נושא בעול עם חברו: שער לכניסה אל עולם הרוח והנצח

א. תנאי הכרחי לקניית התורה והרוח

חז"ל מנו במעלות שהתורה נקנית בהן את המידה "נושא בעול עם חברו". כל אחת מן המעלות המנויות במשנה זו איננה רק תכונה מבודדת, אלא תחנה ומטרה המקפלת בתוכה מעלות רבות נוספות המשתרגות זו בזו. מתוך הצירוף הכולל של מעלות אלו, מוטבע באדם טבע חדש לחלוטין – הוא הופך לבעל "נפש יפה", מזוככת, המסוגלת להידבק בחכמת התורה האלוקית.

ההידבקות בתורה, שהיא תכלית הרוחניות, בלתי אפשרית עבור נפש שנותרה מגושמת ושקועה בחומריות; רק נפש טהורה וזכה יכולה להתאחד עמה, ועל ידי כך לזכות לחיי נצח וליתרור בצרור החיים.

כדי להעפיל למדרגה הנעלה של נושא בעול עם חברו, על האדם להרגיל את עצמו באהבת חברים, הן במעשה והן במחשבה. בעוד שהרובד המעשי גלוי לעין, הרי שהרובד המחשבתי סמוי מן העין, והוא נשען על שני יסודות מרכזיים:

ההכרה בחשיבות החברתית: ההתבוננות בכך שאהבת חברים והערבות ההדדית הן התשתית לקיומו של עולם מתוקן ולסדר המדיני, בעוד שהיפוכו של דבר מביא לחורבן. משום כך נחרב בית המקדש – שהיה הגורם המקשר והמאחד של העולם כולו – בשל שנאת חינם. עם סגולה הוא המחזיק בקשר הרוחני הזה, וכשחטאו בפירוד, ניתק הקשר וממילא חרב הבית בעוונותינו.

זיכוך החומר: לא ניתן להגיע למדרגת "ואהבת לרעך כמוך" כפשוטה, אלא אם כן מסיר האדם את מסכי החומריות ומזכך את נפשו מן האנוכיות הגסה. בעולם הרוח אין פירוד ומחיצות, והנפשות השונות יכולות להתאחד; לעומת זאת, החומר מטבעו הוא מורכב ומפורד, וכדברי שלמה המלך במשלי: "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד".

מכאן מובן היטב מדוע קבעו חז"ל כי "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". האדם הרוחני, שקנה נפש מזוככת, מסוגל לדבוק בתורה, לאהוב אותה ולשמור אותה במחשבה ובמעשה, באותה עוצמה שבה האדם החומרי דבק בתאוותיו הגשמיות – ומתוך כך להעפיל אל פסגות האור הרוחני.

ב. כוח הציור וההזדהות ככלי חינוכי

חז"ל העניקו לנו שיעור עמוק בחינוך ובפסיכולוגיה של הנפש בפירושם למקרא במסכת בבא מציעא: "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וַיהִי לָיְלָה – זה העולם הזה שדומה ללילה". בעולם הזה, פנימיות הדברים והאמת האלוקית נעלמות מן העין. המשך הפסוק אומר: "בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר – אלו הרשעים שבו שדומין לחיות שביער".

בכינוי זה טמון יסוד חינוכי: האדם אינו מסוגל להרגיש בצער זולתו ולשאת עמו בעול, אלא אם כן הוא מפתח בעצמו את "כוח הציור" – היכולת לדמיין באופן מוחשי וחיוור את סבלו ומכאוביו של האחר כאילו הם מתרחשים לו עצמו. רק מתוך הדמיה פנימית זו, יתבע האדם מעצמו עבור חברו את מה שהיה מצפה שחברו יעשה למענו.

החיה הטורפת אינה חסה על טרפה, משום שאין לה שום יכולת להשליך את תחושותיה על האחר. הרשעים דומים לחיות היער משום שהם מנותקים לחלוטין מעולמו של הזולת, ואינם חשים כלל בכאבו.

פיתוח כוח הציור בדברים שאינם נוכחים ברגע זה מול החושים – כמו זיכרון העבר או צפיית העתיד – דורש חכמה עמוקה ויכולת ניתוח. לכן אמר בן זומא: "איזהו חכם? הרואה את הנולד", כלומר, מי שמסוגל להעמיד לנגד עיניו את ציורי העתיד בצורה מוחשית והחלטית.

ג. פרשת המן, דאגת המחר וחזון הנצח

לאור זאת, נבין כמה שוגים אותם אנשים הממקדים את כל דאגתם אך ורק בצרכי היום, ומזניחים את הדאגה האמיתית למחר הרוחני ולשכרם הנצחי.

הרמב"ן בפירושו לפרשת המן מביא את מחלוקת התנאים לגבי מהותו של המן המכונה "לחם אבירים": לדעת רבי עקיבא, המן היה לחם שמלאכי השרת ניזונים ממנו (מזיו השכינה שנתגשם ברצון הבורא), ואילו לדעת רבי ישמעאל, המלאכים ניזונים מהאור העליון עצמו, ואילו המן היה לחם שנבלע באיברים. כך או כך, המן ייצג מזון רוחני שמקורו בזיו השכינה, ובמכילתא אף נאמר שהמן הוא מעין מזונם של הצדיקים לעתיד לבוא בעולם הבא, שעליהם נאמר: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".

אדם חכם, הניחן בכוח ציור של העתיד, כיצד לא יאזור גבורה להכין לעצמו צידה ומזון רוחני לטווח ארוך ובלא הפסק? כיצד לא ישתדל לקנות את התורה במידותיה כדי לזכות לאותו נצח? מי שלא הכין עצמו בפרוזדור ליהנות מזיו השכינה, כיצד יוכל לשאת את רעבונו הרוחני הקשה ואת יגונו העצום לאורך אלפי רבבות שנים?

הלוא האותיות המרכיבות את המילה "רעב" הן אותן האותיות המרכיבות את המילה "בער" (בור ועם הארץ). האם יעלה על הדעת שאדם ידאג ללחם הגשמי של יום אחד, ואילו על רעבון רוחני של נצח נצחים לא ידאג וישליך את הדבר אחרי גוו? אין זאת אלא חיסרון בכוח הציור וההמחשה, ועל החכם להכיר בחיסרון זה ולהשתדל בכל כוחו לתקנו.

ד. משה רבנו כמודל לחיקוי: עיניו ולבו אל הכלל

את כוח הציור המושלם אנו מוצאים אצל משה רבנו. נאמר עליו: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה... וַיֵּרָא בְּסִבְלֹתָם", ופירש רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". משה הרגיל את עצמו לדמיין את סבלם של ישראל כאילו הוא עצמו נתון בצרה זו. הוא יצא אליהם פיזית, משום שהקרבה החושית מעוררת ומחזקת את כוח הציור בלב. הוא הזדהה עמם עד כדי כך שהצטער בצערם יותר משצדק על צערו שלו, כיוון שהם היו הכלל.

כאשר משה רבנו זעק כלפי מעלה מתוך כאב עמוק: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה", היו דבריו קשים לכאורה, ומידת הדין ביקשה לפגוע בו על פגיעה זו בכבוד שמיים. אולם הקב"ה הגן עליו ואמר: "הניחו לו, בשביל כבוד ישראל דבר".

הדברים מתבארים על פי מה שכתבנו: משה נתן את עיניו (התבוננות השכל) ואת לבו (הפנמת הרגש) להשתתף בצערם של ישראל. ומתוך שהרגיש את כאבם, הצטער כביכול גם על צער השכינה, שכן "בזמן שהאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי". מעשה ההליכה שלו והשתתפותו בצער הוכיחו כי לא מתוך מרדנות חלילה דיבר, אלא מתוך אהבה עצומה ורצון ללכת בדרכי הבורא ולשאת בעול עם עמו.

ה. עולם המעשה והרמוניית הדין והרחמים

בפרשת משפטים נאמר על מעמד הר סיני: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר". פירש רש"י ש"לבנת הספיר" הייתה מונחת לפניו בשעת השיעבוד כדי לזכור את צרתם של ישראל (שהיו משועבדים בלבנים). מכאן אנו למדים עד כמה גדול כוחם של מעשים מוחשיים בעולם המעשה: כביכול, אפילו הקב"ה משתמש בייצוג חומרי כדי לבטא את ההשתתפות בצערם של ישראל (וכמו שאמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא מניח תפילין").

ידוע הכלל כי "הצער והעונג משולבים זה בזה" – עוצמתו של העונג המגיע לאחר תקופה של סבל גדולה ומורגשת בהרבה מאשר עונג המגיע ללא קושי מוקדם. כאשר נגאלו ישראל, ראו את "עצם השמים לטוהר", אך יחד עם זאת נותרה גם "לבנת הספיר". מדוע? כדי להעצים ולהגדיל את השמחה מתוך ניגודיות זו של צער העבר מול שפעת ההווה, ולהורות לאדם עד כמה הוא מחויב להצטער בצרת חברו ולשמוח בשמחתו.

עיקרון זה שופך אור על המאמר ש"צדיקים מהפכים מידת הדין למידת הרחמים". נאמר בפסוק: "הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". כשדנים את האדם בשמיים, מביאים את כל מעשיו יחד, ומעשה אחד משמש קנה מידה וראיה למעשה אחר:

אצל הרשעים: אם אדם טוען שביטל תורה משום שבריאותו רופפת, ומנגד מביאים מעשה שבו התאמץ ויגע מעל כוחותיו לצורך עסקיו הגשמיים – המעשה השני מוכיח שטענתו הראשונה שקרית, והדבר נובע מעצלות בלבד. כך מידת הרחמים נהפכת לדין.

אצל הצדיקים: על הפסוק "וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ", שנראה לכאורה כמידה מגונה של קנאה, מביאים מנגד את מעשה הגבורה שבו כבשה רחל את תאוותה ומסרה את הסימנים לאחותה כדי שלא תתבייש. מעשה זה מוכיח למפרע שקנאתה לא הייתה קנאה קטנונית וחומרית, אלא "קנאת סופרים" המרבה חכמה – ומידת הדין נהפכת לרחמים.

ו. סכנת הכילות (הקמצנות) ותיקון הנפש

לדאבון הלב, ישנן מידות רעות המעוותות ומסתררות את מעשיו הטובים של האדם, כגון רדיפת הכבוד, הקנאה והכילות (הקמצנות). בספר הישר לרבנו תם (בשער השישי) החמיר מאוד בגנותה של מידת הכילות, וכתב כי אדם הנגוע בה אינו סובל מפגם בודד בלבד, אלא מידה זו גוררת אחריה רעות רבות. הכילי לא יקיים שום מצווה אלא אם כן הוא מזהה בה תועלת אישית מיידית, ואם יחשוש להפסד ממון כלשהו, יקל בה וימצא לעצמו אינספור היתרים וראיות שקר.

משום כך, אדם כילי וצר עין אינו יכול להיות עובד ה' באמת, שכן בעבור פרוטה הוא מוכן להתיר לעצמו איסורים. אדם כזה לעולם לא יוכל להגיע למדרגת "נושא בעול עם חברו". מי שמרגיש בנפשו שמץ מן המידה המגונה הזו, מחויב לשמור על נפשו, ללמוד ספרי מוסר ללא הרף ולעקור מידה זו משורשה, שכן היא מעכבת את השגת המעלות כולן.

ז. חותם המעשה: השמחה האמיתית והנצחית

משה רבנו, רועה ישראל הנאמן, התעצם והצטיין במידה יקרה זו של נושא בעול: הן כלפי הכלל, ביציאתו לראות בסבלותם, והן כלפי הפרט, כפי שהוכיח למכה: "לָמָה תַכֶּה רֵעֶךָ". מתוך הזדהותו העמוקה והליכתו בדרכי הבורא, נקשרה נפשו באהבה עזה עם עם ישראל בגופם ובנפשם.

כפי שגדול היה צערו על גלותם ועל כבוד שמיים, כך גדלה ועצמה שמחתו בעת הגאולה. מתוך הצער הגדול נולדה השמחה המוחלטת של שירת הים, שנאמרה בלשון עתיד – "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה" – לרמוז שהשירה וההשגחה האלוקית הן נצחיות, וילוו את ישראל גם בגלויותיהם העתידיות, שכן הברית עמם וההבטחה "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" אינן בטלות לעולם.

על פי יסוד זה ביארנו את מאמר חז"ל במסכת ברכות (דף ל"א), שם מסופר על חכמים שהיו בדחנים והזכירו להם חבריהם את יום המיתה כדי לאזן את שמחתם. הרמז בכך הוא שהשמחה האמיתית, הטהורה והקיימת, שאין בה תערובת של עצבות דמיונית וחולפת, היא רק שמחה של מצווה.

כאשר האדם זוכר את זמניות החומר ("ימי המיתה") וממית את תאוותיו הגשמיות, הוא זוכה לחיי נצח ומרגיש שנפשו קשורה בעונג הרוחי העליון והאינסופי. זוהי השמחה שעמה ראוי לעמוד לתפילה, ובאמצעותה זוכה הנפש להידבק בעולמות העליונים.

יהי רצון שה' יעזרנו ונזכה להעפיל למדרגה נוראה ונפלאה זו, ונחיה חיי נחת, שלמות ושמחה בעולם הזה ובעולם הבא, אמן כן יהי רצון. [הגרש"ז] 

תמיהה ברש"י בדאמר חמשין

 רש"י קידושין ז: - אי דאמר - התקדשי לי בחמשים זוז והרי לך אלו בדמיהם:

משונה. 

למה לא פירש כפשוטו שמקדש אותה בשיראי עצמו השוה חמשין?? 

מצות ישיבת הארץ לדעת הרמב"ם

למה נדחק המגילת אסתר בדעת הרמב"ם ולא פירש כדברי רש"י על הפסוק והורשתם?? עי' בדברי רבינו הגדול בבי"ג במדבר עמ' תתט.  

שיטת הצ"צ בפאה נכרית

 שאלה:

מאן-דהו הראה לי פלאייר של ארגון בחגוי הסלע תחת הכותרת "ה'צמח צדק' מלובאוויטש כתב לאסור פאה נכרית!". הייתכן?

תשובה:

לא נמצא מקור שהצמח צדק פוסק הלכה למעשה לאסור את הפאה הנכרית.

מקורות:

דברי הצמח צדק בנושא פאה נכרית מופיעים בחידושיו על הש"ס סוף פ"ג דברכות. שם הוא כותב: "דבפאה נכרית גם בחול אינו מותר רק בחצר" והיינו ולא ברשות הרבים.

אלא שדבריו אלו נכתבו בספר חידושיו על הש"ס ולא באחד מספרי ה'פסקים' או ה'שאלות ותשובות' שלו, ותמוה ללמוד הלכה למעשה מתוך דברים שכותב מחבר תוך כדי עיון ופלפול בדברי הש"ס, ולהקשות מכך על דבר שנפסק בשולחן ערוך של סבו בעל התניא להיתר (או"ח סי' עה ס"ד): "ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע שהוא אסור מן התורה" (ומדבריו בהלכות שבת סי' שג סט"ז עולה שאפילו ברשות הרבים הדבר מותר בחול [משא"כ בשבת בימיהם שהיו לובשים אותם בדרך עראי]).

ועוד, שהצמח צדק בדבריו שם רק הביא 'קצת ראיה' לדעת האוסרים, אך לא החליט בפסק לאסור. וידוע הכלל בכללי הפסיקה (חכם צבי סי' קנ הו"ד ביד מלאכי כללי שאר פוסקים אות ג) ש"אין להוציא דין חדש מדברי איזה מפרש או פוסק אם לא שהוא מוכרח בהכרח גמור כו' והוא כלל גדול בתורה". בנדון דידן, כאשר גדול בתורה בספר חידושים שאינו ספר הלכה למעשה מביא רק קצת ראיה לדעה מסוימת, האם 'הכרח גמור' יש כאן שהוא פוסק כמותה למעשה?

ועוד והוא העיקר, דברי הצמח צדק שם בחידושיו דנים במה שכתב מהר"מ אלשק"ר (סי' לה) להתיר לגלות שער שמחוץ לצמתן, ודוחה דבריו שם מכל וכל, ולאחר מכן מביא את דעת השלטי גיבורים שמתיר את הפאה, וכותב שאפילו לדבריו אין להתיר בשער הצדעין בחוץ, ועל זה ממשיך "וקצת ראיה דבפאה נכרית לא שרי רק בחצר, מדאמרינן (בשבת סד ב) 'הכל ככבול', ואמאי עזיב פאה נכרית? אלא דבפאה נכרית גם בחול אינו מותר רק בחצר", ע"כ. ושם מפרש רש"י: "פאה נכרית – קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתיראה בעלת שיער". הרי מפורש ששם מדובר על תוספת לשערה כלומר על פאה שהשיער שלה נראה ממנה וממילא על ידי זה שמוסיפין פאה נראית כבעלת שער, ועל זה הביא את הראיה לאסור, ולא דיבר כלל מעניין פאה נכרית המכסה את הראש כולו (וע"ע בתשובות הצמח צדק אבן העזר סי' קלט ובשער המילואים שלו סי' מה שיצא נגד שיטת המהר"מ אלשקר בלשונות קשים שזה מנהג אותיות גהנום וחס ושלום לעשות כן).

על פי כל זה, תמיהה על שו"ת יביע אומר (ח"ה אבן העזר סי' ה סוף אות ה) והליכות עולם (ח"ג פרשת ויקהל אות יג) שהכליל בפשיטות את הצמח צדק בין האוסרים, וכפי הנראה הלך אחרי המילים מבלי שים לב לכללות העניין. ולצערנו פעם אף יצא חוצץ נגד חסידי חב"ד שכביכול עזבו את דברי הצמח צדק ושאין רוח חכמים נוחה מחסידים שכאלה (ראה קונטרס 'בנות מלכים' עמ' 12-13 מהספר מעדני מלך ח"ב). אך כאמור, אין מקום לתוכחה על פי מקור שאין ממנו שום הכרח כפי שנתבאר לעיל.

מ"מ נוספים בסוגיה זו: הקדמת הרב מאזוז לספר עבד לעבדי ה', וכ"ה בספרו קובץ מאמרים עמ' קלו, וראה בספר 'לקט שכחת הפאה' וולפא פ"ח, ובקובץ הערות התמימים תות"ל המרכזית גיליון רמא עמ' 53, גיליון אור תורה גיליון רנו, עמ' תתיח, ספר דבר ה' נסיר עמ' קכב, ספר כבודה בת מלך ווינער עמ' ל.

הרב אליהו זצ"ל

 "הייתי קשור לרב מרדכי אליהו זצוק"ל, ועודני קשור אליו, בכל נימי נפשי", אומר ר' איתן מלמד בגעגועים עזים. "יחד עם כל עם ישראל, אני נוהג לפקוד את הציון שלו מפעם לפעם. אצל הרב אפשר לראות בצורה מוחשית את קיום האמרה של חז"ל: 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'. רק אחרי פטירתו ראינו כמה הוא היה גדול, עוד הרבה מעבר למה שהכרנו בחייו. הוא היה מגדל האור של הדור, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, וצופה מסוף העולם ועד סופו".

כשר' איתן, שנמנה במשך עשרות שנים על המתפללים הקבועים בבית הכנסת של הרב אליהו, מדבר על הקשר שלו עם הרב, הוא מדגיש שמדובר בקשר ממשי של חיים: "כבר עשרים ושלוש שנה שאני חי בנס, ואני בעולם הזה על זמן שאול", הוא מסביר בפשטות. "ברור לי שמה שמחזיק אותי בחיים אלו התפילות והברכות של הרב. פעם ניסיתי לומר לרב, שהסיפור על העלאת עצמות החיד"א לירושלים זה סיפור של תחיית המתים. הרב עצר אותי באמצע ואמר לי – 'אתה, הסיפור שלך, הוא סיפור של תחיית המתים'".

סיפור קבורתו של החיד"א בירושלים, סופר בהזדמנויות שונות על ידי הרב מרדכי אליהו בעצמו. בשנת התש"כ (1960), כמאה וחמישים שנה לאחר פטירת החיד"א באיטליה, הועלו עצמותיו לארץ. הרב אליהו נשלח על ידי הראשון לציון דאז, הרב יצחק ניסים זצ"ל, לקבל את פני הארון בשדה התעופה ולטפל בקבורה של עצמות החיד"א. הרב סיפר בפירוט כיצד באורח פלא, כשכל האנשים סביבו התעלפו מגודל המעמד, הוא הכניס את ידו לארון הקבורה של החיד"א וסייע לעצמותיו הקדושות להסתדר בחזרה לכדי שלד שלם. החיד"א נקבר בהר המנוחות בגבעת שאול, וכעבור חמישים שנה נטמן הרב אליהו על ידו.

לעומת סיפור קבורתו של החיד"א, סיפורו של ר' איתן התפרסם פחות: "באותם ימים הייתי מתעמל ורץ את כל הירידה הגדולה למעיין הליפתא", הוא נזכר באותם ימים. "הייתי מגיע למטה, טובל, ועולה חזרה לקרית משה. את המסלול הזה עשיתי פעמים רבות, בקיץ וגם בחורף, כשרק השעה ביום משתנה – לפעמים בבוקר, לפעמים בצהריים ולפעמים אפילו בערב".

הטבילה בליפתא הייתה מתחילה בדרך כלל בקפיצת ראש לתוך הבריכה, המלאה במים עמוקים דיים לקפיצה כזאת. ערב אחד ירד ר' איתן במסלול הקבוע, וקפץ ראש לתוך הבריכה, שבגלל החשכה לא ניתן היה לראות מה יש בה, או אולי יותר מדויק – מה אין בה. ובכן, הבריכה של הליפתא הייתה ריקה…

"מצאתי את עצמי שרוע על קרקעית הבריכה, עם מפרקת שבורה", משחזר ר' איתן את רגעי האימה. "ניסיתי איך שהוא לאסוף את עצמי ולנסות להתרומם. הרגשתי אז בפעם הראשונה כמה טוב שיש לי ראש על הכתפיים…".

בדרך נס הוא הצליח לחלץ את עצמו – בהתחלה הצליח לקום, אחר כך גם לצאת מהבריכה הריקה, ואפילו לטפס חזרה את כל העלייה לעיר: "הייתי חייב ללכת תוך כדי עמידה אנכית כזאת, מכיוון שהרגשתי שאם אני אטה קצת את הראש, הוא פשוט ייפול מעלי…

"אחרי שהגעתי לאשפוז, תקעו לי ארבעה ברגים בעצם הגולגולת ותפסו אותם עם מערכת של ארבעה קונדסים – מוטות ברזל, שהיו מחוברים למין תושבת כזאת שישבה על החזה. ארבעת הקונדסים הללו תפסו לי את הראש כמו מיטת סדום, ונדמיתי אז כאיש מן החלל", מתאר ר' איתן בלשון ציורית. "במשך חודשיים הלכתי עם המערכת הזאת, עד שהגיע ערב שבת פרשת בחוקותי, והרב שראה אותי בבית הכנסת אמר לי: השבוע נקרא בתורה את הפסוק שגם יתקיים בך – 'ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות'.

"אחרי הברכה של הרב, עוד באותו שבוע הורידו לי את המערכת של הברזלים. במקומה שמו לי מכשיר קטן יותר שנועד לעצב את הצוואר שלי. בשבת הבאה הרב שוב ראה אותי, הפעם עם ההתקן החדש, ואמר לי שגם אותו כבר לא אצטרך. הוא פסק ואמר: 'בל ייראה ובל יימצא!' וכמובן, גם המכשיר הזה ירד אחרי כמה ימים, ומאז ברוך ה' לא נזקקתי לא לרופאים ולא לטיפולם. היה לי כל כך ברור שהברכות של הרב יתקיימו, כך שהייתי בבחינת בעל הנס שלא מכיר בניסו. רק אחרי מה שהרב אמר לי, הבנתי את גודל הנס שה' עשה לי, שהוא כמו תחיית המתים".

להכיר את המשיח

ההיכרות של ר' איתן עם הרב אליהו התחילה בשנת תשנ"ו, כאשר משפחת מלמד הגיעה להתגוררבקרית משה הירושלמית. "כשרק הגענו, זכינו להיכנס לגור בבניין שהרב היה גר בו, עד שלושה חודשים קודם לכן. לא הכרתי מיד את הרב, ורק אחרי תקופה פגשתי חבר ששאל אותי – 'אצל המשיח היית כבר?' עניתי לו שעוד לא שמעתי על המשיח ואיפה הוא נמצא, ואז החבר אמר לי שכדאי לי ללכת לרב אליהו. קיבלתי את ההמלצה והתחלתי ללכת להתפלל בבית הכנסת שלו, וכך התחיל הקשר שלנו אתו".

הרב היה אז כבר רב ראשי?

"כן, אז הוא היה בפועל הרב הראשי. הרב קירב אותי לאט לאט, כי לא מיד התחברתי אליו. אשתי יותר ידעה להעריך את הקשר הזה. פעם אחת כשחזרתי מבית הכנסת, במקום ללוות את הרב בדרך לבית שלו, אשתי שאלה למה עזבתי את הרב ולא ליוויתי אותו. כך נקשרנו עוד יותר, עד שהייתי כמעט כמו בן בית אצל הרב".

בניגוד לדרך בני אדם, שרק אחרי מות קדושים מתחילים להעריך את מה שאיבדו, הרי שר' איתן מלמד ידע היטב להעריך את מעלת הרב עוד בחייו. ההערכה הייתה כל כך גדולה, עד כדי שהוא מצא דרך כיצד לברך 'שהחיינו' בכל ליל שבת על ראיית פני רבו: "לקראת כל שבת הייתי דואג לקנות משהו חדש, ובליל שבת כשהרב היה יוצא מהתפילה הייתי נעמד מולו ומברך שהחיינו. פעם אחת לא מצאתי דבר חדש ולא היה לי על מה לברך 'שהחיינו', אז הייתי קצת נבוך. הרב יצא אז מבניין בית הכנסת, ומיד הבחין במבוכה שלי. הוא אמר בדרך הפקחית שלו: 'היום אנחנו נברך שהחיינו על כך שלא מצאת על מה לברך שהחיינו…' כך הוא רצה להפיס את דעתי. לרב היה חוש כזה, ועוצמה רוחנית כזאת, למצוא פתרון לכל דבר. בכל מבוכה וכשהיה חלילה חשש פגיעה בזולת, הרב מצא את הדרך להפוך את כל המצב לנעים ושמח.

"בכלל, ההרגשה במחיצת הרב הייתה בבחינת השמחה שהקב"ה עושה לצדיקים בגן עדן", ממשיך ר' איתן להעלות זכרונות וגעגועים, "כמו שחז"ל אומרים שכל הצדיקים עתידים לעמוד במחול ומצביעים על ה' ואומרים 'זה ה' קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו'. כשהיינו עם הרב, הרגשנו שהקב"ה עומד במרכז ומשרה את שכינתו על הצדיק שבמרכז חיינו. הרב נתן לכל אחד את ההרגשה כאילו הוא כל כולו נתון אליו. כל מי שהרב היה מדבר אתו, הרגיש שיש לרב את כל הזמן שבעולם עבורו".

על השמחה שהייתה תדירה בעת השהות במחיצת הרב אליהו, מוסיף ר' איתן עוד סיפור מעניין: "למי שלא הכיר את הרב, הסיפור הזה נשמע בלתי נתפס, אבל כך היה באמת", הוא מקדים להסביר: "פעם אחת בשמחת תורה, ברוך ה' היינו שמחים ורוקדים כל היום. במוצאי החג, כשכבר הגענו להקפות שניות, הרגשתי שאני כבר גמור ולא יכול יותר. ממש כלו כוחותיי. התחלתי לצאת מהמעגל, וגם הפעם הרב קלט אותי. הוא הסתכל וסימן לי עם האצבע שלו סימן של התלהבות. באותו רגע שהרב סימן לי, פתאום הרגשתי מלא בכוחות מחודשים. נעלמה העייפות, התשישות איננה, וחזרתי להמשיך ולקפץ עוד הרבה זמן! זאת הייתה השפעה שקשה להסביר, ובאמת חיינו את הדברים האלה, מתוך קשר רוחני חזק עם הרב. כשהייתי עומד לידו, הרגשתי כאילו העיניים שלו חודרות לתוכי, והוא יודע כל מה שיש בפנימיות הכי עמוקה שלי".

מסמר בלי ראש

העוצמות שחווה ר' איתן במחיצת הרב, ליוו אותו גם בחיי המעשה שלו – כעורך דין וכעובד בשירות המדינה: "הרב הבין היטב בכל מה שקורה, וברור שאילו הפוליטיקאים שהתייעצו אתו גם היו הולכים לפי העצות שלו, כבר מזמן היה לנו משיח ובית מקדש. לצערנו הם לקחו את הדברים כמו שהראש שלהם רצה להבין, ולא קיבלו את מה שהרב אמר להם".

במשך שנים ארוכות עבד ר' איתן במחלקה לייעוץ משפטי של מנהל מקרקעי ישראל. כשהגיע לעסוק בסוגיות רגישות, שדרשו עמידה על דברי תורה, הייתה לו תמיד כתובת למי לפנות בשאלות: "כשבאתי לשאול משהו את הרב, הוא היה עונה תשובות, וכך גם נותן לך את הכוחות להתמודד עם הבעיות", הוא מוסיף ומספר: "עם השנים, כשנקשרתי יותר לרב, הבנתי שהשליחות שלי במנהל היא לשמור על הזכויות הייחודיות של עם ישראל על ארץ ישראל. פעם באתי לרב עם רשימה של הטבות מיוחדות, שכמה פקידים יזמו לטובת המגזר הערבי. הייתה בזה התנגשות חזקה עם האיסור של 'לא תחנם' – אל תיתן להם חניה בקרקע, ואל תיתן מתנות חינם. בזכות הרב, הבנתי שאני חייב לעצור את זה, ובתור יועץ משפטי הודעתי להם שאין סמכות לאותה ועדה לדון בנושא. במשך כחודשיים התקנות החדשות היו תקועות, עד שהפקידים במנהל קלטו שמישהו תוקע להם מקלות בגלגלים. מי שהיה אז ראש המנהל שאל מה קורה, ואמרו לו שיש שם איזה אחד בשם מלמד, שעוצר את כל העסקאות האלו.

"ראש המנהל הכריז שהוא מאשר את העסקאות, ובאותו יום עברתי את האירוע של הנס הגדול בליפתא. הקשר בין הדברים ממש מרטיט, ומי יודע אם לא זכיתי לנס רק כדי לפעול שם במנהל לטובת עם ישראל. בעקבות העמדה שלי רצו לפטר אותי מיד מהמנהל, אבל הרב בחכמתו ייעץ לי ללכת כמו שאני – עם הקונסים בראש והמראה של יצור מהחלל – ולהגיע לעבודה. כשהגעתי ככה למשרד כולם נבהלו מאיך שאני נראה, ואמרו לי שאני לא צריך לבוא ככה, וממילא גם עצרו את המהלך של הפיטורים וגם את העסקאות הללו".

הסאגה של ר' איתן במנהל נמשכה והתפתחה עוד במשך זמן ארוך: "אחרי עוד כמה שבועות, חזרו וכתבו עלי שהם 'פוטרים' אותי מלשבת בוועדות המכריעות, כי יש לי קונפליקט מצפוני. הכוונה היא שהייתי יותר מדי בעד היהודים. אמרתי להם חד משמעית – 'אין זכויות לערבים בארץ ישראל'! באתי לראש המנהל ואמרתי לו, שאם הוא נותן זכויות לערבים בארץ, הוא שווה לכלב. כמובן הוא רגז ורתח. הוא רצה לפטר אותי מיידית, אבל אמרו לו – 'תדע שמלמד הזה הוא כאן כמו מסמר בלי ראש! תקוע בקיר, ואי אפשר להוציא אותו'! הוא לא ויתר, וכבר התגלגלתי לוועדת פיטורים".

כמו בכל הצמתים החשובים בחיים, פנה ר' איתן לרב אליהו: "לפני הפגישה איתם באתי אל הרב ללשכה, הוא ראה את המכתב ואמר לי: 'לך לדבר איתם, ותצליח'. מיד, איך שהרב אמר את המילים הללו, קיבלתי רעיון איזו הצגה אני הולך לעשות להם. אני לא ידעתי, אבל היו שם אנשים שכתבו עלי מכתב שטנה – שאני יושב בחדר מלא ספרי קודש, ומדי פעם מרעיש עם תקיעות שופר. זאת אמנם הייתה טענה קצת נכונה, כי פעם אחת הייתי בדרך לעצרת שהרב כינס בכותל, וכדי לעורר את הישנים בהבלי הזמן תקעתי בחלון של הממונה תשר"ת… בכל אופן, התחלתי לתת להם הרצאה על העוצמות של יהדות תימן שאליה שייכת המשפחה שלי, וכשאנחנו התימנים באים לארץ אנחנו לא שומעים לאף אחד חוץ מריבונו של עולם. סיפרתי להם על תימני אחד שרצו לפטר אותו, והוא התחיל לשיר 'יוצר מידו עושר וריש, אשיר לכבודו שין יוד ריש'. ככה התחלתי גם אני לשיר להם וראיתי שוב את הברכה של הרב. הם כעסו והתפוצצו, אבל בסוף לא פיטרו אותי…"

"ונפשי יודעת מאוד"

אילו הנהגות או הדרכות שלמדת מהרב אפשר גם להעביר הלאה לדור הבא?

"הרב תמיד היה אומר שהכעס הוא החטא הכי גדול. הייתה דוגמה שהוא חזר עליה כמה פעמים – אם באת לבית הכנסת ואתה רואה מישהו יושב על הכסא שלך, תתרחק מכל צל של מריבה או מחלוקת שעלולה להתפתח. כדאי ללכת ולשבת בכסא הכי אחרון של בית הכנסת, ולא לבוא לידי כעס. היה פעם בבית הכנסת מקרה כזה ממש. אחד מיושבי השורה הראשונה ראה שמישהו ישב על הכסא של הבן שלו, והוא קם והתחיל לצעוק בצורה נוראה. אני בעצמי התביישתי והורדתי את הראש, אבל אז חשבתי שכדאי לראות את ההנהגה של הרב ברגע כזה. הרמתי קצת את הראש, וראיתי את הרב בכוח אדיר – לא נע ולא זע כמלוא נימה, ולא נכנס למריבה ומחלוקת.

"אחד מהמשמשים בקודש אצל הרב אמר לי, שבמשך עשרים שנה הוא עבד צמוד לרב ולא שמע ממנו שום הערה או גערה. הכל היה אצלו בשלום ובמישור. היינו באים אליו הביתה כל ליל שבת לעונג שבת. היינו לומדים גמרא, ולא פעם קרה שהציבור היה רדום, והיה צריך קצת לעורר את האנשים. הרב אף פעם לא היה מתוסכל או משהו כזה – הוא פשוט היה מתחיל לספר את הסיפורים הנפלאים שלו.

"האמת היא, שההשפעה של הרב עלינו היא הרבה מעבר למילים. עצם הנוכחות שלו השפיעה הרבה מאוד. כיום סביב הציון של הרב אפשר לראות את כל התפילות וההתעוררות לתשובה. הרב עוד ממשיך ופועל איתנו. בערך חצי שנה אחרי פטירתו של הרב, חלמתי שאומרים לי שקבלת הקהל אצל הרב עומדת להסתיים, אז רצתי אליו לבית הכנסת כדי לקבל ברכה. נכנסתי וראיתי את הרב יושב על כסאו. נישקתי את ידו, והוא אמר לי לשיר עם הילדים. אחר כך חלמתי שהרב מברך שהחיינו… אין ספק שמלאך ה' צבאות הוא, זכינו להיות במחיצתו והוא עדיין נמצא איתנו. הגעגועים גדולים – 'ונפשי יודעת מאד'".

חשיבות צבע המקרר

על הסבלנות המיוחדת של הרב אליהו לכל אדם באשר הוא, העיד הרב דוד לחיאני מצפת בעקבות מקרה מיוחד שחווה. הוא סיפר שנכח בזמן שבא יהודי לרב ושאל אותו איזה צבע כדאי שיהיה למקרר החדש שהוא קונה. הרב, במקום לדחות את השואל בקש, התחיל להתעניין באיזה צבע ארונות המטבח שלו ובאיזה גוון השיש. רק אחרי שבירר לעומק, ונתן ליהודי תחושה שהוא שאל את השאלה הכי חשובה שיש, הוא נתן לו תשובה ונפרד מהשואל כשהוא שמח וטוב לב.  

רפורמי לצרכי פרנסה

על רגישות מיוחדת לכבוד הזולת, סיפר בנו, הרב שמואל אליהו: נסעתי פעם עם מו"ר אבי זצ"ל לברזיל, והשתתפנו במסיבה מיוחדת שנערכה לכבודו בבית אחד מנכבדי הקהילה. באמצע הסעודה, קם אחד מהנוכחים וביקש לשאול את הרב שאלה. כשהשתרר שקט בסלון הענק, הוא הורה באצבעו על בעל הבית ושאל את אבי: מה דעת הרב על העובדה שבעל הבית תורם לטמפל הרפורמי בעיר?! כנראה שהיה איזה סכסוך בין השניים, והשואל רצה להביך אותו בפני הרב…

ברגע הראשון נכנס הרב למלכוד: מצד אחד – הוא לא רצה להלבין את פניו של בעל הבית, ומצד שני – דעתו על הרפורמים ידועה בחריפותה. אך מיד התעשת והשיב בסיפור: "אספר לכם סיפור שקרה לי. לפני כמה שנים היינו בחו"ל, הגיע זמן מנחה ורצינו להתפלל, אך מחוסר הבנה הנהג הגוי הביא אותנו למקום שהתברר לנו כטמפל רפורמי. לא רציתי להיכנס לשם, ולכן התכוננו להתפלל בחוץ. להתפלל במניין לא יכולנו, כי היינו רק שמונה אנשים. והנה מתוך בית הכנסת יוצאים שני אנשים: איש האחזקה הטכני של בית הכנסת והראביי של הקהילה הרפורמית. הם ראו שאנו עומדים להתפלל והצטרפו אלינו. אמרתי לעוזר שלי שחסר לנו עוד אחד למניין. פנה אלי הרבאיי הרפורמי ושאל: כבוד הרב, אם רפורמי משלים מנין – אז יש לך עשרה, ואם לא – אז שמונה. איך הגעת לתשעה? השבתי לו שאיש האחזקה אינו רפורמי באמת, הוא נמצא בקהילה הרפורמית לצורך פרנסתו, אבל הרבאיי ודאי לא יכול להשלים מניין. רכן אלי הרבאיי ואמר לי בשקט, כממתיק סוד: תנוח דעתו של הרב, גם אני עושה את עבודתי בשביל פרנסה…"

כל הנוכחים בסעודה התגלגלו מצחוק, והמתח שהיה לפני כן התפוגג. כך הרב הצליח מצד אחד להבהיר היטב את דעתו על הרפורמים, אבל מבלי לבייש את בעל הבית מצד שני.

ריבוי אמיתות?

 "בית הדין!

תיק מספר א'645217/03

אורי צוקר נגד אורי צוקר

מתחילים".

*

"התובע טוען כי בתאריך י' תשרי, המכונה 'יום הכיפורים', התפלל המשיב תפילת נעילה בבית הכנסת, ובשעת התפילה חש התעוררות ורצון להתקרב לה'.

לטענת התובע המשיב אף סבור שיש אמת בהתעוררות זו, וכי הרגשות אותם הוא חש בשעת אותה תפילת נעילה הם רגשות אמיתיים ולא דמיון בעלמא.

אלא שהמשיב, שהתפלל תפילת נעילה בהתעוררות, כחמש דקות אחר כך התפלל תפילת ערבית של סוף הצום, וכבר לא ניתן היה לראות שום השפעה משמעותית של תפילת הנעילה המדוברת. בזמן תפילת ערבית של סוף הצום חשב המשיב על האוכל המצפה לו, וריחף במחשבות חסרות משמעות בזמן תפילת עמידה.

אי לכך, מבקש התובע לבטל למפרע את אותה תפילת נעילה, ולהכריז עליה כתפילה לא רצויה על כל המשמעויות הקבועות בחוק לתפילות לא רצויות. וכן לקנוס את המשיב בקנסות הקבועים בחוק בגין רמיה עצמית, הונאה, הטעיית הציבור ושקר".

*

"להגנתו ענה המשיב כי בתפילת נעילה הנפש הבהמית שלו הלכה לישון, וממילא התפילה אכן הייתה בהתעוררות אמיתית, שאף השאירה רושם להמשך השנה, אך מיד בתום התפילה חזרה הנפש הבהמית שלו לפעילות מלאה, מה שהביא את תפילת ערבית להיראות כפי שנראתה.

לטענת המשיב יש להתייחס לתפילת הנעילה כתפילה אמיתית עם התעוררות אמיתית, ולא לבחון אותה ביחס למה שתרחש לפני ואחרי התפילה".

*

פרוטוקול החקירה הנגדית:

"צהריים טובים אורי. העובדות הן שביום הכיפורים האחרון התפללת תפילת נעילה בהתעוררות ולאחר מכן תפילת ערבית כמו סמרטוט רצפה. האם העובדות מדויקות"?

"כן".

"בכמה וכמה שיעורים שהעברת טענת שתפילת הנעילה היא אמיתית. האם אתה מתנגד"?

"לא".

"האם אתה מסכים עם ההגדרה שדבר אמיתי צריך להיות נצחי"?

"כן".

"האם אתה מוכן להסביר לבית המשפט כיצד תפילה שהשפעותיה מתפוגגות אחרי כמה דקות עונה להגדרה 'אמיתי'"?

"ביחס לעצמי וליכולות שלי התפילה הייתה אמיתית".

"ביחס לעצמי וליכולות שלי? כל אחד והאמת שלו"?

"ביחס לצדיקים, שנמצאים בדבקות והתעוררות 24/7, באמת העבודה שלי לא אמיתית, זו אפיזודה חולפת. אם הצדיק מסתכל על התפילה שלי זה באמת לא נראה משהו. מהמקום האמיתי והנצחי שלו התפילה שלי, עם כל מה שעובר עליי בתפילה, הם לא ממש אמיתיים. מה לעשות שיש לי גם נפש בהמית מאתגרת שלא מאפשרת לי לשמור על הנצחיות של התחושות האלו".

"שוב, אז כל אחד והאמת שלו"?

"לא ממש. אמת יש רק אחת. אולי בעצם רק אחד. האמת היא תמיד רק ה' יתברך, כל מה שלא קשור אליו הוא לא אמיתי. נקודה. אבל בתוך התחום של עבודת ה' יש מדרג אין סופי של אמיתיות. ה' יתברך הוא אין סופי, והאמת שלו היא אין סופית, ובכל דרגה ודרגה יש אמת ששייכת לדרגה הספציפית הזו. ולמרות שביחס לאמת המוחלטת האמת שלי אולי לא כזו אמיתית, ביחס לעצמה היא אמיתית לגמרי".

"כבודכם, כפי שאתם שומעים, המשיב עונה לא לעניין. הטענה בדבר ריבוי אמיתות מופרכת מיסודה, אמת יש רק אחת".

*

"לאחר ששמענו את טענות הצדדים, ולאחר עיון בספרים, הגענו להחלטה פה אחד.

אנחנו מוצאים את המשיב חף מכל אשמה, יש להכיר בתפילת הנעילה שלו כאמיתית לחלוטין ביחס לעצמו. הדבר נכון לכל תפילה ותפילה, כל לימוד ולימוד, כל מעשה ומעשה וכן הלאה.

כמו-כן אנחנו מחייבים את התובע בהוצאות המשפט, על כל עגמת הנפש שגרם למשיב בכך שהכניס אותו לעצבות".

לפעמים השקר הגדול ביותר הוא דווקא ההיצמדות לאמת המוחלטת. אם זה לא מקרב אותך לה' יתברך כנראה שמשהו שם לא בסדר. דווקא המוכנות להכיר באמת החלקית כאמיתית לפעמים היא האמת האמיתית.

אמת אמיתית באמת.