Ilhan Omar To Be Deported To Dearborn, Michigan

 WASHINGTON, D.C. — Federal immigration authorities announced today that Congresswoman Ilhan Omar would be deported from the United States to Dearborn, Michigan.

A Department of Justice investigation had uncovered falsified records used by Omar to illegally gain American citizenship. Upon revoking her citizenship, the DOJ signed off on an immediate deportation order, and Omar was placed on a one-way flight to Dearborn.

"Omar will finally be gone from the country she so deeply despises," announced Border Czar Tom Homan. "We wanted to send her somewhere she would feel more at home, and this saved us about $1,400 on airfare. It's not every day you can carry out an international deportation on a domestic Southwest flight."

The operation briefly stalled when an airline employee tried to argue that Dearborn was located within the United States. Federal officials reportedly advised the employee to visit Dearborn before making any further statements.

Civil rights advocates protested the deportation, stating that it was cruel to send a U.S. Representative to a dangerous third-world country. "In Dearborn, women are not allowed to move about freely or dress how they wish. There is no freedom of speech or religion," said civil rights lawyer Ben Adams. "It is beyond evil to send Omar to such an awful place."

At publishing time, immigration agents stated that they would not be returning the phone they had confiscated from Omar, but she could have her pager back.

הגדלת העושר הנשמתי

 יש שאדם סובל מריבוי ההופעות בסגנונים מרובים, שמזריחים בנפשו, מפני שהנשמה תובעת השרשה פנימית בעומק בהליכות החיים והמחשבה, בעומק דעת, עומק רצון ועומק חיים, והשרשים הנפשיים רק אז מתעמקים ומתפשטים עמוק עמוק, כשאין להם התפצלות רבה, אבל כשהם נוטים לצדדים מרובים, אף על פי שלכאורה יש בזה משום עושר רעיון ומחשבה, מכל מקום יש שההפסד הוא גדול מהשכר, שמתוך כך הקביעות של העמקנות הנפשית חסרה, והרי האדם מתנודד כנוד הקנה במים. אמנם האישיות הפרטית שזה הוא גורלה, לא יתיאש מדרכו, ולא ברעש ובמלחמה שלילית ימצא ארחו, לא בדרך סתימת חלונות הנפש באופן שלא תכנס האורה מהצדדים המחוקים, רק בדרך הדרגה, לתור על כל פנים איזו קביעות מיוחדת המתאמת יותר לנפשו, ואם אין הקביעות יכולה להיות קביעות גמורה בדרך אחד, ומוכרח הוא מפני סערת הנפש וגליה להחליף ארחות, יהיה אותו החילוף גם כן בצורה כזו, שהקביעות הפנימית שהיא שרויה באמת בכל נשמה מצד עצם אופיה, תתגלה על כל פנים בעומק הצביון. ואז לאט לאט ינצל מתוך מהומת ההתנודדות, יחד עם הגדלת העושר הנשמתי.

הקשר בין פרשת נח לתורה שבכתב ושבעל פה

מדרש תנחומא פותח את פרשתנו בשבח לקב"ה, שבחר בעם ישראל ונתן לנו את התורה שבכתב ברמזים, בסודות ובדברים סתומים, ואילו בתורה שבעל פה ביאר ופירש אותם – והמדרש מאריך רבות במעלתה של התורה שבעל פה. יש להבין מה הקשר המהותי בין עניין התורה שבכתב והתורה שבעל פה לבין פרשת נח.

נוכל להבין זאת על פי המשנה במסכת אבות (פרק ה'):

"עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע כמה ארך אפים לפניו... עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם".

המספר עשר מכוון תמיד כנגד עשרת הדיברות, המקבילות לעשר הספירות שבאמצעותן ברא הקב"ה את העולם. עשרת הדורות מאדם הראשון ועד נח נועדו לתקן את חטא עץ הדעת ולהתברר בכל המידות. בזמן דור המבול היה העולם ראוי ומוכן לקבלת התורה, כפי שמופיע במדרש רבה ובזוהר הקדוש; ואכן, נשמתו של משה רבנו כבר התנוצצה באותו דור, כפי שנרמז במילה "בְּשַׁגַּם" העולה בגימטריה "משה".

אילו היו זוכים, הייתה ניתנת אז התורה שבכתב והתורה שבעל פה – כפי שנרמז בפסוק: "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה" (מעיינות החכמה שלמטה, תורה שבעל פה) "וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (שערי החכמה שלמעלה, תורה שבכתב). בכך היה נתקן פגם הנחש לחלוטין, בדומה לתיקון שיהיה לעתיד לבוא. אולם, כיוון שהכעיסו את ה', הפכו המים הללו ל"מים הזידונים" ששטפו את כולם במבול, ולא שרד מהם איש מלבד נח.

אברהם אבינו וקבלת התורה שבעל פה

עשרת הדורות מנח ועד אברהם היו אמורים אף הם לתקן את הפגם, אך כולם הוסיפו להכעיס – עד שבא אברהם אבינו "וקיבל שכר כולם". מהדורות הללו נותרו ניצוצות קדושה והמשכיות, ואברהם קיבל את כל כוח החיים וניצוצות הקדושה שהיו בהם.

אברהם עמד בעשרה ניסיונות (המכוונים כנגד עשר הספירות), בירר את כל המידות, וזכה לקיים את התורה כולה עוד בטרם ניתנה – כולל התורה שבעל פה (כמו עירובי תבשילין). כיוון שטרם נצטווה מסיני, הפכו שתי כליותיו כמין שני רבנים שנבעו ולימדו אותו חכמה. זוהי בדיוק בחינת התורה שבעל פה: חכמה הנובעת מעומק הלב מתוך דברי אלוהים חיים.

לכך רומז התנחומא באומרו שאין לומד את התורה שבעל פה אלא מי שאוהב את הקב"ה בכל לבבו, נפשו ומאודו. זוהי בדיוק מידתו של אברהם אבינו, עליו נאמר "אַבְרָהָם אֹהֲבִי", ובזכות אהבה זו זכה להתגלות התורה שבעל פה.

דור הפלגה, בבל ותחילת אלפיים שנות תורה

כשם שבדור המבול הייתה שעת הכושר למתן תורה שבכתב (הכוללת בתוכה את שבעל פה) על ידי משה רבנו, כך בדור הפלגה היה הזמן הראוי להתפשטות התורה שבעל פה.

עיקר התפתחותה והתפשטותה של התורה שבעל פה התרחש לימים בבבל (שנער). אנשי דור הפלגה חשו בקדושת המקום ובייעודו, וכנגד בית המקדש – שממנו יוצאת תורה לישראל – בנו מגדל של הבל כדי להפיץ את תפיסתם ("זה לעומת זה").

באותה שעה היה אברהם אבינו בן 48 שנה, הגיל שבו הכיר את בוראו וזכה לכללות התורה שבעל פה.

ארבע שנים לאחר מכן (בהיותו בן 52) החלו "אלפיים שנות תורה". ארבע השנים הללו כיוונו כנגד שלוש הספירות הראשונות וספירת החסד (מידתו של אברהם), ואילו תקופת התורה החלה במידת הגבורה – שכן התורה שבעל פה נמשכת מסטרא דגבורה ("משמאלא אתיהיבת").

זהו הביאור למאמר חז"ל שבא אברהם ו"קיבל שכר כולם": הוא אסף וגאל את ניצוצות הקדושה ואת כוח החיים של כל אותם עשרה דורות – שהם שורש קדושת התורה שבעל פה.

בכך מתבאר גם פירוש רש"י: עד אברהם היה חרון אף, ומשבא אברהם נפסק חרון האף, כיוון שנטל את שכרם. כפי שביאר ה'תוספות יום טוב', יש שני סוגים של "ארך אפים":

הארכת אף שבסופה בא כליון מוחלט (כמו במבול).

הארכת אף שאינה מובילה להשמדה אלא ממתינה עד שיופיע צדיק ויתקן את הכל – כפי שעשה אברהם אבינו.

ני הפירושים ל"מאריך אפיה וגבי דיליה"

הרבי הקדוש הביא בשם החוזה מלובלין פירוש מקורי למאמר חז"ל הידוע:

"כל האומר הקב"ה וותרן הוא – יִוָּתְרוּ מעיו, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה".

החוזה מלובלין פירש את המילים "וגבי דיליה" לא מלשון גביית חוב, אלא מלשון הגבהה וסילוק – כלומר, הקב"ה מגביה ומסלק את אפו (רוגזו וחרונו) מן העולם.

מאמר חז"ל זה מופיע במדרש רבה (פרשת תולדות, פרשה ס"ז) בהקשר לזעקה שגרם יעקב לעשו ("וַיִּצְעַק צְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה"), ושם שואל המדרש היכן נפרע ממנו; וכן בירושלמי (שקלים פ"ה) ובבבלי (בבא קמא נ.) לעניין נחוניא חופר שיחין שמת בנו בצמא. בשני המקורות הללו משמעות הדברים בפשטות היא שהקב"ה מאריך את אפו אך לבסוף גובה את שלו ומשלם לאדם גמול על מעשיו.

אולם, דברי החוזה מלובלין ודאי אמת, ועל פי דברינו הקודמים מתברר ששני הפירושים מתלכדים לאמת אחת:

"מגביה דיליה" (הגבהה וסילוק): כפי שהתבאר באברהם אבינו, שקיבל שכר כולם וזכה לכללות התורה שבעל פה שהייתה גנוזה בדור הפלגה – ובכך הגביה וסילק את חרון האף מן העולם.

"גובה דיליה" (גביית הדין): ברגע שאברהם נטל מהם את שורש חיותם ואת ניצוצות הקדושה שהיו בהם (בסוד "וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם"), נעקרה ונשללה חיותם העצמית מן העולם. בכך נפרע מהם הדין ונגבה חובם ממילא.

זהו עומק כוונת המשנה: "להודיע כמה ארך אפים לפניו... עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם".

חתימת העניין: הקשר לפרשת נח וליום השבת

מכאן מתבאר הקשר ההדוק של כל העניין לפרשת "אלה תולדות נח":

תכלית הפרשה: עיקר מהותה של הפרשה הוא הגילוי כיצד זכה אברהם אבינו באותה תורה שבעל פה שהייתה ראויה להתגלות בדור הפלגה, וכיצד גאל את ניצוצותיה.

הקשר לשבת: יום השבת הוא הזמן המיוחד של התורה שבכתב, שהרי "לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל" (שבת פו:); ובד בבד, שבת היא גם זמן הריבוי וההתחדשות של התורה שבעל פה, כדברי הזוהר הקדוש (ח"א מז:): "ביום השביעי – דא תורה שבעל פה".

על פי הקבלה, השבת מקבילה לספירת המלכות, עליה נאמר בפתח אליהו: "מלכות – פה, תורה שבעל פה קרינן לה".

נמצא שפרשת נח הנקראת בשבת קושרת יחד את שתי הבחינות: את שורש נתינת התורה שבכתב עוד מימי המבול, ואת ראשית התנוצצות התורה שבעל פה שהתגלתה ונתקנה על ידי אברהם אבינו.

מבול

גיזרון המילה "מבול" (שורשים ומשמעויות)

הפרשנים הציעו שורשים שונים למילה, אך כולם מתנקזים ליסוד הלשוני הדו-עיצורי ב-ל:

שורש נ.ב.ל (רד"ק): מלשון "וְנִבְלֵי שָׁמַיִם" (איוב ל"ח) – כדי מים, כלומר גשמי שמיים הניתכים כמים הנשפכים מכדים.

שורש ב.ל.ל: לשון בלילה ועירוב, שכן טבעם של המים השוטפים לבלול, לערבב ולסחוף הכול יחד.

שורש ב.ל.ה (רש"י): לשון בליה, כיליון והשחתה – שהמים בלבלו והשחיתו את כל היקום.

שורש י.ב.ל (רש"י): לשון הובלה, הולכה וגריפה – שהמים הוליכו וסחפו את הכול אל עומק הים (כמו "יוּבַל שי").

הסינתזה הלשונית: שורש היסוד העברי הקדום הוא ב-ל, וממנו התפצלו ארבעה שורשים תלת-עיצוריים המבטאים פנים שונות של אותה תופעה: י.ב.ל (זרימה והובלה), ב.ל.ה (כיליון והרס), נ.ב.ל (שפיכה מכלי), וב.ל.ל (עירוב ובחישה).

מדוע הוסיף הכתוב "מַיִם"?

משמעות כללית ולא מוגדרת: המילה "מבול" מציינת מטר שוטף ומשחית באופן כללי, ולאו דווקא של מים (כפי שחז"ל הזכירו שישנו "מבול של מים ומבול של אש").

הסבר תחבירי (רוו"ה – רבי וולף היידנהיים): כדי להגדיר שמדובר במטר של מים, הכתוב מפרש: "המבול מים", שמשמעו "מבול של מים". מדובר בצירוף סמיכות שבו נשמטה מילת הסומך המפורשת, בדומה למבנה הפסוק: "הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ" (בראשית כ"ד, ס"ז) – שמשמעו "האוהלה, אוהל שרה אמו".

דיוק בתרגום (רל"ש – רבי ליב שפירא): התרגום המקובל בגרמנית ("Sündflut" – שיטפון חטאים/חורבן) אינו נאמן למקור העברי, שכן המילה "מבול" בלשון הקודש מבוססת על יסוד המים והזרימה המכלה, ולא על מושג החטא כבגרמנית.

ויתעצב אל לבו

פירוש ראשון: קלקול והשחתה – מוסב על האדם

המשמעות הלשונית של "עצב": השורש ע.צ.ב מתפרש כאן כקלקול, נזק והפסד, בדומה לפסוקים:

"לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן" (ישעיהו נ') – לשון חורבן וקלקול.

"עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ" (ישעיהו נ"ח) – תרגום יונתן מפרש "לתקלותיכם".

"מַסִּיעַ אֲבָנִים יֵעָצֵב בָּהֶם" (קהלת י') – יוזק וייפגע מהם, מקביל ל"יִסָּכֶן בָּם" (לשון סכנה).

מסיבה זו גם האלילים נקראים "עֲצַבִּים", מפני שהם מקלקלים ומשבשים את מחשבות ההולכים אחריהם.

ביאור הפסוק: הפסוק אינו מתאר את ה', אלא את מצב האנושות – האדם עצמו נשחת והתקלקל עד עומק לבו.

בני הדור לא חזרו בהם מאורך הרוח ומידת הרחמים שהרעיף עליהם ה', ואף לא נשמעו לתוכחות המוסר. חטאם לא נבע רק מתאווה רגעית או יצר בלתי נשלט, אלא הגיע לכדי השחתה אידאולוגית ומחשבתית: הם פיתחו כפירה עמוקה בהשגחה ("סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ"). על קלקול שורשי זה במחשבתם נאמר "ויתעצב אל לבו" – הקלקול פשה עד לבבם, ולכן נגזרה כליה.

היתרון בפירוש זה: אין צורך להסביר את "וַיִּנָּחֶם" או "וַיִּתְעַצֵּב" כפשוטם ("דיברה תורה כלשון בני אדם" בייחוס שינוי דעת או צער לקב"ה). לפי פירוש זה, "ויתעצב אל לבו" מוסב על האדם, ומובן מדוע בפסוק הבא נזכר שוב שם ה' בנפרד ("וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה"), שכן הפסוק הקודם דיבר על האדם.

פירוש שני: צמצום והסתפקות בשמחה – מוסב על ה' ועל נח

המשמעות הלשונית של "עצב": השורש מתפרש מלשון צמצום, תיחום והגבלה מדויקת, כמו "טפח עצב" בלשון חז"ל (טפח מצומצם ומדויק).

"וְלֹא עֲצָבוֹ אָבִיו" (מלכים א' א') – אביו לא הגביל או צמצם את מעשיו.

"כָּל הַיּוֹם דְּבָרַי יְעַצֵּבוּ" (תהלים נ"ו) – קוטעים ומצמצמים את דבריי מלהישמע.

"וְעִצְּבוּ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ" (ישעיהו ס"ג) – ייחסו לקב"ה גבולות וחוסר יכולת ("וּקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל הִתְווּ").

שני סוגי צמצום:

צמצום מתוך צער (דאגה ומחסור): כמי שמקמץ בהוצאותיו מתוך חרדה ודאגה שמא יתרושש, או מי שעמל על שדה שלם ולבסוף נותרה לו חלקה קטנה ואינו מוצא בה נחמה.

צמצום מתוך שמחה (הסתפקות): אדם עשיר המסתפק במועט מתוך בחירה, שאינו רודף מותרות ותענוגות חולפים, ושמח בחלקו.

ביאור הפסוק:

נח הוא "הלב": כשם שהלב הוא המובחר באיברי הגוף ומקור חיותו, כך הצדיק נקרא "לב העולם" – מקור החיות הרוחנית של כל הבריאה (כמו שחז"ל כינו את הסנהדרין "לבם של ישראל", וכמבואר ב'נפש החיים').

משל האילן והשולחן: אדם הנוטע אילן שלם, טורח ומגדל אותו, וכל מטרתו היא לייצר ממנו שולחן אחד מובחר בגודל ארבע על ארבע. כאשר השולחן מוכן ומושלם, הוא שמח בו שמחה גמורה; שאר חלקי העץ שנזרקים לאבדון אינם מצערים אותו, כיוון שמעולם לא היו תכלית כוונתו.

המשמעות של "וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ": הקב"ה, כביכול, צמצם את כוונת הבריאה כולה אל "לִבּוֹ" של הדור – אל נח הצדיק.

אף שכל שאר בני האדם השחיתו את דרכם והלכו לאבדון, ה' מצא נחמה ושמחה באותו יחיד שהגשים את תכלית הבריאה כולה ("בשביל צדיק אחד נברא העולם"). צמצום זה נעשה בשמחה (ולא בצער), וכך מתבארים הפסוקים: "וַיִּנָּחֶם ה'" – היתה לו נחמה בבריאת האדם בזכות נח; וכן "כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם – וְנֹחַ מָצָא חֵן" – יש לי נחמה בעשיית כולם, בזכות היחיד שמצא חן בעיניי.

תהליך השיבה

אדיר! 

חופש הדעות הרגיל להיות פפולרי בזמנינו, עיקר יסודו בצדדיו השליליים, הוא מצד חסרון העמקה נשמתית, והעדר בסיס חזק במעמקי הנפש לכל קישור החיים, ובאה ההתנודדות עד לידי המדה הפרועה של הקלת עול הדת והמוסר, עד לכדי רפיון האמונה, בשטף חייה, והוא אסון נורא ואיום. אמנם עושה היא הנשמה את תפקידה. כשמונעים ממנה זמן כביר את העמקתה, הרי היא מתעמקת בחדרי חדרים ובעומק נשמת הנשמה שלה. וכשם שהדבר נוהג ביחידים, כך הוא נוהג בכללות הדורות. ואותו הכח המתעמק, ושומע אין לו לכאורה, מוכרח הוא להוציא את פעולותיו אל הפועל, ואז תשוב להופיע רצינות פנימית והעמקה אמונית גדולה, שתחדור עד עמקי החיים, ויכיר אז העולם את זיוף החיים של ההתנודדות ושל רפיון האמונה וחסרונה. אבל ההתעמקות הזאת תצא אל הפועל, אחרי אשר כבר רכשה לה מקדם הנשמה האנושית את העושר המתרחב, הבא מצד ההשתטחות של כחות החיים הרוחנים. ואז עם כל אותה ההרחבה, וריבוי השריגים המתפשטים והתפצלות הענפים הרבים והצבעים המרובבים בחושם, סגנוניהם יחל כח עמקות נפלאה, המחדש את החיים בצורתם האמיתית הפנימית להראות את שליטתו, ותצא אל הפועל בישראל, אותה התכונה של התשובה האמיתית והעליונה, שהוא דבר ד' לעמו. והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, באחרית הימים ושבת עד ד' אלהיך ושמעת בקולו בכל לבבך ובכל נפשך, ושב ד' אלהיך את שבותך וריחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלהיך ומשם יקחך, והביאך ד' אלהיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך.

No Ego?? C'mon...

The head of one political party running in the upcoming election claimed that he has ZERO ego. 100 percent for the people. He davens every day ונפשי כעפר לכל תהיה and works on his middos so he has completely eradicated his ego. 

No politician goes to work with the attitude ונפשי כעפר לכל תהיה. 

Sorry. 

At one point the crown cheered for him and his face was beaming. 

Dude, a person with zero ego has zero pleasure when people cheer for him. It is as if they were cheering for a random bird in the sky.  

So let's vote Moshe Rabbeinu who was the closest to ego eradication in history.