הרב אהרן גרז זצ"ל

הרב אהרן גרז, שהיה ראש ישיבת בר-אילן בתל אביב, הישיבה התיכונית בה למדתי, נפטר במהלך החג בשיבה טובה והובא למנוחות.

רק לפני שבוע, בליל הסדר, סיפרתי לבני משפחתי שהרב גרז היה מספר שכשמשפחתו עזבה את מזרח אירופה לכיוון פלשתינה (אינני זוכר מה גרם להם לעזוב, אך ממה שאני זוכר זה לא היה מבחירה אלא מכורח השלטונות. הרב גרז עצמו היה תינוק או ילד מאד קטן בזמן הסיפור.) כל הקהילה המקומית ליוותה אותם לתחנת הרכבת כאילו מלווים את המת, והשיח ברחוב היה על כמה מסכנה המשפחה הזאת שצריכה לעזוב את ביתם. תוך שנים בודדות כל הקהילה חרבה בשואה, ומשפחת גרז שהגיעה לארץ ניצלה.

בעיני התכונה הייחודית ביותר של הרב גרז כראש ישיבה תיכונית היתה ההכרות שלו עם כל תלמידי הישיבה. אמנם, במושגים של ישיבות תיכוניות, ישיבת בר אילן היתה קטנה יחסית, עם פחות מ400 תלמידים, ואעפ"כ רמת ההכרות של הרב גרז עם כל אחד מהתלמידים היתה שם דבר. הוא לא רק הכיר כל תלמיד בשמו, הוא היה בדרך כלל ער למצבו הלימודי, למצב הכלכלי של משפחתו, זיהה את הוריו (לפעמים גם זכר את שמם הפרטי). עבור רבים מאיתנו, הדברים נכונים רק לא למשך שנות לימודנו בישיבה, אלא גם שנים אחרי שסיימנו את לימודינו.

התכונה השניה, שליוותה ועדיין מלווה אותי שנים רבות, היתה תפילתו של הרב גרז. הרב היה מגיע בשעת בוקר מוקדמת לישיבה. אם אני זוכר נכון התפילה התחילה בשעה 7:00. הרב היה מגיע לפני תחילת התפילה, היה מניח תפילין במשרדו ואז נכנס לבית המדרש עטור בטלית ותפילין לפני תחילת התפילה. הוא היה מתפלל את כל התפילה בקול רם, למעט תפילת עמידה כמובן, והחזן היה צריך להיות מתואם לקצב של הרב. לאחר התפילה הוא היה קורא הלכה יומית, ואז התלמידים היו יוצאים לכיתות להפסקה, והוא היה נשאר לשבת במקומו וקורא תהילים עוד 10-20 דקות. ההתרשמות מהתפילה שלו היתה עמוקה מאד. עד היום יש פסוקים שאופן ההגיה (האשכנזי-ליטאי) שלו מצלצל באזני כל כך חזק, שאני צריך לחשוב פעמים על מנת לבטא אותם בהגיה הספרדית שאני מורגל בה. למדנו ממנו מה זה להתפלל "כמונה מעות", מה זה להשמיע לאוזנו, ומה זה אומר להסתכל "לפני מי אתה עומד".

תכונה שלישית בולטת היתה ההקפדה שלו על הופעתו. נעליים מצוחצחות, חליפה (ולא מכנס וז'קט לא תואמים) כהה ונקיה, חולצה לבנה מגוהצת וללא רבב, עניבה מהודקת (יתקנו אותי חברי, אך נדמה לי שחוץ מטיולים שנתיים, שהוא עדיין היה לבוש בחולצה לבנה, לא ראינו בתוך כותלי הישיבה את הכפתור העליון בחולצה שלו פתוח), וזקן מסודר. כשגדלתי וקראתי על תפיסת "גדלות האדם" של ישיבת סלבודקה, הבנתי שהייתי עד למישהו שממש גדל על ברכי השיטה והפנים אותה לחלוטין. אולי השיחה עליה הוא חזר הכי הרבה פעמים, והיו שיחות רבות שהוא חזר עליהם, היתה על כך שעבור האנשים שעוברים ברחוב הסמוך לישיבה ורואים אותנו אנחנו באותו רגע מייצגים מה זה להיות בן-תורה. אם אנחנו מצטיירים כאנשים טובים הרי שקידשנו את השם, ואם איננו מתנהגים כיאות הרי שחיללנו את השם. בהליכותיו הוא היה דוגמא חיה לכך.

הרב גרז היה לא רק מנהל מחונן, אדם ירא שמים, ונוח לבריות, הוא גם היה מורה בחסד. הוא היה קבוע המחנך של אחת מכיתות י"ב בישיבה. אמנם, בשל עיסוקיו כראש ישיבה, הוא לא תמיד היה מגיע לשיעורים, אבל כשהוא היה נכנס לכיתה ללמד ידע כל תלמיד שישב בכיתה שהוא יבין לחלוטין את מה שנלמד תוך זמן קצר. הרב היה מסביר ברהיטות, בקצרה, ובדייקנות את דברי הגמרא. כשיצאנו לטיול שנתי להרי אילת, הוא עמד על כך שניקח איתנו גמרות, כי גם כשמטיילים צריך ללמוד תורה, ובאכסניה שישנו בה לאחר ארוחת ערב הוא נעמד ומסר שיעור בגמרא.

צריך לומר, כשאני למדתי אצל הרב גרז לפני כ30 שנה, זו היתה תקופה אחרת מהיום. הרב גרז, שהיה מעשן כבד, היה לעיתים קרובות שולח תלמידים לקנות לו סיגריות מהמכולת הקרובה לישיבה (כן, קראתם את זה נכון!), או להפקיד עבורו צ'קים בבנק. כמעט כל הר"מים בישיבה היו חרדים. הרבה ערכים ציונים-דתיים לא למדתי מהרב גרז, שהיה חניך ישיבת פוניבז' והתגורר ברחוב חזון-איש עד לפטירתו. ואעפ"כ הוא ראה את עצמו כשליחם של הורינו לחנך אותנו בדרך של תורה ומדע. היום כשמדברים על אפשרות של חזרתם של ר"מים חרדים לישיבות התיכוניות, ואני נזכר בכל הטובה שקיבלתי מהרב גרז ומר"מים חרדים אחרים, קשה לי לומר שאני נחרד מהאפשרות.

יהי זכרו ברוך

פתיות מוחלטת

 שורש הכפירה היא פתיות מוחלטת. להאמין בנס גדול ומבהיל, בלא שום הכרח ותוצאה, בריאת העולם והנהגתו ע"י בורא כל בחכמה, זהו דבר מובן ופשוט מאד. כל הכבדות שיש בחקר אלוה הוא בהפרטים, איך לקרב אל השכל את הענין האלהי ואת ההתקשרות שבינו ובין העולמים כולם, אבל עצם הדבר שתוכן של חכמה והשקפה, יכולת וחסד, מושל בבריאה כולה - זה אין מקום לכחד, ולהיפוך ההחלטה לצייר בלב בתור אמונה, שההויה כולה, המלאה כ"כ דייקנות וחכמה, היא דבר הנעשה בלא כונה, הוא ענין ניסי כזה, שאין לו שום מבא בשכל על אפשריותו. וקריעת השכל בעל כרחו מהענין היותר מענין שבנפש, גוררת אחריה כמה קרעים אחרים, שגם הם כמותם מכאיבים לב. וטפשות זו היא נוהגת ג"כ ביחש לנצחיות החיים, בידיעת אמונת השארת הנפש, והיחש שיש בין הנהגת החיים הטובה בחכמה וצדק לאושר המוחלט של הנשמה, ובין הנהגה זו עצמה כשהיא מזולזלת. השכל נותן, שההרגל המעשי והציורי הוא נותן כח רוחני לנפש בנצח, מעין דוגמתו.

השלמות האלהית

מבינים אנו בשלמות האלהית המוחלטה שני ערכים של השלמה. ערך אחד של השלמה , שמצד גדלה וגמירתה אין שייך בה הוספה של מעלה. אבל אם לא היתה האפשרות של הוספה היה זה בעצמו ענין חסרון. כי השלמות ההולכת ונוספת תמיד יש בה יתרון ותענוג ואיזה מין העלאה, שאנו עורגים לה כל כך, הליכה מחיל אל חיל, אשר על כן לא תוכל השלמות האלהית להיות חסרה זה היתרון של הוספת הכח. 

ועל זה יש באלהות הכשרון של היצירה, ההתהוות העולמית הבלתי מוגבלה, ההולכת בכל ערכיה ומתעלה, ונמצא שהנשמה האלהית העצמית שבהויה המחיה אותה הוא העילוי התמידי שלה, שהוא הוא יסודה האלהי, הקורא אותה להמצא ולהשתכלל. וכל מה שהמדע הולך ומתבסס על יסוד ההתפתחות, הולך הוא ומתקרב אל האורה האלהית היותר בהירה, ובא אל החזון היותר עליון, שאין לדון על ידו את ההויה כולה מצד יחוסה החלקי. כלומר על דבר היחס שיש בין חלק אחד ממנו לחברו, כי לא בזה ימצאו הערכים האמתיים שלה כי אם עיקר דינה הפנימי הוא בדבר יחוסה הכללי של כולה וכל חלקיה אל השלמות האלהית, שהוא הוא הדבר היותר נכבד והיותר ראוי ליסד עליו את היסוד של ההויה כולה. 

וההכרה העליונה מעבדת את חוש האהבה השכלית העליונה, עד שבא האדם לידי הכרה, שאם היה האידיאל של הבריאה פחות משיגוב עליון זה של השלמות הנוראה הזאת, שהוא אתרא דיראה עילאה, לא היה לכל האידיאליות שום ערך, שום שיגוב של קודש לא היה להם, כי אם דברים של חול, פרדים יבשים, והתפעלות בהמית. אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ד' אלהיו, עשה שמים וארץ את הים וכל אשר בם, השמר אמת לעולם. זהו הכלל העליון, שכל ההסתעפויות המוסריות המדויקות יוצאות ממנו, כענפים מעץ רב דרומיה מטי עד שמי שמיא, וחזותיה לסוף ארעא. וכשם שהחשכה גדולה היא זו ההכרה שאינה יודעת רז עליון זה, של המגמה התכליתית, של השלמות האלהית ההולכת ומתעלה, על ידי היצירה כולה, לאין סוף ותכלית, כן יותר מזה אפלה מנודח היא הדעה החושבת, שאין כאן כי אם זאת השלמות של ההתעלות, ולא שלמות מוחלטה, שאין שייך עמה ומצדה שום הוספה והתעלות, מפני שהכל כבר מעולה, הכל שלם וגמור. וזאת היא האפלה. השרויה בשטתם של הפלוסופים המעפילים המודרנים, (ברגסון). ויבאו ימים ויגלה אור ד' בכל הוד מילואו, ויכירו הכל, שדוקא אז יש מקום בינה להשלמות המתברכת, שהקדש צריך לה, כשיש שלמות עליונה ועשירה. והקדש צריך ברכה, ואין צריך צדקה. והיה ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד, הוא ושמו דוקא.

תיקון החול

 כשם שנשמת האדם היא יותר עליונה ויותר פנימית מהמלאכים, ודוקא מפני גדולתה ירדה עד לתחתית המדרגה, ומשם תעלה ברכוש גדול ועצום, ותכשיר את העולם כולו עמה לעליה עליונה מקורית, כן הקודש שבחול, שירד עד לידי חולין הגמורים, הוא יותר נשגב וקדוש מהקודש שבקודש, אלא שהוא מסתתר הרבה. ואין קץ ותכלית לתיקוני העולם שיבאו מכל הטוב הבא לעולם בדרך חול, שיגלה ויראה הודו והדרו לעת המאושרה, אשר לא יהיה אור יקרות וקפאון, והיה לעת ערב יהיה אור. לפני אורו של משיח שיגלה במהרה בימינו, יתעורר כח הקודש שבחול, שיעורר בראשית התעוררותו את החול, והכל ידברו בלישנא שאיניש ולא בלישנא דקודשא בריך הוא ועל זה נאמר, גם לשוני כל היום תהגה צדקתך, כי בושו כי חפרו מבקשי רעתי.

Torah Comes Out On Top

There is a massive-massive Talmid Chochom in Yerushalayim who has written no less than 43 very chashuv seforim, mostly on Shas. His mother was a hard-core, very outspoken non-Orthodox feminist leader. She had but one son. Nobody reads her stuff anymore but many בני תורה and תלמידי חכמים read her son's Torah. 

מעז יצא מתוק.

מי יתן טהור מטמא - לא אחד? [וכדברי המדרש המפורסם]. 

People can fight against Torah all they want, but at the end "ודבר א-להינו יקום לעולם". 

והתקדשתם

דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן אני יי' אלהיכם זו ברכה:

מהרש"א ברכות נ"ג:

 והתקדשתם אלו מים ראשונים. דבא מצד הקדושה והטהרה משום סרך תרומה:

והייתם קדושים אלו מים אחרונים. גם הם באו מצד הקדושה כדאמר לעיל דכשם שמזוהם פסול לעבודה כך מזוהם פסול לברכה והא דאמרינן בפ' כל הבשר (ק"ה ע"א) מים אחרונים משום סכנה היינו לאחרים אבל למברך פסול נמי איכא כמ"ש המפרשים:

כי קדוש זה שמן ערב. גם זה מצד הקדושה להעביר הזוהמה קודם ברכה כפירש"י:

אני ה' אלקיכם זו ברכה. דכל ברכה שאין בה שם אינה ברכה ולכאורה זה המקרא הוא דפרשת שמיני דנאמר גבי איסורי מאכלות וטומאתם ושפיר נדרש האי קרא לענין קדושה וטהרה התלוי בסעודה אבל סיפא דקרא אני ה' אלקיכם לאו היינו קרא דפרשת שמיני אלא דהוא קרא דפרשת קדושים דכתיב גבי עונש דאוב וידעוני וי"ל דאזהרה דידהו משום קדושה וטהרה נמי נגעו בה ודו"ק:

ודברי המהרש"א תמוהין ומתמיהין לכל מעיין וצ"ע. 

ועי' מש"כ בפרי צדיק קדושים אות א'.