" ... מה לעשות כדי לעלות? מוטב שתשאל את מרן ציס"ע הר"י לוינשטיין שליט"א בפוניבז'. מצעיר כמוני לא תקבל אם אגיד לך כי ריבוי העיון במהר"ל ור"צ הכהן וכו' אינו מפתח את המחשבה אלא סוגר אותה, וכי דרכי העליה הם עבודת התפילה לימוד מוסר לימוד מאמרי חז"ל וריבוי מחשבה עצמית. וכמובן יסוד הכל ריבוי לימוד גפ"ת בעיון וגם לבקיאות ...."
[אגרות וכתבים לגרש"ו עמ' ק"ד].
וצע"ג מאד.
עם פטירתו של הסבא הרב יהודה לייב מיימון ז"ל, זקנו של הגאון רבי שילה רפאל זצ"ל, נותרה אחריו לא רק יתמות רוחנית, אלא גם אוצר פיזי שאין לו שיעור: ספרייה אדירה, גדושה באלפי כרכים ומאות כתבי יד נדירים – חלקם יחידים בעולם, שרידים אחרונים לדורות של תורה וקדושה שנצרפו באש.
עוד בטרם יבשו דמעות האבלים, ובעוד ימי השבעה בעיצומם, נקש על הדלת אורח לא צפוי. היה זה סוחר ספרים נודע שהגיע מאנגליה הרחוקה, ובעיניו ניצוץ של צייד אוצרות. הוא לא הרבה בדברים, והניח על השולחן הצעה שזעזעה את אמות הסיפים: "מיליון לירות שטרלינג," אמר בקול שקט, "תמורת הספרייה כולה. במזומן."
באותם ימים, היה זה סכום דמיוני, הון עתק שיכול היה לשנות את גורלה הכלכלי של המשפחה לדורות.
"מניין לך שהספרייה שווה סכום כזה?" תמהו בני המשפחה.
"מה זה משנה? אני מוכן לשלם. עכשיו."
"ואולי היא שווה הרבה יותר?" הקשו.
"אני מוכן להוסיף," השיב הסוחר בלי להסס, חושף בכך את ערכם הבלתי נתפס של הכתבים.
באותו ערב, לאחר שנסגרה הדלת מאחורי אחרון המנחמים והבית שקע בחשיכה שקטה, התיישב אביו של רבי שילה, ד"ר יצחק רפאל עם רעייתו ועם בנו היחיד, שילה הצעיר. המיליון הדהד בין הקירות, מפתה ומאיים כאחד.
האב הישיר מבט אל בני משפחתו. קולו היה יציב, אך ניכרה בו התרגשות של רגע גורלי. "מיליון לירות שטרלינג," פתח ואמר, "הוא סכום שלא אני, לא אבותיי ואף לא אבות אבותיי חלמו עליו מעולם. אבל דווקא משום כך, הסכום הזה הוא 'יצר הרע' בתחפושת של זהב. זהו ניסיון מסוכן שאסור לנו להלין בביתנו אפילו לילה אחד נוסף."
הוא לא ביקש רשות, אלא הציע ברית של קודש: "בואו נקבל החלטה עכשיו – הספרייה כולה, על כל מכמניה, לא תימכר למרבה במחיר. היא תועבר כולה לרשות 'מוסד הרב קוק'."
רבי שילה היה אז בחור צעיר. סבו, בעל האוסף, אהב אותו אהבת נפש, וכולם ידעו כי חלק משמעותי מן הירושה הזו שייך לו, לעתידו, לביתו שיקים. הוא יכול היה להטיל ספק, להתווכח, לבקש להשאיר רק חלק קטן מההון לצרכיו האישיים. אך השתיקה בחדר הייתה שתיקה של הסכמה עילאית. הוויתור היה מוחלט, נקי מכל פנייה.
השנים חלפו, והזהב של הסוחר האנגלי מזמן היה נשחק ומתפוגג. אך הוויתור של אותו לילה הניב פירות נצח. בתוך היכלי 'מוסד הרב קוק', מתוך אותם כתבי יד שנמסרו בלב חפץ, צמח רבי שילה רפאל עצמו והפך לאחד מגדולי מפיצי התורה שבדור.
באמצעות אותה ספרייה גופא, שזכה לערוך ולפרסם, הפך למעיין המתגבר, המפיץ את אוצרות הקדמונים מקצה עולם התורה ועד סופו. המיליון שהופקר למען השכינה, הפך למיליוני מילים של תורה חיה, המאירות עד היום בכל בית מדרש.
A Churban for B'nos Yisrael. Breaks my heart.
כבוד הרב .... שלום וברכה,
ראיתי את התכנית שדיווחה על עידוד בנות לשירות קרבי בצה"ל, וברשותך הייתי רוצה לשתף את הרב במספר תהיות וחששות עמוקים המלווים אותי (ורבים אחרים) ביחס לסוגיה מורכבת זו:
היבטים מוסריים ובטיחותיים: כיצד ניתן להתעלם מהסטטיסטיקות ומהדיווחים על פגיעות והטרדות בתוך המערכת הצבאית? האם אין כאן נטילת סיכון רוחני ומוסרי גבוה מדי עבור הבנות?
חשש משבי: המחשבה על בת שנפלה חלילה בשבי בידי אויב אכזר היא מחרידה. האם לדעת הרב נכון להעמיד בנות במצב שבו הן חשופות לפגיעות כה קשה וקיצונית, ששונה באופיה מחשיפתם של גברים?
השפעה נפשית ארוכת טווח: האם נלקח בחשבון המחיר הנפשי של הלחימה על נפש האישה?
אני חושש שהחשיפה למראות קשים ולחיכוך אלים עלולה להותיר צלקות שישפיעו על חייהן האישיים ועל תפקודן העתידי כאמהות.
עמדת חכמי הדור: כיצד עמדת הרב מתיישבת עם הקונצנזוס הרבני הרחב מקום המדינה ועד היום, האוסר שירות בנות בצה"ל (וחלקם אף החמירו לומר "יהרג ואל יעבור")?
אשמח מאוד לשמוע את השקפת הרב על נקודות אלו, מתוך רצון להבין כיצד ניתן ליישב את הדברים.
בכבוד רב ובהערכה.
מאת: הרב מרדכי מיכאל בלס
א. הקושי: הסתירות בסדר השבטים
בפתח פרשתנו, בתיאור מנין השבטים, נאמר: "לִבְנֵי יוֹסֵף לִבְנֵי אֶפְרַיִם תּוֹלְדֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם... לִבְנֵי מְנַשֶּׁה..." (א, לב-לד). הרמב"ן עומד על הדיוק בפסוק ומציין כי התורה הקדימה את אפרים למנשה, ואף ייחסה את שם אביהם – יוסף – דווקא לאפרים ("לבני יוסף לבני אפרים").
אולם, מעיון בספר במדבר עולה תמונה מורכבת: במקומות מסוימים אפרים קודם, ובאחרים מנשה קודם. לעיתים יוסף מיוחס לאפרים, ולעיתים למנשה. מהו הכלל המנחה בשינויים אלו?
היכן אפרים קודם?
במפקד השבטים ובנשיאים: בפרשתנו ובקרבנות הנשיאים (פרק ז).
בסדר הדגלים: אפרים הוא ראש המחנה, ומנשה נלווה אליו (פרק ב).
בשליחת המרגלים: יהושע בן נון (אפרים) נמנה לפני גדי בן סוסי (מנשה).
היכן מנשה קודם?
במפקד בערבות מואב: לפני הכניסה לארץ (פרק כו).
בחלוקת הארץ: במינוי הנשיאים לנחלות (פרק לד).
בייחוס ליוסף: בחטא המרגלים נאמר "למטה יוסף למטה מנשה", וכן בפרשת בנות צלפחד.
ב. השורש: ברכת יעקב והבחנה בין רוח לחומר
כדי להבין את ההבדלים, עלינו לחזור לברכת יעקב בפרשת ויחי: "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר" (בראשית מח, יד).
רש"י מסביר כי "שכל את ידיו" פירושו בחכמה ובהשכל. יעקב ידע שמנשה הוא הבכור, ובכל זאת בחר להניח עליו את יד שמאל. נשאלת השאלה: מדוע היה צריך "לשכל" את ידיו במאמץ? מדוע לא ביקש מהם פשוט להחליף מקומות?
התשובה טמונה בהבחנה יסודית שמעלה ה'העמק דבר' (הנצי"ב):
ישנן שתי מערכות הנהגה – הנהגה רוחנית-ניסית והנהגה טבעית-ארצית.
מנשה הבכור: מייצג את "הליכות עולם הטבע" והבכורה הגופנית. לכן, מבחינת עמידת הגוף (הרגליים), מנשה עמד בצד ימין של יעקב.
אפרים הצעיר: מייצג את המעלה הרוחנית והחכמה ("הידיים" המייצגות את פעולת הדעת והיצירה). לכן, מבחינת הנחת הידיים, זכה אפרים ליד ימין.
בכך ביטא יעקב מסר עמוק: במישור הטבעי והחומרי – מנשה קודם. במישור הרוחני והניסי – אפרים קודם.
ג. המדבר מול הארץ: נס מול טבע
הבחנה זו מבארת את כל השינויים בספר במדבר:
במדבר (הנהגה ניסית): כל עוד ישראל במדבר, תחת ענני כבוד ואוכלים מן, ההנהגה היא ניסית. לכן אפרים קודם בדגלים, בנשיאים ובמפקד הראשון. הוא ה"בכור" בעולם הרוח.
לקראת הכניסה לארץ (הנהגה טבעית): המפקד בערבות מואב וחלוקת הנחלות מכוונים לחיים בארץ ישראל, שם ההנהגה היא בדרך הטבע. במישור זה מנשה (הבכור הטבעי) חוזר לקדמת הבמה.
חיבבת הארץ: רש"י מציין כי יוסף ובנות צלפחד (משבט מנשה) חיבבו את הארץ. חיבוב הארץ מבטא את היכולת לקדש את החומר והטבע, וזוהי מעלתו המיוחדת של מנשה.
ד. ייחוס "יוסף" – השבח והגנאי
מדוע לעיתים התורה מצמידה את השם "יוסף" לאפרים ולעיתים למנשה?
בשבח: במפקד בפרשתנו, אפרים מיוחס ליוסף כי הוא החשוב במעלה הרוחנית באותה שעה.
בגנאי: בחטא המרגלים נאמר "למטה יוסף למטה מנשה". הרמב"ן מסביר כי מכיוון שיוסף הביא דיבה על אחיו, ייחסה התורה את השם יוסף דווקא למנשה, ששלוחו (גדי בן סוסי) חטא בהוצאת דיבה על הארץ.
בחלוקת הארץ: מנשה מיוחס ליוסף כי שניהם חלקו תשוקה עזה לנחלת הארץ.
החזקוני מקשר בין הדברים: חטא המרגלים נבע מטעות בתפיסת ארץ ישראל. המרגלים רצו להישאר במדבר תחת הנהגה ניסית ("רבבות אפרים") וחששו מהכניסה לחיים טבעיים של מלחמה ועמל ("אלפי מנשה"). מכיוון שהוצאת הדיבה פגמה בתהליך הכניסה לארץ, הוזכר שם יוסף אצל מנשה גם בענייני החלוקה.
סיכום: "רבבות אפרים ואלפי מנשה"
המשך חכמה (דברים לג) מסכם זאת דרך ברכת משה: "וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה".
רבבות (אפרים): מייצגים את הריבוי הניסי (כמו "ורבבה מימינך"), הנהגה שמעל לטבע.
אלפים (מנשה): מייצגים את הסדר הטבעי.
במבט התורה, אין סתירה בין השבטים אלא השלמה: אפרים מוביל את המבט הרוחני והניסי, בעוד מנשה מוביל את ההתייצבות האיתנה בתוך עולם המעשה והטבע. בספר במדבר, המעבר מהמדבר לארץ הוא המעבר מחסות ה"ימין" של אפרים לביסוס ה"בכורה" של מנשה.
"אפיקורוס כגון מאן אמר רב יוסף כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תנו..." [סנהדרין צ"ט:]
וצ"ע מדברי הגמ' בפסחים ס"ח: "רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי".
