ניתוח משפט בנות צלפחד #2

HERE!!:-)!!

Not shayach בעז"ה! Just uploaded part 3 בס"ד. Over 100 shiurim now uploaded in new venue. 

Ha-oras Ponim

 יש "בְּנֵי־אָדָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם יִסּוּרִים גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים, רַחֲמָנָא לִצְלַן, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְסַפֵּר מַה שֶּׁבְּלִבָּם. וְהֵם הָיוּ רוֹצִים לְסַפֵּר, אַךְ אֵין לָהֶם בִּפְנֵי מִי לְסַפֵּר וּלְהָשִׂיחַ עִמּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבָם, וְהֵם הוֹלְכִים מְלֵאִים יִסּוּרִים וּדְאָגוֹת. וּכְשֶׁבָּא אָדָם עִם פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת יָכוֹל לְהַחֲיוֹת אוֹתָם מַמָּשׁ, וּלְהַחֲיוֹת אָדָם אֵינוֹ דָּבָר רֵק, כִּי הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד".

There are "people who suffer great and terrible pains, God forbid, and they cannot tell what is in their hearts. They want to tell, but they have no one to speak to... and they walk around full of suffering and worry. But when a person comes with a smiling face, he can literally revive them. And to revive a person is no small thing; it is a very great matter."

Journeys In The Prohibition Of Hana'a From A Meis #14

 The first thirteen in the same venue. 

The Limits Of AI

It’s not really true,

There’s no way it’s real,

I wish it were true,

But it’s just not.

Okay, okay, you all know everything already. You’ve heard what everyone has to say a million times, and nothing can surprise you anymore. And whatever you don’t know yet, you’ll just ask the almighty AI and it’ll teach you. After all, we all know that if you plugged these columns into the chat and asked it to write you a piece for this coming Shabbos, it would probably write me better than I write myself (don’t even start imagining things, though—I sit and write these columns from start to finish all by myself, fiercely guarding my creativity).

So really, what is all this ink I spill every single Shabbos for? Forcing myself to sit down and generate something futile out of thin air, losing my focus a million times. Is it all seriously just so you can say at the end, "What’s the big deal? We knew that already"?

If that's the case, it's a waste of my time and yours.

But I feel like I’m in good company—too good, in fact; good to the point of terrible embarrassment. Because the entire Jewish library, in all its diverse colors, feels exactly the same way, along with all the righteous giants and geniuses included in it. Have any of you ever opened a volume of Responsa Noda BiYehuda just for fun? Or maybe Shev Shematsa? Some Kaf HaChaim or Aruch HaShulchan? Keser Shem Tov? Imrei Bina? Kedushas Levi? Pri HaAretz?

You haven't? You haven’t even heard of them?

No big deal. You can just ask your friend from the chat. Not only does he know them, but he can also summarize their philosophical approaches for you in a second and make their conclusions easily accessible. It’s just a pity for you to open a book and exert yourself for nothing when everything comes so easily.

You know what we’re missing?

We're missing heart.

And you don't get that from AI. Bummer.

Intellectually, we know everything, but it barely moves our pinky toe. At best, we are indifferent; at worst, we simply don’t believe. Not that we’re willing to admit we don’t believe, because that’s uncomfortable. So instead, we scatter empty declarations of loyalty, like a Trump press conference.

Didn't get it? Here’s an example:

Bilaam is absolutely dying to curse the Jewish people for his own pleasure, but Hashem refuses to cooperate. In an unusual turn of events, the Almighty isn’t angry during those days and turns the curses into blessings (if you didn't get that, ask the AI).

Do you know why Hashem does that?

"But Hashem your God would not listen to Bilaam; Hashem your God turned the curse into a blessing for you, because Hashem your God loved you."

Simple as that. Hashem loves you.

Here it comes. Anyone who knows that Hashem loves them, raise your hand. Wow, that’s a lot of hands.

Now, anyone who believes that Hashem truly loves them, raise your hand. Not looking as great.

And one last question—anyone who feels that Hashem loves them, raise your hand.

Now do you get it? You can know until tomorrow that Hashem loves me, but if I just took the fall of a lifetime and I'm debating whether to get back up, and my instinct is to say to Hashem, "I know You hate me for what I did," concluding that I don’t stand a chance—then I am very far from believing and feeling that Hashem loves me.

And that is exactly the distance between knowledge and internalizing/feeling. The chat can give me a lengthy overview of Hashem’s love for every single Jew, but it absolutely cannot make me start living the story it's telling me.

Frustratingly, the more we sink into information overload, the more our hearts atrophy. As terrible as that sounds, it is a thousand times worse in reality.

To believe and feel that Hashem loves us, asking the AI won't help. To start truly living, there are no shortcuts—there is only deep, internal work.

Yes, yes, you absolutely need to open those big, boring books (which, once you immerse yourself in them, you discover aren’t boring at all), and then sit and think seriously about what’s written there, and afterward go spend some time in isolation (hitbodedus) and talk to Hashem about all of it. And in the end, there’s a chance the heart will open up and something will drop inside.

So if you, too, truly feel that you wish it were true that Hashem really loves you, but there’s no way, because there’s just no style in which He loves someone like you—now is the time to start diving inward. Step out of the virtual reality, step into real life, start confronting the tough questions, and find the real answers inside.

Because before everything and after everything, this is the simple truth,

And you just need to find it inside.

Hashem loves us.

זה לא באמת נכון,

אין סיכוי שזה אמיתי,

הלוואי שזה היה נכון,

אבל זה פשוט לא.

*

בסדר, בסדר, כולכם יודעים כבר הכל, שמעתם כבר מליון פעם את מה שיש לכולם להגיד, ואי אפשר לחדש לכם כלום. וגם מה שאתם עוד לא יודעים פשוט תשאלו את ה-AI שליט"א והוא ילמד אתכם. הרי כולנו יודעים שאם הייתם מכניסים את הטורים האלו לצ'אט ומבקשים ממנו לכתוב לכם טור לשבת הקרובה הוא כנראה היה כותב אותי יותר טוב מעצמי (שלא תתחילו אפילו לדמיין. את הטורים אני יושב וכותב מהתחלה ועד הסוף לבד, שומר על היצירתיות שלי בקנאות).

אז בעצם בשביל מה כל הדיו הזה שאני שופך כל שבת? מאלץ את עצמי לשבת ולייצר משהו חסר תוחלת יש מאין, מאבד את הריכוז מלא פעמים. באמת הכל רק כדי שתגידו בסוף: "מה הקטע? כבר ידענו את זה"?

אם ככה אז חבל על הזמן שלי ושלכם.

*

אבל אני מרגיש בחברה טובה, טובה מדי, טובה עד כדי בושה נוראית. הרי כל הספרייה היהודית לגווניה השונים מרגישה ככה, על כל הצדיקים והגאונים שנכללים בתוכה. מישהו מכם פתח פעם להנאתו שו"ת 'נודע ביהודה'? או אולי 'שב שמעתתא'? איזה 'כף החיים' או 'ערוך השלחן'? 'כתר שם טוב'? 'אמרי בינה'? 'קדושת לוי'? 'פרי הארץ'?

לא פתחתם? גם לא שמעתם עליהם?

לא נורא. אתם יכולים לשאול את החבר שלכם מהצ'אט, הוא לא רק מכיר אותם, הוא גם יכול לסכם לכם בשניה את שיטתם ההגותית, ולהנגיש לכם את המסקנות שלהם. סתם חבל שתפתחו ותצטרכו להתאמץ לחינם כשהכל הולך בקלות.

*

אתם יודעים מה חסר לנו?

הלב חסר לנו.

ואת זה לא מקבלים ב-AI. באסה.

לדעת אנחנו יודעים הכל, אבל זה מזיז לאצבע הקטנה של הרגל שלנו. במקרה הטוב אנחנו אדישים ובמקרה הפחות טוב אנחנו פשוט לא מאמינים. לא שאנחנו מוכנים להודות שאנחנו לא מאמינים, כי זה לא נעים. אז אנחנו מפזרים הצהרות נאמנות חסרות תוכן, כמו מסיבת עיתונאים של טראמפ.

*

לא הבנתם? קבלו דוגמה:

בלעם פשוט משתוקק לקלל את עם ישראל להנאתו, אלא שה' מסרב לשתף פעולה. באופן חריג ה' יתברך לא כועס בימים האלו והופך את הקללות לברכות (מי שלא הבין שישאל את ה-AI).

אתם יודעים למה ה' עושה את זה?

"ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך".

ככה פשוט, ה' אוהב אותך.

הנה זה מגיע. כל מי שיודע שה' אוהב אותו שירים את היד. וואו, כמה ידיים.

עכשיו כל מי שמאמין שה' באמת אוהב אותו שירים את היד. לא משהו.

ושאלה אחרונה – כל מי שמרגיש שה' אוהב אותו שירים את היד.

עכשיו הבנתם? אפשר עד מחר לדעת שה' אוהב אותי, אבל אם נפלתי את הנפילה של החיים ואני מתלבט אם לקום והאינסטינקט שלי הוא להגיד לה': "אני יודע שאתה שונא אותי בגלל מה שעשיתי", ולכן המסקנה היא שאין לי סיכוי, אז אני רחוק מאוד מאמונה והרגשה שה' אוהב אותי.

וזה בדיוק המרחק בין הידיעה להפנמה והרגשה. הצ'אט יכול לתת לי סקירה ארוכה על אהבתו של ה' לכל יהודי, אבל הוא ממש לא יכול לגרום לי להתחיל לחיות את מה שהוא מספר לי.

*

למרבה התסכול ככל שאנחנו הולכים ושוקעים בעודפי מידע הלב שלנו הולך ומתנוון. כמה שזה נשמע נורא זה נורא פי אלף.

כדי להאמין ולהרגיש שה' אוהב אותנו לא יעזור לשאול את ה-AI, בשביל להתחיל לחיות באמת אין דרכי קיצור, יש רק עבודה פנימית עמוקה.

כן, כן, בהחלט צריך לפתוח את הספרים הגדולים והמשעממים (שאחרי ששוקעים בהם מגלים שהם לא משעממים בכלל), ואז לשבת ולחשוב ברצינות על מה שכתוב שם, ואחר כך ללכת להתבודד ולדבר עם ה' על כל זה. ובסוף יש סיכוי שהלב ייפתח ומשהו ייפול פנימה.

*

אז אם גם אתם באמת מרגישים שהלוואי שזה היה נכון שה' באמת אוהב אתכם, אבל אין סיכוי, כי פשוט אין מצב שהוא אוהב מישהו כמוכם. זה הזמן להתחיל לצלול פנימה, לצאת מהמציאות המדומה, להיכנס לחיים האמיתיים, להתחיל להתמודד עם השאלות הקשות ולמצוא בפנים את התשובות האמיתיות.

כי לפני הכל ואחרי הכל זו האמת הפשוטה,

ורק צריך למצוא אותה בפנים.

ה' אוהב אותנו.

The Tzedaka Industry

כיום, אנו מופצצים בפרסומות לצדקה המציעות שלל תמריצים: תפילות בקברי צדיקים, הגרלות עם פרסים ראוותניים, והבטחות לברכות מרבנים מפורסמים ובתי דין ה"גוזרים" ישועות [לא נעשה שום מחקר שבדק האם כל מי שתורם לצדקה פלונית, שבה הובטח לו כל טוב – פרנסה, בריאות איתנה, ונחת מהילדים – אכן זכה להתגשמות ההבטחה במלואה. אך נראה שזהו הימור בטוח לומר שאף תרומה אינה "תעודת ביטוח" – למרות מראית העין של ההבטחות]. אך מה קרה, בעצם, לנתינה שנובעת פשוט מההבנה שזהו הדבר הנכון לעשות?

מדוע המצווה כשלעצמה כבר אינה מספיקה? האם עשיית מעשה "לשמה" אינה נעלה מטבעה על נתינה מתוך אינטרס או מניע זר? טקטיקות שיווקיות אלו עלולות להשחית את המידות שלנו, בכך שהן מרגילות אותנו לפעול רק כאשר יוצא לנו משהו מזה. בין אם הולכים לפי גישת חב"ד על הנפש הבהמית, ובין אם לפי הגישה הקלאסית של נפש אנושית אחת ומורכבת – התוצאה היא אותה תוצאה: אנו מזינים את האגו שלנו במקום את הרוח.

התורה כבר כוללת בתוכה את הבטחתו של ה' עצמו: אם תיתן צדקה, הוא יברך אותך. זהו דבר מצער שבדורנו, פנייה פשוטה עבור מטרה ראויה לרוב אינה יעילה מספיק. ללא תורמים שמבצעים "הכפלת סכומים" (matching), קמפיינים אגרסיביים או שיווק רועש בסגנון "פפראצי", נראה שמעיין הנדיבות פשוט יבש.

עם זאת, יופייה של המצווה נותר תמיד בידיו של הפרט. אתה יכול לבחור להתנתק מכל הרעש. אתה יכול לתת בשקט, בכנות ובצניעות, ולהשיב לעצמך את הטוהר של מצווה שנעשית אך ורק לשם שמים.

Today, we are bombarded by tzedaka advertisements offering an array of incentives: Tefillos at Kivrei Tzadikim, lotteries with extravagant prizes, and promised blessings from famous Rabbis, Batei Din that "decree" good things [no study has been done if everyone who gives to Tzdaka X where he is promised everything good - parnassa, good health, nachas from children - is always fulfilled. But it is a safe guess that no donation is a "sure thing" - despite the seeming promises]. But whatever happened to giving simply because it is the right thing to do?

Why is the mitzvah itself no longer enough? Is doing an act Lishmah not inherently superior to giving for an ulterior motive? These marketing tactics risk corrupting our middos by training us to act only when there is something in it for us. Whether one follows the Chabad view of the Nefesh HaBehemis or the classical view of a single, complex human soul, the result is the same: we are feeding our ego rather than our spirit.

The Torah already contains Hashem’s own promise: if you give tzedaka, He will bless you. It is disheartening that in our generation, a simple appeal for a worthy cause is often ineffective. Without "matching" donors, aggressive campaigns, or "paparazzi" marketing, the well of generosity seems to run dry.

However, the beauty of the mitzvah remains in the hands of the individual. You can opt out of the noise. You can give quietly and sincerely, reclaiming the purity of a mitzvah done solely for the sake of Heaven.

אשתו הצלתו

 סיפר הר' י.ש.ש., מעץ חיים, שבקיץ שנת תשל"ו נכנס במוצאי שבת אחד להרבי עם קוויטל שאברך אחד ממכריו נוסע לחו"ל למחרת ביום א' בבוקר והיות ולאברך הזה אין קשר לרבי ביקשו הנ"ל שיכנס הוא להזכירו לקבל ברכה. ענהו הרבי תאמר לו שלא יסע. הוא נדהם ואמר שאינו מאמין שהאברך ישמע לו כיון שהכל מוכן לנסיעה לבוקר, ענהו הרבי לא ביקשתי ממך שתבוא אלי. אח"כ שאלו הרבי אם להאברך הזה יש ילדים, ענה האיש שאין לו ובגלל זה הוא נוסע, אמר לו הרבי מה לעשות כדי שיוושע בבנים. האיש הלך אל האברך ואחרי מאמץ שיכנעו לדחות את הנסיעה. למחרת נודע שהמטוס שעמד לטוס בו נחטף ע"י מחבלים והוא המטוס הנודע של מבצע "אנטבה". בסוף חורף תשל"ז נולד לאברך בן זכר ונקרא על שמו של הרבי.  

האברך ד.מ., מחסידי ב. בירושלים, קיבל צו מילואים לפני ראש השנה תשל"ד ואחרי מאמץ הצליח לדחותו למוצאי ר"ה. אשת האברך התעקשה שלא יסע בלי להכנס קודם לרבי מגור, הלה טען שיש עכשיו תור גדול אצל הרבי והוא ממהר, אך היא עמדה על כך בכל תוקף. בלית ברירה עמד בתור ונכנס להפרד. כשיצא אמר הרבי להגבאי שיקרא בחזרה את האברך וכשנכנס עוד פעם בירכו שיחזור בלי מכשול. האברך נשלח לחזית התעלה עם החטיבה הירושלמית והיה שם בזמן שפרצה מלחמת יוה"כ, המצרים חצו את התעלה באותו איזור והרבה מיחידתו נהרגו והוא יצא משם בשלום בניסי ניסים. כשחזר מהמילואים נכנס להרבי לקבל שלום, אמר לו הרבי את מאמר חז"ל "אשתו הצילתו" (הנאמר אצל און בן פלת).  

היה עיקר עבודתו בקודש להרבות קדושה וטהרה בישראל. היה רגיל לומר בשם אביו על מאמר חז"ל אותו יצה"ר תעבירו מלבבכם, מדוע נאמר סתם אותו יצה"ר ולא נתפרש איזה יצה"ר, משום שבכל דור יש יצה"ר אחר המיוחד לאותו דור, והוסיף שבדור הזה עיקר היצה"ר הוא בעניני קדושה ושזה יסוד עיקרי ביהדות

The Power of a Good-Morning Greeting (“Good Morning, Herr Muller”)

A well-to-do Hasidic rabbi near Danzig made a habit of warmly greeting everyone he met, including a local German farmer named Herr Muller, with “Guten Morgen, Herr Muller!” The farmer would reply politely.

When the Nazis occupied the area, the rabbi was deported to Auschwitz. During a selection (left for death, right for life), as he stood before the infamous Dr. Mengele or a similar selector, he looked up and recognized Herr Muller in an SS uniform. The rabbi greeted him as always: “Guten Morgen, Herr Muller!”

Muller, startled, replied, “Guten Morgen, Herr Rabbiner. What are you doing here?” He then directed the rabbi to the right—to life. Years later, the elderly rabbi told Yaffa Eliach: “This is the power of a good-morning greeting. A man must always greet his fellow man.”

This tale highlights how everyday kindness and dignity can plant seeds that bear fruit in the darkest times.