קול דממה דקה

 אנו מתגוררים בתוכו של עולם שוצף ורועש; המיית המכונות, המולה של תעופה, ושאון מכשירי השמע  ופלאפונים האופפים אותנו מכל עבר, כמעט ואינם מותירים לנו פינה אחת של מרגוע ושלווה. והן כנסת ישראל משתבחת במידה זו, ככתוב: "אֵין צְוָחָה בִּרְחֹבֹתֵיהֶנוּ" (תהלים קמד, יד).

אמרו חכמינו זכרונם לברכה:

"תנו רבנן: אלמלא גלגל חמה, נשמע קול המונה של רומי. תנו רבנן: שלשה קולות הולכין מסוף העולם ועד סופו... וקול המונה של רומי" (יומא כ:).

הרעש הכביר הממלא את החלל נמשך מתוך אותו סוד של "קול המונה של רומי". וכה אמר ישעיהו הנביא: "וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל" (ישעיהו נז, כ). הנה לפנינו הגדרה מחודשת למהות הרשעה: אי-היכולת להשכין שקט. חוסר המנוחה הזה מציף את עולמנו.

לא כן היא דרכה של כנסת ישראל. כל המדרגות הרוחניות הנשגבות שזכו להן ישראל, באות מתוך עטרה של שקט:

בקריעת ים סוף — כבר הורחב הדיבור בזה.

במעמד מתן תורה — אמרו חז"ל:

"כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה: ציפור לא צווח, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו 'קדוש קדוש', הים לא נזדעזע, הבריות לא דיברו; אלא העולם שותק ומחריש, ויצא הקול: 'אנכי ה' אלקיך'" (שמות רבה פכ"ט, ט).

דממה מוחלטת ועמוקה — זוהי הכרייתו הראויה של עולם, כדי שעשרת הדיברות ייקלטו בתוכו פנימה.

גילוי הנבואה — מן הסערה אל הדממה

בהגיע אליהו הנביא זכור לטוב אל הר חורב, נאמר:

"וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם, וְהִנֵּה דְבַר ה' אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ? וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וַיֹּאמֶר: צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה', וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' — לֹא בָרוּחַ ה'. וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ — לֹא בָרַעַשׁ ה'. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ — לֹא בָאֵשׁ ה'. וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ..." (מלכים א, יט, ט-יג).

פרשה מופלאה וסתמימה זו מבוארת ביד רמה על ידי הרמב"ן בפירושו לספר איוב (על הכתוב: "וַיַּעַן ה' אֶת אִיּוֹב מִן הַסְּעָרָה", לח, א). תורף דבריו: השפע הנבואי אינו נגלה מיד בצורתו הזכה, אלא מתחיל בערפול ובסערה רבה. בשלב ראשוני זה נפלו הנביאים ולא עצרו כוח להתייצב. איוב השיג רק את השלב הראשון הזה, ומתוכו קיבל מענה לשאלותיו.

ברם, נביאי ישראל זכו להעפיל אל השלבים המאוחרים והזכים יותר. הם הבחינו כי ברעש ובאש עדיין אין משרתת השכינה במדרגתה העליונה, ורק כאשר באו אל הדממה, ומתוכה בקע אליהם קול הנבואה — ידעו כי זוהי מדרגת הנבואה העליונה ביותר.

מהותה של דממה זו נשגבה מבינתנו. זאת אנו מבינים, כי במצב זה לא בלבד שמסביב לאדם משתרר שקט, אלא אף בקרבו פנימה יורדת שלווה: כל כוחות נפשו שוקטים ונרגעים, ומתוך דממה דקה זו נשמע קול דבר ה'.

ג. מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא

דממה זו אינה מושג מופשט בלבד, אלא מציאות ממשית. כפי שמספרת הגמרא (ברכות נח:):

רב ששת, שהיה סומא, הלך יחד עם הכל להקביל את פני המלך. לגלג עליו צדוקי אחד, וטען: "כדים נישאים אל הנחל, אך אתה — מה לכה לשם?". אמר לו רב ששת: "בוא וראה כי יודע אני יותר ממך".

כאשר חלף גדוד החיילים הראשון והרעיש קול המולה, אמר הצדוקי: "הנה בא המלך!". אמר לו רב ששת: "עוד לא בא". חלף גדוד שני בהמולה, ושוב אמר הצדוקי: "הנה המלך!". אמר לו רב ששת: "עדיין לא". חלף גדוד שלישי והשתרר שקט מוחלט. אמר רב ששת: "עתה ודאי בא המלך". תמה הצדוקי: "מניין לך זאת?". השיב רב ששת: "שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" — שכן בנבואת אליהו נאמר: "לא ברוח ה'... לא ברעש ה'... לא באש ה'... ואחר האש קול דממה דקה".

למד רב ששת, כי אף במלכות בשר ודם כך היא המידה: חילות המלך המצעדים לפניו מריעים ורועשים, אך כשהמלך עצמו מופיע, מקבלים את פניו בדממה מתוך הוד ורטט.

הנה למדנו את שלביה של חוויה רוחנית כבירה:

הרוח: שפע רוחני חזק הפוקד את האדם.

הרעש: תחושת חרדה וזעזוע פנימי.

האש: התלקחות של התלהבות יקודת.

אולם, כל אלה עדיין חיצוניים הם. רק כאשר ההתלהבות שוככת ומפנה את מקומה לדממה עמוקה, ומתוכה בוקע קול דק, צלול וזך — משיג האדם את משמעותה הפנימית והאמיתית של החוויה. זהו העמק והשיא.

"וקול דממה דקה ישמע" — באימת ימי הדין

יסוד זה משתקף היטב בפתיוח של תפילת 'ונתנה תוקף':

"וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע, וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע, וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן, וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן..."

לא סגי בתקיעת שופר עזה. השיא מושג רק בעת שזוכים לשמוע את "קול הדממה הדקה". אז אוחזת פלצות אף את צבא המרום, מאימת הדין. כשם שבנבואה השיא הוא קול דממה דקה, כך גם ביום הדין — דווקא מתוך השתיקה והדממה נחשפת חרדת הדין הטהורה.

מכאן מתבאר כי המצבים הנשגבים ביותר שאליהם יכול האדם להעפיל, מחייבים אותו לתפוס פלך של שתיקה. שתיקה זו אינה עטיפה חיצונית בלבד, אלא דומיה המשתרעת במעמקי הנפש: הרצונות הסוערים נרגעים, התשוקות משתתקות, והאדם מגיע למדרגה פנימית העליונה מכל דיבור ומלל.

תינוק מלמדים אותו לדבר; אך כשהאדם מגדיל ומתבגר, עליו להתלמד לשתוק.

החפץ להתעלות בימים הנוראים ולהרגיש רוממות בנפשו, חייב להכשיר עצמו בבחינת "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה" (תהלים סה, ב). ומתוך שהדיבור האמיתי הורתו ולידתו מן הדומיה, מן הראוי שרוח זו תחדור גם אל תפילותינו: לצד פרקים של "ויקראו אל אלקים בקול גדול", ועניית "אמן יהא שמי רבא" בכל כוחנו, עלינו לדעת להעמיק את הדומיה הפנימית בעת תפילת הלחש — רחוק משאון ההמון שברחובות.

ה. אומנות התפילה וקניית מידת הצניעות

אכן, אין זו עבודה קלה. מה מאד שכיחה היא תחושת אי-השקט והעצבנות בימים אלו. אך מהי עצבנות אם לא סערת רצונות, דמיונות ופניות אישיות? השקטתם דורשת יגיעה רבה.

אולם, אף אם בתחילה ייטלטל האדם במסלול של "רוח — רעש — אש", שואפים אנו להגיע אל ה"דממה הדקה". ואם לא עלה בידנו בפעם הראשונה, כבר הורונו חז"ל:

"מה יעשה אדם שהתפלל ולא נענה? יחזור ויתפלל, שנאמר: 'קַוֵּה אֶל ה' חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ וְקַוֵּה אֶל ה''" (ברכות לב.).

לתפילה נקראת אצל ישראל "אומנות אבותם": אומן אינו נואש אם מלאכתו לא צלחה במתרס הראשון. סנדלר שכהה המסמר תחת פטישו, אינו נבהל; הוא נוטל מסמר חדש וממשיך במלאכתו. אף אנו כך: אם לא עלתה בידנו התפילה הראשונה, תצלח התפילה השנייה, כי מזרע אבות הקודש אנחנו. נחזק ונאמץ לבנו, וסיעתא דשמיא תלוונו.

סיכום: השתיקה כפנימיות הצניעות

בירור גדרי הדיבור והשתיקה אינו עניין עיוני בלבד. לא תיתכן כל עלייה אמיתית במדרגות התורה והיראה למי שאינו מברר סוגיה זו אצלו — להלכה ולמעשה.

ידוע לכל בר-בי-רב כי מידת הצניעות היא מן המדרגות העליונות וההכרחיות לתלמיד חכם. והנה, השתיקה היא-היא הצניעות האמיתית! בגמרא (מגילה יג:) מדובר על הצניעות שהייתה ברחל אמנו, ובמדרש מכנים מעשה זה בשם "תפסה פלך השתיקה". שתיקה וצניעות — מציאות אחת הן. הרוצה להמנות עם הצנועים, מוכרח להתלמד לאחוז בפלך השתיקה, שהרי דיבור הבוקע מתוך השתיקה — יש בו עומק, משקל ואיכות.

צורת חיינו העכשווית מנוגדת בתכלית למהלך זה. אף בני תורה עמוקים, המוקפים חברים שוקקים ללא הרף, כמעט ואינם מכירים שעה קלה של שקט, התבוננות ודומיה. ואף על פי כן, גם אם רחוקים אנחנו בחיי המעשה משעות של התעלות חרישית, חובה עלינו לכל הפחות לקנות ידיעה והבנה בסוגיה מופלאה זו של "פלך השתיקה ופלך ההודייה".

אולי ייקלט בלבנו שמץ ממנה, וייזרע בנו גרעין אשר יצמיח ברבות הימים את מידת תלמידי החכמים האמיתיים: "וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ".

ורוממנו מכל הלשונות

הנה מובא בספר הכוזרי, כי הנמצאים בעולם מתחלקים לחמישה סוגים: דומם, צומח, חי, מדבר, וישראל. לכל אחד מסוגים אלו קיים כוח מעמיד המקיים אותו לפי מהותו – כגון כוח הצמיחה בצומח, כוח ההרגש בחי, וכוח הדיבור במין האנושי. כיוון שהציב הכוזרי את ישראל כסוג בפני עצמו, על כורחנו יש להם כוח מעמיד המיוחד להם בלבד. מהו כוח זה?

שנים רבות שוררה במחשבתי הסברה, כי הכוח המעמיד של כלל ישראל איננו כוח הדיבור – שהרי אינם נכללים בסוג "המדבר". אולם קשה לסמוך על סברה זו, שהרי כל תורתו ועבודתו של הכלל-ישראל סובבות על הדיבור: הוא קיבל את עשרת הדיברות ואת התורה כולה, הוגה בדברי תורה, ונושא תפילה בפיו. אם כן, מהו הכוח המעמיד המייחד את כלל ישראל?

על כך אנו משיחים בתפילה: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממנו מכל הלשונות" — זהו הכוח המעמיד! זכה כלל ישראל לרוממות של לשון ודיבור שאינה קיימת בשום אומה ולשון. ומאיזו בחינה נבנית רוממות זו?

שנינו במסכת אבות (פרק ג, משנה ג):

"רבי חנינא בן תרדיון אומר: שניים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים... אבל שניים שהיו יושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר: 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו'. אין לי אלא שניים; מניין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר? שנאמר: 'יישב בדד וידום כי נטל עליו'."

המהר"ל מדייק בלשון המשנה: לגבי שניים נאמר "ועוסקין בדברי תורה", ואילו לגבי יחיד נאמר "ועוסק בתורה" — לפי שאין אצל היחיד דיבור של משא ומתן עם הזולת. ועוד זאת: בשניים — "שכינה שרויה ביניהם", ואילו ביחיד — הקב"ה קובע לו שכר מרובה, אך אין השכינה שרויה עליו. עולה מכאן יסוד נורא: סוד השראת השכינה תלוי דווקא בדיבור. הדיבור הוא הכוח המקשר, ובכך הוא נעשה מרכבה ראויה לשכינה — שהיא היא נקודת החיבור בין אדם למקום, והתקשרות ההשגחה העליונה עם האדם.

למדנו זה מכבר כי ארבע הכתות אינן מקבלות פני שכינה, לפי שפוגמות הן בעצם כוח הדיבור ומשתמשות בו להרחקה ולפירוד תחת הקשר והקירוב. פרשה שלמה נכפלה בתורה: "כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע" — ופירשו בספרי: "כשהוא אומר 'דבר רע' — אף לשון הרע". וסמיך ליה: "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך... והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך", ובלשון התרגום: "ולא יחזי בך עבירת פתגם". הרי שהשכינה שורה בתוך המחנה, וכאשר רואה היא עבירה של דיבור — מיד היא מסתלקת!

ובמדרש רבה (דברים, פ"ה):

"כל שאומר לשון הרע מסלק השכינה מלמטה למעלה. תדע לך מה דוד אומר: 'נפשי בתוך לבאים אשכבה לוהטים, בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה'. מה כתיב אחריו? 'רומה על השמים אלהים!'. אמר דוד: ריבונו של עולם, מה אתה עושה למטה? סלק את השכינה לרקיע!"

כאשר כוח הדיבור אינו מופנה לקירוב ולאחדות, אין מקום לשכינה לשכון בתחתונים.

ועוד אמרו שם:

"דורו של אחאב עובדי עבודה זרה היו, והיו יוצאים למלחמה ומנצחים. תדע לך, כשהייתה איזבל מבקשת להרוג את כל נביאי ה', מה עשה עובדיה? הטמינם במערות, ולא היה אדם שאמר לאחאב 'כך וכך עשה עובדיה'. אבל דורו של שאול, כולם דילטורין (מספרי לשון הרע) היו. תדע לך, כשהיה שאול רודף אחר דוד, היו כולם אומרים עליו לשון הרע לשאול, לפיכך היו נופלים במלחמה."

הניצחון במלחמה אינו אלא סיעתא דשמיא, ולא נמנעה השכינה מלהעניק סיעתא דשמיא אף לעובדי כוכבים כל עוד לא פגמו בדיבורם; אולם בדורו של שאול, אף שהיו גדולי תורה, כיון שפגמו בכוח הדיבור – נפלו במלחמה ולא זכו לסיוע סייעתא דשמיא.

הדברים מחוורים וברורים: המרכבה לשכינה בארץ היא כוח הדיבור, וכל עוד אינו פגום, אין השכינה מסתלקת. כלל ישראל זכה להשראת השכינה, ועל כן כוחו המעמיד הוא "ורוממנו מכל הלשונות". את גודל רוממותו של הדיבור מכיר ויודע רק כלל ישראל. "בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז — היתה יהודה לקדשו, ישראל ממשלותיו" — לא די היה בעצם היציאה ממצרים, אלא שנצרכה גם היציאה מ"עם לועז", ובזאת זכו לדרגה שבה "ישראל ממשלותיו" של הקב"ה.

רוממות זו שבלשון מחייבת הקפדה יתרה על לשון נקיות, כפי שנשנה בסוגיה רחבה בריש מסכת פסחים (ג, ב):

"הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל... חד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה? וחד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה? אמר: מובטח אני בזה שמורה הוראות בישראל. ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראות בישראל."

החכמים הבחינו בתלמיד שדקדק בלשונו ונמנע מלהוציא מפיו את המילה "טומאה", והיו בטוחים שיגדל לאיש מעלה – הן מצד קדושתו הפנימית והן מצד הסיעתא דשמיא שיזכה לה.

ועוד הובא שם מעשה בשלושה כהנים:

"חד אמר: הגיעני כפול [מלחם הפנים]. וחד אמר: הגיעני כזית. וחד אמר: הגיעני כזנב הלטאה. בדקו אחריו ומצאו בו שמץ פסול... שחץ פסול."

ופירש רש"י: "הוא עצמו היה גס רוח ומבזה קדשי שמים, ואינו ראוי לשמש". זוהי דקירות ההרגש של הלשון הנקייה המצויה בכלל ישראל: כיוון שביטא הכהן את חלקו בדימוי לאחד משרצי הטומאה, מיד בדקו אחריו, מתוך ידיעה ברורה כי ביטוי כזה מעיד על פגם פנימי בנפשו.

ומאידך אמרו במסכת עבודה זרה (יט, ב): "אפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד, שנאמר: 'ועלהו לא יבול'" — תלמוד הוא, כדי להתלמד לדבר בלשונם, שהיא לשון נקיות, עשירות ומרפא. מלבד טהרת הלשון של תלמידי חכמים מכל נדנוד איסור, מקופלת בדיבורם עשירות של תוכן בתיבות מועטות, שיש בה כדי לרפא את תחלואי הנפש. אלו הן ההכנות למעלת "ורוממנו מכל הלשונות", והרוממות עצמה אינה אלא השראת השכינה בתוך דיבורו של יהודי – מעלה שלא זכתה לה שום אומה ולשון.

בארנו לעיל כי היסוד המעמיד את מעלת "ישראל" הוא "ורוממנו מכל הלשונות". בטרם שנפתח בביאור העניין, נבקש להקדים יסוד חשוב: אין מגמתנו בהרצאת הדברים להוסיף ידיעות בעלמא במה שקרוי כיום "מחשבת ישראל". התכלית אינה הרחבת הידיעות, אלא הרמת ההשגה במהות האדם, וללמדנו אורחות "רוממות"!

"רוממות" איננה מילת שבח מופשטת, אלא מושג מוגדר היטב כמנהגם של כל ענייני תורתנו הקדושה. בתפילת שחרית אנו מצהירים: "רם ונשא, גדול ונורא". הקב"ה נקרא "רם ונשא" מצד שאיננו משיגים אותו, בהיותו נעלה מכל תפיסה אנושית; ואילו "גדול ונורא" נקרא מצד מעשיו הגלויים, שבאמצעותם אנו מכירים את גדלותו. "רם ונשא" סובב על עלמא דאתכסייא (העולם הנסתר); "גדול ונורא" סובב על עלמא דאתגלייא (העולם הנגלה).

לפי זה יתבאר הכתוב "ורוממנו מכל הלשונות" — שהקב"ה הניף ורומם את לשוננו עד לבחינת עלמא דאתכסייא, הצעת הדברים היא ששורשי לשוננו ינוקו מקדושה עליונה הנעלית מהשגתנו.

נודעת דעת הרמב"ם (מורה נבוכים ג, ח) כי "לשון הקודש" נקראה כך מפני שאין בה שמות עצמיים לענייני הזיווג ולאיברי ההולדה; אולם הרמב"ן (פירוש לתורה, שמות ל, יג) חלק עליו וכתב, כי קדושת הלשון נובעת מכך שבלשון זו דיבר הקב"ה עם אדם הראשון, עם משה רבנו ועם כל הנביאים. אם זוהי הלשון שבה מתקשר הבורא עם נביאיו, מבינים אנו כי טמונה בה רוממות ללא מצרים. טעמו של הרמב"ן מעוגן בבחינת עלמא דאתכסייא, בעוד שטעם הרמב"ם מעוגן בבחינת עלמא דאתגלייא.

בזאת עמדנו על פלך ההודיה והדיבור. מכאן נפנה לברר מהו מקורו של פלך השתיקה.

שנינו במסכת מגילה (יג, ב): "בשכר צניעות שהייתה בה ברחל, זכתה ויצא ממנה שאול; ובשכר צניעות שהייתה בו בשאול, זכה ויצאה ממנו אסתר". הרי מה שקראו חז"ל במדרש "פלך השתיקה", קרוי כאן "צניעות" — ומכאן ששתיקה וצניעות חד הן.

בעניין הצניעות הרחבנו בסייעתא דשמיא על הא דאמרינן בסוף מסכת מכות:

"בא מיכה והעמידן [את תרי"ג המצוות] על שלוש: 'הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך'."

התורה מתחלקת לשלושה עמודים:

"עשות משפט" — אלו הדינים והמשפטים שחייבים אנו בעשייתם.

"אהבת חסד" — זו גמילות חסדים, כלומר מעשים הנובעים מאהבת החסד, המחייבים את האדם לתקן את מידותיו ולבבו לטובה.

"הצנע לכת" — זהו טיפוח עולם פנימי שבלב באמצעות המצוות התלויות בלב. כשאדם זוכה לפנימיות, יכול הוא להגיע לדביקות בבורא.

ועל זה אמרו בתנא דבי אליהו רבא (פרק כח): "אל תקרי 'והצנע לכת עם אלהיך', אלא 'והצנע לכת עמך אלהיך' — כל זמן שאתה הולך עמו בצניעות, אף הוא הולך עמך בצנעה". זוהי העליונה שבמדרגות: דביקות בתכלית, ואין שום דרך להשיגה אלא על ידי הצניעות. כעת למדנו, כי בתוככי עולם פנימי זה שוכן מקומו של פלך השתיקה. ודעת לנבון נקל, כי הפנימיות הזו באדם היא היא קשר הנפש עם העלמא דאתכסייא.

התברר איפוא, כי הן פלך הדיבור והן פלך השתיקה מגיעים ממקור עליון בעלמא דאתכסייא. רוממות הלשון ופנימיות השתיקה הן מן הדברים העומדים ברומו של עולם. מכאן נבין עד כמה מוטלת עלינו החובה למשול בשני הפלכים כאחד! כבר ראינו בהלכות דעות לרמב"ם כיצד הוא משלב הלכות דיבור עם הלכות שתיקה – שהרי שפת אמת צומחת דווקא מתוך "סייג לחכמה שתיקה", ונענית לכלל "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". כמו כן, "תוכו כברו" – שהוא סימנו המובהק של תלמיד חכמים – אינו אלא ההתאמה המלאה בין הרהור הלב לדיבור הפה. וכך יאה לתלמידי חכמים שעסקם בתורה הוא "צדק תדברון", כשההקדמה לכך היא "אומנותו של אדם — יעשה עצמו כאילם".

דוגמה מובהקת לכך שהדיבור והשתיקה צריכים להיות אחוזים ומשולבים בעבודה היא עבודת התפילה.

ההכנה לתפילה: רבינו יונה כותב בספר היראה:

"וייכנס לבית הכנסת... ויישב במקומו... ויישב ולא יפתח פיו עד שישהה מעט, וישיב אל לבו לפני מי הוא עומד ומי השומע דבריו, ואז ילבש חרדה ואימה וזיע ורתת — ויפתח תפילתו על הסדר."

רגעים אלו של התבוננות ושתיקה קודם התפילה משנים מן הקצה אל הקצה את דמותה של התפילה. נופלת על האדם חרדה ואימה, והוא משיג לפני מי הוא עומד. כאשר מדלגים על רגעי השתיקה הללו וניגשים מיד לתפילה, הרי זו תפילה נטולת חרדה וללא ההכרה הנוכחת לפני מי הוא עומד. השהייה קודם התפילה ולאחריה היא הלכה פסוקה (רמב"ם הלכות תפילה פרק ד, הלכה טז), ושם מבואר כי מה שהיו החסידים הראשונים שוהים שעה אחת קודם התפילה ושעה אחת לאחריה — שיעור השעה הוא ממידת חסידות, אך עצם השהייה היא חובה מהדין על כל אדם!

וכך כותב המסילת ישרים (פרק יז):

"ומן המעשים המדריכים את האדם... הוא ההזמנה לדברי העבודה והמצוות, והיינו שלא יכנס לקיים המצוה בפתח פתאום שאין דעתו מיושבת עליו... אלא יזמין עצמו לדבר ויכין לבו במתון עד שיכנס בהתבוננות, ואז יתבונן מה הוא הולך לעשות ולפני מי הוא הולך לעשות, שהרי בהכנסו בעיון זה, קל הוא שישליך מעליו הפניות החיצוניות ויקבע בלבו הכונה האמיתית והרצויה."

הרי לך שקיום מצווה ותפילה צריך לבוא מתוך שקט ושתיקה!

אמירת התפילה מתוך דומיה: נרשה לעצמנו להביא את דברי ה'נפש החיים', אף שהם רמים ונישאים למעלה ממדרגתנו, בביאור התקנה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר קודם התפילה את הפסוק "אדני שפתי תפתח":

"כי מי שזוכה למדרגה זו בעת התפילה, הרי מהתקשרות המחשבה זו יוכל להיות גופו כאבן דומם וכאילו לא יפתח פיו, רק שהוא יתברך יפתח שפתיו לדבר לפניו תיבות התפילה" (שער ב, פרק יח).

כשפוגש האדם התעלות מרוממת לקראת התפילה, מרוב התקרבות והכרה עשוי גופו להישאר כמשותק מלהוציא הגה, וזקוק הוא לתפילה שהשי"ת יפתח את פיו. משום כך הוצרכו אנשי כנסת הגדולה לתקן פסוק זה, לפי שזוהי גישת האמת לתפילה: אמירת התפילה מתוך דומייה!

הצמצום בשבחים בתוך התפילה: שנינו במסכת ברכות (לג, ב):

"ההוא דנחית קמיה דרבי חנינא, אמר: 'האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד'. המתין לו עד דסיים. כי סיים אמר ליה: סיימתיהו לכולהו שבחי דמרך? למה לי כולי האי! אנן, הני תלת דאמרינן — אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפילה, לא היינו יכולין למימר להו; ואת אמרת כולי האי? משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב, והיו מקלסים אותו בשל כסף — והלא גנאי הוא לו!"

פלא עצום הוא: לולא משה רבנו ואנשי כנסת הגדולה, היה נבצר מחכמינו לומר אף שבח אחד על הבורא. וכי לא הכירו את גדולתו? אלא הכלל הוא — "לך דומיה תהילה" (תהילים סה, ב). משה רבנו לא ביטא אלא שלושה תוארים בלבד, ומאת שקבעום אנשי כנסת הגדולה בתפילה, גנוזים בהם עניינים נשגבים (כאיתא במסכת יומא), ובשל כך זכו להיקרא "כנסת הגדולה". ודאי שבשלוש מילים אלו מקופלים עומקים עצומים, שאילו כל אדם מישראל מיומא דכנסת הגדולה ועד ימות המשיח היה מכוון בהם כוונה חדשה בכל תפילה — לכל הכוונות כולן כיוונו אנשי כנסת הגדולה. מי שמרבה בשבחים בשר ודם, ממעיט ממשקל הדברים, כמי שמקלס מלך באוצרות כסף תחת זהב. הרי שבמעט השבחים גדולה השתיקה מן הדיבור, והשבחים הנאמרים מתוך השתיקה — הם הם שבחי אמת.

הרי לנו שלוש תמונות נשגבות מעבודת התפילה, המלמדות כיצד עלינו להתלמד באומנות השתיקה בצוותא עם אומנות הדיבור – שזוהי שלמותו של איש ישראל.

הרמב"ן על התורה (דברים כב, ו - פרשת קן ציפור), לאחר שציטט את דעת הרמב"ם בטעמי המצוות, כותב:

"אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי עניין אחד להם: שרצו לומר שאין התועלת במצוות להקב"ה בעצמו יתברך, אבל התועלת באדם עצמו — למנוע ממנו נזק או אמונה רעה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את ה'. וזהו 'לצרף בהן' — שיהיו ככסף צרוף... וכן המצוות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזכרו תמיד.

ולשון זו האגדה הוזכרה בילמדנו בפרשת זאת החיה: וכי מה אכפת לו להקב"ה בין שוחט בהמה ואוכל או נוחר ואוכל? כלום אתה מועילו או כלום אתה מזיקו? ...אם חכמת - חכמת לך. הא לא ניתנו מצוות אלא לצרף בהן את הבריות. הנה מפורש כאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת לו יתברך שיצטרך לאורה כמשוער מן המנורה, ושיצטרך לאכול הקורבנות וריח הקטורת כנראה מפשוטיהם."

בהמשך דבריו מביא הרמב"ן מן הירושלמי, שאפילו מצוות לולב, סוכה ותפילין אינן לכבודו של השי"ת, אלא לרחם על נפשותינו — שכל תכליתן אינה אלא לטוב לנו ולא לו יתברך.

נחשף כאן יסוד אדיר בכלל המצוות ובעבודתנו: הכל מכוון לשלמותו של האדם. לאור יסוד זה, יש להתבונן בשתי המצוות המופיעות בפרשת כי תבוא – קריאת פרשת ביכורים ווידוי מעשר. על שתי מצוות אלו מובאים דברים נפלאים בספר החינוך, המיוסדים על דברי הרמב"ן דלעיל.

כך כותב החינוך על קריאת פרשת ביכורים (מצווה תרז):

"לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכוח דברי פיו, על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו ואת פירותיו וזכה להביאם לבית אלהינו, ראוי לו לעורר לבו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם."

ועל וידוי מעשר כותב שם (מצווה תרח):

"לפי שסגולת האדם וגודל שבחו הוא הדיבור, שהוא יתר בו על כל מיני הנבראים, ואילו מצד יתר התנועות גם שאר בעלי חיים יתנועעו כמוהו; ועל כן יש הרבה בני אדם שיראים מלפסול דיבורם, שהוא ההוד הגדול שבהם, יותר מלחטוא במעשה. ובהיות עניין המעשרות והתרומות דבר גדול, וגם כי בהם תלויה מחיית משרתי ה', היה מחסדיו עלינו, כדי שלא נחטא בהם — להזהירנו עליהם להפריש אותם..."

דברים כבירים למדנו מכאן, הן על סגולתו של כוח הדיבור והן על מידת השפעתו על האדם! התעוררות המחשבה וציור האמת בלב פנימה נוצרים על ידי כוח הדיבור! כל דיבור של מצווה מוסיף לאדם קורטוב של שלמות, וזהו עניינה של מצוות קריאת פרשת ביכורים.

עד כה עמדנו על כך שסגולת הדיבור היא גורם המקשר והמחבר להשראת השכינה; כעת רואים אנו כי הדיבור פועל על נפש האדם עצמו ומביאו לידי שלמות. בדרך זו יתבאר מה שנפסק להלכה לגבי קריאת שמע, תפילה וברכות – ש"הרהור לאו כדבור דמי", ואם הרהר אדם קריאת שמע או ברכה בלבו, לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולבטא בספתיו. בספרים הקדושים מבואר על כך, כי הנשמה מצד עצמה קדושה היא ואינה צריכה תיקון ע"י המצוות; אולם הגוף הוא הצריך תיקון, ועליו יש להמשיך קדושה באמצעות הדיבור והמצוות המעשיות. הרהור בלב אינו מטביע רושם בבשריות הגוף, ולפיכך אינו נחשב כדיבור לגבי תפילות וברכות, ומוכרח האדם לחתום את הדברים בביטוי שפתיים.

בזאת יוארו לנו דברי הגמרא במסכת סנהדרין (קו, ב): "אמר רבי אמי: אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ". השאלה נוקבת: הרי דואג האדומי היה גדול בתורה וראש הסנהדרין, וכיצד נותר ברשעתו עד שנאמר עליו הכתוב "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך"? על כך תירצו שתורתו הייתה "משפה ולחוץ" — שהדברים לא הותירו חותם ורושם על לבו. זהו ממש כפי שלמדנו מדברי החינוך: מתוך הדיבור בדברי תורה צריכים להיווצר ציורים של אמת בלב, ולכך יש לכוון במאמץ מודע – שתהא תורתו "משפה ולפנים"! הדבר אינו נעשה מאליו; שאילו היה נוצר ממילא, בוודאי היו דברי התורה משפיעים גם על דואג. אלא שבלעדי הכוונה, אין הרושם נחרת בלב.

מכאן אנו עומדים על חידושו הכביר של רבינו הגאון רבי ישראל סלנטר זצוקַ"ל בלימוד המוסר. על עצם החיוב ללמוד מוסר אין חולק, וגדולי כל הדורות הפליגו בחובתו (כפי שנתבאר ב'אור ישראל' בשערי אור). כל חידושו של ר' ישראל נעוץ היה באופן הלימוד — דווקא בקול רם, "בשפתיים דולקות", "ברגשת הנפש וסערת הרוח", ולא בקריאה דוממת בעלמא. קריאה בעלמא בספרי מוסר אינה פועלת רושם על הלב; הרושם נוצר דווקא מתוך הלימוד בקול רם. ותכלית הלימוד אינה אלא יצירת רשמים בלב פנימה, כפי שכתב ר' ישראל באיגרת י' ב'אור ישראל':

"אל יפול לב האדם בלמדו מוסר ואינו מתפעל ואין רושם בנפשו מוצאת לשנות דרכו — ידע נאמנה: אף כי לא נגלה לעיני בשר הרושם, עיני השכל רואות כי ברבות העתים, בריבוי הלימוד, מהתקבצות הרשומות הנעלמות — לאיש אחר יהפך; ותאוותו נאסרה לבל תפרוץ הרבה ויש אשר תבטל. והניסיון יעיד בהשקפה קלה על לומד מוסר, אם מעט וכו', ביתר שאת יחול על בני גרעינו וכל הנהגתו."

אם כוח הדיבור הוא המשלים את האדם ופועל על גופו לקלוט רשמים של אמת — מה תימה הוא שגם כוח השתיקה נחשב בחז"ל מצד פעלולו בשלמות הגוף! וכך אמר רבן שמעון בן גמליאל במסכת אבות (פרק א): "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה" — כל מה ששימש רשב"ג את חכמי דורו לימד אותו יסוד זה: כל העבודה אינה אלא להשלים את הגוף, ועיקר שלמותו של הגוף מושגת דווקא על ידי השתיקה!

עד כה למדנו עניינים נישאים בפלך ההודיה ובפלך השתיקה, על שורשיהם בעולמות עליונים ובפנימיות, ועל היות הדיבור מרכבה לשכינה. היום נתווסף לנו נדבך חדש: עצם שלמותו של האדם וגופו מושגים על ידי דיבור של תורה ותפילה — ועל ידי שתיקה בזמן כושר. וברור לכל מבין כי שני המהלכים אמת ויציב הם: הן השראת השכינה והן שלמות האדם תלויות כהוגן בדיבור ובשתיקה.

מהות הדיבור: תהודת הנפש וטהרת המידות

כוח הדיבור שבאדם נמשל לכינור. כלום יופיו של הצליל הבוקע מן הכינור תלוי במיתריו בלבד? הלא עיקר אמנותם של בוני הכינורות היתה להתקין את ארגז התהודה במומחיות יתרה, עד שהיו מיתריו מוציאים צלילים נפלאים ומעודנים.

כוח המקשר ותהודת הרוח

הדיבור הוא הצינור והכוח המקשר בין בני האדם – ובכך הרי הוא כמיתרי הכינור (שהרי גם הדיבור הפיזי הוגה מתוך מיתרי הקול). אולם, עומק צלילו של הדיבור וערכו נובעים ממכלול הכוחות המשתקפים בו: מן השכל, מן הרגש ומעולם המידות. כשם שאגן הכינור יוצר את התהודה, כך מהדהדים בדיבורו של האדם כל מכמני רוחו ונפשו, ובהם תלוי כל יופיו והדרו.

אשר על כן, אם חפצים אנו כי הדיבור יכרות גשר אמת בין אדם לחברו ובין אדם לקונו – עד כמה נדרש ממנו להיות טהור ואמיתי, וכמה חסד צריכים אנו להקרין דרכו! סוגיות רבות בחז"ל עוסקות בהלכות דיבור, ודרכן למדים אנו על המידות הטובות והרעות. וכיוון שקוצר הזמן מונע מאיתנו לעיין בכל אותן סוגיות, נתרכז בהלכות דעות להרמב"ם, ונלמד כיצד נבנה דיבורו של האדם על טהרת המידות והלב.

"תוכו כברו": זהות מלאה בין הלב לפה

פוסק הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ב', הלכה ו'):

"אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו והעניין שבלב הוא הדבר שבפה."

מבאר הרמב"ם כי יסוד "תוכו כברו" עניינו שיהיו פיו ולבו שווים. לפי זה, הדברים המובאים במסכת יומא (עב ע"ב) – "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם" – טעונים גם הם ביאור בדרך זו. וכך יש להבין את מימרת במסכת ברכות (כח ע"א), כי רבן גמליאל היה מכריז: "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש", והעמיד שומר בפתחו לבדוק את הנכנסים. כשאחז רבי אלעזר בן עזריה בנשיאות, סילק את השומר ונתתווספו באותו יום מאות ספסלים, שכן העמיד את התלמידים על חזקת כשרות שתוכם כברם. ומכל מקום, אף רבי אלעזר הודה שאם התברר מעל לכל ספק על תלמיד חכם שאין תוכו כברו – אסור ללמדו תורה.

הן זו כל אמנותו של תלמיד החכם: "צדק תדברון". משכך, אם אין דיבורו של האדם עולה בקנה אחד עם צפונות לבו – אינו ראוי לבוא בשערי בית המדרש.

מוסיף הרמב"ם וכותב:

"אסור לגנוב דעת הבריות, אפילו דעת הנכרי... ואפילו מילה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסורה, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות."

הנה כי כן, הלב הטהור והרוח הנכונה – אשר עליהם התפלל דוד המלך ע"ה בתהילים (נא) – חייבים להקרין לתוך הדיבור ולהופכו ל"שפת אמת", ככינור בעל צליל אצילי וערב. שהרי אי אפשר, מן הנמנע הוא, להפריד בין המידות הקבועות בלבו של האדם לבין הדיבור הבוקע מפיו.

הדיבור שבתשובה ובוידוי

כלל זה תקף הן ביחסים שבין אדם לחברו והן ביחסים שבין אדם למקום. פוסק הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ב', הלכה ג'):

"כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב – הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר: 'ומודה ועוזב ירוחם'."

וידוי אמיתי משקף טבילה זכה ומזככת, המטהרת את האדם מחטאו ממש כטבילה מטומאה. אולם כדי שיעלה הווידוי למדרגה זו, חייב הוא לנבוע מתוך לב טהור. וידוי השפה בלבד אינו אלא חטא נוסף, ועליו אנו מתוודים: "על חטא שחטאנו לפניך בווידוי פה". וכבר כתב הרא"ש (ארחות חיים, אות לו): "ומה טוב לבקש סליחה על 'אבינו סלח לנו' שנאמר בלא כוונה".

דיבור המנותק מן הלב – אינו כינור.

אמנות השתיקה ומעלת הדיבור המחושב

חובה מוטלת עלינו לאחוז בשני הפלכים כאחד: במידת ההודיה מזה, ובמידת השתיקה מזה.

יסוד זה מתבאר אף הוא בדברי הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ב', הלכה ד'):

"לעולם ירבה אדם בשתיקה, ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו... אמרו על רב, תלמידו של רבנו הקדוש, שלא שח שיחה בטלה כל ימיו, וזו היא שיחת רוב בני אדם... ואמרו: 'ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה'. וכן בדברי תורה ובדברי חכמה, יהיו דברי האדם מעטים וענייניהם מרובים. והוא שציוו חכמים ואמרו: 'לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה'... סייג לחכמה שתיקה, לפיכך לא ימהר להשיב ולא ירבה לדבר, וילמד לתלמידים בשובה ונחת, בלא צעקה ובלא אריכות לשון. הוא שאמר שלמה: 'דברי חכמים בנחת נשמעים'."

מן הדברים עולה יסוד עמוק: הדיבור החיובי חייב לנבוע מתוך השתיקה. רק אדם השולט ברוחו, היודע לשתוק בעת הראויה, ואשר רישומה של השתיקה ניכר אף בעת דיבורו – דבריו מתקבלים ונשמעים.

אין להסיק מכך כי עלינו לקבל על עצמנו "תענית דיבור". אין זו דרכנו להורות לצעירים לנהוג כן, שכן יצא שכר צום הדיבור בהפסדו. מותר ורצוי לדבר – אך יהיו אלה דברים של טעם. כהדרכת הרמב"ם, יש לשאוף לדברים מועטים במניינם ועשירים בתכנם: זעיר בכמות ורב באיכות.

בין "שכל עיוני" ל"שכל דברי"

משנתנו שנינו: "סייג לחכמה שתיקה, לפיכך לא ימהר להשיב". המהר"ל מפראג בפירושו לאבות מעמיד הבחנה נפלאה בין "שכל עיוני" לבין "שכל דברי" – הפרדה מאלפת בין עולם העיון לבין כוח הדיבור, המייצגים שני דפוסים שונים של חשיבה.

"שכל דברי" פירושו דיבור המנותק מן העיון והמחשבה, כביכול עומד כוח הדיבור כרשות עצמאית בפני עצמה. ילד בלמדו לדבר מתרגל לפטפט בלא מצרים, מטבע הדברים ללא שקילת הדעת. וכך היא שיחת רוב העולם, הממשיכים בהרגל ילדותי זה עד זקנה ושיבה.

ברם, אדם בר-דעת מאלף את עצמו בפלך השתיקה, ויודע לקשור את כוח הדיבור אל השכל העיוני. לפיכך, כשהוא נשאל דבר מה, אינו ממהר לפלוט מענה, אלא מהרהר ומעיין תחילה כדי להשיב דברי טעם ודעת.

בכך מובנת מימרתו של רבן שמעון בן גמליאל: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". כשאדם מוריד את כוח הדיבור שלו לדרגת "שכל דברי", הרי הוא משפיל אותו לדרגת כוח גופני גרידא, שעליו שולטים דחפי הגוף ומידות נחותות – ואין צורך להאריך בגודל הנזק וההפסד שהאדם גורם לעצמו בכך. מכוח שימושם של חכמים למד רשב"ג לרומם את הדיבור ממדרגה גשמית למעלה רוחנית אצילית.

וכיצד עושים זאת? על ידי אימון מתמיד בפלך השתיקה. שכן: דברי חכמים בנחת – נשמעים! [הגרש"ו זצ"ל]

פלכה שֶׁל הוֹדָיָה וּפִלְכָּהּ שֶׁל שְׁתִיקָה

"לֵאָה תָּפְסָה פֶּלֶךְ הוֹדָיָה וְעָמְדוּ הֵימֶנָּה בַּעֲלֵי הוֹדָיָה... רָחֵל תָּפְסָה פֶּלֶךְ שְׁתִיקָה וְעָמְדוּ כָּל בְּנֶיהָ בַּעֲלֵי מִסְתּוֹרִין..."

(בראשית רבה, פרשה עא, ח)

הַהוֹדָיָה אינה אך תגובה מקרית, כי אם כלי עבודה יסודי – "פֶּלֶךְ" לעבודת הבורא. מיום שנברא העולם לא היה אדם שהודה להקדוש ברוך הוא, עד שלאה והודתה: "הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'" (ברכות ז, ב).

ברם, לגבי השתיקה מקשה הלב: הייתכן לראות בשתיקה "פלך" ועבודה פסיבית, והלא אינה אלא היעדר הדיבור ותו לא? היכן מצינו ש"תפסה רחל פלך שתיקה"? אמרו חז"ל במגילה (יג, ב) שבשכר צניעותה של רחל יצא ממנה שאול; ומה הייתה צניעותה? שראתה את לאה ניתנת ליעקב תחתיה ולא גילתה לו, ואף מסרה ללאה את הסימנים. הרי זו גבורת נפש כבירה שאין ערוך לה!

וכיוצא בה אסתר, שלא הגידה את עמה ואת מולדתה – מפרש המהר"ל, שזכות שתיקתה זו הֵביאה את נס פורים מתוככי עולם הנסתר. למדנו איפוא, כי אף השתיקה עבודה כבירה היא לאלוקי ישראל, עד שביכולתה לחולל נסים ולבטל גזרות. נמצאנו למדים ששתי דרכים שוות בעבודת ה': דרך ההודיה ודרך השתיקה.

מַהוּ גִּדְרָם שֶׁל "פְּלָכִים" אֵלֶּה?

אמרו חז"ל: "אגרא דְּבֵי טַמְיָא – שְׁתִיקוּתָא; אגרא דְּבֵי הִלּוּלָא – מִילֵּי" (ברכות ו, ב). במימרא זו חשפו חז"ל את סודם וגדרם של הדיבור והשתיקה:

בֵּית הַהִלּוּלָה (בית החתונה): עיקר התועלת והשכר שיש לאדם מהשתתפותו בשמחת חתן וכלה הם המילים. הוא מסייע בכינון הקשר שבין השניים, ועושה זאת בדיבור – "כיצד מרקדין לפני הכלה? כלה נאה וחסודה", כדי לחבבה על בעלה. שהרי אין חיבוב אלא על ידי דיבור, וזוהי תכליתו ועצם יצירתו של כוח הדיבור: לקשר ולקרב.

הפילוסופים הגדירו את האדם כ"יצור חברתי", והכלי ליצירת החברה אינו אלא הדיבור. ולא רק בין אדם לחברו: אף הזיקה והקשר של האדם עם בוראו נרקמים באמצעות הדיבור – בתורה, בתפילה, בברכות ובוידוי (שהרי בתפילה "הרהור לאו כדבור דמי", ומתחייבת הוצאת דברים בפה).

בֵּית טַמְיָא (בית עלמין, ועל פי הערוך – בית האבל): בית העלמין הוא מקום הנהגת הדין, כפי שמשתקף בברכה המיוחדת הנאמרת בו: "אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין... וְהֵמִית אֶתְכֶם בַּדִּין". והדין מחייב שתיקה. במידת הדין פוגשת את האדם הנהגה ששכל אנושי אינו מסוגל להשיגה.

הנהגת הרחמים והחסד נהירה לנו יפה: אדם ניעור בבוקר בריא ורענן, סועד את לבו, עמל ומתעייף, ישן ומקיץ – כל אלה חסדים גלויים הם, והאדם אינו מקשה קושיות, לפי שהוא טועם את טעם החסד כדבר המובן מאליו. אך ברגע של דין, חס וחלילה, מתעוררות התהיות: למה? ועל מה?

לתהיות אלו אין מענה אנושי, מפני שבמידת הדין מתגלה הנהגה העליונה מכל השגה. על כן, אין לנו אלא לקבלה בדממה – בשתיקה. "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" – וקיבל שכר על שתיקתו. זהו המקום לאחוז ב"פלך השתיקה": בכל עת שהאדם נפגע מהנהגה הנשגבת מבינתו, עליו לקבלה בדומייה. ודאי שגם זו עבודה כבירה – להחריש ולהתבטל מתוך אמונה.

וכן למנחמי אבלים: הלכה היא שהמנחמים אינם רשאים לפתוח בדברים עד שיפתח האבל עצמו. השכר והתועלת של המנחם טמונים דווקא בשתיקתו, שבה הוא משתתף עם האבל ונושא עמו את כובד יגונו בדממה.

אָמָּנוּת הַשְּׁתִיקָה

מאחר שעצם בריאתו של הדיבור נועדה לחיבור ולקירוב, מובנת חומרת מעשיו של המשתמש בדיבור כדי לרחק ולהפריד. אמרו חז"ל: "ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: כת לצים, כת שקרנים, כת חנפים וכת מספרי לשון הרע". כוח הדיבור הוא תמצית מציאותו של האדם כמצור חברתי; מעילה בכוח זה והפיכת כלי הקשר למכשיר של פירוד מהוות פגיעה בעצם מהות האדם – ועונשה: שאינו מקבל פני שכינה!

מילדותנו מלמדים את האדם לדבר. משרכש את הדיבור, הופך הדיבור לפטפוט טבעי ושוטף ללא מעצורים. אך האם מלמדים את האדם גם לשתוק? הלא גם השתיקה "פלך" ועבודה היא!

אכן, הדיבור הוא טבעי, ואילו את השתיקה יש ללמוד. בזה יובן מאמרם:

"מַאי דִּכְתִיב: 'הַאֻמְנָם אֵלֶם צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם'? מָה אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל אָדָם בָּעוֹלָם הַזֶּה? יָשִׂים עַצְמוֹ כְּאִלֵּם! יָכוֹל אַף לְדִבְרֵי תוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן'. יָכוֹל יָגִיס דַּעְתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: 'מֵישָׁרִים תִּשְׁפְּטוּ בְּנֵי אָדָם'" (חולין פט, א).

אומנות. הדיבור בא מן הטבע, אך השתיקה מצריכה לימוד ואומנות עד שישים עצמו כאלם! ועד היכן? עד שחשבנו שאף בדברי תורה לא ידבר, עד שבא הכתוב וציווה "צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן" – שבתורה חובה לאחוז בפלך הדיבור. ואולם, אם תוך כדי דיבור בדברי תורה חש האדם שמץ של גאוותנות והנאה מהתנצחות עם חברו – תיכף עליו לשוב ולאחוז בפלך השתיקה! עד כדי כך צריך להתאמן באומנות השתיקה.

מֵהַלְכוֹת דִּבּוּר וּשְׁתִיקָה

הנה, אף שדיבור הוא הכוח המקשר במהותו, עלול הוא להפוך לכוח מפריד ומהרס כשהוא משמש כלי ביטוי למחלוקת. המחלוקת חותרת תחת אושיות העולם, שנברא לשם אחווה, רעות וקירוב. וכשיש מריבה – איזה זכות קיום נותרת לעולם?

על כך אמרו: "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה – אָמַר רַבִּי אִילְעָא: אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם אֶת עַצְמוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה" (שם). נפלא הדבר: כוח הדיבור – המיועד לחבר – הופך לחרב פיפיות של מריבה. אך אם ידע האדם למשול ברוחו, לבלום את פיו ולא להשיב, היינו לאחוז בפלך השתיקה – הרי שבזכות בולמות זו הופך הוא למעמיד העולם ממש! השתיקה היא שמצילה את העולם מכלייה.

"עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר" (קהלת ג, ז) – מוטל עלינו להתאמן ולאחוז בשני הפלכים כאחד.

שְׁלֵמוּת הָאָדָם

שני כלים הם: הדיבור והשתיקה, ועלינו להתרגל להשתמש בכל אחד מהם בעתו ובמקומו, שכן שניהם מייצגים יצירה עמוקה בנפש האדם.

נמצאנו למדים מכתובים: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם... וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" – ופירש רש"י: "אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתוסף בו דעה ודיבור".

רש"י מייחד מדור נפרד לדעה ולדיבור. ולכאורה תמוה: הלא כוח הדיבור כבר כולל בתוכו את הדעה, שהרי בלא דעה אי אפשר לדבר?

אלא, ודאי אפשר לדבר בלא דעת – שהרי הילד מפטפט בלא דעת, ומכאן שהדיבור הוא טבעי במידה רבה. אך השאלה היא הפוכה: האם הדעה זקוקה בהכרח לדיבור?

התשובה היא שלא תמיד. משיג האדם בנפשו השגות והכרות גבוהות ועמוקות מאוד בלא שימצא להן מילים או ניסוח שפתי. כפי שבארנו, השתיקה היא התגובה המדויקת למצבים ולמושגים הנשגבים מבינתנו ומנסוחנו.

לפיכך נקט רש"י בשניהם כאחד – "דעת ודיבור":

הַדַּעַת – להשיג את הנשגב מניסוח וממילים (פלך השתיקה).

הַדִּבּוּר – להיות כוח המקשר ומקרב (פלך הדיבור).

ועל ידי שניהם יחדיו נהיה האדם ל"נפש חיה" – כי דווקא השילוב והאחיזה המאוזנת בפלך השתיקה ובפלך הדיבור הם הם המביאים את האדם לידי שלמותו העליונה!

[הגרש"ו זצ"ל]

When Your Partner Won't Acknowledge the Pain They Caused

In any marriage, we occasionally get hurt by our spouse. It’s an unavoidable part of two people building a life together. Usually, the hurt is entirely unintentional, but it happens. Yet, the deepest pain we experience often doesn't come from the original misstep, but from the reaction we receive when we try to share our feelings.

The Cycle of Sharing Hurt and Encountering Defensiveness

Have you ever had the experience of gently telling your husband or wife about something that upset you, trying your hardest to speak respectfully and without blame, only to end up on the receiving end of a defensive attack?

The cycle usually looks something like this:

The Reversal: You try to express feeling hurt (even if you acknowledge it was unintentional), but suddenly, you become the "perpetrator" in his story.

The Deflection: You become responsible for hurting him by supposedly accusing him of doing something wrong.

The Dismissal: Your pain is completely ignored; the entire focus shifts to his feeling "accused" or criticized.

The Rupture: What began as a sincere bid to create closeness and improve your shalom bayis devolves into a painful emotional battle.

Instead of empathy, understanding, or a simple apology, you are met with anger and rejection. What you’d hoped would foster connection has catapulted you both into a state of conflict, leaving you fighting for your own emotional survival and the stability of the relationship.

When the "Right" Words Don't Work

If you’re someone who has lived this reality time and time again, it can be incredibly hard to know how to move forward. You want to make your spouse aware of the ways he unintentionally hurts you so he can adjust, but it feels impossible to do so without triggering a massive fight.

I’m going to assume you’ve already tried explaining this pattern to him/her. You’ve probably used analogies—like accidentally stepping on someone’s toe. You explain that even if the person didn't mean to do it, it still hurts, and a basic apology is expected. You’ve likely gone out of your way to reassure him that this is not a critique of his middos or his/her adequacy as a husband/wife, but simply a need for your feelings to be acknowledged. But what if none of that works? Which, unfortunately, it often doesn't.

The Instinct to Fix and Over-Explain

We explain the situation in a hundred different ways, holding onto the hope that if we just find the perfect phrasing, or the perfect time to speak, s/he will finally understand.

We wait for the moment s/he realizes that our hurt isn't a reflection of his/her shortcomings, but simply about us needing to be heard. We imagine that once s/he "gets it," we’ll finally be able to exhale.

But often, that shift never happens. The defenses never relent. Instead of an apology, we receive blame for the negative experience he thinks we are forcing upon them. Time and again, we open our mouths to build a bridge, only to end up more wounded and lonelier than before.

Accepting Our True Locus of Control

As we learn from countless mussar teachings, we cannot change another person. The only person we have control over is ourselves. This is easy to understand intellectually, but incredibly difficult to accept in our hearts.

This realization is not meant to induce guilt—we already carry enough of that when dealing with a defensive spouse. Rather, it’s about empowering ourselves to recognize where we might be contributing to a dysfunctional dynamic. We must ask ourselves: What part am I playing in all this? How am I enabling this cycle to continue?

This requires accepting a painful truth: we cannot force our spouse to change if s/he is unready or unwilling. We have to recognize that no matter how articulate, soft-spoken, or carefully timed our explanations are, we are not going to receive the empathy we crave. His own insecurities, shame, or fear of inadequacy might simply be too daunting for him/her to confront.

Before we go any further, however, I must insist that we approach this self-reflection with profound dan l'kaf zechus —starting with ourselves.

When we fall into these enabling patterns, we aren't doing it because it feels good. We do it out of a desperate, deep-seated drive to maintain shalom bayis and protect our children. The overwhelming feeling is that we must restore calm in the home and get back to "okay" at all costs—even if that cost is abandoning our own emotional needs. We will address how to break that cycle, gently and effectively, next time.

שמח בחלקו

מעוללות בין הזמנים האחרון: נסענו לכמה ימים לירושלים ובאחד הערבים החלטנו להפתיע את הילדים עם פיצה. בסיומו של טיול קטן עצרנו בחנות וביקשנו להזמין מגשים למשפחה. הסתפקנו היכן לאכול. אני חשבתי שעל מנת להעצים לילדים את החוויה [ולחסוך אטרקציות נוספות] עדיף לעשות זאת בחנות. אשתי הציעה שמאחר ובחנות די צפוף עדיף שנחזור למקום בו התארחנו, שם נוכל לשבת בחוץ ברווח וגם ליהנות מהרוח הירושלמית הצחה שנשבה באותו ערב. 

עדיין הססתי אך אז שלפה אשתי טיעון מנצח: "בחצר של הבית הם יהיו שמחים, יש לנו פיצה. בחנות הם יהיו פחות שמחים. יש לנו פיצה אבל אין לנו אייס-קופי בייגלס וצ'יפם ושאר הג'אנקנק-פוד שמבקרים לך את העיניים מאחורי דוכן הזכוכית של המוכר. 

אם תרצו זה יכול לשמש כמשל מדהים לכל צורת ההסתכלות על העולם הזה. כשאני רוצה להסביר לאנשים רחוקים מה רע בהתמכרות שלהם לתקשורת, אני אומר להם משפט אחד: התקשורת מראה לך יומם ולילה את מה שאין לך, אז איך יהיה לך סיכוי להיות מאושר ממה שכן יש לך.

Laughter

 "Without laughter, the rough and rocky places on the path might be too painful to bear. Humor not only lightens your load, it also broadens your perspective. To be deadly serious is to suffer tunnel vision. To be able to laugh at yourself clears the vision."

---

Instead of thinking, "What's wrong and how do I fix it?"

Try exploring, "What's right and how do I grow it?"

----

"Smile to life this morning and be assured that this life will make you smile. The present belongs to the optimists."

---

"When you're on a good path: It's only a failure if you stop. It's a lesson if you keep going.

When you're on a bad path: It's only a failure if you keep going. It's a lesson if you stop."

---

"Clarity isn't about knowing what you want to do with your life, it's about knowing what you want to do this week. You don't need to have it all figured out. You just need to know your next step."