Friday, March 27, 2026

Very Smol, No Emuni

Times of Israel:


The disrespectful treatment of Rabbi Saul Berman at the Smol Emuni conference in New York highlights many problems that were part of the conference, most glaringly, that it was neither “Smol” (left-wing) nor “Emuni.” While there is a great need for voices in the Orthodox community to counterbalance the rising scourge of Kahanism and Ben Gvirism, the Smol Emuni conference has shown that a viable voice like that in our community has yet to rise.


Let us begin by talking about the “Smol” side of things. The conference would like to present a mirror image of the Israel Smol Emuni movement, a movement that has come to change the Israeli reality in which Orthodox Jews are to be found only on Israel’s political right and not on its political left. The way to see whether the American version of Smol Emuni reflects the Smol (left-wing politics) in Israel is to look at those politics. People like Yair Golan, Yair Lapid, Na’ama Lazimi, and Rabbi Gilad Kariv have come to the forefront of the Israeli left-wing parties. Knowing them well and admiring their courage and devotion to the Zionist cause, I can say this: those representatives of the Israeli “Smol” were not represented by the crowd at the Smol Emuni conference in New York.


The disrespectful walkout on Rabbi Saul Berman, the thundering applause deriding AIPAC, and the public approval of the reprehensible suggestion that Jews who came to the land of Israel were welcomed by Palestinians only to stab those Palestinians in the back in 1948 are things they would never accept. It goes without saying that Golda Meir, David Ben-Gurion, Chaim Weizmann, and other icons of the Israeli left would never come close to such territory either.


Now let us talk about the Emuni side of the conference. The organizers’ website describes itself as “a community of Orthodox and observant Jews committed to justice, equality, and dignity for Jews and Palestinians. Rooted in Torah, we are building a courageous Orthodox Jewish voice for peace and to end the occupation.”


If you look at the Hebrew version of the Israel Smol Emuni site, you will see nothing about wanting to “end the occupation,” for a simple reason: there are more than 500,000 Jews living in the West Bank. As seen in the case of Gush Katif, unless shown otherwise, “an end to the occupation” would mean uprooting those half a million Jews, many of whom are Americans who made aliyah to places like Efrat and parts of East Jerusalem.


One can only advocate for an absolutist “end to the occupation” while locking oneself in an ivory tower that can pretend not to know about places like Efrat, Migdal Oz, Alon Shvut, Ramat Eshkol, Talpiot, and more. For Israelis, there is zero room for any Dati Le’umi or Orthodox organization to advocate for such an absolutist term that would uproot so many Jews from their homes. From a geographical and sociological distance that is more rooted in progressive circles and anti-Israel academia, it is much easier, and even rewarding, to say you want to “bring an end to the occupation.” In Orthodox life, where some of the most open-minded voices have studied in Yeshivat Har Etzion, such language is simply not possible.


Furthermore, the fact that a conference for an organization that would like to be a voice for “Orthodox and observant Jews” was held in B’nai Jeshurun, notably a non-Orthodox synagogue, should have been the first clue that this voice failed to capture any kind of place in the Orthodox community. If you could not secure a place even in the most liberal Orthodox space, you are probably not a voice in the Orthodox community and should not present yourself as such.


If you walk out on Rabbi Saul Berman, among the most liberal voices in the Orthodox community, while applauding an advisor to the PLO, you have not advanced your cause in the Orthodox community. The additional fact that the conference failed to speak about the unprecedented rise of antisemitism against American Jews, which is very much fueled by Palestinian nationalism, makes it hard to take the message of the conference seriously.


The fact that the Smol Emuni conference has not succeeded in becoming a recognized voice in the Orthodox community does not mean, however, that it has nothing of value to add to the discourse in the Orthodox community.


As my friend Rabbi Chaim Seidler has presented passionately, there is in fact a dire need to confront the rise of Ben Gvirism in the Orthodox community. There is a great need to stop the Har Hamor extremist takeover of so many Religious Zionist institutions. There is a need to address the desecration of God’s name and the defamation of all Jews brought about by the barbarism of the Hilltop Youth pogroms and their repeated attacks on innocent Palestinians.


We cannot normalize the Smotrich–Ben Gvir and Daniella Weiss rhetoric and the violent crassness that has come with it. There is a need to reclaim the soul of Religious Zionism and not leave it to the masked thugs graffitiing churches in Israel, beating Palestinians on farmlands, or committing random acts of violence. There is a dire need for us as an Orthodox community to have these conversations.


I have yet to meet a single American rabbi who is not horrified by the explosion of violence and extremism on the hilltops and in the Ben Gvirist circles, the Har Hamor takeover of so many Religious Zionist institutions, and the devastating blow those extremists bring to the image of what it means to be a Jew around the world. There clearly is a need for taking a stand on these issues.


So how can that be done?


I can only reflect from my own experience. Two years ago, watching the rise in inflammatory speech and in light of seeing how it is used against our people, I wrote to a Religious Zionist rabbi who would often put out such statements, and he was gracious enough to respond. After a back-and-forth exchange that indeed did not go anywhere, I asked him not to take my word for it. I told him to find someone he trusts with English and to search his own name on social media. Any search with his name would indeed show many antisemitic and anti-Israel accounts using his words to negatively portray the Jewish community.


I have not heard back from him since, but I have not seen him putting out the inflammatory statements he used to put out either.


It is unconscionable that we as Jews believe in dialogue with Palestinians but not in dialogue with our own people. My suggestion to anyone Orthodox who cares enough about the soul of our people is to write to Dati Le’umi leaders inside Israel, to pick up the phone and make a call, to put together a mission, and go visit.


Do not go for dialogue visits in Ramallah or Jenin when you should be going to Kfar Tapuach, Kiryat Arba, Kedumim, Har Homa, and other hotbeds of extremism in the Religious Zionist community. Modern Orthodox American leaders are uniquely positioned to initiate these conversations, as they share many of the yeshivot and educational frameworks with Israeli Religious Zionists and have many social and sociological bonds that, unlike American Charedi rabbis, parallel the Dati Le’umi community in Israel.


While New York’s Smol Emuni conference remains in my eyes a missed opportunity that was not really “Smol” nor was it “Emuni” in the sociological sense of the word, there is in fact a need for increased dialogue in the Modern Orthodox community about the wave of extremism that has overtaken many Religious Zionist communities in Israel, mostly in Har Hamor circles, the Shomron, and among the Hilltop Youth, who are no longer that young, though not limited to them.


We need that dialogue to begin now, and American Jews can play a vital role in helping Israeli Religious Zionists understand how many actions taken by extremists in the Religious Zionist community are helping fuel global antisemitism.


I hope that conversation begins soon.

----

On the other hand:

1. The "Smol Emuni" Contradiction

The term "Smol Emuni" (Faithful Left) is a theological oxymoron.

True Emunah involves the recognition that the Land of Israel was given to the Jewish people as an eternal inheritance by God. To be "Left" in the Israeli context means being willing to surrender parts of that holy inheritance. It means being compassionate to people who want to kill Jews. It means caring about the enemy but not about one's own brothers and sisters. It means ignoring the Torah views of just about every serious Talmid Chochom alive. Therefore, one cannot be fully "faithful" to the Torah while advocating for the withdrawal from the heartland of Judea and Samaria. The author’s attempt to find a "moderate" version of this movement is a failure to recognize that the movement's very foundation is a rejection of the mitzvah of Yishuv Ha’Aretz.

They are hard core, super duper Smol and zero Emuni. The writer, it seems, is soft core Smol and more Emuni.  

2. Adoption of "Enemy Rhetoric"

The author uses inflammatory language that is deeply offensive and factually inaccurate.

By using words like "pogroms," "barbarism," and "scourge" to describe the actions of Jewish youth in the Shomron, the author is engaging in a "blood libel" against his own people. A "pogrom" is historically an organized massacre of helpless Jews by Gentiles; to use that term for property disputes or localized Jewish-Arab friction is to adopt the vocabulary of the UN and anti-Israel NGOs. This language provides "ammunition" to antisemites—the very thing the author claims to be worried about.

3. Misunderstanding "Har Hamor" and the "Hilltop Youth"

The author paints the "Har Hamor" circle and the "Hilltop Youth" as a fringe "takeover" or a "desecration of God’s name."

For many, these groups represent the vanguard of Jewish pride and resilience. The "Har Hamor" rabbis are some of the greatest Talmidei Chachomim in the non-Charedi world, dedicated to the purity of the Jewish state and the holiness of the IDF. The "Hilltop Youth" are often idealistic young people who have seen their parents' homes demolished and their friends murdered, yet they remain committed to holding the land and do so with a tremendous amount of self sacrifice. To dismiss them as "masked thugs" shows a total lack of empathy for the pioneers who are actually on the front lines, while the author sits comfortably in the Diaspora. He constantly uses the word "extremist". That word means nothing and is used to marginalize one's opponents. Avraham Avinu was considered an extremist in his time. So were Pinchas, Eliyahu HaNavi and many more.

One doesn't have to agree with everything R' Meir Kahane הי"ד ever said and did to acknowledge that he made some very valid points. One would be that here are many on the other side who don't want peace but death. That is why people like Ben Gvir have such a strong following.    

4. The "Oct. 7" Reality Check

The article reads as if the events of October 7, 2023, never happened, or at least as if no lessons were learned.

The author talks about "ending the occupation" as if it’s a theoretical sociological debate. The "occupation" is a security necessity and a religious obligation. Every time Israel has "ended the occupation" (as in Gaza in 2005), the result has been a terror state and the mass slaughter of Jews. For an American rabbi to preach about the "soul of Religious Zionism" while ignoring the life-and-death security reality that mandates a Jewish presence in the hills of Judea and Samaria is a peak "Ivory Tower" arrogance.

5. Dialogue vs. Defeatism

The author suggests that American Jews should go to places like Kiryat Arba and Kedumim to "have a conversation" and explain how the settlers are "fueling global antisemitism."

This is a patronizing "Galut" (Exile) mentality. It suggests that Jews should tailor their behavior in their own land to satisfy the opinions of antisemites in London or New York. Antisemitism is caused by Jew-hatred, not by Jews building houses in Efrat. Suggesting that a "mission" of American rabbis should go to "re-educate" the residents of the Shomron is insulting and a betrayal of Jewish solidarity.

6. The Danger of the "Centrist" Mask

The author presents himself as "Middle Ground."

By validating the idea that there is a "wave of extremism" that needs to be "confronted," the author is essentially agreeing with the Smol Emuni conference—he just thinks they were "rude" about it. He accepts the premise that the Religious Zionist movement is "broken." Religious Zionism isn't broken; it is finally becoming strong, assertive, and unapologetic. The author isn't trying to save the "soul" of the movement; he is trying to return it to a state of submissiveness and compromise that the Israeli electorate has already rejected.

7. The so called Palestinian people were born in .... 1964. It is a fallacy. They are Arabs. There is a reason they call themselves Palestinian and Jews generally call them Arabs..... וד"ל. 

The Jewish people were born five thousand years ago and the very first thing we were told was to .... go to Israel!:-)!!

8. He calls Knesset member Gilad Kariv "Rabbi". He is actually not an observant Jew and his *smicha* is Reform and he is a leader of the Reform movement in Israel. [The author is himself a rabbi so he should know better].

If one recognizes people who openly don't keep Halacha as "rabbi", that says a lot about his distorted vision of Torah.  

In addition, he *admires* Yair Golan, Yair Lapid, Na’ama Lazimi, and the aforementioned Kariv - all haters and enemies of G-d and Torah. 

The author is a Talmid Chochom. He should know better. 

Summary

This article is a classic example of "Apologist Zionism." It attempts to police the behavior of some of the most dedicated Jews in Israel to make them more palatable to Western progressives, using the language of the Left to attack the very people (the settlers) who are ensuring the survival and growth of the Jewish State.

Priorities

In the frum media, it is often the non-Jewish politician or newsmaker etc. who gets the front page and the really long article many pictures [which one might not be allowed to look at b/c אסור להסתכל בפני ...] while in the same issue, the story about the Tzaddik/Gadol/Rosh Yeshiva/Talmid Chochom will be inside the publication with fewer words and pictures. Similarly, the Divrei Torah will also get less space and fanfare.

Why is that? Where are their priorities?

Answer: Don't blame them. They are in the business of selling their product. They print as they do b/c that is what the public wants. 

וד"ל.   

חיפוש זהות

איש יחידי צריך למצא עצמו בעצמו, ואחר כך הוא מוצא את עצמו בעולם המסבבו, שהוא חברתו, צבורו ועמו. הצבור מוצא את עצמו בעצמו, ואחר כך הוא מוצא את עצמו באנושיות כולה. האנושיות היא מוצאה עצמה בעצמה בתחלה, ואחר כך היא מוצאה את עצמה בעולם. העולם מוצא את עצמו בעצמו ואחר כך הוא מוצא את עצמו בעולמים כולם, המסבבים אותו. הסביבה העולמית בכללותה היא מוצאה את עצמה בעצמה, ואחר כך היא מוצאה את עצמה בההכללה הסוג סוגית העליונה של כל העולמיות. העולמיות היא מוצאה את עצמה בעצמה. ואחר כך היא מוצאה את עצמה בהחוסן המלא, בהאור העליון. בהמון החיים ומקור יממיהם. בהאורה האלהית. ואז מתאחדות כל ההכרות הללו יחד, וחוזרות ונעשות חטיבה אחת, שכללותה היא אדירה לאין חקר, ופרטיותה היא חסינה, תמימה שלמה ומבולטה עד אין קץ ותכלית. ושטף החיים הולך ושוטף, ואור הקדש הולך ומתגבר. ושרים כחוללים כל מעיני בך.


1. "איש יחידי צריך למצוא עצמו בעצמו, ואחר כך הוא מוצא את עצמו בעולם המסבבו, שהוא חברתו, צבורו ועמו."

הסבר: הצעד הראשון של כל אדם הוא בירור הזהות האישית שלו. בלי עמוד שדרה פנימי, האדם ילך לאיבוד בתוך הכלל. רק אחרי שהאדם יודע מי הוא "מבפנים", הוא יכול ליצור קשר אמיתי ובריא עם המעגלים החברתיים והלאומיים שלו.

2. "הצבור מוצא את עצמו בעצמו, ואחר כך הוא מוצא את עצמו באנושיות כולה."

הסבר: כאן הרב זצ"ל עובר מהפרט אל הלאום (הציבור). גם אומה צריכה קודם כל לגבש את תרבותה, ערכיה וייחודה העצמי ("למצוא עצמו בעצמו"). רק מתוך זהות לאומית חזקה ומבוררת, האומה יכולה לתרום לאנושות כולה ולהבין את תפקידה במשפחת העמים.

3. "האנושיות היא מוצאה עצמה בעצמה בתחלה, ואחר כך היא מוצאה את עצמה בעולם."

הסבר: האנושות כולה צריכה להכיר בערכה ובמהותה המוסרית והרוחנית המשותפת. לאחר מכן, היא מגלה שהיא אינה מנותקת מהטבע והיקום – היא "מוצאת עצמה בעולם", כלומר בהרמוניה עם כלל המציאות הפיזית והאקולוגית.

4. "העולם מוצא את עצמו בעצמו ואחר כך הוא מוצא את עצמו בעולמים כולם, המסבבים אותו."

הסבר: העולם הזה (כדור הארץ או המציאות המוחשית) הוא רק חלק ממערכת גדולה יותר. לאחר שהעולם "מתגבש", התודעה מתרחבת להבין שישנם עולמות נוספים – רוחניים, קוסמיים או מטפיזיים – והעולם שלנו הוא חוליה בשרשרת אינסופית.

5. "הסביבה העולמית בכללותה היא מוצאה את עצמה בעצמה, ואחר כך היא מוצאה את עצמה בההכללה הסוג סוגית העליונה של כל העולמיות."

הסבר: כל ההוויה כולה (הקוסמוס על כל רבדיו) מתאחדת לתפיסה אחת. זהו השלב שבו המציאות כולה מוכרת כמערכת הרמונית אחת גדולה, לפני שהיא מגיעה למקור הרוחני המוחלט.

6. "העולמיות היא מוצאה את עצמה בעצמה. ואחר כך היא מוצאה את עצמה בהחוסן המלא, בהאור העליון. בהמון החיים ומקור יממיהם. בהאורה האלהית."

הסבר: השלב הסופי של ההכרה: המציאות כולה מבינה שהיא אינה קיימת בזכות עצמה, אלא היא הארה של המקור האלוהי. "האור העליון" הוא המקור לכל החיים ולכל הקיום. כאן המעגל נסגר – מהאדם הקטן ועד לאלוהות.

7. "ואז מתאחדות כל ההכרות הללו יחד, וחוזרות ונעשות חטיבה אחת..."

הסבר: כאן קורה דבר מופלא: כשהאדם מגיע להכרה האלוהית, הוא לא מאבד את זהותו הפרטית. להפך, כל השלבים (האדם, העם, האנושות, העולם) מתמזגים ליחידה אחת.

"...שכללותה היא אדירה לאין חקר, ופרטיותה היא חסינה, תמימה שלמה ומבולטה עד אין קץ ותכלית."

בדרך כלל, ככל שמשהו גדול יותר, הפרט הולך לאיבוד. הרב קוק טוען שבאחדות האלוהית, ככל שהכלל גדול יותר ("אדירה"), כך גם הפרט הופך ליותר מיוחד, חזק ובולט ("מבולטה"). אין סתירה בין האינדיבידואל לבין היקום.

8. "ושטף החיים הולך ושוטף, ואור הקדש הולך ומתגבר. ושרים כחוללים כל מעיני בך."

הסבר: התהליך הזה אינו סטטי אלא דינמי – "שטף חיים". העולם נמצא בתנועה מתמדת של התעלות וקדושה. המשפט המסיים (מתהילים פ"ז) "כל מעיני בך" מסמל שכל מקורות היניקה, השמחה והיצירה של האדם והעולם נמצאים בתוך המקור האלוהי הזה.

לסיכום:

הפסקה מתארת תהליך של הרחבת אופקים: מה"אני" הצר, דרך הלאום והאנושות, אל היקום ועד לאלוהות. המסר המרכזי הוא שהדרך אל האלוהים עוברת דרך המימוש העצמי והחיבור לכל מעגלי החיים, ושבסוף הדרך, הפרט לא נמחק אלא מקבל את מלוא משמעותו בתוך השלם.

----

1. בפסיכולוגיה הכללית

א. אברהם מאסלו – "היררכיית הצרכים" ו"טרנסצנדנציה עצמית"

מאסלו דיבר על מימוש עצמי (Self-Actualization) כשיא ההתפתחות. אולם, בכתביו המאוחרים הוא הוסיף שלב גבוה יותר: חריגה עצמית (Self-Transcendence).

המקבילה: כמו אצל הרב זצ"ל, מאסלו טען שאדם לא יכול לעזור לעולם באמת לפני שסיפק את צרכיו ומימש את הפוטנציאל האישי שלו. רק אחרי שהאדם "מצא את עצמו", הוא יכול להתעלות מעל ה"אני" ולהתחבר למטרות נשגבות, לאנושות וליקום.

ב. קרל יונג – תהליך האינדיבידואציה

יונג תיאר את "תהליך האינדיבידואציה" – המסע של האדם להפוך למי שהוא באמת, תוך איחוד הניגודים בנפשו.

המקבילה: יונג האמין שבתחתית הנפש הפרטית נמצא ה"תת-מודע הקולקטיבי". כלומר, ככל שאדם מעמיק לתוך עצמו ("מוצא את עצמו בעצמו"), הוא מגלה שם את החיבור לכלל האנושות ולסמלים האוניברסליים. זהו בדיוק המעבר של הרב זצ"ל מהפרט אל הציבור והאנושות.

ג. קן וילבר – הגישה האינטגרלית (הולון)

וילבר, הוגה פסיכולוגי-פילוסופי בן זמננו, משתמש במושג "הולון" (Holon) – דבר שהוא גם שלם בפני עצמו וגם חלק ממערכת גדולה יותר (כמו שתא הוא שלם, אך הוא חלק מאיבר, שהוא חלק מגוף).

המקבילה: מבנה הפסקה של הרב זצ"ל הוא "הולוני" מובהק. האדם הוא שלם, אך הוא חלק מהעם; העם הוא שלם, אך הוא חלק מהאנושות. וילבר מדבר על התפתחות התודעה מהאגו (אני) לאתנו (קבוצה) למונדו (עולם) ולקוסמו (הכל).

2. בהגות היהודית

א. המהר"ל מפראג – "האדם כעולם קטן"

המהר"ל מרבה לעסוק ביחס בין ה"פרט" ל"כלל". הוא טוען שהפרט יונק את חשיבותו מהשתייכותו לכלל ישראל, וכלל ישראל יונק מהכלל העולמי.

המקבילה: המהר"ל מדגיש שהסדר בעולם הוא היררכי והרמוני. אם יש פגם בפרט, הדבר משפיע על המערכת כולה. הרב ממשיך את הקו הזה אך מוסיף לו ממד דינמי של "חיפוש" ו"מציאה" תודעתית.

ב. "אני-אתה" ו"אני-לז"

ה"אני" מתפתח רק מתוך זיקה ל"אתה".

המקבילה: הרב אומר שהאדם מוצא את עצמו "בעולם המסבבו". הזיקה לזולת ולעולם היא זו שנותנת תוקף לזהות העצמית. השיא הוא המפגש עם ה"אתה הנצחי" (אלוהים).

ג. תורת החסידות (חב"ד) – "התבוננות" ו"ביטול היש"

בחסידות מדובר רבות על כך שהעולם כולו הוא "אלוקות בפשיטות".

המקבילה: הרב לוקח את הרעיון החסידי שהכל אלוהות, אך הוא מדגיש (בניגוד לחלק מהזרמים בחסידות) שהאדם לא צריך "לבטל" את עצמו כדי להגיע לאלוהים, אלא להיפך: למצוא את עצמו. ככל שהעצמיות חזקה יותר, כך המפגש עם האור האלוהי יהיה מלא יותר. זהו חידוש עצום של הרב – האלוהות לא מוחקת את הפרטיות, אלא מעצימה אותה ("פרטיותה היא חסינה... ומבולטה").

3. נקודת המפגש הייחודית של הרב (הסינתזה)

ההבדל המרכזי בין הרב לבין פסיכולוגים מערביים או הוגים דתיים קלאסיים הוא הסינתזה הסופית:

מול הפסיכולוגיה: בעוד שפסיכולוגים רבים רואים בדת "מנגנון הגנה" או שלב התפתחותי, הרב קוק רואה בדת (באור האלוהי) את היעד הסופי שמעניק משמעות לכל התהליך הפסיכולוגי.

מול הדת השמרנית: בעוד שגישות דתיות מסוימות עלולות לראות ב"חיפוש עצמי" אגואיזם, הרב טוען שזו חובה דתית. בלי למצוא את עצמך, לא תוכל למצוא את אלוהים.

לסיכום: הרב מקדים במידה רבה את הזרמים הטרנס-פרסונליים בפסיכולוגיה, בכך שהוא רואה בבריאות הנפשית ובמימוש העצמי שלב הכרחי בדרך להארה רוחנית ואחדות קוסמית.

Thursday, March 26, 2026

חוסן הדיבור בישראל

האמת היא תכונתם של ישראל, מפני שנשמתם עלתה במחשבה הקדומה, והם שואבים את ציורם מקודם שנברא העולם ונתגשם, ואז כח השקר עדיין לא החשיך את המציאות, אבל העמים נוטלים את ציוריהם מן העולם המוחשי שמתהפך אצלם לרעיון, וההגבלה כבר היא מחושכת מן השקר. ומתוך כח הדיבור הישראלי הוא בא ממקור המחשבה האצילית, ופועל את פעולתו במציאות, וכח הדיבור הנכרי הוא רק מצייר את המציאות. ומתוך שאפשרות הציור של הרוממות מעל לכל מוגבל ומצוייר, שהוא המבא לההכרה האלהית המוחלטה בטהרתה, היא נחלת ישראל, ואינה נתונה לכל גוי, נאמר רק בישראל ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר, ואין ב"נ מוזהרים על השיתוף, מה שהוא מנוע מתפיסת ציורם וכחם הנפשי. ועמון ומואב כשטפלו שקר על הכרובים אמרו ישראל הללו שברכתם ברכה יעסקו בדברים הללו, הודו על חוסן הדיבור של ישראל. ואשים דברי בפיך ובצל ידי כיסיתיך.


1. המקור: מחשבה קדומה מול עולם מוחשי

הרב זצ"ל מסביר שההבדל מתחיל ב"שורש":

ישראל (האמת): נשמתם של ישראל "עלתה במחשבה הקדומה". כלומר, השורש הרוחני של עם ישראל קדם לבריאת העולם הגשמי. לכן, התפיסה שלהם (ה"ציור" שלהם) שואבת ממקור שהוא מעל המציאות המוגבלת. מכיוון שהמקור הזה קדם לעולם, "כוח השקר" (שהוא תוצאה של ההסתרה והצמצום של החומר) עדיין לא שלט שם. לכן, תכונתם המהותית היא אמת.

העמים: התפיסה שלהם מתחילה מהעולם המוחשי. הם רואים את המציאות הפיזית, ומשם הם בונים את הרעיונות שלהם. מכיוון שהעולם המוחשי הוא "מוגבל" ומסתיר את האור האלוהי הפשוט, הוא ממילא מעורב ב"שקר" (חוסר דיוק לגבי המציאות המוחלטת).

2. כוח הדיבור: פועל מול מצייר

כאן עובר הרב להסביר את כוחו של הדיבור:

דיבור ישראלי (כוח פועל): מכיוון שהדיבור של ישראל נובע מה"מחשבה האצילית" (העליונה), הוא לא רק מתאר את המציאות, אלא פועל עליה. לדיבור, לתפילה ולברכה של ישראל יש כוח לשנות את המציאות ("צדיק גוזר והקב"ה מקיים"). הדיבור הוא המשך של כוח הבריאה המקורי.

דיבור נכרי (כוח מצייר): הדיבור של שאר העמים הוא "תיאורי" בלבד. הוא כמו צילום של המציאות הקיימת. הוא לא יכול לשנות את חוקי הטבע או ליצור יש מאין, כי הוא יונק מהעולם הזה ולא ממקורו הרוחני.

3. אמונה, ייחוד ו"שיתוף"

ההבדל במקור הנשמה מוביל להבדל ביכולת ההשגה הדתית:

ההכרה האלוהית המוחלטת: רק ישראל, ששורשם מעל המוגבל, מסוגלים לתפוס את המושג של "אחדות מוחלטת" – אלוהים שהוא מעל כל ציור, הגדרה או גוף. זהו "ד' בדד ינחנו".

סוגיית השיתוף: בהלכה ובמחשבה ישנה דעה ש"בני נח (גויים) לא הוזהרו על השיתוף". כלומר, לגוי מותר להאמין בכוח עליון שמשתף כוחות נוספים (כמו בנצרות למשל). הרב זצ"ל מסביר שזה לא רק היתר הלכתי, אלא מגבלה נפשית: מכיוון שהתפיסה שלהם מוגבלת לעולם החומרי, קשה להם לתפוס אחדות מופשטת וטהורה לגמרי בלי "לצייר" אותה באמצעים מוחשיים יותר.

4. עמון ומואב והכרובים (הדוגמה ההיסטורית)

הרב מתייחס למדרש על חורבן בית המקדש. האויבים (עמון ומואב) נכנסו לקודש הקודשים וראו את הכרובים (פסלי זהב של דמויות עם כנפיים). הם ניסו להוציא לעז על ישראל ולהגיד: "הנה, גם הם עובדי עבודה זרה! יש להם פסלים!".

אבל אז הם נעצרו ואמרו: "ישראל הללו שברכתם ברכה יעסקו בדברים הללו?". כלומר, הם הודו שגם אם נראה כלפי חוץ שיש כאן "ציור" מוחשי (כרובים), הרי שהתוצאה בשטח – הברכה והדיבור של ישראל שפועלים במציאות – מוכיחה שיש כאן חיבור למקור עליון ונסתר שמעבר לחומר.

סיכום

הפסקה היא שיר הלל לסגולת ישראל ולכוח הדיבור שלהם. הרב קוק טוען שהאמת הישראלית אינה רק "יושר אישי", אלא אמת אונטולוגית: היכולת להיות מחובר למקור המציאות שלפני הצמצום והשקר של העולם הזה, מה שמאפשר לנו להכיר באלוהים אחד ולהשתמש בדיבור ככלי רוחני עוצמתי שמשנה את העולם.

The Epitaph Of The POTUS

I have received SECRET information that I have the honor of sharing [with permission from the White House] of the epitaph Donald Trump has written for himself for his tombstone:


Here lies a man of golden hue,

The greatest guy the world ever knew [BELIEVE ME!!].

His rallies were huge, his steaks were well-done,

He won every battle bar none.

He built a big wall—his dedicated staff also took part,

With "America First" in his big, beautiful heart.


But oh, the Fake News, those "enemies of state,"

They couldn’t handle a man who was great!

With their cameras and fact-checks and "sources" so grim,

They spent every hour just lying ‘bout him.

While they scribbled their nonsense, he stood on the stage,

The hero we needed for this digital age.


He’d tell you himself, with a wink and a grin,

He got tired of winning, then started again.

Compare him to Joe? Oh, give us a break!

A four-year-long nap was a massive mistake.

While Biden was squinting and losing his way,

The most phenomenal President was tweeting in caps to save the whole day.


And don’t get him started on Barack Hussein,

Thank the Lord for the end of his reign.


But now the Supreme Commander in Chief is resting, the golf course is still,

He’s checking the ratings from over the hill.

The headstone is marble, the font is all gold,

The boldest story that's ever been told.


This was a man who saved the world with his power

Think of this every time you see Trump's Tower. 

על כל פשעים תכסה אהבה


המדרש שלפנינו (מתוך ויקרא רבה, פרשה ז') עוסק באחד האירועים המורכבים ביותר בתורה: חטא העגל ותפקידו של אהרן הכהן בו. המדרש משתמש בפסוק מספר משלי (י, יב): "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים, וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" כדי להסביר את הדינמיקה שבין החטא, העונש והתיקון.

1. "שנאה תעורר מדנים" – חטא העגל והשלכותיו

המדרש פותח בדרשת החלק הראשון של הפסוק:

השנאה: המדרש טוען שחטא העגל יצר "שנאה" (פירוד או ריחוק) בין עם ישראל לאביהם שבשמים.

מעוררת מדנים: הריחוק הזה עורר "דיני דינין" – כלומר קטרוג ודין קשה על העם.

סנגוריה על אהרן: כאן המדרש מביא את דעת רבי אסי, המנסה להסביר שאהרן לא באמת שיתף פעולה עם עבודת האלילים. לפי רבי אסי, אהרן ניסה לבזות את העגל בעיני העם; הוא לקח את הקורבנות שהביאו לעגל, מעך אותם ("פוחסו") והראה להם שאין בהם ממש – זהו גוש מתכת דומם.

שוגג מול מזיד: כשמשה שואל את אהרן "מה עשה לך העם הזה?", אהרן מסביר את המניע שלו: הוא העדיף שהחטא ייחשב לעם כחטא בשוגג (כאילו הם הוטעו על ידי המנהיג) ולא במזיד (מרד מכוון). אהרן לקח על עצמו את האשמה כדי להציל את העם מכליה מוחלטת.

2. העונש של אהרן: "להשמידו"

למרות כוונותיו הטובות של אהרן, המעשה היה חמור.

הכתוב אומר: "וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ".

מהי השמדה? רבי יהושע דסיכנין מסביר ש"השמדה" במקרא פירושה כליה של הצאצאים (בנים ובנות), כפי שכתוב בעמוס: "ואשמיד פריו ממעל". גזר הדין המקורי על אהרן היה שכל ארבעת בניו ימותו.

3. "ועל כל פשעים תכסה אהבה" – תפילת משה

כאן עובר המדרש לחלק השני של הפסוק:

האהבה: זוהי תפילתו של משה רבנו על אהרן. משה ב"אהבתו" פועל לכסות על ה"פשע" של חטא העגל.

הטיעון של משה: משה שם לב שבתחילת ספר ויקרא, בכל פעם שמוזכרות עבודות הקורבנות, הכתוב אומר "בני אהרן" (ונתנו בני אהרן, וערכו בני אהרן) אך שמו של אהרן עצמו נפקד. אהרן הודר מהכבוד בשל חטאו.

משל הבור והאילנות: משה טוען טענה לוגית ומוסרית לפני הקב"ה:

הבור והמים: "הבור שנואה ומימיה חביבין?" – האם ייתכן שאתה פוסל את הבור (אהרן) אך מקבל את המים שבו (בניו)? אם הבנים ראויים לכהן, סימן שהשורש שלהם ראוי.

עצי המערכה: משה מזכיר שעל המזבח לא מקריבים עצי זית וגפן כדי לא לבזותם (כי הם נותנים שמן ויין). משה אומר: אם חלקת כבוד לעצים בגלל הפירות שלהם, לא תחלק כבוד לאהרן בזכות בניו הצדיקים?

4. הסוף: "חייך שבשבילך אני מקרבו"

הקב"ה משתכנע מתפילת משה:

בזכות התפילה ("בשבילך"), אהרן לא רק מתקרב חזרה, אלא הופך להיות ה"עיקר" והבנים הם ה"טפלים" לו.

ההוכחה לכך היא הפסוק הפותח את פרשת "צו": "צו את אהרן ואת בניו". כאן, לראשונה אחרי החטא, אהרן מוזכר בשמו לפני בניו, מה שמסמל את המחילה המלאה ואת השבת מעמדו ככהן גדול.

(בסופו של דבר, תפילת משה הצילה מחצית מבניו של אהרן – אלעזר ואיתמר נותרו בחיים, בעוד נדב ואביהו מתו).

סיכום המסר של המדרש:

המדרש מדגיש את כוחה של הסנגוריה והתפילה. אהרן פעל מתוך ניסיון להציל את העם (גם במחיר שמו הטוב), ומשה פעל מתוך אהבה וחברות כדי להציל את אהרן. המדרש מלמד שגם במקום שיש בו "דיני דינין" וגזירות קשות, ה"אהבה" – התפילה והלימוד על כף זכות – יכולה למתק את הדין ולפתוח פתח של מחילה.

ב"ה פ' צו ופרה במד' שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה כו'. הענין הוא דיש בכלל ישראל אהבה לאביהם שבשמים וכמו כן נמצא בכל פרט נקודה אחת שע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות כו'. אכן יש חטאים המסלקין זאת האהבה. וזה הסימן שכ"ז שנשאר האהבה והתשוקה בלב איש ממילא לא הי' החטא בעצם הפנימיות רק במקרה. ואז על כל פשעים תכסה. דקשה הלא הכל במשפט רק אותה אהבה הגדולה בלב האדם שגוברת על תאוות החטא שע"י החטא לא נתבטל ממנו האהבה. אז הדין נותן שתכסה על הפשעים. והנה אהרן הוא בחי' אהבה שבכלל ישראל לכן כיסה עליהם בעמוד הענן שהי' בזכותו של אהרן כמ"ש רז"ל. וע"י החטא נפרדו בני ישראל מאהבה הראשונה. אבל אהרן לא נפרד מהאהבה שלו. לכן על ידו חזרו כל בני ישראל ונתקרבו למקום ב"ה. גם בפרה נאמר כי ניתן לקנח חטא העגל. ומה"ט שאין החטא של בנ"י בעצם ובפנימיות רק שנתלכלכו ויכולין להתקנח כמאמר אל המחשבה זרה כענין בטל רצונך מפני רצונו. מפני רצונו דייקא. מרוב אהבה ודביקות וכלות הנפש לעשות רצון השי"ת עד שכל הרצונות יתבטלו כהמס דונג מפני אש. ובוודאי בימים אלו קודם פסח מתחדש אהבה ורצון בלבות בנ"י שהם הימים שבחר בנו השי"ת ועשו בנ"י מצוה הראשונה בשמחה. לכן עדיין בימים הללו מתעורר אהבת בנ"י להשי"ת לכן בכח זה יכולין להשבית ולבטל החמץ: [שפ"א צו תרמ"א]



1. "במד' שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה כו'."

הסבר: השפת אמת פותח בפסוק ממשלי (י', י"ב) המצוטט במדרש. הרעיון הוא ששנאה גורמת למריבות ולדקדוק בכל טעות, אבל האהבה מסוגלת "לכסות" ולהעלים את הפשעים. הוא הולך להשליך זאת על היחסים בין הקדוש ברוך הוא לישראל.

2. "הענין הוא דיש בכלל ישראל אהבה לאביהם שבשמים וכמו כן נמצא בכל פרט נקודה אחת שע"ז נאמר מים רבים לא יוכלו לכבות כו'."

הסבר: בבסיס של עם ישראל ככלל, ובתוך כל יהודי כפרט, קיימת נקודת אהבה פנימית להשם. האהבה הזו היא בלתי תלויה ובלתי ניתנת לכיבוי, כפי שנאמר בשיר השירים: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" – שום חטא או ריחוק לא יכולים למחוק את הנקודה הזו לחלוטין.

3. "אכן יש חטאים המסלקין זאת האהבה."

הסבר: למרות שהנקודה קיימת, החטאים יוצרים חיץ. הם "מסלקים" את הגילוי של האהבה הזו מחיי היומיום ומההרגשה הגלויה של האדם.

4. "וזה הסימן שכ"ז שנשאר האהבה והתשוקה בלב איש ממילא לא הי' החטא בעצם הפנימיות רק במקרה. ואז על כל פשעים תכסה."

הסבר: כאן מופיע מבחן חשוב: אם אחרי שיהודי חוטא, הוא עדיין מרגיש רצון, תשוקה וגעגוע להשם – זה הסימן שהחטא לא חדר ל"עצם" שלו. החטא היה רק "מקרה" (אירוע חיצוני), ואילו הפנימיות נשארה טהורה. במצב כזה, האהבה הפנימית שנותרה "מכסה" על הפשע, כי היא מוכיחה שהפשע הוא לא "הוא".

5. "דקשה הלא הכל במשפט רק אותה אהבה הגדולה בלב האדם שגוברת על תאוות החטא שע"י החטא לא נתבטל ממנו האהבה. אז הדין נותן שתכסה על הפשעים."

הסבר: השפת אמת שואל: איך האהבה יכולה "לכסות" פשע? הרי יש דין ומשפט בעולם! תשובתו היא: המשפט עצמו קובע שאם האהבה חזקה יותר מהחטא (כלומר, שהחטא לא הצליח לכבות אותה), הרי שהאמת של האדם היא האהבה ולא החטא. לכן הדין (הצדק) נותן שהאהבה תנצח ותכסה על העוול.

6. "והנה אהרן הוא בחי' אהבה שבכלל ישראל לכן כיסה עליהם בעמוד הענן שהי' בזכותו של אהרן כמ"ש רז"ל."

הסבר: אהרן הכהן מייצג את מידת החסד והאהבה בעם ישראל ("אוהב שלום ורודף שלום"). ענני הכבוד, שסימלו הגנה ו"כיסוי" (כמו "תכסה אהבה"), ניתנו בזכות אהרן. האהבה של אהרן לישראל ושל ישראל להשם היא שיצרה את הכיסוי המגן הזה.

7. "וע"י החטא נפרדו בני ישראל מאהבה הראשונה. אבל אהרן לא נפרד מהאהבה שלו. לכן על ידו חזרו כל בני ישראל ונתקרבו למקום ב"ה."

הסבר: בחטא העגל, העם איבד את הקשר הישיר והתחושה של האהבה להשם. אבל אהרן נשאר דבוק באהבה הזו, ובזכות היציבות שלו הוא שימש כגשר שאיפשר לכל עם ישראל לחזור ולהתקרב להשם.

8. "גם בפרה נאמר כי ניתן לקנח חטא העגל. ומה"ט שאין החטא של בנ"י בעצם ובפנימיות רק שנתלכלכו ויכולין להתקנח..."

הסבר: המדרש אומר שפרה אדומה באה "לקנח" (לנקות) את הלכלוך של חטא העגל. השפת אמת מדגיש את המילה "לקנח": מקנחים רק לכלוך חיצוני. זה מוכיח שוב שחטא העגל לא הפך להיות חלק מהמהות של ישראל, אלא היה רק כתם חיצוני שאפשר לנקות.

9. "...כמאמר אל המחשבה זרה כענין בטל רצונך מפני רצונו. מפני רצונו דייקא. מרוב אהבה ודביקות וכלות הנפש לעשות רצון השי"ת עד שכל הרצונות יתבטלו כהמס דונג מפני אש."

הסבר: הוא מסביר איך מתמודדים עם מחשבות זרות או רצונות לחטוא: על ידי "בטל רצונך מפני רצונו". הוא מפרש את המילה "מפני" לא רק כ"ויתור", אלא כתוצאה מהקרבה ל"פנים" – מרוב שהאדם קרוב ודבוק ברצון השם (האש), הרצונות האחרים (הדונג) פשוט נמסים ונעלמים מאליהם.

10. "ובוודאי בימים אלו קודם פסח מתחדש אהבה ורצון בלבות בנ"י שהם הימים שבחר בנו השי"ת ועשו בנ"י מצוה הראשונה בשמחה."

הסבר: לקראת פסח, הזמן שבו ה' בחר בנו ביציאת מצרים, מתעוררת מחדש בנשמות האהבה הראשונית והשורשית. אלו ימים של התחדשות הקשר.

11. "לכן עדיין בימים הללו מתעורר אהבת בנ"י להשי"ת לכן בכח זה יכולין להשבית ולבטל החמץ:"

הסבר: סיכום מעשי: הכוח לבער את החמץ (החמץ מייצג את היצר הרע, הגאווה והחטא) נובע מהתעוררות האהבה של חודש ניסן. כשהאהבה להשם בוערת בלב, יש לאדם כוח לבטל ולהשבית את כל ה"חמץ" והלכלוך החיצוני שנערם עליו במשך השנה.

סיכום הרעיון:

היהודי במהותו אוהב את השם. החטא הוא רק לכלוך חיצוני. אהרן הכהן, פרה אדומה וימי הפסח הם כולם כלים שנועדו לעורר את האהבה הפנימית הזו, שבכוחה "לכסות" על כל הפשעים ולנקות את האדם מכל חטא, כי האהבה היא האמת המוחלטת שלו.

----

במדרש (ויקרא רבה) דרשו חז"ל את הפסוק: "שִׂנְאָה מְעוֹרֵר מְדָנִים" – זו השנאה שנוצרה כביכול בין עם ישראל לאביהם שבשמים בעקבות חטא העגל (שאהרן היה מעורב בו). והמשכו של הפסוק: "וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" – זו האהבה שאהב משה את אהרן והתפלל עליו.

יש לשים לב כי מתחילת ספר ויקרא ועד פרשתנו, מוזכרים הקרבנות בלשון "וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן", "וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן", ואהרן עצמו לא נזכר בפירוש כמי שמקריב. על כך תמה משה רבנו לפני הקדוש ברוך הוא: האם חלקת כבוד לעצים (לאבות) רק בשביל בניהם? האם ייתכן שהענפים חביבים והשורש דחוי? אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, בפרשה זו אני עושה את אהרן לעיקר ואת בניו לטפלים לו, שנאמר: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר".

אדוני אבי זקני ז"ל (בעל ה'חידושי הרי"ם') הסביר, שבפרשה זו נשנו דיני הקרבנות בלשון תורה: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה", "זֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה". הסיבה לכך היא שהכול נעשה בכוחו של משה רבנו, שהוא כוח התורה. כוח זה הוא שעמד לזכותו של אהרן; בעוד שקודם לכן הוזכרו רק בניו, כעת בזכות התורה חוזר אהרן למקומו המרכזי. וזהו שנאמר "ועל כל פשעים תכסה אהבה" – כי כוח התורה הוא בחינת אהבה, כפי שנאמר "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ", ודרשו חז"ל שהדרך להגיע לאהבה זו היא על ידי "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה (דברי תורה) עַל לְבָבֶךָ".

אהרן הכהן הוא המהות של הדעת והתורה, ככתוב: "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ", ומקובל שפסוק זה מדבר על אהרן. עוד נאמר בתורה: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל", ופירשו חז"ל שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה. דבר זה נתקיים בבני אהרן, נדב ואביהוא, שמסרו נפשם למען כלל ישראל. במותם הם היו בבחינת "קדשים נשרפים", ועל ידי הקרבתם העצמית נעשו הם עצמם חלק ממהות התורה (בבחינת "זאת התורה").

לכן נאמר בעניין שריפתם: "וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'". והדבר מקביל לכתוב בפרשתנו על קרבן העולה: "הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר". "כל הלילה" מרמז על זמן הגלות והחשיכה, שבו נשאר לעם ישראל כוח רוחני ממסירות הנפש של בני אהרן עד שיבוא ה"בוקר" של הגאולה. כך נמצא שחלק הקב"ה כבוד ל"עץ" (לאהרן) בזכות בניו, ועל ידי קרבנם ומסירות נפשם התקרב אהרן מחדש ונתכפר לו. [אמרי אמת תרס"ח]

1. "במדרש שנאה מעורר מדנים שנאה שנתן אהרן בין ישראל לבין אביהם שבשמים וכו'"

הסבר: המדרש (ויקרא רבה) דורש את הפסוק במשלי "שנאה מעורר מדנים" על חטא העגל. למרות שאהרן התכוון לטובה (לדחות את העם עד שיבוא משה), התוצאה הייתה חטא שיצר "שנאה" ופירוד בין עם ישראל לה'. המדרש רומז שבגלל מעורבותו של אהרן בעגל, כביכול נוצרה מתיחות בינו לבין הקב"ה.

2. "ועל כל פשעים מכסה אהבה וכו' מתחילת הספר ועד כאן כמיב וערכו בני אהרן וכו'"

הסבר: המשך הפסוק במשלי הוא "ועל כל פשעים מכסה אהבה". הטקסט מציין שבכל פרשת "ויקרא" (תחילת הספר), אהרן עצמו לא נזכר כמי שמקריב, אלא נאמר "וערכו בני אהרן". אהרן היה כביכול בנסיגה, בגלל אותו "פשע" של העגל, והכבוד ניתן לבניו.

3. "אמר משה וכו' חלקת כבוד לעצים בשביל בניהם וכו' אמר לו הקב"ה וכו' אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים: צו את אהרן ואת בניו לאמר"

הסבר: משה רבנו תהה מדוע ה' פונה לבנים ולא לאבא (אהרן). הוא השתמש במשל: האם אתה חולק כבוד לעצים (ההורים) רק בזכות הפירות (הבנים)? הקב"ה עונה לו שבפרשת "צו", המצב משתנה: אהרן חוזר להיות העיקר ("צו את אהרן") והבנים הופכים לטפלים לו. זהו התיקון של אהרן.

4. "אאז"ל אמר שבפרשה זו נשנו הקרבנות בלשון תורה 'זאת תורת העולה' וגו' כי הכל היה בכח משה רבינו ע"ה כח התורה וזה שעמד לאהרן שמקודם כמיב בני אהרן ועכשיו נזכר אהרן עצמו"

הסבר: "אאז"ל" (אדוני אבי זקני לברכה) הכוונה לבעל ה"חידושי הרי"ם" (סבו של השפת אמת). הוא מסביר שבפרשת "צו" הקרבנות מוצגים כ"תורה" (לשון "זאת תורת..."). משה רבנו, שהוא סמל התורה, השתמש בכוח התורה כדי "לכסות" על הפשע של אהרן. בזכות החיבור של הקרבנות ללימוד התורה, אהרן יכול לחזור לקדמת הבמה.

5. "ועל כל פשעים מכסה אהבה זה כח התורה כדאיתא 'ואהבת את ה' אלקיך' וגו' ומהו האהבה 'והיו הדברים האלה' וכו'"

הסבר: איך האהבה מכסה על פשעים? דרך התורה. חז"ל דורשים על הפסוק "ואהבת את ה'": איך אוהבים אותו? על ידי "והיו הדברים האלה (דברי תורה) על לבבך". כלומר, העיסוק בתורה הוא הביטוי המעשי לאהבת ה', והאהבה הזו היא שמכפרת על חטא העגל.

6. "וכתיב 'כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו' ואיתא שקאי על אהרן, אהרן הוא עיקר הדעת"

הסבר: הפסוק בנביא מלאכי מתאר את הכהן כמקור של תורה ודעת. השפת אמת מסביר שאהרן הכהן הוא לא רק "טכנאי" של קרבנות, אלא הוא המהות של ה"דעת" (חיבור רוחני) והתורה שבלב.

7. "כתיב 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל' ואימא שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה וזה נתקיים בנדב ואביהוא שמסרו נפשם בשביל ישראל"

הסבר: ישנו לימוד מפורסם שדברי תורה מתקיימים רק במי ש"ממית עצמו" עליה (במובן של התמסרות מוחלטת). כאן יש פירוש נועז: מותם של נדב ואביהוא (בני אהרן) לא היה רק עונש, אלא "מסירות נפש" רוחנית עבור כלל ישראל. המוות שלהם בתוך המשכן ("באהל") הפך לחלק מהכוח של התורה.

8. "והיה אחר כך טובה לכל ישראל מזה אימא שהם היו כמו קדשים הנשרפים"

הסבר: מותם של נדב ואביהוא פעל כמו קרבן ("קדשים נשרפים"). כשם שקרבן עולה באש ומביא כפרה וטובה לעולם, כך מותם הביא בסופו של דבר ברכה רוחנית ותיקון לעם ישראל.

9. "וזהו דכתיב 'ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'' מנדב ואביהוא עצמם נעשה תורה כענין זאת התורה"

הסבר: עם ישראל מצווה לבכות את "השריפה". השפת אמת מקשר בין השריפה של בני אהרן לבין התורה של הקרבנות בפרשתנו. הוא טוען שמעצם הקרבתם של נדב ואביהוא, נוצרה קומה חדשה של תורה ("זאת התורה").

10. "וכתיב 'היא העולה על מוקדה' וגו' כמו דכמיב 'יבכו את השריפה' וגו' וכתיב 'כל הלילה עד הבוקר' היינו שנשאר מהם כח עד לעתיד לבא"

הסבר: הפסוק בפרשתנו אומר שהעולה נשרפת על המוקד "כל הלילה עד הבוקר". הוא משווה זאת לשריפת נדב ואביהוא. "הלילה" מסמל את הגלות והחושך, ו"הבוקר" את הגאולה. הכוח הרוחני של מסירות הנפש שלהם מלווה את עם ישראל ומגן עליהם לאורך כל ה"לילה" של ההיסטוריה, עד שתזרח שמש הגאולה.

11. "וזהו חלקת כבוד לעצים בשביל בניהם שעל ידי בניו נתקרב אהרן גם כן"

הסבר: לסיכום, כאן נסגר המעגל: הכבוד שניתן ל"עץ" (אהרן) הוא בזכות ה"פירות" (הבנים, נדב ואביהוא). בזכות מסירות הנפש המוחלטת של בניו, שהפכה לחלק מתורת הקרבנות, נסלח לאהרן על חטאו והוא התקרב מחדש לקב"ה וזכה שוב שייפנו אליו ישירות: "צו את אהרן".

בשורה התחתונה: הקטע מסביר שאהרן הכהן שוקם מחטא העגל בזכות כוח התורה (שמייצג משה) ובזכות מסירות הנפש של בניו, שהפכו את עבודת המשכן ל"תורה" חיה שקיימת לעד.

עפ"י הקדמת הרלב"ג לספר איוב

רבי לוי בן גרשום פותח ואומר: החלטנו לבאר את ספר איוב לעומקו ולהרחיב בביאורו ככל שישיג שכלינו. ראינו שספר זה טומן בחובו תועלת אדירה להצלחתו של האדם – הן במישור החברתי-מדיני והן במישור המדעי-שכלי. למעשה, התורה כולה נשענת על השורשים האמוניים המתבארים בספר זה. לכן ייחסו חז"ל את כתיבתו למשה רבנו, באמרם: "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב".

קיימת מחלוקת האם סיפור איוב היה משל או אירוע היסטורי שאכן קרה. הסיבה למחלוקת היא הנושא המרכזי של הספר: שאלת ההשגחה האלוהית – האם אלוהים משגיח על הפרטים בבני האדם ופוקד אותם על מעשיהם, כפי שמחייבת התורה, או לא?

הקושי המרכזי באמונה בהשגחה הוא המציאות הנראית לעין, שבה נדמה שיש חוסר צדק בסדרי העולם: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". ספק זה הוא שהניע פילוסופים רבים (כמו אריסטו ב'מטפיזיקה') להסיק שאלוהים אינו מודע לפרטי הדברים בעולמנו. השאלות הללו כל כך קשות, עד שגדולי הנביאים והחכמים התלבטו בהן. חז"ל אמרו שאפילו משה רבנו ביקש להבין זאת כשאמר "הודיעני נא את דרכיך", ותשובת ה' ("ה' ה' אל רחום וחנון") מרמזת על כך. גם הנביא חבקוק, דוד המלך בתהילים ואחרים תהו על שלומם של הרשעים ועל סבלם של הישרים.

משה רבנו הציג לנו את סיפור איוב כדי לפתור את הספקות הללו בדרך של חקירה עיונית פילוסופית. זהו המניע שלי לכתיבת הפירוש: הקדמונים התמקדו בעיקר בביאור המילים והדקדוק, אך החמיצו את העומק הרעיוני. לדעתי, אי אפשר להבין את פירוש המילים ללא הבנת הכוונה הכוללת של הדברים. הפירושים שהורגלנו אליהם מילדותנו דווקא מנעו מאיתנו להבין את הספר, עד שפקחנו את עיני שכלנו ובחנו את המילים לאור הרעיונות הפילוסופיים המסתתרים בהן.

מלבד הרמב"ם ב"מורה נבוכים", לא מצאנו מי שהעמיק לחקור את עמדותיהם השונות של רעי איוב. כאשר בחנו את דבריהם לעומק, מצאנו שכל דמות בספר מייצגת עמדה פילוסופית שיטתית אחרת בנושא ההשגחה, וביחד הן מקיפות את כל האפשרויות הלוגיות שניתן להעלות על הדעת.

בין אם איוב היה משל ובין אם סיפור אמיתי (ויש ראיות לכך שהיה סיפור אמיתי, כמו אזכור שמות המקומות, הילדים ורכושו), המטרה היא להביא את האדם המשכיל אל האמת.

לפני שנתחיל בביאור, נקדים עיקרון חשוב לגבי טבע הרע:

הרעות הפוקדות את האדם נובעות משני מקורות: החומר או המקרה.

רעות שמקורן באדם עצמו: נובעות מהמזג הגופני (מחלות) או ממידות רעות. אלו קשורות לחומר (הגוף), שכן השכל כשלעצמו רק מדריך לטוב.

רעות שמקורן חיצוני (כוחות הטבע): כמו רעידות אדמה או פגעי מזג אוויר. רעות אלו אינן מכוונות מאלוהים באופן ישיר, אלא הן תוצאה של חוקי הטבע הנחוצים לקיום העולם (כמו המאבק בין היסודות אש, מים וכו'). אלוהים יצר עולם טוב, והרע קורה בדרך אגב (במקרה), כשאדם נמצא במקום שבו מתרחש תהליך טבעי הרסני.

אלוהים נתן לאדם את השכל כדי להגן על עצמו. השכל מאפשר לאדם לצפות מראש סכנות (בחלומות או בנבואה) ולהישמר מהן. לכן, הרעות המתרחשות עקב גרמי השמיים או הטבע אינן גזירה מוחלטת; האדם המשכיל יכול להשתמש בשכלו כדי להינצל מהן.

לסיום, עלינו להבין ש"טוב" ו"רע" אמיתיים לאדם הם במישור השכלי. הטוב האמיתי הוא שלמות המושכלות, והרע האמיתי הוא היעדר הידיעה והשכל. פגעים גופניים אינם "רע אנושי" במובן המהותי ביותר.

שיטת הביאור שלי תהיה: ראשית ביאור המילים הקשות, לאחר מכן ביאור תוכן הפרק, ובסוף סיכום הרעיונות העולים ממנו.

סיכום הנקודות העיקריות:

מטרת הספר: פתרון פילוסופי-אמוני לשאלת ההשגחה האלוהית וצדקת ה' בעולם (צידוק הדין).

הבעיה המרכזית: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" – קושי שהטריד נביאים ופילוסופים כאחד והוביל חלקם לכפירה בהשגחה.

שיטת הרלב"ג: הבנת המילים חייבת לנבוע מהבנת הרעיונות הפילוסופיים. ספר איוב אינו רק סיפור, אלא ויכוח שיטתי המקיף את כל הדעות האפשריות בנושא ההשגחה.

מקור הרע: הרע אינו יורד ישירות מאלוהים ("אין רע יורד מלמעלה"). הוא תוצאה של מגבלות החומר או של "תופעות לוואי" של חוקי הטבע הנחוצים לקיום העולם.

תפקיד השכל: השכל הוא הכלי שנתן אלוהים לאדם כדי להתעלות מעל המקרה ולהגן על עצמו מפגעי הטבע. הצלחת האדם האמיתית היא שכלית, ולאו דווקא חומרית.

מבנה הפירוש: שילוב של ביאור מילולי (לקסיקלי), ביאור ענייני (תוכני) וסיכום רעיוני (תועלות).