Tuesday, August 11, 2026

Protecting Torah life in the digital age

A troubling trend has become increasingly visible in our communities, particularly online: individuals who have chosen to leave a Torah-observant way of life, meaning that they have opted for death and evil as opposed to life and good [Dvarim 30-15], are publicly expressing dissatisfaction, doubts, and rejection of Jewish belief and practice. Some posts are personal accounts of struggle. Others go much further - mocking the Torah, deriding religious Jews, glorifying transgression, and portraying the abandonment of mitzvot as a form of liberation.

We must respond to this trend with clarity, wisdom, and compassion. This is not a call to reject, humiliate, or write off any Jewish soul. Every Jew remains precious. Each person may carry pain, confusion, trauma, loneliness, intellectual questions, or a sincere search for meaning. Our obligation to care for people does not end when they disagree with us or make horrible choices.


At the same time, compassion does not mean confusion. Loving a fellow Jew does not require us to expose our children, students, or vulnerable members of the community to content that ridicules the values on which Jewish life is built, nor does it require us to give public platforms or validation to those toxic, angry people who promote such messages. A healthy community must know how to extend a hand to the person while setting appropriate limits on harmful public influences.

In earlier generations, a person’s private struggles generally stayed private. Today, a moment of doubt, anger, rebellion, or personal change can be broadcast instantly to thousands of viewers. Platforms such as Instagram, TikTok, Facebook, and YouTube reward provocative content. The more shocking, emotional, cynical, or confrontational a video is, the more likely it is to be shared.

This creates an unhealthy incentive. A person who struggles may find that public criticism of Torah observance brings attention, affirmation, followers, and a sense of belonging. Instead of working through difficult questions with trusted teachers, family members, counselors, or mentors, the individual may be drawn into an online community that reinforces resentment and celebrates rejection.

We should not underestimate this environment’s influence. Young people, especially those who are uncertain or emotionally vulnerable, are deeply affected by what seems popular. When they see many others publicly declaring, “I left, and now I am free," they may come to view their private questions as proof that they, too, must leave. They may mistakenly accept public figures’ claims that discipline is oppression, that commitment is weakness, and that faith is intellectually unsustainable. These people often don't share the internal hell they experience daily.

This is how social influence works. People are shaped by the attitudes, language, and examples around them. A single public voice can attract others; a group can make an idea seem normal; and eventually, what was once seen as destructive can be presented as admirable. We have seen this dynamic across many areas of society, and we continue to see it. Hatred spreads when it is celebrated. Recklessness spreads when it is glamorized. Cynicism spreads when it is treated as sophistication.


The same is true of Torah values. If contempt for mitzvot, Shabbat, kashrut, modesty, family purity, and faith in Hashem is repeatedly portrayed as courageous, enlightened, or a path to fulfillment and happiness, it will influence those who have not yet developed strong roots.


There is an important parallel in the way Jews rightly respond to antisemitism. When a person is attacked merely for being Jewish, the expected reaction is to stand up against the hatred. Silence can be interpreted as acceptance. When people are allowed to humiliate Jews, deny Jewish dignity, or spread hatred without consequence, such behavior can grow and embolden others.


It is essential to distinguish between private struggle and public advocacy. When someone wrestles privately with faith, observance, identity, or personal behavior, our first response should be concern, self-reflection, and compassion. We should ask what may be contributing to the growing number of people who feel alienated from Torah life, including a lack of education, emotional support, a sense of belonging, or a safe place to raise difficult questions. Such individuals should not be treated as enemies. They deserve to be heard, supported, and helped wherever possible.


The concern I raise in this article, however, is different. It arises when private struggles become public campaigns-especially when social media is used to attack, ridicule, or falsely portray the beliefs, practices, families, and institutions of Torah-observant Jewish life. There is a significant difference between saying, “I am struggling," and declaring that Torah is foolish, that religious Jews are members of a cult, or that abandoning mitzvot is the only path to freedom. The former calls for empathy and support; the latter demands a clear, responsible communal response.


We must protect our communities from messages intended to weaken faith, normalize transgression, and influence others-particularly the young and vulnerable-to reject the sacred foundations of Jewish life.


Our response must remain principled. We should firmly oppose hatred, but never become hateful. We should defend Jewish identity, but never abandon Jewish ethics. At the same time, we must not ignore-or pretend there is no danger in-aggressive anti-Torah messaging.


The presence of public dissent should also prompt us to look inward. Why are so many people unprepared to engage with questions of faith? Why do some feel they cannot voice their doubts at home, in school, or in their communities? Why do they turn to anonymous strangers online rather than to trusted rabbanim, educators, parents, and mentors?


We cannot assume that everyone who leaves observance does so because they lack knowledge or discipline. People are complex. Some are wounded. Some have experienced hypocrisy, unhealthy pressure, loneliness, abuse, rejection, or emotional distress. Others have intellectual questions that were never taken seriously. Still others may simply be drawn to the immediate pleasures and freedoms a less disciplined lifestyle seems to offer.



Our children need more than information. They need depth. They need to understand not only what Judaism requires but also why it matters. They need to encounter the beauty, wisdom, intellectual richness, emotional strength, and spiritual power of the Torah. They need educators who are not threatened by honest questions and parents who can say, “I may not have every answer right away, but your question matters, and we will explore it together."


A Jewish education that relies solely on habit, fear, social pressure, or external conformity may not withstand the pressures of modern life. A person needs conviction. He or she needs to know that a life of Torah is not merely a list of restrictions but a path toward purpose, self-mastery, family, community, holiness, and a relationship with Hashem.


The claim that freedom means the absence of all limits is one of the great illusions of our time. A person without discipline is not free. Often, he is controlled by impulse, appetite, fashion, approval, and desire. A society without laws does not become liberated; it becomes dangerous. A person who ignores every boundary may feel unrestricted for a moment, but eventually discovers that a life without direction can be empty.


True freedom is not the ability to do anything one wants. True freedom is the ability to become the person one is meant to be.


Our communities need a thoughtful and practical response to this challenge.


We must create environments where questions can be asked safely. Young people should never feel that uncertainty automatically makes them disloyal, defective, or beyond hope. Honest questions are not the enemy of faith. Avoided questions are far more dangerous.


We should not allow social media personalities to become our children's primary educators.


Parents and educators must actively teach digital literacy:


Not every confident speaker is knowledgeable.

Not every emotional personal story is a universal truth.

Not every video that receives thousands of likes contains wisdom.

Children and adults alike must learn to ask: Who is speaking? What is their motivation? What information is missing? Is this person seeking truth, or seeking attention?

We should support individuals who are struggling. This includes access to compassionate rabbanim, therapists, mentors, educators, and community members who know how to listen without panic or judgment. People should not be forced to choose between silence and rebellion.


For this reason, communities must set reasonable boundaries. We must be mindful not to lend support to voices that openly demean Torah observance or seek to draw others away from it. This is not a denial of anyone’s humanity. It is a recognition that influence matters, especially when children and vulnerable people are involved.


The Jewish response must include a deeper commitment to Torah, stronger faith, healthier homes, better education, more honest conversations, and greater compassion.


Those who have taken a different path are not enemies to despise. They are fellow Jews, often carrying stories we do not fully know. We should continue to care for them, pray for them, and leave open every possible path to return and healing.


But we must also be honest: public campaigns that mock the Torah and glorify the rejection of mitzvot can harm individuals and communities. We cannot be passive in the face of that influence. We should not lend such messages legitimacy by liking, sharing, praising, or promoting them. When the Torah and Torah-observant life are publicly ridiculed or misrepresented, those claims should be answered publicly-with truth, dignity, intellectual seriousness, and moral clarity, not with personal hatred or humiliation.


The answer is not to retreat, ignore the problem, or pretend it does not pose a serious challenge to our communities. The answer is to build communities that are so strong, thoughtful, warm, intellectually grounded, and spiritually alive that the empty promise of “freedom from Torah" will no longer seem compelling. Along that path, the pushback and viral attacks on all that we hold sacred must be addressed.

דולר אחד למופע

בבית היתומים דיסקין ערכו בשעתו דינר בתל אביב על מנת לגייס את תמיכת עשירי העיר למען המוסד. הם יצרו קשר עם שלושה מגדולי החזנים וביררו מה התשלום שכל אחד מהם דורש עבור הערב. אחד מהם היה ר' יוסליה רוזנבלט ז"ל גדול החזנים בדורות האחרונים. אך בתשובה לשאלה כמה הוא דורש עבור ההופעה נענה יוסליה שהדבר תלוי באיכות ההופעה. אם הוא מתרגש במהלך ההופעה ומשקיע את כל כולו זה משפיע על המחיר. חזן אחר בעל נאוה לא קטן נענה בתשובה לשאלה "אני דורש דולר אחד יותר מיוסל'ה". הנהלת המוסד נאלצה להסכים לתנאי המוזר. הדינר התקיים בהצלחה. יוסליה הופיע בצורה כזו מרגשת ומרשימה שאנשים לא זכרו הופעה נוספת כזו. המארגנים הבינו שהתשלום יהיה בהתאם, אך להפתעתם נענה יוסליה שלאחר שראה את היתומים במו עיניו, אינו מסוגל לקחת שום כסף עבוד עזרתו. 

והחזן הבעל גאווה חזר הביתה עם דולר בודד אחד. 

הדשא של השכן

זה היה עכשיו בבין הזמנים. התפללתי במנין מאוחר יותר וכאשר קיפלתי את התפילין נתקלו עיני ב"טלית זעקל" [תיק טלית ותפילין] של יהודי מהשכונה שעמד לצידי. הניגוד שבין מראה הטלית זעקל שלו לשלי היה זועק. שלי ישן חסר תואר, ממורט כזה. שלו יפה עם ברק סלסולי זהב מרשימים ואותיות רקומות בוהקות. [מקווה שלא נכשלתי ב''לא תחמוד"]. אבל בעצם למה זה כך? חלפה מחשבה בליבי: הוא הרי בן גילי מצב ה'טלית זעקל' שלו ושלי אמור להיות זהה, לא? ואז נזכרתי - למעשה הוא נשוי בזיוו"ש ופרחה לה הקנאה. 

וזה, כך טוענים הזקנים בעלי הניסיון, הסוף של כל מחשבת קנאה אודות "הדשא של השכן".  

Good Gy'va

Every human being should and must be an incurable בעל גאוה! 

You heard me right. 

You should look at all the qualities that Hashem endowed you with and say "Hashem, you are AWE-SOME"!! It is not about *you* at all. It is גאות השם. As it says השם מלך גאות לבש. I mean, did you create yourself? Do you have talents that you gave yourself? Maybe you helped develop them but it was not יש מאין. And who gave you the capacity to develop? And can't everything be taken away in an instant?? Like your ability to breathe. 

So yes. Constant גאווה. But TRUE גאווה. Healthy, holy גאוות השם.   

Never about you. EG"O = Edge G-d Out. 

Sunday, August 9, 2026

קול השופר והתעוררות לימי הדין

עומדים אנו במבואי חודש אלול, וקול השופר החל להדהד באהלינו כהכנה ליום הדין הגדול – יום "זיכרון תרועה". ביום זה מזכירים כלל ישראל את מלכותו של מלך על כל הארץ, באמצעות קול התקיעה והתרועה המריעים לכבוד הדר גאונו. כעניין שנאמר: "אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה" (תהלים פט, טז), ופירשו חז"ל: "אשרי העם שיודעים לפתות את בוראם בתרועה" (ילקוט שמעוני שם). וכן אמרו במסכת ראש השנה (טז, א): "אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה? – בשופר".


אמנם, הגם שתקיעת השופר בראש השנה היא מצוות עשה מפורשת מגזירת הכתוב – ועל פי טעמה הנגלה נועדה להעלות את זיכרוננו לפני ה' לטובה – הנהכבר ביאר הרמב"ם (פ"ג מהלכות תשובה ה"ד) כי רמז נשגב וטמיר מקופל בקול השופר: בשמענו את קולו, יעלה על לבנו זיכרון הבורא יתברך ונתעורר לשוב אליו באמת.


וכה לשונו הזהב:


"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו. כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל – הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה".


הורונו דברי הרמב"ם, שעל אף שחיוב תקיעת השופר נובע מכללי מצוות יום ראש השנה שעניינו "זיכרון תרועה" לפני ה', הנה טמון בו רמז כביר המופנה כלפינו: התעלות אל המעלה העליונה של "זיכרון הבורא". באמת, זיכרון הבורא יתברך הוא יסוד היסודות ותכלית כל חובת האדם בעולמו, עד שכל מצוות התורה כולן לא באו אלא להביא את האדם לכלל תכלית זו. לפיכך, בימים אלו של חודש אלול – עת קול השופר בוקע באהלינו ומעורר את הרמז הגדול הזה – חובה מוטלת עלינו להתחזק ולהתעלות בהשגת תכלית עליונה זו של זיכרון הבורא.


הנביא ישעיהו (פרק נח) מוכיח את העם המליצים טענה מרה כלפי מעלה: "לָמָּה צַמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע?" (פסוק ג). והנה, תלונתם זו עצמה מוגדרת כפשע וכחטא; ואף על פי שהיא שגגה היוצאת מפיהם, נחשבת היא להם כזדון, שהרי "שגגת תלמוד עולה זדון" (כדאיתא באבות ד, יג).


מה הייתה טעותם היסודית? זאת מגלה הנביא בהמשך דבריו:


"הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ... הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע... הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ, יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ?! הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ, הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה'?! הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ!" (פסוקים ג-ו).


הנביא חושף את שורש משגתם: אין חפץ לה' בצום ובעינויי הגוף כגון מניעת מאכל ומשתה, בכפיפת ראש או בעטיית שק, כל עוד לא פיתח האדם את חרצובות הרשע ולא התיר את קשרי העקשנות וטמטום הלב הדבוקים בו. הצום הנבחר בעיני ה' מתקיים אך ורק כאשר פותח האדם בלבו את קשרי הרשעה ומשלח את ה"רצוצים" לחופשי.


ומיהם אותם "רצוצים" הספונים בכל אדם ואשר שומה עליו לשחררם? אין אלו אלא האדם עצמו – ה"אני" האמיתי שלו, נקודת הטוהר הפנימית שבלבו, עומק היראה והאמונה שהם קניין עצמי לנפשו עוד מיום עומדנו על הר סיני. עליהם אמר הקב"ה: "מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים" (דברים ה, כו). הלב הטהור והטוב הזה שמור בפנימיותנו בכל דור ודור; וכדאיתא במסכת נדרים (כ, א) שמידת הבושת הורשתה לנו ממעמד הר סיני, ומי שאינו ביישן – בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. הרי שהלב הטהור נותר קיים במעמקי הנפש, אלא שהוא שרוי במאסר, רצוץ וכבול בכבלי הרשע ובקשרי העקשנות שקנו שביתה בלבו של האדם מחמת עצמו ומחמת סביבתו.


את הטוהר הפנימי הזה עלינו לשחרר מכבליו. זהו הצום הנבחר וזהו "יום רצון" לה', אשר מתן שכרו מפורש בצדו: "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ... אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה, תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי" (שם פסוקים ח-ט). אז לא תיוותר עוד טענת "למה צמנו ולא ראית".


אמנם כן, הצום שבו מענה האדם את נפשו הוא מן הקורבנות הנעברים ביותר, כפי שהתפלל רב ששת בתום תעניתו: "ריבון העולמים, גלוי לפניך בזמן שבית המקדש קיים, אדם חוטא ומקריב קורבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו. ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון לפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותתרצה לי" (ברכות יז, א). אלא שאף שקורבן גופו של האדם חביב ונבחר, כל עוד לא זיכך האדם את פנימיות לבו, אין צומו רצוי לפני ה', שהרי "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֵבָה" (משלי כא, כז), וכבר אמר שמואל הנביא לשאול: "הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים" (שמואל א, טו, כב). על כן חייב האדם תחילה לפשפש בחדרי נפשו, להתיר את כבלי הרשע האוסרים את נקודת הטוהר שבו, ורק אז יהיה צומו נבחר ורצוי לפני יוצרו.


לפיכך, בגישתנו בחודש זה אל עבודת חשבון הנפש ופשפוש המעשים, החובה מוטלת עלינו לשלח את הרצוצים שבקרבנו לחופשי ולפרוק כל עול של עקמימות שבלבבנו.


בשומענו את קול שופר של אלול, עלינו לחרוד חרדה גדולה – כחרדת העם השומע קול תרועת מלחמה איומה וירא על נפשו הנתונה בסכנה. כך שומה עלינו להזדעזע מאימת הדין הממשמש ובא, ולשית עצות בנפשנו כיצד להוציא את טוהר לבנו לחירות, לשחררו מכבלי הרשעה וטמטום הלב, למען יהיו מעשינו נרצים בעיני ה' ויוציא כאור צדקנו.


חלילה לנו להפגין אדישות או שאננות לקול השופר ולומר מתוך הרגל: "הלא בכל שנה ושנה תוקעים כך". תכלית התקיעה אינה אלא לזעזע ולהחריד את קירות לבנו מפני המשפט! שהרי גם בשנה שעברה תקעו והריעו, ומעשינו יצאו כפי ש ידענו; ממילא עלינו לירא ולהתפחד חלילה שמא יצא דיננו כבשנה שעברה. קול השופר הקורא לנו לדין צריך להטיל עלינו אימה נוראה, כמאמר הנביא עמוס: "אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ?!" (ג, ו).


ולאחר תקיעת השופר בכל בוקר ממימי אלול, מקדימים אנו לומר את מזמור התהלים (כז): "לְדָוִד, ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא, ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד". תיקון זה נועד לעוררנו מתרדמת ההבל שבה אנו שרויים ולזרזנו לפתוח חרצובות רשע שבלב. עלינו להטות אוזן לכך שפינו אומר: "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי, אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ" (פסוק ג). שומה עלינו להרגיש במו חושיינו כי אנו נתונים בעיצומה של מערכה כבדה, בתוך מחנה הקם עלינו, ומתוך תחושת החרדה והמורא להתחזק בהכרה כי "ה' אורי וישעי" ו"ה' מעוז חיי", ולהשליך עליו את יהבנו שלא יעזבנו.


בתוך כך, ראיתי לעורר ולזכור שני עניינים מרכזיים הדורשים התבוננות מעמיקה והתעוררות למעשה, שהגם שגלויים וידועים הם לנו, פעמים כה רבות חסרים אנו בהם דעת וחשבון נכון:


העניין הראשון: הריצה לבית הכנסת ולבית המדרש.

הנה ידוע ומפורסם כי מצווה היא לרוץ לבית הכנסת ולבית המדרש, כדאיתא במסכת ברכות (ו, ב), ונלמד מן הכתוב בהושע (ו, ג): "וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'". אולם כשהתבונן בלשון הגמרא, יתגלה לפנינו ציור מעמיק ועליון בהרבה למצווה זו.


שכן אמרו שם בהמשך: "לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת, שנאמר: 'אַחֲרֵי ה' יֵלְכוּ כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג כִּי הוּא יִשְׁאָג וְיֶחֶרְדוּ בָנִים מִיָּם' (הושע יא, י)". למדנו מכאן יסוד נפלא: הליכת האדם ורדיפתו אחר דבר ה' צריכות להיעשות במתכונת של מנוסת אדם המלט על נפשו מפני שאגת אריה – כשהוא פוחד פחד מוות וכל איבריו מתנשאים במרוצה, שהרי "אריה שאג מי לא יירא" לנוס להציל את נפשו. כך ממש ראוי לרוץ לבית הכנסת ולבית המדרש לשמוע את דבר ה' – זו הלכה. משום כך הותרה ריצה זו אף ביום השבת, כשם שמותר לאדם לרוץ בשבת מפני שאגת האריה מחמת פיקוח נפש.


העניין השני: קביעות מקום בבית הכנסת ובבית המדרש.

לא סגי במה שהאדם נס אל בית הכנסת ואל בית המדרש ברדיפה לדעת את ה', אלא עליו גם לקבוע בו את מקומו. הפליגו חכמים בברכות (שם) במעלת הדבר: "כל הקובע מקום לתפלתו, אלוהי אברהם בעזרו". ועוד אמרו שם (ז, ב): "כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלים תחתיו, שנאמר: 'וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּותוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשֹׁנָה' (שמואל ב, ז, י)".


והנה מקרא זה במקורו נאמר על בית המקדש, שכאשר יהיה בנוי על תלו, ישבו ישראל בטח ושאננים מכל רע. מכאן מוכח שקביעת מקום לתורה ולתפילה נחשבת לאדם כבניין בית המקדש ממש, ועל ידה הוא זוכה לסייעתא דשמיא עליונה ולהפלת אויביו לפניו.


את המעלות הנשגבות הללו – הריצה לבית הכנסת ולבית המדרש כמנוסה מפני הארי, וקביעת מקום לתורה ולתפילה שהיא כבניין המקדש – עלינו לקנות ולסגל לעצמנו בימים משגבים אלו. על ידי כך נזכה שאלוהי אברהם יהיה בעזרנו, אויבינו ייפלו לפנינו, ונזכה לשפע סייעתא דשמיא לצאת זכאים וטהורים לפניו יתברך ביום הדין.

כוחו של הרגל

חובה עלינו להתבונן ולהשכיל במהותו של ההרגל, שהוא כוח כביר בנפש האדם, המכריחו לנהוג בתמידות כפי סורו הרגיל. שהרי כשאנו מעמיקים בדבר, נגלית לפנינו סתירה מובהקת הכמוסה בכוח זה: מחד גיסא, מתרגל האדם למעשה מסוים במידה גדושה כל כך, עד שהרגלו הופך לו לטבע שני ואינו יכול לפרוש הימנו כלל; ומאידך גיסא, פעמים רבות, דווקא לאחר ששקע בהרגלו, נהיה הדבר למאוס בעיניו, עד שהוא קץ בו ומבקש לחדול ממנו או להמירו במנהג אחר.

ראיה ברורה לכך אנו מוצאים במנהג עישון הטבק: מקורו בתשוקה עזה הנעורית בכוחות הנפש אך ורק לאחר שהורגל בה האדם (שהרי מי שאינו מורגל בכך, אין לו כל חפץ או משיכה לעשן, ואדרבה – העשן מצר לו ומסב לגופו צער). ואף על פי כן, עתים מזומנות נקעה נפש המעשן בהרגל העישון, וגם הוא אינו יכול לשאת עוד את סבל העשן; אזי תתבע נפשו להמיר נוהג זה באחר – אם לתקופה קצובה, כדי לשוב ולהתקשר בו מחדש כשתתעורר בו התשוקה הראשונית, ואם לנטוש הרגל זה לחלוטין מתוך מיאוס מוחלט ולהיצמד להרגל חדש.

מתמיהַ הדבר: מניין נובעים כוחות סותרים אלו בנפש האדם? מהו הסוד המניע את האדם לנטוש הרגל ומנהג שהוא עצמו סיגל לנפשו ואימץ אל לבבו?

הפתרון לדבר נעוץ בכוח פורק העול השולט בנפש האדם. כוח זה אינו סובל שום מורא או שלטון מן החוץ, ואדרבה – הוא מעורר באדם כיסופים עזים להתענג על החירות, לנהוג ככל אשר יחפוץ לבו ללא מפריע. כוח פורק עול זה הוא השובר באדם אף את ההרגלים התאווניים שהוא עצמו הרגיל בהם את גופו ונפשו עד שנראו כטבע שאי אפשר לפרוש ממנו; אזי יבוא כוח זה ויעורר את נפשו לקוץ בהרגלו ולפרוק מעליו את עולו. השאיפה לחירות כוחה שגב ועצום, עד שביכולתה לנתק את האדם אף מתאוות העישון ששלטה בו. שוב אין לו חפץ בנשיאת עול זה, והוא מבקש להשתחרר מן ההרגל שדבק בו ולאמץ נוהג אחר תחתיו.

עניין זה של כוח פריקת העול ניכר היטב מתוך הניסיון בחיי הישיבה – בסדרי הלימוד ובקביעות הזמנים. מן העבר האחד, רואים אנו שקדנים רבים המקבלים עליהם את העול בחפץ לב ובסבר פנים יפות, ולומדים בשקידה ובמנוחת הנפש. אך לעומתם, ישנם המרגישים עול כבד בלימודם והוא נחשב בעיניהם כעבודת פרך; אלו מלאים געגועים לנוח מעמל התורה, להפסיק הלימוד ולעסוק בעניינים אחרים, ורק לאחר מכן לשוב לתלמודם. הנהגה זו היא תולדה ישירה של כוח פריקת העול: יש המקבל ברצון עולה של תורה ומטה שכמו לסבול, ויש שקשה לו להטות שכם, וכל יצר מחשבות לבו אינו אלא השתוקקות לפרוק עול ולעשות תמיד ככל העולה על רוחו.

ומאיזו דרך ינקוט האדם כדי למנוע את השימוש הרעה בכוח פריקת העול, וכיצד יעלה בידו להתגבר על כוח זה החבוי בנפשו?

את זאת לימדנו התנא בפרקי אבות (פ"ב מ"א): "רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם". וכפי שפירש הרמב"ם שם, שהדרך הישרה היא המעשים הממוצעים והמאוזנים, שעל ידם יקנה האדם לנפשו תכונה מעולה ומנהגו עם הבריות יהיה מתוקן. כבר התבאר הדבר בארוכה בדבריו (בשמונה פרקים), שיש חובה להתבונן בדרכי העבודה ולהעמיד את המעשים על הדרך הממוצעת שבין שתי הקצוות – העודף והמחסור, וזאת היא הרפואה הנאמנה לחולי הנפש.

אף בכוח פריקת העול יש לנו להבחין בשתי הקצוות: הצד האחד הוא קבלת עול ברצון טוב לכל מצווה, והצד השני הוא פריקת עול להתנהג בהפקרות לפי נטיות הלב. עלינו להכיר קצוות אלו ולבקש את הדרך הממוצעת לנהוג בה כראוי. והיינו, שאף שמוטל עלינו לקבל את העול בלב שלם וללא סייג, עלינו ליתן לב שלא תהא זו קבלה עיוורת מתוך הרגל ומצוות אנשים מלומדה – שסופה שנפש האדם קצה בה, עד כדי נטישת הטוב מתוך פריקת עול והשתוקקות לחירות. ישמע חכם ויוסיף לקח, למצוא לנפשו את הדרך הממוצעת – הדרך הישרה שיבור לו האדם.

עומדים אנו בפתח ימי ה"אלול", לאחר ששבנו זה עתה מימי הנופש והמרגוע – ימים שבהם הייתה הישיבה סגורה ואיש איש פנה לביתו. אפשר שגם שם, בביתם, שקדו רבים בתורה, מכל מקום מסדרי הישיבה הוקל מעליהם ונפנו כחפץ לבם, ויהי הדבר מכלל פריקת עול העבודה. כשיגיעו ימי הדין והסליחה, נעמוד ונבקש מחילה על חטא זה ונכה על חזה עזנו: "על חטא שחטאנו לפניך בפריקת עול". כי מורא גדול צריך ללפותנו ממאמר רבי נחוניא בן הקנה (אבות פ"ג מ"ה): "כל הפורק ממנו עול תורה, נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ". על כן, בשובנו מאותם הימים, עלינו לחדש לקבל על עצמנו עול תורה וסדרי הישיבה, להיות נכונים ליום הדין ולזכות לשכרה הגדול של קבלת העול – שמבואר שם בצדה: "מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ".

ועתה, בשובנו אל היכלה של תורה, מוטלת עלינו חובה מרוממת להכיר בערכו הנשגב של בן הישיבה, אשר עליו נאמר: "בנים אתם לד' אלקיכם לא תתגודדו" (דברים יד, א). ופירש רש"י: "לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראויין להיות נאים ולא מקורחים ומגודדים". ומי הם אותם "בנים"? כפי שמצינו בדברי רש"י על קריאת שמע ("ושננתם לבניך"): "אלו התלמידים, מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים". למדים אנו מכך יסוד כביר בהנהגת בני הישיבה – לנהוג כבניו של מלך מלכי המלכים.

ומדבר זה עצמו יש לנו ללמוד על האהבה העמוקה והחיבה היתירה שהקב"ה רוחש לנו בהיותנו בניו, כמאמר כנסת ישראל: "חכו ממתקים וכולו מחמדים זה דודי וזה רעי" (שיר השירים ה, טז). ופירש רש"י שם: "דבריו ערבים... אל תחבלו בעצמכם ותקבלו שכר". היש חיך מתוק מזה?!

בעצם, יחסי אהבה אלו שבין הקב"ה לכנסת ישראל הם היסוד שרמזו חז"ל בתיבת אלו"ל – "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו, ג). עלינו להתבונן רבות בזכות נפלאה זו שנפלה בחלקנו, ביכולתנו לקרוא לאבינו שבשמים בהגדרה המבטאת אהבה עליונה שאין לה אח ורע בעולם. חובה עלינו לחוש זאת בכל נימי נפשנו ולהזריק אמונה זו לעורקי לבנו – שהקב"ה אוהבנו אהבת עולם ומתיר לנו לקראו "דודי"; ומתוך הרגשה זו נבוא בהכרח לאהוב אותו יתברך, ונכריז בכל מעשינו ומחשבותינו: "אני לדודי!"

וסיום הכתוב: "הרועה בשושנים" – הוראתו שהקב"ה רועה אותנו, צאן מרעיתו, במרעה של שושנים. וכי מה לצאן ולשושנים, הרי אין השושנים מאכל לצאן? אלא שהקב"ה אינו מנהיג אותנו במקל או בשבט כדי שלא נתעה במדבר בין זאבים, אלא מוליך אותנו בנועם המראות ובריח השושנים. בשבילים שבין ערוגות השושנים הוא מוליכנו בדרך הישרה.

מכאן נלמד להכיר את ערכנו ומעלתנו כבניו אהוביו של מקום וצאן מרעיתו החביבים עליו, ונתעורר ביתר שאת לבחון את מעשינו באמת-המידה הראויה לנו, לדעת את מקור הרגלינו ואת הדרך נכונה לזככם ולתקנם.

"שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'" — מעוז ומבטח מפני יצר הרע

א. בריחת האדם מחשבון הנפש וחסד הימים הנוראים

טבעו של האדם מטה אותו מלהתבונן ולערוך חשבון נפש נוקב על אודות חובתו בעולמו. אף שחשבונות אלו נחוצים וקיומיים במעלה עליונה לעצם הווייתו ולמעמדו הרוחני, נרתע האדם מלתת עליהם את הדעת. רתיעה זו נובעת מהכרתו בערכו הדל; הוא מודע מקטנותו ומבין כי לעומת גודל החובות האמיתיים המוטלים עליו, דל כוחו מלהשיגם.


מכיוון שהכרה זו מעיקה על הלב, מכאיבה ומעציבה – שהרי ידע כי מצד מיעוט ערכו אינו מסוגל לצאת ידי חובתו – משתמט האדם ממאזן נפשי, שכן מי זה יחפוץ לחיות בכאב וברוח נכאה? אלא מאי? בהימנעו מחשבון הנפש, מדרדר מצבו במדרון תלול: בלא חשבון אין דעת, ובלא דעת – ניטל מערכו של האדם.


על כן, חסד מופלג עשה הקדוש ברוך הוא עם עמו ישראל, בקבעו עבורם מועדים וזמנים המאלצים אותם לחדול ממרוץ חייהם ולערוך חשבון נפש. זוהי הזדמנות פז להשתחרר מן השגרה העיוורת והרגל המעשים הנעשים בלא מתום ובלא התבוננות.


ימי אלול אלו הם הזמנים שייחד הבורא לביקורת המעשים ולהתעוררות לתשובה. ואף שחובת התשובה תדירה היא ומוטלת על האדם בכל יום ויום – כדאיתא במסכת שבת (קנג, א):


"רבי אליעזר אומר: 'שוב יום אחד לפני מיתתך'. שאלו אותו תלמידיו: 'וכי אדם יודע איזה יום ימות?'. אמר להם: 'וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה'. ואף שלמה אמר בחכמתו: 'בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר' (קהלת ט, ח)"


כלומר, הגם שקיימת חובה יומיומית של תשובה, קבע הקב"ה ברחמיו הרבים את ימי אלול ואת יום הכיפורים כזמני תשובה כוללים, שבהם יוכרח האדם להתנעֵר מתרדמתו. לכל הפחות יוקדש יום אחד בשנה כולו לעניין שגב זה, כדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער שני, אות יד):


"ומצות עשה מן התורה להעיר אדם את רוחו לחזור בתשובה ביום הכפורים... על כן הזהירנו הכתוב שנטהר לפני ה' בתשובתנו, והוא יכפר עלינו ביום הזה לטהר אותנו".


ורחמיו של הבורא לא כלו: הוא ייחד לנו את ראש השנה כיום הדין, שבו נשפט האדם על כל מפעליו ונדרש ליתן דין וחשבון על ישרות מעשיו לפני דיין אמת. משום כך, מוכרח האדם לחקור ולפשפש במעשיו כדי שיוכל להשיב דבר לשופטו.


ואבותינו רבותינו הוסיפו והתקינו עבורנו חודש שלם – מראש חודש אלול – להכנה דרבה זו. כפי שהביא הרא"ש (סוף מסכת ראש השנה) בלשון פרקי דרבי אליעזר (פרק מו):


"ובראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה: 'עלה אלי ההרה', והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר... והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר... ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעין בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה".


וביאר הרא"ש את הטעם לכך:


"כדי להזהיר את ישראל שישובו בתשובה, שנאמר: 'אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ' (עמוס ג, ו)".


ב. תפיסת ה"זמן" ומשמעות המזמור "לדוד ה' אורי וישעי"

זהו חסד עליון מאת ה' ומאת חכמינו ז"ל, שהעמידו לנו זמנים מוגדרים להתעוררות. הטעם לכך הוא שטבעו של הזמן לחלוף במהירות הבזק, בחשאי ובלא שירגיש בו האדם. יום גורר יום ושנה רודפת שנה בלא התבוננות, וכפי שחלפה השנה שעברה – כך יכלה העתיד בתהום העבר, וחיי האדם יתפוגגו בלא חשבון ובלא דעת. הזמן כשלעצמו אינו מוחשי אלא מושכל, וקשה לאדם לאחוז בו.


על כן בא לעזרתנו הבורא וקבע מועדים וימים מיוחדים: באמצעות הסימנים והתקופות הללו, הופך ה"זמן" לדבר מוחשי ומורגש, המאפשר לאדם לזכור את קורותיו מקרוב וממרחב. זוהי חובתנו בימי אלול: להתבונן בעברנו לאור סימני הזמן, לתקן את העתיד מתוך לקחי העבר, להכיר את מכשולינו וחולשותינו, ולהתוות דרך חדשה לבל נשוב לסורנו.


כמו כן, התקינו הקדמונים לומר בחודש זה מדי יום את מזמור כ"ז בתהילים: "לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא". יסודו של מזמור זה הוא הביטחון המוחלט בה', הסוכך על האדם בכל ענייניו החומריים והרוחניים כאחד. כאשר בוטח האדם בה' כראוי, סר ממנו כל פחד – ואף מאימת היצר הרע וגדודיו אינו ירא, בדעתו כי ה' יעזרו להינצל הימנו.


זהו שמשורר דוד המלך: "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה לֹא יִירָא לִבִּי, אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ". ובאיזו מלחמה מדובר? במלחמה הקשה מכולן – מלחמת היצר. כפי שמובא בחובות הלבבות (שער ייחוד המעשה, פרק ה) במעשה באותו חסיד פוגש לוחמים השבים מקרב:


"אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל, התעתדו למלחמה הגדולה! אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו".


ודוד המלך אינו חושש אף מיוזמה זו של היצר, שכן מתוך ביטחונו בה' הוא חושב את כל כוחות הרע כקליפת השום וכאין וכאפס. כיוצא בזה מצינו בדוד, ששיסע את הארי והדוב, ויצא ללא חת לקראת גוליית הפלשתי החמוש מכף רגל ועד ראש. דוד הכריעו באבן קטנה תוך ביטול מוחלט של גבורתו המדומה, באומרו:


"כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים" (שמואל א' יז, כו).


וכשם שאינו ירא מכוחות חיצוניים, כך לא חת מן הכוחות הרעים הבלומים בפנימיותו – מכוחות היצר – בבוטחו בה' שיצילו.


ג. בית המדרש כמעוז יחידי ומבטח עוז

באיזה אופן מובטח דוד המלך מניצחון היצר? אך ורק בזכות "בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ" – מכוח התורה הקדושה שבה הוא הוגה תמיד. כדרשת חז"ל (מדרש שוחר טוב, תהילים כז):


"'בזאת אני בוטח' – ואין 'זאת' אלא תורה, שנאמר: 'וְזֹאת הַתּוֹרָה'" (דברים ד, מד).


וזהו שמוסיף דוד ומשורר:


"אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה' אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ – שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי".


רק באמצעות ישיבה מתמדת בבית ה' מובטח האדם מציפורני היצר הרע, וכמאמר הגמרא בקידושין (ל, ב):


"תנא דבי רבי ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש; אם אבן הוא – נימוח, ואם ברזל הוא – מתפוצץ". (שהתורה נמשלה לאש המפעפעת בברזל, ולמים השוחקים אבן).


בית המדרש הוא המעוז הבטוח ביותר כנגד היצר הרע, ובכך הייתה עז מבטחו של דוד המלך ע"ה.


אף שאין ביכולתנו להשוות את עצמנו לדרגתו הנישאה של דוד המלך ביראה ובביטחון, הרי שבכל הנוגע לעצם השהייה בבית ה' – בבית המדרש – ידנו משגת. כיוון שזכינו ונמצאים אנו בין כתלי הישיבה, זכינו לשבת בבית ה'. אולם, עלינו להתבונן ולבחון במאזני צדק: עד כמה ישיבתנו היא "מבפנים", ועד כמה היא עדיין "מבחוץ"? עד כמה רפוף אחיזתנו בבית ה', כאשר כל סיבה קלה מביאה אותנו לצאת מפתחו – והרי ישיבת עראי אינה נחשבת לישיבה כלל.


עד כמה רחוקים אנו מהכרת הזכות והחובה של "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה'"? החודש שחלף מעיד על כך כאלף עדים: כל מי שיצא לנופש, לדאבון הלב, לא חש כי למעשה גורש מבית ה' לתקופה קצובה. והרי כבר בראש השנה שעבר נגזר עליו בבית דין של מעלה שבשנה זו תיגרע שהותו בישיבה בחודש או חודשיים! כך הייתה צריכה להיות הרגשתנו בעת היציאה לאתרי הנופש: מה שהאדם מכנה "יציאה לנופש", אינו אלא גירוש מבית ה', כזעקת דוד לשאול:


"כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה'" (שמואל א' כו, יט).


עתה, בשובנו מן הנופש אל בית ה', עלינו לחוש את האושר השגב שבזכות זו, לשוב ולהסתופף במעוז המבטח מפני היצר. מתוך הכרה זו, יש לנו לבקש מאת ה' את שביקש דוד בשעתו: "שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי" – לבל יחסר לנו חודש, יום ואף רגע אחד משהייה זו!


ד. אחריות בני הישיבה על כתלי בית המדרש

זאת ועוד: על היושבים בבית ה' לדעת כי "בית ה'" אינו גדר חומרית גרידא המוקפת עצים ואבנים. מהו "בית ה'" האמיתי? זוהי המחיצה האנושית הרוחנית שיוצרים הלומדים, בהתקבצם יחד לעסק התורה והיראה. אלו הם "כתלי בית המדרש" האמיתיים, וזוהי מהותו של בית ה'.


ממילא, כל יציאה מבית המדרש וכל ביטול תורה סודקים מחיצה זו ומערערים את מבושי הבית. נמצא איפוא, כי על כתפיו של כל אחד ואחד מבני הישיבה רובצת אחריות כבדה לשמור ולהגן על המעוז הקדוש הזה.


לפיכך, מוטל על כל יחיד להתאמץ בשמירת הסדרים, שהם עמודי התווך של בית ה'. ובשבתו בבית המדרש, יחשוב את חשבונו של עולם במלחמתו ביצרו, מתוך ביטוח איתן בה' שיעזרנו. אז יצליח במאבקו – ואם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ.