Controversy In Michigan Tarnishes NCAA’s Otherwise Perfect Reputation

ANN ARBOR, MI — A highly controversial ending at Michigan Stadium has unfortunately put a slight black eye on the NCAA's otherwise sterling reputation.

Though historically a bastion of high ethics and integrity, the NCAA has come under scrutiny after referees announced the existence of a secret game clock that never reaches zero while Michigan is losing.

"It's an unfortunate blemish for an organization that has always been regarded as carrying itself with the utmost virtue," said media pundit Dan Bradshaw. "To have a call like this, it raises uncomfortable questions such as 'Why do the refs have a secret clock different from the stadium clock?' and 'Why was there a million-dollar check from FanDuel given to the replay booth after the game?' You hate to see such a respectable organization like the NCAA have a black mark like this."

According to officials, the secret clock is part of a sophisticated new timing system designed to ensure that games do not end until the correct team has won.

"The clock everyone saw hit zero was merely the public-facing clock," explained Big Ten referee Chuck Weatherby. "The official clock is actually a wristwatch worn by a guy named Doug in a windowless room somewhere underneath Michigan Stadium. Doug said there was still a second left. That's really all there is to it."

NCAA representatives quickly moved to reassure fans that the controversy was an isolated incident and in no way called into question the organization's decades-long reputation for honesty, transparency, and putting student-athletes first.

At publishing time, officials had announced that the official NCAA investigation of the NCAA revealed no wrongdoing by the NCAA.

Women Honor Gloria Steinem By Leaving Kids At Daycare And Working 9 Hours At Jobs They Hate

U.S. — Women across America honored the passing of feminist icon Gloria Steinem by dropping their kids off at daycare and heading to work for 9 hours at jobs they all claim to hate.

The mood was somber as women separated their offspring from their sides and started another long day of working jobs they wish they didn't have. Many sang praises to the late feminist as they spent another workday sitting at their desks.

"I'm glad I don't have to stay home with my kids," Tiffany Johnson said. "What would I be doing right now? Making pancakes for my toddlers while we sing 'The Wheels on the Bus'? That sounds… oh, here comes Janice from accounting with more of those stupid forms I've got to fill out today."

Throughout her life, Steinem championed women in the workplace and encouraged women to give up lives at home in exchange for the opportunity to get up early, fight traffic, drop the kids off at a strip mall daycare, and work at jobs they'll inevitably grow to hate and resent.

"This is the best way to remember her legacy," HR representative Mary Thompson said. "Sure, my kids are starting to forget my name, but I get the privilege of dealing with a dozen little work dramas every day and in the end, isn't that what really matters?"

At publishing time, women had also been observed honoring Steinem's life by divorcing their husbands and living carefree lives as insufferable perpetual adult teenagers.

So Much To Be Thankful For

Each morning, I look forward to grinding coffee beans, preparing a cup, and setting out breakfast while it brews. After taking a seat, I sip the coffee slowly. It is a quiet moment of menuchas hanefesh—a chance to focus my mind on the taste, warmth, and quiet before the rush of the workday begins.

Watching my parents grow older changed how I view that ordinary morning.

Aging had always felt like a distant concept. Watching my own parents age made it immediate and personal. I have written before about staying connected with aging parents through thoughtful words and spending quality time together. That experience continues to teach me something profound: my parents’ present situation offers a glimpse into my own potential future.

During visits home, I helped my mother with daily activities she could no longer manage alone. I helped her up from her seat, steadied her balance, and assisted her to the bathroom. I listened as she described how her body felt—her failing eyesight, aching knees, and the discomfort that moved from one joint to another. Aging was no longer abstract; it was real.

Assisting her made me realize how much chasdei Hashem and independence are hidden inside an ordinary action.

Consider how much chesed Hashem is contained in a single cup of coffee. I can stand. I can walk to the kitchen. I can see the cup, remember the steps, coordinate my hand movements, smell the coffee, lift it to my mouth, taste it, and swallow. Hashem has provided the financial means to buy it, alongside running water and electricity. I can sit comfortably and simply breathe.

For these few minutes, the surrounding environment is calm, the car is running, and my family is managed without an urgent crisis. The news may report world conflict, disasters, or turmoil, but this interval of stability remains real. An uneventful morning contains physical health, mental clarity, parnassah and peace.

I have begun to think of this as hakaras hatov for capacity. Many people practice gratitude by noticing what they own or celebrating a major positive event. Expressing gratitude for capacity asks a different question: What has Hashem enabled me to do and experience at this very moment?

We often reserve true joy for major occasions that interrupt daily routine—a simcha, a vacation, a promotion, or a significant milestone. While waiting for those moments, we risk overlooking ordinary mornings that already contain an abundance of blessing.

Research mirrors what our Torah tradition teaches about the value of time: our relationship with daily life shifts as time feels more limited. Studies show that while younger individuals often associate major, extraordinary events with happiness, older adults find deep meaning in daily, ordinary moments. Daily routines become central to how they view their lives. Watching my parents age helped me internalize this truth earlier in life.

Much of adult life revolves around planning for the future. We plan as if tomorrow will greet us with the exact same health, energy, memory, and physical ability we possess today. But aging teaches us to approach the future with anavah. We do not know what tomorrow brings, and our ultimate time in this world is limited. Setting goals is essential, but we must not postpone noticing the life and mitzvos available to us right now.

Awareness of our limited time in this world brings clarity. Reflections on mortality remind us to return our focus to the present. As Chazal teach us, "Repent one day before your death" (Avos 2:10)—a reminder to live each day with intention and awareness. Being present isn't about ignoring life's hardships; it is about recognizing Hashem's presence within the moment we are in. Presence does not erase my mother’s pain or the strain of caregiving, but it allows compassion, love, and a warm cup of coffee to exist together in the same moment.

This perspective also puts our daily work in proper context. Every achievement relies entirely on the physical and mental capacities Hashem grants us. Our efforts matter, but productivity alone does not define our ultimate worth as humans created b'tzelem Elokim. A morning holds intrinsic value before we accomplish a single task on our to-do list.

Gratitude for our present abilities must also translate into deep respect for those whose physical capacities are different or diminishing. Human dignity—kavod habriyos—remains complete through illness, weakness, and dependence. Joy and meaning endure regardless of physical state. A person remains fully whole while receiving assistance. At different points in life, each of us gives help, receives help, or does both.

My practice of hakaras hatov now extends far beyond a morning cup of coffee:

In traffic: I look at my surroundings, grateful for the ability to travel safely and for the opportunity to practice patience.

Before exercising: When tempted to skip physical activity, I remind myself that Hashem has granted me the health and mobility to move my body today.

In the kitchen: When I feel lazy about clearing the sink, I remember that I have functioning hands, standing legs, and clean running water to complete the task.

In daily care: Even using the restroom serves as a vivid reminder of the profound wisdom behind the Asher Yatzar blessing—thanking Hashem for the intricate, miraculous functioning of the human body that allows us to care for ourselves independently.

One day, I may need another person’s hand to help lift a cup, just as my mother needed mine to rise from her seat. Today, Hashem has given my own hand the strength to reach it.

Throughout the day, I return to three short thoughts: I am here. I recognize Hashem's kindness in what is available. This moment matters. For this cup, this breath, and this task, there is already so much to be thankful for.

Dozens of new shiurim BS"D!

 This is the latest about Lashon Hakodesh and Intelligent Design. 

תיקון ותמיהה

הרמב"ם בפירוש המשניות סוף מסכת סוכה מביא דברי הגמרא על מרים בת בילגה שבעטה בסנדלה על גבי המזבח ואמרה לוקוס לוקוס (זאב זאב) עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל. הוא כותב: "... נשאת נערה אחת מהם לאחד משרי היונים וחזרה ודתה והעיזה פניה ונכנסה לביהמ"ק והכתה בסנדלה על המזבח והיתה מדברת ואומרת לו בלשון יווני יאריב יאריב עד מתי אתה מכלה...".

המלים יאריב יאריב בלתי מובנות ובודאי נשתבשו. בדפוס הראשון של פירוש המשניות לרמב"ם (נאפולי רנ"ב) הגירסא: יא ריב יא ריב. וגם זה משובש.

במקור הערבי (תצלום כתב-יד שלדעת המהדיר ס. ששון הוא כתב ידו של הרמב"ם. קופנהגן תשט"ז, עמ' 358): כתוב: יא דייב יא דייב, אשר פירושו בערבית זאב זאב.

מוכח שגם בתרגום היה כתוב יא דייב יא דייב, אך עדיין יש לתמוה מה ראה מתרגם המשניות להשאיר מלים אלה בערבית. היה לו להביא או לשון הגמרא לוקוס לוקוס, או לכתוב בעברית זאב, זאב, מה למלים הערביות האלה בתרגומו?

מתוך "הדרום" חוברת י"ט, ניסן תשכ"ד

חופה קונה #8/ הסיפור על הרב טביומי בעיר קושטא

 HERE!!:-)!

תשובת היחיד הפנימית

 ראינו בעבר תוכנו המיוחד של 'אלול' הוא הפנימיות. מכאן התבודדותו של משה בשנית על הר סיני, שממנה התבודדותו של כל אדם בחודש זה, ומכאן עניינה של האות יו"ד שהיא האות של חודש אלול[1]. בשיחה זו נעמיק ונתבונן בעניינה של הפנימיות, הנתונה בעולמו הפנימי של היחיד.

האדם המודרני ואיבוד העצמיות

פנימיות, עצמיות, התכנסות וכדומה – הם מושגים הכרחיים בעולמנו המודרני. האדם המודרני איבד את חשיבותו האינדיבידואלית, עקב סיבות גדולות. ההמון של חיי הדמוקרטיה טשטש את דמותו של היחיד. אין זאת אומרת שבמשטר דיקטטורי היה טוב יותר, אולם בכל משטר אחר, כגון מונרכי וכדומה היה היחיד ניצב ראש הפסגה, ויחידותו שלו היוותה משל ודוגמה לכוחו של היחיד, ואילו בדמוקרטיה הושם כתר זה בראשה של החברה. ההקרבה של היחיד, במסירות הנפש שבמלחמות, לטובת הציבור, טשטשו את דמותו. בנוסף, ההישגים הטכנולוגיים המודרניים בנויים על שיתופי-פעולה בין אנשים רבים, המאפילים על כוחו של היחיד. כל הדברים הגדולים הללו, שבעולם המודרני, הללו הרסו את ייחודו של הפרט, ופרצו את גדריו[2].

על רקע זה ברור שגם בחיי רוחה של המודרנה אין ליחיד מקום. אין אדם מתבדר לבדו, ואין לו מה לעשות עם עצמו. כל השעשועים המודרניים מכוונים לטשטוש עצמי של המסתכל, ואכן כך בנויים בתי השעשועים – שישכח אדם שם את עצמו. כאלה הם גם כל כלי החדשות, כעיתונים וכדומה, הבנויים ביסודם על הנעשה אצל הזולת, ולא על הנעשה אצל האדם עצמו[3]. הרדיו צורח שפע מן החוץ, ידיעות, בידור, מוסיקה, העיקר שהאחר ידבר ולא האדם עצמו. כל אלו מחזקים את הזיקה של האדם אל החוץ, ומרחיקים את זיקתו לפנימיותו.

חשיבות היחיד במחשבת היהדות

בשונה מטשטושו של היחיד בעידן המודרני, עיון במקורות היהדות יעמיד אותנו על עוצמת חשיבותו של היחיד. עוד נברר בע"ה את מעלת הציבור, ואת היחס הנכון שבין הפרט לכלל[4], אולם הפעם נתבונן במקום הראשון שתופס היחיד.

אדם הראשון נברא יחידי[5]; דהיינו לא כאבי המין האנושי, אלא כתכלית בפני עצמו. ממנו ואילך גם אם יש מעמד מיוחד לעם, הרי שאף זה בכוחם של יחידים – האבות, כדברי תנא דבי אליהו: "'אלוקים מושיב יחידים ביתה' וגו׳ – לא גלגל הקב״ה והוציא את ישראל ממצרים אלא בשביל שרה רבקה ורחל ולאה"[6].  מעשי היחיד הם שמכריעים את עתיד הרבים, הן בסיפורי התורה, והן בסיפורי הנביאים, הן בפרקי תהילים והן בדברי הנבואה. היחיד הוא הראשון, ודמותו אינה מיטשטשת על ידי הזיקה לרבים.

מעמד זה של היחיד במקרא נזכר גם במשנה: "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים עולם מלא"[7]. לא נאמר במשנה 'משום' שהאדם נברא יחידי אזי כל המאבד וכו', אלא 'לפיכך' נברא האדם יחידי; דהיינו המטרה היא להדגשת העולם המלא שבאדם היחיד[8].

רש"י פירש את דברי המשנה: "שמאדם אחד נברא מלואו של עולם"[9], דהיינו שעולם מלא של צאצאים יכול לצאת מכל אדם, ומכאן החומרה שבהריגתו. וכבר הקשה המהר"ל על דברי רש"י אלו – והלא עתה שיש כבר אנשים רבים על פני תבל מה יחידותו של האדם? בעקבות קושיה זו הסביר המהר"ל את דברי המשנה הללו באופן שונה, וכך נראה בהסבר דבריו: לפני ה'ניסור' היה אדם הראשון יחידי, בלא אישה, ולא נתברך בפריה ורביה[10]. במציאות זו לא נגזרה עליו מיתה. גם כשנבראה האישה – ממנו – ל'עזר כנגדו' בלבד נבראה, הכל למענו. לאחר שמרה ואכל מעץ הדעת, ניתנה לו 'דעת', והוא 'ידע' את חווה אשתו[11]. האדם נברא בטוב, אך נולד, על ידי פריה ורביה, ברע. רק לאחר מכך, לאחר הדעת טוב ורע שניתנה לו, הפך האדם להיות אבי המין האנושי, ורק אז קמו צאצאיו.

נמצא, שלפי רש"י מאיימים על העדים בבחינת אדם הראשון שלאחר החטא, שהוא כאבי המין האנושי, ואילו לפי מהר"ל בבחינת האדם עם בריאתו, שהוא יחידי.

מכאן למשנה באבות: "חביב אדם שנברא בצלם"[12], ולמדרשים הנפלאים על יחידותו ומדרגתו הנעלה של אדם הראשון: "אמר רבי אלעזר אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע… אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה"[13]. דהיינו יחידותו של האדם מילאה את כל המציאות[14]. כל מה שנתחדש בבית המוסר סלבודקאי על מעלת וגדלות האדם היחיד – מכאן נתחדש, כי למעשה כוונת הבריאה באה על תיקונה עם השלמת מעשה הבריאה[15].

אני ואנוכי

והנה נראה דבר פלא. אותו אדם נתקשה עד מאוד להגדיר מיהו ה'אני' שלו, מיהו שמותר לו לחשוב על עצמו, לשאול ולהקשות – "לכן מתחיל אריסטו בפליאה, דקרטי בספק, קנט בבקרת התבונה האנושית"[16].

והנה בזוהר אמרו: "פתח ההוא יודאי ואמר 'אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני וחטאתיך לא אזכור', מאי טעמא תרי זמני 'אנכי אנכי'? אלא חד בסיני וחד בשעתא דברא עלמא. דכתיב 'אנכי ד' אלקיך' הוא בסיני, וחד כד ברא עלמא דכתיב 'אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי'"[17].

האנכי של האדם הוא השתקפות והד לקול האנכי של הבריאה ומתן תורה. על מאמר זה של אנכי אמרו בגמרא: "קול גדול ולא יסף" – שלא פסק[18]. קול זה הוא 'בת הקול' היוצאת מהר חורב בכל יום ויום[19]. בת קול זה הד העולה מלבו של האדם כנגד הקול השמיימי. בנידון דידן מתפרש הדבר שה'אנכי' של הקב"ה נותן לאדם הרגשת 'אנכי', ועונה על שאלת ה'אני' שלו. ה'אני' של האדם ניתן לו בשעת היצירה, והוא חוזר ומתוודע אליו עם גילוי התורה. 'אנכי' 'אנכי' – פעמיים, אנכי שלמעלה ואנכי שלמטה, שה'אני' של האדם מהווה השתקפות של ה'אני' שלמעלה, והזדהות עמו: "ועל דמות הכיסא – דמות כמראה אדם עליו מלמעלה'.[20]

מכאן מה שכתב הרב ב'מוסר הקודש':

"ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו. חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת אַיֶךָ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלקי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב… וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל. באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.

רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלקינו ודוד מלכנו נבקש, אל ד' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא"[21].

חטא אדם הראשון ואיבד את עצמיותו, בכך ששמע אל הנחש העומד מחוצה לו. מאז, בכל יום, שואל הקב"ה את האדם – 'איכה'? היכן האני שלך, היכן מציאותך?! [22].  

השם הפרטי והכללי

רק לאחר שמתברר ומסתיים האנכי של הפרט באה אפשרות של הצטרפות אל הכלל. הוא שמצינו במכילתא: "ר' שמעון בן יהודה איש כפר עיכוס אומר מניין אתה אומר שאם היו יוצאי מצרים חסרין אפילו אחד לא היתה תורה ניתנת להן? תלמוד לומר 'כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם'"[23]. מספר יוצאי מצרים היו שישים ריבוא, ואף מספר אותיות התורה ההוא שישים ריבוא. דהיינו שרק כאשר כל פרט עומד בפני עצמו, ומברר את עצמיותו, ניתן להצטרף אל הכלל ולקבל את התורה[24].

תשובת היחיד הפנימית

כל הדברים הנ"ל הם מצע להבנת שני קטעים באורות התשובה:

"התשובה הראשית, שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו, אל שורש נשמתו, ומיד ישוב אל האלקים, אל נשמת כל הנשמות, וילד ויצעד הלאה מעלה מעלה בקדושה ובטהרה… על כן רק באמת הגדולה של התשובה אל עצמו ישוב האדם והעם, העולם וכל העולמים, ההוויה כולה, אל קונה, לאור באור החיים,. וזהו הרז של אורו של משיח, הופעת נשמת העולם, שבהאירו ישוב העולם לשורש ההויה, ואור ד' עליו יגלה"[25].

"שתי נקודות יש לה להתשובה, שאנו כוללים אותן בשם תשובה עילאה ותשובה תתאה. התשובה העילאה היא התשובה עד עצמו, וההתתאה בעד העולם… אבל מה שצריך לדעת הוא שתמיד הננו קרואים לאחוז בשתי התשובות האלה ביחד"[26].

ה'אני' יכול להיות מפחיד ומסוכן, יסוד לכל תורת הגזע – כשמוצאו הוא האני הנמוך, אולם ה'אני' יכול להציל ולרומם את האדם, כאשר הוא השתקפות של ה'אנכי'.

האדם פוזל החוצה, ואינו מתבונן בעצמו. בני תורה קרובים יותר להתבוננות הפנימית, אבל גם ביניהם יש ששוכחים את העיקר. התבוננות זו היא ההכנה האמתית לראש השנה, כשישאלו את האדם: 'איכה'?! התשובה לשאלה זו נתונה בלימוד המוסר, בהתבוננות הפנימית, בניתוק כל מגע עם החוץ, ובריכוז מקסימלי בבחינת "מושיב יחידים ביתה"[27].

נמצאנו למדים:

מהותו של חודש אלול היא הפנימיות, המתקיימת ביחיד המתכנס לעצמיותו פנימה. בשונה מהעולם המודרני, שטשטש את דמותו של היחיד ואת הקשב הפנימי, הרי שבמחשבת היהדות יש ליחיד מקום נכבד. כך בסיפורי התורה, הנביאים והכתובים – היחיד הוא שמכריע את גורל הרבים. זאת משום שה'אני' של האדם שלמטה הוא השתקפות של ה'אנכי' שלמעלה, וקולו הדהוד, בת קול, של אותו קול הנשמע בחורב ומאז לא פסק מעולם. האדם נולד יחידי, אולם לאחר חטאו הוא איבד את עצמיותו, ולא ידע להשיב על שאלת 'איכה' המהדהדת. זו היא התשובה – לשוב אל ה'אני' הפנימי, ואל מקורו האלוקי. זו היא תשובתו של חודש אלול, המכינה אותנו לראש השנה, שאז יישאל כל אדם 'איכה'. ולאחר שמתבררת הפרטיות האינדיבידואלית של כל אחד, יכולים כל היחידים להצטרף לכלל גדול אחד.

[1] ראה בחוברת 'תוקף תשרי', עמ' יא.

[2] ראה אנציקלופדיה חיונכית – חינוך אינדיבידואלי חברתי.

[3] וכך אמר הרב בימיו האחרונים: עכשיו, כשכבר אין בי כוח לפעול לטובת הציבור, כבר איני זקוק לעיתון.

[4] ראה 'חכמת הקודש' עמ' מח.

[5] ע' קויפמן: 'היחיד והחברה', ובאתו כרך עמ' 408.

[6] תנא דבי אליהו, כז.

[7] סנהדרין ד, ה. ראה ברמב"ם 'יד החזקה' שנוסחתו היא 'נפש אחת' ולא 'מישראל'.

[8] ראה הרב זוין בהקדמה ל'מלכות היהדות' של הרב תן, ועיי"ש בספר.

[9] סנהדרין לז ע"א, ד"ה 'לפיכך'.

[10] קויפמן שם.

[11] הדעת שנמנעה מהאדם היא דעת הטוב והרע, ולא של אמת ושקר (רמב"ם מורה נבוכים ח"א פ"ב).

[12] אבות ג, יד.

[13] חגיגה יב ע"א, ועוד שם.

[14] ע' שיעורי דעת ח"א עמ' 94.

[15] ע' 'חכמת המוסר'. מכאן גם מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים ח"א פע"ב. ופרק 'שיעור קומה': "הנמצא בכללו איש אחד", ובהקדמת המשנה על היחיד שבגללו נברא העולם. "נמצא כוונת המציאות איש חכם וטוב" (שם ברמב"ם). וכן ב'אמונות ודעות' מאמר ד': "איך תהיה הכוונה מכל אשר בעולם על האדם… אף על פי שגופו קטן נפשו רחבה".

[16] קויפמן: מו"נ עמ' לד.

[17] זוהר ח"ב, פז ע"ב. באמירת אנכי זה נתנה בלבם של ישראל הנקודה הפנימית – 'אש דת' ח"ט עמ' סז.

[18] סנהדרין יז ע"א.

[19] ראה אבות ו, ב.

[20] עניין זה של ה'אני' הוא שהוליד בחב"ד את המושגים: מקיף, פנימי, עצמי. מקיף – חיצוני, פנימי – עמוק ממנו. עצמי – שיש לו עצמיות (שטיינמאן ח"ב עמ' 329, 21).

[21] אורות הקדוש ג, עמ' קמ. כל המאמר על "עצמיות והמלחמה הפנימית" עוסק בנושא זה.

[22] העצמיות הפנימית של כל אדם גנוזה בשמו הפרטי, ששכחתו היא היא עונש חיבוט הקבר, כפי שכתוב שם עמ' קלט: "העולם הרוחני בונה כל אחד ואחד לעצמו בקרבו. כל תכונת ההקשבה אינה כי אם הכשרה לבנין הנצחי העצמי של היחיד, כל מרכז התורה הוא הפסוק של שמו הפרטי. זהו כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות, כל חיבוט הקבר". וראה עוד שם עמ' קלח: "כל החולשות הגופניות והרוחניות… באים רק מחסרון הארה של הנשמה העצמית… על ידי מעשים ונטיות עכורות מתחשכת אורה של הנשמה ומעיה נכבש, והאדם סופג לו את רוחניותו מכלים האחרים, מרשמי חוץ, של עולמים, ספרים, נפשות ומעשים, ורשמי החוץ פועלים עליו בצורה מדולדלת… אבד אז את היסוד, הצינור המשפיע לעצמותו ממקור החיים המיוחד לו, את הפסק שלו, את האותיות של שמו שבתורה ודמיון הבשר הולך ומרעיש, חובט בו בכל שוטי ברזל הוא קבור באדמת עפר קברו החמרי, וכבול בכבלי זוהמא, ענן השכחה החשוך סובב את מכל מלא קומתו, ואת שמו לא ידע…. והנה תבוא הגאולה, גאולת הכלל וגאולת הפרט, הרוח הפנימי יצא ממחבואו, יעמד על בסיסו העצמי, יזכר ימים מקדם שנות עולמים".

מכאן אנו 'מבינים פשט' בעניין שמו של האדם ועומק הדין וחיבוט הקבר הנזכר בשו"ע האריז"ל. ראה 'טעמי המנהגים' עמ' עז, וע' רש"י מיכה ו, ט. וכן הוא בליקוט הלכות סוף הלכות נשיאת כפיים על שמחת תורה (על ה'אני' של האדם בכיוון אחר ע' שיחות ומאמרים לרב דסלר ע' נו). וכשם שהגיהנום, הוא חיבוט הקבר, העונש הוא איבוד שמו של האדם – כך הגן עדן, העולם הבא הוא המעמד המיוחד ליחיד, לפרט. וכן הוא בשמות רב נב, 'בית עולמו', המיוחד לו, ובויקרא רבה כז, 'עדן בפני עצמו'. וע' 'אש דת' ח"ט עמ' רפד.

וזה מה שאמרנו פעם בשם הרב דסלר, שאמר בשם גדול: שלא הצדיק בעולם הבא אלא העולם הבא בצדיק. העולם הבא עניינו הפנימיות, והצדיק עניינו הפנימיות. הגיהנום, כנזכר במהר"ל, עניינו ההעדר, הכלום, שאין בו פנימיות. על דרך זה נאמר – שלא הרשע בגיהנום, אלא הגיהנום ברשע, דהיינו ההעדר. וכשם שהתינוק רוכב על מטה, ובהתבגרותו רואה את חוסר הערך שבכך, כך לעתיד לבוא ייראה חוסר הערך שברכיבה על סוס, על מטוס, יראה הרשע שאין לו כלום, אין לו עצמיות, וזה הוא הגיהנום, בחוסר ערכיו.

[23] מכילתא יתרו, ד"ה 'והיו נכונים ליום השלישי'.

[24] ראה ב'שם הגדולים' להחיד"א, ערך רב סעדיה סופר, שרב סעדיה לא ידע את מספר האותיות. אלא שבתקופות יותר מאוחרות אנו מוצאים שיש ס' רבוא אותיות בתורה, ואין מספר זה מדוייק. וכן הוא במדרש תלפיות (לר' אליהו מאיזמיר מלפני כמאתים שנה) אות אל"ף, ענף אותיות. וע' בטעמי המנהגים עמ' קו. ומכאן שיהודי שנפטר כאילו ס"ת נשרף. וכן הוא במגלה עמוקות פרשת ואתחנן לרבו של הש"ך אופן ט.

[25] אורות התשובה טו, י.

[26] אורות התשובה טז, יא. וע' רוטנשטרייך ח"ב עמ' 74 בשם ה. כהן. אפשרות ההפיכה העצמית עושה את האינידאום ל'אני'.

[27] תהילים סח, ז.

מו"ר הרחי"ה זצ"ל