עם מסירת הודעות אודות שני נעדרים וקיום אבילות על-ידי משפחותיהם, נסתם הגולל על פרשה הכאובה מעבר להבעה. סיומה מחייב קץ מעטה השתיקה המאופקת העוטף את הישיבה מני תחילת הלוחמה – שתיקה שנראתה כהכרחית כל עוד לא נחרץ גורל כמה מיקירינו אך שהפכה בלתי סבילה משנתוודאו ההכרעות הסופיות. כל עוד עמם שביב תקוה, התאמצנו להתחמם לאורו ונאלצנו להאלם. משנדעך, אין לנו אלא לגשת למשימות קשות אך הכרחיות: ציון המהלומה, התמודדות עם המצב שנוצר בעקבותיה, וכמובן, הנצחת זכר הנופלים.
למאמר הזה מטרה מוגבלת ומוגדרת לשים תום לשתיקה. להשלים תענית דבור; להכיר בעובדות ולהכריז על האבידות; להצהיר על כוונתנו הנחושה לעשות ככל האפשר למען לא ימוש שמם ולא יסוף זכרם. אינו מתיימר להוות מפעל הנצחה מתאים כשלעצמו. בשלב זה, איננו מסוגלים, לא מבחינה נפשית ולא מפאת פיזור ציבורנו, להתמסר כראוי למלאכת שמים זו. אך יש בו, לפחות, משום התחלה, וחשוב שנדע שהענין עומד על הפרק, בפינו ובלבבנו לעשותו.
מחובתנו להקדיש בו כמה טורים לבעיה שאולי העיקה על כמה מן המשפחות השכולות ושבכל אופן מנקרת זה מזמן בתודעת כל המעורים בחיי הישיבה מני פרוץ המלחמה. האם וכיצד ניתן וראוי לקיים המסגרת המקובלת, פחות או יותר במסלול הרגיל, בתנאים הנוכחיים? היתכן שבעקבות נפילת כמה מטובי בני הישיבה, כל עוד היגון כענן והפצעים טריים, שישב ציבור נכבד בין כתלי בית מדרשה, וימשיך בתלם – לקבוע סדרים, לשמוע שעורים, לעסוק בהוויות דאביי ורבא ולהלך בשבילי מחשבה – כמעט, לפחות למראית עין, כבימים כתיקונם?
אנחנו ממש מנוסרים בין שני קטבים. מצד אחד, פועם רצון כביר להמשך והתמדה. אין לראות בשאיפה זו כנימא תיאטרונית גרידא, הנעוצה במסורת האוניברסלית של "ההצגה מוכרחה להתקיים". יש בה – בעיקר, ביחס לישיבה – יסוד יהודי מוצק: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". היא נובעת מן הגבורה העילאית שאפיינה את כנסת ישראל במשך עשרות דורות גלות וסבל, הגבורה שאפשרה השתלשלות בעלי התוספות תוך כדי מסעי הצלב, שהניעה את הש"ך בעקבות ת"ח ות"ט, שפעמה בלב ר' מנחם זמבה ור' אלחנן וסרמן בכבשן השואה וכולם סמלי ושליחי צבור רבבות יהודים פשוטים, יראים ושלמים.
בתורה מסתמלת ומסתכמת גבורה זו, עם נהירתה והתמסרותה להתמדה והמשכיות, על־ידי שתי מלים: "וידם אהרן". לשתיקה זו אף ביטוי הלכתי לדורות. "כהן גדול", קובעת המשנה בהוריות (יב:), "מקריב אונן". עדיין המום על-ידי המהלומה הכבדה שפקדה אותו, כל כולו שסוע לגזרים, הוא מתאזר חיל, בולע מה שספג, ונכנס למקדש להקריב חביתין או להקטיר קטרת. "תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם". ברם, קיימת כמובן אף נטיה מנוגדת. כלום ניתן, מבחינה נפשית ומבחינה מוסרית גם יחד, להשאר בתלם כשמסביב עולמות שלמים נחרבים כליל? כשעלמים לועטים מיתה עוד טרם טעמו טעם חיים? הסתייגות אינסטינקטיבית זו אינה זקוקה לא להסבר ולא למקור. היא טבעית למדי, ונובעת ממעמקים. אך יש לציין שאף לרתיעה זו בטוי הלכתי – ושוב בהלכות אנינות. "מי שמתו מוטל לפניו", כך קובעת המשנה בברכות (יז:), "פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה". ובהסבר הדברים נאמר בירושלמי (פ"ג ה"א): "א"ר בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאת עוסק בהן בחיים ולא ימים שאת עוסק בהן במתים". אין כאן מקום לגבורה אלא לרגישות: "תנו אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו" (ירושלמי שם; וע' תוס' ברכות יז:, ד"ה ואינו).
כבודו של מת תובע שהסדרים היום יומיים והפעולות השגרתיות תהיינה אפילו של מצוה, ולרבות תלמוד תורה ישותקו. ישנם ימים שאינם ממנין ימי חייך, שעות הדורשות תשומת לב בלעדית למשימה אחת – תגובה לאסון הנורא. נפשית, אין מפלט ממבוכה זו. אדם רגיש – ויהודי חייב להיות רגיש – נשאר תקוע על קרנות הדילמה, ומתנגח משני הצדדים. אך במישור המעשי, מוכרחים לחתור לקראת פתרון. וההלכה היא שוב זו שציינה קוים כלליים – הבחינה בין משבר שעת החימום שבאנינות לבין ראשית ההתייצבות שבאבילות, הכווינה התאוששות תוך כדי התרגשות, אימצה איזון כבוד המתים וכבוד החיים גם יחד. האבל כבר חייב בכל מצוות התורה, עד כדי צמצום אבילותו מחמת קדושת השבת. הוא מתבקש להתאושש מן הזעזוע המחריד שפקד אותו בעידן ריתחא ולהתחיל, קימעא קימעא, לבנות עולמו מחדש. אחר ההלם הראשון, אם כן, היתה חובתנו ברורה: לפתוח שוב את שערי הישיבה, לפלס נתיב לציבור המועט שעדיין הספיק להגיע אליה, להיכנס עמו לעובי הקורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. וזאת לא רק למענו או למען עתיד הישיבה. למען כנסת ישראל. אחרי השואה, אמר יהודי רגיש, מתחדש לאו כצו השעה: שלא להעניק לאויב נצחון נוסף וחס ושלום סופי. פקודה זו חלה אף בעקבות המלחמה. לא להשבית את מה שזמם לבטל, לא לקעקע את מה שאיים להחריב, לא לדרדר תוכן החיים שעבורם חרפו חיילינו נפשם למות. מחובתנו להכריז בריש גלי, להצהיר ברחובות, להצריח מראשי הגגות, להפגין קבל עולם ומלואו, אוהד ואויב יחד, כי עם ישראל חי – דבק, אוחז בלי הרפה בחיים. ואם הוא חי, הוא לומד, שכן קודשא בריך הוא ישראל ואורייתא חד הוא. "ואתם הדבקים בה' א־לקיכם חיים כלכם היום". אנחנו דבקים במקור החיים, וממילא בחיים עצמם, פשוטם כמשמעם, רוויי תוכן וספוגי תורה.
ברם, אין לתאר חזרתנו לאכסניא של תורה כשיבה למסלול הרגיל. האמנם ניתן, ואף לו חזרו כל תלמידינו המגוייסים לישיבה, לחזור לתלם שיגרתי? "אחד מבני חבורה שמת", אמרו חז"ל, "תדאג כל החבורה כולה (שבת קו.)". ומה אם, בתוך ציבור הישיבה, מתה חבורה שלמה? היתכן שבית המדרש יחזור לסורו אחרי שנסתלקו הימנו משה ודני, שריאל ואשר, אמציה ובני, אבנר ורפי? אין אנחנו רוצים ולא מסוגלים להסתגר ולהתעלם ממה שקרה. אין במאמצינו, חס ושלום, שמץ של אדישות. אנחנו משתדלים לבנות ולהיבנות – אך הכל תוך כדי אבילות. ולא פעם, חודרת האבילות למסגרת ואפילו לחווית הלימוד עצמו. אני שוקד על דפי הגמרא ופתאום מרחפות דמויותיהם לפני. אני נזכר בשיחות שקיימנו, בבעיות שליבנו, בתכניות שעיצבנו – ואז חולפת דרך ראשי לא קינת דוד על שאול ויהונתן אלא תגובתו הפתיטית על מות תינוקו: "האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי".
ולפרקים, תוך כדי ניתוח הלכה ברמב"ם, אני נזכר במשפחות האומללות, ועולה לפני מראה ההורים השכולים או האלמנות הגיבורות. אני שואל את עצמי: כלום מתארים הם לעצמם שמאן דהו חושב עליהם כאן כרגע? ואני מרגיש את הפער העצום, את מרחק שנות האור שבין אדם לחבירו. ואותן חוויות פוקדות את כל היושבים בתוך כתלי בית המדרש. בעזרת השם, נבנה וניבנה. אך אדישות – לא מינה ולא מקצתה. גם השתיקה אינה אדישה. ביחס לדומייתו של אהרן, העיר רבינו בחיי: "וידם אהרן. השתיקה אחת ממשפטי האבלות".
שילוב המשך ותוגה, בנייה תוך כדי אבילות, הוא המאפיין את הישיבה בימים אלה. מלאי אמונה שרשית ובטחון עזיז, אנו מתמידים בהווה ומצפים לעתיד. רוויי צער, אנו תוהים על העבר ומשבריו. ואנו שומרים על איזון זה מתוך תודעה עמוקה שהננו מקיימים כיום שליחות קדושה משולשת. הננו שלוחי דרחמנא, החייבים דוקא בעת משבר להגביר כל מאמץ לשמור על אופי וערכי כנסת ישראל, להגדיל תורה ולהאדירה; שלוחי המשפחות השכולות, אשר דוקא להן, מפני שנשאו בנטל הסבל בהיגדע להן היקר מכל על שדה הקרב, הזכות המוסרית לתבוע בתוקף שנמשיך ונבנה; ושלוחי יקירינו שנפלו על קידוש השם. את שאיפותיהם זכינו להכיר מקרוב, והרינו מודעים לעובדה שבעצם קיום הישיבה תוך כדי תוגה יש משום העלאת זכרם על נס. יהיו כמובן מפעלי הנצחה במסגרת הישיבה רוחניים ומוחשיים. אך גם כרגע, בהתמדת תלמוד תורה תוך כדי אבילות, אנו עוסקים בהנצחה. מיתת נדב ואביהוא חייבה אבילות המונית: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'". אך אותם שני גדולי הדור, לו יכלו להביע אומר ממרומים, מה היה בפיהם? "אל תבטלו המלואים ואל תשבשום. תרחיבו, תעמיקו, תגדילו המקדש, תוסיפו אדן על אדן, אבן על אבן, תבנו בנין עדי עד". וכך מדובבות שפתי יקירינו בקבר: "אל ירך לבבכם ואל תפול רוחכם. תמשיכו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, לחדש תורה ולהרביצה. תושיבו ישיבה על קברנו – ובה נהיה מונצחים ומנצחים כאחת".
בשעה שהנשמה נפרדת מן הגוף, אם זה בארץ ישראל עולה הנשמה עד לרקיע בדרך ישרה כי מקומם של הנפשות הטהורות תחת כסא הכבוד שהוא כנגד א"י ממש, ובית המקדש של מעלה הוא כנגד בית המקדש שלמטה ודרך שם נכנסות הנשמות.
