קטן שאינו יודע שהוא חלל ורוצה לברך ברכת כהנים – האם צריך להפרישו?
בפרשת השבוע שלנו כותבת התורה הקדושה: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ לֵוִי" (בראשית כ"ט, ל"ד). רש"י במקום מעיר: "תמהתי שבכולם כתיב 'ותקרא', וזה כתב בו 'קרא'. ויש מדרש אגדה באלה הדברים רבה, ששלח הקדוש ברוך הוא גבריאל והביאו לפניו וקרא לו שם זה, ונתן לו עשרים וארבע מתנות כהונה, ועל שם שליווהו במתנות קראו לוי".
מכיוון שבימים אלו נשאלתי שאלה הלכתית הנוגעת לדינו של כהן "חלל", ודבר זה משליך גם על דיני חלל במתנות כהונה, נעסוק כעת בסוגיה זו בעזרת ה'.
רקע השאלה
מנהל מוסד חינוכי לילדים חוזרים בתשובה, שמטרתו לקרב רחוקים, פנה אליי בשאלה. כדי לחבב את המצוות על הילדים, נהוג במוסד להביא כהנים בוגרים ולצרף אליהם את כל הילדים הכהנים כדי שישאו כפיים יחד בתפילה.
אלא שלאחד הילדים יש רקע מורכב: אמו חיה בעבר בקביעות עם גוי (ה' ישמור), ולאחר מכן נישאה לכהן ונולד לה ממנו הילד הזה. הילד אינו יודע כלל שאמו חיה עם גוי בעבר, והוריו אינם שומרי תורה ומצוות. השאלה היא: כיצד על הנהלת המוסד לנהוג עם הילד הזה בזמן ברכת כהנים?
טרם ניגש לגוף ההכרעה, נסקור את ההלכות היסודיות הנוגעות לנידון:
פסול כהונה: בגמרא ביבמות (ס"ח ע"ב) נאמר בשם רבי ישמעאל, שגוי או עבד הבאים על בת ישראל (ובכלל זה כהנת או לוויה) פוסלים אותה לכהונה, שנאמר: "וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה" – מי שיש לו אלמנות וגירושין בה, יצאו גוי ועבד שאין להם קידושין וגירושין. כך פסק השולחן ערוך (אבן העזר, סימן ו', סעיף ח').
דין הבן שנולד (חלל): כהן שנושא אישה הפסולה לכהונה, הבן הנולד להם הוא "חלל" ודינו כזר (ישראל רגיל) לכל דבר. השולחן ערוך (אבן העזר, סימן ז', סעיף כ') פוסק שחלל מן התורה דינו כזר, מותר לו לשאת גרושה ואסור לו להיטמא למתים, שנאמר: "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" – אף על פי שהם בני אהרן, אינם נחשבים ככהנים אלא אם כן הם עומדים בכיהונם.
איסור נשיאת כפיים לחלל: הרמב"ם (הלכות תפילה, פרק ט"ו, הלכה ה') כותב שהחלל אינו נושא את כפיו "לפי שאינו בכיהונו", וכך נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים, סימן קכ"ח, סעיף מ"ב). בנוסף, בגמרא בסוטה (מ' ע"א) מובאת תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי שהכהנים לא ינעלו סנדלים בברכת כהנים, מחשש שתיקרע רצועה בסנדלו של אחד מהם והוא יישב לקושרה, ואנשים יחשדו בו שהוא "בן גרושה" (חלל) ולכן הוא אינו מברך.
האיסור לזר לעלות לדוכן: בגמרא בכתובות (כ"ד ע"ב) מבואר שזר העולה לדוכן עובר באיסור עשה. רש"י מסביר שהמקור הוא בפסוק "כֹּה תְבָרְכוּ" – אתם (הכהנים) ולא זרים, ו"לאו הבא מכלל עשה – עשה". מלבד איסור העשה שבגוף המעשה, הוא עובר גם על איסור ברכה לבטלה כשהוא מברך "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו...".
לכאורה, מכיוון שילד זה הוא חלל ואסור לו לשאת כפיים, ואם יעלה יעבור על מצוות עשה ועל ברכה לבטלה, הפשטות מחייבת למנוע ממנו לעלות. אולם לעניות דעתי, מכמה טעמים הלכתיים, אין צורך להודיע לילד שהוא חלל ואין צורך למנוע ממנו לעלות לברכת כהנים. היסוד המרכזי הוא שבנסיבות אלו אין על הילד איסור בגוף נשיאת הכפיים, אלא רק בברכה שקודמת לה ("אשר קדשנו... וציוונו").
חלק א: האם יש איסור בגוף נשיאת הכפיים לילד?
בגמרא בשבת (קי"ח ע"ב) אומר רבי יוסי: "מימי לא עברתי על דברי חבריי; יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אומרים לי חבריי עלה לדוכן – אני עולה". התוספות שם תמהים: וכי רבי יוסי לא ידע שיש איסור לזר לעלות לדוכן, מלבד החשש לברכה לבטלה?
הרמ"א (בדרכי משה, אורח חיים סימן קכ"ח, אות א') מקשה על כך קושיה עצומה, שהרי בכתובות (כ"ד ע"ב) מפורש שיש בכך איסור עשה! האחרונים תירצו קושיה זו בכמה אופנים, ונביא את ארבעת התירוצים הנוגעים להלכה במקרה שלנו:
תירוץ הרמ"א: ייתכן שרבי יוסי דיבר רק על מצב שבו הזר עולה יחד עם כהנים אחרים, שאז אינו עובר באיסור עשה (ורק כשהוא עולה לבדו יש איסור עשה; וראה בחתם סופר שביאר סברה זו). אומנם בשולחן ערוך (סימן קכ"ח, סעיף א') כתב הרמ"א שאין לזר לשאת כפיו אפילו עם כהנים אחרים, אך המשנה ברורה (סק"ד) מוכיח מדברי הגר"א שהסיבה לכך היא רק משום ברכה לבטלה, ולא משום איסור בגוף נשיאת הכפיים.
תירוץ המהרי"ט ופני יהושע: איסור העשה של זר הנושא כפיים נאמר רק בבית המקדש, שם מברכים בשם המפורש, אך בגבולין (בבתי כנסת) אין איסור עשה בגוף המעשה.
תירוץ המגן אברהם (סק"א): כשם שרבי יוסי סובר שנשים רשאיות לסמוך על קרבן (אף שנאמר "בני ישראל" ולא בנות ישראל), כך סבר רבי יוסי שזר רשאי לעלות לדוכן כדבר רשות (אף שנאמר "דבר אל אהרן"). הסוגיה בכתובות שאוסרת זאת היא לשיטת רבי יהודה שחולק עליו.
תירוץ המגן גיבורים (הובא במשנה ברורה סק"ג): האיסור "אתם ולא זרים" חל רק על מי שמתכוון לקיים את מצוות הכהונה ולהחזיק עצמו ככהן. רבי יוסי, שלא התכוון למצווה אלא רק לשמוע בקול חבריו, לא עבר על איסור עשה. (ונראה לבאר שאין הכוונה ל"כוונה לצאת ידי חובה", אלא לכוונה לעשיית עבודת הכהן; ודומה הדבר לאיסור "בל תוסיף" שלא בזמנו, שגם הסוברים שמצוות אינן צריכות כוונה מודים שבלי כוונה אין שייכות למצווה).
היישום למקרה שלנו:
לשיטת הרמ"א, הילד הרי עולה תמיד יחד עם כהנים גדולים (שהרי קטן לבדו אינו רשאי לעלות לדוכן כלל, כפי שפסק השולחן ערוך בסימן קכ"ח, סעיף ל"ד), ולכן אין כאן איסור עשה.
לשיטת המגן אברהם, הרי אנו פוסקים להלכה כרבי יוסי (ולכן נשים אשכנזיות מברכות "וציוונו" על מצוות עשה שהזמן גרמא, כפי שפסק הרמ"א בסימן י"ז, סעיף ב').
לשיטת המהרי"ט והפני יהושע, אנו נמצאים בגבולין ולא במקדש.
ולשיטת המגן גיבורים, קטן אינו בר-דעת ואינו בר-כוונה ("לאו בר כוונה הוא"). אומנם הטורי אבן (חגיגה ו' ע"א) שאל כיצד חייבו חז"ל קטנים במצוות אם אין להם כוונה, ותירץ שזהו חלק מחינוכם לקראת גדלותם; אך כשמדובר באיסור שעצם מהותו תלויה בכוונה להחזיק עצמו ככהן – בקטן חסרה מהות האיסור. סיוע לכך מצאתי בדברי החידושי הרי"ם (שו"ת אורח חיים סימן ג'), שכתב לגבי מלאכת שבת שדורשת "מלאכת מחשבת", שמכיוון שמחשבת הקטן אינה נחשבת, אין חיוב להפרישו מאיסורי שבת.
המסקנה העולה מכל הארבעה היא שבגוף נשיאת הכפיים אין כאן איסור עשה לקטן. נותרנו אפוא רק עם השאלה של ברכה לבטלה (כשהוא מברך "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו...").
חלק ב: שלוש סיבות מדוע אין להפריש את הקטן מחשש ברכה לבטלה
טעם ראשון: אין חובה להפריש קטן מאיסור דרבנן
בגמרא ביבמות (קי"ד ע"א) נחלקו האמוראים האם בית דין מצווים להפריש קטן שאוכל נבלות. השולחן ערוך (אורח חיים, סימן שמ"ג) פסק כדעת הרמב"ם, הסמ"ג והטור שאין בית דין מצווים להפרישו. הרמ"א הביא את דעת התוספות שבקטן שהגיע לגיל חינוך יש להפרישו, והחיי אדם (הובא במשנה ברורה שם סק"ז) הכריע שבאיסור דאורייתא יש להפרישו כדעת הרמ"א, ובאיסור דרבנן מקילים כדעת השולחן ערוך שאין צורך להפרישו.
אומנם הביטוי בגמרא הוא "בית דין מצווים", אך הפרי מגדים והחתם סופר הוכיחו שזו רק דרך דיבור ("לישנא בעלמא"), והכוונה היא לכל אדם מישראל שיש בידו למחות.
מכיוון שלדעת רוב הפוסקים (כפי שנראה מיד) איסור "ברכה שאינה צריכה" הוא איסור דרבנן, הרי שאין חובה על הציבור או על ההנהלה להפריש את הקטן מאיסור זה.
(הערה צדדית: אפשר היה לטעון שלפי שו"ת אמרי יושר, כשאין אב שמחנך, האפוטרופוס נכנס בנעלי האב – ואב הרי חייב להפריש את בנו גם מאיסור דרבנן. במקרה שלנו, שההורים אינם שומרי מצוות והילד שוהה במוסד, אולי הנהלת המוסד נחשבת כאפוטרופוס; וכן יש לדון אם היוזמה להביא כהנים נחשבת "לפני עיוור" בהכשלת קטן. אולם גם אם נאמר שיש "לפני עיוור" בקטן – כמחלוקת הנודע ביהודה והפרי מגדים – הרי שהנתיבות המשפט, המחנה חיים והאבני נזר כתבו שהמכשיל אדם בשוגג באיסור דרבנן אינו עובר ב"לפני עיוור", שכן שוגג בדרבנן אינו צריך כפרה ואין כאן מכשול).
טעם שני: גדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן
כאמור, נחלקו הראשונים אם ברכה שאינה צריכה היא איסור תורה או דרבנן. התוספות (ראש השנה ל"ג ע"א) כתבו שהוא איסור דרבנן. אף שהמגן אברהם הבין בדעת הרמב"ם שזהו איסור תורה, הרי שהאליה רבה, החיי אדם והחזון איש ביארו שגם לדעת הרמב"ם האיסור הוא מדרבנן, וכך הכריעו הישועות יעקב ושולחן ערוך הרב שרוב הפוסקים סוברים שזהו איסור דרבנן.
בגמרא בברכות (י"ט ע"ב) למדנו שכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן, אפילו ב"קום ועשה" (כגון להיטמא למת מדרבנן משום כבוד הבריות), וכך נפסק בשולחן ערוך (סימן ת"ו, סעיף א'). ואכן, הגאון רבי שלמה קלוגר (בחכמת שלמה, סימן י"ג, סעיף ג') כתב במפורש שלשיטות שאיסור ברכה שאינה צריכה הוא מדרבנן – מותר לברך ברכה שאינה צריכה במקום כבוד הבריות! (והמשנה ברורה בסימן צ"ב שנסתפק בכך, הלך לשיטתו שלא הכריע אם ברכה שאינה צריכה היא מדאורייתא או מדרבנן).
ומה לגבי קטן – האם שייך בו "כבוד הבריות"? התשובה חיובית. השולחן ערוך (סימן ת"ח, סעיף א') התיר למי שנצרך לנקביו לצאת מחוץ לתחום שבת משום כבוד הבריות ולא חילק בין גדול לקטן. יתרה מכך, בגמרא בבבא קמא (פ"ו ע"ב) נפסק שהמבייש קטן חייב לשלם לו דמי בושת – ואם יש בו דין בושת, בוודאי שייך בו כבוד הבריות.
במקרה שלפנינו, אין לך כבוד הבריות גדול מזה: לספר לילד צעיר שאמו חיה עם גוי ופסלה עצמה לכהונה, ושהוא עצמו חלל – ובמיוחד כשעד היום כולם הכירו אותו ככהן והוא רגיל לעלות לדוכן. הבושה וההשפלה הכרוכות בכך הן עצומות, ולכן כבוד הבריות דוחה כאן את החשש לברכה שאינה צריכה.
טעם שלישי (חידוש הלכתי): ברכת החלל חלה בדיעבד ומקיימת מצווה
בגמרא בקידושין (ס"ו ע"ב) נאמר שכהן שעבד בבית המקדש ונודע לאחר מכן שהוא בן גרושה (חלל) – עבודתו כשרה למפרע. הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש, פרק ו', הלכה י') פוסק שאפילו אם עבד לאחר שנודע שהוא חלל, עבודתו כשרה בדיעבד (והכסף משנה ביאר שהגמרא נקטה "ונודע" רק מפני שבדרך כלל לא מניחים לו לעבוד לאחר שנודע).
האחרונים דנו במקרה שאדם פדה את בנו הבכור אצל כהן, ולאחר מכן התברר שהכהן הוא חלל – האם הבן פדוי (החות יאיר סבר שאינו פדוי כי פדיון הבן אינו "עבודה", ואילו הישועות ישראל סבר שהוא פדוי).
ומכאן יש לחקור לעניין ברכת כהנים: כהן שעלה לדוכן ובירך, ולאחר מכן נודע שהוא חלל – האם ברכתו חלה למפרע, או שמא הציבור צריך להתברך שוב מכהן כשר?
בגמרא בסוטה (ל"ח ע"א) נאמר שנשיאת כפיים הוקשה לעבודה (ומכאן שנאמרת בעמידה, שאסור לברך לאחר שתיית יין, ועוד, כפי שכתב הרמב"ם בהלכות תפילה פרק ט"ו). מכיוון שברכת כהנים הוקשה לעבודה – בשונה מפדיון הבן – הרי שכשם שעבודת החלל כשרה בדיעבד, כך גם ברכת הכהנים שלו כשרה וחלה למפרע!
יתרה מכך: השו"ת באר יצחק כתב שאכילת תרומה של חלל נחשבת כעבודה כשרה מפני שיש בה קיום מצוות עשה. הוא הדין בברכת כהנים, שבה הכהן מקיים מצוות עשה מהתורה לברך את ישראל – ולכן מעשהו נחשב כמעשה מצווה מעולה!
לפי דברי הרמב"ם שעבודת חלל כשרה בדיעבד גם לאחר שנודע פסולו, נמצא שאם חלל עלה לדוכן ונשא כפיים – ברכתו חלה והוא מקיים מצוות עשה של ברכת כהנים (ובזה עדיף חלל מזר רגיל, שברכתו של זר אינה חלה כלל).
כיצד זה פותר את בעיית הברכה ("אשר קדשנו... וציוונו")? העצי ארזים שאל על המגן אברהם: אם לדעת רבי יוסי מותר לזר לעלות לדוכן כדבר רשות, מדוע שלא יברך "וציוונו", כשם שנשים מברכות "וציוונו" על מצוות עשה שהזמן גרמא? תירץ הגר"ש קלוגר (בחכמת שלמה): אישה הנוטלת לולב או שופר עושה מעשה מצווה בפועל, ולכן רשאית לברך; לעומת זאת, ברכת כהנים היא דיבור שתכליתו ברכת ישראל, ומכיוון שברכתו של זר אינה חלה כלל – אין כאן מעשה מצווה ולכן אינו יכול לברך.
אולם בחלל – לפי מה שהוכחנו מדברי הרמב"ם – ברכתו כן חלה והוא כן מקיים מעשה מצווה! ממילא, דינו של החלל דומה לדין נשים במצוות עשה שהזמן גרמא: לשיטת הרמ"א (שאנו פוסקים כמותו) שמותר למי שאינו מצווה לברך כאשר הוא מקיים מעשה מצווה – הרי שהחלל העולה לדוכן אינו מברך ברכה לבטלה כלל!
(ואין להקשות מדוע הרמב"ם והשולחן ערוך פסקו שחלל אינו נושא כפיו: לשיטתם, גם נשים אסורות לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא, ולכן לחלל אסור לברך לפני נשיאת הכפיים. ואילו הרמ"א, שמתיר לנשים לברך, סובר כשיטות שחלל נחשב כזר לעניין איסור העלייה לדוכן, ולכן לא חלק על השולחן ערוך. כמו כן, אף שהנודע ביהודה הסתפק אם הברכה לבטלה של זר היא בברכת "וציוונו" או בהזכרת שם ה' שבגוף ברכת כהנים, הרי שהמרכבת המשנה, העצי ארזים והמשנה ברורה הכריעו שבהזכרת פסוקי ברכת כהנים אין איסור ברכה לבטלה).
סיכום הלכתי למעשה
לאור כל האמור לעיל, אין להודיע לילד שהוא חלל ואין למנוע ממנו לעלות לדוכן עם שאר הילדים הכהנים, וזאת משלושה טעמים מצטברים:
בגוף נשיאת הכפיים אין כאן איסור עשה לקטן (בין משום שעולה עם גדולים כדעת הרמ"א, בין משום שפסוק כרבי יוסי כדעת המגן אברהם, ובין משום שקטן אינו בר-כוונה להחזיק עצמו ככהן כסברת המגן גיבורים).
בברכה שלפני נשיאת הכפיים, איסור ברכה שאינה צריכה הוא מדרבנן לרוב הפוסקים – ואין חובה להפריש קטן מאיסור דרבנן, ובפרט שבמקרה זה קיים שיקול מכריע של כבוד הבריות ומניעת הלבנת פניו של הילד.
מעיקר הדין (לשיטת הרמ"א), מכיוון שברכת כהנים של חלל חלה בדיעבד ונחשבת לקיום מצווה, הרי שברכתו אינה נחשבת ברכה לבטלה, בדומה לנשים המברכות על מצוות עשה שהזמן גרמא.
[סיכום דברי רבינו אד"ש]