את הרבים. הבוקר, לדאבון כל לב, נגדעו חייו הקדושים באכזריות נוראה על ידי בן עוולה.



בכל חייו נמנע הרב מפרסום, ואסר לפרסם את תמונתו בכל צורה שהיא, תלמידיו היו שומרים על כך בקנאות.


עם הסתלקותו הטראגית, פרסמה תנועת ש"ס הודעת אבל כואבת ומזועזעת: "זעזוע קשה – מהעיר נתניה מגיעה הבשורה המרה על הסתלקותו הפתאומית והנוראה של הגאון המקובל רבי עמוס גואטה זצ״ל, רבה של יהדות לוב וראש ישיבת רבי יצחק חי טייב בנתניה. עולם התורה איבד רועה רוחני דגול ומזכה הרבים עצום".


ראש עיריית נתניה, אבי סלמה, ספד לו בכאב: "בוקר קשה לעיר נתניה. בצער רב ובכאב גדול קיבלתי את הבשורה המרה על פטירתו של המקובל הקדוש, רבי עמוס גואטה זצוק"ל. רבי עמוס, תלמיד חכם עצום, היה מאור גדול ועמוד של תורה וחסד בעירנו. במשך שנים רבות האיר את דרכם של עשרות אלפי תושבים, קירב לבבות והיה כתובת לעצה, ברכה וישועה".


הרב זצ"ל הותיר אחריו דור ישרים מבורך, את רעייתו הרבנית חביבה תחי', בנים ובנות הממשיכים בדרכו, ואלפי תלמידים יתומים וכואבים הממאנים להתנחם על האבידה הגדולה.

----

לא הכרתי את הרב אישית

אבל הכרתי נער מירושלים, בן למשפחה חרדית רגילה, מהסוג שיש מכנים 'נושר', שלא הסתדר בשום מסגרת.

הוא התחיל 'להסתובב', ומפה לשם מישהו הציע לו מיטה אצל הרב עמוס בנתניה.

הוא הגיע לשם ונשאר כמה שנים, באותם שנים הוא התקרב בין היתר לתורת רבי נחמן, והפך לבחור צדיק אמיתי. [אגב... בכל שנותיו אצל הרב עמוס הוא לא שינה את מראהו למראה של חסידי ברסלב, אלא נשאר במראה כמו בחור בוגר ישיבה ספרדית קלאסי].

הבחור שינה את מראהו ולבושו, הפך לבחור שמתפלל תפילות ארוכות, לא מסכים להסתכל באינטרנט אפילו לרגע, ולא מתעניין בשום דבר שאינו מצד הקדושה.

הוא לא גומר לדבר על 'הרב עמוס'. הוא רואה בו ממש אבא קדוש, על כל דבר הוא היה שואל ומתייעץ ומבקש ברכות, [הוא היה אומר הרבה תהילים בהוראת הרב].

פעמיים הגעתי לבקר אותו בישיבה של הרב בנתניה, לרב לא ניגשתי, אבל ראיתי את תלמידיו יושבים בסוג של התוועדות, וזה היה מרשים מאוד. קבוצת צעירים נשואים ורווקים יושבים סביב שולחן, על השולחן יש כיבוד, והם מעשנים בכמויות, אין לפניהם כל ספר, וכל כמה דקות אחד מתחיל לדבר, לוקח קטע מרבי נחמן ואומר מתוכו רשמים, והרגשות שעלו לו מתוך הקטע.

כולם דיברו, כל אחד ברמה שלו, וכשהבעתי בפניהם התפעלות, אחד מהם אמר לי שזה חלק ממה שמושך אותו לשם, בחוויה שלו אין מעמדות ורמות, לכל אחד יש מקום ולכל אחד יש ביטוי.

ת.נ.צ.ב.ה.---אני מעיד

על שתי בחורי ישיבה

שהיום הם אברכים לתפארת

בבחורתם פחז עליהם יצרם ליסוע על רכב בלי רשיון

דא עקא שלבוש מדים ראה אותם ותפס אותם על חם על עבירה זו

זימן אותם למשפט!

בצר להם הם הלכו לרבי עמוס מנתניה 

בכו לו שהם בחורי ישיבה שרוצים ללמוד, הוא סידר להם עורך דין בשם 'חגי' על חשבונו

והם יצאו זכאים במשפט

אה וכמובן לא לפני שהוא אמר להם לשבת ולהגיד תהילים מפרק צ' עד פרק ק'

יהי זכרו ברוך----לא הכרתיו ולא הייתי אצלו,

אבל אני מכיר כמה בחורים מצויינים מא' הישיבות המובחרות שהסתובבו אצלו תקופה והיה משלם להם כשבאו לדבר איתו בלימוד כל פעם,

הם העידו על בקיאות ושליטה בכל הסוגיות שהם הזכירו, הוא עודד אותם לבוא עוד ועוד והיה נותן לכל אחד מהם.

מאדם אחר שמעתי שהיה בצעירותו דוור וכשחזר בתשובה היה נועל את עצמו עם עוד מישהו או כמה בביהכ"נ לכמה שעות ולומדים גמרא כמה שעות טובות ואז היה משלם לכל אחד,


אאמו"ר שליט"א לימד לפני כעשור בישי"ג שהיה שם בחור למדן ומתמיד יתום חי בעל מום כלשהו, ועד שהצליח להביאו בברית האירוסין אחרי מאמצים רבים הבין שמצד המשפחה לא יהיה גם מינימום,

הלך וכיתת רגליו לאסוף כספי הכנסת כלה לצרכיו, ואדהכי המליץ לו מאן דהוא לבוא בבית מדרשו של רבי עמוס, הוא לא הכירו ולא פגשו מעולם קודם לכן, ואפ"ה רבי עמוס דאג לו ודיבר בשבילו עד שהשיג סכום נכבד ממש שהיה בו כדי שלא לבייש החתן והכלה ולהכניסם תחת החופה.

Saturday, July 18, 2026

Letting Go Of Grudges

Key points

Holding a grudge is often, in part, an attempt to get the comfort and compassion one didn’t get in the past.

Sadly, in its effort to garner empathy, a grudge ends up depriving a person of the very empathy that is necessary to release it.

To let go of a grudge, one must be willing to let go of the identity as the “wronged” one, and whatever advantages that provides.


Danny, 45, can’t forgive his sister, because, as he sees it, she treated him like he didn’t matter when they were children.

Shelly talks of her resentment toward her mother, whom she is convinced loved her brother more than her. While her relationship with her mother eventually changed, and offered Shelly a feeling of being loved enough, the bitterness about not being her mother’s favorite remains stuck.

These people are not isolated examples or peculiar in any way. Many people hold grudges, deep ones, that can last a lifetime. Many are unable to let go of the anger they feel towards those who “wronged” them in the past, even though they may have a strong desire and put in a concerted effort to do so.

Why do we hold grudges when they are in fact quite painful to maintain, and often seem to work against what we really want? Why do we keep wounds open and active, living in past experiences of pain which prevent new experiences from being able to happen? What keeps us stuck when we want to move on and let go? Most importantly, how can we let go?

To begin with, grudges come with an identity. With our grudge intact, we know who we are—a person who was “wronged.” As much as we don’t like it, there also exists a kind of rightness and strength in this identity. We have something that defines us—our anger and victimhood—which gives us a sense of solidness and purpose. We have a definition and a grievance that carries weight. To let go of our grudge, we have to be willing to let go of our identity as the “wronged” one, and whatever strength, solidity, or possible sympathy and understanding we receive through that “wronged” identity. We have to be willing to drop the “I” who was mistreated and step into a new version of ourselves, one we don’t know yet, that allows the present moment to determine who we are, not past injustice.

But what are we really trying to get at, get to, or just get by holding onto a grudge and strengthening our identity as the one who was “wronged”? In truth, our grudge, and the identity that accompanies it, is an attempt to get the comfort and compassion we didn’t get in the past, the empathy for what happened to us at the hands of this “other,” the experience that our suffering matters. As somebody who was victimized, we are announcing that we are deserving of extra kindness and special treatment. Our indignation and anger is a cry to be cared about and treated differently—because of what we have endured.

The problem with grudges, besides the fact that they are a drag to carry around (like a bag of sedimentized toxic waste that keeps us stuck in anger) is that they don’t serve the purpose that they are there to serve. They don’t make us feel better or heal our hurt. At the end of the day, we end up as proud owners of our grudges but still without the experience of comfort that we ultimately crave, that we have craved since the original wounding. We turn our grudge into an object and hold it out at arm’s length—proof of what we have suffered, a badge of honor, a way to remind others and ourselves of our pain and deserving-ness. But in fact, our grudge is disconnected from our own heart; while born out of our pain, it becomes a construction of the mind, a story of what happened to us. Our grudge morphs into a boulder that blocks the light of kindness from reaching our heart and thus is an obstacle to true healing. Sadly, in its effort to garner empathy, our grudge ends up depriving us of the very empathy that we need to release it.


The path to freedom from a grudge is not so much through forgiveness of the “other” (although this can be helpful), but rather through loving our own self. To bring our own loving presence to the suffering that crystallized into the grudge, the pain that was caused by this “other,” is what ultimately heals the suffering and allows the grudge to melt. If it feels like too much to go directly into the pain of a grudge, we can move toward it with the help of someone we trust, or bring a loving presence to our wound, but from a safe place inside. The idea is not to re-traumatize ourselves by diving into the original pain but rather to attend to it with the compassion that we didn’t receive, that our grudge is screaming for, and bring it directly into the center of the storm. Our heart contains both our pain and the elixir for our pain.

To let go of a grudge we need to move the focus off of the one who “wronged” us and into the felt experience of what we actually lived. When we move our attention inside, into our heart, our pain shifts from being a “something” that happened to us, another part of our narrative, to a sensation that we know intimately, a felt sense that we are one with from the inside.

In re-focusing our attention, we find the soothing kindness and compassion that the grudge itself desires. In addition, we take responsibility for caring about our own suffering, and for knowing that our suffering matters, which can never be achieved through our grudge, no matter how fiercely we believe in it. We can then let go of the identity of the one who was “wronged,” because it no longer serves us and because our own presence is now righting that wrong. Without the need for our grudge, it often simply drops away without our knowing how. What becomes clear is that we are where we need to be, in our own heart’s company. 

Thursday, July 16, 2026