שיטת הצ"צ בפאה נכרית

 שאלה:

מאן-דהו הראה לי פלאייר של ארגון בחגוי הסלע תחת הכותרת "ה'צמח צדק' מלובאוויטש כתב לאסור פאה נכרית!". הייתכן?

תשובה:

לא נמצא מקור שהצמח צדק פוסק הלכה למעשה לאסור את הפאה הנכרית.

מקורות:

דברי הצמח צדק בנושא פאה נכרית מופיעים בחידושיו על הש"ס סוף פ"ג דברכות. שם הוא כותב: "דבפאה נכרית גם בחול אינו מותר רק בחצר" והיינו ולא ברשות הרבים.

אלא שדבריו אלו נכתבו בספר חידושיו על הש"ס ולא באחד מספרי ה'פסקים' או ה'שאלות ותשובות' שלו, ותמוה ללמוד הלכה למעשה מתוך דברים שכותב מחבר תוך כדי עיון ופלפול בדברי הש"ס, ולהקשות מכך על דבר שנפסק בשולחן ערוך של סבו בעל התניא להיתר (או"ח סי' עה ס"ד): "ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע שהוא אסור מן התורה" (ומדבריו בהלכות שבת סי' שג סט"ז עולה שאפילו ברשות הרבים הדבר מותר בחול [משא"כ בשבת בימיהם שהיו לובשים אותם בדרך עראי]).

ועוד, שהצמח צדק בדבריו שם רק הביא 'קצת ראיה' לדעת האוסרים, אך לא החליט בפסק לאסור. וידוע הכלל בכללי הפסיקה (חכם צבי סי' קנ הו"ד ביד מלאכי כללי שאר פוסקים אות ג) ש"אין להוציא דין חדש מדברי איזה מפרש או פוסק אם לא שהוא מוכרח בהכרח גמור כו' והוא כלל גדול בתורה". בנדון דידן, כאשר גדול בתורה בספר חידושים שאינו ספר הלכה למעשה מביא רק קצת ראיה לדעה מסוימת, האם 'הכרח גמור' יש כאן שהוא פוסק כמותה למעשה?

ועוד והוא העיקר, דברי הצמח צדק שם בחידושיו דנים במה שכתב מהר"מ אלשק"ר (סי' לה) להתיר לגלות שער שמחוץ לצמתן, ודוחה דבריו שם מכל וכל, ולאחר מכן מביא את דעת השלטי גיבורים שמתיר את הפאה, וכותב שאפילו לדבריו אין להתיר בשער הצדעין בחוץ, ועל זה ממשיך "וקצת ראיה דבפאה נכרית לא שרי רק בחצר, מדאמרינן (בשבת סד ב) 'הכל ככבול', ואמאי עזיב פאה נכרית? אלא דבפאה נכרית גם בחול אינו מותר רק בחצר", ע"כ. ושם מפרש רש"י: "פאה נכרית – קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתיראה בעלת שיער". הרי מפורש ששם מדובר על תוספת לשערה כלומר על פאה שהשיער שלה נראה ממנה וממילא על ידי זה שמוסיפין פאה נראית כבעלת שער, ועל זה הביא את הראיה לאסור, ולא דיבר כלל מעניין פאה נכרית המכסה את הראש כולו (וע"ע בתשובות הצמח צדק אבן העזר סי' קלט ובשער המילואים שלו סי' מה שיצא נגד שיטת המהר"מ אלשקר בלשונות קשים שזה מנהג אותיות גהנום וחס ושלום לעשות כן).

על פי כל זה, תמיהה על שו"ת יביע אומר (ח"ה אבן העזר סי' ה סוף אות ה) והליכות עולם (ח"ג פרשת ויקהל אות יג) שהכליל בפשיטות את הצמח צדק בין האוסרים, וכפי הנראה הלך אחרי המילים מבלי שים לב לכללות העניין. ולצערנו פעם אף יצא חוצץ נגד חסידי חב"ד שכביכול עזבו את דברי הצמח צדק ושאין רוח חכמים נוחה מחסידים שכאלה (ראה קונטרס 'בנות מלכים' עמ' 12-13 מהספר מעדני מלך ח"ב). אך כאמור, אין מקום לתוכחה על פי מקור שאין ממנו שום הכרח כפי שנתבאר לעיל.

מ"מ נוספים בסוגיה זו: הקדמת הרב מאזוז לספר עבד לעבדי ה', וכ"ה בספרו קובץ מאמרים עמ' קלו, וראה בספר 'לקט שכחת הפאה' וולפא פ"ח, ובקובץ הערות התמימים תות"ל המרכזית גיליון רמא עמ' 53, גיליון אור תורה גיליון רנו, עמ' תתיח, ספר דבר ה' נסיר עמ' קכב, ספר כבודה בת מלך ווינער עמ' ל.

Freedom 250: The Unfinished Moratorium - Zoharan Mamdani's Speech In Honor Of Independence Day

From George Washingron's desk at City Hall: 

"My fellow New Yorkers, and those unfortunately living in the unregulated rental markets of the other 49 states:

Happy 250th anniversary of our unilateral declaration of independence from a colonial landlord. Today, we are told that America is exceptional because it is rich, strong, and has a defense budget that could otherwise fund universal rent control from Montauk to Oahu. But the truth is, America is exceptional because nothing here is fixed into place. We are a nation built on a beautiful, unfinished premise. And I am proud to report that, step by step, we are finally fixing the structural plumbing. 

America is getting better because, despite the best efforts of corporate cable news, we are finally leaning into our true destiny: becoming beautifully socialist, and beautifully Muslim.

Now, I know some pundits on television are panicking. They hear 'socialist and Muslim' and they think we are going to replace the stock exchange with a giant collective farm and mandate a 100% tax on artisanal bagels. To them, I say: calm down, look at the history books.

We aren't breaking from American tradition; we are just reading the original lease agreement. Let's talk about the Founding Fathers. People look at George Washington, Thomas Jefferson, and Benjamin Franklin and see a monolith of European gentry. But historians have noted that a significant number of early Americans—including enslaved intellectuals like Omar Ibn Said and West African scholars who cleared the literal foundations of this country—practiced Islam. Fragments of Islamic legal thought and Arabic texts were right there in the library of Thomas Jefferson! So when we talk about returning to the 'intent of the founders,' I look at this mahogany desk and think: maybe George was just a few policy adjustments away from democratic socialism and a proper understanding of the housing crisis.  Think about it. Islam teaches us that hoarding wealth while your neighbor goes hungry is a sin. Socialism teaches us that hoarding real estate while your neighbor goes unhoused is a policy failure. It’s convergent evolution! We are simply taking the concepts of solidarity, mutual aid, and the redistribution of corporate profits, and wrapping them in the ultimate American ideal: a rent stabilization board that actually works.

So as the fireworks go off over the East River tonight—fireworks that I assume were produced by a unionized collective—let us not look backward to a myth of corporate capitalism. Let us look forward to an America where public transit is free, healthcare is a right, the call to prayer balances out the sound of the subway, and the landlords finally have to get a real job.

Thank you, Eid Mubarak, and happy Fourth of July."

הרב אליהו זצ"ל

 "הייתי קשור לרב מרדכי אליהו זצוק"ל, ועודני קשור אליו, בכל נימי נפשי", אומר ר' איתן מלמד בגעגועים עזים. "יחד עם כל עם ישראל, אני נוהג לפקוד את הציון שלו מפעם לפעם. אצל הרב אפשר לראות בצורה מוחשית את קיום האמרה של חז"ל: 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'. רק אחרי פטירתו ראינו כמה הוא היה גדול, עוד הרבה מעבר למה שהכרנו בחייו. הוא היה מגדל האור של הדור, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, וצופה מסוף העולם ועד סופו".

כשר' איתן, שנמנה במשך עשרות שנים על המתפללים הקבועים בבית הכנסת של הרב אליהו, מדבר על הקשר שלו עם הרב, הוא מדגיש שמדובר בקשר ממשי של חיים: "כבר עשרים ושלוש שנה שאני חי בנס, ואני בעולם הזה על זמן שאול", הוא מסביר בפשטות. "ברור לי שמה שמחזיק אותי בחיים אלו התפילות והברכות של הרב. פעם ניסיתי לומר לרב, שהסיפור על העלאת עצמות החיד"א לירושלים זה סיפור של תחיית המתים. הרב עצר אותי באמצע ואמר לי – 'אתה, הסיפור שלך, הוא סיפור של תחיית המתים'".

סיפור קבורתו של החיד"א בירושלים, סופר בהזדמנויות שונות על ידי הרב מרדכי אליהו בעצמו. בשנת התש"כ (1960), כמאה וחמישים שנה לאחר פטירת החיד"א באיטליה, הועלו עצמותיו לארץ. הרב אליהו נשלח על ידי הראשון לציון דאז, הרב יצחק ניסים זצ"ל, לקבל את פני הארון בשדה התעופה ולטפל בקבורה של עצמות החיד"א. הרב סיפר בפירוט כיצד באורח פלא, כשכל האנשים סביבו התעלפו מגודל המעמד, הוא הכניס את ידו לארון הקבורה של החיד"א וסייע לעצמותיו הקדושות להסתדר בחזרה לכדי שלד שלם. החיד"א נקבר בהר המנוחות בגבעת שאול, וכעבור חמישים שנה נטמן הרב אליהו על ידו.

לעומת סיפור קבורתו של החיד"א, סיפורו של ר' איתן התפרסם פחות: "באותם ימים הייתי מתעמל ורץ את כל הירידה הגדולה למעיין הליפתא", הוא נזכר באותם ימים. "הייתי מגיע למטה, טובל, ועולה חזרה לקרית משה. את המסלול הזה עשיתי פעמים רבות, בקיץ וגם בחורף, כשרק השעה ביום משתנה – לפעמים בבוקר, לפעמים בצהריים ולפעמים אפילו בערב".

הטבילה בליפתא הייתה מתחילה בדרך כלל בקפיצת ראש לתוך הבריכה, המלאה במים עמוקים דיים לקפיצה כזאת. ערב אחד ירד ר' איתן במסלול הקבוע, וקפץ ראש לתוך הבריכה, שבגלל החשכה לא ניתן היה לראות מה יש בה, או אולי יותר מדויק – מה אין בה. ובכן, הבריכה של הליפתא הייתה ריקה…

"מצאתי את עצמי שרוע על קרקעית הבריכה, עם מפרקת שבורה", משחזר ר' איתן את רגעי האימה. "ניסיתי איך שהוא לאסוף את עצמי ולנסות להתרומם. הרגשתי אז בפעם הראשונה כמה טוב שיש לי ראש על הכתפיים…".

בדרך נס הוא הצליח לחלץ את עצמו – בהתחלה הצליח לקום, אחר כך גם לצאת מהבריכה הריקה, ואפילו לטפס חזרה את כל העלייה לעיר: "הייתי חייב ללכת תוך כדי עמידה אנכית כזאת, מכיוון שהרגשתי שאם אני אטה קצת את הראש, הוא פשוט ייפול מעלי…

"אחרי שהגעתי לאשפוז, תקעו לי ארבעה ברגים בעצם הגולגולת ותפסו אותם עם מערכת של ארבעה קונדסים – מוטות ברזל, שהיו מחוברים למין תושבת כזאת שישבה על החזה. ארבעת הקונדסים הללו תפסו לי את הראש כמו מיטת סדום, ונדמיתי אז כאיש מן החלל", מתאר ר' איתן בלשון ציורית. "במשך חודשיים הלכתי עם המערכת הזאת, עד שהגיע ערב שבת פרשת בחוקותי, והרב שראה אותי בבית הכנסת אמר לי: השבוע נקרא בתורה את הפסוק שגם יתקיים בך – 'ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות'.

"אחרי הברכה של הרב, עוד באותו שבוע הורידו לי את המערכת של הברזלים. במקומה שמו לי מכשיר קטן יותר שנועד לעצב את הצוואר שלי. בשבת הבאה הרב שוב ראה אותי, הפעם עם ההתקן החדש, ואמר לי שגם אותו כבר לא אצטרך. הוא פסק ואמר: 'בל ייראה ובל יימצא!' וכמובן, גם המכשיר הזה ירד אחרי כמה ימים, ומאז ברוך ה' לא נזקקתי לא לרופאים ולא לטיפולם. היה לי כל כך ברור שהברכות של הרב יתקיימו, כך שהייתי בבחינת בעל הנס שלא מכיר בניסו. רק אחרי מה שהרב אמר לי, הבנתי את גודל הנס שה' עשה לי, שהוא כמו תחיית המתים".

להכיר את המשיח

ההיכרות של ר' איתן עם הרב אליהו התחילה בשנת תשנ"ו, כאשר משפחת מלמד הגיעה להתגוררבקרית משה הירושלמית. "כשרק הגענו, זכינו להיכנס לגור בבניין שהרב היה גר בו, עד שלושה חודשים קודם לכן. לא הכרתי מיד את הרב, ורק אחרי תקופה פגשתי חבר ששאל אותי – 'אצל המשיח היית כבר?' עניתי לו שעוד לא שמעתי על המשיח ואיפה הוא נמצא, ואז החבר אמר לי שכדאי לי ללכת לרב אליהו. קיבלתי את ההמלצה והתחלתי ללכת להתפלל בבית הכנסת שלו, וכך התחיל הקשר שלנו אתו".

הרב היה אז כבר רב ראשי?

"כן, אז הוא היה בפועל הרב הראשי. הרב קירב אותי לאט לאט, כי לא מיד התחברתי אליו. אשתי יותר ידעה להעריך את הקשר הזה. פעם אחת כשחזרתי מבית הכנסת, במקום ללוות את הרב בדרך לבית שלו, אשתי שאלה למה עזבתי את הרב ולא ליוויתי אותו. כך נקשרנו עוד יותר, עד שהייתי כמעט כמו בן בית אצל הרב".

בניגוד לדרך בני אדם, שרק אחרי מות קדושים מתחילים להעריך את מה שאיבדו, הרי שר' איתן מלמד ידע היטב להעריך את מעלת הרב עוד בחייו. ההערכה הייתה כל כך גדולה, עד כדי שהוא מצא דרך כיצד לברך 'שהחיינו' בכל ליל שבת על ראיית פני רבו: "לקראת כל שבת הייתי דואג לקנות משהו חדש, ובליל שבת כשהרב היה יוצא מהתפילה הייתי נעמד מולו ומברך שהחיינו. פעם אחת לא מצאתי דבר חדש ולא היה לי על מה לברך 'שהחיינו', אז הייתי קצת נבוך. הרב יצא אז מבניין בית הכנסת, ומיד הבחין במבוכה שלי. הוא אמר בדרך הפקחית שלו: 'היום אנחנו נברך שהחיינו על כך שלא מצאת על מה לברך שהחיינו…' כך הוא רצה להפיס את דעתי. לרב היה חוש כזה, ועוצמה רוחנית כזאת, למצוא פתרון לכל דבר. בכל מבוכה וכשהיה חלילה חשש פגיעה בזולת, הרב מצא את הדרך להפוך את כל המצב לנעים ושמח.

"בכלל, ההרגשה במחיצת הרב הייתה בבחינת השמחה שהקב"ה עושה לצדיקים בגן עדן", ממשיך ר' איתן להעלות זכרונות וגעגועים, "כמו שחז"ל אומרים שכל הצדיקים עתידים לעמוד במחול ומצביעים על ה' ואומרים 'זה ה' קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו'. כשהיינו עם הרב, הרגשנו שהקב"ה עומד במרכז ומשרה את שכינתו על הצדיק שבמרכז חיינו. הרב נתן לכל אחד את ההרגשה כאילו הוא כל כולו נתון אליו. כל מי שהרב היה מדבר אתו, הרגיש שיש לרב את כל הזמן שבעולם עבורו".

על השמחה שהייתה תדירה בעת השהות במחיצת הרב אליהו, מוסיף ר' איתן עוד סיפור מעניין: "למי שלא הכיר את הרב, הסיפור הזה נשמע בלתי נתפס, אבל כך היה באמת", הוא מקדים להסביר: "פעם אחת בשמחת תורה, ברוך ה' היינו שמחים ורוקדים כל היום. במוצאי החג, כשכבר הגענו להקפות שניות, הרגשתי שאני כבר גמור ולא יכול יותר. ממש כלו כוחותיי. התחלתי לצאת מהמעגל, וגם הפעם הרב קלט אותי. הוא הסתכל וסימן לי עם האצבע שלו סימן של התלהבות. באותו רגע שהרב סימן לי, פתאום הרגשתי מלא בכוחות מחודשים. נעלמה העייפות, התשישות איננה, וחזרתי להמשיך ולקפץ עוד הרבה זמן! זאת הייתה השפעה שקשה להסביר, ובאמת חיינו את הדברים האלה, מתוך קשר רוחני חזק עם הרב. כשהייתי עומד לידו, הרגשתי כאילו העיניים שלו חודרות לתוכי, והוא יודע כל מה שיש בפנימיות הכי עמוקה שלי".

מסמר בלי ראש

העוצמות שחווה ר' איתן במחיצת הרב, ליוו אותו גם בחיי המעשה שלו – כעורך דין וכעובד בשירות המדינה: "הרב הבין היטב בכל מה שקורה, וברור שאילו הפוליטיקאים שהתייעצו אתו גם היו הולכים לפי העצות שלו, כבר מזמן היה לנו משיח ובית מקדש. לצערנו הם לקחו את הדברים כמו שהראש שלהם רצה להבין, ולא קיבלו את מה שהרב אמר להם".

במשך שנים ארוכות עבד ר' איתן במחלקה לייעוץ משפטי של מנהל מקרקעי ישראל. כשהגיע לעסוק בסוגיות רגישות, שדרשו עמידה על דברי תורה, הייתה לו תמיד כתובת למי לפנות בשאלות: "כשבאתי לשאול משהו את הרב, הוא היה עונה תשובות, וכך גם נותן לך את הכוחות להתמודד עם הבעיות", הוא מוסיף ומספר: "עם השנים, כשנקשרתי יותר לרב, הבנתי שהשליחות שלי במנהל היא לשמור על הזכויות הייחודיות של עם ישראל על ארץ ישראל. פעם באתי לרב עם רשימה של הטבות מיוחדות, שכמה פקידים יזמו לטובת המגזר הערבי. הייתה בזה התנגשות חזקה עם האיסור של 'לא תחנם' – אל תיתן להם חניה בקרקע, ואל תיתן מתנות חינם. בזכות הרב, הבנתי שאני חייב לעצור את זה, ובתור יועץ משפטי הודעתי להם שאין סמכות לאותה ועדה לדון בנושא. במשך כחודשיים התקנות החדשות היו תקועות, עד שהפקידים במנהל קלטו שמישהו תוקע להם מקלות בגלגלים. מי שהיה אז ראש המנהל שאל מה קורה, ואמרו לו שיש שם איזה אחד בשם מלמד, שעוצר את כל העסקאות האלו.

"ראש המנהל הכריז שהוא מאשר את העסקאות, ובאותו יום עברתי את האירוע של הנס הגדול בליפתא. הקשר בין הדברים ממש מרטיט, ומי יודע אם לא זכיתי לנס רק כדי לפעול שם במנהל לטובת עם ישראל. בעקבות העמדה שלי רצו לפטר אותי מיד מהמנהל, אבל הרב בחכמתו ייעץ לי ללכת כמו שאני – עם הקונסים בראש והמראה של יצור מהחלל – ולהגיע לעבודה. כשהגעתי ככה למשרד כולם נבהלו מאיך שאני נראה, ואמרו לי שאני לא צריך לבוא ככה, וממילא גם עצרו את המהלך של הפיטורים וגם את העסקאות הללו".

הסאגה של ר' איתן במנהל נמשכה והתפתחה עוד במשך זמן ארוך: "אחרי עוד כמה שבועות, חזרו וכתבו עלי שהם 'פוטרים' אותי מלשבת בוועדות המכריעות, כי יש לי קונפליקט מצפוני. הכוונה היא שהייתי יותר מדי בעד היהודים. אמרתי להם חד משמעית – 'אין זכויות לערבים בארץ ישראל'! באתי לראש המנהל ואמרתי לו, שאם הוא נותן זכויות לערבים בארץ, הוא שווה לכלב. כמובן הוא רגז ורתח. הוא רצה לפטר אותי מיידית, אבל אמרו לו – 'תדע שמלמד הזה הוא כאן כמו מסמר בלי ראש! תקוע בקיר, ואי אפשר להוציא אותו'! הוא לא ויתר, וכבר התגלגלתי לוועדת פיטורים".

כמו בכל הצמתים החשובים בחיים, פנה ר' איתן לרב אליהו: "לפני הפגישה איתם באתי אל הרב ללשכה, הוא ראה את המכתב ואמר לי: 'לך לדבר איתם, ותצליח'. מיד, איך שהרב אמר את המילים הללו, קיבלתי רעיון איזו הצגה אני הולך לעשות להם. אני לא ידעתי, אבל היו שם אנשים שכתבו עלי מכתב שטנה – שאני יושב בחדר מלא ספרי קודש, ומדי פעם מרעיש עם תקיעות שופר. זאת אמנם הייתה טענה קצת נכונה, כי פעם אחת הייתי בדרך לעצרת שהרב כינס בכותל, וכדי לעורר את הישנים בהבלי הזמן תקעתי בחלון של הממונה תשר"ת… בכל אופן, התחלתי לתת להם הרצאה על העוצמות של יהדות תימן שאליה שייכת המשפחה שלי, וכשאנחנו התימנים באים לארץ אנחנו לא שומעים לאף אחד חוץ מריבונו של עולם. סיפרתי להם על תימני אחד שרצו לפטר אותו, והוא התחיל לשיר 'יוצר מידו עושר וריש, אשיר לכבודו שין יוד ריש'. ככה התחלתי גם אני לשיר להם וראיתי שוב את הברכה של הרב. הם כעסו והתפוצצו, אבל בסוף לא פיטרו אותי…"

"ונפשי יודעת מאוד"

אילו הנהגות או הדרכות שלמדת מהרב אפשר גם להעביר הלאה לדור הבא?

"הרב תמיד היה אומר שהכעס הוא החטא הכי גדול. הייתה דוגמה שהוא חזר עליה כמה פעמים – אם באת לבית הכנסת ואתה רואה מישהו יושב על הכסא שלך, תתרחק מכל צל של מריבה או מחלוקת שעלולה להתפתח. כדאי ללכת ולשבת בכסא הכי אחרון של בית הכנסת, ולא לבוא לידי כעס. היה פעם בבית הכנסת מקרה כזה ממש. אחד מיושבי השורה הראשונה ראה שמישהו ישב על הכסא של הבן שלו, והוא קם והתחיל לצעוק בצורה נוראה. אני בעצמי התביישתי והורדתי את הראש, אבל אז חשבתי שכדאי לראות את ההנהגה של הרב ברגע כזה. הרמתי קצת את הראש, וראיתי את הרב בכוח אדיר – לא נע ולא זע כמלוא נימה, ולא נכנס למריבה ומחלוקת.

"אחד מהמשמשים בקודש אצל הרב אמר לי, שבמשך עשרים שנה הוא עבד צמוד לרב ולא שמע ממנו שום הערה או גערה. הכל היה אצלו בשלום ובמישור. היינו באים אליו הביתה כל ליל שבת לעונג שבת. היינו לומדים גמרא, ולא פעם קרה שהציבור היה רדום, והיה צריך קצת לעורר את האנשים. הרב אף פעם לא היה מתוסכל או משהו כזה – הוא פשוט היה מתחיל לספר את הסיפורים הנפלאים שלו.

"האמת היא, שההשפעה של הרב עלינו היא הרבה מעבר למילים. עצם הנוכחות שלו השפיעה הרבה מאוד. כיום סביב הציון של הרב אפשר לראות את כל התפילות וההתעוררות לתשובה. הרב עוד ממשיך ופועל איתנו. בערך חצי שנה אחרי פטירתו של הרב, חלמתי שאומרים לי שקבלת הקהל אצל הרב עומדת להסתיים, אז רצתי אליו לבית הכנסת כדי לקבל ברכה. נכנסתי וראיתי את הרב יושב על כסאו. נישקתי את ידו, והוא אמר לי לשיר עם הילדים. אחר כך חלמתי שהרב מברך שהחיינו… אין ספק שמלאך ה' צבאות הוא, זכינו להיות במחיצתו והוא עדיין נמצא איתנו. הגעגועים גדולים – 'ונפשי יודעת מאד'".

חשיבות צבע המקרר

על הסבלנות המיוחדת של הרב אליהו לכל אדם באשר הוא, העיד הרב דוד לחיאני מצפת בעקבות מקרה מיוחד שחווה. הוא סיפר שנכח בזמן שבא יהודי לרב ושאל אותו איזה צבע כדאי שיהיה למקרר החדש שהוא קונה. הרב, במקום לדחות את השואל בקש, התחיל להתעניין באיזה צבע ארונות המטבח שלו ובאיזה גוון השיש. רק אחרי שבירר לעומק, ונתן ליהודי תחושה שהוא שאל את השאלה הכי חשובה שיש, הוא נתן לו תשובה ונפרד מהשואל כשהוא שמח וטוב לב.  

רפורמי לצרכי פרנסה

על רגישות מיוחדת לכבוד הזולת, סיפר בנו, הרב שמואל אליהו: נסעתי פעם עם מו"ר אבי זצ"ל לברזיל, והשתתפנו במסיבה מיוחדת שנערכה לכבודו בבית אחד מנכבדי הקהילה. באמצע הסעודה, קם אחד מהנוכחים וביקש לשאול את הרב שאלה. כשהשתרר שקט בסלון הענק, הוא הורה באצבעו על בעל הבית ושאל את אבי: מה דעת הרב על העובדה שבעל הבית תורם לטמפל הרפורמי בעיר?! כנראה שהיה איזה סכסוך בין השניים, והשואל רצה להביך אותו בפני הרב…

ברגע הראשון נכנס הרב למלכוד: מצד אחד – הוא לא רצה להלבין את פניו של בעל הבית, ומצד שני – דעתו על הרפורמים ידועה בחריפותה. אך מיד התעשת והשיב בסיפור: "אספר לכם סיפור שקרה לי. לפני כמה שנים היינו בחו"ל, הגיע זמן מנחה ורצינו להתפלל, אך מחוסר הבנה הנהג הגוי הביא אותנו למקום שהתברר לנו כטמפל רפורמי. לא רציתי להיכנס לשם, ולכן התכוננו להתפלל בחוץ. להתפלל במניין לא יכולנו, כי היינו רק שמונה אנשים. והנה מתוך בית הכנסת יוצאים שני אנשים: איש האחזקה הטכני של בית הכנסת והראביי של הקהילה הרפורמית. הם ראו שאנו עומדים להתפלל והצטרפו אלינו. אמרתי לעוזר שלי שחסר לנו עוד אחד למניין. פנה אלי הרבאיי הרפורמי ושאל: כבוד הרב, אם רפורמי משלים מנין – אז יש לך עשרה, ואם לא – אז שמונה. איך הגעת לתשעה? השבתי לו שאיש האחזקה אינו רפורמי באמת, הוא נמצא בקהילה הרפורמית לצורך פרנסתו, אבל הרבאיי ודאי לא יכול להשלים מניין. רכן אלי הרבאיי ואמר לי בשקט, כממתיק סוד: תנוח דעתו של הרב, גם אני עושה את עבודתי בשביל פרנסה…"

כל הנוכחים בסעודה התגלגלו מצחוק, והמתח שהיה לפני כן התפוגג. כך הרב הצליח מצד אחד להבהיר היטב את דעתו על הרפורמים, אבל מבלי לבייש את בעל הבית מצד שני.

ריבוי אמיתות?

 "בית הדין!

תיק מספר א'645217/03

אורי צוקר נגד אורי צוקר

מתחילים".

*

"התובע טוען כי בתאריך י' תשרי, המכונה 'יום הכיפורים', התפלל המשיב תפילת נעילה בבית הכנסת, ובשעת התפילה חש התעוררות ורצון להתקרב לה'.

לטענת התובע המשיב אף סבור שיש אמת בהתעוררות זו, וכי הרגשות אותם הוא חש בשעת אותה תפילת נעילה הם רגשות אמיתיים ולא דמיון בעלמא.

אלא שהמשיב, שהתפלל תפילת נעילה בהתעוררות, כחמש דקות אחר כך התפלל תפילת ערבית של סוף הצום, וכבר לא ניתן היה לראות שום השפעה משמעותית של תפילת הנעילה המדוברת. בזמן תפילת ערבית של סוף הצום חשב המשיב על האוכל המצפה לו, וריחף במחשבות חסרות משמעות בזמן תפילת עמידה.

אי לכך, מבקש התובע לבטל למפרע את אותה תפילת נעילה, ולהכריז עליה כתפילה לא רצויה על כל המשמעויות הקבועות בחוק לתפילות לא רצויות. וכן לקנוס את המשיב בקנסות הקבועים בחוק בגין רמיה עצמית, הונאה, הטעיית הציבור ושקר".

*

"להגנתו ענה המשיב כי בתפילת נעילה הנפש הבהמית שלו הלכה לישון, וממילא התפילה אכן הייתה בהתעוררות אמיתית, שאף השאירה רושם להמשך השנה, אך מיד בתום התפילה חזרה הנפש הבהמית שלו לפעילות מלאה, מה שהביא את תפילת ערבית להיראות כפי שנראתה.

לטענת המשיב יש להתייחס לתפילת הנעילה כתפילה אמיתית עם התעוררות אמיתית, ולא לבחון אותה ביחס למה שתרחש לפני ואחרי התפילה".

*

פרוטוקול החקירה הנגדית:

"צהריים טובים אורי. העובדות הן שביום הכיפורים האחרון התפללת תפילת נעילה בהתעוררות ולאחר מכן תפילת ערבית כמו סמרטוט רצפה. האם העובדות מדויקות"?

"כן".

"בכמה וכמה שיעורים שהעברת טענת שתפילת הנעילה היא אמיתית. האם אתה מתנגד"?

"לא".

"האם אתה מסכים עם ההגדרה שדבר אמיתי צריך להיות נצחי"?

"כן".

"האם אתה מוכן להסביר לבית המשפט כיצד תפילה שהשפעותיה מתפוגגות אחרי כמה דקות עונה להגדרה 'אמיתי'"?

"ביחס לעצמי וליכולות שלי התפילה הייתה אמיתית".

"ביחס לעצמי וליכולות שלי? כל אחד והאמת שלו"?

"ביחס לצדיקים, שנמצאים בדבקות והתעוררות 24/7, באמת העבודה שלי לא אמיתית, זו אפיזודה חולפת. אם הצדיק מסתכל על התפילה שלי זה באמת לא נראה משהו. מהמקום האמיתי והנצחי שלו התפילה שלי, עם כל מה שעובר עליי בתפילה, הם לא ממש אמיתיים. מה לעשות שיש לי גם נפש בהמית מאתגרת שלא מאפשרת לי לשמור על הנצחיות של התחושות האלו".

"שוב, אז כל אחד והאמת שלו"?

"לא ממש. אמת יש רק אחת. אולי בעצם רק אחד. האמת היא תמיד רק ה' יתברך, כל מה שלא קשור אליו הוא לא אמיתי. נקודה. אבל בתוך התחום של עבודת ה' יש מדרג אין סופי של אמיתיות. ה' יתברך הוא אין סופי, והאמת שלו היא אין סופית, ובכל דרגה ודרגה יש אמת ששייכת לדרגה הספציפית הזו. ולמרות שביחס לאמת המוחלטת האמת שלי אולי לא כזו אמיתית, ביחס לעצמה היא אמיתית לגמרי".

"כבודכם, כפי שאתם שומעים, המשיב עונה לא לעניין. הטענה בדבר ריבוי אמיתות מופרכת מיסודה, אמת יש רק אחת".

*

"לאחר ששמענו את טענות הצדדים, ולאחר עיון בספרים, הגענו להחלטה פה אחד.

אנחנו מוצאים את המשיב חף מכל אשמה, יש להכיר בתפילת הנעילה שלו כאמיתית לחלוטין ביחס לעצמו. הדבר נכון לכל תפילה ותפילה, כל לימוד ולימוד, כל מעשה ומעשה וכן הלאה.

כמו-כן אנחנו מחייבים את התובע בהוצאות המשפט, על כל עגמת הנפש שגרם למשיב בכך שהכניס אותו לעצבות".

לפעמים השקר הגדול ביותר הוא דווקא ההיצמדות לאמת המוחלטת. אם זה לא מקרב אותך לה' יתברך כנראה שמשהו שם לא בסדר. דווקא המוכנות להכיר באמת החלקית כאמיתית לפעמים היא האמת האמיתית.

אמת אמיתית באמת.

שילוב בנות בצבא

 בטרם נפתח בנושא אעלה זיכרונות מן העבר. בעשור הראשון של המדינה התנהל מאבק ציבורי רחב כנגד חוק גיוס חובה לבנות. היה זה נושא שהדאיג מאוד לא רק את המכונים – בעיקר בשנים האחרונות – 'חרדים', אלא את רוב הציבור הדתי, ואף את חלקם הגדול של אנשי המסורת. כבר אז היו לרבים, גברים ונשים, חששות כבדים מעצם השרות הגורף לנשים, כשהסיבה העיקרית הייתה, כמובן, החשש מפגיעה חמורה בדרכי הצניעות.

זכורני שלפני עשרות שנים חתמתי יחד עם אלפי בוגרי צבא מכל החילות שהיו בשרות מילואים פעיל, קצינים וחיילים, על עצומה שקראה לכנסת ולממשלה לבטל את חוק שרות חובה לבנות בצה"ל. לצערנו, מאז גדל מספר המשרתות במספרים מדהימים, ובשנים האחרונות החל טפטוף גם ליחידות קרביות ולמשימות לוחמה של ממש. בתחילה ליחידה מסוימת, ובהדרגה – בשיטת 'הפיחות הזוחל' – שילובן הלך והתרחב וממשיך לגדול.

מאז שהתחילה המגמה הנ"ל, ולאחרונה ביתר שאת, הצבא מקבל בהדרגה אופי שונה לחלוטין מרוחו בעבר, מבחינת כל האווירה והלכות צניעות, ויש בזה מכשלה עצומה לבנים ולבנות, מי יכילנה?! ולצערנו, לבושתנו ולחרפתנו, לאחרונה קבע בג"צ – ההורס בשנים האחרונות באופן שיטתי את רוח האמונה, הטהרה והקדושה של עמנו בארצנו – שיש לשלב נשים בכל החילות.

אציין כי הבנות עצמן, אף הרחוקות מתורה, רובן הינן נשמות טהורות, רבות מהן בבחינת "תינוקות שנשבו", ואין כל כוונה במאמר זה לתקוף אותן ח"ו. ידוע לכותב ממקורות נאמנים, שרבות הן החיילות (לא מהמגזר הדתי) החפצות להתחבר יותר לחיי קדושה וטהרה. ולמרות כל זה, ואולי מפני כל זה, השטן מקטרג!

זמן להתעורר

כאן, אחיי ורעי, ברצוני א. לשפוך לב לפניכם, קוראים וקוראות יקרים שהינם בעלי לב ושראשם על כתפיהם, בפרט אלו שהם בעלי ראיה לטווח ארוך, על המצב ההולך ומחמיר בנושא זה. ב. לעורר על חומרת העניין והסיכונים לטווח ארוךאם מצב זה יימשך ואף יחמיר, ח"ו. ג. לחזק את התפילות שהמצב ישתנה לחלוטין. ד. לטכס עצה ביחד עם הקוראים – מה עדיין ניתן ואפשר לעשות לתיקון או לפחות לשיפור משמעותי של מצב חירום זה.

אני זועק בקול: רבנן, מחנכים, מחנכות, הורים, התעוררו! ראו מה קורה עם בנות ישראל בצבא הגנה לישראל!

הדאגה גדולה קודם כל לטהרתן ושמירת צניעותן הבסיסית של הבנות עצמן, ללא קשר לרמתן הדתית. שנית, מבחינת הכשלת החיילים והחיילות. צר לי לומר שהמצב הנוכחי דומה למדרש חז"ל, המובא בפירוש רש"י, על הפסוק בפרשת כי תשא: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב". ופירש שם רש"י: "אלהי זהב – אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו". הוא ממשיך ומביא שם משללמלך שהאכיל והשקה וקישט את בנו וציידו בארנק מלא כסף והעמידו בפתח בית שחוטאים בו, מה יעשה הבן שלא יחטא?!

גם ביחס ליראי ה' שהתרבו בצבא לאחרונה לעומת הדור הקודם פי כמה וכמה – צר לי לומר שביחידות מסוימות, בחור השומר על כללי הצניעות כמעט ואינו יכול לשרת כלל, כגון בחיל הים. גם ביחידות משמר הגבול מצב תערובת המינים ואפשרויות ההתדרדרות לחטא גרוע מאוד, ובתקופה האחרונה גם בחיל התותחנים נוצרה אווירה חמורה בנושא זה.

אציין כי הדברים נכתבים כאן בכאב רב, ולאחר בדיקה ומתוך עדויות של קצינים וחיילים. וכאמור, עתה – בעקבות הבג"צ – המצב עומד להחמיר בכל שדרות צה"ל, ועלינו להיות מודאגים מכך מאוד.

הטשטוש הגובר

יהיו שיאמרו: מה בכך? הכצעקתה? מה נשתנה? תמיד היו בנות בצבא! אולם כשאני נזכר מה היה בשנים שאני וחבריי שירתנו במסגרת ישיבות ההסדר, אני מתעורר להבדל העצום. אז היו פה ושם פקידות, קצינות ת"ש, מדריכות לתחומים מסוימים, אבל לא הייתה אף לוחמת אחת. כך נמשך המצב פחות או יותר במשך עשרות השנים שחלפו, עד לא מזמן.

לאחרונה, מכוח דחיפתם המתמדת של גופים שונים בעלי השפעה מחוץ לצבא, הדוגלים בפמיניזם וברעיונות דומים, ובהשפעת גורמים שונים ומפקדים בכירים בתוך הצבא, מתחזקת והולכת המגמה לטשטש את ההבדל בין איש לאישה במסגרות השרות הצבאי, ולהכניס בהדרגה בנות לכל יחידות השדה.

החיילות עצמן – מהן שקשה להן גופנית ונפשית, מהן הששות לאתגר; הצד השווה שבכולן שהן מזומנות ולעיתים אף נתבעות לשמש כחיילים קרביים לכל דבר, ובכך לאבד במידה רבה את זהותן כנשים, וכאמור הן אף נפגעות בנושא הצניעות ברמות שונות – דבר נורא ואיום. וביחידות הקרביות של צה"ל – שהיינו מצפים שתהיינה ראויות לתואר "הצבא הקדוש" (כך היה מתבטא לעיתים הרצ"י הכהן קוק זצ"ל), על פי מגמת תורתנו הקדושה "והיה מחניך קדוש" – נוצרים תנאים העלולים להביא להידרדרות מוסרית שתחמיר יותר ויותר.

חשוב לי לציין כאן שאינני נכנס במאמרי זה לנושאים כגון: הסיכון להמשך חיי הבנות כאימהות לילדים; הקשיים במהלך השרות; מגבלות היכולות; הורדת הרמה הצבאית, ועוד. למרות שכל הנושאים הללו הינם רלבנטיים מאוד, ולרוב חשיבותם קריטית – אך לא אלו הנושאים שעליהם אני מביע כעת את הכאב הצורב והדאגה הכנה.

קדושת הצבא ושוני המינים

אנתח בס"ד את הנושא משתי בחינות:

דרישת תורת ישראל לכל הזמנים והדורות, המהווה ערך לאומי בסיסי ומקודש, להיות קדושים ופרושים מעריות, במובן הרחב והכולל, כאשר דרישת התורה מתייחסת באופן ייחודי, תקיף וחריף למחנה הצבא: "כִּי ה' אֱ־לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".

פסוקים אלו הינם חלק מפרשה מיוחדת הקובעת את כללי שמירת הקדושה, הטהרה, הדיבור, ישרות הדרך והנקיות במחנה היוצאת למלחמה. פרשה זו נאמרה בפרשת כי תצא למלחמה, ונלמדו ממנה הלכות רבות. אך רוח הדברים היא שיש להיזהר מאוד בעת המלחמה, במיוחד בתחומי הצניעות והדיבור. ובסופה של פרשה זו נאמר הפסוק הנ"ל, בו נאמר בפירוש הנימוק לדרישה זו: הקב"ה מתהלך בקרב המחנה ובעקבות כך אנו מנצחים, ועובדת היותו מתהלך בקרב מחנותינו מותנית בהליכתנו בדרכי הקדושה.

אין ספק כלל ששרות בנות ביחד עם הבנים, הן ביחידות חי"ר לגווניהם, הן ברכבים ממונעים, בטנקים, בתותחנים וכו', הינה תועבה ומסלקת את השכינה. נוסף על עצם העבירות החמורות העלולות להתפתח בקלות רבה בתנאי שדה, הן מסכנות את כל חיילינו, כי הן ח"ו עלולות להביא ש"יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו", כדברי הרמב"ן.

העוצמה האדירה של צה"ל וגבורת המפקדים והחיילים, שאנו מתפעלים מהם ומעריכים אותם ללא גבול, לא הייתה מביאה לניצחון והצלחה, אלמלא קיומם של תנאי הקדושה, ובהיעדרם – ח"ו – "וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".

הציבור כולו, ובמיוחד הדתי לכל גווניו, צריך למצוא כל דרך לביטול שרות הבנות ביחידות הקרביות כלוחמות, מתוך דאגה לא רק לחייל ולחיילת הדתיים והמסורתיים, אלא מתוך חרדה לעתיד כלל ישראל שבכל הדורות היה דגלו דגל הקדושה. והמאבק הציבורי שעלינו להגבירו בנושא הנידון הוא ממש בגדר של פיקוח נפש, ולו רק בגלל איום התורה הנזכר!

המאבק הזה קודם לכל מאבק ציבורי אחר, ובראש המאבק צריכים לעמוד בעוז רבני ישראל ומנהיגי הציבור, גברים ונשים.

על כולנו להרבות בתפילה ובתחנונים לפני בורא עולם, שיסייע בידינו למצוא את הדרכים להיות ראויים שיתקיים בנו "והיה מחניך קדוש", ושהקב"ה ימשיך להתהלך בקרב מחנותינו ולהצילנו ולתת אויבינו ניגפים לפנינו.

עיקרון תורני נצחי קובע שישנם הבדלים מהותיים בין שני המינים, והם מתבטאים בחובות ובתפקודים שונים הבאים לידי ביטוי בכל מסגרות החיים.

יסוד חיים זה נאמר בפסוק קצר בספר דברים: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ־לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה". התרגום על המילים "כְלִי גֶבֶר" הוא "תיקון זיין דגבר". כלומר,"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה" אוסר את ההצטיידות של האישה בכלי הנשק של הגבר. המלבי"ם דייק שצירוף המילים: "כלי" ו"גבר" משמעותו: "כלי גבור מלחמה". כך אנו מוצאים במסכת נזיר (נט, א): "רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? תלמוד לומר: לא יהיה כלי גבר על אשה". ובמסכת קידושין (ב, ב) אמרו: "דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה". ודברים רבים כהנה על פסוק זה מופיעים בדברי חכמים קדמונים ומאוחרים, שאין מקומם במסגרת מצומצמת זו. (אינני נכנס כאן לשימוש אישה בנשק בעת הצורך להגנה עצמית וסביבתית, בביתה, באזור מגוריה וכדומה, ובפרט באזורים הזרועים באויבים, ומן הראוי להיוועץ באישיות רבנית בנושא זה).

מה ומי דוחף אפוא את הבנות לחילות הקרביים?

הסיבה העיקרית היא – עיקרון השוויון בין המינים הדוגל בתפיסה שכולם שווים, ואין כל שוני מהותי באישיותם של בנים ובנות, למעט ההבדלים הביולוגיים. יתר על כן: מתוך ובהמשך לאותה תפיסת עולם מעוותת, מכריזים הדוגלים בכך ואומרים שיש לטשטש את ההבדלים, ולתת לכל אחד ואחת את הזכות לתפקד בדיוק כמו שמתפקד המין השני.

יש לדעת אפוא שעיקרון זה מהפך סדרי בראשית, הורס כל חיי אנוש, ומערער כמעט לחלוטין את המושג המקודש – משפחה, שהוא אבן יסוד בעם היהודי מראשיתו ולנצח.

עם ישראל הבנוי במהותו על התנ"ך והתלמוד, והינו ספוג מסורת עברו הרוחני המפואר, אינו יכול בשום פנים ואופן לחיות על פי רוח רעה זו המשנה את כל אופיו של העם הנבחר, שצריך להיות גם אור לגויים.

ישיבות ההסדר והמכינות

ועד ראשי ישיבות ההסדר הודיע לאחרונה נחרצות לרשויות הצבא, שאם יכניסו בנות ליחידות השריון כלוחמות, לא ישרתו בחורי ישיבות ההסדר בשריון. כמו כן הופיעה בעיתונות רשימת רבנים, ראשי ישיבות גבוהות ציוניות, ראשי ישיבות הסדר וראשי מכינות החותמים לא לפלג את צה"ל, וגם שם מודגשת שורה "הכנסת לוחמות לחיל השריון תגרום לכך שגם בחיל השריון לא ישרתו יותר חיילים דתיים, וצבא העם יהפוך לצבא שבטים".

לעניות דעתי, הייתה זו טעות לנסח כך את הדברים! הבעיה אינה השריון. יש להילחם על כל הקופה, הן מהטעמים הנ"ל, והן משום שפרקטית – השריון אינו נלחם לבדו. כל יחידות השדה מחוברות בשרות מילואים, ואף באימונים בסדיר, במוצבים או בקו החזית. אי אפשר לשרת בצבא כשכולו אינו עונה לרוח "והיה מחניך קדוש". המלחמה על כך היא חיונית, כי, כאמור, חוששים אנו מ"ושב מאחריך".

אחרי הפסיקה של בג"ץ ודברי הרמטכ"ל לאחרונה על התוכנית להכניס בנות לכל יחידות השדה, נראה שעומד להיווצר מצב בו ח"ו בחורים דתיים לא יוכלו לשרת בצבא. ואין כאן רק דאגה לפרטים אלה או אחרים. הכוונה היא שכל החיילים שומרי תורה, שהם חיילים מצוינים ולוחמים מעולים, וראינו במלחמה האחרונה את מסירות הנפש של מאות ואלפים מהם, לצד הלוחמים האחרים מוסרי הנפש, לא יוכלו לקיים את מצוות המלחמה.

(אגב, במצב כזה של תערובת ופריצות וכו' – האם חושב בר דעת כל שהוא שיתגייסו יותר חרדים? אדרבה, גם המעוניינים בכך עקרונית בוודאי ייסוגו).

אל נשקוט, נראה צעדים אחדים קדימה, ונעמול להסיר עוולה זו שאין כדוגמתה כלפי כלל החיילים.

שרות הבנות הדתיות

למזלנו ולשמחתנו, גם כיום בנות דתיות יכולות על פי החוק להצהיר ולהשתחרר מחובת הגיוס, או להחליף את השרות בשנת שרות. אולם מזה למעלה מעשור שמתבצעת רדיפה של ממש אחר הבנות הדתיות־לאומיות שתתגייסנה, בגלל איכותן, ונוצר מצב חמור ומסוכן בו בנות דתיות רבות מתגייסות.

צר לי לומר שגם ביחידות מודיעין וכדומה קיים חשש גדול לירידה ברמת הלכות הצניעות.אגב אציין שגם בשרות לאומי יש סיכונים רוחניים לא מעטים, אך שבעתיים מסוכן השרות של בנותינו בצבא. גם אם בנות מסוימות תספרנה בכנות שהן שמורות ואכן הן דוברות אמת, הרי בגלל שבסך הכל הסיכון עצום, ולצערנו העמוק רבות נפלו ונופלות ברמות שונות, יש לשלול כל שרות בנות (דתיות) בצבא.

להחזיר עטרה ליושנה

אל תאמרו לי: למה לך הכותב להיות מהצועקים ואינם נענים?! כי בוודאי כל מאמר, ובמיוחד כשנובע מלב אוהב, ובפרט כשהכותב הינו אישיות רבנית ותיקה ובוגר צבא – יש לו השפעה, ואף אם אינה רחבה, אולי לטווח ארוך יהיה ערך רב יותר לדברים.

חבל שבמשך השנים עמדת רבני הציונות הדתית לא נשארה נחרצת כמו שהייתה עד לפני כחמישים ואפילו ארבעים שנה. היינו צריכים לצאת כאיש אחד בלב אחד נגד שרות בנות בצבא, ולא לגמגם ולתת פתחון פה להיתר ההולך ומתרחב.

עלינו להחזיר עטרה ליושנה, ותוך כדי התנגדותנו הנחרצת לשרות הבנות בכל המסגרות הצבאיות, עלינו – הרבנים שבכל אתר ובכל גיל, וכמובן גם כל מחנכי האולפנות והתיכונים – לחזק את השמירה על הבנות במסגרות שנת שרות (ובראש ובראשונה: לבטל חלק מהאפשריות המגוונות בשנת שרות הדומות מאוד לשרות בצבא, כגון במשטרה ועוד), וחובה לדאוג להתנות את השרות הלאומי, כבעבר, שבכל אתר ואתר תהיינה רבניות הממונות על הבנות, המעשירות אותן בהווי של קדושה, שיעורי תורה וכו', ושתהיינה מחוברות לבתים של תורה. ואז, כולי האי ואולי, נוכל להיות רגועים במסגרות שנת שרות.

כמובן, כל זה צריך להתחיל בחינוך באולפנות והתיכונים התורניים כבר מעת הכניסה אליהם, ולא רק בשלהי כתה י"א. אז, לרוב, כבר מאוחר מדי.

הבה נחרוט על לבנו ועל דגלנו את הפסוק: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹקיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

הרב יהושע כ"ץ שליט"א

שמע ושמו"ת

 האם בשבוע שחל בו פרשת ק"ש, אפשר לצאת ידי חובת שנים מקרא בקריאת שמע שבתוך התפילה?

שאלת כ"ק אד"ש

להגיע לשורש השורשים

מצד שורש השורשים, אור אין סוף במילואו, אין מקום לשום נמנע, אפילו אותן הנמנעות המוחלטות, הבנויות על יסוד חוקי הזמן והמקום, כמו התהפכות עבר לעתיד, וחלק לכל, או גם עבר מאוחר לעתיד, וחלק גדול מהכל, קו אלכסון של מרובע שוה או קצר מקו הישר, כל אלה הן מניעות מוכרחות רק בחוג הזמן והמקום, שהם מכוננים בכונניות של מצר והגבלה של הרשימו שהתגלתה רק אחרי העלמת אור אין סוף מכל אותו השטח, כלומר אותו הסיגול העתיד שכללי כללים של הכשרות עולמים בו עלולים להיות מכוללים ובנויים. כשמתעלים ממעל לראשית ואחרית, ממעל לזמן ומקום, אין מניעה, אמנם אין גם שפה ולשון, דיבור והגיון, שאלה וערך, על כן אפילו זאת המניעה המוחלטה של הוות אלוה כמותו, או חדלון הויית עצמו, אינם דברים של מבטא כלל, כי אין למעלה מכל הערך שממנו לקוח כל אוצר הביטוי הרוחני שלנו שום תיאור, לא למציאות ולא לחדלון, לא לערך ולא לדימוי, לא לשיווי ולא לבלתי שיווי. 

אמנם עדים אנו שכל האי אפשרות התאורית הזאת, היא רק מפני החוזק והעוצם, מפני הישות העליונה מכל ישות, מתוארה או בלתי מתוארה. והראיה, שרק אחרי החלשות שרבות, אחרי העלמים מרובים וצמצומים עצומים ומרובבים, מותחלים הם הערכים להגלות, הערכים של בלתי ערך בתחילה, אין ערוך אליך, ואחר כך הערכים הממשילים ומשוים בדמיונות ומשלים, בכחן של נביאים הגדול לדמות צורה ליוצרה. ביסוד הרשימו, מקום התוהו העשוי, האין הנוצר, האפס הנברא, והבוהו הנאצל, שם הוכן יסוד המניעה המגבילה של הנמנעות, שיצאו ונתגלו לפנינו בצורות הנמנעות ההנדסיות, המספריות והגיאומטריות היסודיות. והנשמה המחיה אותם היא רוח אלהים חיים, בגבורת קודש קדשים, ממעל לכל הופעת הכשרת עולמי עולמים. כי הוא אמר ויהי, וצוה ונבראו, חי עולמים, טהור עינים. לפי עוצם הטוהר המתגלה בעולם, מתגלה הדר היכולת המתנוצץ ממקור החיים העליונים, מגדולת הגבורה האין סופית, המעוטרה בזיו השלמות של כל אור ויפעה, של כל קודש קדשי קדשים וחמדת עדני עדנים, של כל רוממות אידיאלי אידיאלים ופארי מגמות רמות ונשאות, המתנשא מימות עולם. נמצא בשורש הכל, מעולם, ממעל לכל עולמים, הכל כבר עשוי, בנוי ומשוכלל. 

וזהו סוד היכולת הבלתי מוגבלה, הנותנת קיום ועמדה לכל יש, והמבטיחה את התקומה הנצחית לעצת עליון, עצת ד' היא תקום. וכאשר הנמנעות המוחלטות גם הן הוחקו ונעשו, הננו מתיחסים אליהם ביחס הראוי לכבוד של מעשי ד' יוצר כל, ומכניסים אנו אותן בתוך האריגה הכללית של מחשבות הקודש. מיסוד הנמנעות הוחק הטבע הרוחני והגשמי עם כל חוקיו, מסיבותיו ועלילותיו. והננו מקשרים בזה את השמים ואת הארץ, את הגויה והרוח, את הרעיון והמפעל, את הדליגה והאיטיות, את ההתפתחות והפתאומיות, באגודה מחוטבה. ומראשית ועד אחרית, אור בהיר זרוח, אור קודש זרוע, והנס והטבע מאוחדים. ורוח ד' זרחה על הרמב"ם בהקימו את יסוד האמונה מאוגד עם שורש החידוש הגמור והמוחלט, ועם זה את הדרך של המדע המוביל אל ההכרה האלהית, על יסוד הקדמות, שהוא יסוד נופל תיכף בהזרחת אור האמונה, הבא ומופיע מיד אחרי ההברקה המדעית המקפת. אמנם הקדמות השפלה, העכורה, היונית, אינה כי אם דמיון חלש וכוזב, המאוגד עם הכסל והרשע הבהמי החיצוני, המתגבר על האדם הילד ההולך ותר אחרי עיניו, ואין מכניסים מי רגלים בעזרה. אבל בשורש שרשו, שמשם יש נטית השכל בהתבודדותו אליו, הוא נובע מהמציאות המוחלטה העליונה מכל, הבלתי מותנה, הבלתי סופית, השוללת כל שלילות ומצרים, ומעדרת כל העדרים. ורק כדי להכין תבל מתואר ומוגבל, שהשלילה עם החיוב פועלים פעולתם בקרבו, ועושים את תפקידם לשכלולו, קדם ההעדר העשוי, הצמצום המתוה את הרשימה הקדומה, שנתן יסוד החידוש בגילויו, והכין את העולם המתואר, שהוא כלי לקבלת אור חיי האמונה, שפעת החידוש, כבוד ד', שמו וזכר קדשו, שם שם ד' צבאות אדון כל הארץ, הזורח בארון עוזו, יושב הכרובים הופיעה. והמהלך העליון הזה מקדש את הטבע כולו, ומכשיר את החיים לאור הניסים וכל הנפלאות כולם, מאחד את העולמים הנצחיים עם הזמניים, ומקדש את חיי הארץ בקדושת חיי שמים, מחבר את העדנים העליונים והתחתונים, גניהם ונהרותיהם, עציהם ופרים, וכל טובם וכל עבודתם ושמירתם, ומגלה אורו של משיח הקדום לעולם. ואתה בית לחם אפרתה, צעיר להיות באלפי יהודה, ממך לי יצא להיות מושל בישראל ומוצאותיו מקדם מימי עולם. לכן יתנם עד עת יולדה ילדה, ויתר אחיו ישובון על בני ישראל. ועמד ורעה בעז ד', בגאון שם ד' אלהיו, וישבו כי עתה יגדל עד אפסי ארץ. והיה זה שלום, אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו, והקמונו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם. ורעו את ארץ אשור בחרב ואת ארץ נמרוד בפתחיה, והציל מאשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בגבולנו. והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ד', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם.