הפעלים צחק, שׂחק, לצץ, לעג וקלס חולקים מכנה משותף: יסוד של ליצנות ואירוניה. הם מתארים מצב שבו אדם נתקל במשהו שאינו ישר או תקין בעיניו, ומגיב לכך בגיחוך — בלב או בגלוי — או בדיבור בסרקזם ובלשון סגי נהור (למשל, לומר על אדם יחף: "איזה נעליים יפות יש לו"). צורה נוספת של לגלוג כזה היא הקצנה מוגזמת של החיסרון לשם הגחכה, כפי שמצינו במקרא: "אִם יִסְפֹּק עֲפַר שֹׁמְרוֹן לִשְׁעָלִים" או "אִם יַעֲלֶה שׁוּעָל וּפָרַץ חוֹמַת אַבְנֵיהֶם".
זהו למעשה מהות ההתלוצצות שפעלים אלה מבטאים, והיא שונה בתכלית מחירוף וגידוף. בעוד המחרף והמגדף מטיח את הפגם כהווייתו מתוך כעס ורוגז, המתלוצץ והמלעיג אינו פועל מכעס — להפך, לעיתים קרובות הלעג נובע דווקא מקלות דעת, משעשוע ומרוח מבודחת.
ההבחנה המדויקת בין מונחי ההתלוצצות נעוצה במשמעות הראשונית של כל מושג.
המונח "צחוק" מורה במקורו על אותם ביטויים ותווי פנים הנוצרים באדם כשנקרית לפניו שמחה; שכן מתוך הזיקה ההדוקה שבין הגוף לנפש, כל שינוי נפשי ניכר מיד בגוף. ברגע שהנפש מתעוררת משמחה, הדבר משתקף בעיניים ובתווי הפנים באמצעות קמטוטים, כפלים ותנועות אופייניות של הלסתות והשפתיים.
הבעה גופנית זו מכונה במהותה הראשונה "צחוק", ואין היא פעולה רצונית או מכוונת — בדומה לדיבור, דילוג, קפיצה או רמיזה — אלא תגובה טבעית ורפלקסיבית הפורצת בעל כורחו של האדם, ממש כמו עיטוש, שיעול או רעד בלתי נשלט. ברגע שהנפש חווה שמחה, ארשת הצחוק נחרטת בפנים כמעט ללא יכולת בלימה, כפי שאי אפשר למנוע מהגוף להירתע כשהוא בא במגע עם אש או מים.
דוגמה מובהקת לכך היא הדגדוג: כאשר נוגעים באדם באזורים רגישים — בחזה, בין הצלעות או בבית השחי — אין הוא יכול לעצור בעד עצמו מלצחוק. המגע מעורר את מערכת העצבים בתחושה נעימה, והנפש, החווה את הגירוי הזה, מביאה בעל כורחה את הגוף לידי צחוק.
עוצמת הצחוק עולה בהתאם לגודל השמחה; לעיתים הוא מתגבר עד כדי פריצת קול רם, ויש שהוא מגיע לממדים כאלה שזולגות דמעות מרוב צחוק — כאשר שרירי ומיתרי העיניים נמתחים ורוטטים בעוצמה שאינה ניתנת לבלימה.
ההפך מן הצחוק הוא הבכי: הבעת הפנים המשתנה כשהנפש פוגשת צער. גם כאן מתעוותים תווי הפנים ומשקפים את יגון הנפש ואבלותה — מצב המכונה בלשון המקרא "זעף", כמו בפסוק "וְהִנָּם זֹעֲפִים". בהתאם לחריפות הכאב, הבכי עשוי להסלים לידי זליגת דמעות וזעקה בקול. בדומה לצחוק, גם הבכי אינו מעשה רצוני או מוסכם אלא תגובה ביולוגית רפלקסיבית; הניסיון מוכיח שכאשר אדם סופג מכה חזקה, אין ביכולתו לבלום את הדמעות, שכן הנפש חווה את תחושת הכאב הצורב וכופה על הגוף לפרוץ בבכי.
שתי התופעות הללו, הצחוק והבכי, עשויות לעיתים להחליף תפקידים: אדם יכול לפרוץ בצחוק מתוך צער עמוק, או להזיל דמעות מתוך שמחה גדולה — וגם תופעה זו טבעית לחלוטין ואינה נתונה לבחירה. בכי של שמחה נובע מהצפה רגשית עצומה, כאשר החום וההתרחבות בלב כלפי מושא השמחה מגיעים לשיא שמביא לסחיטת הדמעות ולפריצתן מן העיניים.
תופעה זו ניכרת היטב ברגעי התעלות דתית ונפשית, כאשר אדם משבח את בוראו מעומק לבו, מתבונן בגדולתו, בחכמתו ובנפלאותיו, ומכוון לכך בכל כוחו. מתוך עוצמת השמחה וההשתוקקות הבוערת בו להידבק באלוהיו — שאין חקר לגדולתו — הלהבה שבלב מפיקה מים חיים של דמעות, כפי שנאמר "כִּקְדֹחַ אֵשׁ הֲמָסִים", והן נושרות כטיפות חמות ומזככות. זוהי אחת מפסגות עבודת הבורא, ואשרי הזוכה לה.
אותו מנגנון מצוי גם אצל תינוקות: לעיתים, כשהם פוגשים שמחה גדולה, הם מגיבים בבכי במקום בצחוק. ההצפה הרגשית וההתרגשות העזה דורשות פורקן גופני כלשהו, ומאחר שהבכי הוא ערוץ הביטוי הטבעי, הראשוני והזמין ביותר עבורם, ההתרגשות כולה מתועלת ישירות אל הדמעות.
לעומת זאת, צחוק המתפרץ בשעת צרה ויגון מתרחש כאשר האסון מכה בעוצמה כה מופלגת, עד שהאדם שוקע בייאוש גמור מכל נחמה או תוחלת. מתוך אותו ייאוש מוחלט עולה צחוק שמהותו אירוניה ולעג עצמי — גיחוך מריר על מר גורלו ועל המציאות שהתהפכה עליו. הדבר דומה למי שנוחתות עליו בשורות איוב בזו אחר זו: עוד בטרם מספיקה דעתו להתיישב כדי לעבד את הכאב ולפרוץ בבכי, נפשו נותרת המומה וטרופה, והוא מגיב בצחוק מלגלג על בישו הגדול ועל האבסורד שבמצבו.
תופעה זו מוכרת היטב גם בחיי היומיום: כאשר משרת גורם נזק במלאכתו, ועוד בטרם הספיק לתקן את הראשון כבר גרם לנזק נוסף, התגובה הראשונית היא לעיתים קרובות צחוק מלגלג ומשועשע מן האיוולת וחוסר האונים, עוד לפני שהכעס מתעורר כדי לבוא עמו בדין וחשבון. ואף שמצד תוכן הלעג יש בצחוק זה שמץ של כוונה ומודעות, הרי שמצד עצם פריצתו הגופנית מדובר בתגובה טבעית ורפלקסיבית לחלוטין — שכן כל מפגש עם דבר מעוות והפוך מן המצופה מעורר בנו צחוק באופן אינסטינקטיבי, כפי שיתבאר בהמשך.
מן הדברים עולה אפוא שהשגת שמחה מביאה לידי צחוק. אך מהו הדבר המוליד שמחה מלכתחילה? זוהי השלמות — כלומר, מפגש עם דבר המושלם במהותו ובטיבו. שלמות זו יכולה להתבטא ברמה החושית, כגון מראות נאים, צלילים ערבים, טעמים וריחות טובים המסבים עונג לחושים; והיא יכולה להתבטא ברמה המחשבתית, בהשגת מושגים שכליים עמוקים המיוסדים על אדני האמת.
חוויית השלמות באחד מן התחומים הללו מרוממת את האדם ומשמחת אותו, שכן שמחה במהותה היא עירור כוחות הנפש והבאתם למצב של תנופה והתעלות. המהלך השלם הוא אפוא: השלמות מולידה שמחה, והשמחה מולידה צחוק.
מושג השלמות מתחלק לשלושה סוגים:
שלמות עצמית
שלמות תועלתית (הנקראת גם "שלמות מצטרפת" או יחסית)
שלמות על דרך ההיפך
השלמות העצמית היא השלמות הקיימת בדבר מצד מהותו שלו — כאשר הוא קיים כפי שראוי ומחויב לו להיות על פי טבעו במציאות, ואינו חסר דבר. בבחינה זו, כל הבריאה כולה — בכללותה ובכל פרטיה — מושלמת בתכלית, בדיוק כפי שנערכה בחכמה האלוהית וכפי יכולתה לקבל.
משום כך, מנקודת מבט זו אין מקום לטעון שהאדם או המלאך שלמים יותר מן הנמלה או התולעת; שניהם מושלמים באותה מידה, שכן כל אחד מהם יצא אל הפועל בדיוק כפי שהיה בכוח חכמתו של הבורא: למלאך לא חסר דבר ממה שראוי למין המלאכים, ולנמלה לא נגרע דבר ממה שנחוץ למין הנמלים. כל נברא הקיים בהתאם לטבע עניינו ראוי לתואר "שלם" באופן מוחלט.
יתרה מזו: גם בתוך אותו המין, אין לראות בפרט מסוים פגום או נחות משאר בני מינו. אם רואים למשל אדם כהה עור או סוס בעל שלוש רגליים, אין להגדירם כבעלי מום או חיסרון, אלא כפרטים שהיו גלומים בפוטנציאל הבריאה להיווצר כך. מעת שהם קיימים באופן זה, הריהם שלמים ככל שאר היצורים למיניהם. אין יתרון והעדפה לאחד על פני משנהו — הגיבור והחלש, הנכבד והנקלה, הזהב והעפר, המר והמתוק, הקיץ והחורף, גן העדן והמדבר — כולם שווים בשלמותם העצמית, מעצם היותם בדיוק כפי שנועדו להיות בידי היוצר החכם.
עיקרון זה תקף גם לגבי מצביו השונים של אותו הדבר עצמו בזמן: אין בפרח השושנה יותר שלמות בעת פריחתו מאשר בעת נבילתו, ולעץ רקוב יש חלק בשלמות בדיוק כמו בעת שהיה רענן ועמוס ענפים. כל נברא ונברא, מצד עצמותו, מושלם בתכלית השלמות ואין בו כל חיסרון (וכפי שהתבאר לעיל בביאור שורש "ארר").
שלמות מצד התועלת (שלמות מצטרפת)
השלמות התועלתית היא השלמות הנמדדת ביחסי הגומלין שבין הנבראים ובמידה שבה הם משמשים ומועילים זה לזה. בבחינה זו — בניגוד לשלמות העצמית — קיים פער ממשי בין מצב שבו הדבר ממלא את ייעודו לרווחת זולתו לבין מצב שבו הוא חסר תועלת זו.
מנקודת מבט יחסית זו:
הקיץ עדיף על החורף, משום שהוא מיטיב ישירות עם קיום הבריות ושגשוגן.
הזהב עולה על העפר, והמתוק על המר, מצד התועלת, השימוש וההנאה שהם מסבים לנהנים מהם.
האדם נעלה לאין ערוך מן הנמלה, בהיותו בעל שכל ותבונה הפועל ליישובו של עולם וגורם נחת רוח לבוראו ולסביבתו במעשיו ובפועל כפיו.
בין פרטים באותו המין עצמו: יפה התואר עדיף על פני הכעור בשל העונג שהוא מסב לחוש הראייה; וסוס בעל ארבע רגליים עולה על סוס קטוע רגל שאינו צולח לרכיבה או למלאכה.
במצביו המשתנים של אותו פרט: יש יתרון לדבר כשהוא בשיא חוסנו, כוחו ושימושיותו, על פני עתות חולשה, רפיון וכמישה.
המדד לשלמות זו נקבע אפוא ישירות לפי מידת הכשרתו של הדבר לשרת את סביבתו ולהועיל לה.
שלמות על דרך ההיפך
שלמות על דרך ההיפך מתקיימת כאשר דבר מה רווי חסרונות ופגמים רבים, אך חסרונות אלו משתלשלים ונובעים זה מזה בהתאמה ובעקביות מוחלטת — עד שניתן לייחס לו מעין "שלמות" מתוך ההרמוניה המלאה שבין פגמיו.
דוגמה מוחשית לכך היא אדם הנושא צלוחית שמן, נתקל במכשול, שובר את הכלי, השמן נשפך ומכתים את בגדיו. מעשה עגום זה נחשב "שלם" על דרך ההיפך בגלל ההשתלשלות ההגיונית והרציפה של הכשלים: חוסר שימת הלב לדרך הוביל למעידה; המעידה גרמה לשבירת הכלי; השבירה הולידה את שפיכת השמן; והשפיכה הביאה לטינוף הבגדים. אף שהמקרה כולו רצוף קלקולים, הוא קונה לו תואר של שלמות מעצם התיאום הפנימי המושלם שבין חוליות השרשרת.
על יסוד זה התירו חז"ל נדר מן התורה (נדרים סו, ב) במעשה באישה שהייתה כעורה ומלאת מומים מכף רגל ועד ראש, ובעלה הדירה הנאה עד שיראה בה חכם יסוד כלשהו של שלמות ויופי. לאחר שהתברר לחכם ששמה "לִכְלוּכִית", התירה באומרו כי שמה המגונה הולם להפליא את מראיה ואת פגמיה. ההתאמה המוחלטת שבין שמה לבין מציאותה הפגומה היא-היא ה"שלמות" וה"יופי" שנמצאו בה.
בגדרה של שלמות על דרך ההיפך נכללות גם הצגות הקומדיה וההיתול (הנעשות בתיאטראות — "בתי טרטריאות"):
תמציתו של משחק קומי זה מתבססת על דמות אחת או יותר המעמידה פנים כמי שטועה ומבולבלת בכל מעשיה, וכל צעדיה סוטים מן ההיגיון ומן האמת. למרות השיבוש המתמיד, אנו מייחסים למחזה מעין "שלמות" אמנותית כאשר הטעות אינה מקרית אלא שיטתית — כשהיא פרוסה על פני העלילה כולה, וחלקיה השונים מתלכדים ונובעים זה מזה בהרמוניה מושלמת, כך שהשחקן מידרדר באופן עקבי ומשכנע מטעות אחת לחברתה.
באותו אופן ממש נמדדים דבריהם של כותבי המשלים, היוצרים ויצרני הבדיות ("מילי דכדיבא"): אף שהבדותות והאלגוריות הללו משוללות אמת עובדתית ומיוסדות מעיקרן על דמיון ושקר, מיוחסת להן שלמות ואיכות גבוהה כאשר היוצר משכיל לטוות אותן בסדר מופתי, בעריכה נאה ובהקשר רעיוני עמוק המחבר אותן אל מסר של אמת.
ביטוי נוסף לשלמות על דרך ההיפך מצוי באמנות העיטור — באותן צורות גיאומטריות רב-צלעיות שרושמים או חורטים אמנים על קירות, דלתות ולוחות עץ, כשאין בהן אף צלע הדומה לחברתה. השלמות הגיאומטרית הפשוטה והקלאסית מושגת באמצעות סימטריה ואיזון — כאשר שתי צלעות או יותר מקבילות ושוות בגודלן ובמיקומן. לעומת זאת, ה"שלמות המהופכת" נוצרת דווקא מתוך שפע של ניגודים וסתירות: צד אחד ישר וכנגדו קו עקלתון, צלע אחת פונה לצפון והשנייה למערב, בראש האחת פרח ובראש האחרת כפתור, פינה אחת חדה וחברתה עגולה. אנו מייחסים לצורה מעין שלמות אמנותית דווקא בזכות מיצויה המוחלט של הא-סימטריה והניגודיות הקיצונית ביותר שניתן להעלות על הדעת.
הוא הדין בחריזת שירים, בכתיבת משלים ובכל יצירה המורכבת מחלקים רבים הדורשים סדר והרמוניה: כאשר היוצר יוצר בכוונה תחילה (או אפילו מפיק בשגגה) מבנה הפוך ומנוגד בתכלית לחוקי המשקל והסדר, ככל שהניגוד עמוק יותר והיעדר ההרמוניה בולט יותר — כך היצירה נתפסת כ"שלמה" בסוגה, מעצם ההצלחה המובהקת והטוטאלית של מנגנון ההיפוך.
ההבדל המהותי בין מיני השלמות
קיים הבדל עקרוני בין שלמות על דרך ההיפך לבין שני מיני השלמות שקדמו לה:
שלמות עצמית ושלמות תועלתית קיימות בעולם הממשי; הן תכונות ממשיות הנטועות בעצם הדבר ובמציאותו בפועל.
שלמות על דרך ההיפך אינה קיימת בפועל כשלעצמה מחוץ להכרת האדם. כל כולה אינה אלא תפיסה הכרתית והפשטה תודעתית: כאשר אנו מתבוננים בדבר ומוצאים אותו רצוף חסרונות, תבונתנו יוצרת ממנו מושג של "שלמות" בזכות ההתאמה המוחלטת של מכלול פגמיו. ייחוס השלמות חל אפוא על התפיסה המחשבתית שלנו, ולא על האובייקט כשלעצמו.
שלושת מיני השלמות בנפש האדם
שלושת המודלים הללו מתקיימים במקביל גם באדם עצמו:
שלמות עצמית — ברובד העיוני-שכלי: כאשר האדם ישר שכל ובעל תבונה צלולה להשיג אמיתות, לערוך היקשים לוגיים מדויקים ולהעמיק בעיונו — זוהי שלמותו העצמית כאדם.
שלמות תועלתית — ברובד המידותי-מעשי: כאשר האדם ניחן במידות ישרות — נדיבות, חמלה, חסד ואהבת הבריות — התורמות לתקינות החיים במשפחה, בקהילה ובמדינה, זוהי שלמות מצד התועלת.
שלמות על דרך ההיפך — בסילוף המוחלט: כאשר אדם מחזיק במחשבה עקומה ומעוותת ובכל אשר יפנה ייכשל וירשיע, הן בדעות והן במידות, פגמיו מצטרפים לכדי שיטה שלמה של עיוות. שלמות שלילית זו היא-היא המעוררת כלפיו לעג, קלס והגחכה מצד סביבתו, מחמת שלמות חסרונותיו — כפי שיתבאר בהמשך.
