We have a LOT more from the Heiliger Ruv at the same venue עיי"ש.
Tuesday, April 14, 2026
דממה ורוח הקודש ועוד
הנשמה הגדולה, שהיא חובקת מרחבים ועונקת גבהי מרומים, שתכנם עולה הוא מעל למושג המוסר והמדות, כשהיא עוזבת את מרומיה ומתכווצת אך בתוכן המדותי, כחה כשל, והיא הולכת ומתטשטשת, עד אשר תתגבר בתשובה עליונה, ותשוקה מטל העליון של החכמה, שהמוסר יסתעף ממנה מאליו.
---
הכשרונות הסותרים זה את זה, עומדים הם במעמד של נקודות שכל אחת מתגדרת בעצמה, מסתפקת במציאותה. וכשנפש מתבססת ומזדככת ועולה במעלת התפתחותה הרוחנית, אז הכשרונות מתקשרים זה עם זה. ותחת אשר בזמן הפירוד ליוצא ולבא אין שלום, זה היוצא מתלמוד אל תלמוד, מפני שדרכי הלמוד של התלמודים שונים הם וצריך לכל אחד מהם כשרון מיוחד הסותר להכשרון השני המסוגל להתלמוד האחר, כשהמעלה הנשמתית עולה מתאגדים התלמודים יחד, ודברי תורה נעשים רעים זה לזה, ודודים זה לזה.
---
הדממה מביאה לידי רוח הקודש. וכל מה שרוח הקודש מתגבר באדם, ככה הוא מכיר את גודל ערכו של הדיבור, את פעולתו ואת גבורת שליטתו המעשית. וכפי מה שיהיה דיבורו יקר בעיניו, מפני מה שיודע הוא את ערכו, ככה יגדל ערכו באמת, ופעולת דיבורו תהיה נפלאה, ותתנוצץ עליו סגולת ישראל הפנימית, הקול קול יעקב, אין לך תפלה שנשמעת שאין בה מזרעו של יעקב .
הצדיק
התכונה של ההכרה האלהית היא מרכזה הפנימי של יראת שמים, הוא המקור החי של נשמת העולם, המתפשט בכל היצורים, בכל היש, בכל ההויה וחליפותיה, בנצחה ועוזה, היא מדרכת את כל העולם כולו לעילויו ורוממותו. כל המוסר, כל החקיות, כל החיוביות, הנם רק סעיפים ממנה, היא בעצמה היא מקור העונג האצילי, שנשמת כל העולמים היא אליה שואפת. כל התרבות העליונה וכל מדרגותיה במהלכי העולמים, בהשתרגות הנשמות, במהלד התולדה, בחיים ההיסתוריים שלאדם, ושל כל החי, של כל המרגיש והמתנועע, כל פרק שירה וכל סעיפיו, הופעותיו והשתלהבותיו,ממנה הוא נובע.
הצדיק העליון, המלא גילת יה, המרוה עז קודש, שדברו דבר ד' הוא, שכל תכונותיו קדש קדשים הנן, כל שיחו ושיגו, אידיאיו ואידיאליו, הם אך חפץ אחד, אדרות אל חי ושבח שירי רנניו, הוא כולו אך התגלות יפעת אור החיים האלהיים שבכל היש. ואליו הכל יכסופו, מברכותיו הכל מתברכים, ובכוחו הנערץ הכל משתגב, דבר פיו הוא מלא בקרבו את יסוד חיי כל, ומתוך חוזק חי האצילות שבכוחו הכל מתאמץ ומתחסן, ומתוך כך מבטאו הוא אוצר העז, ותגזר אומר ויקם לך, ועל דרכיו יגה אור, אין עושר כעשרו, ואיד חוסד כחסנו. אשרי כל הבא בגבולו, ומוצלח הצלחת עולמים כל הבא במגעו, וכל המתחבר לאגודת זיו טהרתו. עבד הוא למלך הכבוד, וכבודו של עולם בקרבו הוא שורה, כי המדעים מתאגדים בתכונת רוחו, וכל המוסרים נובעים חיי נגוהות מתשוקת פליאות אור קדשיו, זהו מופת העולם, חסין האדיריות. רוח הישר אשר לאדם חש הוא בקרבו את רוממות הדרו, ותשוקת קודש ממלאה את כל ישרי לב, לחסות בצלו.
מה הוא אף אתה
Be a Partner in the Pulse of Beis Mevakesh Lev - For almost 20 years, B’chasdei Hashem, this space has been a home for seekers—a place where Torah is accessible to everyone, everywhere, without a paywall. We’ve shared over thousands and thousands of pages of learning together. But to keep the lights on and ensure this library remains free and growing for the next generation of Mevakshei Lev, I need your partnership.
Your contribution isn't just a donation; it's the fuel that keeps these shiurim reaching hearts across the globe. Whether it’s the cost of a coffee or a monthly sponsorship, you are making this Torah possible.
[Donate via PayPal/Zelle: alchehrm@gmail.com] Thank you to my beloved friends for standing with me.
We recently reached the milestone of 14,000 shiurim. Of course that means 14,000 expressions of thanks to Hashem who is Everything while we are just conduits.
Also - thanks to all those who helped me be a conduit.
״מה הוא אף אתה״
כאמור, חידשה הפילוסופיה החדשה הלכות הרבה במשפטים האפריוריים שבנפש האדם. אכן באמת, דרושה לכך חקירה פילוסופית יתירה, ולאו כל מוחא סביל דא: לנתח את נפשו, ולנתח את המשפטים שבנפשו, כדי להסיק – מהו החלק האפריורי שבהם. יש בזה גם חילוקי דיעות בין הפילוסופים, ומה שלגבי אחד הוא משפט אפריורי, לגבי שני הוא משפט אפוסטריורי, והדברים עתיקים.
נפש האדם מכלכלת בקרבה לא רק משפטים, אלא גם שאיפות וכמיהות לאין שיעור, החולפות ומתחדשות בלי הרף; הללו יוצאות, והללו באות במקומן. וגם היציאה וגם הביאה הן שלא במתכוון, ובהיסח־הדעת. הן מלאות סתירות וניגודים, והאדם הוא תמיד בבחינת ״ויתרוצצו״ של שני ״אני״ שבקרבו, הנמצאים במצב של מלחמה מתמדת, וכשזה קם – זה נופל. הקדמונים היו קוראים להם ״יצר הטוב״ ו״יצר הרע״; על כן, אם כי האדם יצור אחיד הוא, בכל זאת שני יצרים בו. הפילוסופיה החדשה קוראת לזה ה״אני כשהוא לעצמו״ וה״אני הנסיוני״; כל השאיפות והכמיהות לטוב שבאדם באות מה״אני כשהוא לעצמו״, וכל התשוקות לרעה הן מה״אני הנסיוני״.
ובאמת – היינו־הך! לפי שתי ההגדרות הנ״ל גם יחד, הנה בא הטוב באופן אפריורי, כי ודאי הוא שה״אני כשהוא לעצמו״ קדם לה״אני הנסיוני״, והיצר טוב קדם ליצר הרע, כמו שאומרים חז״ל (תנחומא בראשית, ז):
״...אַשֶר עָשָה הָאֶ־לֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָר... (קהלת ז, כט) – לא בראו הקדוש ברוך הוא, שנקרא צדיק וישר, את האדם בצלמו, אלא כדי להיות צדיק וישר כמוהו. ואם תאמר – למה ברא יצר הרע? שכתוב בו (בראשית ח, כא): ״כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו״ – אתה אומר שהוא רע! מי יוכל לעשותו טוב?
אמר הקדוש ברוך הוא: אתה עושה אותו רע!
כלומר – כי יצר הטוב בא מהיוצר עצמו, ואילו יצר הרע בא מהיצור לבד.
השכל הנסיוני מלמד לאדם רק רע. בטבע כל הבריאה כולה, ובלב כל היצורים אשר על פני האדמה, אין אנו רואים צדק מוסרי, אלא ״כל דאלים – גבר״; הגיבור כובש תחתיו את החלש ו״וְאִישׁ זְרוֹעַ – לוֹ הָאָרֶץ״ (איוב כב, ח); וגם למעלה יש גלגלים גדולים ויש גלגלים קטנים יותר, ובכולם כוח מושך, והגדול מושך את הקטן והוא מוכרח להסתובב סביבו כעבדא קמי מריה – בין ברצון, ובין שלא ברצון. ובטבע אין שלום, אלא מלחמה מתמדת, מלחמת הקיום. וכשאנו אומרים ״מלחמת הקיום״ – אין הכוונה למלחמה לשם קיום, אלא להיפך: קיום לשם מלחמה; המלחמה היא התכלית, והקיום רק אמצעי – להתקיים, כדי לראות במפלתו של השני. ואם שכלו של האדם הוא שכל נסיוני בלבד, ה״סך הכל״ של תחושותיו, עליו היה להיות כולו אך ורק יצר הרע.
ואם יש בו באדם גם יצר טוב, ואם יודע האדם לכל הפחות להבחין בין טוב ובין רע – אם כי למעשה לפעמים אינו משתמש כלל ביצר הטוב שבקרבו – סימן הוא שבנפש האדם יש הרבה דברים הבאים לו באופן אפריורי מ״תחת למפתן ההכרה״, או יותר נכון – ממעל למפתן ההכרה. סימן הוא שמלבד השכל הסופי שישנו לאדם, השכל מוגבל – והוא מוכרח להיות מוגבל, מכיוון שהוא רק סך הכל מהתחושות, ואין בכלל אלא מה שבפרט – יש בו עוד איזו זיקה לשכל האין־סופי, שמשם הוא יונק את יניקתו; והשכל האין־סופי קדם, כמובן, לשכל הסופי, וממילא – קדם יצר הטוב ליצר הרע. היצר טוב בא, לפי מליצת חז״ל, עוד טרם שיצא העובר לאוויר העולם. ובאותו זמן ש״נר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו״, באותו זמן משביעים אותו: ״תהי צדיק ואל תהי רשע, ואפילו כל העולם כולו אומרים לך: ׳צדיק אתה׳ – היה בעיניך כרשע״ (נדה ל, ב). ויצר הטוב שבאדם הוא פרי השבועה ההיא. ולעומת זאת, לא בא יצר הרע לאדם משעת פקידה, אלא משעת יציאה, שנאמר (בראשית ד, ז): ״לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ״ – רק כשנפתח הפתח ויצא לאוויר העולם.
אכן, מוצאים הנבוכים בזה מקום לטעות, ואם כי אינם יכולים לכפור במציאות יצר הטוב כשהוא לעצמו, הנה כופרים המה במקור הטוב של יצר הטוב הזה. לפי דעתם המשובשת, מקורו הוא מקור הרע, מקור האנוכיות שבאדם. לדעתם, כל המצפון האנושי אינו ״קול א־לוהים המתהלך בתוך האדם״, אלא הד־קול האדם בעצמו, ביחסו לפושעים אחרים. כי בראשית ילדותו הסכין כל אחד לראות הוריו, מוריו וכל הסביבה בה הוא גדל ומתחנך מוצאים דין קשה על כל דבר פשע; והרגל זה נעשה ברבות הימים לטבע, וכל עוול מעורר באדם חמה מוסרית או גועל נפש, עד שגם כשהוא בעצמו בעל העוול אינו יכול להשתחרר מרגש זה, שכאילו עומד וצועק: רשע! מה היית אומר, לו היו אחרים עושים דבר זה לעיניך, ומה גם – נגדך?!
לפי דברים אלה, בראשית נברא יצר הרע – התכונה של האנוכיות; כל אחד דואג רק לעצמו ולבשרו, ויצר הטוב הוא תולדה, גם כשיש סתירה בינה ובין האב.
אכן, הנבוכים הללו שוכחים ומסיחים את דעתם, כי יצר הטוב מכלכל בקרבו לא רק את ה״סור מרע״ אלא גם כן את ״העשה טוב״, שאי־אפשר לנמקו בנימוקים רעים כאלו. שוכחים, כי מלבד מידת הדין – יש גם מידת הרחמים באדם. ואם אפילו נתלה את מידת הדין שבאדם, שבה הוא דן את מעשיו כלפי אחרים, במידת הדין שלו, שבו מודד הוא את מעשי אחרים, הרי תשאל השאלה – מאין באה מידת הרחמים שבקרבו, שבה מודד הוא לפעמים אפילו כלפי אלה החוטאים נגדו? תאמרו, שגם כאן – מידה כנגד מידה, ממידת הרחמים, שאחרים מתייחסים אליו בשעה שהוא חוטא לפעמים. אבל הדרא קושיא לדוכתה: מהו המקור הראשון של מידת הרחמים? ומאין בא רגש הרחמים לשופטים, שבשעה שהם דנים את החוטא יש ולבם יכאב עליהם? ועוד – בעולם הטבע נראה רק מידת הדין, ולא מידת הרחמים. מידת הדין מיוסדת על החטא והעונש, הראשון כסיבה והשני כמסובב; זהו דרך הטבע. הדין מיוסד על החוק; סדר חוקים – קבוע, ״חוקי הטבע״. כל סילוף החוק מביא לתוצאות מרות הכרוכות בזה. מידת הרחמים היא נגד חוקי הטבע, היא כאילו מדלגת על חוקי סיבה ומסובב – מניחים את החטא ללא עונש.
כשאנו מתעמקים מעט בדבר, נראה, שאף על פי שבחיים מידת הדין לחוד, ומידת הרחמים לחוד – הרי, במה שנוגע למצפון האנושי, כל עיקרו מיוסד על מידת הרחמים, המקננת בלב כל אדם, אם במידה מרובה יותר או במידה מועטת יותר. ואם המצפון האנושי מתעורר כשאדם עושה עוול לזולת – הרי הדבר נובע ממידת ההשתתפות בצער, המסתעפת ממידת הרחמים שבאדם.
לא נכונה מעיקרה ההנחה הפלפולית שהנבוכים מניחים, כי אם מידת הרחמים תתגבר בעולם, הרי על ידי זה נחליש לגמרי את המצפון האנושי, הבא, לפי דבריהם, מתוך מידת הדין הקיצונית, שאדם דן בה את כל מי שעושה לו עוול; אבל, אם יתייחס האדם במידת הרחמים כלפי אלו העושים לו עוול, לא ירגיש בעצמו כל עוול במעשיו שהוא עושה, אפילו אם המעשים רעים המה ביותר (עיין מאמרו של ״אחד העם״: ״מידת הדין ומידת הרחמים״). הנחה פלפולית זו מזוייפת היא מתוכה – לא רק מצד מה שאמרנו, כי אי־אפשר להעמיד את המצפון על יסוד של רגש האנוכיות בלבד – אך גם מתוך כן, ששוכחים, כי אם תתגבר מידת הרחמים – ממילא לא ייתכן עוול במציאות!
מידת הרחמים היא הניגוד של האנוכיות, או יותר נכון – ה״אנוכיות״ שלו מתפשטת גם על האחרים, בבחינת ״ורחמיו על כל מעשיו״, וצער הזולת הוא גם צערו שלו. וכשם שלא שכיח, שאדם יעשה עוול לעצמו – ככה לא יהיה שכיח שיעשה עוול לאחרים. מידת הדין ממלאת מקום של מידת הרחמים. אם אין כולם יכולים לקבל את מידת הרחמים, מפני שהיא אצלם בבחינת ״תפשת מרובה״, על כל פנים – יאחזו במידת הדין.
ומטעם זה, הטוענים נגד הלל הזקן, שהסתפק בהגדת המוסר – ״דעלך סני לחברך לא תעביד״ – איננה טענה. טוענים – אם כן, היאך יכולים השופטים להוציא משפט מוות, אפילו על החוטא החמור ביותר? הלא בוודאי, לו היו חוטאים השופטים בעצמם חטא זה, היו מבקשים כל מיני טצדקות שבעולם, כדי להצדיק את עצמם! על הטענה הזו יש להשיב – אין הכי נמי! זוהי תעודתם של השופטים, משום ששופטי ישראל מלאו תעודה זו, על כן היו באמת עונשי מוות יקרי מציאות; וסנהדרין שהרגה נפש אחת לשבעים שנה נקראת ״חבלנית״ (מכות ז, א); ואם לפעמים, כדבר היוצא מן הכלל, הוציאו לפועל משפט מוות, הרי עשו זאת מפני שדגלו במידת הרחמים גופא – זה לעומת זה, הרחמנות על הנידון, לעומת הרחמנות על האנשים הנקיים שלא יסבלו ממנו.
לא על יסוד ה״אנוכיות״ מיוסד המצפון האנושי, אלא על יסוד ה״אני כשהוא לעצמו״, וה״אני״ הזה מיוסד על ״מה הוא – אף אתה״: מה הוא רחום – אף אתה רחום; מה הוא חנון – אף אתה חנון. ולא לחינם חושבים חז״ל רק את מידות הרחמים שיש בשם ולא את מידות הדין, כדי להסיק גם מאלה את המסקנה, של – ״אף אתה״; כי מידות הדין שבאדם, אפשר ללמוד באיזו מידה גם מתוך היצור, מתוך חוקי הטבע, ולא כן מידות הרחמים, שאותן מוצאים אנו רק ביוצר, רק בהבורא – ולא בבריאה.
ולא לחינם כולל שם ״א־לוהים״ גם את מידת הדין וגם את ההנהגה הטבעית, ושם הוויה – מידת הרחמים וגם את ההנהגה הניסית. על ידי כך מתגלה המקור של מידת הדין וגם המקור של מידת הרחמים. למידת הדין יש ספרי חוקים קבועים וקיימים, והספרים מחולקים לחלקים שונים, והחלקים לפרקים, והפרקים לסעיפים, סעיפים גדולים וקטנים וכו׳ וכו׳ – וכל פסק צריך למצוא את מקורו – עיין פה ועיין שם; והדיין משועבד לדין, שאי־אפשר לשנותו, כמו שאי־אפשר לשנות את חוקי הטבע, ואילו למידת הרחמים אין חוקים קבועים וקיימים, אין לה ספרים, ולא פרקים ובתוכם סעיפים גדולים וקטנים; היא לא זקוקה לעיון במראה מקומות ובלוח המפתחות, אלא בתוכה פנימה היא מסתכלת, וממנה ובה היא יונקת.
בה, במידת הרחמים, רואה האדם את השכינה המשתתפת בצער של כל אדם, ואומרת לעצמה: ״קלני מראשי, קלני מזרועי״ (משנה סנהדרין ו, ה).
בה הוא רואה את צלם הא־לוהים שבקרבו. ואם מצד הצלם שבו שונה ונפרד הוא מחבירו, ולכל אחד צרותיו ומכאוביו משלו, וכל אחד עולם קטן הוא, ויצור מיוחד בפני עצמו – הנה מצד הא־לוהים שבקרבו, מצד היוצר שבו – כל האנושות כולה כחטיבה אחת נחשבת.
ממידות הרחמים נובעים: ״חביב אדם שנברא בצלם א־לוהים״ ותורת האהבה; אמנם, מתנגדת היא לגמרי לתורת הטבע; ברם, זו היא תורת ד׳, שבה הסתכל וברא את עולמו. ואם כי, לפי אגדת חז״ל, ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו תחילה במידת הדין, ורק אחר כך, כשראה שאין העולם יכול להתקיים, שיתף את מידת הרחמים – הרי זה רק בנוגע לעולם בכלל. בנוגע לעולם הקטן, לאדם, הדברים להיפך – הוא נברא לכתחילה בצלם א־לוהים, שפירושו הוא, ראשית כל – רגש אהבה לזולתו, רחמנות, השתתפות בצער וכו׳.
לפני בריאת האדם קוראים אנו (בראשית א׳:כ״ח): ״ויאמר א־לוהים, ויאמר א־לוהים״; אחרי בריאת האדם, נאמר: ״אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם, בְּיוֹם עֲשׂוֹת ד׳ אֱ־לֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם״ (שם ב, א) – וככה מקדימים אנו תמיד את ד׳ לפני א־לוהים: ״ד׳ א־לוהינו״, ״ד׳ הוא הא־לוהים״.
ואת ההיסטוריה הישראלית מתחילים אנו באברהם, יצחק ויעקב דווקא; ואברהם היה הראשו – עמוד החסד (״תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם״. מיכה ז, כ). ומרגלא בפומינו לקרוא את ד׳ בשם ״רחמנא״, ואת כוהנינו בשם ״שלוחי דרחמנא״.
בקיצור – לפני כל המשפטים האפריוריים באה השאיפה האפריורית, השאיפה לצדק ומפשט, חסד ורחמים, שבני אדם סתם רואים בכך את יצר הטוב, והפילוסופים קוראים לזה ה״אני כשהוא לעצמו״. והאמת היא, כי ״אני״ זה בא מן ״הוא״, מ״הקדוש ברוך הוא״, ״מה הוא – אף אתה״.
א-היה אשר א-היה
Be a Partner in the Pulse of Beis Mevakesh Lev - For almost 20 years, B’chasdei Hashem, this space has been a home for seekers—a place where Torah is accessible to everyone, everywhere, without a paywall. We’ve shared over thousands and thousands of pages of learning together. But to keep the lights on and ensure this library remains free and growing for the next generation of Mevakshei Lev, I need your partnership.
Your contribution isn't just a donation; it's the fuel that keeps these shiurim reaching hearts across the globe. Whether it’s the cost of a coffee or a monthly sponsorship, you are making this Torah possible.
[Donate via PayPal/Zelle: alchehrm@gmail.com] Thank you to my beloved friends for standing with me.
We recently reached the milestone of 14,000 shiurim. Of course that means 14,000 expressions of thanks to Hashem who is Everything while we are just conduits.
Also - thanks to all those who helped me be a conduit.
״אהיה אשר אהיה״
הפילוסופיה החדשה חידשה תילי־תילים של הלכות בהכרות האפריוריות שיש בנפש האדם – הכרות שאין אדם קולטן מתוך הישגי הנסיונות הראשוניים אשר לו, אלא להיפך – הישגים אלו תולדות הם מהכרות אפריוריות, והן־הן בית אב לכל הקניינים השכליים של האדם. כלומר – ההכרות האפריוריות הן היסוד, וה״דבר המעמיד״ לכל עבודת שכלו של האדם.
וכך היה אומר קנט – ״אף על פי שכל ידיעתנו מתחילה בניסיון – אין היא נובעת מתוך הניסיון״. כל אותן הידיעות, המבססות את הניסיון, בנויות על ידיעות אחרות ועל חוקים אחרים, שאינם שאובים מתוך הניסיון. ראשית כל – ההכרה האחדותית שבמשיג, וההכרה הזהותית שבמושג.
כל מדע בנוי על היסוד של זהות הדברים הבאים מן הניסיון, ועל זהות זו אין הניסיון חל, אלא זהו הבסיס לכל ניסיון. גם הפיסיקאי, גם הכימאי וגם ההיסטוריון מניחים הנחות ידועות, שאין בידם להוכיחן, ושאף אינם משתדלים להוכיחן, כי הנחות אלו עוברות את גבול המדע הנסיוני. הכימאי, למשל, בהפרידו את המים לחמצן ולמימן, מניח, שחומר הניסיון נשאר זהותי, אחרת לא היתה לו רשות לומר שהמים מורכבים משני יסודות הללו; ההיסטוריון, בתפסו את עלילותיו של אלכסנדר מוקדון, מניח גם הוא, שלפנינו אישיות אחת, שכל מאורעותיה מצטרפים, והם כולם נובעים מאישיות זו. והוא הדין בנוגע להשגות התיאורטיות של איש המדע. המדע הוא סך הכל של מושגים; איש המדע מרכיב מושג על גבי מושג, כאריח על גבי אריח – והוא תופס את כולם בהכניסו את כולם לתוך מסגרת אחת אחדותית. כלומר, איש המדע קובע מראש את אחדות ההשגה. ובכן – ה״אני״ הוא המאחד את כל ציור; וכל המושגים השונים נכנסים לתוך אחדות אחת של ״אני״ כולל.
ההכרה האחדותית והזהותית של המושגים והמשיגים יחד – היא ההנחה הקודמת לכל ההנחות המדעיות שבעולם.
אחדות התודעה היא תנאי לאחדות העצם. ואחדות התודעה לא היתה מן האפשר, אילמלא היתה הנפש יודעת את זהותה של הפונקציה, שבה קושרת היא את הריבוי, ומרכיבתו בהכרה אחת. וכך היה אומר קנט: ״אם אין אחדות הניסיון – אין אחדות התפיסה, אם אין אחדות התפיסה – אין הכרה״.
ולא רק איש המדע זקוק לאחדות תפיסה זו, אלא גם האדם הפשוט, אף הוא, חי וחושב מתוך תפיסה אחדותית זו; וכשהוא יודע לספור: אחת, שתים וכו׳ ובא לידי איזה סך כולל של יחידות – הרי בא הוא לכך רק מתוך תפיסה אחדותית. כי רואה הוא את היחידות נפרדות זו מזו במקום; או שהן מנוחות זו אצל זו, או – זו על גבי זו; על כל פנים, יש הפסק, חלל ביניהם.
הפירוד הוא גם בזמן – ברגע שהעין ננעצת ביחידה אחת, נטשטשות ונעלמות מראייתה שאר היחידות, אילמלא הידיעה של הרואה, שמה שמתהווה ברגע זה לנגד עיניו הוא המשך רצוף למה שהיה לפני כך; אלמלא מילוי החלל הריק, המפריד בין היחידות הללו, בתפיסה אחדותית משלו – לא היה בא בשום אופן ל״סך הכל״.
גם אדם מחוסר ידיעה, שאינו ידוע למנות ולספור: אחת שתים ושלוש וכו׳, אף הוא, באומרו שרואה הוא שולחן, בית, רחוב, עיר וכו׳, או באומרו, ששומע הוא מילה, פסוק, מאמר וכו׳ – הרי אמור בזה, כי יש לו תפיסה אחדותית, שממנה בא למדע ההכללה.
לאמיתו של דבר, מעולם לא ראתה העין בית, ולא כל שכן, שלא ראתה רחוב או עיר וכדומה. העין רואה אבנים בודדות – לא בזמן אחד ולא במקום אחד. ומעולם לא שמעה האוזן מילה שלימה, ולא כל שכן – פסוק או מאמר שלם; האוזן שומעת צלילים שונים, ובין צליל לצליל מפסיק הזמן; ואם כן איפוא, אין העין רואה ואין האוזן שומעת, אלא ה״אני״ – הוא הרואה והשומע.
מהות ה״אני״ היא מהות אחדותית, העובדת בלי־הרף עבודת הכללה. אין החושים מובילים את הידיעות ל״אני״ שבאדם, אלא להיפך – ה״אני״ הוא המפתח לכל הידיעות, שהן רק שליחים של ה״אני״ שבקרבנו. ובכן – יש בנפש האדם באופן אפריורי גם הכרה אחדותית וזהותית, וגם הכרה של הכללה.
אולם, אי־אפשר להגיע להכרות הללו בלי קני־המידות של חלל וזמן, וכל מה שמכניסים אנו מן העולם החיצוני לתוך חושינו שלנו – עובר דרך צינורות ההכרה של חלל וזמן. אמור מעתה, כי גם מושגי החלל והזמן נקבעו בתודעתנו באופן אפריורי; ההכרה של חלל וזמן היא לכתחילה הכרה אין־סופית. אין להשוות את הכרת החלל והזמן להכרות של מושגים מופשטים אחרים, כמו למשל – צבע, צליל וכדומה; למושגים כמו אלה מגיעים אנו מתוך הכללה־הפשטה של פרטים חומריים, לא כן במושגי החלל והזמן. המושג הראשוני בהם, גם הוא מוכרח להיות מושג כללי; אנו תופסים את החלל והזמן הסופיים כחלק של החלל והזמן האין־סופיים; יוצא, שהמושג על החלל והזמן בכללותם, קודם למושגים של חלקי החלל והזמן.
אין־סופיות זו פירושה: נצח – שאין לו שום הגבלה, לא בכמות ולא באיכות. ועוד פירושה: מעין רוחניות, כי כל דבר מוחש – בהכרח שתהא לו איזו הגבלה. ועוד פירושה: מחוייב המציאות, כי יכולים אנו לשלול בדמיוננו כל דבר הנמצא בחלל ובזמן, אבל אין אנו יכולים לצייר את היעדר החלל והזמן מעיקרו. יש מקום לשלילת כל דבר ודבר בתוך המציאות, ברם – לא העדר של מציאות זו גופא.
מתוך ההכרה האפריורית של זמן באים אנו להכרת הסיבתיות, כי רק מתוך ההכרה של מוקדם ומאוחר בזמן, יש מקום לבקש בכל דבר את הסיבה. אנו קובעים בשתי תופעות בזו אחר זו את התופעה הראשונה כסיבה, ואת השניה כמסובב; או: את הראשונה – כאַב, ואת השניה – כתולדה.
והנה דבר פלא הוא, שהפילוסופיה החדשה לא עמדה על כך, כי מסך־הכל של כל ההכרות האפריוריות הללו, נובעת באופן החלטי הכרת הבורא. כי כל הדברים האלה: אחדות, זהות, הכללת הכל, נצחיות, אין־סופיות, מחוייב־מציאותיות, ועל כולם – הסיבה הראשונה, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות – כל אלה המה התארים של הבורא, עד כמה שבכלל אפשר להכרה האנושית להכיר אותו.
מה שנקרא בפי הפילוסופים בשם ״הכרות אפריוריות״, שהם מחלקים אותן שוב להכרות שונות – אינן אלא הכרה אחת, הכרת ה״אחד״ שהוא ״איחודו של עולם״.
אלו הן ההכרות של ״צלם א־לוהים״ של ה״חלק א־לוה ממעל״ – עד כמה שה״חלק״ תופס את ה״הכל״.
זו היא שארית הפליטה שנשארה לה לנפש האדם, כזכרונות קדומים מאוד, מאותה התקופה המזהירה טרם תצא לאוויר העולם, בשעה ש״נר דלוק על ראשה, וצופה ומביטה מסוף העולם ועד סופו, ויודעת את כל התורה כולה״. ואף על פי שהמלאך ״סטר על פיה״ והשכיחה את הכל – בכל זאת עדיין רישומו של אותו העולם המלא נוגה וזיו ניכר; ועיקרי העיקרים עדיין לא נשכחו.
לא לחינם קראו חז״ל את הכופר בא־לוהים בשם ״כופר בעיקר״ – מפני שכופר הוא גם בעיקר נשמתו, בעיקר מהותו; כשאינו מכיר את הבורא – אינו מכיר גם את עצמו.
אם אמת בפי הפילוסופים, כי כל ההכרות האפוסטריוריות באו מתוך ההכרות האפריוריות, וההכרות האפריוריות – כמו שאמרנו – כולן הכרות ד׳, הרי השולל את ד׳ שולל גם אם עצמו! ועל ידי הכפירה בעיקר – עוקר הוא גם את ישותו ומהותו. מי שכופר בעיקר – כופר הוא גם בעיקר כפירתו, כי אין כפירה בלי עבודת השכל, ואין עבודת השכל בלי ההכרות האפריוריות, שהן הכרה אחת בלבד, הכרת ד׳.
אנו המאמינים, אין, לדעתנו, הכרות אפריוריות – הכרות מלפני הניסיון, כי ההכרות הללו שרדו מזמן שהנפש היתה מנוסה יותר מאשר עכשיו, מזמן שהמכיר והמוכר, צלם הא־לוהים (– האדם) והא־לוהים, לא היו כל־כך רחוקים זה מזה.
למאמינים, יש להם שמות אחרים לגמרי לשני מיני ההכרות האלו, כפי שהגדיר הרמב״ם בלשון זהבו (הלכות תשובה ח, ג):
כל נפש האמורה בעניין זה – אינה הנשמה הצריכה לגוף, אלא צורת הנפש שהיא הדיעה שהשיגה מהבורא כפי כוחה, והשיגה הדיעות הנפרדות ושאר המעשים, והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק רביעי מ״הלכות יסודי התורה״.
ושם, בהלכות ״יסודי התורה״ (ד, ח), מאריך הוא בזה הרבה יותר:
נפש כל בשר היא צורתו שנתן לו הא־ל. והדעת היתירה, המצוייה בנפשו של אדם – היא צורת האדם השלם בדעתו, ועל צורה זו נאמר בתורה (בראשית א, כו): ״נַעַשֶה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ״ – כלומר, שתהיה לו צורה היודעת ומשגת הדיעות שאין להם גולם, כמו המלאכים, שהם צורה בלא גולם, עד שיידמה להן, ואינו אומר על צורה זו הניכרת לעיניים – שהיא הפה והחוטם והלסתות, ושאר רושם הגוף שזו תואר שמה, ואינה הנפש המצוייה לכל נפש חיה... ופעמים רבות תקרא זאת הצורה ״נפש ורוח״, ולפיכך צריך להיזהר בשמותן שלא יטעה אדם בהן, וכל שם ושם ילמד מעניינו.
בקיצור – יש תורה המצוייה בנפשו של אדם, שהיא נושאת אותה בקרבה מהתקופה שלפני צאתה לאוויר העולם, התקופה שעליה נאמר: ״ומלמדים אותו כל התורה כולה״. עלינו להיזהר בשמות, ולהבדיל בין הנשמה הצריכה לגוף ובין נפש חיה שבקרבו, שיש לה חיות עצמית מיוחדה משלה, שאינה תלוייה בחושי הגוף, ואדרבה! כל החושים תלויים בה, שהיא מקור השפע של כל הדיעות וההשגות שבאדם; היא משפעת – ולא מושפעת, ונפש זו היא ה״דעת והשגה מהבורא״. כל ההכרות הבאות לו לאדם באופן אפריורי – כולן, מקורן ושורשן הוא מ״צלם ודמות״, שעליהם נאמר (בראשית א, כו): ״נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ״.
גם קנט השתמש, בהגדרתו את החילוק בין הידיעות הבאות לאדם באופן אפריורי לידיעות הבאות לאדם באופן אפוסטריורי, במשל של חומר וצורה, כרמב״ם: את הידיעות האחרונות הוא קורא בשם ״חומר״, ואת הראשונות בשם ״צורה״. הוא מוסיף ואומר, שהצורה והחומר הללו משלימים זה את זה, ואי־אפשר לו לאדם בלי חומר זה. ברם, הצורה היא הקובעת, וחוקותיה נקבעים על ידי המדע הטהור מראש. החומר הוא מקרי – ונסיונות מרובים ושונים ממלאים אותה הצורה ומתאימים לה. ועל כן בא קנט לידי מסקנה, שבבחינה זו נעשה האפוסטריורי בעצמו תנאי לאפריורי, והאפריורי אינו יכול לעמוד בפני עצמו, אם לא יבוא האפוסטריורי למלא אותו. כי מחשבה בלי תוכן – ריקניות היא, הסתכלויות בלי מושגים – עיוורות הן. וכשם שאין אנו יכולים לתפוס את החומר בלי צורה – כך אין אנו יכולים לתפוס את הצורה בלי חומר.
האמונה הטהורה אומרת על כך: ״פלגינן דבוריה״. אומנם אין שום מציאות של חומר בלי צורה, אבל יש במציאות צורה בלי חומר, קיים עולם הצורות. ואם קנט מניח, שהצורה היא קבועה והחומר הוא מקרי, אין מקום להנחה שאי־אפשר לאחד בלי השני, ויש בכך סתירה להנחה: הקבוע יכול תמיד להתקיים בלי המקרי, לעומת זאת – המקרי אינו יכול להתקיים בלי הקבוע. הנשמה הצריכה לגוף היא מקרית. ברם, נפש חיה אינה צריכה לגוף, ואינה צריכה לנשמה הצריכה לגוף. חיה היא חיות נצחית, עולמית, ועל זה נאמר (שם ב, ז): ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״ – ״ומן דנפח – מדיליה נפח״, כלשון הזוהר (על פי זוהר בראשית כז, א).
הטענה של קנט, כי אין מחשבה בלי תוכן, ואין הסתכלות בלי מושגים – איננה טענה, הדגשת ה״אני״, שישנה אפילו אצל תינוק הפעוט ביותר, כוללת בקרבה את כל יסודות הדיעות והמושגים של כל מיני תכנים של מושכלות והסתכלויות. בהרגשת ה״אני״ עם תחילת המחשבה, ישנם כל המשפטים האפריורים, שלפי דברינו, הינם היסודות של הכרת ד׳, הרגשה טמירה של ״אנכי ד׳ א־לוהיך״. אנו רואים גם אצל עמים קדומים, שלא היו להם כמעט שום נסיונות בחיים, ולא היו להם משפטים אפוסטריוריים, גם אצל אלה היתה מעין הכרת א־לוהים – אם כי מעומעמת, מטושטשת, לקוייה ופגומה. כי הידיעות האפריוריות קודמות הן לכל, אובטונומיות בהחלט, ואינן זקוקות למשען וסעד מן החוץ.
ושמו של הקדוש ברוך הוא, למרות כל החקירות הפילוסופיות שבכל התקופות ובכל הזמנים, נשאר עד היום הזה ולעולם ועד, הוא השם שקרא ד׳ על עצמו: ״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה... זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם, וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר״ (שמות ג, יד-טו). ו״לעלם״ כתיב (–בלי ו״ו), כמאמר חז״ל (פסחים נ, א), מלשון נעלם וטמיר.
״תכלית הידיעה שלא נדע״ – ולא שם הוא שמו. עם כל זאת, מביע השם ״אהיה אשר אהיה״ הרבה: ״אהיה אשר אהיה״ מחוייב המציאות, סיבת עצמו, ההוויה היחידה, שאינה תלוייה בשום הוויה אחרת. ״אהיה אשר אהיה״ – האין־סופיות גם בחלל וגם בזמן, בלי ראשית ובלי תכלית, כי מתוך ה״אהיה״ בא ״אהיה״ – עתיד שלא ייהפך לעולם לעבר או להווה, אלא ישאר תמיד בבחינת עתיד.
״אהיה אשר אהיה״ – זוהי ההכרה האחדותית, שאין יחידות כמותה בשום פנים מבלעדי ״איחודו של עולם״, הכרת ההכללה, ״הכול יכול וכוללם יחד״.
מי שכופר ב״אהיה אשר אהיה״ של הקדוש ברוך הוא כופר הוא גם ב״אהיה אשר אהיה״ שלו גופא. כי כל ההוויה הנפשית של האדם, כל ישותה ומהותה טבועה בהכרות הללו, שהפילוסופים קוראים להן הכרות אפריוריות – ואנו קוראים לזה: ״נשמת חיים מא־לוהים חיים״.
״מקום יש לו להקב״ה ומסתרים שמו״
Be a Partner in the Pulse of Beis Mevakesh Lev - For almost 20 years, B’chasdei Hashem, this space has been a home for seekers—a place where Torah is accessible to everyone, everywhere, without a paywall. We’ve shared over thousands and thousands of pages of learning together. But to keep the lights on and ensure this library remains free and growing for the next generation of Mevakshei Lev, I need your partnership.
Your contribution isn't just a donation; it's the fuel that keeps these shiurim reaching hearts across the globe. Whether it’s the cost of a coffee or a monthly sponsorship, you are making this Torah possible.
[Donate via PayPal/Zelle: alchehrm@gmail.com] Thank you to my beloved friends for standing with me.
We recently reached the milestone of 14,000 shiurim. Of course that means 14,000 expressions of thanks to Hashem who is Everything while we are just conduits.
Also - thanks to all those who helped me be a conduit.
והיה כי ישאלך בן אדם, לאמר: חיפשתי את הקדוש ברוך הוא בכל מקום – ולא מצאתיו! חיפשתיו בעיר ובכפר, בשדה וביער, ברשות הרבים וברשות היחיד, ברחובות ובסמטאות, בבתי־כנסיות ובתי־מדרשות – חיפשתיו ולא מצאתיו! בדקתי את רמ״ח איברי ושס״ה גידי, את שכלי, לבי ונשמתי שבקרבי, ובכולם – חולין וחולי־חולין ולא קודשים; טומאה – אבות הטומאה ותולדותיה – ולא טהרה! ומבלי משים תעלה מחשבת נבל, ש״אָמַר... בְּלִבּוֹ – אֵין אֱ־לֹהִים!״.
והגדת לאדם זה – אמת ונכון! חיפשת עד מקום שידך מגעת, חוץ ממקום אחד – במסתרים שלך, בפנימיות הנפש, ב״בתי גוואי״ של נשמתך, בחדרי־חדרים שלה, במקורה ושורשה, בתוך תוכה – שם לא נקפת אפילו באצבעך הקטנה לחפש ולבדוק! אמנם, קראת ולמדת הרבה בספרים גדולים רבי־הכרס, אך לא קראת בספר קטן, ב״ספר תולדות אדם״ שלך; אפילו לא ניסית לעלעל ולדפדף בו! הלוא שם יכולת למצוא על נקלה את קודש־הקודשים שלך, משם היית נוכח בכלל הגדול, שאין יוצא ממנו: ״יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין״, כי ״מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו״ (חגיגה ה, ב), ואם מכל המקומות הרחקת את הקדוש ברוך הוא בתכלית הריחוק ודחקת את רגלי השכינה, כביכול, הנה, שם, ב״מסתרים״ שלך, איתן מושבו, ומשם לא תוכל להזיזו, אפילו זיז כלשהו!
כשם שיש פנים וחוץ בעולם הגופים – כך גם בעולם הנשמות. יש ״בתי גוואי״ ויש ״בתי בראי״ של הנשמה, ״מקיבעא״ ו״מקופיא״. על פי רוב, רחוקה החיצוניות שבנפש מהפנימיות שבה כרחוק מזרח ממערב. כשאנו מגדירים אדם כבדאי ושקרן, על שהוא מדבר אחד בפה ואחד בלב – הנה גם הגדרה זו גופא, בשקר יסודה, כי לא אחד בלב יש בו, כי אם רבוא רבבה. לא רק הפה משקר, אלא, ובעיקר, הלב משקר. גם אלה שפיהם ולבבם שווים – הרי לבם גופא אינו שווה. אדם מדמה שלבו חושב כך וכך, בעוד, שלפום האמת, לבו חושב אחרת לגמרי. הוא שומע את הקול החיצוני שבלבו ואיננו שומע את קולו הפנימי, על כן רבו השקרים שבמחשבה מהשקרים שבדיבור, ״ודובר אמת בלבבו״ יקר המציאות הוא.
הכל יודעים כעת על ההיפנוטיזם, בעזרתו אפשר להפיל תרדמה על אדם, ולומר לו, שיקח חרב שלופה, הנמצאת במקום פלוני, וילך בשעה פלונית אל שכנו, הדר בבית פלוני ויכהו נפש. והמהופנט ישמור למלאות בדיוק כמצווה עליו. ואם ישאלוהו אחרי המעשה – על מה ולמה הרג איש ושפך דם נקי על לא דבר? – ישיב, כי חושדים כאן בכשר, הוא אינו רוצח או גזלן, אך עשה את מעשהו כדת וכדין, מפני שההרוג היה אויבו בנפש וארב לו תמיד להרגו, והוא רק קיים את המצוה של ״הבא להרגך השכם להרגו״. והאיש איננו משקר, פיו ולבו שווים והוא מדבר את מה שבלבו. ברם, הוא איננו ״דובר אמת בלבבו״, כי לבו מהופנט ומסור לרשות אחרים, ולבו גופא באמת יודע כי ההרוג, היה כרע וכאח לו ובקש תמיד את טובתו.
גם בעת שאין מי שיטיל עלינו תרדמת ההיפנוזה – גם אז רחוקה פנימיות נפשנו מחיצוניותה כרחוק מזרח ממערב, וגם אז הננו מושפעים מהשפעת ״המונה של העיר״, כדברי חז״ל (יומא כ, ב): ״אלמלא קול המונה של רומי, נשמע קול גלגל חמה״. הכל מטילים עלינו היפנוזה – המולדת, הסביבה, החברה, המפלגה וכדומה. גם אם תרצה להיות ״פרא״ ולהתרחק מכל מפלגה, הרי לא תוכל להתרחק מ״קול המונה של העיר״, ההולך למרחק של ק״כ מיל ויותר; ולא קול אחד אלא רבוא רבבות קולות, כמספר הערים; והקולות האלו מטילים עליך שכרון נפש, עד כי לא תשמע לא את ״קול גלגל חמה״ ולא את קולך הפנימי שלך־שבך. אך כל מיני ההיפנוזות נוגעים רק עד ה״בתי בראי״ שבנשמה, אבל לא ב״בתי גואי״ שלה – במסתרים שלה, שם נשארת היא תמיד יחידה, יחידה במחשבותיה ורגשותיה, בריכוזה במחשבה יחידה, בחינת – ״כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם – כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱ־לֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא־לֹהִים, לְאֵ־ל חָי, מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱ־לֹהִים״ (תהלים מב, ב-ג).
צמאון זה נמצא לא רק באלה הצמאים ביודעים, אלא גם באלה, שמעולם לא הרגישו שום צמאון.
אין אדם מאושר בתבל. אם תעמדו על פרשת הדרכים, ברשות הרבים, במקום שמצויים עוברים ושבים הרבה, ותשאלו לכל אחד: מי בכם מצא סיפוק בחייו? מי בכם מאושר ושמח בחלקו? – לא תשמעו אף מאחד תשובה חיובית על שאלה זו; כל אחד ישיב על השאלה ב״לא״ – ב״אלף רבתי״. כי מאושר שכזה, מאושר במלוא מובן המילה, אין במציאות בארץ – וגם לא היה. וספק גדול – אם יהיה.
אמנם, כל אחד יבאר את סיבת אי־שביעת רצונו בגין צרה זו או אחרת, וצרות, פורענות וייסורים, כידוע, אינם חסרים בעולם הזה; אבל באמת, לא חלים ולא מרגישים האנשים, כי הצרה הגדולה ביותר, שבגללה סובלים הם ביחוד – החיים בעצמם.
יש מיני ייסורי־הגוף, אבל לא הם בעיקר גורמים לדכאון בחיים. הרי יש כמה וכמה אנשים בעולם, שאינם סובלים מייסורי הגוף ואין להם מחסור בצרכי גופם כלל; ואלה דווקא האומללים ביותר, לא בגלל ייסורי הגוף, אלא דווקא מפני... יסורי נפשם.
רוב התענוגים שבעולם אינם באים בשביל הגוף, אלא בשביל הנפש, כגון – המוסיקה, המחזות בתיאטראות, המשחקים השונים, המחולות וכדומה. התענוגות האלה ודומיהם אינם נותנים לגוף מאומה, אלא על ידם מבלים (מלשון בלאי) את הזמן, או יותר נכון – ממיתים אותו. היסורים העיקריים בחיים – החיים בעצמם, והצרה הגדולה ביותר – הרגשת הזמן.
ידוע, שאם האדם חי חיי תענוג, עוברות עליו שנותיו כימים, בחינת ״כיום אתמול כי יעבור״; ואילו מי שחייו חיי צער – כל יום לשנה ייחשב לו. מהי כאן הסיבה, ומהו כאן המסובב? – חושבים, כי מתוך הצער נעשים החיים ארוכים יותר מדאי, ומתוך התענוג נראים החיים כקצרים, וההיפך מזה הוא האמת – חיים ארוכים מביאים את הצער, וקיצור החיים באופן מלאכותי – תענוג הוא.
כל התענוגות שמקורם בחולי החיים מטילים שכרות על הנשמה, שלא תרגיש בכל רגע ורגע צרה חדשה – צרת הרגע כשהוא לעצמו, וצרת רגע העתיד הנהפך להווה. האומלל שבאומללים הוא האיש, שמכריחים אותו לשבת באי בודד ושומם, והוא נמצא גלמוד לנפשו, אפילו אם נותנים לו כל מעדני מלך שבעולם.
ואומלל הוא, משום שמרגיש הוא אורך החיים בכל מרירותו. רואה הוא את השמים ממעל, בלי שום מחיצה המבדילה בינו וביניהם. רואה הוא את עצמו, ואי־אפשר לו להסיח את דעתו מזה אף לרגע. ה״חברותא״ מועילה לאדם לראות רק את האחרים ולא לראות את עצמו. בבידודו שומע הוא את קולו, קול א־לוהים המתהלך בתוך האדם, ולא רק את ״קול המונה״ של העיר.
כל התענוגות שבעולם באים להשקיט באופן מלאכותי את הצימאון הגדול, שיש בכל אדם, ללא יוצא מן הכלל, הצמאון הפנימי – ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא־לֹהִים, לְאֵ־ל חָי...״.
האפקטים המלאכותיים מגיעים רק עד הנפש החיצונית, ולא עד הנפש הפנימית שבאדם, רק עד ״בתי בראי״ ולא עד ״בתי גוואי״ שלו. על ידי שכרות הבאה מהתענוגות, גדלה ומתרחבת עוד יותר הריקנות בבתים הללו של הנשמה.
חז״ל עמדו על הסתירה שבדברי הנביאים, שפעם הם אומרים (ירמיהו יג, יז): ״בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי – מִפְּנֵי גֵוָה״ – שמכאן רואים אנו ש״מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו״, ששם בוכה הוא בלי הפוגות; ופעם הם אומרים (דברי הימים א טז, כז): ״הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו, עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ״? – המה מתרצים בפשטות: ״לא קשיא, הא בבתי גוואי הא בבתי בראי״ (חגיגה ה, ב). את ה״לא קשיא״ זו רואים אנו לא רק בדברי חז״ל, אך גם בחיים ממש.
כאן ההבדל בין ה״בתי בראי״ שבחיים ובין ה״בתי גואי״ שבהם. כי אם תצא ברחובות קרייה ותראה את כל ה״הלולא וחינגא״ שבהם, את כל ה״גילה, רינה, דיצה וחדווה״ – הבאים גם בלי ״אהבה ואחווה״ וגם בלי ״שלום ורעות״ – שבחיי בני אדם; אם תראה, שבני אדם רוקדים כאילים וכבני־צאן מרוב צהלה ושמחה; אם תראה, איך כל אחד מבקש חברותא לבלות בה את זמנו, ומתענג על כל שיחה בטלה ומוחא כף על כל מלה מצלצלת; אם תראה בכל המקומות הפומביים, בכל רשויות הרבים רק ״הוד והדר״ רק ״עוז וחדווה״ – ראיה מכאן על ה״במסתרים תבכה נפשי״, על הבכייה במסתרי הנפש של כל אחד ואחד, בכייה בלי הפוגות ובלי הרף, צער ללא־סוף השוכן ב״בתי גוואי״ של הנפש, שבשביל כך עושה כל אחד את המאמצים הגדולים ביותר לברוח מ״בתי גוואי״ שבנשמתו, אל ה״בתי בראי״ שלה, ולמלאות את הבתים הללו בחדווה מלאכותית.
וכל מה שהתענוגות מתרבים יותר ויותר – ובאמת מתרבים הם והולכים – מתרבה והולכת הבכייה ש״במסתרים״, במסתרי הנפש, ששם יש לו מקום להקדוש ברוך הוא, וכל הדוחק מקום זה נדחק עד לאין מוצא, עד שהאדם אינו מוצא לו מקום ואין לו אוויר לנשימה, ואז מוסר הוא את נפשו, כדי להשיג ״אוויר מלאכותי״ בדמות כל התענוגות שבעולם.
ברם, כל התענוגות שבעולם מראים על גודל ייסורי הנפש, והייסורים ״מִפְּנֵי גֵוָה״ – המה, משום שהנשמה – צלם הא־לוהים שבאדם, שהיא ״הדעה שהשיגה מהבורא כפי כוחה״ – נמצאת ״בגוף האפל השפל״ (לשון הרמב״ם בפרק ח׳ מהלכות תשובה).
אלה ייסורי הגעגועים שבכל אדם, געגועים על המקור שממנו נחצבה הנשמה, שקשה עליה הפרידה. אלה המה הדי זכרונות קדומים, שהנשמה זוכרת מהתקופה שהיתה במצב של ״נר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו״ (נידה ל, ב), בטרם יבא מלאך פורה, שר של שכחה, ויסטור על פיה וישכיחה כל התורה כולה. ומכאן כל פירפורי הנפש – ומכאן כל השיעמום שבחיים.
ואל תאמר בן אדם: חפשתי את הקדוש ברוך הוא בכל מקום ולא מצאתיו, כי הא־לוהים נמצא במקום קרוב לך מאוד, ב״מסתרים״ שבך, ״בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי...״. ואין מאושר אמיתי בחיים, אלא צדיק הדור, המרווה את צמאונו באמת ב״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵא־לֹהִים...״.
----
ולעומת זאת ...
אם תרצה, בן אדם, הסתכל באור השכינה בכל היקום, הסתכל בעדן החיים השמימיים, איך הם מתפלשים בכל פינה וזוית שבחיים. הרוחניים והחומריים, שנגד עיני בשרך, ונגד עיני רוחך. התבונן בפלאי היצירה, בחיי האלהות שלהם, לא בתור איזה תכנית כהה, שממרחקים מציבים נגד עיניך, כי אם דע את המציאות שאתה חי בה. דע את עצמך, ואת עולמך, דע את הגיוני הלב שלך, ושל כל הוגה וחושב. מצא את מקור החיים שבקרבך, ושממעל לך, שמסביבך, את פארי הדרות החיים, שאתה שרוי בתוכם. האהבה שבקרבך העלה אותה לשורש עזה ועדנת תפארתה, הרחיבה לכל סרעפותיה, לכל אשד נשמת חי העולמים, אשר רק רצוץ המקום של ההגה גורם מיעוט זהרו. הבט על האורות, בתוכיותם. אל יבלעו נשמתך השמות, המילים, הניבים והאותיות, הם מסורים בידך, ואי אתה מסור בידיהם. עלה למעלה עלה, כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים. אל תכחש בם, פן יכחשו לך, דרש אותם, וימצאו לך מיד.
Monday, April 13, 2026
Turkey Seeks To Imprison Netanyahu For 4,500 Years Over Gaza Flotilla
Maybe such a long sentence is a סגולה for אריכות ימים.
Be a Partner in the Pulse of Beis Mevakesh Lev - For almost 20 years, B’chasdei Hashem, this space has been a home for seekers—a place where Torah is accessible to everyone, everywhere, without a paywall. We’ve shared over thousands and thousands of pages of learning together. But to keep the lights on and ensure this library remains free and growing for the next generation of Mevakshei Lev, I need your partnership.
Your contribution isn't just a donation; it's the fuel that keeps these shiurim reaching hearts across the globe. Whether it’s the cost of a coffee or a monthly sponsorship, you are making this Torah possible.
[Donate via PayPal/Zelle: alchehrm@gmail.com] Thank you to my beloved friends for standing with me.
We recently reached the milestone of 14,000 shiurim. Of course that means 14,000 expressions of thanks to Hashem who is Everything while we are just conduits.
Also - thanks to all those who helped me be a conduit.
Subscribe to:
Comments (Atom)
