Gimmel Elul

 Today is the Yahrtzeit of the Rav ztz"l. Hundreds and hundreds of shiurim in Hebrew and English בס"ד. 

Combating Sinah

The wave of antisemitism currently sweeping across the globe is more than just a political trend; it is a sobering reminder of the reality of Galus. From the hallowed halls of Ivy League universities to the streets of Europe and beyond, the rising hatred threatens not only the safety of Am Yisrael and the security of Eretz Yisrael, but the very foundations of the moral societies that have allowed us to live in peace for decades.

Confronting this ancient hatred has always been difficult, and the road ahead will undoubtedly require sacrifice and resilience. However, our history—and our Emunah—tells us clearly: we have outlived every tyrant, and with Hashem’s help, we will prevail again.

Our history is a cycle of survival against all odds. As we recount in the Haggadah, "In every generation, they rise against us to destroy us." From Mitzrayim, where we were enslaved, to the Churban of the First and Second Batei Mikdash by Bavel and Romans; from the decrees of the Greeks who sought to make us forget our Torah, to the blood-soaked paths of the Crusaders and the horrors of the Spanish Inquisition—the nations of the world have tried to extinguish the "Eternal Flame."

In the last century alone, we faced the darkness of the Churban in Europe, the crushing oppression of the Soviet Union, and the relentless aggression of Arab regimes and terrorist proxies like Hamas and the PA, who seek nothing less than our total annihilation.

For many years, the United States has been a Malchus shel Chesed—a kingdom of kindness. It has been the freest and most prosperous home for Jews in the history of our dispersion. We have lived through a "Golden Era" where we could build shuls, yeshivos, and Bais Yaakovs without fear.

But today, the wind is shifting. We see a toxic "progressive" left that has allowed hatred for Jews to blossom under the guise of anti-Zionism, especially since the horrors of October 7th. Simultaneously, we see a rise in the "alt-right" fringe, fueled by demagogues who echo the dangerous rhetoric of Henry Ford and Father Coughlin.

How do we respond to these threats?

First, we must double down on our identity. Now is the time for Jewish pride—not just in a cultural sense, but in our commitment to Torah and Mitzvos. Our survival has never been a result of assimilation; it has been a result of our clinging to the Mesorah.

Second, we must engage in Hishtadlus through the legal system. We must demand that authorities prosecute antisemitic crimes to the fullest extent of the law. Just as legal tools were used to dismantle the power of the Klan and protect civil rights, we must insist that our rights to live and learn safely are defended with equal vigor.

Third, we must recognize our friends. Am Yisrael is small—a "lamb among seventy wolves." To prevail, we must work with allies who share our values of moral clarity and national security. 

The headlines may be frightening—whether it’s the shift in Michigan politics toward the radical left or the riots on campus—but we do not despair.

Every year at the Seder table, we say: "V’hi She’amda"—It is this promise that has stood for our forefathers and for us. History proves that while our persecutors eventually crumble into the dustbin of time, the Jewish people continue to thrive.

We will continue to build, we will continue to daven, and we will continue to stand strong. With Bitachon in Hashem who guaranteed the Netzchiyus of Am Yisrael, we know that the darkness of the present will eventually give way to a greater light.

Arei Miklat Be-yemos Ha-Moshiach

בפרשת שופטים, התורה מפרטת את הלכות ערי המקלט. אם אדם הורג אדם אחר בשגגה, עליו לנוס אל אחת מהערים הללו ולהישאר בה עד מות הכהן הגדול.

מוקדם יותר בתורה (דברים ד, מא), אנו לומדים שמשה הבדיל שלוש ערים בעבר הירדן המזרחי עבור שניים וחצי השבטים שהתיישבו שם. בפרשת שופטים (דברים יט, א–ג), אלוהים מצווה את עם ישראל להקים שלוש ערים נוספות בצד המערבי של הירדן עם כניסתם לארץ ישראל.

לאחר מכן מגיעה מצווה מפתיעה (יט, ח–ט):

"וְאִם יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ... וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה."

רש"י מבהיר כי שלוש הערים האחרונות הללו (המביאות את המספר הכולל לתשע) מקבילות לארצות הקיני, הקניזי והקדמוני — שטחים שמיועדים להשתקע בהם רק לימות המשיח.

הפרדוקס המשיחי

דרישה הלכתית זו מעלה סתירה מיידית.

הנביא ישעיהו מתאר את ימות המשיח כתקופה של בהירות רוחנית מוחלטת: "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא, ט). הרמב"ם (הלכות מלכים יב, ה) מרחיב על כך ומסביר כי בזמן זה, המרדף החומרי, התאווה הממונית והתחרות הקטנונית ייעלמו. שאיפתו היחידה של המין האנושי תהיה השגת חכמה אלוהית.

אם כך, מדוע בעידן של נאורות והרמוניה חסרות תקדים נזדקק לערי מקלט נוספות עבור הרג בשגגה?

חשוב לזכור שהתלמוד מבהיר מהי בעצם משמעותה של "הריגה בשגגה". אין מדובר בתאונה מופרכת ושאינה נמנעת לחלוטין; אלא היא נובעת מחוסר זהירות מעודן כלפי חיי אדם. התלמוד מציין כי שניים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי נזקקו לשלוש ערים, בדיוק כמו תשעת וחצי השבטים בצד המערבי. מדוע? מכיוון שבגלעד (במזרח) האלימות הייתה נפוצה. במקום שבו עוינות היא נורמה תרבותית, נזק אקראי גדל באופן טבעי — בדומה לאופן שבו נוכחות של כלי נשק לא מאובטחים בבית מובילה כיום לעלייה בשיעור הירי הבוער/בטעות.

אם ימות המשיח יהיו חופשיים לחלוטין מאלימות מונעת-תרבות, מדוע שבכלל תתקיים הריגה בשגגה, שלא לומר כזו שתדרוש שלוש ערים חדשות?

הלקח ממנחה של יום כיפור

בעלי המוסר פותרים את הפרדוקס הזה על ידי הצבעה על מנהג תמוה אחר בלוח השנה היהודי: קריאת התורה בתפילת מנחה של יום כיפור.

בתפילת מנחה של יום כיפור, האדם מגיע לשיאו הרוחני. הוא צם, התפלל מעריב, שחרית ומוסף, ונמנע מנוחות גשמית, לשון הרע ושיחת חולין. לרגע קט, בן אנוש דומה למלאך.

אף על פי כן, דווקא ברגע קדוש זה, קטע התורה שאנו קוראים מתמקד בעריות — יחסים אסורים, כולל גילוי עריות וניאוף.

מדוע לקרוא על המעמקים הירודים ביותר של התאווה האנושית בפני אנשים שפועלים כעת כמו מלאכים?

חז"ל הנהיגו קריאה זו כאזהרה פסיכולוגית נוקבת: אף אדם אינו חסין לעולם מנפילה. זוהי המלכודת של "רישוי מוסרי" (Moral Licensing) — ההרגל הבלתי מודע לאפשר לעצמנו להחליק להרגלים רעים פשוט כי אנו מרגישים שהיינו "טובים". אפילו בשיאינו הגבוהים ביותר, הפגיעות האנושית נותרת בעינה. קרבת אלוהים אינה הישג סטטי שננעל לנצח; היא תהליך דינמי ונמשך. ללא מודעות עצמית מתמדת, מצבים מרוממים יכולים להתפורר במהירות תחת הלחץ הנכון.

מדוע ימות המשיח זקוקים לערי מקלט?

אותו עיקרון פסיכולוגי מסביר את תשע ערי המקלט.

הרחבת ערי המקלט בימות המשיח משמשת כציון דרך פיזי וקבוע כנגד שאננות. במונחים פסיכולוגיים, היא פועלת כמערכת של עיצוב סביבתי — מבנה חיצוני ששומר אותנו מבוססים גם כאשר הדחף הפנימי שלנו מרגיש בטוח.

גם בעידן שבו הדחף האנושי הטבעי מיושר לעבר הטוב, האנושות עדיין תישאר אנושית. שלוש הערים הנוספות פועלות לתזכורת כואבת אך חיונית: מלאכת הצמיחה האישית אינה מסתיימת לעולם.

ממושג זה עולים כמה לקחים מרכזיים:

היזהרו מ"אשליית ההגעה" (Arrival Fallacy): אנו נוטים להאמין שברגע שנגיע לאבן דרך מסוימת — יעד בקריירה, שיא רוחני או סביבה מושלמת — נהיה חסינים ממעידות. ערי המקלט מזכירות לנו שסביבה מפחיתה חיכוך, אך אינה מבטלת את הבחירה או את הטעות האנושית.

הסכנה שבחוסר תשומת לב בלתי מודע: רשלנות נדיר שנובעת מרשעות; היא נובעת מירידה במודעות. ככל שאנו מטפסים גבוה יותר, כך רגע של חוסר מחשבה עלול להיות הרסני יותר.

מערכות מעל שליטה עצמית: הסתמכות על כוח רצון או כוונות טובות בלבד מובילה לשחיקת הערנות. על ידי הטמעת תזכורות מבניות בעולם האידיאלי של המשיח, התורה מלמדת אותנו לבנות סביבות פיזיות ושגרות שמגינות עלינו מפני ההיסחפויות של עצמנו.

ערי המקלט העתידיות אינן עומדות כסימן לכישלון, אלא כרשת ביטחון סמלית. הן מזכירות לנו להישאר ענווים, להישאר ערניים ולזכך את עצמנו — כדי שנוכל לאכלס במלואו עולם "המלא דעה את ה', כמים לים מכסים".

In Parshas Shoftim, the Torah outlines the laws of the Arei Miklat—the Cities of Refuge. If a person kills another unintentionally, they must flee to one of these designated cities and remain there until the death of the High Priest (Kohen Gadol).

Earlier in the Torah (Devarim 4:41), we learn that Moshe set aside three cities on the eastern bank of the Jordan River for the two and a half tribes settling there. In Parshas Shoftim (Devarim 19:1–3), God commands the Jewish people to establish three additional cities on the western side of the Jordan upon entering Eretz Yisrael.

Then comes a surprising command (19:8–9):

"And if God will expand your borders as He swore to your forefathers... you shall add three more cities beyond these three."

Rashi clarifies that these final three cities (bringing the grand total to nine) correspond to the lands of the Keini, Kenizi, and Kadmoni—territories destined to be settled only in the Messianic era.

The Messianic Paradox

This halachic requirement poses an immediate contradiction.

The Prophet Isaiah describes the Messianic era as a period of absolute spiritual clarity: "For the earth will be filled with the knowledge of God as the waters cover the sea" (Isaiah 11:9). The Rambam (Hilchos Melachim 12:5) expands on this, explaining that during this time, material pursuits, financial greed, and petty competition will vanish. Humanity’s sole objective will be acquiring divine wisdom.

Why, then, in an era of unprecedented enlightenment and harmony, would we need more Cities of Refuge for unintentional manslaughter?

It is important to remember that the Talmud clarifies what "unintentional murder" (shegagah) actually means. It is not a completely unavoidable freak accident; rather, it stems from a subtle carelessness toward human life. The Talmud points out that the two-and-a-half tribes on the eastern bank required three cities, just as the nine-and-a-half tribes on the western bank required three. Why? Because in Gilead (on the east), violence was rampant. Where hostility is culturally normalized, accidental harm naturally increases—much like how the presence of unsecured firearms in a house leads to higher rates of accidental shootings today.

If the Messianic era will be completely free of culture-driven violence, why would unintentional murder exist at all, let alone require three new cities?

The Yom Kippur Mincha Lesson

The Baalei Mussar resolve this paradox by pointing to another curious practice in the Jewish calendar: the Torah reading during Mincha on Yom Kippur.

At Mincha on Yom Kippur, a person reaches their spiritual peak. They have fasted, prayed through Ma’ariv, Shacharis, and Mussaf, and refrained from physical comforts, gossip, and idle chatter. For a brief moment, a human being resembles an angel.

Yet, precisely at this saintly moment, the Torah portion we read focuses on Arayos—forbidden sexual relationships, including incest and adultery.

Why read about the lowest depths of human temptation to people who are currently acting like angels?

The Sages instituted this reading as a stark psychological warning: no one is ever immune to a fall. This is the trap of "moral licensing"—the unconscious habit of allowing ourselves to slip into bad habits simply because we feel we have been "good." Even at our highest points, human vulnerability remains. Closeness to God is not a static achievement you lock in forever; it is a dynamic, continuous process. Without constant self-awareness, elevated states can crumble quickly under the right pressure.

Why the Messianic Era Needs Arei Miklat

This same psychological principle explains the nine Cities of Refuge.

The expansion of the Arei Miklat in Messianic times serves as a permanent, physical landmark to counter complacency. In psychological terms, it acts as a system of environmental design—an external structure that keeps us grounded even when our internal drive feels secure.

Even in an era when the natural human impulse is aligned toward good, humanity will still be human. The three additional cities act as a painful but vital reminder: the work of personal growth is never finished.

There are several key takeaways from this concept:

Beware of "Arrival Fallacy": We often believe that once we reach a certain milestone—a career goal, a spiritual high, or a perfect environment—we will be immune to slip-ups. The Arei Miklat remind us that environment reduces friction, but it does not eliminate human choice or error.

The Danger of Unconscious Inattention: Negligence rarely comes from malice; it comes from a drop in awareness. The higher we climb, the more devastating a moment of mindlessness can be.

Systems Over Self-Control: Relying solely on willpower or good intentions leads to vigilance fatigue. By embedding structural reminders into the ideal world of Moshiach, the Torah teaches us to build physical environments and routines that protect us from our own oversights.

The future Cities of Refuge stand not as a sign of failure, but as a symbolic safeguard. They remind us to stay humble, stay vigilant, and continuously refine ourselves—so that we can fully inhabit a world "filled with the knowledge of God, as the waters cover the sea."

The Psychology of the Draft: Why Character is the Key to Happiness

בפרשת שופטים, התורה מונה פטורים שונים מגיוס הניתנים לחברי החברה בזמן מלחמה. ביניהם: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ" (דברים כ', ה').

ממבט ראשון, הנימוק נראה פשוט. עם זאת, רש"י (1105-1040) מצביע על פרט פסיכולוגי מפתיע. הוא מסביר כי פטור זה קיים משום שהמצב גורם ל"עגמת נפש" מרובה לחייל.

האירוניה של הסבל האנושי

אילו דאגתה של התורה הייתה פשוט הטרגדיה של חיים שנגדעו בטרם עת לפני שנהנו מפרי עמלם, הכתוב היה אומר פשוט: "פֶּן יָמוּת וְלֹא יַחְנֹךְ אֶת בֵּיתוֹ". אך לא זה מה שהתורה אומרת. היא מוסיפה עוקץ ספציפי: "...וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ".

רש"י מדגיש אמת עמוקה, גם אם לא בנוחה, על הטבע האנושי: לעיתים קרובות, אנו מוטרדים פחות מההפסד האישי שלנו ויותר מהעובדה שמישהו אחר ירוויח ממנו. המחשבה על זר שישן בחדר השינה שעיצבת ואוכל במטבח שבנית היא ה"עגמת נפש" שעלולה לשבור את מורל הלוחם. בפסיכולוגיה המודרנית, תופעה זו מוכרת כחסך יחסי (Relative Deprivation) – תחושת הרווחה שלנו נקבעת לעיתים קרובות לא לפי מעמדנו המוחלט, אלא לפי מיקומנו ביחס לאחרים.

מנטליות של מחסור מול האגו

הרב לייב חסמן מציין כי התורה מתמודדת עם המציאות ה"בלתי מלוטשת" של הלב האנושי. חייל זה לכוד בתפיסת מחסור (Scarcity Mindset). הוא רואה בחיים "משחק סכום אפס" – אם הוא אינו זה שנהנה מהבית, ערך הבית אבוד מבחינתו, או גרוע מכך, נגנב על ידי אחר.

יתרה מזאת, כפי שכותב רייאן הולידיי בספרו האגו הוא האויב, האגו רוצה להיות במרכז הסיפור. האגו אומר לנו: "אם אני לא הגיבור של הבית הזה, הבית לא צריך להיות קיים". התקשרות זו, המונעת מתוך אגו, היא שגורמת ל"עגמת הנפש המרובה" שמתאר רש"י. החייל אינו פוחד רק מהמוות; הוא מוטרד מאובדן השליטה ומהעלבון שבלהיות מוחלף.

השינוי הרוחני: מבעלות לתרומה

הרב חסמן מעורר אותנו לנוע לעבר פרספקטיבה נעלה יותר. אילו היו לנו מידות מלוטשות יותר, המונולוג הפנימי שלנו היה עובר מבעלות לתרומה. היינו חושבים: "אם אינני יכול לחיות בבית הזה, אני אסיר תודה על כך שלפחות בן אנוש אחר ימצא מחסה וחום בין הכתלים הללו".

אין זו רק חשיבה "קדושה"; זוהי פסגת האינטליגנציה הרגשית. "נותנים" זוכים בסופו של דבר להצלחה רבה יותר ולפחות שחיקה בהשוואה ל"לוקחים". באמצעות העברת המיקוד ממבט אגוצנטרי ל"נדיבות רוחנית", אנו מעלימים את המקור לעגמת הנפש שלנו.

התמריץ האולטימטיבי: אושר

הסיבה המשכנעת ביותר לעבוד על המידות שלנו אינה רק כדי להפוך ל"צדיק" למען שמיים. מדובר בעניין של אינטרס עצמי מעשי.

קיים מושג בשם "התעלות המסייע" (Helper’s High) – התופעה הביולוגית שבה מעשי נדיבות משחררים אנדורפינים ומפחיתים מתח. לעומת זאת, אנוכיות וקנאה הן "רגשות הרסניים"; הן מעכלות את הכלי שבו הן שמורות.

ההיגיון מתקדם ברצף יפהפה:

ככל שאדם בעל מידות נעלות יותר, כך הוא הופך באופן טבעי לנותן.

ככל שאדם נותן יותר, כך הוא מתמקד פחות באגו שלו.

ככל שהאגו קטן יותר, כך יש פחות מקום לקנאה ולעגמת נפש.

ככל שאדם חווה פחות עגמת נפש, כך רמת האושר הבסיסית שלו גבוהה יותר.

סיכום

התורה פטרה את החייל משום שידעה כי מידותיו ה"נמוכות" יהפכו אותו לנטל בשדה הקרב; מוחו יוטרד מטינות קטנוניות במקום במשימה שלפניו.

הלקח עבורנו ברור: לעיתים מזומנות אנו האדריכלים של אומללותנו אנו. ה"עגמת נפש" שלנו בחיים נובעת לרוב מחוסר נדיבות. כשאנו מאמנים את עצמנו לשמוח בשמחת אחרים – להיות שמחים על כך ש"מישהו אחר גר בבית" – אנו לא רק עוזרים לו, אלא משחררים את עצמנו מבית הכלא של האנוכיות שלנו. אושר אמיתי אינו נמצא במה שיש ברשותנו, אלא בכמה מעצמנו אנו מוכנים לשחרר.

In Parshas Shoftim, the Torah enumerates various draft deferments granted to members of society during a time of war. Among them: “Is there any man among you who has built a house and has not begun to live in it? Let him go home, so that he will not die in war and have another man live in it” (Deuteronomy 20:5).

At first glance, the reasoning seems straightforward. However, Rashi (1040-1105) points out a startling psychological detail. He explains that this deferment exists because the situation would be a matter of “great aggravation” (ogmas nefesh) to the soldier.

The Irony of Human Suffering

If the Torah’s concern was simply the tragedy of a life cut short before enjoying the fruits of one's labor, the verse would simply say: "Lest he die and never live in his house." But that is not what the Torah says. It adds a specific sting: “...and another man live in it.”

Rashi is highlighting a profound, if uncomfortable, truth about human nature: Often, we are less distressed by our own loss than we are by the fact that someone else will gain from it. The thought of a stranger sleeping in the bedroom you designed and eating in the kitchen you built is the "aggravation" that would break a soldier’s morale. In modern psychology, this is known as Relative Deprivation—our sense of well-being is often determined not by our absolute status, but by how we stand in relation to others.

The Scarcity Mindset vs. The Ego

Rav Leib Chasman notes that the Torah is dealing with the "unrefined" reality of the human heart. This soldier is trapped in a Scarcity Mindset. He views life as a "zero-sum game"—if he isn't the one enjoying the house, the house's value is lost to him, or worse, stolen by another.

Furthermore, as Ryan Holiday writes in Ego is the Enemy, the ego wants to be the center of the story. The ego tells us, "If I am not the protagonist of this house, the house shouldn't exist." It is this ego-driven attachment that causes the "extreme aggravation" Rashi describes. The soldier isn't just afraid of death; he is haunted by the loss of control and the insult of being replaced.

The Spiritual Shift: From Possession to Contribution

Rav Chasman admonishes us to move toward a loftier perspective. If we possessed more refined character traits (middot), our internal monologue would shift from Ownership to Contribution. We would think: “If I cannot live in this house, I am grateful that at least another human being will find shelter and warmth within these walls.”

This isn't just "holy" thinking; it is the pinnacle of emotional intelligence. Givers ultimately find more success and less burnout than Takers. By shifting from a self-centered view to a "generosity of spirit," we eliminate the source of our own aggravation.

The Ultimate Incentive: Happiness

The most compelling reason to work on our character is not just to become a "Tzadik" (a righteous person) for the sake of heaven. It is a matter of practical self-interest.

There is a "Helper’s High"—the biological phenomenon where acts of generosity release endorphins and reduce stress. Conversely, selfishness and jealousy are "corrosive emotions"; they eat the container they are stored in.

The logic follows a beautiful progression:

The loftier the character traits a person possesses, the more they naturally become a Giver.

The more one gives, the less they focus on their own Ego.

The smaller the Ego, the less room there is for Jealousy and Aggravation.

The less aggravation one feels, the higher their Baseline Happiness.

Conclusion

The Torah excused the soldier because it knew his "low-level" character traits would make him a liability on the battlefield; his mind would be occupied by petty resentments rather than the mission at hand.

The lesson for us is clear: We are often the architects of our own misery. Our "aggravation" in life usually stems from a lack of generosity. By training ourselves to be happy for others—to be glad that "someone else is living in the house"—we don't just help them; we liberate ourselves from the prison of our own selfishness. Real happiness isn't found in what we possess, but in how much of ourselves we are willing to let go.

על חובת התבוננות הנפש בימי הרחמים והסליחות

 "אם תדין עצמך – תחיה"

"צֶדֶק זֹה מִדַּת דִּינוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף', וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ 'לְמַעַן תִּחְיֶה' – אִם תָּדִין עַצְמְךָ תִּחְיֶה, וְאִם לֹא – הוּא יָדִין עָלֶיךָ וּתְקַיֵּם בְּעַל כָּרְחֲךָ."

(רמב"ן)

יסוד מוסד זה, אשר שנינו בלשונו הטהורה של הרמב"ן, היה פנינה שגורה בפי קודשו של מורנו הגאון הצדיק, רבי גדליה אייזמן זצוק"ל – משגיח ישיבת "קול תורה" – במשאותיו הנשגבים בימי חודש אלול.

כה כבירה ונישאה מדרגת האדם, עד שהקדוש ברוך הוא מתייחס אליו כאל מי שההנהגה כולה מופקדת בידיו והכל תלוי בפתחו. מכוח מעלה זו, רשאי האדם לפנות כלפי מעלה ולהשתרע בתפילה:

‏"אכן, מידת הדין עמדי מוכרחת היא; ואולם אנכי אקבל על עצמי את תפקיד ההנהגה העליונה – ואעשה דין בעצמי."

אף שבוודאי אין ערוך וערך לדין שדן האדם את עצמו לעומת הדין הנורא שמשמים, מכל מקום יתרון עצום ואיכותי שמור לדין העצמי: הוא נבע מתוך בחירה חופשית ומרצון פנימי, ולא נכפה על האדם בעל כורחו. יתרון סגולי זה מעלה את שוויו למעלה למעלה.

על כן, מוטל עלינו לשנן אמת זו בלבבנו: כל פעולה קטנה ככל שתהיה שאנו עושים למטה בכיוון של דין וביקורת עצמית, נודעת לה חשיבות כבירה ואדירה במרומים. מעשה זה עולה עד כדי גדר של "מחיה מתים" ממש – שכן במידה שהאדם דן את עצמו, הרי הוא נכנס תחת כנפי הבטחת הכתוב: "אם תדין עצמך – תחיה".

מהות הדין והתוכחה

ומעתה יש לתמוה: מאיזה מין הוא אותו הדין שדן האדם את עצמו?

אמרו חז"ל (בראשית רבה צ"ג, י"א):

"רבי אלעזר בן עזריה אמר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה!"

ולכאורה קשה: הלא בסדר הדברים, תחילה מוכיחים את האדם על פועלו ורק לאחר מכן מעמידים אותו בדין. אם כן, מדוע הקדים התנא את "יום הדין" ל"יום התוכחה"?

יישב את הדברים הסבא מקלם זצוק"ל (חכמה ומוסר, חלק ב', מאמר רכ"ג):

עצם התוכחה היא היא החלק האיום והנורא ביותר של הדין. כאשר האדם נפטר מן העולם הזה ועולה לגנזי מרומים, עומד הוא לנוכח האמת הטהורה והמוחלטת. הנפש האלוקית, שמצד טבעה מכירה באמת זו, מתייסרת אז בייסורי מצפון עזים ונוראים על שחיה בעולם הזה בניגוד מוחלט לתכלית האמת. כשהוא מתוודע לגודל הביזבזון של ימי חייו, ולאופן שבו היו שרויים בערפלי השקר – מתמלאת נפשו ייסורים הקשים משאול.

נמצאנו למדים, כי התוכחה אינה רק פרוזדור לדין, אלא עמוק מכך – היא תמצית הדין עצמו.

המסקנה למעשה

תפקידנו הרוחני בעת הזו הוא להשתלם בלימוד המוסר, לערוך חשבון נפש נוקב, ולהוכיח את עצמנו בצורה כזו שתטלטל את נפשנו ותעורר בנו את ההכרה הברורה והפוערת: עלינו להשתנות.

תמיהה על חידושו המפורסם של הגר"ח בדין מלקות בעדים זוממין

חידושי רבנו חיים הלוי חידש, דלא שייך בעדות מלקות דינא ד'כאשר עשה'. דכיון דמלקות הוי רק בפני בית דין, הרי כשהוזמו העדים ואיגלאי מילתא דלא נתחייב מלקות מעולם, ממילא לא חשיב 'כאשר עשה', דמה שהלקוהו בית דין אינו אלא כחבלות בעלמא. ומכל מקום מיקרי זה 'כאשר זמם לעשות', דלעניין 'כאשר זמם' דיינינן דכל שאילו היתה עדותן אמת הרי זממו לחייבו, עיין שם.

וכבר תמהו התמהים, דמנא לן דהחיוב 'כאשר זמם' הוא מה שזממו לגרום עליו חיוב? והא יש לומר ד'כאשר זמם' הוא מה שזממו לצערו, ואם כן גם במלקות - אף דאין על ההכאה תורת 'מלקות' (מצד הדין), מכל מקום על כל פנים רצו לצערו בצער הזה וזהו 'כאשר זמם', וכן כשציערו אותו ממש הוי 'כאשר עשה'."

תלישא קטנה ותלישא גדולה

תלישא קטנה - ההצטיירות המלאה הוד וגודל מחזון אין סוף, לאור וחיי עולמים.. ולהכניס את תכונת השירה המתעלה מעל כל גבולים בתכונה נפשית מקוצבה, יתואר האור המחיה את רוח השירה בתור אור נתלש בתלישא קטנה, חלקים חלקים, נתוקי אורות, הקצבות צלילים, נצוצי אורות, זרזיפים עליונים, שמהם עולמים רבים יתכוננו..

תלישא גדולה - בלא ההגיון של ההתלשות הכללית, ממקור המקוריות של נהר הפלגים של האורה של אור האורים העליונים, אשר נשגב שמו לבדו, אי אפשר לשום רצון לצייר שום שאיפה ושום המשכה נפשית, ומי הוא הנותן לנו את התעצומה השירית המתנשאת לרום עולמים, המשוטטת באויר טהור של צחצחות אין סוף, רק ההרגשה העליונה של התלישא הגדולה, של הנתקת האור הכללי המחולל כל ומקיף כל מסגולת שרשי אור אורותיו, ומקור השלמות העליונה של זיו חייו, שכל הניתוקים הקטנים מדודי השיעור ומוגבלי החוג הם הם תולדותיו, פארותיו, וענפיו.

"תלישא קטנה - ההצטיירות המלאה הוד וגודל מחזון אין סוף, לאור וחיי עולמים.."

הסבר: התפיסה המלאה, המלאה בהוד ושגב, שמגיעה מההסתכלות (החיזיון) באור האינסופי, מיועדת להביא אור וחיים לכל העולמות.

"..ולהכניס את תכונת השירה המתעלה מעל כל גבולים בתכונה נפשית מקוצבה.."

הסבר: כדי שנוכל לחוות את השירה וההתלהבות הרוחנית – שטבען המקורי הוא בלתי מוגבל ועולה על כל גבול – בתוך הנפש האנושית שהיא בעלת גבולות, מידות וקצבים מוגדרים ("תכונה נפשית מקוצבה"), יש צורך בתהליך של הנגשה ותרגום.

"..יתואר האור המחיה את רוח השירה בתור אור נתלש בתלישא קטנה, חלקים חלקים, נתוקי אורות, הקצבות צלילים, נצוצי אורות, זרזיפים עליונים, שמהם עולמים רבים יתכוננו.."

הסבר: בשל הצורך לתרגם את השפע האינסופי למשהו שהנפש המוגבלת יכולה לספוג, האור האלוקי המחיה את השירה נתפס אצלנו כמי ש"נתלש" מהמקור האינסופי שלו במנות קטנות ("תלישא קטנה"). הוא מגיע אלינו בחלקים, בנתחים של אור, בצלילים מדודים, בניצוצות ובטפות קטנות ("זרזיפים"). דווקא מהחלוקה הזו לפרטים קטנים ומוגדרים, נבנים ומתכוננים עולמות רבים.

חלק ב' (פיסקה יא): "תלישא גדולה" – השורש הכללי של ההתנתקות והכוח לשאוף למעלה

"יא. ראש מילין - תלישא גדולה - בלא ההגיון של ההתלשות הכללית, ממקור המקוריות של נהר הפלגים של האורה של אור האורים העליונים, אשר נשגב שמו לבדו.."

הסבר: ה"תלישא הגדולה" מייצגת את עצם הנתק הראשוני והכללי: התהליך שבו השפע מנותק מתוך ה"מקור של המקורות" – הנהר האינסופי של האור האלוקי הנעלה מעל הכל. המאמר קובע שבלעדי ה"הגיון" (העיקרון או החוקיות) של התנתקות ראשונית זו...

"..אי אפשר לשום רצון לצייר שום שאיפה ושום המשכה נפשית.."

הסבר: ...אף רצון אנושי לא היה יכול להתקיים, לשאוף לשום דבר, או ליצור שום תנועה נפשית. אם הכל היה נשאר שקוע ומאוחד לחלוטין באור האינסופי, לא הייתה קיימת נפרדות, וממילא לא הייתה אפשרות לרצות, להתגעגע או לשאוף לרוממות.

"..ומי הוא הנותן לנו את התעצומה השירית המתנשאת לרום עולמים, המשוטטת באויר טהור של צחצחות אין סוף.."

הסבר: מאיפה מגיעה לנפש האדם העוצמה השירית והחוויה הרוחנית האדירה, שמסוגלת להרים אותו למרומים ולשוטט באוויר הטהור והזך של האינסוף?

"..רק ההרגשה העליונה של התלישא הגדולה, של הנתקת האור הכללי המחולל כל ומקיף כל מסגולת שרשי אור אורותיו, ומקור השלמות העליונה של זיו חייו.."

הסבר: התשובה היא שהכוח הזה מגיע מההכרה וההרגשה העמוקה של "התלישא הגדולה" – ההבנה שהאור הכללי (שהוא המקור לכל והסובב את הכל) ניתק ממקור השלמות שלו כדי לאפשר קיום לנבראים. התחושה של הנתק האצילי הזה היא זו שמולידה בנפש את הצימאון והכמיהה לחזור ולעוף למעלה.

"..שכל הניתוקים הקטנים מדודי השיעור ומוגבלי החוג הם הם תולדותיו, פארותיו, וענפיו."

הסבר: לסיכום, כל הפרטים הקטנים והמוגבלים שאנו פוגשים בעולם ובנפש (ה"תלישות הקטנות" – אותם צלילים, הגדרות ומידות קצובות) אינם אלא הענפים והפירות ("תולדותיו, פארותיו, וענפיו") שצומחים מתוך אותה "תלישא גדולה" ראשונית.

תמצית הרעיון:

תלישא גדולה: הנתק היסודי של האור מאינסוף, המאפשר מציאות נפרדת ויוצר את הגעגוע והכמיהה לשוב למקור.

תלישא קטנה: פירוק האור לניצוצות, צלילים ומדדים קטנים, המאפשר לנפש האדם המוגבלת לקלוט את השפע ולהפוך אותו לשירה, אמנות וחיים בעולם המעשה.