א. תנאי הכרחי לקניית התורה והרוח
חז"ל מנו במעלות שהתורה נקנית בהן את המידה "נושא בעול עם חברו". כל אחת מן המעלות המנויות במשנה זו איננה רק תכונה מבודדת, אלא תחנה ומטרה המקפלת בתוכה מעלות רבות נוספות המשתרגות זו בזו. מתוך הצירוף הכולל של מעלות אלו, מוטבע באדם טבע חדש לחלוטין – הוא הופך לבעל "נפש יפה", מזוככת, המסוגלת להידבק בחכמת התורה האלוקית.
ההידבקות בתורה, שהיא תכלית הרוחניות, בלתי אפשרית עבור נפש שנותרה מגושמת ושקועה בחומריות; רק נפש טהורה וזכה יכולה להתאחד עמה, ועל ידי כך לזכות לחיי נצח וליתרור בצרור החיים.
כדי להעפיל למדרגה הנעלה של נושא בעול עם חברו, על האדם להרגיל את עצמו באהבת חברים, הן במעשה והן במחשבה. בעוד שהרובד המעשי גלוי לעין, הרי שהרובד המחשבתי סמוי מן העין, והוא נשען על שני יסודות מרכזיים:
ההכרה בחשיבות החברתית: ההתבוננות בכך שאהבת חברים והערבות ההדדית הן התשתית לקיומו של עולם מתוקן ולסדר המדיני, בעוד שהיפוכו של דבר מביא לחורבן. משום כך נחרב בית המקדש – שהיה הגורם המקשר והמאחד של העולם כולו – בשל שנאת חינם. עם סגולה הוא המחזיק בקשר הרוחני הזה, וכשחטאו בפירוד, ניתק הקשר וממילא חרב הבית בעוונותינו.
זיכוך החומר: לא ניתן להגיע למדרגת "ואהבת לרעך כמוך" כפשוטה, אלא אם כן מסיר האדם את מסכי החומריות ומזכך את נפשו מן האנוכיות הגסה. בעולם הרוח אין פירוד ומחיצות, והנפשות השונות יכולות להתאחד; לעומת זאת, החומר מטבעו הוא מורכב ומפורד, וכדברי שלמה המלך במשלי: "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד".
מכאן מובן היטב מדוע קבעו חז"ל כי "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". האדם הרוחני, שקנה נפש מזוככת, מסוגל לדבוק בתורה, לאהוב אותה ולשמור אותה במחשבה ובמעשה, באותה עוצמה שבה האדם החומרי דבק בתאוותיו הגשמיות – ומתוך כך להעפיל אל פסגות האור הרוחני.
ב. כוח הציור וההזדהות ככלי חינוכי
חז"ל העניקו לנו שיעור עמוק בחינוך ובפסיכולוגיה של הנפש בפירושם למקרא במסכת בבא מציעא: "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וַיהִי לָיְלָה – זה העולם הזה שדומה ללילה". בעולם הזה, פנימיות הדברים והאמת האלוקית נעלמות מן העין. המשך הפסוק אומר: "בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר – אלו הרשעים שבו שדומין לחיות שביער".
בכינוי זה טמון יסוד חינוכי: האדם אינו מסוגל להרגיש בצער זולתו ולשאת עמו בעול, אלא אם כן הוא מפתח בעצמו את "כוח הציור" – היכולת לדמיין באופן מוחשי וחיוור את סבלו ומכאוביו של האחר כאילו הם מתרחשים לו עצמו. רק מתוך הדמיה פנימית זו, יתבע האדם מעצמו עבור חברו את מה שהיה מצפה שחברו יעשה למענו.
החיה הטורפת אינה חסה על טרפה, משום שאין לה שום יכולת להשליך את תחושותיה על האחר. הרשעים דומים לחיות היער משום שהם מנותקים לחלוטין מעולמו של הזולת, ואינם חשים כלל בכאבו.
פיתוח כוח הציור בדברים שאינם נוכחים ברגע זה מול החושים – כמו זיכרון העבר או צפיית העתיד – דורש חכמה עמוקה ויכולת ניתוח. לכן אמר בן זומא: "איזהו חכם? הרואה את הנולד", כלומר, מי שמסוגל להעמיד לנגד עיניו את ציורי העתיד בצורה מוחשית והחלטית.
ג. פרשת המן, דאגת המחר וחזון הנצח
לאור זאת, נבין כמה שוגים אותם אנשים הממקדים את כל דאגתם אך ורק בצרכי היום, ומזניחים את הדאגה האמיתית למחר הרוחני ולשכרם הנצחי.
הרמב"ן בפירושו לפרשת המן מביא את מחלוקת התנאים לגבי מהותו של המן המכונה "לחם אבירים": לדעת רבי עקיבא, המן היה לחם שמלאכי השרת ניזונים ממנו (מזיו השכינה שנתגשם ברצון הבורא), ואילו לדעת רבי ישמעאל, המלאכים ניזונים מהאור העליון עצמו, ואילו המן היה לחם שנבלע באיברים. כך או כך, המן ייצג מזון רוחני שמקורו בזיו השכינה, ובמכילתא אף נאמר שהמן הוא מעין מזונם של הצדיקים לעתיד לבוא בעולם הבא, שעליהם נאמר: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".
אדם חכם, הניחן בכוח ציור של העתיד, כיצד לא יאזור גבורה להכין לעצמו צידה ומזון רוחני לטווח ארוך ובלא הפסק? כיצד לא ישתדל לקנות את התורה במידותיה כדי לזכות לאותו נצח? מי שלא הכין עצמו בפרוזדור ליהנות מזיו השכינה, כיצד יוכל לשאת את רעבונו הרוחני הקשה ואת יגונו העצום לאורך אלפי רבבות שנים?
הלוא האותיות המרכיבות את המילה "רעב" הן אותן האותיות המרכיבות את המילה "בער" (בור ועם הארץ). האם יעלה על הדעת שאדם ידאג ללחם הגשמי של יום אחד, ואילו על רעבון רוחני של נצח נצחים לא ידאג וישליך את הדבר אחרי גוו? אין זאת אלא חיסרון בכוח הציור וההמחשה, ועל החכם להכיר בחיסרון זה ולהשתדל בכל כוחו לתקנו.
ד. משה רבנו כמודל לחיקוי: עיניו ולבו אל הכלל
את כוח הציור המושלם אנו מוצאים אצל משה רבנו. נאמר עליו: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה... וַיֵּרָא בְּסִבְלֹתָם", ופירש רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". משה הרגיל את עצמו לדמיין את סבלם של ישראל כאילו הוא עצמו נתון בצרה זו. הוא יצא אליהם פיזית, משום שהקרבה החושית מעוררת ומחזקת את כוח הציור בלב. הוא הזדהה עמם עד כדי כך שהצטער בצערם יותר משצדק על צערו שלו, כיוון שהם היו הכלל.
כאשר משה רבנו זעק כלפי מעלה מתוך כאב עמוק: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה", היו דבריו קשים לכאורה, ומידת הדין ביקשה לפגוע בו על פגיעה זו בכבוד שמיים. אולם הקב"ה הגן עליו ואמר: "הניחו לו, בשביל כבוד ישראל דבר".
הדברים מתבארים על פי מה שכתבנו: משה נתן את עיניו (התבוננות השכל) ואת לבו (הפנמת הרגש) להשתתף בצערם של ישראל. ומתוך שהרגיש את כאבם, הצטער כביכול גם על צער השכינה, שכן "בזמן שהאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי". מעשה ההליכה שלו והשתתפותו בצער הוכיחו כי לא מתוך מרדנות חלילה דיבר, אלא מתוך אהבה עצומה ורצון ללכת בדרכי הבורא ולשאת בעול עם עמו.
ה. עולם המעשה והרמוניית הדין והרחמים
בפרשת משפטים נאמר על מעמד הר סיני: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר". פירש רש"י ש"לבנת הספיר" הייתה מונחת לפניו בשעת השיעבוד כדי לזכור את צרתם של ישראל (שהיו משועבדים בלבנים). מכאן אנו למדים עד כמה גדול כוחם של מעשים מוחשיים בעולם המעשה: כביכול, אפילו הקב"ה משתמש בייצוג חומרי כדי לבטא את ההשתתפות בצערם של ישראל (וכמו שאמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא מניח תפילין").
ידוע הכלל כי "הצער והעונג משולבים זה בזה" – עוצמתו של העונג המגיע לאחר תקופה של סבל גדולה ומורגשת בהרבה מאשר עונג המגיע ללא קושי מוקדם. כאשר נגאלו ישראל, ראו את "עצם השמים לטוהר", אך יחד עם זאת נותרה גם "לבנת הספיר". מדוע? כדי להעצים ולהגדיל את השמחה מתוך ניגודיות זו של צער העבר מול שפעת ההווה, ולהורות לאדם עד כמה הוא מחויב להצטער בצרת חברו ולשמוח בשמחתו.
עיקרון זה שופך אור על המאמר ש"צדיקים מהפכים מידת הדין למידת הרחמים". נאמר בפסוק: "הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". כשדנים את האדם בשמיים, מביאים את כל מעשיו יחד, ומעשה אחד משמש קנה מידה וראיה למעשה אחר:
אצל הרשעים: אם אדם טוען שביטל תורה משום שבריאותו רופפת, ומנגד מביאים מעשה שבו התאמץ ויגע מעל כוחותיו לצורך עסקיו הגשמיים – המעשה השני מוכיח שטענתו הראשונה שקרית, והדבר נובע מעצלות בלבד. כך מידת הרחמים נהפכת לדין.
אצל הצדיקים: על הפסוק "וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ", שנראה לכאורה כמידה מגונה של קנאה, מביאים מנגד את מעשה הגבורה שבו כבשה רחל את תאוותה ומסרה את הסימנים לאחותה כדי שלא תתבייש. מעשה זה מוכיח למפרע שקנאתה לא הייתה קנאה קטנונית וחומרית, אלא "קנאת סופרים" המרבה חכמה – ומידת הדין נהפכת לרחמים.
ו. סכנת הכילות (הקמצנות) ותיקון הנפש
לדאבון הלב, ישנן מידות רעות המעוותות ומסתררות את מעשיו הטובים של האדם, כגון רדיפת הכבוד, הקנאה והכילות (הקמצנות). בספר הישר לרבנו תם (בשער השישי) החמיר מאוד בגנותה של מידת הכילות, וכתב כי אדם הנגוע בה אינו סובל מפגם בודד בלבד, אלא מידה זו גוררת אחריה רעות רבות. הכילי לא יקיים שום מצווה אלא אם כן הוא מזהה בה תועלת אישית מיידית, ואם יחשוש להפסד ממון כלשהו, יקל בה וימצא לעצמו אינספור היתרים וראיות שקר.
משום כך, אדם כילי וצר עין אינו יכול להיות עובד ה' באמת, שכן בעבור פרוטה הוא מוכן להתיר לעצמו איסורים. אדם כזה לעולם לא יוכל להגיע למדרגת "נושא בעול עם חברו". מי שמרגיש בנפשו שמץ מן המידה המגונה הזו, מחויב לשמור על נפשו, ללמוד ספרי מוסר ללא הרף ולעקור מידה זו משורשה, שכן היא מעכבת את השגת המעלות כולן.
ז. חותם המעשה: השמחה האמיתית והנצחית
משה רבנו, רועה ישראל הנאמן, התעצם והצטיין במידה יקרה זו של נושא בעול: הן כלפי הכלל, ביציאתו לראות בסבלותם, והן כלפי הפרט, כפי שהוכיח למכה: "לָמָה תַכֶּה רֵעֶךָ". מתוך הזדהותו העמוקה והליכתו בדרכי הבורא, נקשרה נפשו באהבה עזה עם עם ישראל בגופם ובנפשם.
כפי שגדול היה צערו על גלותם ועל כבוד שמיים, כך גדלה ועצמה שמחתו בעת הגאולה. מתוך הצער הגדול נולדה השמחה המוחלטת של שירת הים, שנאמרה בלשון עתיד – "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה" – לרמוז שהשירה וההשגחה האלוקית הן נצחיות, וילוו את ישראל גם בגלויותיהם העתידיות, שכן הברית עמם וההבטחה "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" אינן בטלות לעולם.
על פי יסוד זה ביארנו את מאמר חז"ל במסכת ברכות (דף ל"א), שם מסופר על חכמים שהיו בדחנים והזכירו להם חבריהם את יום המיתה כדי לאזן את שמחתם. הרמז בכך הוא שהשמחה האמיתית, הטהורה והקיימת, שאין בה תערובת של עצבות דמיונית וחולפת, היא רק שמחה של מצווה.
כאשר האדם זוכר את זמניות החומר ("ימי המיתה") וממית את תאוותיו הגשמיות, הוא זוכה לחיי נצח ומרגיש שנפשו קשורה בעונג הרוחי העליון והאינסופי. זוהי השמחה שעמה ראוי לעמוד לתפילה, ובאמצעותה זוכה הנפש להידבק בעולמות העליונים.
יהי רצון שה' יעזרנו ונזכה להעפיל למדרגה נוראה ונפלאה זו, ונחיה חיי נחת, שלמות ושמחה בעולם הזה ובעולם הבא, אמן כן יהי רצון. [הגרש"ז]
