לבטל את שכלנו

סוד הפרה האדומה – כוח הניגודים, עמקות החושך והאמונה התמימה

פרדוקס מי הנדה: היטהרות מכוח הניגוד

בספרו "כלי יקר" מתחקה המחבר אחר השאלה הקלאסית המעסיקה את רוב המפרשים: כיצד ייתכן שהפרה האדומה, אשר באה לטהר את הטמאים, מטמאת את העוסקים בה בטהרה?  יסוד הדבר נעוץ בחוק טבעי עמוק: כל עצם מתפעל ומושפע דווקא מהיפוכו הגמור, ולא מן המין הדומה לו. משום כך, היצר הרע אינו מתגרה באומות העולם אלא דווקא בישראל, ובתלמידי חכמים יותר מכולם, שכן הם מייצגים את הפכו המוחלט. זוהי גם הסיבה לכך שדווקא סמוך לעליית השחר, מגיע החושך לשיא תוקפו – כוח הלילה מתגבר לנוכח פני האור המאיים לבטלו.  כלל זה מבהיר גם את דיני הטומאה: מאכל או זרע אינם מקבלים טומאה אלא אם כן הוכשרו לכך תחילה על ידי נפילת מים – שהם מקור הטהרה. הטומאה מבקשת להפגין את כוחה דווקא על פני הטהרה המוחלטת.  כך פועלים גם מי הנדה, המורכבים ממים טהורים ומאפר פרה המייצג את תוקף הטומאה. כאשר הזריקה נעשית על אדם טמא, הוא אינו מושפע מאפר הפרה, שכן הטומאה שבו דומה לאפר; אולם המים הטהורים, שהם הפכו הגמור, פועלים עליו בעוצמה ומכניעים את טומאתו. לעומת זאת, אדם טהור הנושא את מי הנדה אינו מתפעל מן המים הדומים לו בטהרתם, אלא נפגע דווקא מאפר הפרה הטמא – המנוגד לו – ועל כן הוא נטמא. זהו חוקו של יחידו של עולם, הנהגה ניסית וטבעית כאחת, שגזר הבורא ושעל האדם לקבלה.  

תמיהת האומות מול שלימות האמונה של ישראל

חז"ל מציינים כי ישנם ארבעה דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהם ותמהים על טעמם: אשת אח (בייבום), כלאיים, שעיר המשתלח ופרה אדומה. נשאלת השאלה: וכי רק בארבעה דברים אלו מתקשים הגויים? והאם חכמי ישראל אינם מוצאים בהם קושי?  

הביאור הוא, שמי שדעתו מסולפת ורחוקה מן האמת, נתקע בכל חשכה רוחנית ואין ביכולתו לפלס דרך בעדה. אולם ישראל, "דסגינן בשלימותא" (המהלכים בתמימות ובשלמות), אינם מקשים קושיות. האמונה הטהורה מאפשרת להם לצלוח את נתיבי החושך ללא מבוכה ומכשול. ככל שהדורות מתמעטים והחשיכה הרוחנית גוברת, העמידו נביאי ישראל את קיום התורה על פחות יסודות, עד שבא חבקוק והעמידה על יסוד מוצק אחד: "וצדיק באמונתו יחיה" – דווקא מתוך עמקי החושך נולדת יצירת האמונה המפוארת ביותר.  

מעלת לימוד התורה מתוך חשיכה שכלית

פרשת פרה אדומה סתומה ורחוקה מן ההיגיון האנושי. אדם שגישתו שכלית בלבד עלול ללמוד את מסכת פרה, להתעמק בה, ומתוך שלא ימצא בה טעם הגיוני – יאבד את אמונתו ויצא לתרבות רעה. אולם אצל מאמיני ישראל, קושי זה אינו מזיז דבר. אדרבה, דווקא מתוך החושך והערפול השכלי אנו זוכים להתעלות רוחנית עצומה, לשאוב רוח קודש ולבנות תורה של אמונה.  בשם הגאון רבי חיים מבריסק מובא, כי דווקא בלימוד סדר "קדשים" יכול האדם להתעלות למדרגות רמות יותר מאשר בסדר "נזיקין". בלימוד דיני ממונות (נזיקין), נדמה לאדם שהכל מתנהל על פי הגיונו שלו. אולם בקדשים, כבר מהרגע הראשון מבין הלומד שאין לסברותיו האישיות כל אחיזה, והכל הוא גזירת הכתוב הנעלה מבינתו. ביטול השכל המוחלט הזה בפני רצון ה', הוא שמרומם את האדם אל על.  

מעשה לחם הפנים של האר"י ז"ל: עוצמתה של אי-ידיעה תמימה

ביטוי נפלא לכוחה של תמימות המלווה באי-ידיעה מובא במעשה מפורסם מתקופת האר"י הקדוש. איש פשוט אחד שמע את דרשת רב העיר על גודל הצער בשמים מאז חורבן בית המקדש וביטול קורבן לחם הפנים. מתוך התעוררות לב עמוקה ואמונה תמימה, החליט האיש לעשות מעשה: בכל ערב שבת, קודם שקיעת החמה, היה מניח בארון הקודש שתי חלות אפויות, ומתפלל בבכי שיקבל הקב"ה את מנחתו ברצון. במוצאי השבת, כשהיה פותח את הארון ומוצאו ריק, היה סמוך ובטוח בלבו כי הבורא בכבודו ובעצמו קיבל את הלחם ואכלו. כך נהג האיש במשך זמן רב.  באחד הימים, ראה אותו רב העיר בשעה שהניח את החלות. משסיפר לו האיש בתמימותו כי הקב"ה לוקח את החלות, השיב לו הרב בלעג: "אל תהיה שוטה, השמש של בית הכנסת הוא זה שלוקח ואוכל את החלות שלך!" הרב הוכיח לו זאת, והאיש הפסיק ממנהגו.  באותו לילה נגלה חלום נורא להאר"י ז"ל, ובו נאמר לו כי בשמים ישנה קפידה וקטרג גדול על אותו רב. נמסר לו כי מאז חורבן בית המקדש, לא זכה הקדוש ברוך הוא לנחת רוח כה עצומה כפי שגרם לו מעשהו התמים של אותו יהודי פשוט.  המעשה הזה ממחיש כי לעיתים, אי-ידיעה מוחלטת הנובעת מתמימות עילאית פועלת בשמים גדולות ונצורות, הרבה מעבר לחכמה והשגה שכלית. מי שממעיט בערך עצמו ומבטל דעתו כבהמה – "אדם ובהמה תושיע ה'" – זוכה לישועת ה' ולקרבתו.  זהו גם סוד קדימת "נעשה" ל"נשמע" במתן תורה. הסבא מקלם הקשה: מדוע זכו ישראל לשני כתרים בלבד ולא לשלושה – אחד על ה"נעשה", שני על ה"נשמע", ושלישי על עצם הקדמת ה"נעשה"? התשובה היא, שכל מהות הכתרים שניתנו להם הייתה על עצם הנכונות לפעול מתוך אמונה עיוורת ואי-ידיעה, ללא תלות בהבנת השכל. מעשים הנעשים מתוך כניעה ותמימות נעלים לאין ערוך ממעשים הנעשים מתוך הבנה מלאה.  

תיקון "מצוות אנשים מלומדה" ומהות החוק בתורה

סכנת ה"מלומדה" בעבודת ה' ובלימוד

אחד מן היעדים המרכזיים בעבודת המוסר והנהגת הנפש הוא המאבק בתופעת ה"מלומדה" – הפעולה המכנית והשגרתית, נטולת המחשבה והלב. תופעה זו נחלקת לשני מישורים:  מלומדה בדברי הרשות: אדם החי את חייו בהיסח הדעת, פועל ללא חשבון, ואינו מתבונן במעשיו – לא לפני עשייתם, לא במהלכם ואף לא לאחריהם. סכנה זו מבוארת היטב בספר "מסילת ישרים" בפרק העוסק במדרגת הזהירות.  מלומדה במצוות: עליה קורא הנביא ישעיהו תיגר: "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". מדובר באדם המקיים מצוות מתוך הרגל חיצוני גרידא.  לכאורה, ניתן היה לחשוב שסכנת המכניות קיימת רק במצוות מעשיות, כגון הנחת תפילין או לבישת ציצית, המבוצעות בידיים ללא שיתוף המחשבה, או בתפילה ובברכות הנאמרות מן השפה ולחוץ, ללא רגש של הודיה ובקשה. אולם האמת המרה היא, שסכנת ה"מלומדה" אורבת לאדם דווקא בשדה שנראה המוגן ביותר – בלימוד התורה. גם בלימוד הדורש עיון, כישרון ויגיעה שכלית רבה, עלול האדם להתרגל ולפעול מתוך רוטינה יבשה, בממדים העולים לעיתים על אלו של שאר המצוות.  המשפטים מול החוקים: האם התורה כולה היא "חוק"?הברייתא במסכת יומא מחלקת את מצוות התורה לשני חלקים שונים לכאורה:  המשפטים: מצוות הגיוניות שאלמלא נכתבו בתורה, מן הדין היה לחוקקן מכוח השכל הישר (כגון איסורי עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל וברכת השם). אלו מהווים, למראית עין, את רובה של התורה.  החוקים: מצוות שאין השכל תופסן, והיצר הרע ואומות העולם משיבים עליהן ומקנטרים את ישראל בגינן (כגון איסור אשת אח, כלאיים, שעיר המשתלח ופרה אדומה). החוקיות שבהן מודגשת לעיתים קרובות מתוך סתירה מובנית – כגון אשת אח האסורה בחייו ומצווה ליבמה לאחר מותו, או איסור שעטנז המותר בבגדי ציצית.  אולם במבט מעמיק יותר מתברר, כי החלוקה הזו היא שטחית בלבד. למעשה, רובה המוחלט של התורה מורכב מחוקים, ורק חלק מזעיר ממנה שייך למשפטים השכליים.  מצוות פרה אדומה נחשבת לחוק מובהק בגלל הפרדוקס המובנה שבה (מטהרת טמאים ומטמאת טהורים), דבר שהביא את שלמה המלך לומר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". אולם, פלא זה היה נחשב לפלא נקודתי וייחודי רק אילו היינו מבינים את עצם מהותם של מושגי ה"טומאה" וה"טהרה". בפועל, אין לנו שמץ של מושג והשגה בשורש הטומאה והטהרה; כל המושגים הללו הם סתרי תורה הנעלמים לחלוטין מן השכל האנושי.  הדבר בולט במיוחד בדיני נגעים. מדובר לכאורה במחלת עור גופנית הדורשת רופא ותרופות, אך התורה מפקיעה זאת לחלוטין מן הרפואה ומסירה את הסמכות לידי הכהן. הכהן אינו נדרש להיות רופא, אלא רק בקי בהלכות מראות הנגעים. הכל תלוי באמירתו ובמוצא פיו: אם הנגע קיים על עור האדם אך הכהן טרם הכריז עליו – האדם נותר טהור; ברגע שהכהן פתח את פיו ואמר "טמא" – הנגע מתקדש לטומאה. יש לך פלא וחוק גדול מזה?  כך הדבר גם בסדר מועד. חגים ומועדים באים להזכיר את מעשה בראשית ויציאת מצרים, אך קביעת זמנם נמסרה באופן מוחלט לבית דין בשר ודם. אם יחליטו הדיינים לומר "מקודש החודש", יחול יום הכיפורים ביום מסוים, והאוכל בו יתחייב כרת; ואילו אם יחליטו לעבר את החודש, יחול הצום ביום אחר, והאוכל ביום הקודם יקיים מצווה גדולה. 

כיצד יכול השכל לתפוס שקדושת הזמן הפיזית והעונשים הרוחניים החמורים ביותר תלויים אך ורק במילתם של בני אדם?  סדר נשים וסדר זרעים מלאים אף הם בחוקים שמעבר לבינה: כיצד דיבור של קידושין הופך פנויה לאשת איש, וכיצד גט מפקיע איסור זה? כיצד חלים איסורי תרומה, מעשרות, כלאיים וערלה? אפילו סדר נזיקין, המייצג את עולם המשפט והצדק החברתי, מושתת על יסודות של חוק שאינם נובעים מן ההיגיון לבדו – כגון הכלל ש"אין עונשין מן הדין", דיני תשלומי קנסות, וגדרי הקניינים השונים.  נמצא אפוא, שסדר קדשים וטהרות, הנחשבים לעמוקים וקשים מכולם, אינם יוצאי דופן. התורה כולה, על כל ששת סדריה, היא חוקה אלוקית אחת גדולה. תובנה זו מציבה אתגר חדש ומרומם בפני הלומד: עלינו לגשת אל לימוד התורה לא מתוך רצון לספק את הסקרנות השכלית או למצוא בה היגיון אנושי, אלא מתוך הכרה והתבטלות בפני חכמתו האינסופית של נותן התורה, שכולה נעלמת וגבוהה מעל קוצר שכלנו.

מעלת התמימות, אמונת החכמים וסוד הפרה האדומה ועוד

א. מעלת התמימות, אמונת החכמים וסוד הפרה האדומה

גבולות השכל האנושי וחובת התמימות

אף על פי שמצוות תלמוד תורה מחייבת את האדם להעמיק חקור, להבין דבר מתוך דבר ולרדת לעומקה של סברה, עליו להכיר במגבלות שכלו האנושי ולהשלים עם העובדה שלא תמיד יוכל לעמוד על טעמם של דברים. אין די בעבודת ה' הנשענת על ההיגיון והשכל הישר בלבד; במקום שבו החכמה האנושית נעצרת, נדרש האדם להתאזר בתמימות וביראת שמים טהורה.  תמימות זו היא שעמדה לישראל בשעת קבלת התורה, כאשר הקדימו "נעשה" ל"נשמע". 

לעומת זאת, בחטא העגל כשל העם ואיבד את תמימותו. מבחינה שכלית, היה זה ניסיון כביר: משה בושש לבוא, והטעות השורשית נבעה מחזון מרכבת השכינה שראו בסיני. כוונתם אף הייתה לשם שמים, ובעיקר ערב רב חטאו, בעוד שהכלל נענש על שלא מיחה. אולם, חרף כל הסברות והפלפולים השכליים, נותרה עובדה אחת מוצקת: הקדוש ברוך הוא לא ציווה עליהם לעשות עגל. הפגם באמונה התמימה והחיפוש אחר פתרונות מדעתם, הם שניתקו אותם מדביקותם בקדושה והביאו מיתה לעולם.  

תיקון העגל באמצעות חוקת הפרה

חז"ל המשילו זאת לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, ואמר המלך: "תבוא אמו ותקנח את הצואה" – כך תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. לכאורה, הקשר בין פרה אדומה לחטא העגל סתום, וניסיון לקרבו אל השכל הוא נואש. אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, הכריז על מצווה זו: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" , שכן היא טומנת בחובה סתירה מוחלטת – מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים.  אולם דווקא בערפול זה, בהיותה "חוק" שסודו לא יתגלה עד לעתיד לבוא, טמון ביאור העניין. פרה אדומה באה לתקן את חטא העגל על ידי השבת האמונה התמימה. כפי שפירש רש"י: "פרה אדומה תמימה" – על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בעלי מומין בחטא העגל; תבוא הפרה, המקוימת מתוך קבלת עול מוחלטת ללא הבנה שכלית, ותחזירם לתמימותם. היא המטהרת מטומאת מת, המייצגת את הפסקת הדביקות בחיים הרוחניים.  

ביטול הדעת בפני חכמי הדורות

יסוד התמימות ואמונת האומן משתקף באופן מובהק בחובת הציות ואמונת החכמים. על האדם לבטל דעתו וקוצר שכלו בפני גדולי הדורות. בעניין זה מובאים דבריו הנוקבים של הגאון רבי עקיבא איגר, המוכיח באהבה רב אחד שביקש להשיג על דברי הרמ"א והראשונים. הוא קורא להקדיש את הזמן והמרץ להבנת עומק דבריהם של הראשונים, במקום לחפש בהם מומי סתירות. מי שממהר להקשות ולדחות את דברי חז"ל והקדמונים, אינו אלא מבקש תואנה. מי שאינו מקבל את דברי התורה שבכתב ושבעל פה כצורתם בשל קוצר שכלו, מנתק עצמו מתורת ישראל. משה רבינו, בזכות גודל קדושתו ודביקותו, זכה שיימסר לו טעמה של פרה אדומה, ומכאן למדנו שאם נזכך ונקיים עצמנו, נוכל גם אנו לזכות להשגת טעמי תורה הנמצאים בהישג ידנו.  

ב. כנסת ישראל במשל הפרה: בין גזירת מלך לפקודת רופא

ישראל נמשלו לפרה: גנות שהיא שבח

במדרש חז"ל נדרש הפסוק "זאת חקת התורה" כרמז וסוד להנהגת השי"ת עם כנסת ישראל לאורך הדורות. המדרש מדמה את כל מרכיבי הפרה האדומה לקורותיו של עם ישראל:  "פרה" – אלו ישראל, שנאמר "כי כפרה סוררה סרר ישראל". אף שבפסוק זה יש גנות, טמון בו שבח עמוק: ישראל נמשלו לפרה עצמה – המועילה בחרישה, בחלב ובגידול בניה, ואילו חטאם אינו אלא "סרבנות" זמנית, כפרה שקפץ עליה רוח שטות אך טבעה נותר טהור ונכנע.  "אדומה" – שנאמר "אדמו עצמם מפנינים".  "תמימה" – שנאמר "יונתי תמתי" , כיונה שמושרש בטבעה לחזור תמיד אל קנה, כך כנסת ישראל אינה מתרחקת לעולם ממקור מחצבתה וסופה לשוב לאביה שבשמים.  "אשר אין בה מום" – שנאמר "כולך יפה רעייתי ומום אין בך".  המשך הכתוב מתאר את תהליך הגלות והחורבן: "אשר לא עלה עליה עול" – זהו דורו של ירמיהו שסירב לקבל עול שמים. "והוציא אותה אל מחוץ למחנה" – זו גלות בבל. "ושחט... ושרף" – רמז לחורבן בית המקדש, הריגת המלכים והצתת בית ה'. "ואסף איש טהור את אפר הפרה" – זהו הקדוש ברוך הוא המקבץ את אפר גליותיהם של ישראל ומשיבם אל מקום טהור – לירושלים הבנויה.  מתוך הדרש עולה תמיהה: אם בסופו של דבר חרב הכל והעם גלה בשל חטאיו, לשם מה פתח הכתוב בשבחים כה עצומים ומפוארים של כנסת ישראל?  

ההבדל בין חוקי המלכות לפקודת הרופא

כדי להבין זאת, יש להבחין בין שני סוגי ציוויים הקיימים בעולם: חוקי הממשל ופקודות הרופאים.  חוקי המלכות (גזירת מלך): העובר על חוקי המלך נענש רק אם נתפס. עונשו נקבע בספר החוקים, אולם למלך או לשופט יש סמכות להקל בדינו, למחול לו כליל ולפטור אותו מעונש, בפרט אם החוטא מתחרט ומבקש חנינה.  הוראות הרופא (תוצאה טבעית): העובר על פקודת הרופא (כגון אכילת מאכלים מזיקים) אינו נענש בידי אדם, אלא מעשיו הרעים הם המייסרים אותו ומביאים עליו את חוליו באופן ישיר וטבעי. במקרה זה, חרטה או בקשת מחילה מהרופא לא יועילו, שכן הגוף כבר חלה. הרופא יכול רק לנסות להמציא תרופה חדשה כדי להשיב את הגוף לאיתנו.  בתורה מצינו ששני הפנים משמשים יחדיו. מחד, נאמר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" – התורה היא כרפואה מונעת השומרת על האדם מפני החולי הטבעי של החטא. מאידך, במצוות פרה אדומה הדגישה התורה "חוקה" – גזירה היא מלפני המלך ואין להרהר אחריה, ובכך היא מסווגת כגזירת מלך ולא כפקודת רופא בלבד.  "מום אין בך" – פגמים חיצוניים מול מהות פנימיתההבחנה הזו מבהירה מדוע נאמר "ומום אין בך", ולא "אין לך". הדבר דומה לחולה המגיע לרופא, והרופא בודק האם המחלה תורשתית וטבועה בדמו, או שמא מדובר בזיהום חיצוני שנרכש באקראי. מחלה חיצונית קלה בהרבה לריפוי מכיוון שאינה חלק ממהות החולה.  זהו השבח המרומם של עם ישראל: גם כאשר הם חוטאים ונוצר בהם מום, המום אינו מושרש בדמם ובנפשם הפנימית. הם בניהם של אברהם, יצחק ויעקב, ובעצם הווייתם הם נותרו טהורים. החטאים והלכלוך נובעים רק מהשפעה חיצונית – "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם". לכן "בך" – בתוככיותך ובמהותך – אין כל מום.  על פי יסוד זה מבאר בעל "לב אליהו" את המתרחש בעת חורבן וגזירות, ואפילו בימי השואה האיומה. בעת שריפת הפרה, נשרפים עורה, בשרה ודמה, ואף הפרש (הצואה) שבה. כל עוד הפרש נמצא בתוך גוף הפרה, הוא נידון עמה ונשרף עמה לטהרה. כך גם בעם ישראל: כל עוד האדם נותר קשור לכלל ישראל ושם יהודי נקרא עליו, הוא נחשב חלק מהאומה וזוכה לתיקון ולכפרה הכללית. ייסורי הגלות והחורבן אינם אלא כור היתוך ו"שריפה" המכלים את הסיגים החיצוניים, עד אשר "ואסף איש טהור" – הקדוש ברוך הוא בעצמו – יקבץ את אפרם של ישראל וישיבם אל מקומם הטהור בירושלים במהרה בימינו. 

תכלית הידיעה – השגת ה"אי-הידיעה" ועוד

 א. תכלית הידיעה – השגת ה"אי-vידיעה"

"זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה..." (במדבר י"ט, ב')

שלמה המלך, החכם מכל אדם, העיד על עצמו כי חקר ופשפש בטעמה של פרשה זו, אך לבסוף נאלץ להודות: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". לעומתו, למשה רבנו בלבד גילה הקדוש ברוך הוא את סודותיה וטעמיה, ואילו לכל שאר בני האדם היא נותרה בגדר "חוקה" סתומה.  בעולם המושגים הרגיל, נוטים אנו להבחין בין "משפטים" – מצוות הגיוניות שהשכל האנושי משיג בקלות, לבין "חוקים" – גזרות נעלמות שאין לשכל אדם אחיזה בהן. אולם התבוננות מעמיקה יותר מגלה כי הגדרה זו אינה מדויקת כלל.  כפי שכתבו חוקרי האמת, תכלית הידיעה היא ההכרה באי-הידיעה. כאשר האדם מתבונן בבריאה באופן מופשט, הוא מגיע למסקנה כי כל השגה שכלית, כל "מהלך" הגיוני שנראה לו כתוצר של שכלו, אינו אלא חוק נעלם – מעין "פרה אדומה".  אפילו שאלות קטנות ויומיומיות בטבע – כגון מדוע בטנם של האווזים לבנה, ואפילו של אלו השחורים  – נותרות ללא מענה אמיתי. אם בשאלות פשוטות כאלו אין לאדם שום פתח להבנה, על אחת כמה וכמה בתעלומות מורכבות יותר, כמו מבנה גופם ואופן יצירתם של בעלי החיים. בתחילה נדמה לאדם כי הוא מבין את חוקי הטבע, אך ככל שהוא מעמיק לחשוב, מתברר לו שאין בבריאה כולה שום מנגנון עצמאי, אלא אך ורק רצונו המוחלט של הבורא. ממילא, כל היגיון שעלה בדעתו קודם לכן מתמצה בקביעה אחת: "שכך רצה הקדוש ברוך הוא".  

זהו גם עניינם של החוקים והמשפטים: כאשר אדם ניגש ללמוד את דיני הפרה האדומה – המטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים – ומוצא עצמו חסר אונים מול חוסר ההיגיון שבדבר, הוא מבין למפרע שגם ה"משפטים" שנראו לו הגיוניים ומובנים, אינם מבוססים על שכלו שלו, אלא על רצון ה' יתברך בלבד. רק מתוך עמדה זו של ענווה והתבטלות, יכול האדם להבין את התורה כולה לאמיתתה ולקבל את הדברים כמות שהם.  

ב. הלימוד "בלי מהלך" ומעשה המשכן

כאשר התורה מאריכה בפרשיות שלמות בתיאור פרטי המשכן – יתדותיו, מיתריו, בריחיו וּוָוֵי העמודים – אדם הלומד מתוך ניסיון למצוא "מהלך" הגיוני-אנושי יתחיל להקשות, להתפלפל ולהתקשות בהבנת הצורך בפירוט הטכני הרב. אך הלומד מתוך גישה של "בלי מהלך" – מתוך ידיעה שאין לו מעצמו שום השגה עצמאית – מבין כי הכל מכוון ומדויק על הצד הטוב ביותר.  הרי לא מדובר בעצים פשוטים; "עצי שיטים" אלו הם תשתית להשראת השכינה בישראל, ויש להביט עליהם ביראת כבוד עמוקה, כאל קודש קדשים הנשגב מבינתנו. חז"ל לימדונו כי כל מה שברא הקב"ה למעלה, ברא כנגדו למטה: למעלה עומדים מלאכי שרפים, ולמטה עומדים עצי השיטים; למעלה קבועים כוכבים, ולמטה היו קרסי הזהב של המשכן מנצנצים ככוכבים ברקיע.  

לכאורה, כיצד ניתן להשוות בין עצי שיטים דוממים לשרפי מעלה? התשובה היא שרק מתוך גישה של התבטלות, ההשוואה מתקבלת על הלב ללא קושי: כשם שעמידת השרפים סתומה ונעלמת מאיתנו, כך גם מהותם של עצי השיטים נשגבת מאיתנו. הכל שווה בפני רצונו של הבורא.  

כך הדבר גם ביחס למראות שהביאו הנשים כנדבה למשכן. משה רבנו מאס בהן תחילה, אך הקדוש ברוך הוא אמר לו: "המראות האלו חביבין עלי מן הכל". אדם המנסה לשפוט זאת בשכלו יתמה – מה חביבות יש בכלי איפור אלו? אך הלומד "בלי מהלך" מקבל זאת מבלי הרהור ופקפוק. מסקנת הדברים היא שתכלית האדם היא להגיע להכרה מוחלטת ב"אי-הידיעה", ולהיות מחונך ללכת בעקבות רצון ה' בעיניים עצומות, כמאמר הגמרא: "ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה".  

ג. מהות העבדות לקונו

אור החיים הקדוש תמה: מדוע נקראה פרשת פרה אדומה בשם "חקת התורה", ולא "חקת הטומאה" או "חקת הטהרה"? הוא תירץ כי התורה רומזת כאן ליסוד גדול: אם בני ישראל מקיימים מצווה זו, על אף היותה חוק נטול טעם הגיוני, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו את התורה כולה. קיום מצווה ללא טעם שכלי מעיד על אמונה צרופה והתמסרות מוחלטת לרצון הבורא.  כאשר אדם מקיים מצווה שטעמה גלוי לו, עדיין אין בכך הוכחה שהוא נאמן לאלוהיו; ייתכן שהוא עושה זאת רק משום שדעתו השכלית מזדהה עם המעשה. זו הסיבה שהרמב"ם פסק לגבי חסידי אומות העולם, שאם הם מקיימים את שבע מצוות בני נח (שהן מצוות שכליות ומוסריות) רק מכוח הכרע הדעת וההיגיון, הם אינם נחשבים מחסידי אומות העולם [אלא] ומחכמיהן, אלא יש להם לקיימן מתוך קבלת עול – מפני שציווה עליהן הקדוש ברוך הוא בתורה. גם במצוות הגיוניות כמו איסור רציחה וגניבה, עיקר המניע של האדם צריך להיות הציות לציווי האלוהי, ואילו הרתיעה הטבעית מהרוע צריכה להיות טפלה לסיבה העיקרית.  כל עיקר עבודת האדם היא להיות "עבד" לקונו – עבד שאין לו דעה עצמאית מול רצון אדונו, שאינו הולך אחר "חשבונות רבים", אפילו אם הם נראים כחשבונות לשם שמים. אם האדם פועל על דעת עצמו, הרי הוא כבן חורין ולא כעבד. כפי שאמר ישעיהו הנביא לחזקיהו המלך: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמיפקדת איבעי לך למיעבד" (בכבשונותיו של מקום אין לך להתערב, מה שנצטווית – עליך לעשות).  

ד. הקושי האנושי בקבלת עול – משה, יתרו ושמעי בן גרא

הקושי הגדול ביותר בעבודת ה' הוא נכונותו של האדם להרגיש כבול ומחויב, שכן טבע האדם שואף לפעול לפי שיקול דעתו העצמאי.  יסוד זה מתגלה במדרש על אודות יתרו ומשה רבנו. כאשר ביקש משה לשאת את צפורה, התנה עמו יתרו תנאי מבהיל: הבן הראשון שייולד להם יוקדש לעבודה זרה, ומכאן ואילך יהיו שאר הבנים לשם שמים. תנאי זה תמוה ביותר: הרי יתרו כבר הכיר באמת, כפר בעבודה זרה ועשה תשובה שלמה עוד לפני בואו של משה למדין, ואף מסר את נפשו ונפש בנותיו על כך מול בני עירו שנידוהו! כיצד ייתכן שביקש לגדל את נכדו הראשון ככומר לעבודה זרה?  

הביאור הוא שיתרו פעל מתוך הכרתו השכלית העמוקה; הוא פירש מהעבודה הזרה משום שהבין בשכלו שאין בה ממש. מתוך כך, לא חפץ יתרו שצאצאיו יהיו מאמינים מתוך כפייה והכרח (כפי שבוודאי יגדלו בביתו של משה). הוא ביקש שהבן הראשון יגדל בסביבה הפוכה, כדי שיגיע אל האמונה מתוך בחירה חופשית והכרעה שכלית עצמאית. יתרו לא הבין שעיקר תכלית התורה אינה להביא את האדם לידי הכרעה מדעתו, אלא להפוך אותו ל"עבד" המבטל את דעתו בפני רצון ה'.  עד כמה קשה לאדם להרגיש כבול ומוכרח, ניתן לראות גם בסיפורו של שמעי בן גרא. דוד המלך ציווה את שלמה להמית את שמעי בחכמה. שלמה קרא לשמעי וציווה עליו לבנות לו בית בירושלים, והזהירו בשבועה חמורה שאם ייצא מגבולות העיר ועבר את נחל קדרון – מות יומת.  לכאורה, היכן כאן החכמה הגדולה שדוד סמך עליה? הרי ירושלים היא עיר נפלאה, וזקנים רבים דרים בה כל ימיהם מבלי לצאת משעריה! אלא ששלמה בחכמתו ידע נפש האדם: כל זמן שאדם יושב במקום כלשהו מרצונו החופשי, המקום מנחם אותו; אך ברגע שהדבר נכפה עליו והוא הופך ל"מוכרח", אפילו העיר היפה בתבל הופכת בעיניו לבית אסורים. שמעי הרגיש את כבלי השבועה והציווי כשלשלאות ברזל. לכן, ברגע שברחו שניים מעבדיו לגת, הוא לא עמד בניסיון, חבש את חמורו ויצא בעקבותיהם, ובכך גזר את דינו למיתה. ההכרח היה קשה לו מנשוא.  זהו גם עומקו של האיסור "לא תוסיפו" על המצוות. מי שמוסיף סייגים ואיסורים משל עצמו, מצהיר בעצם ששכלו שלו שותף לקביעת חוקי התורה, וממילא קיום המצוות שלו נובע מהכרעת דעתו ולא מתוך קבלת עול. כפי שאנו אומרים בווידוי של רבינו נסים גאון: "את אשר אסרת התרתי ואת אשר התרת אסרתי" – שני הקצוות נובעים מאותו שורש פסול: העמדת שכלו של האדם מעל לציווי המוחלט של הבורא.

Delicious Quotes!

“I think there is a world market for maybe five computers.”

Thomas Watson, Chairman of IBM, 1943

“Computers in the future may weigh no more than 1.5 tons.”

Popular Mechanics, forecasting the relentless march of science, 1949

“But what…is it good for?”

Engineer at the Advanced Computing Division of IBM 1968, commenting on the microchip

“This ‘telephone’ has too many shortcomings to be seriously considered as a means of communication. The device is inherently of no value to us.”

Western Union internal memo, 1876

“The wireless music box has no imaginable commercial value. Who would pay for a message sent to nobody in particular?”

David Sarnoff’s associates in response to his urgings for investment in the radio in the 1920s

“The concept is interesting and well-formed, but in order to earn better than a ‘C,’ the idea must be feasible.”

A Yale University management professor in response to Fred Smith’s paper proposing reliable overnight delivery service (which became FedEx)

“I don’t know what use anyone could find for a machine that would make copies of documents. It certainly couldn’t be a feasible business by itself.”

The head of IBM, refusing to back the idea, forcing the inventor to found Xerox

“Airplanes are interesting toys but of no military value.”

Marechal Ferdinand Foch, a French general and military theorist, Professor of Strategy, Ecole Superieure de Guerre.

“Louis Pasteur’s theory of germs is ridiculous fiction.”

Pierre Pachet, Professor of Physiology at Toulouse, 1872

“640K ought to be enough for anybody.”

Bill Gates, 1981

“Man will never reach the moon regardless of all future scientific advances.”

Dr. Lee DeForest, father of radio and grandfather of television

“The bomb will never go off. I speak as an expert in explosives.”

Admiral William Leahy, US Atomic Bomb Project

“A cookie store is a bad idea. Besides, the market research reports say America likes crispy cookies, not soft and chewy cookies like you make.”

Response to Debbi Fields’ idea of starting Mrs. Fields’ Cookies.

“The supercomputer is technologically impossible. It would take all of the water that flows over Niagara Falls to cool the heat generated by the number of vacuum tubes required.”

Professor of Electrical Engineering, New York University

Elbowless

There is a beautiful legend about the difference between Gehenom and Gan Eden. In both worlds, people sit at tables overflowing with food, but because they cannot bend their elbows, they are unable to feed themselves.

The only difference is that in Gan Eden, people are feeding the person sitting across from them.

We often experience 'Gehenom' in this world when we focus so hard on our own needs that we forget we are part of a circle. But when we look up and realize we have the power to sustain each other—whether through wealth, kindness, or time—the world transforms. You have the power to be that change today! :-)!!

MLB Rebrands To MLBTQ+

U.S.A. - Major League Baseball has issued warnings to four San Francisco Giants pitchers after three players wrote Bible verses on their Pride Night caps and another wore an entirely different hat during the team’s annual celebration of the LGBTQ+ community.

Starter Landen Roupp and relievers JT Brubaker and Ryan Walker took the field during Friday’s game against the Chicago Cubs with Bible verses written on their rainbow-themed Pride Night caps.

The trio included the inscription “Gen 9:12-16,” a passage referencing God’s covenant with Noah and the rainbow as a sign of that promise.

In an effort to better reflect the league's values, Major League Baseball announced that it had officially rebranded from "MLB" to "MLBTQ+".

On the heels of controversy over players writing Bible verses on their league-mandated Pride uniforms, Commissioner Rob Manfred felt it was time to make the league's stance on gender and sexuality crystal clear.

"This is who we are now," explained Manfred as he unveiled the new logo. "Nothing is more critical to the mission of Major League Baseball than gay stuff. This rebranding reflects the core purpose of our league, which is to talk about who is having relations with whom. We're not here to just throw a ball around or collect hits, saves, and wins. This isn't about some game. This is about sexual deviancy."

According to league sources, several players pushed back against the change, asking if they could instead just play baseball. "I'd like to just throw the ball," said one pitcher on condition of anonymity. "You know, like, baseball. Try to throw strikes and get people out and all that. I'm just not quite making the connection between this game and gay stuff."

At publishing time, Manfred had announced further plans for the league to promote tolerance by banning all people with conservative, traditional values and believers in G-d and the Bible, from playing.

Underrated

That amazing feeling one can have when a name is brought up in conversation and one has something negative to say and ..... doesn't say it.