"ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".
פסוק זה, שממנו מקור בתורה לחובת ההספד, כולל שני מרכיבים שקיים שוני משמעותי ביניהם.
ביסודו, הבכי הוא דבר אישי, פנימי, אינטימי. מפגש של היחיד עם עצמו, עם עולמו ועם מר גורלו. "במסתרים תבכה נפשי".
הגמרא בחגיגה (ה, ע"ב) שואלת:
ומי איכא בכיה קמיה הקדוש ברוך הוא?
והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקב"ה, שנאמר (דברי הימים א, טו) "הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו"?
לא קשיא, הא בבתי גואי [=בבתים פנימיים יש בכי], הא בבתי בראי [= בבתים חיצוניים אין בכי].
לעומת הבכי האינטימי, ההספד הוא מעמד ציבורי. אדם מספיד קבל עולם ומלואו, במסגרת הציבורית האופפת אותו. אלא שגם כאן יש מקום לשאול: קבל איזה ציבור? בפני איזה עולם?
מן הסתם, כאשר בא אברהם אבינו לספוד לשרה, פנה לציבור כפול: מצד אחד, היה שם ציבור המקורבים, אנשי ביתו, אלה ששרה ואברהם חינכו והדריכו בדרך ה' "לעשות צדקה ומשפט". אנשים שהכירו את אומץ אמונתה, את עוצמת אישיותה, את הרוך ואת הכוח שדרו בכפיפה אחת. היו שם, קרוב לוודאי, כאלה שהכירו את הפן הציבורי: "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים". ואולי אף כאלה שהכירו בצניעותה. "ויאמרו אליו: איה שרה אשתך? ויאמר: הנה באוהל" (בראשית יח, ט ורש"י שם). ציבור שלם, שזכה לעמוד מקרוב על אישיותה.
לצדם, עמד ציבור שונה לחלוטין. בני חת ונספחים אליהם. בקושי ידעו ושמעו עליה. אולי ראו אותה פה ושם יוצאת לשוק, מכניסה אורחים, מסתובבת, אבל בסך הכל, לא עמדו על חיצוניותה, על אחת כמה וכמה לא הכירו בפנימיותה.
אם אברהם בא לספוד - כנראה שיש לו משהו להגיד לקרוב ולרחוק. אנשי ביתו, חניכיו, תלמידיו, חניכיה של שרה, תלמידיה. אך גם עפרון וחבורתו, אנשי הכפר ואנשי העיר, מהם כאלה שבקושי זכרו את הדמות המסתורית שהסתובבה בינותם.
כך קרה גם בהזדמנות אחרת. "ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן, ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד" (בראשית נ, י). מן הסתם, היו "שם", בעבר הירדן, מקום שדמותו של יעקב איננה מוכרת, כמה איכרים זקנים שזכרו כי לפני הרעב היה זקן אחד, יעקב-ישראל שמו, שהתהלך בארץ. אפשר זוכרים הם משהו על דמותו, ביתו. יש אפילו מי שיודע לציין מתי, פחות או יותר, נטש את הארץ וירד מצרימה. ועם זאת, רבים אינם מכירים את האיש ופועלו, ולכן נדרש מספד גדול וכבד מאוד עבור אותו ציבור.
ההספד עבור המקורבים, בני הבית, אותו ציבור שהצליח לעמוד על קנקנו של יעקב אבינו מקרוב, נעשה עוד במצרים. כעת, כשהגיעו לעבר הירדן, יש ציבור חדש, ובשבילו נדרש מספד חדש.
במידה מסוימת, אני מרגיש כך גם היום, במעמדנו כאן, בבואי לעלות על נס ולומר דברי הספר לזכרו של מו"ר ודודי ר' אהרן סולובייצ'יק ז"ל.
עבור כל מי שהכיר אותו מקרוב, היה ר' אהרן אגדה מהלכת. פשוטו כמשמעו.
יש כאן, בין כותלי בית מדרשנו, אנשים שראו בו את התגלמות מאמר חז"ל (מו"ק יז, ע"א) על הפסוק "כי שפתי כהן ישמרו דעת כי מלאך ה' צבאות הוא": "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיו".
כל אישיותו וישותו אמרו כבוד, בבחינת "דומה למלאך ה' צבאות". מתוך כך, היה ר' אהרן מודל לחיקוי לכל מי שלמד תורה מפיו ושהה במחיצתו. דגם לשאיפה, לחזון. כאמור, יש בינינו כאלה שזכו לראות ולקבל ממנו רוב חכמה ויראה, לספוג מתורתו, להתפעל משילוב גדולתו וענוותו, ליהנות ממאור פניו.
אחרים, צעירים יותר, זכו לפחות לאותה מידה שבה נתברך רבי, כשהעיד על עצמו שנתעלה על חבריו מאחר ש"ראה את רבי מאיר מאחוריו" (עירובין יג, ע"ב). הם זכו לפחות ל"חזיתיה", להבחין בעומק הנשמה המרשימה שפעמה בו גם בערוב ימיו.
ועם זאת, עבור רוב הנוכחים כאן, לרבות בני חו"ל, היה ר' אהרן בשנים האחרונות דמות עמומה במקצת. ישיש פרוע שער, שיסד ישיבה בשיקאגו ועמד בראשה. מזמן לזמן התפרסם בעמדותיו התקיפות בנושא שלמות העם והארץ. מעבר לזה, מעט מאד ידוע עליו, הן במישור העובדתי, הן במישור הפנימי וההכרתי.
דבריי היום מכוונים לשני ה"ציבורים", אבל בעיקר לציבור השני. זאת, מתוך מגמה כפולה: בראש ובראשונה, לכבודו. כדי שהציבור יֵדַע ויכיר מי היה האדם הגדול הזה שהתהלך בתוכנו ולא תמיד ידענו לעמוד על גדולתו. הדבר מתבקש במיוחד, מפני שר' אהרן היה שייך בעשרות השנים האחרונות לאותם מרביצי תורה, לומדיה ומלמדיה, שלא תמיד שפר עליהם גורלם.
ישנם אנשים, בעולם בכלל ובעולם התורה בפרט, שפועלם ומעשיהם גדולים מהם עצמם. הם זוכים לסייעתא דשמיא, רואים ברכה בעמלם. האדם הנכון, במקום הנכון, בעיתוי הנכון. אנשים כאלה זוכים להעמיד משהו שמשקף יותר ממה שיש בהם.
אך ישנם אנשים שמצבם הפוך. שיעור קומתם אינו שנוי במחלוקת, ואף על פי כן המוסד שבראשו הם עומדים אינו מתרומם ומתעלה כפי שניתן היה לצפות, באופן פרופורציונאלי לשיעור קומתם. כזה היה, לדוגמא, ר' ישראל גוסטמן. לנוכח שיעור קומתו, היו אנשים אחרים בבחינת "שועלים קטנים". אך יש מהם שהצליחו להקים ישיבות לתפארת, ואילו ישיבתו-שלו לא הגיעה למקום הראוי לה בעולם התורה.
במידה מסוימת, כזה היה גם חלקו של ר' אהרן ז"ל, ומכאן הצורך הכפול להצגת דמותו, או, אם תרצו, לגאולתה מתהום הנשיה.
במידת מה אני מרגיש כמי שמבקש לקיים את לשון הפסוק - "או דודו או בן דודו יגאלנו, או משאר בשרו ממשפחתו יגאלנו". אכן, אני עומד כאן בעיקר לא כשאר בשרו ומשפחתו, אלא כתלמידו למעלה מעשור, עוד לפני שהתקשרתי עמו בקשרי משפחה. זיקתי הבסיסית אליו נותרה, מזה למעלה מחמישים שנה, זיקתו של תלמיד בפני רבו. חובת הגאולה שאני מתייחס אליה היא בעיקר מצד ה"תלמיד" שבי, שמבקש לחלוק עם הציבור משהו מדמותו של רבו הגדול.
אני נמצא כאן גם לכבוד הציבור. הגמרא בחגיגה (ה, ע"ב)מספרת שרבי יעקב איש כפר חיטייא היה מקבל פני רבו כל יום. מִשֶזַקָן, אמר לו רבו: אל תצטער, שהרי אינך יכול לבוא אלי מחמת זקנותך. "אמר ליה: מי זוטר מאי דכתיב בהו ברבנן "ויחי עוד לנצח לא יראה השחת, כי יראה חכמים ימותו" (תהלים מט, י-יא), ומה הרואה חכמים במיתתן יחיה, בחייהן - על אחת כמה וכמה!"
מעבר לדאגתי לכבוד מו"ר, מבקש אני לזכות את הציבור היושב כאן, שיזכה לחיות ולא יראה השחת בזכות אותה "ראיה". אם לא בזכות ראייתכם אותו בחייו, לפחות בזכות ראייתכם אותו במיתתו. אשתדל אפוא לצייר בפניכם משהו מאותם קווים בסיסיים שאפיינו את ר' אהרן, שיתנו לכם תמונה, ולו חלקית, על דמותו ותורתו.
ר' אהרן נולד באירופה, אחד מחמשת ילדיו של ר' משה הלוי סולובייצ'יק, ביום פרוץ המהפכה הרוסית, ט' באייר. את שנותיו הראשונות עשה על אדמת אירופה, עד שהיגר לארצות הברית מעט אחר שהיה לבר מצווה, למד תורה ולימודים כלליים, תחת חסותו של אביו, בישיבת יצחק-אלחנן. במשך כעשר שנים למד תורה מפי אביו ר' משה, עד שנפטר. בו בזמן סיים את לימודי התיכון, את לימודי התואר ראשון וקיבל תואר במשפטים. כעבור כמה שנים, זמן לא רב לאחר פטירת ר' משה, החל לעסוק בהרבצת תורה. בתחילה, כר"מ בישיבת "תפארת ירושלים" של ר' משה פינשטיין, ממנו קיבל גם "סמיכה". משם עבר למתיבתא דר' חיים ברלין, שבראשה עמד ר' יצחק הוטנר ז"ל, שם שהה כתריסר שנים.
בשנת תש"ך, חיפשו בישיבת ר' יצחק אלחנן ממלא מקום למו"ח הגרי"ד ז"ל, ומצאו את ר' אהרן אחיו ראוי לכהונה. במשך כשש שנים כיהן ר' אהרן כ"מגיד שיעור" בישיבה, לצד רבנות בקהילת "מוריה" בניו יורק. בשנת תשכ"ו קיבל על עצמו את ראשות הישיבה בשיקאגו, שבראשה עמד ב-35 שנותיו האחרונות. בתחילה, בראשות הישיבה הותיקה, ולימים בראשות ישיבה שיסד מחדש. לפני כ-15 שנה קיבל הצעה לחזור לישיבת ר' יצחק אלחנן, ומני אז חילק את זמנו בין שתי הישיבות. מדי שבוע נהג לנסוע מניו יורק לשיקאגו וחוזר חלילה.
הרב עמיטל ציטט פעם אחד מגדולי ישראל שאמר על ר' איסר זלמן מלצר: "אפילו לא היה ר' איסר זלמן יודע ללמוד, ממש לא יודע, עדיין היה היהודי הנאה והיפה ביותר בירושלים". מעידני עלי שמיים וארץ, שאפילו לא היה ר' אהרן יודע ללמוד כלל, עדיין היה דמות מרשימה ביותר, בכל מובן רוחני משמעותי. אמרתי "אפילו לא ידע", שהרי לאמתו של דבר היה ר' אהרן - כך הצטייר בעינינו וכך שידרה כל נימה באישיותו - גדול בתורה, בקי עצום, מעמיק, בעל עוצמה והיקף כאחד.
מאפיין מרכזי בעולמו הייתה תורה שינק מבית אבא, בית הלוי. משחר ימיו גדל במחיצתו של ר' חיים, בעולמן של בריסק ווולוז'ין, עד שהכיר עולם זה בכל נימה ונימה שבו. ועם זאת, היה לו פן מיוחד, שייחד אותו מרבים אחרים שהשתייכו לאותו עולם.
אחד הדברים שמאפיין יותר מכל את עולם הלימוד הבריסקאי הוא העיסוק ביסודות. מקורות יסוד, פעילות אינטלקטואלית יסודית, מושגי יסוד. דגש מאסיבי זה על מושגי היסוד, משקף חדירה עמוקה לאמיתה של תורה. אכן, לעתים גובה דגש מסיבי זה מחיר לא קל.
המחיר הוא שלא תמיד מגיעים "עד הסוף", לא תמיד עומדים על הפרטים הקטנים. לעיתים, בין אם מתוך חוסר זהירות, ובין אם מרוב העיסוק וההבלטה של היסודות והעקרונות, מגיעים אפילו לזלזול מה בפרטים. אכן, קיימת התייחסות לפרטים, ובודקים את הפרטים. ועם זאת, במידה רבה נעשה עיסוק זה לא לשם הפרטים אלא לשם היסודות שמשתקפים מתוכם ובם. הדעת ושימת הלב ניתנות, ובצדק, לדיון בפרטיה של מחלוקת זו או אחרת, כדי לבחון באיזו מידה היא משקפת את היסוד ההלכתי. אתן דוגמא, אחת מני רבות, מסוגיה שעסקנו בה לאחרונה, סוגיית "ידיים שאינן מוכיחות". הנטייה היא לראות סוגיה זו לא רק כפרט בודד, אלא כמודל משקף ומייצג, שיהווה מנוף לעיסוק ביסודות דין ידות בכלל, הן בהפלאה, הן בכל התורה כולה. לא פעם, כאמור, העיסוק ביסודות בא על חשבון הפרטים הקטנים, והשליטה בהם נמצאת אי שם, מתחת לאופק.
מאפיין מרכזי בלימודו ותורתו של ר' אהרן ז"ל - במידה מסוימת בשיעוריו, ועוד יותר בפסיקתו - הוא השילוב בין הדגש על יסודות ועקרונות מצד אחד, לבין העיסוק בפרטים, לעיתים בפרטי פרטים, מצד שני. שילוב זה היה, כאמור, אופייני גם לדרך הלימוד שלו, אך הייתה לו משמעות מיוחדת בתחום הפסיקה. הדבר בא לידי ביטוי, בין היתר, בעיסוק אינטנסיבי, הרבה מעל למקובל בבית בריסק ובקרב פוסקי ההלכה שמבית מדרשה, בדרכי הפסיקה.
"הרב" ציטט פעם אמרה שלפיה "צריך לפסוק על פי הגמרא והראשונים, ולבדוק את התוצאה על פי השולחן ערוך". ר' אהרן הרבה להשתמש בדברי הפוסקים האחרונים, והיה לו ידע נרחב מאוד בתורתם. הוא עשה כן תוך שילוב ההיבט הלמדני מצד אחד, וההיבט היישומי מצד שני. שני ההיבטים היו מונחים בקופסתו.
אני זוכר, כיום אתמול, מאורע שאירע לפני למעלה מחמישים שנה, מעמד שהקסים אותי בשעתו, וחזיון שנשאר טבוע אצלי עד היום. באחד הימים ביקרתי בביתו, ולאחר מכן נכנסתי ל"רב" [=הגרי"ד] ז"ל. ביני לביני, התפתחה שיחה שארכה אולי דקה, אולי שתים, אך נשארה חרוטה בזיכרוני עד היום. לשיטת ר' חיים, גם מעשה עבירה של קטן "מעשה עבירה" הוא (לכן, קטן שאוכל חזיר אינו כמו גוי שאוכל חזיר). "הרב" ז"ל העלה נושא זה במהלך השיחה, ור' אהרן השיבו שיש לכך סתירה מהרמב"ם בהלכות סוטה. מן הפסוק "ונקה האיש מעוון" (במדבר ה, לא), למדו חכמים שבזמן שהאיש "נקי מעוון", פועלים המים המאררים את פעולתם.
אכן, הרמב"ם מפרש - בניגוד לרוב הראשונים – שכוונת הפסוק היא שאם הבעל נקי ומעולם לא עבר עבירה בתחום איסורי ביאה, יכול הוא להביא את האישה אל המים המאררים. ולשון הרמב"ם: "כל איש שבא ביאה אסורה מימיו אחר שהגדיל – אין המים המאררים בודקין את אשתו" (הלכות סוטה ב, ח). והדברים קשים: והרי לשיטת ר' חיים, גם אם בא עליה כשהיה קטן, זו עבירה?!
"הרב" שאל את ר' אהרן אם שמע משהו מאבא בהקשר זה, ור' אהרן השיבו בשלילה, אך הציע הצעה משלו: לגבי קטן, גם אם יש לו "מעשה עבירה", העבירה חלה רק על הגדרת הפעולה, אך אינה יוצרת "עבריין", ואין לו שם "רשע" בגברא, כיוון שלא ניתן לתלות את קולר העבירה בצווארו של קטן. וכאן הוסיף: הפסוק אומר "וניקה האיש מעון", היינו רק אם יש ב"איש" אשמה, בגברא, הוא מנוקה, מה שאין כן כשה"איש" עצמו נקי, אלא שעבר עבירה.
שליטתו בפרטי הפרטים של עולם ההלכה הייתה מדהימה, והיו הדברים "מחודדים בפיו". כמאמר חכמים (קידושין ל, ע"א): " 'ושננתם' – שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר – אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד". זכורני בהקשר זה: יום שנפטרה חמותי ע"ה, יום י"א באדר היה שחלה בו תענית אסתר. בעקבות כך, נתעוררו שאלות לגבי ישיבת "שבעה" בפורים ובשושן פורים. "הרב" ביקש להימנע מלפסוק בדבר, שהיה טרוד באבלו, וביקש להסתמך על הכרעתו של חכם אחר. בצר לו, פנה לר' אהרן אחיו, והלה השיבו דבר דבור על אופניו, תוך שהוא סומך תשובתו בתלי תילים של מקורות. תופעה זו, חזרה על עצמה בכל פעם שדיבר עם מישהו בלימוד.
לא מזמן יצא לאור עולם ספר "אגרות הגרי"ד", שכולל בעיקר חליפת מכתבים בין "הרב" ז"ל לאביו, ר' משה. באחד המכתבים, משנת תרפ"ז, כלולים חידושי תורה של ר' אהרן על הלכות מלכים, ולאחריהם תגובתו של אביו, ר' משה, ותגובת "הרב" שהיה באותם ימים בברלין. חישוב פשוט מלמד שר' אהרן, "בעל החידושים", היה אז עול ימים, בן 10 שנים בלבד!
כאמור, שליטה בפרטים ובפרטי פרטים הייתה מרשימה ביותר. כשהייתי מגיע לניו יורק, הייתי משתדל להיכנס לשיעורו כדי לשוב ולהתבסם מחדש. באחת הפעמים, למדו בישיבה מסכת כתובות, ועסקו בסוגיית סדר הקדימות בין מלך וכלה, מי נדחה מפני מי (יז, ע"א). אגב כך, מזכירה הגמרא את אגריפס המלך. ר' אהרן החל לגולל במשך כ-20 דקות את כל אילן היוחסין של מלכי בית חשמונאי, על שמותיהם ופרטיהם. כבדרך אגב, התפלמס בדבריו עם מסקנות של היסטוריונים שונים אודות חלק מהפרטים. לכאורה, דברים של מה בכך, ואף על פי כן הם משקפים את שליטתו המקיפה בפרטים, ויכולתו לנתחם באזמל חד.
באחד הימים נפגש עם ר' חיים עוזר, והחל לשוחח עמו בלימוד. אגב כך, ביקשו ממנו לומר משהו, ואיכשהו נתגלגלה השיחה לסדר הדורות של עם ישראל כפי שהוא מתואר ברמב"ם. ר' אהרן החל מרצה את כל הפרטים, אך ר' חיים עוזר לא גילה סימני התפעלות. "הלוא זה רמב"ם מפורש, ומה הרבותא", הפטיר וביקש מר' אהרן שיראה כוחו בפירוט כל סדר הדורות, מאדם הראשון עד רבינא ורב אשי. גם הפעם עמד ר' אהרן במשימה, והדבר עשה רושם על ר' חיים עוזר.
סיפור זה מאפיין את דרכו: שליטה בפרטים ובפרטי פרטים, במילי דשמיא אך גם במילי דעלמא. לא אחת החל לספר סיפורים והתגלגל מפרט אחד לשני, מתוך עניין בפרטים ומתוך שליטה בפרטים.
הגמרא במסכת סוכה (כח, ע"א), מספרת על גדולת רבן יוחנן בן זכאי, ש"לא הניח דבר קטן ודבר גדול". והגמרא מפרשת ש"דבר קטן" היינו: הוויות דאביי ורבא, לאמור: כל אותם פרטי פרטים קטנטנים. זיקה זו, ל"דבר קטן", כמו לגדול, אפיינה את אופיו ואת דרך לימודו של ר' אהרן, ונשתזרה היטב ב"דברים הגדולים", בעקרונות היסוד שהציב לבניינה של תורה. במידה מסוימת, הוא נתן דעתו לפרטים הקטנים ועשה זאת מתוך מודעות, ולא רק כביטוי לקו-אופי שבו ניחן.
בהקדמתו לספרו הראשון (באנגלית), שכולל מאמרים בנושאי השקפה שונים, כותב ר' אהרן: "שמעתי מאמי ז"ל, שיש שתי גישות להתפעל מעולם הטבע: המדען והמשורר. המדענים מסתכלים על היער, ומתעניינים בכל פרט שבו: עץ, עלה, פרח, שורש. אך אין להם עניין ביער בכלליותו. לעומת זאת, למשוררים יש מבט מקיף של היער, ולמראהו הם קוראים בקול: "מה רבו מעשיך ה'!". כך גם לתורה, יש "לב" ויש "ראש". ההלכה משקפת את "ראש" התורה, את הגיונה, האגדה - את לבה".
בעיסוקו בהלכה, שיקף ושידר ר' אהרן, במידה רבה, את גישתו הנזכרת של ה"מדען". את העיסוק בפרטים. כשהספדתי את "הרב" ז"ל, דיברתי, בין השאר, על אופיו כמשורר וכיוצר. לעומתו, ר' אהרן ניחן במידה רבה בכשרונו של המשורר, אך אופיו היה כשל מדען. הוא קלט פרטים ופרטי פרטים בן רגע. סיפר לי מישהו, שפעם הגיע לר' אהרן ובידו שאלה סבוכה בעניין יוחסין בגיטין וקידושין, לאחר שפנה לכמה חכמי תורה ולא עלתה בידם. ר' אהרן שמע את הנתונים, חשב דקה או שתיים, ואמר: "יש כאן בעצם 11 בעיות". מיד לאחר מכן, ישב עמו 4 שעות רצופות, ניתח את הסוגיה לפרטי פרטיה, ופסק לו הלכה.
אכן, אצל ר' אהרן התחברו גם דברים קטנים, כביכול, להשקפתו ואישיותו הגדולים, הן במישור הלימודי, הן במישור הקיומי. ברצוני לעמוד כאן על נקודה אחת שאפיינה אותו, וכאמור – אפילו לא ידע כלל ללמוד - הייתה היא מותירה את רושמה ועושה אותו לאחד האנשים הנאים שבעולמנו.
הגמרא בסוף מכות (כג, ע"ב), מביאה את מסורתו של ר' שמלאי שלפיה תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני. בהמשך הסוגיה, מזכירה הגמרא נביאים שונים שצמצמו את מניין המצוות והעמידוהו על כמה יסודות ועקרונות. עד שבא חבקוק הנביא והעמידן על אחת - "וצדיק באמונתו יחיה".
ללא ספק, ניתן לקרוא פסוק זה על ר' אהרן ז"ל. ניתן לעשות זאת מכיוונים שונים, ובמובנים שונים. ראשית – הייתה נטועה בו אמונה עמוקה ומקיפה ביותר, מבחינת זיקתו לקב"ה, אמונה פשוטה כמשמעה. יהודי מאמין!
אמונה זו התבטאה בשני מובנים. יש מי שהבחין ביןbelieve ל-faith.To believe, פירושו קבלת קביעות דוגמטיות מסוימות ששייכות למציאות קיימת, או לעבר - ברמה היסטורית או מטאפיסית, או לחזון העתיד. אך יש אמונה מסוג אחר, הקרובה יותר לביטחון, וביטוייה הוא בהישענותו של האדם על הקב"ה והסתמכותו עליו. אמונה קיומית ופנימית יותר, ששייכת פחות לקביעות ואמירות דוגמאטיות.
ר' אהרן היה אדם מאמין בעוצמה ובעמקות מרשימים ביותר בשני המובנים. אמונתו באה לידי ביטוי הן ברמה מסוימת של תמימות, הן ברמה של ליבון והתמודדות. הוא הבין את ההוויות והקשיים שעלולים להטריד את מנוחתו של האדם. לא פעם, הודה בשיחות אישיות שקיים עם תלמידיו כי "גם אצלי יש לפעמים קשיים באמונה".
האמונה שבו לא נבעה מהתעלמות, אלא ממושרשות. אמונתו, במובנה הקיומי, בלטה היטב בערוב ימיו, על רקע היותו "בעל ייסורים". 18 שנה לפני פטירתו, לקה בשיתוק חלקי. צדו השמאלי היה משותק. זמן מה חששו שגם כושרו האינטלקטואלי ייפגע, ובמשך אותן 4 שנים למד דף יומי. ב"ה, זה לא קרה, אבל כושר התנועה והשליטה שלו, בעיקר ההליכה, נפגעו קשה. כל צעד היה מלווה בכאבים לא פשוטים, במאמץ אדיר. למרות זאת, החזיק מעמד, לא התלונן, והמשיך בדרכו. התייחסותו לנושא הייסורים הייתה כפולה: ברמה אחת, הוא התייחס אליהם ביחס לכלל. בספרו השני, על פרשיות השבוע, כתב בפרשת לך-לך על הייסורים כמחיר הברית על ארץ ישראל. ה"תמורה" שמשלמת כנסת ישראל עבור ארץ ישראל מתבטאת בייסורים. אכן, התמודדותו עם הייסורים באה לידי ביטוי, בראש ובראשונה, בחווייתו האישית.
פעם הלכתי לאסוף אותו מבית בנו. הרכב לא היה יכול להגיע עד הבית, והוא נזקק להליכה מועטה. לאט לאט צעד, כשבידו מקל בעל ארבעה ראשים, ותוך כדי כך שר "אודה לא-ל לבב חוקר". באותם רגעים חשתי בהתגשמות קביעת חז"ל בדבר חובתו של אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. "חסד ומשפט לך ה' אזמרה".
ימים ספורים לפני פטירתו גברו ייסוריו, והוא אמר לבנו: "אלה כבר לא ייסורים של אהבה, אלא ייסורים של גיהינום". במשך 18 שנה סחב על גבו, על כל המגבלות הקשורות בכך, את מסכת הייסורים של אהבה. הוא לא דיבר על זה הרבה.
פעם אחת, בהקשר אחר, שמעתי ממנו דברים שמן הסתם שיקפו משהו מחווייתו האישית. בין שאר הייסורים שבאו עליו, הייתה גם פטירת נכדו ממחלת הסרטן, בגיל 11 שנה. ר' אהרן נאבק כאריה עם הקב"ה כדי להחיות אותו נכד. כל יום היה אומר פעמיים את כל ספר התהילים. בסופו של דבר הנכד הוכרע. למרות מגבלותיו, הגיע ר' אהרן במטוס לארצות הברית, הלך ללוויה, הספיד את נכדו במשך שלושת רבעי השעה, ולמחרת כבר נסע חזרה לנמל התעופה. ההספד נפתח בציטוט דברים שהשמיעו בוילנה כשנפטר אחיו הצעיר של ר' חיים מוולוז'ין, בגיל 32.
"נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעי", פתח ר' אהרן את הספדו, והתחיל לדבר על "שבילי דשמיא", על דרכי ההשגחה. מכאן נתגלגל ההספד לבעיית הרוע בעולם, "צדיק ורע לו", משם לאיוב ולסיום ספר דניאל, משם לסוף דברי הרמב"ם במשנה תורה. באותה שעה הרגשתי שנפתח בפנינו אשנב קטן לדמותו שלו: מצד אחד, התמודדות עם הקב"ה, ומצד שני קבלת ייסורים של אהבה בלב שלם. אכן, "צדיק באמונתו יחיה". מתוך זיקה אמונית וחווייתית עמוקה, שקשורה בטבורה ללימוד התורה.
בהמשך ההקדמה לספרו שנזכר לעיל, לאחר שקבע את ההבדל שבין הגיון הלב להגיון השכל, הוא ממשיך: "כל התורה - ראש התורה ולב התורה - מהווה יחידה אחת, בלתי ניתנת להפרדה. יש היגיון של הלב, והיגיון של המוח, וכל אחד מהם מושרש ומעורה בשני. כפי שאי אפשר להבחין בין צבע התפוח לתפוח עצמו, או בין קרני השמש לשמש עצמה, כך אי אפשר להפריד בין ההלכה לאגדה. ר' אהרן עצמו פרסם תחילה ספר בדברי אגדה, התואמת מי ש"יראתו קודמת לחכמתו". הוא לא רק נאה דרש, הוא גם נאה קיים. הזכרתי קודם שבמשך שש שנים רצופות כיהן כר"מ בישיבת ר' יצחק אלחנן. בשנים אלה היה בשיא פריחתו. אחד הדברים שהוא חידש היה בתחום הוראת המחשבה. עד אז לא היו קיימים שיעורי מחשבה כלל. ביוזמתו, נקבע שבכל שבוע יעביר אחד הר"מים שיעור בענייני השקפה. למותר לומר שבאותם שיעורים, היה החדר מלא עד אפס מקום.
לפני כחמישים שנה התארחתי במקום הנופש שלו בקיץ. השיחה התגלגלה איכשהו ללימוד מסכתות מעשיות ועיסוק נשים בתלמוד תורה. כבר באותם ימים, תמך ר' אהרן בשני הנושאים בהתלהבות, ואף הוסיף: "אלמלא ידעתי מסכת שבת, הייתה השבת שלי רדודה יותר". גם כאן באו לידי ביטוי הזיקה והקשר ההדוק שבין הפן הלימודי והפן החווייתי.
פן נוסף בלט באישיותו. ר' אהרן היה איתן, לעיתים קפדן, בשמירה על טוהר האמונה במישור האמונות והדעות. גם במישור הציבורי ניהל מאבקים לא קלים נגד הרפורמים והקונסרבטיבים, כחלק ממאבקו נגד הסטיות מהאמונה הצרופה. אכן, מאבק זה מעולם לא לבש פן אישי, ולא כלל פסילה של אנשים. הוא ניהל מאבק עיקש בנושא "מיהו יהודי" וגיור כהלכה, ועשה יד אחת עם תנועת חב"ד, שאליה התקרב בערוב ימיו. ועם זאת, תמיד הדגיש: "חס ושלום שיבוא אדם ויאמר שיהודי רפורמי אינו יהודי". מתוך ראייה השקפתית ומתוך אהבת ישראל, הזהיר תמיד מפני המבקשים לדבר בסגנון פוסל ופסול זה.
בהקשר זה אצטט מדרש (שמות רבה ג, ב), על פרשת הסנה שהיה מורגל בפיו: "ויאמר ה' ראה ראיתי", ראיתי לא נאמר, אלא "ראה ראיתי". אמר לו הקב"ה: משה, אתה רואה ראייה אחת, ואני רואה שתי ראיות. אתה רואה אותן באין לסיני, ומקבלין תורתי. ואני רואה אותן מקבלין תורתי, זהו "רָאֹה"; "ראיתי" - זו ראיית מעשה העגל, שנאמר (שמות לב) ראיתי את העם הזה". ר' אהרן היה בעל זיקה קיומית גם ליהודים של "ראיתי". ויש כאן פן אחד של "צדיק באמונתו יחיה".
אך ניתן גם לפרש "אמונה" במובן של "אמת". אמת בעלת ביטויים שונים, כלפי הזולת וכלפי האדם עצמו. לא לרמות אף אחד. חז"ל קובעים שאמת המידה של תלמיד חכם היא ש"תוכו כברו". על ר' אהרן ז"ל ניתן להעיד שכל תוכו היה כברו. לא היה אצלו פער, ולו הקטן ביותר, בין הפה לבין הלב. לא היה פער בין החיצוניות לפנימיות. בראש ובראשונה, כלפי עצמו. היה בו יושר אינטלקטואלי טוטאלי. במישור ההתנהגותי, הוא היה אדם נטול גינונים. נכחתי פעם בשיחה של כמה בחורים מישיבתו, ושמעתי אותם מספרים, מתוך נימה מסוימת של ביקורת, על ר' אהרן שיצא מדירתו ושקית זבל בידו. "זה לא כבוד התורה!", טענו הבחורים. נותרתי המום. וכי עלה על דעתו שאשתו תעשה מלאכה זו במקומו? כפי שאמרתי, הוא לא נהג כל גינונים של כבוד. הן מבחינת התנהגותו האישית, והן כלפי אחרים. לא היה לו שמץ של מושג מהי "עשיית רושם". הוא לא חלם לשנות את אורחות התנהגותו כדי "למצוא חן" בעיני הבריות או "לשדר סימפטיה". בראשית דרכו הציבורית היה נטול זקן. כשהתקבל לכהונת הרב בקהילת "מוריה" בניו יורק, , בשנת תש"ך, כפו עליו יהודי הקהילה – שהיו ממוצא בלגי ואירופי - לגדל זקן. בשבת ההכתרה שלו, דיבר על "הוד והדר", חיצוניות ופנימיות, והתנצל על כך שבעוד שהוא מדבר בשבח הפנימיות, נאלץ לשנות, מכוח המשרה, משהו בחיצוניותו.
לא רק חוסר הגינונים ומידת "תוכו כברו" אפיינו אותו. באישיותו נהג במוסריות מוחלטת. לנקודה זו הייתה השפעה אדירה על עיצוב השקפתו ועל קביעת המישורים והתחומים שבהם נכנס לעובי הקורה. בפעם הראשונה שבה נתקלתי במושג "יוהרה" שהיתי בביתו. תוך כדי שיחה, ציטט באוזניי מדרש שלפיו אדם שמניח טלית ותפילין ובה בעת גונב את דעת הבריות מחלל שם שמיים. אגב כך הוסיף, בכל הפשטות והתמימות: הדבר פשוט, שיש איסור לנהוג בגינונים של "צדקות".
כך נהג גם בפסיקה. לפני מספר שנים הייתה העיר בוסטון כמרקחה: נישואיו של נצר למשפחה חשובה עלו על שרטון, והלה גירש את אשתו. באחת מנסיעותיו, ישב ליד אישה במטוס. בין השנים נקשרו קשרי ידידות, אך התברר שהיא אינה יהודיה. לימים, התגיירה האישה, והשניים החליטו לבוא בברית הנישואין. כל ערוצי הרכילות בעיר היו בהילוך גבוה. באו ושאלו את ר' אהרן האם ללכת לחתונה, אם לאו. הוא שאל: "האם היא התגיירה?". "כן". "גירות אמיתית?". "כן". ואז הפטיר: "אם כך, מה השאלה? יש פסוק מפורש בתורה: "ואהבתם את הגר!".
האמת שבו הייתה מלווה לעתים קרובות בנימה של תמימות. הזכרתי קודם שר' אהרן השתדל לקחת חלק פעיל במאבק למען גיור כהלכה. בתקופה שבה כיהן יצחק שמיר כראש ממשלה, פעלו אנשי חב"ד במרץ בתחום זה. לימים שכנעו אותו שאם יבוא לארץ וידבר עם שמיר, זה יציל את המצב. עם כל הקשיים שהיו לו, הוא הגיע לארץ למשך יום וחצי, נפגש עם ראש הממשלה, ולמחרת היום שב לארצות הברית. באותו פרק זמן קצר הלכתי לבקרו עם רעייתי. היו דברים שבהם לא הסכמתי אתו, וחשבתי להימנע מלהעלותם. למרות זאת, השיחה התגלגלה אליהם. אגב כך שאלתי אותו: "אני מעריך את כל המאמץ שאתה עושה בעניין תיקון חוק 'מיהו יהודי'. נניח שיתקנו את החוק כמו שאתה רוצה, וייכתב בו שיהודי הוא רק מי ש"נתגייר כהלכה". מה יקרה אז? מילא הרפורמים, אולי אינם מכירים בהלכה. אבל קונסרבטיבים מתיימרים לומר שהם דבקים בהלכה, אלא שיש להם השקפה אחרת על ההלכה. מי יפסוק אפוא בשאלה, האם גיור קונסרבטיבי הוא כהלכה? ושמא בג"ץ יפסוק?! ובכן, מה הועילו חכמים בתקנתם?".
ר' אהרן הקשיב, שמע, ואמר לי במלוא הכנות: "מה, מישהו יבוא ויאמר שגיור קונסרבטיבי הוא כהלכה? לא יכול להיות!"...
בהקשרים אחרים עלתה לו תמימות זו ביוקר רב. הוא השקיע בשיקאגו את כוחו ומרצו למעלה משנות דור, אך לא תמיד ראה ברכה בעמלו. מספרים על הרב צבי פסח פרנק, ששאל פעם את ר' יוסף חיים זוננפלד, האם עליו לקבל את עול הרבנות בירושלים. ר' חיים זוננפלד השיב בשלילה: "יהיה חילול שבת בירושלים ואתה לא תעשה שום דבר". "מה", הזדעק ר' צבי פסח, אני אראה ולא אעשה שום דבר?". "לא", השיב לו ר' חיים, "אתה פשוט לא תראה".
ר' אהרן ראה, ולא היה יכול להימנע מתגובה. חבקוק הנביא (א, יג) שאל את הקב"ה: "והביט אל עמל לא תוכל, למה תביט בוגדים, תחריש בבלע רשע צדיק ממנו". יש דברים שאי אפשר לסבול כאשר רואים אותם. יש צדיקים שאינם יכולים לראות רע ולהימנע מתגובה. כזה היה ר' אהרן. זמן לא רב לאחר שהגיע לשיקאגו, הייתה בעיר בעיה: שכונה יהודית ותיקה התרוקנה מיושביה, וחבריה עברו לגור בשכונה אחרת. פרנסי הקהילה החליטו למכור את בתי הכנסת שבשכונה הותיקה לכנסיות. ר' אהרן השמיע קול זעקה נגד מכירת אחד מבתי הכנסת לכת בודהיסטית שעשתה נפשות, כמיטב המסורת המיסיונרית, לדת שלה. ר' אהרן נכנס לעובי הקורה, והתערבותו בפרשה הביאה עמה שרשרת מאבקים בכל מיני נושאים. כך, לדוגמא, היה נוֹהַג רווח בבתי כנסת מסוימים שהגדירו עצמם כאורתודוכסים, להימנע מהעמדת מחיצה בין עזרת גברים ונשים, ולהפעיל בהם מיקרופון בשבת. ר' אהרן סירב לתת סמיכה למי שלא קיבל על עצמו שלא ילך לבתי כנסת כאלה. רוב תומכי הישיבה שבה כיהן כראש ישיבה נמנו עם באי בתי כנסת אלה, ועמדתו הבלתי מתפשרת של ר' אהרן יצרה מחלוקת קשה בקהילה.
במהותו, היה ר' אהרן רודף שלום לחלוטין. אוהב שלום ורודף שלום. אולם במציאות הוא התקשה להגשים את מאווייו. הוא דגל בכל לבו בפסוק "והאמת והשלום אהבו". מבחינה אידיאלית, לו הייתה החברה זוכה לכך, והדור היה ראוי לכך, דמות כזו הייתה אמורה להוביל את השילוב המלא שבין האמת לבין השלום. בפועל, היה קשה ליישם אידיאה זו, והן ר' אהרן, הן הקהילה כולה, שילמו על כך מחיר מסוים.
יש מובן שלישי של אמונה, שבא לביטוי בפסוק "ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש" (שמות יז, יב). "אמונה" במובן של חוזק. אישיותו של ר' אהרן הייתה חזקה ביותר. חוזק זה בא לביטוי בכמה מישורים, בראש ובראשונה בתחום הלימוד.
במידה מסוימת, אישיותו התורנית של "הרב" נבנתה לא מעט על ידי אביו. "הרב" עצמו העיר על כך בכמה מקומות. ר' משה השקיע בבנו עשרות שעות של לימוד בצוותא, במשך תקופה ארוכה. לעומתו, ר' אהרן קיבל תורה מפי אביו, אך במידה רבה בנה את לימודו בעצמו, בעשר אצבעותיו החזקות. חוזק שבא לביטוי גם בכושר ריכוז בלתי רגיל. הוא היה יכול ללמוד גם בנסיבות קשות ביותר, אפילו תוך כדי נסיעה, מתוך כושר ריכוז ונחישות.
פרק בנחישות זו זכיתי ללמוד הימנו בשנה הראשונה ששהיתי במחיצתו. למדנו אז את מסכת בבא בתרא, ור' אהרן החליט שעלינו לסיים את פרק "יש נוחלין" בזמן הקיץ, כחודשיים ימים. באותם ימים התגורר בברוקלין, מרחק נסיעה של כשעה וחצי. לקראת סוף ה"זמן", החליט כי נסיים את לימוד הפרק ויהי מה, היה עושה מרחק זה מדי יום, מעביר שיעור במשך שלוש וחצי שעות לארבעה תלמידים, וחוזר לביתו. באותם ימים קיבלתי על עצמי, שהיה ואזכה להיות "מגיד שיעור", לעולם לא אסתכל כמה תלמידים יושבים לפני.
ואין מדובר רק על "רצון" כללי. קיים שוני מהותי בין "רצון" לבין "חפץ". ה"רצון" מבטא שאיפה ומגמה כללית להגיע ליעד מסוים. ה"חפץ", לעומת זאת, מבטא רצון בנקודה ספציפית. מידת הרצון והנחישות של ר' אהרן להגיע ליעדים שהיו חשובים בעיניו הייתה ללא שיעור וללא גבולות. בעניין זה המציאות לא הייתה קיימת. אכן, לצד זה ידע לתרגם את הרצון הכללי לשפת המעשה, לחיי היומיום. תכונה זו חשובה ביותר לעולמה של תורה, ובאה לביטוי בפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" (תהלים א, ב).
גם באותם ימים "שאין בהם חפץ", בימי הזקנה, נותר ר' אהרן וחפצו בידו. רק לפני חודשים ספורים ראיתי אותו, וגם הפעם היה עם אותה נחישות. למרות הקשיים והסבל, למרות מוגבלותו הפיסית, נשאר עם "חפצו": תוכניות, שאיפות, דבקות בעולמה של עבודת ה', דבקות בעולמה של תורה, "ללמוד וללמד".
הזכרתי קודם שנהג לנסוע מדי שבועיים מניו יורק לשיקאגו. כך עשה גם כשהיה כבר בעל נכות פיזית משמעותית. מדי שבוע המשיך במלאכתו, מלאכת הרבצת התורה. זה מה שעושים כשיש חפץ.
בעקבות השיתוק החלקי שלקה בו, כתב מאמר שבו העלה על הכתב כמה מהרהוריו. בין השאר, תיאר את משמעותה של חוויה זו לאדם הדתי, והדגיש בעיקר כיצד למד, מתוך ייסוריו, להבחין בין אותן שתי ישויות נפרדות, נפשו וגופו.
חלק מהחוזק שאפיין אותו השתקף גם באומץ לבו, שלא אחת סיבך אותו במאבקים ציבוריים. ר' אהרן שיקף אומץ וביטחון עצמי גם בתחום הפסיקה. נחישותו באה לביטוי גם בדבקותו במשימות ציבוריות. כבחור צעיר, כשלמדתי באוניברסיטה לא יהודית, שאלתי אותו האם צריך אני להתיר את נדרי, כדי שאוכל להתגלח בחולו של מועד (הגם שבעבר, כאשר למדתי לתואר ראשון באוניברסיטה יהודית, לא נהגתי כן). ר' אהרן הורה לי להתגלח, אך הוסיף שאין כל צורך בהתרת נדרים: "עד כה טעית, וכעת פשוט עמדת על האמת"...
נחישותו בתחום הפסיקה ניכרה גם בתחום קריטי הרבה יותר. למעלה מעשור שנים התחבט בשאלת הגדרת רגע המוות. פעם בא אלי אדם, והפציר בי שעה ארוכה, שאלך לר' אהרן ו"אשכנע" אותו שיסכים להכיר במוות מוחי כמוות מבחינת ההלכה (העניין הוא רב חשיבות לשאלת השתלת אברים ולתחומים נוספים). לא הסכמתי לכך, לא רק מפני שלגופו של דבר איני משוכנע שאבחנה זו נכונה, אלא מפני שידעתי שאין סיכוי בעולם שאצליח להזיז את ר' אהרן מדעתו. הוא הכיר היטב את הבעיה, ואת ההשלכות הטובות שיכולות לצמוח לחברה כתוצאה מהכרה במוות מוחי כמוות, אך מדעתו לא זז. אם מבחינת אמיתה של תורה התוצאה שונה - כך יהיה!
כך נהג לא רק בנושאים הלכתיים מובהקים. באמצע שנות ה-60, עוד בטרם היה הנושא פופולארי, התנגד נמרצות ובפומבי למלחמת ויטנאם, למרות שרוב החברה בארצות הברית הייתה בעד המלחמה. במקרה אחד הורה לחייל שבא לשאול אותו האם מותר לו להצטרף למלחמה לסרב פקודה. מקרה זה משקף שני דברים: ראשית, אומץ ונכונות להתבטא גם בנושאים ציבוריים. שנית, חוסר פחד מ"מה שיאמרו", מן הסביבה.
ר' אהרן היה "טהור עיניים". הוא היה ציוני נלהב. דאגתו הייתה נתונה ליושבי ארץ הקודש, אבל בה בעת לא הבין כיצד ניתן להתעלם ממה שקורה מסביבו, בארצות הברית. לדעתו, כאשר אדם חי במדינה, יש לו אחריות מוסרית לכל מה שקורה מסביבו. לכל אורך דרכו, חידד את עניין כבוד הבריות וכבוד האדם, הן ברמה העקרונית-מחשבתית, הן ברמת הפרט. כששהה בבית החולים לאחר שיתוקו, כתב מאמר על תחושותיו כמי שנכלא בין ארבעה קירות לבנים. לקראת סוף המאמר, הכיר בכך שאולי הדגיש יתר על המידה את ההשוואה שבין בית החולים לבין בית הכלא, ומיהר לסיים את מאמרו בדברי שבח והודאה לצוות הרופאים בבית החולים על המסירות שגילו כלפיו.
ברמה הכללית והעקרונית, היה ר' אהרן חסיד נלהב של השמירה על זכויות אזרח. כל ימיו הסתייג מכפייה, ותמך בנחרצות במאבק לצדק חברתי. לאורך כל חייו, הורה לשואלים אותו לתמוך במפלגה שדואגת לחלשים. הזכרתי פעם שיחה שהייתה לי עמו אודות קריטריונים לקבלת תלמידים לישיבה. הרב הוטנר ז"ל, שגם עמו נועצתי בעניין זה, הדגיש בפני את פוטנציאל הידע והכישרון שיש בתלמיד.
"אם יהיה תלמיד חכם בעל כישורים מיוחדים", אמר לי, "יוכל להשפיע על החברה, ולחנך את אנשיה". תשובתו של ר' אהרן הייתה שונה בתכלית. "אל תתן כל משקל שהוא לידע. כלום. עליך להתחשב ברצונו, בדבקותו, ביראת השמיים שבו, במידותיו. אבל ביכולתו??"
לאחר פטירת אמו, היה פעיל בהקמת עמותה לזכרה, שעסקה בהקמת מסגרת תורנית נאותה לנכים. פעם אמר לי: חז"ל מספרים על רב שלמד עם תלמידו אותה סוגיה 400 פעם. מן ההקשר עולה בבירור שמדובר בתלמיד מפגר, ואף על פי כן השקיע רבו את הזמן הדרוש ולא נחה דעתו עד שלמדו. כך היא דרכו של רב ומורה בישראל. דאגה זו לחלשים, הן במישור הפרט והן במישור הכלל, אפיינה את דרכו של ר' אהרן, והיה בה ביטוי חזק לאחריותו כלפי החברה כולה. חברו כאן יחדיו החוזק והנחישות מחד, והאמת והאמונה מאידך. וכל ימיו עמל על הבלטת וחידוד מודעות זו.
ר' אהרן הלך כעת לעולמו. הוא יחסר מאוד לעולם התורה, הוא יחסר מאד לכנסת ישראל כולה. אבל הוא יחסר בפרט לציבור שלנו. לר' אהרן הייתה זיקה מיוחדת למדינת ישראל. איני מדבר על דבקותו בשלמות הארץ, שנבעה בעיקר משיקולים ביטחוניים, אלא על הערכתו הרבה למפעל הציוני. בשנת תשי"ח נשא דברים ביום העצמאות, שלאחר זמן פורסמו גם בכתובים. בין השאר, דיבר על התלבטותם של אנשים שונים בשאלה האם לומר תחנון ביום העצמאות אם לאו. ר' אהרן קרא בקול גדול: "לכולי עלמא, ביום ט"ו באב אין אומרים תחנון כי זה יום חגיגי. מה החגיגה הגדולה? יום שהובאו בו מתי ביתר לקבורה". וכך המשיך בקולו הרועם: "אתם מתארים לעצמכם? ביום שהובאו בו הרוגי ביתר לקבורה אין אומרים תחנון, וביום שמסמל את כל אותן עצמות יבשות שקמו לתחייה, והגיעו מעמק הבכא לא למוות אלא לחיים, ביום כזה ייתכן לומר תחנון?". כאמור, הייתה לו הערכה רבה למפעל הציוני ולאנשים, גם החילוניים שבהם, שעוסקים בו. במינון הנכון, הוא העריך גם את התרבות כללית. בהיותו גדול בתורה בכל שיעור קומתו, הייתה לו זיקה לכמה וכמה היבטים שמאפיינים דווקא את הציבור שלנו, ציבור ציוני ומודרני במובן החיובי של המונח. ציבור זה אינו משופע בגדולים למכביר. ומשהלך אדם כזה לעולמו - נותר חור גדול בעולמנו.
ר' אהרן נפטר בשיקאגו בחול המועד סוכות, וביום שלאחר מכן קראנו בציבור את מגילת קהלת.
שלושה מוטיבים מרכזיים שזורים, כחוט השני, במגילה זו: "הבל הבלים", "מה יתרון לאדם", ו"כי זה סוף האדם".
בסוף המגילה, מתארת המגילה את דרך האדם בסופו, בשובו אל העפר שממנו לוקח. "מה יתרון לאדם?", שואל קהלת. בעולם התורה והישיבות רגילים לנגן ולשיר: "תחת השמש אין יתרון, אבל למעלה מן השמש יש יתרון". ר' אהרן נטל חלק גדול ביתרון העולם שלמעלה מן השמש, עולם של תורה ואמונה. נושא הצדק, על כל היבטיו, שמהווה אף הוא מוטיב מרכזי בספר קהלת (ראו הקדמת הרמב"ן לספר), היה מן הדברים שעמדו בראש מעייניו, וכמידת יכולתו ניסה לחנך את תלמידיו לקראת הגשמתו. כדרך כל אדם, הוכרע ר' אהרן בסופו של דבר, לא לפני שנתגשמה בו, בצורה כל כך מלאה, "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור".
"ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש". שמשו של ר' אהרן באה, והריהו כעת "למעלה מן השמש", במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. דמותו – דמות ענקים - תמשיך להאיר את דרכנו, בעולם הלימוד והמעשה, בעולם של יראת שמיים ומידות. לוואי שנראה - ולו רק במיתתו - משהו ממה שהעיר ועורר את אישיותו ואת סביבתו בחייו. כפי שהיה כל ימיו, יישאר ר' אהרן לחסות – כ"ידיד ה' לבטח עליו" - בצלו של מקום.
"זה דודי וזה רעי", הרב ר' אהרן הלוי סולובייצ'יק ז"ל.
