תוכנה של שבת

שבת בראשית וששת ימי המעשה, במחשבה ובמעשה, מדרגת היראה והבושה, ושלוש בחינות בבריאת העולם.

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ... ויהי ערב ויהי בקר יום אחד... ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" (בראשית א). בגמרא (שבת פח ע"א) עמדו חז"ל על שינוי הלשון: בכל הימים לא נאמרה ה"א הידיעה, ואילו ביום הששי נאמר "יום הששי". הם פירשו כי הקב"ה התנה עם מעשה בראשית: אם ישראל מקיימים את התורה – מוטב; ואם לאו – וכו'. רש"י שם מפרש שהכוונה ליום השישי המיוחד, הוא ו' בסיון, יום מתן תורה. יש להעיר מדוע לא הוקשה גם על "יום השביעי" (בראשית ב, ג: "ויברך אלהים את יום השביעי"), ולמה לא נאמר "יום שביעי", ומהו משמעותו של "השביעי".

במדרש (תנא דבי אליהו רבה, פרק יד) נאמר: "ישראל עלו תחילה במחשבה". נראה שהכוונה היא שבמחשבה עלה תחילה לברא את האדם בשבת, בבחינת "במחשבתי", לעומת ששת ימי המעשה. בפועל, לעומת זאת, נברא האדם ביום הששי. אף על פי שהשבת היא יום מנוחה, עלתה במחשבה בריאת האדם בשבת, משום שישראל – בהוד קדושתם – נקראים "חלק ה'" ("כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", דברים לב, ט). ביחס לישראל, שהם גילוי כוחו של "חלק ה' עמו", תיתכן התגלות גם בשבת, יום המנוחה. מה שלמעשה לא היה כך נובע מכלל יסודי: לכל מה שמתהווה בעולם מוכרחת הכשרה בתחילת היצירה. כך, למשל, "והארץ היתה תהו ובהו" (בראשית א, ב) הכשירה את האפשרות של "ארורה האדמה בעבורך" (בראשית ג, יז); לולא זאת לא היה אפשר שיתהווה התהו בדור המבול. גם ביחס לישראל: מצד פנימיותם הם "חלק ה'", ומצד חיצוניותם הם בעלי בחירה. לפיכך נדרשה בראשית היצירה הכשרה לשתי הבחינות גם יחד. לכן נברא האדם ביום הששי ולא בשבת, כדי שיתגלה גם הצד הבחירי שבישראל – יצירה שאי-אפשר לעשותה בשבת, שכולה קודש. מצד המחשבה, אפוא, היתה התגלות ישראל בשבת (צד "חלק ה'" שבהם); מצד המעשה – ביום הששי (צד הבחירה).

ארבע מדרגות יש לשלמות: יראת העונש, אהבת השכר, אהבת ה', ומדרגה רביעית, העליונה מכולן – בושה מלפניו יתברך שמו. הכוונה היא להרגיש את "מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו, ג) בממשות, למצוא את עצמו עומד ממש לפני הקב"ה. זוהי המדרגה העליונה ביותר. בכך מתבאר מאמרו של רבי יוחנן בן זכאי (ברכות כח ע"ב): "יהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" – היינו מידת הבושה. בבשר ודם, גם כאשר אין שייכות לעונש ולשכר, קיים רגש בושה בפני גדול וחשוב, המביא להירתעות ולהתביישות. בזוהר (תיקוני זוהר, סוף תיקון ק וריש עשרים ותשע) נאמר: "בראשית" בגימטריא "ירא בושת", וכל מידת הבושה נקלטת בלב האדם בעיקר ביום השבת. ביום זה מתמלא האדם במידת הבושה מגדלותו יתברך, שכן "שבת" אותיות "בשת" (וכן מבואר שם ש"בראשית" נוטריקון "ירא בושת – ירא שבת"). שניהם אחד: אי-אפשר להשיג יראת בושה אלא בשבת. ביום השביעי, יום השבת קודש, מתגלה הקב"ה בדרגה זו: כל הגילויים של ששת ימי המעשה אינם אלא כמר מדלי לעומת מה שנגנז בהיכלות העליונות. עניין הבושה אינו נובע בעיקר ממה שכבר נגלה, אלא ממה שנגנז – מתוך ההכרה שהנסתר וההעלם גדולים הרבה יותר מן הגלוי. אור זה מאיר ביום השבת קודש, מבחינת השבת שלפני הבריאה והיצירה. לפיכך מתגלית הבושה מפחד ה' והדר גאונו בעיקר בשבת, שבה מכירים בכחו הגדול הרבה יותר ממה שהוא בפועל. תכלית הבריאה היא להשיג את אותה יראה המביאה לבושה; זוהי מגמת היראה: "האלהים עשה שייראו מלפניו" (קהלת ג, יד) – שיבושו מפני הדר גאון עז קדשו.

לעתיד לבוא, כאשר יהיו כל הימים כיום השבת – "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים" (סנהדרין צז ע"א) – יעלו כל העולמות למדרגת הבושה.

בדומה לכך אמרו חז"ל (דמאי פ"ד מ"א) שעם הארץ נאמן על הדמאי בשבת, ואילו במוצאי שבת אינו נאמן אפילו על מה שאמר בשבת (וראה תוספות כתובות נח ע"ב, ד"ה ובתרומת מעשר). יש להבין: הרי האמנוהו על תבואה זו שהיא מעושרת, ומדוע לאחר צאת השבת אינו נאמן ואסור לאכול אפילו אותה שאמר עליה בשבת שהיא מעושרת? כן קשה על עצם גזירת הדמאי: הרי רוב עמי הארץ מעשרים, ודין הוא ללכת אחר הרוב; מדוע נצטרך לעשר כל תבואה הנקנית מעם הארץ? משמע שאין זו רק חשש שמא לא עישר עם הארץ, אלא אף אם באמת מעושרים – כל עוד לא ברור לנו שהם מעושרים – הטילו חכמים חובה לעשר, ודנו זאת כטבל מדרבנן. ראיה מפורשת מכך בחולין (ו ע"א): "אפשר גזרו על דמאי ור' זירא אכל... השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמן לא כל-שכן". קשה: שמא היו מאלה המעושרים? על כרחך כך היא גזירת חכמים: גם אם באמת מעושרים – חייבים לעשרם. (וכן בגזירה על מים שאין להם סוף: אף על פי שרובן אינן נמלטות, גזרו שתהיה באיסור אשת איש גם אם באמת מת בעלה; על כרחך שהגזירה היתה שלא לישא את האשה עד שייוודע בבירור שמת האיש, וכן שלא לאכול דמאי עד שייוודע בבירור שהוא מעושר). מבואר מכך שכל עיקר הגזירה היא כדי להשריש בנו את מידת הבושה. לפיכך, אף במקום שחשש האיסור רחוק, מנועים אנו מלהיכנס גם בחשש פגיעה במצוות ה'. לכן הקילו בדמאי בשבת: בה מתנוצצת מידת הבושה מחבטת שלעתיד לבוא, ומידת הבושה כבר מתקיימת. כשם שלעתיד לבוא לא יהיו עוד עמי הארץ ("ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", ירמיהו לא, לג), כך אוכלים על פיו של עם הארץ, משום שאימת שבת עליו (תוספות שם בשם הירושלמי). כל זמן שיש אימה עליו – אוכלים על פיו וסומכים על הרוב; אך בצאת השבת, כאשר נסתלקה הבושה וסרה האימה, שוב צריכים אנו לתקנת חז"ל שלא לאכול דמאי אפילו על תבואה מעושרת, כל עוד לא בא הבירור בפועל – משום שיש להמשיך עליו מחדש את מידת הבושה, ולכן חייבים לעשרם. אין להקשות ולומר שכמו בחול, אם נתברר שהתבואה מעושרת מותר לאכלה ימים רבים, כך גם בשבת: אותה תבואה שאמר עליה בשבת שהיא מעושרת תהא מותרת גם במוצאי שבת, שהרי עליה כבר המשיך מידת הבושה. אין הדבר כן: בזמן הזה אין בכחנו להמשיך את הבושה גם על ששת ימי החול, אלא רק לעתיד לבוא, כאשר יהיה "יום שכולו שבת", אז יהיה בכוחנו להמשיך קדושת שבת על כל ששת ימי החול, ואז לא תהיה עוד גזירת דמאי – לא שיבטלו חלילה דברי חכמים, אלא שלא יהיו עמי הארץ. אז תבוא הבושה בעיצומו של יום, שיהיו כל הימים במדרגת שבת – "יום שכולו שבת" – ויורגש ממילא "מלא כל הארץ כבודו".

בכך מתבאר מה שאנו אומרים בתפילת שבת: "ישמח משה במתנת חלקו... וכתוב בהם שמירת שבת". לכאורה אינו מובן מהו פירוש "שמירת שבת". נראה שההסבר הוא: בלוחות הראשונות כתוב "זכור את יום השבת" (שמות כ, ח), ובלוחות השניות – "שמור את יום השבת" (דברים ה, יב). אף על פי ש"שמור וזכור בדבור אחד נאמרו" (רש"י שמות שם; רמב"ן דברים שם), יש להבין מדוע בראשונות מבליטים את מילת "זכור" ובאחרונות את מילת "שמור". כן מצינו בדברי חז"ל (בראשית רבה פרשה עט) שיעקב קבע עירובי תחומין, ולפיכך ניתן לו נחלה בלי מצרים (שבת קיט ע"א), ואילו לאברהם וליצחק ניתן נחלה עם מצרים. קשה: הרי אמרו חז"ל (יומא כח ע"ב) שקיים אברהם אבינו את כל התורה כולה, ואפילו עירובי תבשילין (והרשב"א בתשובותיו, סימן צד, גורס "עירובי תחומין"; ובמדרש רבה פרשה סד – "עירובי חצירות"). אם כן, הרי קיים אף מצוות דרבנן כגון עירובי תחומין; ומה קיים יעקב יותר מאברהם?

תוכן הדברים הוא: הלוחות הראשונות היו מידו של הקב"ה כביכול לבדו, בבחינת "כד סליק ברעותא למברי עלמא בלי איתערותא דלתתא" (זוהר בראשית) – ממדרגת הבחינה של "יעקב חבל נחלתו". כאשר הדבר אינו נתון אלא מידו האחת של הקב"ה, נחשב הוא בידו אחת בלבד; ידו השנייה של הקב"ה היא כנסת ישראל. "זכור" שייך למדרגות הראשונות, לפני התגלות כוחם של ישראל שהם "חלק ה' עמו". (מבואר ש"זכור" הוא מצד ידו האחת של הקב"ה לבד, ואילו ידו השנייה היא כנסת ישראל, בחינת "שמור". כך מבואר בדברי רבי נחוניה בן הקנה בספר הבהיר, אות קפב: "זכור לזכר ושמור לנקבה"; ולכך רמז הרמב"ן על התורה בפסוק זה, שכתב: "ובמדרשו של רבי נחוניה בן הקנה הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור". ועיין בזוהר בראשית כח ע"ב: "זכור לדכורא שמור לנוקבא"; וכן בזוהר תרומה קלח ע"א, קדושים פא ע"ב ועוד מקומות, ובשער הכוונות על ליל שבת שאומרים "ושמרו" בתפילה. הכוונה ברורה: "זכור" מצד הקב"ה ו"שמור" מצד כנסת ישראל.) ממילא לא הגיעו עדיין למדרגת הבושה: כל זמן שלא נתגלתה בחינת "חלק ה' עמו" – לא מתגלה כוח הבושה. זוהי מדרגת אברהם, שעבד את ה' מאהבה ("אברהם אוהבי"), ומדרגת יצחק, שעבד מיראה ("פחד יצחק", בראשית לא, מב). אך יעקב, שבו נתגלתה בחינת "יעקב חבל נחלתו", עבד מבושה – המדרגה העליונה ביותר. נאמר בו: "ויירא ויאמר..." (בראשית כח, יז), ויראה זו היא בושה (מכילתא פרשת יתרו כ, יז). לפיכך אברהם, כשקיים את התורה, לא קבע תחומין אלא השגיח שלא יצא חוץ לאלפיים אמה; ואילו יעקב, שבא לכלל מידת הבושה, לא רק שלא הלך חוץ לתחום אלא אף עשה וקבע תחומין, משום שחשש שמא יצא חוץ לתחום. זהו פירוש "שמור" – כמשמעות "ואביו שמר את הדבר" (בראשית לז, יא): מחכה, שם לב וחושש, ומתוך כך עושה גזירות. זוהי מדרגת הבושה שיעקב הצטיין בה, כדכתיב: "ויעקב איש תם ישב אהלים" (בראשית כה, כז) – היינו מלא בושה וחרדה מפחד ה' וגאונו, ומתוך כך מתחבא ומצניע עצמו יותר ויותר. מדרגתו של יעקב היתה אפוא בחינת הלוחות השניות, שניתנו בשתי ידיו של הקב"ה – היינו גם בזכות ישראל, "חלק ה' עמו" – ואז היה הדבר של קיימא. על כך אנו אומרים "וכתוב בהם שמירת שבת" – היינו כמדרגתו של יעקב דייקא.

באדם ובחוה מתחילה לא היתה מידת הבושה, כדכתיב: "ולא יתבוששו" (בראשית ב, כה). אף על פי שמצד אחד זו מעלה, גנוז בכך גם חסרון – שאין בהם מידת הבושה. אחר כך נאמר: "את קלך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואתחבא" (בראשית ג, י). אף על גב שבעיקרו זה חסרון (מה שייך להתחבא מהקב"ה?), מכל מקום היתה בכך גם מעלה: השיגו לפחות את מידת הבושה. אדם וחוה, יציר כפיו של הקב"ה, לא מצאו עדיין מרגוע משום שנבראו בששת ימי המעשה, והיתה חסרה להם בחינת הבושה המתגלית רק ביום השבת קודש. לפיכך היתה אצלם הבחינה כביונה הנביא, שברח מלפני ה' משום שהרגיש שבני נינוה יתפעלו מפני העונש ("רצוא בישא") וישובו, בעוד שישראל אינם מתפעלים מרצועה בישא, לפי שהם מסוגלים ונועדים לדרגה גדולה מזו – יראת הבושה המתגלית ביום השבת קודש המיוחד לישראל. כיוצא בזה אדם הראשון: נפשו נכספה וכלתה לחצרות ה', לבחינת יראת הבושה; לפיכך ברח מאת ה' כדי למצוא מקום להתחבא ולהתבייש מלפניו יתברך. אי-אפשר לברוח ממנו אלא על ידי הכשלת חטא, שבכך מתרחקים ממנו יתברך. אמנם לא היה רשאי לעשות כן ולעבור על ציווי ה', והיתה עבירתו בבחינת עבירה לשמה.

בכך מתבאר מה שאמרו חז"ל (כתובות ה ע"א): "גדולים מעשי צדיקים יותר ממעשה ידיו של הקב"ה", שאילו במעשה ידיו של הקב"ה כתיב "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" (ישעיהו מח, יג), ובמעשה צדיקים כתיב "מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות טו, יז). יש להתפלא: הרי רש"י סובר שבית המקדש שלעתיד לבוא ירד אש מן השמים (רש"י ראש השנה ל ע"א, ד"ה אי נמי; ועיין בבא קמא פ ע"ב ורש"י סנהדרין ע ע"ב, ד"ה בדבר) – ואם כן אין זה מעשה צדיקים. אלא לפי מה שנתבאר, הכוונה היא לזכות מעשה צדיקים, היינו במדרגת הלוחות השניות, מדרגת יעקב אבינו. זהו שנאמר "מקדש ה' כוננו ידיך" – בשתי ידיו של הקב"ה כביכול, היינו יחד עם החלק של "חלק ה' עמו".

לפיכך עלתה במחשבה לברא את האדם בשבת, כדי שתהיה מדרגת בושה בעולם. זהו "היום השביעי" – לרמוז על האלף השביעי שלאחר ששת אלפי השנים, כאשר יבוא "היום שכולו שבת", כולו בבחינת שביעי. לפיכך מתגלית מידת הבושה רק בשבת, וכדמוכח בתענית (ח ע"ב): "יראי שמי אלו שומרי שבת" (וראה רש"י שם) – היינו מידת הבושה. בכך מתבאר גם מה שאנו אומרים בשבת בתפילה: "לפניו נעבוד ביראה ופחד" – שתהיה ההרגשה של "מלא כל הארץ כבודו", וההדגשה היא על "לפניו". וכן מה שאנו אומרים: "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם" – שלא יפסיק שום זר בינתיים, שתהיה התגלות הבושה בכל מלא הארץ ותתגלה השלמות של "חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו".

שלוש בחינות מתגלות בסדר היצירה: תחילה העשייה, אחר כך ראייה עליונה – הסתכלות בעין טובה בכל דבר שנברא ונוצר ונעשה, וראייה זו פעלה עליו שיהיה טוב; ואחר כך קריאת שם, והיא קריאת שם של חיבה. ראשית היצירה היתה בבחינת גילוי הנבואה למשה רבינו עליו השלום: כמו שלכל הדיבורים, הציוויים והאמרות קדמה קריאה של חיבה – לשון שמלאכי השרת משתמשים בה ("וקרא זה אל זה") – כן לאחר הקריאה "ויאמר אלהים יהי אור" (בראשית א, ג), שהיא העשייה, ואחרי הראייה לטובה "וירא אלהים את האור כי טוב" (שם ד), באה הקריאה של חיבה "ויקרא אלהים לאור יום" (שם ה). וכן היה הסדר בכל דבר שנברא בכל יום.

כאשר הגיע יום השבת התגלו גם כן שלוש בחינות לעניין זה, אלא שהן באופן גבוה, נעלה ומרומם יותר: השביתה, הברכה והקדושה – "וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו" (בראשית ב, ב–ג). השביתה, שלכאורה היא רק שלילית, הרי היא באמת חיובית: לרומם בכך את ימי החול הבאים אחריה, שיהיו מושפעים מאור השבת. אחריה באה הברכה העליונה: השבת עצמה נעשית לברכה שאין לה הפסק, ותמיד היא מוסיפה שפע ברכות בלי הרף לששת ימי המעשה – "וכל ברכאן דלעילא ותתאה ביומא שביעאה תליין... דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עילאין וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה" (זוהר חלק ב). והקדושה היא גילוי מלכותו יתברך שמו: בעולם העשייה נראה כאילו כל הבריאה היא המשך מן הקודם, וכאילו ישנו כוח נפרד בעשייה חלילה; ועל ידי גילוי מלכותו יתברך ביום השבת באה ההכרה כי הקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

אף על פי שהשבת היא קביעא וקיימא, מכל מקום רצה הקב"ה שגם זה יהיה על ידי ישראל עם קדושו. כפי שאמרו חז"ל (שבת פח ע"א) על "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי": מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים את התורה – אתם מתקיימים; ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו. אילו היה העולם חוזר לתוהו ובוהו – לא היה מקום למציאות השבת. נמצא שעל ידי שקיבלו ישראל את התורה נתנו מקום לגילוי יום השבת, וממילא הקביעא וקיימא היא בכוחם של ישראל.

אולם החפץ העליון הוא באופן נעלה ומרומם יותר: שישראל יהיו נכללים באורו יתברך שמו ברזא דאחד, רזא דה' אחד ושמו אחד. בכך תהיה גם הקביעא וקיימא על ידי נשמותיהם של ישראל, שכן הקביעא וקיימא היא מצד התורה, והתורה עצמה היא נשמותיהם של ישראל. דבר זה יתגלה לעתיד לבוא, עת שיתוקן הכל במלכות שדי.

מי האני האמיתי ??

אֲבָל בַּבֵּינוֹנִי, מֵאַחַר שֶׁמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמִּסִּטְרָא אַחֲרָא, הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּדָמוֹ וּבְשָׂרוֹ, לֹא נֶהְפַּךְ לְטוֹב, הֲרֵי הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ. וְאִם כֵּן הוּא רָחוֹק מֵה' בְּתַכְלִית הָרִחוּק.

----

הלימוד שהאדם הוא יציר מורכב ברוחניותו, משתי נפשות, נפש טובה אלהית, ונפש רעה בהמית, הוא אחד מהיסודות היותר נכבדים להארת הדרך של ההבנה האנושית במהות הנפש, והשביל היותר סלול לדרך החיים המוסריים השלמים. האדם יוכל למצא קורת רוח תמידי על ידי זה, בין בשעת שלותו, בין בשעת יסוריו, כשהטובה מתרחבת, הרי הוא מקשר את רעיונו בהנפש האלהית, להרחיבה להרימה ולחזקה. וכשהמצוקה מתגברת הוא משים פנים אל הנפש הרעה הבהמית, לצחצח את זוהמתה, לשמח במה שהיא מתיסרת ועל ידי זה מטהרת, מרגיל האדם בזה את עצמו להביט על מגרעותיו כעל דבר העומד מחוץ לעצמותו העיקרית, ובזה שופט הוא את עצמו בצדק. והשאיפה להפוך את הטבע של הנפש הבהמית לעילוי לטובה וזיכוך היא חטיבה של עבודה חשובה, שהאדם מרגיש תמיד בכל עומק הוייתו את נחיצותה, ובזה ימצא את עצמו תמיד עובד עבודה מועילה, צריכה לו ולעולם, בכל עבודות הקודש, שכולן עולות לזיכוך כל הנדרש לזכך.

Dozens Of New Shiurim BS"D!!

 HERE!!

Palestinians Finally Granted Own Country

 PARIS — At long last, the Palestinian people finally have a land to truly call their own.

After decades of war, strife, and refusing other offers for sovereign territory, a new nation for Palestinians was at last established within the country formerly known as "France."

"What a remarkable moment for the Palestinian people, seeing their flag raised over the Arc de Triomphe, knowing this land belongs to them," said Middle East policy expert Gerard Rousseau. "They may have traded the Jordan River for the Seine, but the Palestinians finally have a homeland. It has been so gracious how quickly the old occupants of this land have made way for the new."

The Palestinian people have celebrated their new home with bonfires throughout the cities and countryside. Though the governmental power had already been turned over to the Palestinians, experts said it will take months to fully transition all civic duties over to the new regime. According to sources, the former inhabitants of "France" will be offered the option to leave the country, convert to Islam, or have their heads cut off. Most of the populace have thus far elected to stay, stating that they felt "pretty sure" no one was actually serious about the whole beheading thing.

At publishing time, the Palestinians had clarified that having their own land would not change their goal of wiping Israel off the face of the Earth.

Mamdani's October 7th Address Derailed As Wife's Party Balloons Keep Floating Across Screen

NEW YORK, NY — Mayor Zohran Mamdani attempted to deliver a solemn address to mark the anniversary of October 7th, but was derailed as his wife's party balloons kept floating through the picture.

Having only just taken down her 9/11 party decorations, Mamdani's wife had spent the morning putting up banners and balloons for the couple's 10/7 festivities. Sadly, the Mylar balloons extolling the mass murder of Israelis continued to wander into the mayor's camera angle.

"Today, we mark the third anniversary of the attacks of October 7th, a memory that I know is painful for... hold on, sorry, this 'Hooray Hamas' balloon keeps getting in my way," said Mamdani, swatting away the balloon. "Anyhow, as I was saying, on that terrible day three years ago. Hamas killed over one thousand -- hold up a moment -- BABE! Get these 'Happy 10/7 balloons out of here! And yes, it's too early for kazoos!"

According to citizens, the celebratory decor somewhat detracted from Mamdani's attempt at a somber public address. "Seeing all of the 'Finish The Job, Hamas!' signs in the background, it just made it feel a little less sincere," said local man Frank Benoit. "Oh, and when his wife started shooting fireworks with little man on paragliders, it somehow took away from the solemnity I think he was going for."

At publishing time, Mamdani had apologized for the interruption after a conga line chanting "Globalize the Intifada" passed behind him.

Experts Fear Terrorist Activity In Minneapolis Could Spread To America Next

U.S. — After a terrorist attack on the Mall of America was narrowly thwarted yesterday, experts warned that terrorist activity could spread beyond Minneapolis to the United States of America.

With cells of ISIS supporters attempting violent attacks across Minnesota, security experts believe it is only a matter of time before the violence moves from Minnesota to U.S. soil.

"If it can happen in Minnesota, it could even happen in America," said U.S. Attorney Dan Rosen. "That's what's so scary about it. These radical Islamic terrorists, they're right on America's doorstep now. The security of our northern border is every bit as vital as that of our southern border."

The warning prompted calls for additional security along the Minnesota-Wisconsin border, with concerned Americans questioning whether the United States could afford to continue ignoring instability in the region. "Of course, we don't want to get ourselves involved doing regime change in yet another Muslim territory," said Rosen. "But this is happening just up I-94, and it's going to come here at some point."

Others urged a diplomatic approach, suggesting that Washington establish formal relations with Minnesota before considering military intervention.

At publishing time, the U.S. State Department had clarified that the Mall of America was not, despite its name, a U.S. embassy and could not grant asylum.

Holding The Divine Gavel

במכתב למערכת שנשלח לאחרונה, כותב זועם הכריז כי הרב דוב לנדו יישא באחריות בפני בית דין של מעלה על כך שהורה לבחורי ישיבות להישאר בבית המדרש במקום להתגייס לצבא. לא היה שמץ של ספק בטון דבריו: הוא יודע כיצד שופטים בשמיים, והוא משוכנע שהרב לנדו נידון לגינוי.

כדי להגיע לפסק דין כה גורף, על האדם להניח כמה הנחות מדהימות:

שהוא בעל גישה ישירה לפנקסו של בית הדין של מעלה, ויודע בוודאות מוחלטת מי ראוי לשכר ומי לעונש.

שנקודת מבטו היא המציאות האובייקטיבית, כשהוא מערבב בין רגש אישי עז לבין עובדה שאין עליה עוררין.

שהוא מבין את הסוגיה טוב יותר מהרב לנדו, כאילו ראש ישיבה קשיש פשוט כשל בהבנת היסודות [הרי זה מפורש ברמב"ם – לא כן??].

האם ייתכן שהכותב צודק בדאגותיו הבסיסיות? אולי. אני ודאי איני מתיימר לטעון בוודאות שפסיקתו של הרב לנדו חסינה מכל ערעור. כמו רוב היהודים, יש לי עמדות מוצקות משלי בנושא, אך איני טוען למונופול על האמת המוחלטת.

ועם זאת, מה שמעורר בי אי-נחת הוא היעדר כל היסוס מצד הכותב. עמדתו של הרב לנדו אינה פסיקה חדשנית או חריגה; היא משקפת את הקונצנזוס של כמעט כל גדולי התורה הליטאים והחסידיים המרכזיים מאז 1948. גם אם אדם מתנגד בתוקף לאותו קונצנזוס, מנה צנועה של ענווה ראוי שתמתן את הרטוריקה שלנו.

ענווה פירושה ההכרה בכך שהחזקה בדעה נחרצת אינה הופכת אמונות מנוגדות לחסרות שחר לחלוטין. פירושה גם שמירה על מידה מספקת של הגינות כדי להכיר בכך שפסקו של הרב לנדו נובע ממאמץ כן ומקודש לקיים את דבר ה', ולא מאדישות. מחלוקת היא לגיטימית; הטענה לאחיזה בפטיש השופטים של בית דין של מעלה – אינה לגיטימית.

In a recent letter to the editor, an angry [but surely well-meaning] writer declared that Rav Dov Landau will be held liable before the Beis Din Shel Ma’alah for directing yeshiva students to stay in the beis medrash instead of joining the army. There was not a trace of doubt in his tone: he knows how Heaven judges, and he is convinced that Rav Landau is destined for condemnation.

To arrive at such a sweeping judgment, one has to make some startling assumptions:

That he has direct access to the Heavenly Court’s ledger, knowing with absolute certainty who merits reward and who warrants punishment.

That his perspective is objective reality, conflating intense personal sentiment with indisputable fact.

That he understands the sugya better than Rav Landau, as though an elder Rosh Yeshiva simply failed to grasp the fundamentals [I mean, it is EXPLICIT in the Rambam - isn't it??].

Could the writer be right in his underlying concerns? Perhaps. I certainly don’t profess certainty that Rav Landau’s ruling is without challeng. Like most Jew, I have my own strong views on the matter, but claim no monopoly on absolute truth.

Yet what gives me pause is the sheer lack of hesitation on the writer's part. Rav Landau's position is not a novel, rogue ruling; it represents the consensus of nearly every major Lithuanian and Chassidic gadol since 1948. Even if one vehemently disagrees with that consensus, a modest dose of humility ought to temper our rhetoric.

Humility means acknowledging that holding a strong opinion does not render opposing convictions entirely invalid. It also means maintaining enough grace to recognize that Rav Landau’s psak emerges from a sincere, consecrated effort to uphold the word of God, not indifference. Disagreement is legitimate; claiming to hold the gavel of the Heavenly Court is not.