Friday, May 14, 2021

New Treatment for OCD!!!!:-)

Rabbi Chanaya Weissman 


Do you or someone you know suffer from OCD (Obsessive Charedi Disorder)? We have exciting news. A breakthrough treatment is now available that can help you get back your life. You don't need to suffer any longer.

Not sure if you have OCD? If you have one or more of the following symptoms, you may be afflicted with this devastating illness.

People with OCD frequently make snarky comments about Charedim, especially on social media. They do this with complete disregard for any issues with lashon hara, sinas chinam, or even whether their remarks are accurate. They justify this with the claim that they are waking people up to reality, saving the world from Charedim, and saving Charedim from themselves. Indeed, people with OCD pretend that they love Charedim, care deeply about them, and only want the best for them, even as they regularly shower them with hatred and scorn.

Obsessive Charedi Disorder is a pernicious disease.

People with OCD publicly slander individuals by name, demonstrating no concern for the harm their words might cause those in their crosshairs. It is pikuach nefesh, the OCD-sufferers believe. If they do not destroy some Charedim, the Charedim will continue to destroy the Jewish people.

They also level wholesale slander of Charedim and everything associated with them, as if all Charedim are alike and deserve to be attacked. If one Charedi rabbi says something that finds disfavor in the eyes of the OCD-sufferer, it is an indictment of all Charedim, proof that all Charedim are crazy and stupid and primitive and bad.

People with OCD will occasionally give insincere praise to someone from inside the Charedi world who is critical of Charedi society in some way. The OCD-sufferer will state that this person is showing courage and wisdom, and will pretend to respect this person only because this Charedi supports the OCD-sufferer's position.

In reality the OCD-sufferer detests this Charedi as he detests all Charedim, and is only using this individual as temporary relief for his OCD. The Charedi will soon promote a more conventional Charedi position, and the OCD-sufferer will attack him without mercy. At most the OCD-sufferer will throw the Charedi a backhanded compliment, while expressing disappointment at the Charedi who seemed to be “open-minded”.

Those who suffer from OCD believe they are open-minded, yet they heap abuse on anyone who disagrees with them. This reaction is typically immediate and unbridled.

When Charedim suffer in any way – such as poverty, illness, or tragedies – the OCD-sufferer will always blame the Charedim and their lifestyle. He will leverage their suffering as proof that Charedim are backwards and evil. He will feign concern for them even as he mocks them. He will pretend to grieve for their dead even as he throws dirt on the living.

Nothing makes the OCD-sufferer more giddy than news that Charedim have been hit hard in some way. “Maybe this will wake them up”, he declares from atop his mountain of superiority. “Maybe now they will learn how primitive and stupid they are and become enlightened like me.”

The OCD-sufferer eagerly anticipates the Charedi reaction to their suffering so he can mock it. There they go again, worrying about modesty, and Shabbos, and learning Torah, and doing good deeds, and connecting to Hashem, when they should be focusing on how backwards and stupid they are. What terrible Jews!

If only the Charedim would let him help them. If only they would go on social media and read his helpful posts.

Alas, the Charedim do not generally devote their lives to social media, and they are not interested in his posts. While those with Obsessive Charedi Disorder are by definition obsessed with Charedim, the OCD-sufferer is irrelevant to them. This plagues the latter to no end. His snarky cohorts relish every opportunity to throw mud at Charedim, but Charedim generally ignore them and don't even know they exist.

The OCD-sufferer can do nothing but poison Charedim in the eyes of others, but this he does with religious fervency like nothing else. If he leaves the world having done nothing more than make others believe Charedim are backwards, stupid, and evil, he will consider it a life worth having lived.

But the OCD-sufferer does not enjoy his life. He is consumed with hatred and his obsession. It eats him up inside. It poisons his mind, it distorts his thoughts, it corrupts his soul. Those with advanced cases of OCD lose the ability to be truly compassionate, caring, empathetic, even decent human beings. They become vulgar, despicable people, consumed with hatred, comfortable only among those who hate Charedim as deeply as they do.

They can get along better with goyim than Charedim. This pleases them, too. The OCD-sufferer would be more genial toward those who hate all Jews than he would a Charedi. He would try to make friends with the former, but never the latter. He would explain why he is one of the good Jews. They should agree to disagree on some trivial things, and hate the Charedim together. They're what's wrong with Judaism.

Fortunately, there is a new treatment for Obsessive Charedi Disorder. It's called a mirror.

When the OCD-sufferer wakes up in the morning, before he runs to check the news and post his snarky commentary about Charedim, he should look in the mirror. He should contemplate whether he is conducting himself with true yiras shamayim, whether Hashem is happy with him. He should consider whether his sharp radar for Charedi imperfections, and the way he pounces on them, is nothing more than a cover for his own glaring warts.

Could it be that his intentions are not exactly pure?

Could it be that his “constructive criticism” is destructive slander?

Could it be that someone with sincere criticism coming from a place of genuine concern would express himself differently?

Could it be that he is really doing nothing more than feeding his own ego and medicating his feelings of inadequacy?

A deep, honest look in the mirror will help clarify these and other such questions. Over time, the Obsessive Charedi Disorder will be alleviated. It will be replaced with humility, honesty, and understanding. Yes, Charedim are imperfect in many ways – some of them biggies – but so is he. Maybe they are just people trying to get by, figure out life, and be good Jews. And maybe most of them are doing a pretty good job of it, despite their shortcomings and flaws.

If you or someone you know suffers from OCD, there is hope. You don't need to suffer anymore. You don't need to lose your life and your afterlife to this terrible disease.

Best of all, the mirror comes with no harmful side effects. Get one today, and get your life back.

When One Becomes Old

 


Thursday, May 13, 2021

NEW CAREER CHOICE FOR MY DAUGHTERS!!!!:-):-)

 Here. 

The Rambam On Mitzvas Simchas Yom Tov


כֵּיצַד. הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וּמִגְדָּנוֹת. וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶן בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין נָאִים כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְהָאֲנָשִׁים אוֹכְלִין בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יַיִן שֶׁאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר (הושע ט ד) "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם". וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב ג) "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם": [הל' יו"ט ו' י"ח] 

What is implied? Children should be given roasted seeds, nuts, and sweets. For women, one should buy attractive clothes and jewelry according to one's financial capacity. Men should eat meat and drink wine, for there is no happiness without partaking of meat, nor is there happiness without partaking of wine.

When a person eats and drinks [in celebration of a holiday], he is obligated to feed converts, orphans, widows, and others who are destitute and poor. In contrast, a person who locks the gates of his courtyard and eats and drinks with his children and his wife, without feeding the poor and the embittered, is [not indulging in] rejoicing associated with a mitzvah, but rather the rejoicing of his gut.

And with regard to such a person [the verse, Hoshea 9:4] is applied: "Their sacrifices will be like the bread of mourners, all that partake thereof shall become impure, for they [kept] their bread for themselves alone." This happiness is a disgrace for them, as [implied by Malachi 2:3]: "I will spread dung on your faces, the dung of your festival celebrations."

COME BACK!!!

Rabbi Taubes 

With the help of HaKadosh Baruch Hu, major steps have been taken in recent months, in our nation in general and in our local area in particular, toward the return to many aspects of our pre-COVID pandemic lives. With a significant portion of the adults in our community having already been vaccinated and with vaccines now being made available to younger people as well, many changes have been made by the CDC and medical experts regarding the restrictions relating to masks and social distancing and the like, which necessarily characterized our public behavior for over a year and unquestionably helped limit the spread of this dangerous and deadly virus. While it is understood that we are by no means completely “out of the woods” yet, and certain precautions are thus still clearly in order, it is encouraging to hear about more and more segments of society, both business oriented and pleasure oriented, “opening up,” and we hope to see that trend continue, im yirtzeh Hashem, and to enjoy the benefits thereof, and not, chas v’shalom, experience a reversal.

With this in mind, I believe that the time has come for those of us who have not yet done so to reassess our attitude about renewing direct involvement and participation in our local shuls. Many of us, myself certainly included, were heartbroken and devastated when we had to close down our shuls after Purim last year, even though we recognized that this decision was designed to save lives, which it undoubtedly did. When, during the late spring and early summer we opened outdoor minyanim, both on our shuls’ premises and in private homes, we were excited but still rather uneasy about many of the details, including the length of the davening and the question of singing and of aliyot to the Torah, and we also acknowledged that davening outside, sometimes in unfavorable weather conditions, was not the norm, even as we did so through the Yomim Noraim season. And when our shuls, just around that time, resumed hosting indoor minyanim, we felt uplifted, but we remained somewhat uncomfortable, as the requisite building capacities and distanced seating arrangements significantly limited attendance, and many shul “regulars” still felt precluded from attending.

But with the currently changing recommendations, especially relating to those who have been vaccinated, much of this modified davening structure that was in place for many months is, baruch Hashem, no longer imperative. And so, yes, the time has come—for everyone, unless faced with a specific health concern, to begin making plans to return to shul, while still adhering, of course, to all the medically and legally mandated safety regulations, including, at least for the moment, wearing masks indoors.

It is important to stress that a shul, a beit haknesset, is not simply a building in which people come to daven tefillah b’tzibur or to learn. We know this from the Gemara in Megillah (29a, expounding a verse in Yechezkel 11:16) that likens every beit haknesset to a “Mikdash Me’at,” a miniature version of the Beit HaMikdash, which surely was much more than a place to offer sacrifices and to visit three times a year. We know this from the halachot that emphasize the clear preference to daven in a beit ha-knesset (see Shulchan Aruch Orach Chaim 90 with commentaries) and that describe what kinds of activities that may and may not be done inside a beit haknesset (see Shulchan Aruch Orach Chaim 151 with commentaries). And we know this from the very fact that there is such a concept as “kedushat beit haknesset”—the sanctity of a shul (see Chayei Adam 17:6 and Kitzur Shulchan Aruch 13:1).

Most of the above is not applicable to a backyard, a garage, or some other outdoor area, including a tent in a parking lot, where people may get together to daven. While those venues were obviously much appreciated and most welcome when other options were not viable—and we certainly owe our communal thanks to those individuals who graciously opened up their homes and otherwise assured the successful functioning of these temporary facilities—we must realize that davening outdoors, other than during a she’at ha-dechak, that is, under pressing circumstances, is not the same as davening in a shul, and indeed is usually considered far from ideal from a halachic perspective (see again Shulchan Aruch Orach Chaim 90 with commentaries). In consideration of this, the determination must now be made as to whether and for how much longer these alternative arrangements should still be deemed necessary.

As I said, I believe, again, that the time has come for all those who have not yet done so to contemplate returning to shul as soon as possible. We miss you. We want you back. Most shuls can make accommodations for those who have not been vaccinated or who remain concerned about sitting in close proximity to others, and shul leaders are interested in exploring ways to help make everyone feel fully comfortable again. Each person makes a difference in each one of our shuls, and everybody is wanted and needed in order to keep our shuls vibrant and thriving as the centerpieces of our proud community.

It would seem appropriate, as we approach the Yom Tov of Shavuot, the time when we accepted the Torah as a unified community (k’ish echad b’leiv echad), for all of us to commit to actively help reestablish and reinvigorate our shuls and hence strengthen our own local Torah community.

Segulah Mi-kol Ho-amim

גם ירצה על דרך אומרם ז״ל (שבת קמ״ו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, והכוונה היא כי באמצעות דבור ה׳ להם בכח בגדי מלכות שנתן להם שהיא נפש אדם ובאמצעות כן תתרצה הנפש למאוס בגעולי גוים המתאוים הרע, והוא אומרו ושמרתם את בריתי.

והייתם לי וגו׳ – הכוונה בזה היא כי כשם שהסגולה הוא דבר שאינו כפי הטבע כי הלא תמצא כי יש עשב שטבעו קר וסגולתו לרפאות חולי הקרירות, וכן יש עשב חם וכו׳, וזה אינו כפי הטבע אלא דבר סגולה, וכמו כן מבטיחם ה׳ שיהיו סגולה גם שלא כפי המשוער.

ויש הרבה ענפים בהבטחה זו, ראשונה על דרך אומרם ז״ל (שבת ס״ג) חשב אדם מישראל לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה נותנים לו שכר כאלו עשאה, ולא כן בעבירה, ובאומות אינו כן אלא להיפך, ואין זה מהנשער כפי השכל ממה נפשך אם המחשבה תעשה דבר אם כן תעשה בחושב רע ואם לא תעשה אלא בבחינת הטוב ולא בבחינת הרע אם כן באומות למה בהפך. עוד תמצא (סנהדרין נ״ט.) כותי שעוסק בתורה או ששבת חייב מיתה, ואפילו שאר מצות אין לו לעשות, ולמה אם הפעולה מצד עצמה פעולה טובה כל העושה הרי זה עושה דבר טוב, לזה אמר הכתוב והייתם לי סגולה מכל העמים כי אין פעולה טובה יוצאה אלא מידכם שאין סגולת התורה והמצות אלא מכם. ואומרו כי לי כל הארץ – פירוש כי יאמר האומר כי הבטחה זו שיהיו סגולה לא תוצדק אלא כשיהיו האומות חפצים ללמוד ולעשות וגו׳ בזה יוצדק לומר שעשנו סגולה, אבל רואני (ספרי ברכה) כי אדרבה מאנו העמים לקבל תורה ומצות כשדבר ה׳ לפארן ושעיר ומעתה במה יוכר טוביות הבטחת המעלה, לזה אמר כי לי כל הארץ, כאן הודיע ה׳ כי אין לך אומה ואומה שאין בה מכירי אלהותו יתברך, וכן הוא אומר (מלאכי א׳) מוקטר מוגש לשמי וגו׳ הרי כי כל הגוים לו יכרעו ואף על פי כן לא יטלו שכר על הדבר ולא יעשה מעשיהם רושם, וזו היא סגולתם של ישראל. [אור החיים] 

There is still another dimension to our verse. Shabbos 146 teaches that when the Israelites stood at the bottom of Mount Sinai all the residual pollutants they still retained as a result of Adam's original sin departed from them. What the Midrash meant was that the word of God was so powerful that the people felt as if they had donned Royal garments (another term for man's soul). As a result, their innermost self despised all alternative attractions in the world. This is what the Torah meant when it concluded ושמרתם את בריתי.

והייתם לי סגולה, "you will be a treasure for Me, etc." The term Segulah means something possessing supernatural properties as a result of which we view it as a treasure. It does not need to possess intrinsic value. There are herbs, for instance, which are cold by nature and yet are known to be an antidote to cold, something that is illogical within nature as we know it. God promises the Jewish people that as a result of their listening to His commandments and observing them they will become such a people for Him, a people whose history defies all accepted norms.

This promise is like a tree which has many branches. We are told in Shabbos 63 that if a Jew intends to perform a commandment and is prevented from doing so by forces beyond his control he is nonetheless given the reward applicable to a person who has fulfilled this commandment. If, however, the same Jew (or another Jew) intended to violate one of God's commandments and was fortunate enough to have been prevented from doing so by forces beyond his control, he is not punished, i.e. his evil intention is not culpable. This is a halachah which defies logic. Interestingly, the same halachah rules that the very opposite holds true in the case of Gentiles. Whereas a good deed intended but not actually performed is not rewarded, the intention to commit a sin though not carried out is nonetheless punishable. Logic, or "nature" would have dictated that we either judge someone according to his intent or according to his deeds. How can one apply such a double standard? We are taught in Sanhedrin 59 that if a Cusi (non-Jew who has adopted many Jewish laws) studies the Torah and as a result observes the Sabbath (in the manner Jews do), he is guilty of the death penalty. He is not even supposed to observe the other commandments which God gave the Jewish people exclusively. How could this be so seeing that performance of these commandments is something God approves of as a good deed or He would not have commanded the Jewish people to perform such commandments? 

The Torah answers such questions by promising "you will be a treasure for Me from amongst all the nations," i.e. the Torah has accorded to you the key to determine which deed is a good deed based on the laws of the Torah. Seeing כי לי כל הארץ, that the whole earth is Mine, I God have the right to let you determine what is a good deed and what is not and under what circumstances such a deed is good. When God said מכל העמים, this means that should people at large claim that such special treatment of the Jewish people is totally unjust and that as long as the members of the other nations are but willing to conform to the laws of the Torah they should also be the beneficiaries of such observances, God says: "the whole earth is Mine," i.e. I can choose who I wish to treat as someone special. Since we know from Sifri on Deut. 33,2 that the other nations rejected the Torah when God offered it to them, and as a result God could not demonstrate that He treated us as a treasure by allowing us credit for things the Gentiles do not get credit for, how does God demonstrate that we are His special treasure? 

God answers this by saying: "the whole earth is Mine.," God indicates with these words that there are people in every nation who do recognise His being the Supreme God. This fact is spelled out in greater detail by the prophet in Malachi 1,11 who describes that members of all nations from where the sun rises to where it sets, offer incense and pure gift offerings to the Lord, etc. God states that the members of those nations do not receive a reward from Him for doing so, their pious deeds do not make an impact on God. It is clear therefore that Israel's being a סגולה amongst all the nations has a great deal of practical meaning.

האם מותר לבטל פירות שביעית ברוב?


בס"ד

הג"ר חיים מאיר הורוביץ שליט"א 

האם מותר מדאורייתא לבטל פרי שביעית ברוב פירות חולין

בפרשתנו ציונו הבורא ית"ש על מצות שביעית, ולאשר קרבה שנת השבע שנת השמיטה, אכתוב בעז"ה ענין הנוגע לקדושת פירות שביעית.

בפסחים נ"ב ב' ילפי' מדכתיב בפירות שביעית והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, "לאכלה אמר רחמנא ולא להפסד", דאסור להפסיד פירות שביעית, והוא לאו הבא מכלל עשה.

ונסתפקתי האם איסור הפסד פירות שביעית היינו רק במפסיד גוף הפרי וכגון ששורפה או מאבדה, או דילמא איסור הפסד שביעית כולל נמי הפסד הקדושה, והיינו אפי' היכא דגוף הפרי קיים ואינו נפסד, מ"מ אסור להפסיד קדושת הפרי ולגרום שיפקע קדושת שביעית מהפרי.

ונלע"ד בעז"ה להביא ג' ראיות לפשוט הספק.

א] האבני מילואים ז"ל בתשו' סי' י"ח חידש יסוד גדול, וז"ל "איברא למ"ד דאין מבטלין איסור אינו אלא דרבנן, יראה לענ"ד דהכא מן התורה אסור, משום דאנו מוזהרין על התרומה שלא נפסידנה, כדכתיב ושמרתם את משמרת תרומותי וכדתנן פ"ח דתרומות [מ"ח] ע"ש, ומן התורה צריך שימור שלא נפסיד תרומה וכו', וכשמבטל תרומה בתוך חולין הרי נהפך האיסור להיתר ונעשה מתרומה חולין דאחרי רבים להטות וכמבואר, וה"ל מאבד התרומה בידים כשמבטלה ברוב חולין, דתו ליכא כאן תרומה והתורה אמרה ושמרתם את משמרת תרומתי".

והשתא אי נימא כהצד השני הנ"ל דגם בשביעית איכא איסור להפסיד קדושתה אע"ג דגוף הפרי אינו נפסד, א"כ דינא הוי דאסור לבטל פרי דשביעית ברוב פירות שאינם של שביעית, דע"י שמבטלה הרי מפסיד קדושתה.

ונלע"ד בעז"ה להביא ראי' נפלאה דמותר לבטל פירות שביעית ברוב.

בתוספתא פ"ד דדמאי ה"י איתא, "מצרפין מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ כדי שירבו על פירות הארץ לפוטרן מן המעשרות וכו', מצרפין פירות חוצה לארץ על פירות ערב שביעית כדי שירבו על פירות שביעית לפוטרן מן הביעור". ובדברי התוספתא מצינו ב' ביאורים. הרדב"ז ז"ל בפי"ג ממעשר הי"ב כ' וז"ל, "ולא נתבאר בדברי רבינו אם מותר להרבות מפירות חו"ל כדי לפוטרם, אבל בתוספתא [פ"ד דדמאי ה"י] היא שנויה, מצרפין פירות חוצה לארץ על פירות הארץ כדי שירבו על פירות הארץ לפוטרם מן המעשר. ונראה שסמך רבינו על הכלל אין מבטלין איסור תורה לכתחילה אבל מבטלין איסורין דרבנן לכתחילה, וכ"כ בהל' מאכלות אסורות, והדמאי אין איסורו אלא מדרבנן".

והחסדי דוד ז"ל בתוספתא שם פי', דכולה תוספתא אתא לאשמועינן דבאיסור דרבנן היכא שכבר נתערב אלא דאין די בהיתר כדי לבטל, מותר להוסיף עליהן עוד היתר כדי שיתבטל האיסור, ופי' דמיירי בשביעית בזה"ז שאינו אלא מדרבנן, ואם נתערבו פירות שביעית בפירות של ערב שביעית ואין בהם כדי לבטל, יכול לערב עוד מפירות חו"ל כדי לבטל פירות שביעית יעו"ש, וכעין זה פי' הפאת השלחן ז"ל בפי"ג הט"ו יעוש"ה.

והנה גם דברי הרדב"ז ז"ל וגם דברי החסד"ד ז"ל א"ש בדינא דאין מבטלין איסור לכתחילה, דבזה יש הסוברים להקל באיסור דרבנן לערבו לכתחילה ולבטלו, ויש הסוברים דאסור לערב לכתחילה אבל אם כבר נתערב מותר להוסיף עוד היתר כדי שהאיסור יתבטל, והובאו דיעות אלו בדברי הטור ז"ל ביור"ד סי' צ"ט.

אמנם, בדינא דכ' האבנ"מ ז"ל הנ"ל דאסור לבטל תרומה ברוב חולין משום מצות 'משמרת', הנה בזה נראה ברור מסברא דליכא כל ההיתרים הנ"ל, וגם אם כבר נתערב בחולין ואין די בחולין כדי לבטלם, ודאי אסור להוסיף עוד חולין כדי שיתבטל התרומה, דמהות המצוה הוי לשמר הקדושה והוא דין תורה, וז"ב לענ"ד.

ומעתה, אם נימא דבשביעית נמי נוהג דינא דהאבנ"מ ז"ל דאסור לבטל הקדושה, תיקשי טובא מהך תוספתא היאך שרי להוסיף פירות חו"ל כדי שיתבטל השביעית, הא לבד מהאיסור לבטל איסור לכתחילה איכא נמי איסור לבטל קדושת פירות שביעית, ובזה לא יועילו כל הסברות הנ"ל, אלא בהכרח דבשביעית ליכא איסור לבטל הקדושה, ודו"ק היטב.

והנה בגוף חידושו של האבני מילואים ז"ל הנ"ל דמדאורייתא אסור לבטל תרומה ברוב חולין קשיא לי קושיא עצומה.

דהנה לפי"ז הי' מן הדין דאסור לבשל תרומה בתבשיל שיש בו רוב חולין. ואע"ג שתרומה נותן טעם בחולין, מ"מ ממשו מיהא נתבטל. ולא מבעיא לדעת רש"י ז"ל דטעם כעיקר הוי דין דרבנן, וכן לדעת הרמב"ם ז"ל דטעם כעיקר דרבנן באין בו כזית בכדי אכילת פרס, אלא אפי' אם נימא דטעם כעיקר דאורייתא, מ"מ למאי דכ' הנתה"מ ז"ל במקור חיים סי' תנ"ג ביאורים סק"א דגוף האיסור בטל אלא דהטעם גופא אוסר, נמצא דע"י הבישול גורם לתרומה שתתבטל.

ולפי"ז צ"ע ממשנה ערוכה בפ"ח דשביעית מ"ז, אין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה שלא יביאנו לידי פסול דבהגיע זמן הביעור חייב לבער השמן של תרומה משום שבלוע בו שביעית, ר"ש מתיר דס"ל דליכא איסור להביא תרומה לידי פסול. ותיקשי, מאי איריא משום מביא תרומה לידי פסול, תיפו"ל דאסור לבשל דהרי השמן מועט לגבי הירקות וכדרך שמן בתבשיל, ונמצא דמיעוט התרומה בטל ברוב הירקות ועובר על איסור משמרת. וליכא למימר דהשמן עבידא לטעמא ולא בטל, דזה אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא בטל, וצ"ע.

ב] התוס' בסוכה ל"ט א' בד"ה יותר כתבו וז"ל, "משמע שיש בדמי אתרוג יותר ממזון שלש סעודות. והא דתנן פ"ו דמעילה נתן לו שתי פרוטות ואמר לו לך והבא לי אתרוג באחת ובאחת רמון, התם באתרוג פסול דלא בעי ליה אלא לאכילה, אבל הכא כשר והדר לברכה דמיו יקרים".

והפני יהושע ז"ל שם כ' על דברי התוס' וז"ל, "משמע מלשון התוספות דכל הדמים שנותנין בשביל אתרוג אפילו באלף זוז בשביל מצותו, פשיטא להו דחל עליה קדושת שביעית. ולכאורה לא ידענא מהיכן פשיטא להו הכי. דמסברא משמע דכיון דכולא מילתא דשביעית מקרא דלאכלה נפקא לן, א"כ משמע דלא חל קדושת שביעית אלא בשיעור דמי שוויו לאכילה דהוי כמו דרך חילול, משא"כ במה שמוסיפין על דמיו בשביל מצותו דאינו מעניני אכילה כלל מנא ליה דשייך ביה קדושת שביעית וכו', אפ"ה לדינא צ"ע כיון דמסברא לא משמע כן".

וקשיא לי א"כ לדעת הפנ"י ז"ל, היאך שרי לקנות אתרוג למצוה בדמי שביעית, הא כיון דאתרוג למצוה דמיו יקרים ולא נתפס בקדושת שביעית אלא סכום מועט כמה ששוה לאכילה, נמצא דמיד כשפורע המעות ונתפסו המעות בקדושת שביעית, מיד מתבטל דמי השביעית שבתוך המטבע ברוב המטבע שהוא חולין. ונמצא שגורם להפקיע קדושת שביעית מהמעות, ומסתברא דגם בתוך מטבע אחת שמיעוט ערכו אסור ורובו מותר שייך ביטול ברוב.

וליכא למימר דממונא לא בטיל וכדאמרי' בביצה ל"ח ב', דזה אינו דהתם מיירי בממון של ראובן שנתערב בשל שמעון, אבל הכא לא הוי לתא דממונא אלא לתא דאיסורא. והש"ש ז"ל בש"ו פ"ד כ' דאפי' מעות הקדש שנתערבו אין זה בכלל הא דאמרי' ממונא לא בטל, כ"ש שביעית דהוי ממונו לגמרי ואין כאן אלא תערובת איסור והיתר. וליכא נמי למימר דכיון דביאתו לעולם בתערובת לא בטיל וכסברת המרדכי ז"ל, דהא הכא ההיתר הי' ניכר בפני עצמו קודם, דלדעת הרבה פוסקים ז"ל ליכא בזה דינא דהמרדכי ז"ל, וליכא נמי למימר דמטבע לא בטיל דהא זה אינו אלא מדרבנן לדעת רוב הפוסקים ז"ל וכדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפט"ז ממאכ"א ה"ט. אולם עי' בדברי המל"מ ז"ל בפ"ז ממעילה ה"ו מדברי התוס' במעילה כ"א ב' ובדברי השער המלך ז"ל פ"א משקלים ה"א.

אלא בע"כ דליכא איסור דאורייתא לבטל קדושת שביעית, ולפיכך מותר לקנות אתרוג בדמי שביעית. ול"ל דאכתי ליתסר מדרבנן משום אין מבטלין איסור לכתחילה, די"ל דאין כונתו לבטל האיסור, ואם קונה בכמה מטבעות י"ל דמטבע לא בטיל.

ונראה בע"ה לבאר חילוק נכון בין תרומה לשביעית.

דהנה בתרומה לא מצינו ילפותא דאסור להפסידה, אלא מצינו דאסור לטמאותה מדכתיב 'משמרת תרומותי'. ולענין הפסד התרומה נסתפקו התוס' בפסחים י"ג א' ד"ה ושורפין שמא ליכא איסור להפסיד התרומה. והתוס' הרשב"א ותוהרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל בחי' לפסחים י"ג א' אייתו שיטת רבינו אפרים ז"ל דבמצות 'משמרת תרומותי' לא נכלל אלא האיסור לטמא התרומה, אבל לשורפה ולהפסידה ליכא איסור תורה.

והרבה יותר מזה מצינו, דאפי' היכא דמצות אכילת התרומה אינה נפסדת ומתבטלת עכ"ז אסור לטמאותה. וההוכחה לזה, דהנה רש"י ז"ל בסוכה ל"ה ב' ד"ה הרי מכשירה כ' דבמעשר שני איכא נמי מצות 'משמרת' ואסור לגרום לה טומאה, והרי מעשר שני שנטמא פודין אותה ושפיר מקיים אכילת מעשר שני בפרי שעליו נפדה המעש"ש ונמצא שלא נתבטלה מצות אכילת מעש"ש, ועכ"ז אסור לגרום לה טומאה.

ומעתה לפי"ז, הא דכ' האבנ"מ ז"ל דאסור לבטל תרומה ברוב חולין, אין כונת האבנ"מ ז"ל דהוי הפסד גוף הפרי דהרי גם כשמבטלו ברוב חולין אין גוף הפרי נפסד, אלא כונתו ז"ל דחלק ממצות 'משמרת' היינו לשמר קדושתה ולפיכך כשמבטל תרומה ברוב חולין הרי מאבד ומפסיד קדושתה.

ומוכרחין אנו לכך. לדעת רבינו אפרים ז"ל הנ"ל דבמצות 'משמרת תרומותי' לא נכלל אלא האיסור לטמא התרומה אבל לשורפה ולהפסידה ליכא איסור תורה. והשתא אי נימא דכונת האבנ"מ ז"ל דכשמבטל תרומה ברוב חולין ה"ז נחשב כהפסד תרומה, תיקשי, התינח להסוברים דאסור להפסיד תרומה, אבל לדעת רבינו אפרים ז"ל דליכא איסור להפסיד תרומה מאי איכא למימר, וליכא למימר דאה"נ והאבנ"מ ז"ל לא קאי לדעת רבינו אפרים ז"ל, הא ליתא, דהא קאתי התם ליישב קו' המל"מ ז"ל אהא דדיינינן ביומא פ"ג א' טבל ותרומה הי מינייהו חמור לענין הקל הקל והק' המל"מ ז"ל גם אם תרומה הוי איסור חמור אמאי לא יפריש תרומה ויבטלנה ברוב החולין, ולהנ"ל אכתי תקשי קושית המל"מ ז"ל לדעת רבינו אפרים ז"ל.

אבל בשביעית מצינו איפכא, דלא מצינו איסור לטמא פירות שביעית אבל איכא איסור להפסידה. ומוכח דגדר הדין דתרומה ודשביעית חלוקים ביסוד דינם, דבתרומה הקפידה התורה על איבוד קדושתה וכל שלא ביטל קדושתה לית לן בה, ולפיכך מותר להפסידה דאינו פוגע בקדושת התרומה. אבל בשביעית הקפידה התורה שהפרי יאכל ולא יפסד ולא יעשו בו סחורה או מלוגמא, וכל שאינו מפסיד גוף הפרי אע"פ שגורם ביטול הקדושה לית לן בה.

וביסוד זה יש לבאר נמי הא דמצינו חילוק נוסף בין תרומה לשביעית. דהנה בפסחים ט"ו ב' אמרי' דלכו"ע, תרומה שנטמאה בטומאה דרבנן מותר לשורפה עם תרומה שנטמאה מדאורייתא, אע"ג דכששורפם יחד גורם טומאה דאורייתא לתרומה שנטמאה מדרבנן יעו"ש, אבל גבי שביעית מצינו דפרי שביעית שאסור באכילה מדרבנן, אסור לשרפו כיון דמדאורייתא מותר באכילה, וכדכ' התוי"ט ז"ל בפ"ה דשביעית מ"ד בד"ה לוף, דספיחין אע"ג דחז"ל אסרום באכילה, אסור לאבדם ביד דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד, וכן אסיק המשנה ראשונה ז"ל בפ"ח דשביעית מ"א [ועי' בסמוך מדברי החזו"א ז"ל].

ולדברינו הנ"ל יש לבאר היטב, דבתרומה ליכא איסור הפסד אלא מצוה לשמרה בטהרה מדכתיב 'משמרת' עביד לה שימור וכדאמרי' בבכורות ל"ד א', וכל שכבר נטמא ואפי' בטומאה דרבנן דשוב אינו משומר בלא"ה, לא חייבתו התורה לשמרה בטהרה, אבל גבי שביעית דהתורה אסרה להפסידה בידים א"כ גם כשנאסר באכילה מדרבנן מ"מ אסור להפסידה בידים.

ואחר כתבי כל זאת, הראוני לדברי הגרש"ז אויערבאך ז"ל בתשו' מנחת שלמה סי' מ"ו שדן שם האם איכא איסור לבטל פירות שביעית ברוב לסברת האבנ"מ ז"ל הנ"ל דבתרומה אסור משום מצות משמרת, ואסיק התם דבשביעית ליכא איסור יעוש"ה.

והנה אי כנים אנו בעז"ה במש"כ דליכא איסור לגרום ביטול הקדושה מפירות שביעית, הנה לפי"ז יש להוציא חידוש דין נפלא, ובהקדם ג' הקדמות.

א] החזו"א ז"ל בשביעית סי' ט' סק"ו, נסתפק בספיחי שביעית שאסרום חז"ל האם מותר לאבדן ביד דמדאורייתא קדושין הן בקדושת שביעית, או דילמא כיון דבלא"ה אינם עומדים תו לאכילה מותר להפסידן מה"ת. והוכיח, מהא דבפסחים נ' ב' אמרי' דהמוליך פירות שביעית ממקום שאינו חייב בביעור למקום שחייב בביעור, חייב לבער הפירות מדרבנן דיהבינן עלייהו חומרי המקום שהלך לשם. והרי דעת הרמב"ם ז"ל דמצות ביעור פ"ש היינו שריפה, ומוכח דאע"ג דמה"ת אין הפירות חייבים בביעור, מ"מ כיון דרבנן אסרום באכילה וחייבום בביעור, תו ליכא איסור מה"ת להפסידם, יעו"ש. [ועי' לעיל מש"כ בענין זה בדברי התיו"ט והמשנ"ר ז"ל].

ב] והשתא לפי"ז נלע"ד בע"ה דאחד שהדליק נר חנוכה בשמן של שביעית, מותר לו לשרוף הנותר מהשמן, דכיון דהשמן נאסר בהנאה ובאכילה דהוקצה למצות נ"ח, שוב ליכא איסור להפסידם מה"ת דתו אינם עומדים לאכילה, ודו"ק.

ג] ומעתה נלע"ד להוסיף ולחדש, דא"כ יהא מותר לכתחילה להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית, דלמאי ניחוש, אי משום דמשתמש בשמן של שביעית ואינו יכול ליהנות מהשמן בזמן דליקתו, הא ליתא, דהרי מיד כשהדליק הנר ונאסר בהנאה שוב ליכא איסור להפסידה, ונמצא דאפי' רגע אחד אין השמן קדוש בק"ש דמיד כשנאסר בהנאה שוב אינו קדוש ואיסורו בהנאה והפקעת קדושתו באין כאחת, ואי משום דבזה גופא שמדליק הנר גורם להפקעת הקדושה, הא נמי ליתא, דלמאי דהוכחנו לעיל, הרי ליכא איסור לגרום הפקעת הקדושה מפירות שביעית.

ושו"ר דהגר"מ אריק ז"ל בתשו' אמרי יושר ח"א סי' ק' נשאל האם מותר להדליק נר חנוכה בשמן של שביעית, והשיב דלמ"ד דנ"ח אסור להשתמש לאורה אסור להדליק בשמן של שביעית, וצ"ל דס"ל כדעת התוי"ט והמשנ"ר ז"ל הנ"ל דגם ספיחין אסור לאבדם מה"ת.

שו"ר דדברינו אינם נכונים. דהרי הפקעת הקדושה נעשה רק אחר שהשמן נאסר בהנאה, ונמצא דתחילה כשנאסר בהנאה עדיין קדושת שביעית עליו, וא"כ זה גופא שגורם לשמן של שביעית ליאסר בהנאה הוי הפסד לפירות שביעית, משא"כ כשמערב פירות שביעית ברוב חולין אינו מפסידו דאינו נאסר באכילה או בהנאה אלא דע"י הביטול קדושתו פוקעת.

ובזה יש ליישב הא דבבכורות י"ב ב' אמרי' דבהמת שביעית פטורה מן הבכורה דלאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ואימורי הבכור נקטרין ע"ג המזבח. והשתא אי נימא דמה שאסור באכילה ובהנאה פקע מיני' קדושת שביעית, א"כ אמאי פטורין מן הבכורה, הא כשחל קדושת בכורה ממילא פקע האיסור להפסידה ולשרפה דהרי אסור באכילה ובהנאה, וקשיא מכאן על דברי החזו"א ז"ל הנ"ל גבי ספיחין. ולהנ"ל א"ש דקודם צריך לחול קדושת בכורה ואח"כ נפקע הקדושת שביעית, וכיון דקדושת שביעית שבבכור קודם לקדושת בכורה שבו דהא בכור אינו מתקדש אלא בלידה דבפטר רחם תלה רחמנא, ובעודו במעי אמו כבר קדוש בקדושת שביעית, נמצא דע"י שחל עליו קדושת בכור הרי זה הפסד לשביעית.

ג] מיהו נלע"ד בעז"ה ראיה נפלאה דאסור לגרום הפקעת קדושת שביעית.

בתוספתא דשביעית פ"ה הי"ד קתני, "ואין מאכילין לא את הגוי ולא את השכיר פירות שביעית", ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ה משמו"י הי"ג. והנה המהרי"ט ז"ל בתשו' ח"א סי' מ"ג בסוף התשובה כ', דיש שרצו ללמוד מדברי התוספתא [פ"ו הי"ב] דאסור לקנות פירות שביעית מהגוי כלל, כיון דנתפס על המעות קדושת שביעית, ואסור למסור דמי שביעית לנכרי כשם שאסור למסור דמי שביעית לע"ה. וכ' מהרי"ט ז"ל התם ב' טעמים לדחות הראי' מדברי התוספתא. ובטעם השני כ' חידוש גדול, דכשם דאמרי' בע"ז נ"ב ב' דמעות הקדש שבאו לרשות הגוי פקע קדושתם, ולמדו כן מדכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה, א"כ כ"ש דדמי שביעית שבאים לרשות הגוי לא חל עלייהו קדושה. וע"כ כ' דהתוספתא ז"ל מיירי בעיר שרובה ישראל, ואסור למכור או לקנות מהם פ"ש דחיישי' שהישראל יהא מוכר על ידו ויעשה סחורה בפירות שביעית יעו"ש.

והנה בא"ד כ' מהרי"ט ז"ל בזה"ל, "ומיהו לענין פירות עצמן שלא יהיה בהם קדושת שביעית אין ללמוד מכאן, דשאני הקדש שמתוך שהוא יוצא לחולין ע"י פדיון אף הוא מתחלל בידם, אבל פירות שביעית דאין להם פדיון, דלעולם הפרי עצמו אסור, אינם מתחללים בידם. אבל לענין זה אני מוכיח ממנה שלא נאמר שהדמים שאנו נותנין להם בעד הפירות יהיה בהם קדושה".

ומדבריו ז"ל למדנו דלא התיר מהרי"ט ז"ל אלא לקנות פירות שביעית שגדלו ברשותם, ולא התיר למכור להם פירות שביעית ואפי' פרי שני. והכי מוכח מדברי התוספתא דאין מאכילין את הגוי פירות שביעית, ומדהתוספתא לא חילק מוכח דגם פרי שני אסור למכור להם.

וצ"ע דהתינח פרי ראשון אסור, דקדושתו לא פקעה אצל הגוי כיון דאין לו פדיון. אבל פרי שני שיוצא לחולין ע"י פדיון הוי כדמי שביעית שקדושתו פוקעת אצל הנכרי, ותיקשי טובא אמאי אסור למוכרו לגוי, הא כשיגיע הפרי לרשות הגוי פקעה קדושתו ולית לן למיחש שמא הגוי לא ינהג בהם קדושה, והיא קושיא עצומה לפו"ר.

ובע"כ לומר דנהי דכשבא לרשות הגוי פקעה קדושת הפרי, מ"מ זה גופא אסור למסור להם פרי ולהפקיע הקדושה, דאנו מוזהרין שלא להפסיד קדושת שביעית מהפרי. ושאני נידון דמהרי"ט ז"ל דכשאנו קונים מהם פירות שביעית לא חל קדושה כלל על המעות.

תמצית העולה מהדברים.

א] קיי"ל דפירות שביעית אסור להפסידם דילפי' מדכתיב לאכלה, לאכלה ולא להפסד. והנה גם בתרומה ובקדשים מצינו איסור להפסידם וילפי' מדכתיב משמרת תרומותי עביד לה שימור.

ב] יש לחקור באיסור הפסד פירות שביעית האם איכא נמי איסור לגרום להפקעת קדושת שביעית שבו או דילמא לא נאסר אלא הפסד גוף הפרי.

ג] יש להוכיח דליכא איסור להפקיע הקדושה מהא דכ' האבנ"מ ז"ל דאסור לבטל תרומה ברוב חולין דהוי הפסד תרומה ועובר על איסור משמרת, ויש להוכיח מתוספתא ערוכה דבשביעית ליכא איסור לבטל ברוב, ומוכח דבשביעית ליכא איסור לבטל הקדושה.

ד] ובגוף דברי האבנ"מ ז"ל צ"ע ממשנה ערוכה דמותר לבשל תרומה בירקות של שביעית ותיקשי למ"ד טעם כעיקר דרבנן הא הדשמן של תרומה מתבטל ברוב הירקות שאינם תרומה.

ה] דעת הפנ"י ז"ל דהקונה אתרוג למצוה בדמי שביעית לא נתפס בדמים קדושת שביעית אלא כנגד שויו לאכילה, ותיקשי א"כ היאך מותר לקנות אתרוג בדמי שביעית, הא מיד כשמשלם במטבע או כמה מטבעות בטל החלק במטבע שקדוש בק"ש ברוב המטבע שהוא חולין, ובע"כ דמותר לבטל שביעית ברוב.

ו] י"ל יסוד נכון דבתרומה הקפידה התורה רק על הקדושה דהא י"א דמותר לשרוף תרומה, וגדולה מזו מצינו דמעש"ש אסור לטמאותה משום משמרת ואע"ג דאם נטמא פודה המעש"ש ונמצא לא קלקל אפי' אכילת מעש"ש,

ז] ולפי"ז י"ל דהא דאסור לבטל תרומה ברוב אין זה משום הפסד אלא משום דמבטל הקדושה משא"כ בשביעית דליכא איסור לטמאותה אלא להפסידה ובביטולו ברוב אינו מפסידה.

ח] יש לחדש דלדעת החזו"א ז"ל דספיחין כיון דחז"ל אסרום באכילה מותר להפסידם מה"ת דשוב אינם עומדים לאכילה, א"כ שמן של שביעית שהדליקו בו נר חנוכה וניתותר שמן מותר לשורפו דכיון דנאסר בהנאה ליכא איסור הפסד.

ט] והשתא להנ"ל דליכא איסור לגרום הפקעת הקדושה, א"כ יהא מותר לכתחילה להדליק נ"ח בשמן של שביעית דהרי מיד כשנאסר בהנאה פקע איסור הפסד שבו ונמצא איסורו בהנאה והפקעת קדושתו באין כאחת, מיהו נראה דזה לא מיקרי באין כאחת אלא תחילה נאסר בהנאה ואח"כ פוקע הקדושה.

י] יש להוכיח דאסור לגרום הפקעת הקדושה, מהא דמשמע בתוספתא דאסור למכור פירות שביעית לגוי ואפי' פרי שני, ולדעת מהרי"ט ז"ל הרי כשבא לרשות הגוי פקע קדושתו.