האשליה שבכפייה והאמת שמאחורי עולם התורה

יש משהו אנכרוניסטי, ואולי אף מתנשא, במסע ה"התעוררות" של קבוצות שובע מרמת השרון והרצליה, המבקשות להלביש את הציבור החרדי במדים בתואנות של "שוויון". הרצון לכפות, לאנוס אוכלוסייה שלמה שכל הווייתה, אמונתה ואורח חייה עומדים בסתירה מוחלטת למבנה הצבאי ולתרבותו, הוא מעשה שאינו רק אנטי-דמוקרטי בעליל, אלא מנותק לחלוטין מהמציאות הישראלית ומהבנת המהות היהודית.

הקלישאה השחוקה של "אפליה בין דם לדם", שבה מנפנפים המפגינים, מתעלמת משתי עובדות יסוד: ראשית, בחברה דמוקרטית אמיתית, זכויות האזרח אינן מותנות בביצוע מטלה כזו או אחרת, וחובותיו של אדם חייבות לעלות בקנה אחד עם השקפת עולמו ומצפונה של קהילתו. שנית, הניסיון לצייר את בני הישיבות כ"משתמטים" מתעלם מהתפיסה היהודית העתיקה, הרואה בלימוד התורה את "כיפת הברזל" הרוחנית של העם היהודי.

כדי שהציבור החרדי ישתלב במערכת הצבאית, צריכה להתרחש אחת משתי אפשרויות: או שהחרדים יוותרו על זהותם, על קדושת מחניהם ועל מסורת הדורות שלהם – דרישה שהיא בגדר התאבדות תרבותית ואינה קבילה בשום משטר חופשי; או שהצבא ישנה את פניו מן הקצה אל הקצה כדי להתאים את עצמו להלכה ולערכי התורה – דבר שהמערכת הצבאית והחילונית אינה מעוניינת בו ואינה מסוגלת לבצע. [עפ"י דברי חנה קים בעתון הארץ]

ולהרחיב:

1. הנימוק המהותי: "תורה מגנא ומצלא" (התורה מגינה ומצילה)

התפיסה התורנית אינה רואה בלימוד התורה "פריבילגיה" או "תחביב", אלא חובה קיומית להמשכיות העם היהודי. לומד התורה הוא חייל בחיל הרוחני של האומה. ללא הלימוד, אין זכות קיום רוחנית (ואף פיזית) לעם בארצו. לכן, הטיעון של "חוסר שוויון בנטל" הוא אי-הבנה של הנטל האמיתי – שימור הגחלת היהודית.

2. הנימוק הדמוקרטי-ליברלי: חופש הדת והמצפון

גם אם נניח לרגע בצד את הטיעון הדתי, מנקודת מבט דמוקרטית, לא ניתן לכפות על מיעוט מובהק אורח חיים שנוגד את מצפונו. הצבא בישראל אינו רק גוף ביטחוני, הוא "כור היתוך" חילוני שמטרתו המוצהרת היא עיצוב הישראלי החדש. דרישה מחרדי להיכנס לכור היתוך שנועד למחוק את זהותו היא מעשה דורסני שסותר ערכים של פלורליזם וסובלנות.

3. הנימוק המעשי: "הצבא אינו ערוך ואינו מתאים"

הצבא המודרני, שמשלב בתוכו תרבות מערבית ליברלית, ערבוב מגדרי וסביבה חילונית מובהקת, מהווה סכנה רוחנית עבור הצעיר החרדי. בניית "גטאות" חרדיים בתוך הצבא (כדי לאפשר שמירה על אורח החיים) היא פרויקט יקר, מסורבל ולעיתים קרובות נתקל בהתנגדות מצד ארגוני נשים וגורמים ליברליים בצבא עצמו. לכן, כפי שציינה קים, האפשרות הזו פשוט "אינה כדאית".

4. הנימוק החברתי: תרומה חלופית

החברה החרדית מפעילה רשת עצומה של גופי חסד (זק"א, יד שרה, איחוד הצלה ועוד) התורמים לחברה הישראלית כולה ללא הבדל דת וגזע. הציבור החרדי מרגיש שהניסיון לצמצם את המושג "תרומה למדינה" אך ורק לשירות צבאי הוא עוול היסטורי והתעלמות מהעשייה החברתית הכבירה שלו.

5. הנימוק ההיסטורי: שמירת הגחלת

בכל שנות הגלות, מה שהחזיק את העם היהודי היה לימוד התורה. הניסיון של "התעוררות" או קבוצות דומות לשבור את המבנה הזה לטובת מודל של "צבא העם" (שגם הוא הולך ומתפורר בחברה החילונית לכיוון של צבא מקצועי) נתפס כטעות אסטרטגית שתפגע בדנ"א היהודי לטווח ארוך.

האם המקפידים על "מצה שרויה" (גברוכטס) יכולים להצטרף לזימון עם אלו שאינם מקפידים?

 מוצאי יום טוב ראשון של סוכות, תשל"ט, ברוקלין.

לכבוד ידידי היקר והנכבד, הרב אברהם דוד סטרעגובסקי שליט"א.

שלום וברכה וידידות נאמנה,

בתשובה לשאלתך: האם אנשים המקפידים לאכול רק "מצה שמורה" (משעת קצירה) ונמנעים מאכילת מצה שרויה ("גברוכטס"), יכולים להצטרף לזימון כאשר הם סועדים סביב שולחן אחד עם אנשים שאינם נוהגים בחומרות אלו?

לעניות דעתי, התשובה היא חיובית. המקורות (כמו התוספות והמאירי במסכת ברכות) דנים במקרים דומים, למשל: כהן האוכל תרומה יכול להצטרף לזימון עם מי שאוכל חולין, כיוון שהכהן יכול עקרונית לאכול גם מהחולין. כך גם במקרה של אנשים שנדרו שלא ליהנות זה מנכסיו של זה – אם אחד מהם יכול מבחינה הלכתית לאכול מהאוכל של השני, הם מצטרפים לזימון.

כבר כתבתי במקום אחר, שכל עוד צד אחד יכול לאכול עם האחרים, הם יכולים לזמן יחד, גם אם הצד השני אינו יכול לאכול מהאוכל שלו. כך פסק גם ה"רנ"ז" לגבי מי שאוכל "פת עכו"ם" (לחם של גויים) המצטרף למי שנמנע מכך. (לעיון נוסף ניתן לראות בשולחן ערוך אורח חיים סימנים קצ"ו-קצ"ז ובמשנה ברורה שם).

מכאן עולה בבירור: מכיוון שצד אחד יכול להצטרף לשני, ניתן לערוך זימון. קל וחומר במקרה שלנו, שבו ההימנעות ממצה שרויה היא חומרה בלבד ולא איסור מעיקר הדין.

מפאת קוצר הזמן לא אוכל להאריך יותר כעת, ועימך הסליחה.

אני מסיים בברכת שנה טובה ומבורכת. כפי שנאמר, "אדם נידון בכל יום", ולכן אנו זקוקים תמיד לרחמים מרובים. יהי רצון שנזכה לבשר ולהתבשר בבשורות טובות כל הימים, כמשאלת לבך וכמשאלת לבי, החותם בידידות ובנפש חפצה,

הגרא"ק זצ"ל

 אותה שעה נשק בו הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקת-פה והי' הקב"ה בוכה: מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און (מדרש רבה דברים). מי יקום לי עם מרעים להוכיחם לשמי (רש"י סוטה י"ג).

חכם שמת אין לו תמורתו. מה מאד אנו מרגישים היום עמוק עמוק בלבנו את מרירות אמיתותו של מאמר חז"ל זה. בזמנים אחרים, בשנים קדמוניות, כשחכם נסתלק והלך לעולמו, עלולים היינו אולי לדמות בנפשנו שחכם זה או אחר ימלא את החלל, שנתהווה באבדן הגדול. אבל בדורנו אנו, הדור־היתום, רבי אהרן הוא שהי' האחד והיחידי, והרגשת יתמותנו שנתחוללה בהסתלקותו היא כל כך גדולה ונוראה, שאין אפילו להעלות על הדעת ולחשוב אפילו בטעות שהוא השאיר אחריו מישהו שיכול למלא את מקומו ומעשיו.

"חכם שמת הכל קרוביו". בימינו נשתבשה בהרבה עצם תפישת צורתו האמיתית של החכם האמיתי. ברם רבי אהרן בכל הווייתו היווה את דמותו וצלמו של החכם התורני הראשוני והקדמון. הוא היווה שיא מיזוג כל המעלות שמנו בחכם־הדור, בנשיא־הדור, בגדול־הדור וכולנו מחוייבים היינו להיות כפופים לפניו. וכשנסתלק רבי אהרן בוודאי שכלנו קרוביו וחייבים בקריעה.

רבי אהרן הי' היחיד־השריד של הדור שעבר. וכשלקח אלוקים מאתנו בחורבן האחרון את כל גדולי ראשי הישיבות, השאיר לנו

השם לפליטה את האחד רבי אהרן, בכדי שידגים לנו בגאונותו ובצדקותו את הדוגמה העילאית של מסירות נפש עבור תורת השם; דוגמה ודמות של ראש ישיבה בכל אפיו וצביונו הראשוני.

בלעדי רבי אהרן לא היינו יודעים מה הן אוצרות התבונה והגבורה המעצבות דמות: ראש־ישיבה. לכן השאיר לנו רבי אהרן בכדי להראות כמה עוצם ושפעת הכוחות הרוחניים דרושים בכדי להיות: ראש ישיבה.

רבי אהרן לא השתייך כלל לדור שלנו. לכשעצמו הי' כולו נתון בספירת הגאונים הקדמונים. מוחו הגאוני לא הי' הולם ומתאים לריקות של עולמנו אנו. ברם מתהלך הי' בינינו בתור תובע של דור שעבר ובתור סמל לדורות הבאים.

כשנסתלק החפץ־חיים נשאר הרבי מגור. כשהלך מאתנו רבי חיים עוזר נשאר החזון איש. כשהחזון איש עזבנו נשאר הרב מבריסק. ואחרי הבריסקאי נשאר לנו אחד יחיד רבי אהרן. וכל עוד שרבי אהרן חי הוא היווה הממשיך הנאמן של הגדולים שקדמוהו. הוא שקבל ונחל את כוחותיהם וקיים את רוחם.

וכשהלך רבי אהרן לא נשאר לנו עוד אחד. ובפטירתו נעלם וגנוז אבידות־רוחם של הגדולים הקודמים.

בפטירתו של רבי אהרן אבד לו לעולם־התורה המשפיע ביותר בדורנו. והשפעתו הלא, לא הצטמצמה לדלת אמות של חוגו הצר. דבריו הי' חודרים וחותריס לחוגים רחבים ורחוקים לכל אתר ואתר. בכל אשר יפנו היו שואלים אלו לאלו. מה אומר רבי אהרן ועוד יותר: מה יאמר רבי אהרן לכך, הבה נא ונשמיע את חוות־דעתו של רבי אהרן.

ומנין עוצם השפעתו כזה?

לא הי' לו מאחורי גבו שום כח כובש שיטיל את מרותו על הכל, לא נשא על שכמו שום משרה רשמית או מנהיגות־קהלה שתכריז על גדולתו. העתונות לא הכריזה עליו ושום מפלגה פוליטית גדולה לא הפיצה ברבים אגדות מקסימות ומגזימות על גודל אישיותו. ולמרות זה השפעתו גדלה מיום ליום. אם־כן מנין כח־השפעה כזו?

והתשובה היא: תופעה נפלאה זו מעידה לנו עדות־נאמנה שכח התורה הטהור הוא הוא חולש על הכל. והיות שהרחוב היהודי, הקרובים והרחוקים, הרגישו בתת־הרגשתם שתורתו של רבי אהרן כולה טוהר וקודש וכולה לשם שמים, לכן נכנעו לפניו והאזינו לדבריו. כי כח אחר מבלעדי כח התורה לא הכיל בקרבו רבי אהרן וכל צדי דרכיו היו נובעים בקווי ישר ממקור התורה הזך.

השפעתו של רבי אהרן חרגה והשתרעה מחוץ לכתלי ישיבתו שלו. ורוחו של רבי אהרן חדרה לכל הישיבות. הגר"א מווילנא כותב: שבכל דור ודור, ניצוצו של משה רבינו שוכן ביחיד אחד שבדור, ואור תורתו של אותו היחיד מקרין ומשפיע ללבות כל התלמידי חכמים שבדור. ותורתו של רבי אהרן, השקפתו והלך רוחו השתכנו בכל ירכתי עולם התורה שבאמריקה.

עד בואו של רבי אהרן לאמריקה יודעים היו רק על ערך ומעלת התורה, אבל לא על גדלות התורה. רבי אהרן הכניס לאמריקה את המושג: גדלות התורה.

ולכן לא אפריז אם אומר שהוא שהטיל רוח־מרד בעולם־התורה האמריקאי. הוא שטען ושתבע לאידיאליזם־התורני; לא לדיפלומות ולתעודת־רבנות כי אם לתורה לשמה. ואלפי אברכים נתגייסו ונחלצו לחיי דלת־אמות של ההלכה.

זה מאות בשנים שלא ראינו מסירות־נפש לתורה שכזו ואפילו בפולין ובהונגריה לא ראינו מסירות נפשית כזו. בני נוער רעננים מוותרים על חיי עונג ורווחים גשמיים, ומחפשים את סיפוק נפשם למילוי תשוקתם הרוחנית בהתמסרות לחיי־תורה. ורבי אהרן הלא הוא שהלהיב את לבות הנוער והכניסם לכתלי בית המדרש.

ועכשיו כשנסתלק רבי אהרן, מי יהלום פעם בשולחן הגבוה שכל הלבבות יחרדו? רבי אהרן הלא הי' הבלתי נכנע והבלתי־גמיש, המשפיע והבלתי מושפע והמשמיע בגלוי את דעת התורה. במקום שאחרים היו רוצים להשמיע והיו שותקים ונמנעים קס רבי אהרן הרעיד בקולו והזהיר מפני סכנה המרחפת. רבי אהרן הי' היחיד בדורו, האי־שתקן. ומפני הכשתו בשלחן היו יראים עד מאד.

נסתלק רבי אהרן ואין לנו מי שיהלום ואשר בהלמותו ירגישו שאין זאת הלמות־היד על השלחן בלבד, כי אם הלמות דופק הלב והנשמה.

והי' הקב"ה בוכה: מי יקום לי. ובכל מקום שנכתב לי זה לשמי. (עי' רש"י תרומה) הקב"ה בוכה וסופד על פטירתו של משה. כי לא יהי' מי שיוכיח את ישראל לשמי, לשם שמים. ומול דברי תוכחתו של רבי אהרן מי יקום. כי דברי תוכחתו, תביעותיו ודרישותיו נאמרו בכוונות טהורות, כי רק כבוד שמים שימש יסוד לכל מעשיו הכבירים ושום כוונות ופניות אחרות לא שלטו בו כלל וכלל.

* * *

כבר חלפה שנה שלימה מאותו יום המר והנמהר של פטירתו, ועד היום נשארה כורסתו מרוקנת. יחיד, שני כמותו שיוכל למלאות מקומו טרם הופיע. את ה"בא השמש" כולנו ראינו אבל לה"ויזרח השמש" טרם זכינו. ולכן עמוק וטרי כל כך הכאב.

לו זכינו ורבי אהרן הי' עוד חי ומתהלך בינינו, בוודאי שעסקנות שבנו היתה ספוגה הרבה יותר אידיאליות ויותר מעוטרת בגנון של שם־שמים. ואם שמרגישים אנו בהיעדרו תוך מעשים שצריכים היו להיעשות ולא נעשו, הרי ביתר שאת מרגישים אנו את הסתלקותו אגב טיב המעשים שכן נעשו. כי לו חי הי' ר' אהרן, מובטחני, שכמה מן המעשים שנעשו לא היו נעשים. ומה שנעשה נעשה לרגלי העובדא שר' אהרן איננו אתנו עוד יותר. וכשנסתלק ר' אהרן פג הרבה מן המורא והפחד ונתבצעו בעולם החרדי־הדתי כמה מעשים שלא היו צריכים, הן באמריקה והן בארץ־ישראל.

וכמובן שאין כאן המקום והצורך לפרט את כל המעשים אשר נעשו ואשר לא ייתכנו להיעשות. אלה הפעילים במערכות החיים הדתיים והתורניים והיודעים את כל המתרחש שם, אלה יודעים שלו חי הי' ר' אהרן בינינו כי אז אחרת לגמרי היו הפעולות שהופעלו. והמבין יבין.

רבי אהרן לא הי' צריך כלל להזהירנו בפיו ולאמור: כזאת אל תעשו. כי עצם קיומו והילוכו בתוכנו הי' פועל באופן אינסטינקטיבי־טבעי על מהלך מחשבותינו ומגמותינו. חייו חייבו אותו וריסנו אותנו, והזהירו אותנו מלהיסחף אחרי סטייה כל שהיא מדעת התורה.

כי גדול הי' רבי אהרן בגלל היותו קנינו של כל כלל ישראל. שייך הי' לכל אחד מאתנו, וכל דאגותיו ומשימותיו היו משתרעות בהיקף מאד רחב. ר' אהרן הגדול לא הי' שייך אך ורק ל"ישיבתו" הוא. בכל מקום תורה היתה אחוזתו. רבי אהרן לא היה שייך רק למשפחתו הוא, כל יהודי ויהודי היווה חלק מהווייתו.

בפי ויחי מצינו: וישבע יוסף את בני ישראל וגו'. למה זה — שואל המשך חכמה — השביע יוסף את בני ישראל ולא את בניו שלו. התירוץ הוא — לדעתי — מנהיג הדור, גדול הדור הוא לא קנינו של היחיד אף לא של משפחתו. גדול הדור שחי את חייו של כל דורו ושואף להעלאתו ולתיקונו של הדור, שייך הוא לכל כלל ישראל. וכשיש לו ליוסף, מנהיג הדור, בקשה הריהו פונה לא לבניו הפרטיים שלו כי אם לבני ישראל, שעבורם הקריב כל חייו.

ור' אהרן מסר נפשו על הכלל ישראל. לא התבדל בתוך ד' אמות של הלכה, כי אם עמוד עמד על המשמר ושאוף שאף לנטוע ולהחדיר את ד' אמות של הלכה לתוך הכלל ישראל, ובכל מקום בואו והופעתו הי' מביא אתו את הדלת־אמות של ההלכה. ולכן הוא נחשב ל"אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". הוא לא השתייך רק לבניו בלבד, לישיבתו בלבד, כי אם לכלל ישראל, שהי' נהנה ומתבשם מזיוו תורתו, יראתו וקדושתו.

ואם שר' אהרן שייך הי' לכלל ישראל הרי כל אחד ואחד בחינת שותף לירושתו הרוחנית ומוטלת איפה החובה על כל אחד ואחד לשמור את משמרת הקודש, את אוצרות התורה שר' אהרן השאיר.

דוד המלך בקינתו על שאול ויהונתן אמר: איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה. והכי בהסתלקות הגבורים מתעלמים גם כלי המלחמה. הלא ייתכן שהגבורים נופלים והכלי זיין נשאר. ברם יש והכלי־זיין זהו האיש בעצמו, הוא הוא הגבור והוא הוא הכלי זיין. וכשהי' רבי אהרן אתנו הרי הוא בעצם קיומו והתהלכו בינינו הי' מהווה את הנשק־העצום ביותר. עצם קיומו והרגשת נוכחותו בינינו יצרה הרגשת הגנה והתחסנות.

ובהסתלק רבי אהרן ניטל ממנו הגבור והנשק גם יחד. ולכך כן הסתלקותו מחרידתנו כל כך.

* * *

כשלושים אלף איש באו לחלוק את הכבוד האחרון. זוהי הפעם הראשונה בקורות היהדות האמריקאית שעדה גדולה כזו תבוא ללוי'. כי רבי אהרן באשיותו, אישות זכה וספירית, רומם התורה וגם בפטירתו הביא אתו הפגנה גדולה לכבוד התורה. כי מה זה שהסב לשלושים אלפים איש מישראל לעמוד דום ובעינים דומעות שעות שלימות אם לא העדרת והיקר לתורה ולנושאיה. ואותה תמונה מרהיבה חשפה לנו את צורתה הרוחנית של היהדות האמריקאית הדתית, והעידה שקיים באמריקה קבוץ גדול של יהודים שכבוד התורה יקר ועמוק אצלם עד מאד.

[הגרש"א זצ"ל]

* * *

Words Are Powerful

The words that come out of our mouth can be so dangerously powerful.

I learned this from a woman who survived Auschwitz. She is one of the rare survivors.

A girl went to Auschwitz when she was just 15 years old, and her brother was eight, and their parents were lost.

“We were in the train going to Auschwitz,” she told me. “And I looked down and saw my brother’s shoes were missing.

And I said, ‘Why are you so stupid ? Can’t you keep your things together for goodness’ sake?’ ”

The way an elder sister might speak to a younger brother.”

…

Unfortunately, it was the last thing she ever said to him, because she never saw him again.

He did not survive.

“I walked out of Auschwitz into life and I made a vow."

”I will never say anything that couldn’t stand as the last thing I ever say.”

דוד רזיאל הי"ד

 איך מעלימים אדם שהציל עשרות אלפי יהודים, הקים אימפריה מחתרתית והרעיד את הבריטים? פשוט מאוד: מפסיקים לדבר עליו. 🤫

מישהו דאג שלא תכירו את דוד רזיאל האמיתי, ואני שילמתי מחיר כבד כדי לחשוף למה.

בתמונה הרשמית של דוד רזיאל מפקד האצ"ל, זו שנמצאת בויקיפדיה (ואביא בתגובה הראשונה), נראה לוחם גיבור ו... גלוי ראש. כך גם בבול הרשמי שהנפיקה לזכרו מדינת ישראל, הוא נראה כך.

עכשיו, תנו לי לגלות לכם סוד קטן שהממסד ההיסטורי פשוט העדיף שתשכחו: דוד רזיאל, האיש שהרעיד את האימפריה הבריטית, היה אדם שומר מצוות שהקפיד להתפלל מדי יום מנחה-מעריב במניין. לראשו הייתה תמיד כיפה או כובע קסקט. 

בהיותו מפקד האצ"ל, בימים הקשים של המלחמה נגד האויב, בכל פעם שהתלבט כיצד לנהוג היה יורד לכותל המערבי ומתפלל לבוראו. בדקות הפנויות שהיו לו - בין פעולה לפעולה - היה פותח ספר ולומד תורה.

לאחר שנהרג בפעולת קומנדו בעיראק, פתחו חבריו את מזוודתו האישית. הם השתוממו לראות שלא היו בה כלי נשק, אלא כרך משניות, חומש וסידור. הוא יצא לקרב חמוש באמונה יוקדת ועטוף במסורת הדורות.

את כל הדבר הזה מחקו מספרי ההיסטוריה שלומדים בבתי הספר. אז איך אני יודע את זה? כי במשך כמה שנים ערכתי מסע בלשי בעקבות דוד רזיאל, וגיליתי את דמותו האמיתית, זו שהוסתרה מעינינו.

כשהתחלתי את התחקיר לספרי "בכוח וברוח" על חייו של רזיאל, גיליתי קשר שתיקה בלתי נתפס. מפקד שסחף אחריו אלפים, שהציל את היישוב היהודי בארץ כשעצר את הנאצים בעיראק (שם נפל), ושניהל את עליית 'אף על פי' שהביאה לחופי הארץ למעלה מ-17,300 עולים יהודים – פשוט נעלם מדפי ההיסטוריה. בבתי הספר לא לומדים עליו. באזכרה השנתית שלו נוכחים קומץ אנשים בעיקר מבני משפחתו וידידי המשפחה. בוויקיפדיה אין זכר למפעל ההעפלה האדיר שלו, ופעולותיו מוצגות באור דל, לעיתים מעוות.

היה מי שסיפר לי שרזיאל - שחי בחשאיות מוחלטת - שרף את כל תמונותיו במו ידיו, כדי שהבריטים לא יצליחו למצוא את עקבותיו. אחרים הזהירו אותי שאין חומר, ואין מה לחקור.

אבל אני סירבתי לוותר.

כיתתי את רגליי ברחבי הארץ ונברתי בארכיונים מאובקים, קראתי עיתוני מחתרת נדירים שנדפסו בסתר, ואפילו פענחתי מאמרים מוצפנים שפורסמו בעילום שם מאימת הבולשת הבריטית. ויום אחד, באחד הארכיונים הנידחים, מצאתי את האוצר, שנחשב עד אז לאבוד. 

היה זה אלבום ישן, חסר כריכה, ובו עשרות תמונות שצילם דוד רזיאל במצלמה שקיבל לבר המצווה. כל תמונה מספרת על אירוע אחר בחייו. ולצד כל תמונה, בכתב ידו של רזיאל – התאריכים המדוייקים וציוני המקומות! 

אוצר היסטורי! 

אז הוא לא שרף שום אלבום. ההיסטוריה פשוט חיכתה שמישהו יבוא לחפש אותה... 

בהמשך מצאתי מחברת פיזיקה שלו, כתלמיד בבית הספר, אבל בתוכה לא היו נוסחאות מדעיות אלא סיפור גבורה פרי עטו. פרסמתי אותו לראשונה בספר החדש.

ובמקום אחר מצאתי את תמונתו של רזיאל כתינוק בן חצי שנה, כשהוא לבוש בבגדים של תינוקת - נגד עין הרע... מתברר כי כבר מגיל צעיר הוא התחפש והסתתר...

ערב אחד פגשתי בבית הכנסת השכונתי יהודי בן קרוב ל-100. שאלתי אותו אם הוא הכיר במקרה את רזיאל. "בוודאי!" הוא ענה לי בחיוך. "שוחחתי אתו על ענייני המחתרת!". הוא סיפר לי איך פגש מדי יום את רזיאל, מפקד האצ"ל, בבית הכנסת. הוא שיתף אותי בשיחות הסודיות שהיו ביניהם. זה האדם האחרון עלי אדמות שחי עמנו כיום וזוכר את רזיאל. 

מכל החומרים הרבים שאספתי בעמל רב, נולד הספר "בכוח וברוח", המכיל את כל סיפור חייו של דוד רזיאל, לצד עשרות מאמרים שכתב (חלקם מתפרסמים לראשונה) וכן עשרות מאמרים בשבחו, פרי עטם של חבריו ומעריציו, בהם מנחם בגין, ר' אריה לוין, ועוד. בסוף הספר הבאתי את כל התמונות שלו, המקימות את דמותו לתחייה. 

כשהספר ירד לדפוס, אחרי שנים של השקעת דם, יזע, ולא מעט ממון – הייתי בטוח שהממסד, הגופים הרשמיים, הספריות, הארכיונים, החוקרים, או לפחות המעגלים שקשורים לדוד רזיאל, ישמחו לשמוע על הספר, ויבקשו להשיג אותו.

חשבתי לתומי שהם ירצו לגלות את האמת על הגיבור הזה, שהקדיש את חייו למען עם ישראל וארץ ישראל, ואף נהרג באחת הפעולות ההרואיות עליהן פיקד - כשעצר את הנאצים מלהגיע לארץ ישראל.

אבל במקום זה, נתקלתי בחומה של שתיקה. התעלמות מוחלטת. לא קיבלתי מהם אפילו מילה של תודה. 

האנשים שהכי מזוהים עם דוד רזיאל לא יצרו איתי קשר עד היום, ולא הביעו שום עניין בספר שלי, או במחקר המקיף שערכתי. כאילו זה לא נוגע אליהם... 

יש רגעים שבהם אתה מרגיש שאתה נלחם לבד מול מפלצת האדישות, מול זיכרון לאומי סלקטיבי שבוחר את הגיבורים שלו לפי אינטרסים פוליטיים קטנוניים.

אני מודה: היו לי רגעים קשים של ייאוש. כמעט נשברתי.

אבל אז חזרתי למסמך אחד מצמרר שמצאתי בארכיון של רזיאל, שהזכיר לי למה אסור לי להישבר.

זהו דף דק, מודפס במכונת כתיבה, ובו שיר שכתבה חנה שפיצר, מייסדת בית הספר שפיצר בירושלים. 

היא כתבה אותו על אדם קרוב לה שנהרג, אבל בגלל הצנזורה הבריטית, היה אסור לה אפילו להזכיר את שמו. 

אבל מיד כשהתחלתי לקרוא את השיר הבנתי על מי מדובר: על החתן שלה – דוד רזיאל!

בתה שושנה הייתה נשואה לו, וכל כך אהבה והעריצה אותו, עד שכאשר נהרג היא לא רצתה להתחתן שוב... עד סוף ימיה. 

וכך כתבה גברת שפיצר על חתנה הגיבור, בשיר מדהים שמתפרסם לראשונה בספר:

"מַעְלָה מַעְלָה עָלִיתָ תָּמִיד,

וּלְכָל חֲבֵרֶיךָ הָיִיתָ הָרֹאשׁ,

חָכְמָתְךָ וּגְבוּרָתְךָ עָלֶיךָ תָּעִיד,

שֶׁנִּבְרֵאתָ לְנַצֵּחַ וְלִכְבֹּשׁ...

נִקְרַע הַמֵּיתָר, נִפְסַק הַשִּׁיר,

אֵיפֹה אַתָּה בְּנִי יַקִּירִי?

נָגַע בִּי רַעַם בְּיוֹם בָּהִיר,

גָּזַל אַכְזָר אֶת בְּחִירִי.

אָרוּר הַלַּיִל שֶׁבֵּיתִי עָזַבְתָּ,

אָרוּר הַשָּׂטָן שֶׁבָּא לְהַכְשִׁיל;

נִשְׁמָתְךָ, גִּבּוֹר, עֵדֶן הֶחְזַרְתָּ,

כִּי הַכֹּל הִקְרַבְתָּ עַמְּךָ לְהַצִּיל.

כִּי לֹא גָּמַרְתָּ שִׁיר חַיֶּיךָ,

שִׁיר נִפְלָא זֶה בְּתָכְנוֹ,

כָּבוֹד, חֵרוּת אַף לְעַמֶּךָ,

בְּכֹחַ וָרוּחַ לְכוֹנְנוֹ".

מכאן נולד השם של הספר שלי: בְּכֹחַ וּבְרוּחַ.

הספר 'בכוח וברוח' הוא תעודת זהות של גיבור שלא קיבל את ההכרה הראויה לו. יש בו גילויים מפתיעים שישנו את כל מה שחשבתם על תקופת המחתרות ועל גיבוריה.

Mamdani, Obama Treat Preschoolers To Reading Of 'The Communist Manifesto'

NEW YORK, NY — Former President Barack Obama and current New York City Mayor Zorhan Mamdani delighted preschool students this week by taking turns reading passages from the Communist Manifesto.

"The history of all hitherto existing society is the history of class struggles," Obama recited to the kids. "The bourgeoisie cannot exist without constantly revolutionizing the instruments of production, and thereby the relations of production, and with them the whole relations of society. Right, kids?"

The preschoolers looked on in admiration and slight confusion as the two politicians continued their reading, pausing only to make sure the kids were listening and understanding the importance of Marx's words.

"Listen up, kiddos, this is super important," Mamdani said to the bewildered children as he launched into a particularly meaty section on the proletariat's struggle against the bourgeoisie and class antagonisms.

Mamadani explained to the kids that they should be constantly working to rise up against their adult overlords and establish a communal system of toy ownership.

"The proletarians have nothing to lose but their chains! They have a world to win," Mamdani recited from memory as the youngsters waited eagerly for snack time. "Workers of the world, unite!"

At publishing time, Obama and Mamdani were seen attempting to organize a strike in the sandbox over the unequal distribution of juice boxes.

Trump Promises To Learn From His Mistakes As Soon As He Does Something Wrong

WASHINGTON, D.C. — Facing increased criticism over the ongoing conflict with Iran, President Donald Trump promised to learn from his mistakes just as soon as he did something wrong.

"I'll be the first to admit it if it ever happens, which it won't," the president told reporters. "If I ever do anything wrong — which has never happened before in all of human history, it'd be really something if it did happen, frankly — then I promise to learn from my mistakes. I'm a very humble man — maybe even the most humble — so I'm eager to grow and change, if the occasion should call for it."

Trump was forced to commit to correcting his mistakes after repeated questions from the press about why the war with Iran had still not been resolved, his controversial tariff policies, and the rising cost of oil. In response, he reiterated that he was very eager to learn and grow in the unlikely event there would ever be a reason for him to do so.

"Only the fake news would say I ever made a mistake, but if I did, you'd be the first to hear about it," Trump explained. "I would apologize better than any president ever had — certainly better than Barack Hussein Obama. Or Sleepy Joe Biden. You could never understand him when he apologized."

At publishing time, Trump had confirmed that the closest he ever came to making a mistake was almost turning down his cameo role in Home Alone 2: Lost in New York.