Tuesday, April 21, 2026
טקס מעבר
The transition from Yom HaZikaron to Yom Yerushalayim is a study in curated sentimentality. By decreeing exactly when grief ends and when jubilation begins, the State attempts to automate the human spirit. This 'manufactured holiness' relies on a transition ceremony—a piece of performance art meant to bridge two human inventions. It is a strange irony of modern identity that these artificial milestones are guarded with a zealotry once reserved for the holiest nights of the year.
Lashon Hara
Rabbi Daniel Z. Feldman
Lashon Hara, one of the many principles taught in this week’s Torah reading of Kedoshim, is a well-known and frequently emphasized concept in Judaism, and yet is a challenging one to understand. It is commonly taught (based on the writings of Maimonides and of the Chafetz Chaim) that Lashon Hara refers specifically to disparaging remarks that are true, in contrast with motzei shem ra, which is slander. However, if that is the case, it is difficult to understand why it is prohibited. What is wrong with telling the truth, if indeed that’s what it is? Even if it leads to negative results for the subject, wouldn’t they be appropriate and deserved?
There are many elements to draw upon to explain this, beginning with the postulate that the distinction between lashon hara and motzei shem ra is somewhat overstated. Lashon Hara may be factual in some sense, but that does not mean it is actually true, whether in its content or in the impact that it brings about.
The content may be misleading, or flatly wrong, for countless reasons that don’t involve overt lying, including subjectivity, partial truth, faulty memories, and the myriad cognitive biases to which mortals are vulnerable.
Further, the impact can be false, in numerous other ways. The consequences are often disproportionate- and sometimes knowingly so. Often a sliver of negative truth will be seized as a pretext to justify mistreatment of the subject, a falsity and injustice in practice.
It is not only the subject that suffers from disproportionate negativity; society as a whole does as well. It is vitally important that a belief exists in the general decency and moral behavior of the average citizen; without that, the people live down to the perception of what they think the baseline is, a phenomenon detailed in Timothy Wilson’s book “Redirect: The Surprising New Science of Psychological Change”.
The book argues that the most effective way to change our behavior and improve our lives is not through massive willpower or long-term therapy, but through "story editing."
Wilson suggests that we all have internal narratives—stories we tell ourselves about who we are and how the world works. By using small, scientifically proven prompts to nudge these narratives in a healthier direction, we can create lasting personal and social change.
Here is a summary of the book’s core concepts and key takeaways:
1. The Core Concept: Story Editing
Wilson’s central thesis is that our interpretations of events matter more than the events themselves. If you fail a test and tell yourself, "I'm stupid," you will likely give up. If you tell yourself, "I didn't study hard enough," you are likely to try again.
Story editing involves redirecting these internal narratives. Wilson highlights three main ways to do this:
Story Prompting: Providing people with information that nudges them toward a more positive interpretation of their situation.
Writing Exercises: Using specific writing techniques to process trauma or clarify goals.
The "Best Foot Forward" Approach: Changing your behavior first, which eventually forces your internal story to change to match your actions (self-perception theory).
2. The Power of the Writing Exercise
One of the book's most practical takeaways is based on the research of James Pennebaker. Wilson explains that writing about a problem for as little as 15 minutes for three or four consecutive nights can significantly improve physical and mental health.
Why it works: Writing forces us to organize our thoughts and turn a chaotic, distressing experience into a coherent narrative. Once an experience is "labeled" and "filed away" as a story, we stop ruminating on it.
3. Why "Common Sense" Interventions Often Fail
Wilson spends a significant portion of the book debunking popular social programs that "sound" like they should work but actually cause harm because they reinforce the wrong stories:
D.A.R.E. (Drug Abuse Resistance Education): Wilson notes it was largely ineffective because it inadvertently sent the message that drug use was common and exciting.
Scared Straight: These programs often backfire because they make the "tough" lifestyle look glamorous to at-risk youth or make them feel like they are destined for prison.
Critical Incident Stress Debriefing (CISD): Forcing trauma victims to talk about an event immediately after it happens can actually "freeze" the trauma in their minds, preventing the natural healing process.
4. Applications in Real Life
Education and Achievement
Wilson discusses "Attributional Retraining." In one study, struggling college students were told that most students struggle at first but improve over time. This small "nudge" changed their story from "I'm not college material" to "I'm just going through a transition." This tiny shift led to better grades and lower dropout rates.
Parenting
Wilson emphasizes that the stories parents tell their children become the children's internal monologues.
Avoid Labels: Instead of saying "You’re a good helper," say "You helped a lot." This focuses on the action rather than a fixed identity.
The Praise Trap: Over-praising children for their "intelligence" can make them afraid of failure. It is better to praise their "effort" (Growth Mindset).
Happiness
The book suggests that we are remarkably bad at predicting what will make us happy ("affective forecasting"). To improve well-being, Wilson suggests:
Do Good, Be Good: Helping others changes our internal story to "I am a helpful, kind person," which increases long-term happiness.
Step Back: When thinking about negative past events, try to view them as a "fly on the wall" (distanced perspective) rather than reliving them.
5. Summary of Key Principles
Small changes, big results: You don't always need a massive intervention; you need a narrative shift.
Be a scientist: Wilson advocates for "evidence-based" living and policy-making. We should only use interventions that have been proven to work through randomized controlled trials.
Edit your story: If you are stuck in a cycle of failure or unhappiness, look at the story you are telling yourself. Use writing or behavior changes to "redirect" that story.
Conclusion
The "surprising science" Wilson refers to is the discovery that human behavior is driven by our subjective interpretations of the world. By becoming the "editors" of our own stories, we can redirect our lives toward better health, higher achievement, and greater happiness.
In fact, R. Yehoshua Leib Diskin understood that this is the reasoning behind the imperative to judge others favorably, also taught in this week’s reading . Rather than a service extended to those others, he posits, it is a necessity for the one judging: he will feel no motivation to maintain a standard of behavior if he doesn’t believe there is one.
The destructive impact of such attitudes is on display in the contemporary trend to try to tear down (figuratively and literally, in the case of statues) heroes of American and European history. This has been extended even to figures such as Winston Churchill, in the book “The War on the West”:
“If what Churchill did in his life doesn’t count for anything, then it is hard to see how any human action counts for anything. If Churchill’s good points cannot outweigh any bad points, then no one can ever do enough good in their lives. In other words, if we cannot get Churchill right, and get him in a proper perspective, then there seems little point in trying to do so with anyone else. Finally, there seems little point in trying to do anything good ourselves. The attacks on Churchill make all human endeavor seem futile, because if even defeating the greatest evil in history will count as nothing, and you will not be lauded for it in your own country even half a century after your death, then what good deed could ever count for anything?”
The damage wrought by both types of unfair impact are on full display through the treatment too often directed at the State of Israel. It is no coincidence that Israel is also the subject of its own prohibition of disparagement, dibat ha-aretz, the sin of The Spies.
No human being is perfect; Israel, however, is the only nation that it is expected to be perfect so as to be entitled to exist. Any flaw, real or imagined, is invoked to justify vilification not leveled at Earth’s most despotic regimes.
Quite the contrary; in many circles, the most evil actors on the planet are held in higher regard. This complete moral absurdity is a natural result of the distorted lens directed at Israel: if the noble achievements and aspirations of this nation of heroism and benevolence can be dismissed, what moral standard can exist for humanity?
Mamdani Orders Visiting Teams To Redistribute Some Of Their Runs To The Mets
NEW YORK, NY — In a bold new effort to address what he referred to as "run inequality," Mayor Zohran Mamdani ordered that a percentage of runs scored by each visiting MLB team be redistributed to the struggling New York Mets.
In order to achieve equity on the baseball diamond, Mamdani stated that city officials would seize 40% of all runs scored by visiting teams and give them to the Mets, who are currently on an 11-game losing streak.
"It's time to even the playing field for our less-fortunate teams," Mamdani said at a press conference held outside Citi Field. "Baseball has for too long been a system where a small number of teams hoard runs while others, specifically the Mets, are left struggling to meet even their most basic scoring needs. It's not fair that some teams can collect lots of wins while some teams — again, we're talking about the Mets — can't collect any."
While many baseball fans criticized run redistribution as antithetical to sports competition, Mamdani stated that the old method of teams earning runs themselves is broken. "Some teams just are not capable of earning their own runs. And by some teams, I mean the New York Mets," said Mamdani. "For decades now, people have tried to tell the Mets to just 'play better' to score runs. But that kind of thinking ignores the structural barriers preventing them from scoring runs — like the other team's pitching, defense, and overall competence. These barriers cannot be overcome, at least not by the Mets."
At publishing time, the Kansas City Royals had petitioned the mayor of their city to adopt the same run redistribution policy.
האשליה שבכפייה והאמת שמאחורי עולם התורה
יש משהו אנכרוניסטי, ואולי אף מתנשא, במסע ה"התעוררות" של קבוצות שובע מרמת השרון והרצליה, המבקשות להלביש את הציבור החרדי במדים בתואנות של "שוויון". הרצון לכפות, לאנוס אוכלוסייה שלמה שכל הווייתה, אמונתה ואורח חייה עומדים בסתירה מוחלטת למבנה הצבאי ולתרבותו, הוא מעשה שאינו רק אנטי-דמוקרטי בעליל, אלא מנותק לחלוטין מהמציאות הישראלית ומהבנת המהות היהודית.
הקלישאה השחוקה של "אפליה בין דם לדם", שבה מנפנפים המפגינים, מתעלמת משתי עובדות יסוד: ראשית, בחברה דמוקרטית אמיתית, זכויות האזרח אינן מותנות בביצוע מטלה כזו או אחרת, וחובותיו של אדם חייבות לעלות בקנה אחד עם השקפת עולמו ומצפונה של קהילתו. שנית, הניסיון לצייר את בני הישיבות כ"משתמטים" מתעלם מהתפיסה היהודית העתיקה, הרואה בלימוד התורה את "כיפת הברזל" הרוחנית של העם היהודי.
כדי שהציבור החרדי ישתלב במערכת הצבאית, צריכה להתרחש אחת משתי אפשרויות: או שהחרדים יוותרו על זהותם, על קדושת מחניהם ועל מסורת הדורות שלהם – דרישה שהיא בגדר התאבדות תרבותית ואינה קבילה בשום משטר חופשי; או שהצבא ישנה את פניו מן הקצה אל הקצה כדי להתאים את עצמו להלכה ולערכי התורה – דבר שהמערכת הצבאית והחילונית אינה מעוניינת בו ואינה מסוגלת לבצע. [עפ"י דברי חנה קים בעתון הארץ]
ולהרחיב:
1. הנימוק המהותי: "תורה מגנא ומצלא" (התורה מגינה ומצילה)
התפיסה התורנית אינה רואה בלימוד התורה "פריבילגיה" או "תחביב", אלא חובה קיומית להמשכיות העם היהודי. לומד התורה הוא חייל בחיל הרוחני של האומה. ללא הלימוד, אין זכות קיום רוחנית (ואף פיזית) לעם בארצו. לכן, הטיעון של "חוסר שוויון בנטל" הוא אי-הבנה של הנטל האמיתי – שימור הגחלת היהודית.
2. הנימוק הדמוקרטי-ליברלי: חופש הדת והמצפון
גם אם נניח לרגע בצד את הטיעון הדתי, מנקודת מבט דמוקרטית, לא ניתן לכפות על מיעוט מובהק אורח חיים שנוגד את מצפונו. הצבא בישראל אינו רק גוף ביטחוני, הוא "כור היתוך" חילוני שמטרתו המוצהרת היא עיצוב הישראלי החדש. דרישה מחרדי להיכנס לכור היתוך שנועד למחוק את זהותו היא מעשה דורסני שסותר ערכים של פלורליזם וסובלנות.
3. הנימוק המעשי: "הצבא אינו ערוך ואינו מתאים"
הצבא המודרני, שמשלב בתוכו תרבות מערבית ליברלית, ערבוב מגדרי וסביבה חילונית מובהקת, מהווה סכנה רוחנית עבור הצעיר החרדי. בניית "גטאות" חרדיים בתוך הצבא (כדי לאפשר שמירה על אורח החיים) היא פרויקט יקר, מסורבל ולעיתים קרובות נתקל בהתנגדות מצד ארגוני נשים וגורמים ליברליים בצבא עצמו. לכן, כפי שציינה קים, האפשרות הזו פשוט "אינה כדאית".
4. הנימוק החברתי: תרומה חלופית
החברה החרדית מפעילה רשת עצומה של גופי חסד (זק"א, יד שרה, איחוד הצלה ועוד) התורמים לחברה הישראלית כולה ללא הבדל דת וגזע. הציבור החרדי מרגיש שהניסיון לצמצם את המושג "תרומה למדינה" אך ורק לשירות צבאי הוא עוול היסטורי והתעלמות מהעשייה החברתית הכבירה שלו.
5. הנימוק ההיסטורי: שמירת הגחלת
בכל שנות הגלות, מה שהחזיק את העם היהודי היה לימוד התורה. הניסיון של "התעוררות" או קבוצות דומות לשבור את המבנה הזה לטובת מודל של "צבא העם" (שגם הוא הולך ומתפורר בחברה החילונית לכיוון של צבא מקצועי) נתפס כטעות אסטרטגית שתפגע בדנ"א היהודי לטווח ארוך.
Monday, April 20, 2026
האם המקפידים על "מצה שרויה" (גברוכטס) יכולים להצטרף לזימון עם אלו שאינם מקפידים?
מוצאי יום טוב ראשון של סוכות, תשל"ט, ברוקלין.
לכבוד ידידי היקר והנכבד, הרב אברהם דוד סטרעגובסקי שליט"א.
שלום וברכה וידידות נאמנה,
בתשובה לשאלתך: האם אנשים המקפידים לאכול רק "מצה שמורה" (משעת קצירה) ונמנעים מאכילת מצה שרויה ("גברוכטס"), יכולים להצטרף לזימון כאשר הם סועדים סביב שולחן אחד עם אנשים שאינם נוהגים בחומרות אלו?
לעניות דעתי, התשובה היא חיובית. המקורות (כמו התוספות והמאירי במסכת ברכות) דנים במקרים דומים, למשל: כהן האוכל תרומה יכול להצטרף לזימון עם מי שאוכל חולין, כיוון שהכהן יכול עקרונית לאכול גם מהחולין. כך גם במקרה של אנשים שנדרו שלא ליהנות זה מנכסיו של זה – אם אחד מהם יכול מבחינה הלכתית לאכול מהאוכל של השני, הם מצטרפים לזימון.
כבר כתבתי במקום אחר, שכל עוד צד אחד יכול לאכול עם האחרים, הם יכולים לזמן יחד, גם אם הצד השני אינו יכול לאכול מהאוכל שלו. כך פסק גם ה"רנ"ז" לגבי מי שאוכל "פת עכו"ם" (לחם של גויים) המצטרף למי שנמנע מכך. (לעיון נוסף ניתן לראות בשולחן ערוך אורח חיים סימנים קצ"ו-קצ"ז ובמשנה ברורה שם).
מכאן עולה בבירור: מכיוון שצד אחד יכול להצטרף לשני, ניתן לערוך זימון. קל וחומר במקרה שלנו, שבו ההימנעות ממצה שרויה היא חומרה בלבד ולא איסור מעיקר הדין.
מפאת קוצר הזמן לא אוכל להאריך יותר כעת, ועימך הסליחה.
אני מסיים בברכת שנה טובה ומבורכת. כפי שנאמר, "אדם נידון בכל יום", ולכן אנו זקוקים תמיד לרחמים מרובים. יהי רצון שנזכה לבשר ולהתבשר בבשורות טובות כל הימים, כמשאלת לבך וכמשאלת לבי, החותם בידידות ובנפש חפצה,
הגרא"ק זצ"ל
אותה שעה נשק בו הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקת-פה והי' הקב"ה בוכה: מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און (מדרש רבה דברים). מי יקום לי עם מרעים להוכיחם לשמי (רש"י סוטה י"ג).
חכם שמת אין לו תמורתו. מה מאד אנו מרגישים היום עמוק עמוק בלבנו את מרירות אמיתותו של מאמר חז"ל זה. בזמנים אחרים, בשנים קדמוניות, כשחכם נסתלק והלך לעולמו, עלולים היינו אולי לדמות בנפשנו שחכם זה או אחר ימלא את החלל, שנתהווה באבדן הגדול. אבל בדורנו אנו, הדור־היתום, רבי אהרן הוא שהי' האחד והיחידי, והרגשת יתמותנו שנתחוללה בהסתלקותו היא כל כך גדולה ונוראה, שאין אפילו להעלות על הדעת ולחשוב אפילו בטעות שהוא השאיר אחריו מישהו שיכול למלא את מקומו ומעשיו.
"חכם שמת הכל קרוביו". בימינו נשתבשה בהרבה עצם תפישת צורתו האמיתית של החכם האמיתי. ברם רבי אהרן בכל הווייתו היווה את דמותו וצלמו של החכם התורני הראשוני והקדמון. הוא היווה שיא מיזוג כל המעלות שמנו בחכם־הדור, בנשיא־הדור, בגדול־הדור וכולנו מחוייבים היינו להיות כפופים לפניו. וכשנסתלק רבי אהרן בוודאי שכלנו קרוביו וחייבים בקריעה.
רבי אהרן הי' היחיד־השריד של הדור שעבר. וכשלקח אלוקים מאתנו בחורבן האחרון את כל גדולי ראשי הישיבות, השאיר לנו
השם לפליטה את האחד רבי אהרן, בכדי שידגים לנו בגאונותו ובצדקותו את הדוגמה העילאית של מסירות נפש עבור תורת השם; דוגמה ודמות של ראש ישיבה בכל אפיו וצביונו הראשוני.
בלעדי רבי אהרן לא היינו יודעים מה הן אוצרות התבונה והגבורה המעצבות דמות: ראש־ישיבה. לכן השאיר לנו רבי אהרן בכדי להראות כמה עוצם ושפעת הכוחות הרוחניים דרושים בכדי להיות: ראש ישיבה.
רבי אהרן לא השתייך כלל לדור שלנו. לכשעצמו הי' כולו נתון בספירת הגאונים הקדמונים. מוחו הגאוני לא הי' הולם ומתאים לריקות של עולמנו אנו. ברם מתהלך הי' בינינו בתור תובע של דור שעבר ובתור סמל לדורות הבאים.
כשנסתלק החפץ־חיים נשאר הרבי מגור. כשהלך מאתנו רבי חיים עוזר נשאר החזון איש. כשהחזון איש עזבנו נשאר הרב מבריסק. ואחרי הבריסקאי נשאר לנו אחד יחיד רבי אהרן. וכל עוד שרבי אהרן חי הוא היווה הממשיך הנאמן של הגדולים שקדמוהו. הוא שקבל ונחל את כוחותיהם וקיים את רוחם.
וכשהלך רבי אהרן לא נשאר לנו עוד אחד. ובפטירתו נעלם וגנוז אבידות־רוחם של הגדולים הקודמים.
בפטירתו של רבי אהרן אבד לו לעולם־התורה המשפיע ביותר בדורנו. והשפעתו הלא, לא הצטמצמה לדלת אמות של חוגו הצר. דבריו הי' חודרים וחותריס לחוגים רחבים ורחוקים לכל אתר ואתר. בכל אשר יפנו היו שואלים אלו לאלו. מה אומר רבי אהרן ועוד יותר: מה יאמר רבי אהרן לכך, הבה נא ונשמיע את חוות־דעתו של רבי אהרן.
ומנין עוצם השפעתו כזה?
לא הי' לו מאחורי גבו שום כח כובש שיטיל את מרותו על הכל, לא נשא על שכמו שום משרה רשמית או מנהיגות־קהלה שתכריז על גדולתו. העתונות לא הכריזה עליו ושום מפלגה פוליטית גדולה לא הפיצה ברבים אגדות מקסימות ומגזימות על גודל אישיותו. ולמרות זה השפעתו גדלה מיום ליום. אם־כן מנין כח־השפעה כזו?
והתשובה היא: תופעה נפלאה זו מעידה לנו עדות־נאמנה שכח התורה הטהור הוא הוא חולש על הכל. והיות שהרחוב היהודי, הקרובים והרחוקים, הרגישו בתת־הרגשתם שתורתו של רבי אהרן כולה טוהר וקודש וכולה לשם שמים, לכן נכנעו לפניו והאזינו לדבריו. כי כח אחר מבלעדי כח התורה לא הכיל בקרבו רבי אהרן וכל צדי דרכיו היו נובעים בקווי ישר ממקור התורה הזך.
השפעתו של רבי אהרן חרגה והשתרעה מחוץ לכתלי ישיבתו שלו. ורוחו של רבי אהרן חדרה לכל הישיבות. הגר"א מווילנא כותב: שבכל דור ודור, ניצוצו של משה רבינו שוכן ביחיד אחד שבדור, ואור תורתו של אותו היחיד מקרין ומשפיע ללבות כל התלמידי חכמים שבדור. ותורתו של רבי אהרן, השקפתו והלך רוחו השתכנו בכל ירכתי עולם התורה שבאמריקה.
עד בואו של רבי אהרן לאמריקה יודעים היו רק על ערך ומעלת התורה, אבל לא על גדלות התורה. רבי אהרן הכניס לאמריקה את המושג: גדלות התורה.
ולכן לא אפריז אם אומר שהוא שהטיל רוח־מרד בעולם־התורה האמריקאי. הוא שטען ושתבע לאידיאליזם־התורני; לא לדיפלומות ולתעודת־רבנות כי אם לתורה לשמה. ואלפי אברכים נתגייסו ונחלצו לחיי דלת־אמות של ההלכה.
זה מאות בשנים שלא ראינו מסירות־נפש לתורה שכזו ואפילו בפולין ובהונגריה לא ראינו מסירות נפשית כזו. בני נוער רעננים מוותרים על חיי עונג ורווחים גשמיים, ומחפשים את סיפוק נפשם למילוי תשוקתם הרוחנית בהתמסרות לחיי־תורה. ורבי אהרן הלא הוא שהלהיב את לבות הנוער והכניסם לכתלי בית המדרש.
ועכשיו כשנסתלק רבי אהרן, מי יהלום פעם בשולחן הגבוה שכל הלבבות יחרדו? רבי אהרן הלא הי' הבלתי נכנע והבלתי־גמיש, המשפיע והבלתי מושפע והמשמיע בגלוי את דעת התורה. במקום שאחרים היו רוצים להשמיע והיו שותקים ונמנעים קס רבי אהרן הרעיד בקולו והזהיר מפני סכנה המרחפת. רבי אהרן הי' היחיד בדורו, האי־שתקן. ומפני הכשתו בשלחן היו יראים עד מאד.
נסתלק רבי אהרן ואין לנו מי שיהלום ואשר בהלמותו ירגישו שאין זאת הלמות־היד על השלחן בלבד, כי אם הלמות דופק הלב והנשמה.
והי' הקב"ה בוכה: מי יקום לי. ובכל מקום שנכתב לי זה לשמי. (עי' רש"י תרומה) הקב"ה בוכה וסופד על פטירתו של משה. כי לא יהי' מי שיוכיח את ישראל לשמי, לשם שמים. ומול דברי תוכחתו של רבי אהרן מי יקום. כי דברי תוכחתו, תביעותיו ודרישותיו נאמרו בכוונות טהורות, כי רק כבוד שמים שימש יסוד לכל מעשיו הכבירים ושום כוונות ופניות אחרות לא שלטו בו כלל וכלל.
* * *
כבר חלפה שנה שלימה מאותו יום המר והנמהר של פטירתו, ועד היום נשארה כורסתו מרוקנת. יחיד, שני כמותו שיוכל למלאות מקומו טרם הופיע. את ה"בא השמש" כולנו ראינו אבל לה"ויזרח השמש" טרם זכינו. ולכן עמוק וטרי כל כך הכאב.
לו זכינו ורבי אהרן הי' עוד חי ומתהלך בינינו, בוודאי שעסקנות שבנו היתה ספוגה הרבה יותר אידיאליות ויותר מעוטרת בגנון של שם־שמים. ואם שמרגישים אנו בהיעדרו תוך מעשים שצריכים היו להיעשות ולא נעשו, הרי ביתר שאת מרגישים אנו את הסתלקותו אגב טיב המעשים שכן נעשו. כי לו חי הי' ר' אהרן, מובטחני, שכמה מן המעשים שנעשו לא היו נעשים. ומה שנעשה נעשה לרגלי העובדא שר' אהרן איננו אתנו עוד יותר. וכשנסתלק ר' אהרן פג הרבה מן המורא והפחד ונתבצעו בעולם החרדי־הדתי כמה מעשים שלא היו צריכים, הן באמריקה והן בארץ־ישראל.
וכמובן שאין כאן המקום והצורך לפרט את כל המעשים אשר נעשו ואשר לא ייתכנו להיעשות. אלה הפעילים במערכות החיים הדתיים והתורניים והיודעים את כל המתרחש שם, אלה יודעים שלו חי הי' ר' אהרן בינינו כי אז אחרת לגמרי היו הפעולות שהופעלו. והמבין יבין.
רבי אהרן לא הי' צריך כלל להזהירנו בפיו ולאמור: כזאת אל תעשו. כי עצם קיומו והילוכו בתוכנו הי' פועל באופן אינסטינקטיבי־טבעי על מהלך מחשבותינו ומגמותינו. חייו חייבו אותו וריסנו אותנו, והזהירו אותנו מלהיסחף אחרי סטייה כל שהיא מדעת התורה.
כי גדול הי' רבי אהרן בגלל היותו קנינו של כל כלל ישראל. שייך הי' לכל אחד מאתנו, וכל דאגותיו ומשימותיו היו משתרעות בהיקף מאד רחב. ר' אהרן הגדול לא הי' שייך אך ורק ל"ישיבתו" הוא. בכל מקום תורה היתה אחוזתו. רבי אהרן לא היה שייך רק למשפחתו הוא, כל יהודי ויהודי היווה חלק מהווייתו.
בפי ויחי מצינו: וישבע יוסף את בני ישראל וגו'. למה זה — שואל המשך חכמה — השביע יוסף את בני ישראל ולא את בניו שלו. התירוץ הוא — לדעתי — מנהיג הדור, גדול הדור הוא לא קנינו של היחיד אף לא של משפחתו. גדול הדור שחי את חייו של כל דורו ושואף להעלאתו ולתיקונו של הדור, שייך הוא לכל כלל ישראל. וכשיש לו ליוסף, מנהיג הדור, בקשה הריהו פונה לא לבניו הפרטיים שלו כי אם לבני ישראל, שעבורם הקריב כל חייו.
ור' אהרן מסר נפשו על הכלל ישראל. לא התבדל בתוך ד' אמות של הלכה, כי אם עמוד עמד על המשמר ושאוף שאף לנטוע ולהחדיר את ד' אמות של הלכה לתוך הכלל ישראל, ובכל מקום בואו והופעתו הי' מביא אתו את הדלת־אמות של ההלכה. ולכן הוא נחשב ל"אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". הוא לא השתייך רק לבניו בלבד, לישיבתו בלבד, כי אם לכלל ישראל, שהי' נהנה ומתבשם מזיוו תורתו, יראתו וקדושתו.
ואם שר' אהרן שייך הי' לכלל ישראל הרי כל אחד ואחד בחינת שותף לירושתו הרוחנית ומוטלת איפה החובה על כל אחד ואחד לשמור את משמרת הקודש, את אוצרות התורה שר' אהרן השאיר.
דוד המלך בקינתו על שאול ויהונתן אמר: איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה. והכי בהסתלקות הגבורים מתעלמים גם כלי המלחמה. הלא ייתכן שהגבורים נופלים והכלי זיין נשאר. ברם יש והכלי־זיין זהו האיש בעצמו, הוא הוא הגבור והוא הוא הכלי זיין. וכשהי' רבי אהרן אתנו הרי הוא בעצם קיומו והתהלכו בינינו הי' מהווה את הנשק־העצום ביותר. עצם קיומו והרגשת נוכחותו בינינו יצרה הרגשת הגנה והתחסנות.
ובהסתלק רבי אהרן ניטל ממנו הגבור והנשק גם יחד. ולכך כן הסתלקותו מחרידתנו כל כך.
* * *
כשלושים אלף איש באו לחלוק את הכבוד האחרון. זוהי הפעם הראשונה בקורות היהדות האמריקאית שעדה גדולה כזו תבוא ללוי'. כי רבי אהרן באשיותו, אישות זכה וספירית, רומם התורה וגם בפטירתו הביא אתו הפגנה גדולה לכבוד התורה. כי מה זה שהסב לשלושים אלפים איש מישראל לעמוד דום ובעינים דומעות שעות שלימות אם לא העדרת והיקר לתורה ולנושאיה. ואותה תמונה מרהיבה חשפה לנו את צורתה הרוחנית של היהדות האמריקאית הדתית, והעידה שקיים באמריקה קבוץ גדול של יהודים שכבוד התורה יקר ועמוק אצלם עד מאד.
[הגרש"א זצ"ל]
* * *
