חופה קונה #8/ הסיפור על הרב טביומי בעיר קושטא

 HERE!!:-)!

תשובת היחיד הפנימית

 ראינו בעבר תוכנו המיוחד של 'אלול' הוא הפנימיות. מכאן התבודדותו של משה בשנית על הר סיני, שממנה התבודדותו של כל אדם בחודש זה, ומכאן עניינה של האות יו"ד שהיא האות של חודש אלול[1]. בשיחה זו נעמיק ונתבונן בעניינה של הפנימיות, הנתונה בעולמו הפנימי של היחיד.

האדם המודרני ואיבוד העצמיות

פנימיות, עצמיות, התכנסות וכדומה – הם מושגים הכרחיים בעולמנו המודרני. האדם המודרני איבד את חשיבותו האינדיבידואלית, עקב סיבות גדולות. ההמון של חיי הדמוקרטיה טשטש את דמותו של היחיד. אין זאת אומרת שבמשטר דיקטטורי היה טוב יותר, אולם בכל משטר אחר, כגון מונרכי וכדומה היה היחיד ניצב ראש הפסגה, ויחידותו שלו היוותה משל ודוגמה לכוחו של היחיד, ואילו בדמוקרטיה הושם כתר זה בראשה של החברה. ההקרבה של היחיד, במסירות הנפש שבמלחמות, לטובת הציבור, טשטשו את דמותו. בנוסף, ההישגים הטכנולוגיים המודרניים בנויים על שיתופי-פעולה בין אנשים רבים, המאפילים על כוחו של היחיד. כל הדברים הגדולים הללו, שבעולם המודרני, הללו הרסו את ייחודו של הפרט, ופרצו את גדריו[2].

על רקע זה ברור שגם בחיי רוחה של המודרנה אין ליחיד מקום. אין אדם מתבדר לבדו, ואין לו מה לעשות עם עצמו. כל השעשועים המודרניים מכוונים לטשטוש עצמי של המסתכל, ואכן כך בנויים בתי השעשועים – שישכח אדם שם את עצמו. כאלה הם גם כל כלי החדשות, כעיתונים וכדומה, הבנויים ביסודם על הנעשה אצל הזולת, ולא על הנעשה אצל האדם עצמו[3]. הרדיו צורח שפע מן החוץ, ידיעות, בידור, מוסיקה, העיקר שהאחר ידבר ולא האדם עצמו. כל אלו מחזקים את הזיקה של האדם אל החוץ, ומרחיקים את זיקתו לפנימיותו.

חשיבות היחיד במחשבת היהדות

בשונה מטשטושו של היחיד בעידן המודרני, עיון במקורות היהדות יעמיד אותנו על עוצמת חשיבותו של היחיד. עוד נברר בע"ה את מעלת הציבור, ואת היחס הנכון שבין הפרט לכלל[4], אולם הפעם נתבונן במקום הראשון שתופס היחיד.

אדם הראשון נברא יחידי[5]; דהיינו לא כאבי המין האנושי, אלא כתכלית בפני עצמו. ממנו ואילך גם אם יש מעמד מיוחד לעם, הרי שאף זה בכוחם של יחידים – האבות, כדברי תנא דבי אליהו: "'אלוקים מושיב יחידים ביתה' וגו׳ – לא גלגל הקב״ה והוציא את ישראל ממצרים אלא בשביל שרה רבקה ורחל ולאה"[6].  מעשי היחיד הם שמכריעים את עתיד הרבים, הן בסיפורי התורה, והן בסיפורי הנביאים, הן בפרקי תהילים והן בדברי הנבואה. היחיד הוא הראשון, ודמותו אינה מיטשטשת על ידי הזיקה לרבים.

מעמד זה של היחיד במקרא נזכר גם במשנה: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא"[7]. לא נאמר במשנה 'משום' שהאדם נברא יחידי אזי כל המאבד וכו', אלא 'לפיכך' נברא האדם יחידי; דהיינו המטרה היא להדגשת העולם המלא שבאדם היחיד[8].

רש"י פירש את דברי המשנה: "שמאדם אחד נברא מלואו של עולם"[9], דהיינו שעולם מלא של צאצאים יכול לצאת מכל אדם, ומכאן החומרה שבהריגתו. וכבר הקשה המהר"ל על דברי רש"י אלו – והלא עתה שיש כבר אנשים רבים על פני תבל מה יחידותו של האדם? בעקבות קושיה זו הסביר המהר"ל את דברי המשנה הללו באופן שונה, וכך נראה בהסבר דבריו: לפני ה'ניסור' היה אדם הראשון יחידי, בלא אישה, ולא נתברך בפריה ורביה[10]. במציאות זו לא נגזרה עליו מיתה. גם כשנבראה האישה – ממנו – ל'עזר כנגדו' בלבד נבראה, הכל למענו. לאחר שמרה ואכל מעץ הדעת, ניתנה לו 'דעת', והוא 'ידע' את חווה אשתו[11]. האדם נברא בטוב, אך נולד, על ידי פריה ורביה, ברע. רק לאחר מכך, לאחר הדעת טוב ורע שניתנה לו, הפך האדם להיות אבי המין האנושי, ורק אז קמו צאצאיו.

נמצא, שלפי רש"י מאיימים על העדים בבחינת אדם הראשון שלאחר החטא, שהוא כאבי המין האנושי, ואילו לפי מהר"ל בבחינת האדם עם בריאתו, שהוא יחידי.

מכאן למשנה באבות: "חביב אדם שנברא בצלם"[12], ולמדרשים הנפלאים על יחידותו ומדרגתו הנעלה של אדם הראשון: "אמר רבי אלעזר אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע… אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה"[13]. דהיינו יחידותו של האדם מילאה את כל המציאות[14]. כל מה שנתחדש בבית המוסר סלבודקאי על מעלת וגדלות האדם היחיד – מכאן נתחדש, כי למעשה כוונת הבריאה באה על תיקונה עם השלמת מעשה הבריאה[15].

אני ואנוכי

והנה נראה דבר פלא. אותו אדם נתקשה עד מאוד להגדיר מיהו ה'אני' שלו, מיהו שמותר לו לחשוב על עצמו, לשאול ולהקשות – "לכן מתחיל אריסטו בפליאה, דקרטי בספק, קנט בבקרת התבונה האנושית"[16].

והנה בזוהר אמרו: "פתח ההוא יודאי ואמר 'אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור', מאי טעמא תרי זמני 'אנכי אנכי'? אלא חד בסיני וחד בשעתא דברא עלמא. דכתיב 'אנכי ד' אלקיך' הוא בסיני, וחד כד ברא עלמא דכתיב 'אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי'"[17].

האנכי של האדם הוא השתקפות והד לקול האנכי של הבריאה ומתן תורה. על מאמר זה של אנכי אמרו בגמרא: "קול גדול ולא יסף" – שלא פסק[18]. קול זה הוא 'בת הקול' היוצאת מהר חורב בכל יום ויום[19]. בת קול זה הד העולה מלבו של האדם כנגד הקול השמיימי. בנידון דידן מתפרש הדבר שה'אנכי' של הקב"ה נותן לאדם הרגשת 'אנכי', ועונה על שאלת ה'אני' שלו. ה'אני' של האדם ניתן לו בשעת היצירה, והוא חוזר ומתוודע אליו עם גילוי התורה. 'אנכי' 'אנכי' – פעמיים, אנכי שלמעלה ואנכי שלמטה, שה'אני' של האדם מהווה השתקפות של ה'אני' שלמעלה, והזדהות עמו: "ועל דמות הכיסא – דמות כמראה אדם עליו מלמעלה'.[20]

מכאן מה שכתב הרב ב'מוסר הקודש':

"ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו. חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶךָ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלקי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב… וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.

רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלקינו ודוד מלכנו נבקש, אל ד' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא"[21].

חטא אדם הראשון ואיבד את עצמיותו, בכך ששמע אל הנחש העומד מחוצה לו. מאז, בכל יום, שואל הקב"ה את האדם – 'איכה'? היכן האני שלך, היכן מציאותך?! [22].  

השם הפרטי והכללי

רק לאחר שמתברר ומסתיים האנכי של הפרט באה אפשרות של הצטרפות אל הכלל. הוא שמצינו במכילתא: "ר' שמעון בן יהודה איש כפר עיכוס אומר מניין אתה אומר שאם היו יוצאי מצרים חסרין אפילו אחד לא היתה תורה ניתנת להן? תלמוד לומר 'כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם'"[23]. מספר יוצאי מצרים היו שישים ריבוא, ואף מספר אותיות התורה ההוא שישים ריבוא. דהיינו שרק כאשר כל פרט עומד בפני עצמו, ומברר את עצמיותו, ניתן להצטרף אל הכלל ולקבל את התורה[24].

תשובת היחיד הפנימית

כל הדברים הנ"ל הם מצע להבנת שני קטעים באורות התשובה:

"התשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלקים, אל נשמת כל הנשמות, וילד ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה… על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם, העולם וכל העולמים, ההוויה כולה, אל קונה, לאור באור החיים,. וזהו הרז של אורו של משיח, הופעת נשמת העולם, שבהאירו ישוב העולם לשורש ההויה, ואור ד' עליו יגלה"[25].

"שתי נקודות יש לה להתשובה, שאנו כוללים אותן בשם תשובה עילאה ותשובה תתאה. התשובה העילאה היא התשובה עד עצמו, וההתתאה בעד העולם… אבל מה שצריך לדעת הוא שתמיד הננו קרואים לאחוז בשתי התשובות האלה ביחד"[26].

ה'אני' יכול להיות מפחיד ומסוכן, יסוד לכל תורת הגזע – כשמוצאו הוא האני הנמוך, אולם ה'אני' יכול להציל ולרומם את האדם, כאשר הוא השתקפות של ה'אנכי'.

האדם פוזל החוצה, ואינו מתבונן בעצמו. בני תורה קרובים יותר להתבוננות הפנימית, אבל גם ביניהם יש ששוכחים את העיקר. התבוננות זו היא ההכנה האמתית לראש השנה, כשישאלו את האדם: 'איכה'?! התשובה לשאלה זו נתונה בלימוד המוסר, בהתבוננות הפנימית, בניתוק כל מגע עם החוץ, ובריכוז מקסימלי בבחינת "מושיב יחידים ביתה"[27].

נמצאנו למדים:

מהותו של חודש אלול היא הפנימיות, המתקיימת ביחיד המתכנס לעצמיותו פנימה. בשונה מהעולם המודרני, שטשטש את דמותו של היחיד ואת הקשב הפנימי, הרי שבמחשבת היהדות יש ליחיד מקום נכבד. כך בסיפורי התורה, הנביאים והכתובים – היחיד הוא שמכריע את גורל הרבים. זאת משום שה'אני' של האדם שלמטה הוא השתקפות של ה'אנכי' שלמעלה, וקולו הדהוד, בת קול, של אותו קול הנשמע בחורב ומאז לא פסק מעולם. האדם נולד יחידי, אולם לאחר חטאו הוא איבד את עצמיותו, ולא ידע להשיב על שאלת 'איכה' המהדהדת. זו היא התשובה – לשוב אל ה'אני' הפנימי, ואל מקורו האלוקי. זו היא תשובתו של חודש אלול, המכינה אותנו לראש השנה, שאז יישאל כל אדם 'איכה'. ולאחר שמתבררת הפרטיות האינדיבידואלית של כל אחד, יכולים כל היחידים להצטרף לכלל גדול אחד.

[1] ראה בחוברת 'תוקף תשרי', עמ' יא.

[2] ראה אנציקלופדיה חיונכית – חינוך אינדיבידואלי חברתי.

[3] וכך אמר הרב בימיו האחרונים: עכשיו, כשכבר אין בי כוח לפעול לטובת הציבור, כבר איני זקוק לעיתון.

[4] ראה 'חכמת הקודש' עמ' מח.

[5] ע' קויפמן: 'היחיד והחברה', ובאתו כרך עמ' 408.

[6] תנא דבי אליהו, כז.

[7] סנהדרין ד, ה. ראה ברמב"ם 'יד החזקה' שנוסחתו היא 'נפש אחת' ולא 'מישראל'.

[8] ראה הרב זוין בהקדמה ל'מלכות היהדות' של הרב תן, ועיי"ש בספר.

[9] סנהדרין לז ע"א, ד"ה 'לפיכך'.

[10] קויפמן שם.

[11] הדעת שנמנעה מהאדם היא דעת הטוב והרע, ולא של אמת ושקר (רמב"ם מורה נבוכים ח"א פ"ב).

[12] אבות ג, יד.

[13] חגיגה יב ע"א, ועוד שם.

[14] ע' שיעורי דעת ח"א עמ' 94.

[15] ע' 'חכמת המוסר'. מכאן גם מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים ח"א פע"ב. ופרק 'שיעור קומה': "הנמצא בכללו איש אחד", ובהקדמת המשנה על היחיד שבגללו נברא העולם. "נמצא כוונת המציאות איש חכם וטוב" (שם ברמב"ם). וכן ב'אמונות ודעות' מאמר ד': "איך תהיה הכוונה מכל אשר בעולם על האדם… אף על פי שגופו קטן נפשו רחבה".

[16] קויפמן: מו"נ עמ' לד.

[17] זוהר ח"ב, פז ע"ב. באמירת אנכי זה נתנה בלבם של ישראל הנקודה הפנימית – 'אש דת' ח"ט עמ' סז.

[18] סנהדרין יז ע"א.

[19] ראה אבות ו, ב.

[20] עניין זה של ה'אני' הוא שהוליד בחב"ד את המושגים: מקיף, פנימי, עצמי. מקיף – חיצוני, פנימי – עמוק ממנו. עצמי – שיש לו עצמיות (שטיינמאן ח"ב עמ' 329, 21).

[21] אורות הקדוש ג, עמ' קמ. כל המאמר על "עצמיות והמלחמה הפנימית" עוסק בנושא זה.

[22] העצמיות הפנימית של כל אדם גנוזה בשמו הפרטי, ששכחתו היא היא עונש חיבוט הקבר, כפי שכתוב שם עמ' קלט: "העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר". וראה עוד שם עמ' קלח: "כל החולשות הגופניות והרוחניות… באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית… על ידי מעשים ונטיות עכורות מתחשכת אורה של הנשמה ומעיה נכבש, והאדם סופג לו את רוחניותו מכלים האחרים, מרשמי חוץ, של עולמים, ספרים, נפשות ומעשים, ורשמי החוץ פועלים עליו בצורה מדולדלת… אבד אז את היסוד, הצינור המשפיע לעצמותו ממקור החיים המיוחד לו, את הפסק שלו, את האותיות של שמו שבתורה ודמיון הבשר הולך ומרעיש, חובט בו בכל שוטי ברזל הוא קבור באדמת עפר קברו החמרי, וכבול בכבלי זוהמא, ענן השכחה החשוך סובב את מכל מלא קומתו, ואת שמו לא ידע…. והנה תבוא הגאולה, גאולת הכלל וגאולת הפרט, הרוח הפנימי יצא ממחבואו, יעמד על בסיסו העצמי, יזכר ימים מקדם שנות עולמים".

מכאן אנו 'מבינים פשט' בעניין שמו של האדם ועומק הדין וחיבוט הקבר הנזכר בשו"ע האריז"ל. ראה 'טעמי המנהגים' עמ' עז, וע' רש"י מיכה ו, ט. וכן הוא בליקוט הלכות סוף הלכות נשיאת כפיים על שמחת תורה (על ה'אני' של האדם בכיוון אחר ע' שיחות ומאמרים לרב דסלר ע' נו). וכשם שהגיהנום, הוא חיבוט הקבר, העונש הוא איבוד שמו של האדם – כך הגן עדן, העולם הבא הוא המעמד המיוחד ליחיד, לפרט. וכן הוא בשמות רב נב, 'בית עולמו', המיוחד לו, ובויקרא רבה כז, 'עדן בפני עצמו'. וע' 'אש דת' ח"ט עמ' רפד.

וזה מה שאמרנו פעם בשם הרב דסלר, שאמר בשם גדול: שלא הצדיק בעולם הבא אלא העולם הבא בצדיק. העולם הבא עניינו הפנימיות, והצדיק עניינו הפנימיות. הגיהנום, כנזכר במהר"ל, עניינו ההעדר, הכלום, שאין בו פנימיות. על דרך זה נאמר – שלא הרשע בגיהנום, אלא הגיהנום ברשע, דהיינו ההעדר. וכשם שהתינוק רוכב על מטה, ובהתבגרותו רואה את חוסר הערך שבכך, כך לעתיד לבוא ייראה חוסר הערך שברכיבה על סוס, על מטוס, יראה הרשע שאין לו כלום, אין לו עצמיות, וזה הוא הגיהנום, בחוסר ערכיו.

[23] מכילתא יתרו, ד"ה 'והיו נכונים ליום השלישי'.

[24] ראה ב'שם הגדולים' להחיד"א, ערך רב סעדיה סופר, שרב סעדיה לא ידע את מספר האותיות. אלא שבתקופות יותר מאוחרות אנו מוצאים שיש ס' רבוא אותיות בתורה, ואין מספר זה מדוייק. וכן הוא במדרש תלפיות (לר' אליהו מאיזמיר מלפני כמאתים שנה) אות אל"ף, ענף אותיות. וע' בטעמי המנהגים עמ' קו. ומכאן שיהודי שנפטר כאילו ס"ת נשרף. וכן הוא במגלה עמוקות פרשת ואתחנן לרבו של הש"ך אופן ט.

[25] אורות התשובה טו, י.

[26] אורות התשובה טז, יא. וע' רוטנשטרייך ח"ב עמ' 74 בשם ה. כהן. אפשרות ההפיכה העצמית עושה את האינידאום ל'אני'.

[27] תהילים סח, ז.

מו"ר הרחי"ה זצ"ל 

Musical Selichos

"Tens of thousands went to selichos motzei shabbos at chatzos, men, women, bochurim, girls and young boys to the traditional selichos in their local shul or yeshivos just like their parents and grandparents - but there's nothing newsworthy about it.

I went to shul where we heard a fiery speech from the Rav, the chazzan began the traditional kadish to the tune of yomim noraim, fathers with sleepy-eyed children, old and young were in the audience, all asking for forgiveness and to get closer to Hashem as we get ready for the Yom Hadin. When it was over we went home. There were no photographers, no guitars, no organ, no cello, no musical instruments, no dancing, no entertainment, no Carlebach nusach, no kumzitz. It was a simple selichos recital seen in many shuls across the world the way it was done last year, and the year before, with the authentic nusach. But you won't see a video of it on the websites because its just perhaps too old fashioned or not newsworthy. Not here to take away or make light of what others do but we have become a man bites dog society [i.e. when a dog bites a man that is not news. News is when a man bites a dog. People look for the sensational and bizarre]."

----

Once upon a time there was a musical selichos. Everybody brought their instruments and was playing. It was incredibly inspiring and uplifting. But there was one simple boy from a small village who did not know how to play any musical instruments. Nebuch. So he took a selichos booklet and said the words from his heart.

There was a HUGE tumult in Shomayim. Hashem said that this boy's selichos will be considered as if he had played an instrument and b/c of him terrible decrees against the Jews were averted. 

Dozens of new shiurim BS'D!!

 HERE!!:-)!!

את אשר ישנו פה עמנו היום ואת אשר איננו פה - הכיצד

1. שלילת האפשרות של נסיגה לאומית כוללת

קיימת "מניעה מצד החוק הטבעי" לכך שאומה שלמה תסכים פה אחד לזנוח את עקרונות היסוד שקיבלה מאבותיה. הברית המקראית ("וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם...") אינה רק הסכם משפטי, אלא ביטוי לזיקה מהותית (אונטולוגית) והכרח טבעי פנימי. קשר זה מונע את האפשרות של נסיגה לאומית טוטאלית מהתורה, שכן מהלך כזה נתפס כמעין "התאבדות רוחנית" – החלטה אי-רציונלית של קולקטיב לפרוש ממקור חיותו, דבר העומד בסתירה לחוקי הקיום של האומה.

2. הנוכחות הטרנס-היסטורית במעמד סיני

על בסיס הנחת היסוד בדבר ההמשכיות הלאומית, יש לפרש את דברי חז"ל שלפיהם "אף דורות העתידים לבוא היו שם". אין מדובר בנוכחות פיזית, אלא בטענה על מהותה של הנפש והתודעה הלאומית:

היבט אפיסטמולוגי: מכיוון שהברית והשבועה מעוגנות ביסודות שאינם ניתנים לערעור רציונלי, לא ייתכן מצב שבו דור עתידי יוכל להעלות ספקות לגיטימיים שיבטלו את תוקפה של התורה. במובן זה, הדורות הבאים "נכחו" בברית כחלק בלתי נפרד מהרצף המחויב אליה.

היבט מטפיזי: רבי שמואל בר נחמני מבחין בין הגוף לנפש. בעוד שהגופים הפיזיים טרם נוצרו, "הנפשות" – המהות הרוחנית של כנסת ישראל לדורותיה – היו נוכחות במעמד. מכיוון שהתורה מוגדרת כ"חיי הנפש", והנפשות היו קיימות במישור המטפיזי, הברית חלה עליהן באופן אינהרנטי ותמידי.

3. סיכום: נצחיות האומה כחוק טבע

לסיכום, כשם שפרט אינו מואס בחייו באופן טבעי, כך נמנע מהאומה ככלל למאוס בברית המהווה את חייה. זהו "חוק טבע כללי" המבטיח את נצחיות הקשר בין עם ישראל לאלוהיו. יתרה מכך, המבנה הדמוגרפי והמזג הלאומי ("אכסלוסא" ו"חילופי מזגים") של האומה עוצבו באופן כזה שלא תיתכן סטייה מוחלטת מהכוונה האלוהית המקורית.

בכך מושלם הטיעון בדבר שתי החלוקות הכלליות של נצחיות הברית: זו הנובעת מההכרח ההיסטורי-קולקטיבי, וזו הנובעת מהמהות הרוחנית של הנפשות.

---

"כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם... וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – אלא עם אלו העומדים כאן עמנו היום... ו[גם] עם אלו שאינם כאן עמנו, היום הזה. ברית או איחוד בעת העתיקה לא הוגבלו רק לצדדים המיידיים המעורבים בכריתת החוזה; הם קשרו יחדיו גם דורות עתידיים. האדם המקראי נטל על עצמו התחייבויות, הגיע להסכמים והתחייב לנורמות מסוימות גם בשם דורות שטרם נולדו. "וְעַתָּה הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים הֵנָּה אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי" (בראשית כ"א, כ"ג). הברית הייתה המדיום שבאמצעותו הושיטו הדורות את ידיהם זה לזה מעל תהום הזמן.

החקיקה ההלכתית אימצה את הנוסחה העתיקה של מוסד הברית. היא מטילה נורמות וחוקים על דורות עתידיים כשם שהיא מטילה אותם על חברי הקהילה הנוכחית. סמכות החקיקה אינה נחה בידי גוף מסוים כזה או אחר, כפי שקורה בכל המערכות המשפטיות, אלא בידי הקהילה בכללותה. כל תקנה, אף שהוחלט עליה והיא הועברה על ידי בית הדין, אינה תקפה עד שהיא מתקבלת על ידי העם. "גזרה שגזרו בית דין וראו שרוב הציבור אינן יכולין לעמוד בה – אינה גזרה" (הלכות ממרים ב', ה'). גזרות הלכתיות שנתקנו על ידי כל דור ודור נחקקות מכוח סמכות, אך מתקבלות בחופשיות על ידי כלל ישראל, והן מחייבות לכל הדורות.

מעולם לא איבדנו קשר עם גיבורינו ואבותינו שחיו אלפי שנים לפנינו. אירועים רחוקים פונים אלינו ישירות; יש בפנייתם נימה של מיידיות ודחיפות; אנו חווים את מלוא השפעתם הרגשית עלינו ובדרך כלשהי מזדהים עמם. אברהם עבורנו אינו דמות מיתולוגית עטופת צללים של עולם מת, אלא דמות "חיה", מוחשית וממשית, שקיומה קשור בשלנו ושמעשיה הם בעלי רלוונטיות חריפה עבורנו. הוא פונה אלינו; אנו עונים לו ושואלים אותו שאלות. האווירה אינה של מחקר ותגלית ארכיאולוגית קרה ומרוחקת, אלא כזו הספוגה בחמימות ובאינטימיות, בחן אישי, במתח ובציפייה. הדבר תקף גם לגבי יוסף, משה ואחרים. העבר איכשהו אינו נעלם; הוא כאן, מתכנס אל תוך ההווה ושוקע בתוכו; אירועי העבר מוצאים את הופעתם הכפולה בהיסטוריה העכשווית, באירועי השעה. ה"היה היה פעם" חוזר על עצמו ללא הרף. ה"אז" צץ מחדש ב"עכשיו" פעם אחר פעם ומוצא בו את הגשמתו. רק היום הופכת משמעותם של אירועי האתמול לברורה, ואירוע האתמול נשזר במרקם של היום.

ההלכה סייעה בפיתוח מודעות-זמן ייחודית זו. אנו מצווים לשמוח בפסח לא לשם חגיגת יציאת מצרים עתיקה, אלא בעיקר משום שדרמה זו משוחזרת שוב ושוב. אנו חוגגים את חירותנו שלנו. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. מדי שנה אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, והקביעה ההלכתית קבעה אבלות על אירוע רחוק זה השווה בהיקפה ובעוצמתה למצוקה הרגשית הנגרמת ממותו בטרם עת של בן משפחה אהוב. תחושה אישית של נוכחות אסון בן אלף ותשע מאות שנה נדרשת על פי ההלכה (תענית ל' ע"א-ע"ב). (מתוך "Halakhic Morality", עמ' 18-16)

סבים ונכדים, למרות היותם בני דורות שונים, הם חלק מאחווה אחת – קהילת המסורה. יהודים מהעבר, מההווה ומהעתיד מאוחדים במחויבותם לתורת ה' ולגורל ההיסטורי של היהודי. קיימת אחווה עמיתה אחת של משה, רבי עקיבא, הרמב"ם, הגאון מוילנה, הבעל שם טוב ואחרים, המשלבים ידיים עם סבים, הורים וילדים מכל הדורות.

כאשר הילד נולד, הוא נטמע בקהילת המסורה. הוא, בתקווה, ידבר את שפתנו, ילמד את הטקסטים שלנו, ישתתף במועדינו, יחלום את חלומותינו ויאמץ את האידיאלים שלנו. רש"י יהיה מלווהו לאורך כל חייו בלימוד התורה, כשם שהוא מלווה אותנו. באחווה זו של המחויבים, אין צורך ב"פער דורות" או בפיצול שורות, אלא בשיתוף של רעיונות ואידיאלים המשתרעים על פני דורות לאין ספור ומאחדים אותם. כל ילד שנולד נכנס למשפחה היסטורית מורחבת שבה הוא יתחנך על פי חכמתם ותורתם של גדולי התורה, שכולם חפצים בהתפתחותו הרוחנית.

כאשר הוא מושג, קשר המסורה בין סב לנכד מכיל עוצמה רגשית וקרבה אינטלקטואלית שבמובנים מסוימים מתעלות על יחסי הורה-ילד. מבחינה פסיכולוגית, לא ניתן היה לצפות להזדהות עמוקה בין שני אנשים שפער השנים הגדול ביניהם יכול היה להוביל בקלות לניכור. ובכל זאת סבים, יותר מהורים, רגישים לארעיות הזמן ולצורך הבוער להבטיח את המשכיות עקרונותיהם לאורך החיים. הילד הוא הרבה יותר מהמשכיות ביולוגית; הוא מגלם את תקוותיו של האדם להמשכיות רוחנית. אם מושג קשר בין זקן לצעיר בקרב יהודי תורה, הרי זה בזכות מודעות ייחודית זו לקהילת מסורה שבה דורות העבר וההווה הם בני-זמן אחד. המרחק בזמן מגושר, והשוני בסגנון החיצוני הופך לבלתי רלוונטי. זאת בניגוד חד לזירה החילונית, שבה דורות מתעמתים לעיתים קרובות מדי כיריבים תרבותיים. (מתוך "Reflections", כרך 2, עמ' 16-14)

---

1. המבנה האורגני של כנסת ישראל

על פי "ספר הגלגולים", נשמות ישראל אינן יחידות נפרדות אלא מהוות אורגניזם רוחני אחד המכונה "עץ החיים" (או "תפארת ישראל"). במבנה היררכי זה, קיימת הבחנה בין "נשמות כוללות" (שורשים) לבין נשמות פרטיות המסתעפות מהן כענפים או כעלים.

לפי פרשנות זו, דור המדבר שימש כשורש המטפיזי לכל הדורות העתידיים. משה רבנו מוצג כ"נשמה הכללית" האולטימטיבית, המאחדת בתוכה את כלל נשמות האומה. מכאן, שהנוכחות במעמד הברית בערבות מואב לא הייתה רק פיזית-היסטורית, אלא נוכחות רוחנית פוטנציאלית: הנשמות העתידיות היו גלומות בתוך שורשי הנשמות של דור המדבר.

2. הערבות ההדדית כיסוד אונטולוגי

מושג ה"ערבות" ("כל ישראל ערבים זה בזה") הוא לא חובה משפטית גרידא, אלא תוצאה של זיקה מהותית ובלתי ניתנת להפרדה. הקבוץ הלאומי מאפשר השלמה של "קומה רוחנית" אחת, שבה תיקונו של הפרט מותנה בתיקונו של הכלל.

בהקשר זה, מובאת הבחנה פולמוסית בין ישראל לאומות העולם: בעוד שנשמות ישראל נתפסות כ"נפש אחת" שמקורה באחדות הקדושה, אומות העולם מתוארות כמי שמקורן ב"עולם הפירוד". הבחנה זו משמשת כהסבר תיאולוגי לדחיית עיקרון "אחרי רבים להטות" בהקשר של עבודה זרה; הכמות המספרית של העמים אינה גוברת על האיכות המהותית והמאוחדת של ישראל.

3. הדינמיקה של בירור הניצוצות והגלות

הגלות היא תהליך שתכליתו חילוץ נשמות וניצוצות קדושה שנשבו בתוך ה"קליפות" (כוחות הטומאה).

גלות מצרים היא הצלחה רוחנית שבה חולצו הניצוצות שהיו בלועים במצרים, דבר שהוביל לקריסת הכוח החיות של האלילות המצרית.

"ואת אשר איננו פה": אלו הן הנשמות שטרם נגאלו מהקליפות בזמן מתן תורה.

אילו היו ישראל זוכים, תהליך הבירור היה מסתיים במדבר. אולם, עקב חטאים היסטוריים, נדרש מעבר דרך עמים אחרים ("בקרב הגוים אשר עברתם") כדי להמשיך ולחלץ ניצוצות שנותרו שבויים. חוסר היכולת לבטל את "שיקוצי" העמים האחרים, בניגוד לביטול אלילי מצרים, מעיד על כך שתהליך הבירור טרם הושלם.

---

(יג-יד) ולא אתכם לבדכם – כדרך שההתחייבות באלת הברית איננה מוגבלת לאנשים מסוימים [היינו, בני מעמדות או קבוצות מסוימים], כך גם איננה מוגבלת למשך זמן תקֵפותה. התחייבות זו נוהגת בכל האנשים הנמנים על האומה הישראלית, בכל הזמנים. הכתוב כאן מפריך באופן חד־משמעי את הרעיון המוטעה שהמחויבות לתורה היא רק זמנית, או שאדם יכול לשחרר עצמו ממנה.

כאשר פנו זקני ישראל ליחזקאל הנביא לבקש ממנו הוראות חדשות עבור המצב השונה של העידן החדש, תשובת ה׳ הייתה כך: ״וְהָעֹלָה עַל־רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן; חַי־אָנִי נְאֻם אֲדֹנָ־י יֱדֹוִד אִם־לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֱמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם״ (יחזקאל כ, לב–לג).

קריעה על הר הבית בזמן הזה

הורה רבנו הרב --- ---- שאחרי מלחמת ששת הימים כיוון שהר הבית בשליטתנו אף הרואה את מקום המקדש אינו קורע. [עיתון הצופה י"ג בתמוז תשכ"ז הובא במקור חיים השלם מאת הג"ר חיים דוד הלוי ח"ב פרק צה אות א].

כמובן שזו טעות. כתוב בפוסקים על קריעה על ראיית ערי יהודה שאם הן בשליטתנו אין קריעה אבל קריעה על ראיית הר הבית תלויה בחורבן המקדש ולא בשליטה [כפי שכבר העיר גם הגריד"ס]. 

Seeing What The Text Doesn't Say

I am listening to a Parsha shiur from one of the biggest MO Rabbonim alive. A true master of Torah. He said matter of factly that in this week's Parsha [Nitzavim] we have "Hakomas Medinas Yisrael". And that all the nations will respect Medinas Yisrael. 

Really???????????

Where does it say THAT? And do all the nations respect Medinas Yisrael? And nobody challenged him. Silence of שתיקה כהודאה. 

This week's Paraha in fact talks about how we will return to EY and do Teshuva. Nothing about an anti-Torah government and a majority of Jews who do not keep Shabbos and all the other heart rending חילולי השם we unfortunately have here. That doesn't mean that we aren't TREMENDOUSLY blessed to live in the ארץ הקודש. Just that the Chumash doesn't talk about or even allude to מדינת ישראל. 

We are not there yet...  

BUT GETTING THERE!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!