Drinking During Psukei Di-zimra

From a frum website:

We can no longer remain silent while the kavod of our shul is publicly trampled. The behavior taking place in our shuls during davening has crossed every line of decency. It is shocking, disgusting, and an absolute chillul Hashem.

Have we fallen so incredibly low that people are no longer embarrassed to commit a blatant dvar issur  in public for all to see?

To stand in a Tallis (and tefillin on weekdays) facing the Shechinah, while casually holding and sipping a hot drink is a total slap in the face to the Ribono shel Olam. We are supposed to be accepting the ol malchus Shamayim, but instead, we are treating the shul like a boardwalk cafe.

Look in the Mirror:

No Shame in a Public Aveirah: The poskim state explicitly that drinking after Baruch She’amar is an issur [see below...]. Yet, people openly parade their coffee down the aisles, completely unbothered that they are doing an aveirah in front of the entire kehillah. Where is the basic boosha (shame)?

Zero Self-Control: Is the addiction to caffeine so severe that you literally cannot finish your coffee before davening? If you cannot wake up ten minutes earlier to drink your coffee like a civilized person, stay in the coffee room.

A Complete Zilzul: You would never dare walk into a courtroom or a meeting with a king holding a cup of coffee. Yet, standing before the Melech Malchei HaMelachim, you feel entirely comfortable sipping a latte. It is a sickening display of disrespect.

This massive Chillul Hashem must stop today. If you cannot respect the Ribono shel Olam, at least respect the tzibbur trying to daven. Leave the coffee outside the doors, or do not come inside until you are done.

A Pained Member of the Kehillah

האם מותר לאדם לקחת מים באמצע פסוקי דזמרה (אחר ברכת ברוך שאמר) ולברך שהכל. והאם הדין ישתנה כאשר האדם צמא וחוסר השתיה מפריע לו לריכוז בתפילה.

על פניו אין להתיר שהרי הגמרא במסכת ברכות (י, ב) אומרת: "א"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י מאי דכתיב לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם (א"ד) א"ר יצחק א"ר יוחנן א"ר יוסי בר' חנינא משום ראב"י כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גוך אל תקרי גויך אלא גאיך אמר הקב"ה לאחר שנתגאה זה קבל עליו מלכות שמים". וכן פסק הרמב"ם בהלכות תפילה (ו, ד): "אסור לו לאדם שיטעום כלום... עד שיתפלל תפלת שחרית". לכאורה תפילת שחרית הכוונה לתפילת שמונה עשרה.

אלא דאף שהרמב"ם כתב דלא יטעום כלום, מפורש מצינו בשולחן ערוך (פט, ג) כי "מים מותר לשתות קודם תפלה" (דלא שייך בו גאוה). ויל"ע האם זהו גם בפסוקי דזמרה.

לכאורה כן, היינו שאסור יהא לברך על המים בפסוקי דזמרה, דהרי אסור להפסיק בדיבור משהתחיל את ברוך שאמר (שולחן-ערוך נא, ד). ופסק הרמ"א (נא, ד): "ואפי' לצורך מצוה אין לדבר בין ברוך שאמר לישתבח (ב"י בשם כל בו)". וסיבת האיסור להפסיק, מפני שהן כסמוכות, ולכן הברכה אינה מתחלת בברוך כמובא בתוספות בברכות (מו, א) ובפסחים (קד, ב). וכן איתא במגן אברהם (נא, סק"ג) ובמשנה ברורה (נא, סק"ו). וע"ע בביאור הגר"א (נא, סק"ד). אלא דיל"ע, במה שכתב המשנה ברורה (נא, סק"ח) דמותר בין ברוך שאמר לישתבח (במקום דסליק עניינא): "כל ברכת הודאה מותר לברך".

ונראה לי דאין היתר לברך שהכל באמצע פסוקי דזמרה, דהרי אף את ברכת אשר יצר, בקושי התירו לברך. שכן מצינו שפוסקים רבים החמירו שאין לברך. והכי העלו להחמיר החיי אדם (הובא בביאור-הלכה נא ד"ה צריך), התהלה לדוד (נא, סק"א). וע"ע בכף החיים (סקכ"ח) שיברך אחר ישתבח. אולם העיר שיש שהתירו לברך, אך רואים אנו כי בעייתיות יש להפסיק אף לברכה שנתחייב בה, והכי העלו להקל לגבי אשר יצר: המשנה ברורה (נא, סק"ח), באר היטב (נא, סק"ג בשם הגנת ורדים), ערוך השלחן (נא, ו). וע"ע בשו"ת אגרות משה (ד, יד), בשו"ת ציץ אליעזר (יא, ד), שו"ת יביע אומר (ד, ד) ושו"ת אור לציון (ח"ב ה, ב).

אולם אחר ישתבח, הדין יותר קל (ולכן יש להימנע אף כשהוא חלש עד אחר ברכת ישתבח). שכן מצינו שפסק הרמ"א (נד, ג) שמותר להפסיק בין ישתבח ליוצר לצורך רבים או לפסוק צדקה, ומבואר שם במשנה ברורה (סק"ו) דה"ה לכל דבר מצוה. ולפי"ז, בנידון דהוי לצורך תפילה שיוכל להתפלל ולהתרכז, זה אינו גרע מהפסקות אחרות. והאיר עיני הגר"מ פטרפרוינד בזה, כי בשו"ת אגרות משה (אורח-חיים ב, טז) אסר לומר 'ברוך הוא' באמצע פסוקי דזמרה, אך התיר לאומרו בין ישתבח ליוצר.

בשו"ת רבבות אפרים (ו, כט) כתב בזה: "איך הדין בברכה לשתות מים, והנה אם הוא אנוס וחלש ומרגיש שמוכרח לשתות אז בודאי זה אונס ומותר, אבל אם הוא רק צמא מאד שקשה לו להתפלל ולהוציא המילים בפיו אם מותר לו לשתות, ועדיין לא מצאתי ישוב לזה". וכ"כ בשו"ת ויצבור יוסף (ב, יז) להתיר לשתות ולברך בפסוקי דזמרה רק במקום אונס ומחמת חלישות. וע"ע בשו"ת ויברך דוד (א, יד).

בספר התפילה והלכותיה (ח"א טו, מז) כתב בזה: "מי שבירך על קפה או תה לפני ברוך שאמר, ולא סיים את השתיה, ורוצה להמשיך לשתות באמצע פסוקי דזמרה, לכתחילה אין להקל בזה, כיון שיש לחוש גם במעשה בלבד (בלא דיבור) משום הפסק. אך במקום צורך גדול המיקל בזה יש לו על מה שיסמוך" (וכן נקט בשארית יוסף בהל' פסוקי דזמרה). ומשמע דכל ההיתר הוא לברך לפני תחילת פסוקי דזמרה (לפני ברוך שאמר).

בספר פסקי תשובות על המשנה ברורה (נא אות ט) כתב: "וכל שכן שאין לברך על איזה מאכל או משקה, כשאין הכרח לכך מחמת צורך בריאות או חולשה שקשה לו להתפלל". ויש להוסיף דהיכא שהותר לו לברך ברכת שהכל בין ברוך שאמר לישתבח, אזי עליו לומר לפני ברכת שהכל את הפסוקים ברוך ה' לעולם אמן ואמן עד ויברך דוד, כפי שכתב המשנה ברורה (נא, סק"ז) לענין המפסיק בפסוקי דזמרה, וזו לשונו: "וכשצריך להפסיק מפני איזה אונס או בכי האי גוונא... צריך לומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך ד' לעולם אמן ואמן וכו' עד ויברך דוד, וכשיחזור להתחיל ממקום שפסק יאמר ג"כ אלו הפסוקים דהוי כמו ברכה לפניו ולאחריהם".

בשו"ת מציון תצא תורה (ח"א עמוד לו) נשאל הגר"א נבנצל: מי שהוא צמא מאוד באמצע פסוקי דזמרה, האם הוא יכול שיוכל ולשתות או לא. והשיב "לא".

וכתב לי ידידי הגר"מ פטרפרוינד, בהאי לישנא:

ומיהו בנדו"ד מיירי שאין זה צורך מצוה בעלמא, אלא בצורך התפילה עצמה, שיוכל להתפלל יותר טוב כיון שבמצבו הנוכחי מפריע לו חוסר השתיה בכוונת התפילה, ובכה"ג נראה דשרי להפסיק ולברך ולשתות. ועכ"פ נראה דלא גרע ממה שהתירו הפוסקים להפסיק בפסוד"ז בהרבה דברים, כגון לברך באמצע פסוקי דזמרה את ברכות ההודאה.

אחת הראיות שלו להתיר לשתות ולברך שהכל במקום צורך, היא ע"פ דבריו של שו"ת אגרות משה (אורח-חיים א, כב) שהתיר להכריז באמצע פסוקי דזמרה למתפללים הצריכים לדעת באיזה דף נמצאת התפילה, את המיקום, וביאור שזה בגלל צורך התפילה. ועיי"ש שביאר דטעמו דכיון שבפסוקי דזמרה איסור ההפסק אינו כמו בקריאת שמע שהוא מצד עצמו, אלא דהוא מצד הברכות, שצריך להסמיך את ברכת ישתבח לברכת ברוך שאמר, א"כ כשזה לצורך התפילה אין איסור. וגם מצד הפסק בין הברכה למצוה אין חשש, דהרי זה כמו שמותר להפסיק בין ברכת המוציא לאכילה לצורך הסעודה.

וע"ע בשו"ת בנין אב (ו אורח-חיים א) הנדן בהפסק בפסוקי דזמרה במעשה ללא דיבור (וכן בשתיה). וע"ע בשו"ת שואלין ודורשין (ח, ז אות א) הנדן בשתיה באמצע תפילה.

והוסיף לי בזה בעל שו"ת אורחותיך למדני, בהאי לישנא:

לענ"ד דין שהכל הוא יותר קל מדין אשר יצר, שהרי אשר יצר הוא יכול לברך אותו אחר ישתבח כמבואר בכה"ח, ולדעת ורחינה דעת (ד, ה דף לב) בשם המנוקי יפה מראה יכול לברך אותו עד שעה וחומש, וא"כ הוא יכול לברך אף אחר התפילה. אולם לגבי ברכת שהכל הוא מוכרח לברך קודם השתיה, ולכן אם מותר לו לשתות כדי שהוא יכול לכווין בתפילתו, ממילא שהוא יכול לברך על השתיה...

ולענ"ד אין להחמיר כולי האי, שהרי אם "צמא מאד שקשה לו להתפלל", ודאי זה מבטל כוונת תפילתו, ולכן השתיה היא לצורך כוונת התפילה, וממילא היא מותרת ואין זה נחשב הפסק. וכבר מצינו שאף שאסור להפסיק בין ברכת המוציא ואכילת הלחם, מ"מ אם הוא לצורך לפת או הסעודה כמו להביא מלח וכדומה, שאין כאן הפסק. ולכן אף בפסוקי דזמרה השתיה וברכת שהכל הן לצורך התפילה, והן אינם הפסק. ואע"ג שלגבי הפסק אחר ברכת המוציא לצורך הסעודה, לדעת הכלבו והרמ"א זה רק בדיעבד ולא לכתחילה, מ"מ הפסק בפסוקי דזמרה הוא קיל טפי כיון שאין בשתיית המים באמצע פסוקי דזמרה הפסק בין הברכה ומה שהוא מברך עליו. ולכן נראה שאף לכתחילה מותר לשתות המים. וק"ו לדעת הרמב"ם בפאר הדור (קמז) שכתב "אין שום איסור בברכה על הציצית ותפילין בתוך המזמורים, שאין הפסקה כזאת בפסוקי דזמרה אסורה, ואינה תפלה ולא קריאת שמע עד שיאסור הפסקה כזאת". וזה אף שאין הציצית לצורך התפילה כמו תפילין. ועיין ביביע אומר (ו, ד אות ג) שר"ל שאף מרן מודה לדעת הרמב"ם שמותר להפסיק בין מזמור למזמור. ולכן נראה שמי שמחמיר בדין זה הוא בכלל חומרא דאתי לידי קולא, דהיינו החומרא בדין הפסק מביא לידי קולא בדין כוונת התפילה. ואיך הוא יכול לברך על הזמירות "מלך מהולל בתשבחות", אם הוא לא היה יכול לכוין לשבחות, מפני הצמא.

העולה לדינא: רק אם הוא אנוס וחלש ומוכרח לשתות אז יברך שהכל על המים בין ברוך שאמר לישתבח. וכן, מי שמצוי במצב כזה שלא יכול לכוון כלל בתפילה יש מקום להתיר (אולם לרוב, המציאות מוכיחה כי בני האדם יכולים להמתין עד אחר תפילת שמונה עשרה או לכל הפחות עד אחר ברכת ישתבח. וכן, באנשים שזה מצוי אצלם ידאגו לשתות לפני כמובא בהערה).

משה עבד השם

אנסה לכתוב כמה מילים על סבא זצ"ל מנקודת מבט של נכד. תלמידיו המובהקים הכירוהו ברמות גבוהות יותר מבחינות מסוימות, קיבלו ממנו את כל תורתם, השקפתם ולשד חייהם, אך אני אתאר את נקודת מבטי, שהלכה והתגבשה אצלי במשך השנים.  

יש בקדמונים ביטוי כלפי הקב"ה "נושא הפכים". הרב יצחק גינזבורג שליט"א מסביר שיש במילה "נושא" שלוש משמעויות (בסדר עולה): סובל, מרים וממזג. הקב"ה הוא אחדות פשוטה, שאחדותו כוללת את כל ההפכים. ואצלנו בני האדם, יש הסובלים דברים ההפוכים להם, יש המצליחים לרומם את ההפכים מהם, ויש המצליחים לתווג אותם ולשכלל אותם זה מזה. מי שמצליח לעשות זאת הרי זה מכוח היותו נגוע באיזו אחדות שמעבר להפכים. סבא זצ"ל היה נושא הפכים מופלא, ועל כך אפרט.  

ילדותיות ובגרות

מצוי לראות אב שמשתעשע עם בניו הקטנים, משחק איתם ויורד לרמתם לגמרי, אך אצל סב הדבר פחות מצוי, ואצל סבא רבה ורבה-רבה עוד פחות, סבא שתראה אותו משתעשע מכל הלב ולאורך זמן עם נכדיו הקטנטנים, זה בדרך כלל מישהו שבטבעו נשאר 'ילדותי'. אך מי שעולמו הרוחני, הכלל ישראלי והציבורי, מפותח וגדול ועצום,

בדרך כלל זה יסתור את היכולת להשתעשע עם נכדים ולא לסבול אותם או כמהורם אותם. אלא ממש בהתאחדות פנימית ושלמה. אצל סבא זצ"ל זה היה משהו מופלא. בביקוריו אצלנו, וגם בתוך כדי זה היה מקבל טלפונים בענייני פיקוח נפש מיידי או בענייני ציבור כבדים, ובעוד כמה שעות הריהו קרוא להרצאות לרופאים תלמידי חכמים בדברים שברומו של עולם (ואצלנו, שיעור לא היה דבר ששולפים מהשרוול אלא מכינים ומתכננים היטב), היה הוא לגמרי איתנו ועם ילדינו – ניניו, ונכדיו – בני ניניו, מחלק להם מתנות וממתקים, מחובר איתם ומשחק איתם מכל הלב.

אין לי ספק שהדבר התאפשר לו בהיותו כל כך מאוחד עם תחושת שליחותו מול קוב"ה, שֶׁהִתְאַמַּת אצלו לגמרי שֶׁקֶשֶׁר אמיתי ליוצאי חלציו הריהו רצון ה' בדיוק כמו כל ענייניו הרוחניים והציבוריים, וכך כעבד נאמן ביצע את כל סוגי השליחויות הללו בשלמות אמיתית ובשלווה.

כלל ישראל ומשפחה

בדומה לעניין הקודם אך בפן נוסף. יש אנשים המרוכזים מאוד במשפחתם האישית, חרדים לגורל כל ילד וכל נכד, מעורבים בחיים של כל אחד במקסימום האפשר, כולל הנחיות ברורות הכוונה ועצות, מתחילת דרכו ועוד מאה ועשרים... ויש אנשים שעול הציבור שקול על כתפיהם, וממילא במקביל דאגתם לבני ביתם פוחתת, ובוודאי כאשר מדובר על הדאגה הצמודה לדורות הבאים. הם סומכים על קוב"ה ועל ברכת כל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, שזכות אבות מסייעתם, ושמירה עליונה תחול על הצאצאים יחד עם תשומת לב ככל הניתן בגדר ההשתדלות, והשאר ישלים קוב"ה, בבחינת מי שלימו קודמי באגמא (עירובין כב,א).

אצל סבא זצ"ל היה כאן שילוב שלא יאומן. מחד, הייתה לו אחריות לא שגרתית על כלל ישראל בכל רחבי העולם, החל מאחריותו לקהילתו שלו ולתלמידיו, שהיו פזורים בכל מקום, לדורותיהם, דרך סוגיות ציבוריות שהעסיקו אותו מאוד, ועד לכל פונה שהוא מכל רחבי העולם שהיה נתון במצוקה רפואית-אתית-דתית או כל דבר אחר, שהיה מתמסר כל כולו בכל שעה ובכל אמצעי כדי לסייע לו להחלץ ממנה ולפתור את הבעיות על הצד היותר טוב. ומצד שני הייתה לו שליטה שלא תאומן בענייניהם של כל יוצאי חלציו לדורותיהם. הוא הכיר כל נכד ונין, את כל בני זוגם, ואת כל יוצאי חלציהם – ניניו ונינותיו. הייתי מתקשר אליו בכל עש"ק, וכמוני עוד רבים מהנכדים והתלמידים, הוא היה מיד שואל בשלומי, בשלום אשתי בהזכרת שמה, ובשלום הילדים – ניניו בהזכרת שמם (ובהמשך בני זוגם וילדיהם שלהם), כשהוא זוכר מה כל אחד עושה והיכן מתגורר וכדומה, ומתעניין מה התחדש ומייעץ מה לדעתו נכון היה לעשות במצב הנוכחי של כל אחד. הייתי יכול לדמיין שהוא  

יושב מול מפת ענק, וכשהוא עונה הוא מיד מסתכל במפה לראות מה הם השמות והנושאים הרלוונטיים, אך לא. כשהיה לעיתים בביתנו בעש"ק, ראיתי איך הטלפון הנייד צלצל ללא הפסקה מכל העולם והוא עונה לכל אחד (נכדים ותלמידים) בלי שום אמצעי עזר ומתעניין בכל אחד עם כל הפרטים המדויקים הנ"ל. ושוב, כל זאת בו זמנית למגוון שיעורים וסוגיות בוערות המונחות על כתפיו. מי שטבעו שקוע במשפחתו – הציבור ייראה לו כמציק, מי שטבעו נמשך לציבוריות, המשפחה תיקח פחות מקום. אך מי שהוא עבד ה' ומבין וחי בכל ליבו איך שניהם אמת ושניהם נצרכים – פשוט שילב אותם באופן מושלם ומפתיע.  

פירגון וביקורת

יש אנשים שטבעם הם ביקורתיים מאוד. השאיפות וקני המידה שלהם גבוהים, ובכל דבר עינם צדה ולשונם מדגישה את הטעון תיקון ושפור. ויש אנשים שטבעם רואים את הטוב שבכל דבר, וגם מול מציאויות בעייתיות וטעונות שיפור הם תמיד מוצאים ומדגישים את המעט היפה והטוב הנגנז. סבא היה איש פלא גם בצומת הזו. כל מי שהכיר את פועלו ידע שאין לו בעיה להעביר ביקורת. היו לו דעות מאוד ברורות בנושאים מגוונים, אישיים וציבוריים, והוא לא נשא פנים ולא חניף והיה אומר (וגם מפרסם כשצריך) את דעתו בצורה בהירה, אם כי בחן ונועם. לא הייתה לו בעיה לומר על דברים מסוימים שהם היפך האמת כשלא היה משנה לו כלל מי אמר אותם. בהקשר זה אספר שפעמים זכיתי להיות איתו בשנותיו המאוחרות כשהשתתף בשיעורים שנמסרו בבית הכנסת שהתפלל בו וכדומה. מחמת גילו היה נראה כנרדם בשיעור, ובסוף השיעור אמר לי – הרב מגיד השיעור הסביר את הש"ך (לדוגמא) להיפך לגמרי מהאמת. התברר לי להפתעתי שלמרות עיניו העצומות ולמרות פער השפה (שפת האם שלו הייתה אנגלית, ולא עברית-צברית) עקב אחרי המהלך, הבין אותו, והייתה לו משנה סדורה אחרת לגבי הנתונים שהובאו שם. ומצד שני, וזה הצד שיותר הפתיע אותי אך פגשתיו פעמים רבות, היה מיוחד מאוד ביכולת הפירגון שלו. הוא לא סתם החמיא בצורה כללית ושטחית, אלא ידע למצוא נקודות חוזקה מקוריות ומיוחדות גם אצל בני אדם שלא היה קל למצוא אצלם כאלו, וגם במצבים מורכבים ובמציאויות יוצאות דופן, וליצור בתוך עצמו הערכה וכבוד לאותם אנשים ומציאויות, והיה גם משמח בהדגשת הנקודות הללו בפני אותם זקוקים לכך וכך ממש לנסוך בהם חיים חדשים. כמעט כל מי שראיתי שנקרע בדרכו ופגש אותו בכל דרך שהיא, יצא מהשיח איתו כשהוא מעודד ושמח ומכיר בחשיבות עצמו יותר ממה שהיה לפני שפגש אותו.  

תורה ומדע

זהו שילוב שיותר התפרסם לציבור הרחב. יש אנשי תורה מובהקים שיש להם גם מושגים ודריסת רגל במושגים מדעיים לצרכי תורה ופסיקה. יש אנשי מדע שהם בני תורה, קובעים עתים לתורה ומבינים בה ראשי פרקים. אך סבא היה תלמיד חכם במלוא מובן המילה, עסק בתורה בכל רגע פנוי. בכל מקום מחוץ לבית, איך שהגיע רגע פנוי ראיתי אותו מוציא גמרא קטנה וצולל בתוכה: בבית – עמל בסוגיות תלמודיות, הלכתיות ומדרשיות. הוא שלט במרחבי הש"ס בהגדרות מדויקות, בפסיקה ובמדרש. ומצד שני שלט היטב במדע. הוא ידע בענייני רפואה מחידושים הרבה יותר טוב מהרופאים, כי הם עסוקים לפרנסתם במקצוע הרפואה (כך הסביר לי כשהוא דן אותם לכף זכות), ואילו הוא הקדים אותם בהתעדכנות בכל המחקרים החדשים וגם באלו שעדיין בהתהוות. כך היו מתקשרים אליו רופאים להתעדכן אצלו בתוצאות המחקרים האחרונים בתחומים שעניינו אותם. גם כאן הזיזוג בין השניים בא מתוך תפיסה אחדותית של גילוי רצון ה'. הוא היה אומר שהקב"ה כתב שני ספרים, כתב את התורה וכתב את העולם ולכן עלינו ללמוד את שניהם. הוא עשה זאת בשלמות וממילא השילוב - הכרעה הלכתית בעניינים המצריכים ידע מדע, והארת המדע באור תורה - באו אצלו ככפתור לפרח.  

מסורת וחדשנות

יש אנשים שהמסורת נר לרגליהם והם לא מוכנים לשנות כמלוא נימא מתפיסת העולם ומהנהגות של הדורות שקדמו להם. ויש שמאמינים שהתורה ניתנה להם כדי למצוא בה את חלקם, וששים לחדש תפיסות והנהגות ללא שום מחויבות למה שמקובל, גם לא למה שהם עצמם חשבו או התנהגו אמש (וכמובן יש גם הרבה דרגות ביניים). סבא זצ"ל היה נאמן וחרד למסורת ואותה קיבל מאבותיו, מרבותיו, ובעיקר מחותנו הגדול סבא הגרמ"פ זצ"ל) בכל ליבו, אך מאידך היה חדשן נועז ללא חת כפי שידוע ומפורסם. הוא דיבר ועסק רבות בצורך להעביר לדורות הבאים את ההגדרות המסורתיות לנו ולא להמציא ולא להרוג כלל ממה שקיבלנו, והיה מתריע ומעיר כשראה מנהגים חדשים בציבור הדתי השונים מהמסורת הידועה לו. ודווקא מתוך זה סלד מאוד משמיור דברים חיצוניים שאינם קשורים להלכה והמסורת. והיה שש לחדש כשהאמין שחדשנות זו גופא היא שמירת רצון ה' האמיתי המסור לנו בתורה.

* * *

זכותו תגן עלינו לזכות להתקרב קצת לדרכיו, לעבודתו המלאה לקוב"ה, לשמחת ואהבת החיים שלו, לאהבת הבריות שלו, ולמחויבות שהרגיש ופעל בהתאם אליה לתקן עולם במלכות ש-ד-י, תנצב"ה.

* הרב פרופ' משה דוד טנדלר זצ"ל נולד בניו יורק בשנת תרפ"ו. בגיל בר מצווה נכנס ללמוד בישיבה אוניברסיטה, דגשה לתלמיד קרוב ואהוב של הרב יוסף דב סולובייצ'יק זצ"ל. בהמשך היה לחתנו ותלמידו של הרב משה פיינשטיין זצ"ל, ויועצו הבכיר בענייני מדע ורפואה. הרב טנדלר שימש למעלה מיובל כרב קהילה במונסי שעל יד ניו יורק וכמ"מ בבית דין יורק וכמ"ר בישיבת רבנו יצחק אלחנן של הישיבה-אוניברסיטה. בנוסף לתפקידיו הרבניים שימש כפרופסור לביולוגיה ולאתיקה רפואית בישיבה-אוניברסיטה; הוא לחם בתוקף נגד השפעות הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב. היה מרצה מרתק ומבוקש ומגדולי המומחים בעולם לאתיקה רפואית מנקודת מבט יהודית. נפטר בשמינית עצרת תשפ"ב תנצב"ה. הדברים לזכרו נכתבו ע"י נכדו הרב שמואל רפפורט ראש קהילת 'נחת רוח' במושב תפרח שבנגב, בנו של הרב שבתי אברהם רפפורט שליט"א לשעבר ראש ישיבת 'שבות ישראל' באפרת וראש ה'כולל' של המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן.

כבוד האדם

 (11) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר – התורה מזהירה אותנו שכאשר אנו יוצאים למלחמה ומנצחים בקרב, אנו עשויים לראות משהו שקוסם לנו, המסומל על ידי אשת יפת תואר. לעיתים יפת התואר – יפיופיו של יפת (בראשית ט, כז) – ראויה לחיקוי. יחד עם זאת, ייתכן שגם תהיה השחתה ביפת התואר. תחת חזותה המושכת אורבת השחתה מוסרית.

התורה אומרת לנו שאם אתה מעוניין רק במראה החיצוני שלה, בשיערה הארוך ובציפורניה, אותן ציפורניים עצמן ישמשו כדי לשרוט אותך. עליה תחילה לגזז את שיערה הארוך ולהסיר את הציפורניים הללו (ראה רמב"ן על פסוק זה). תחת החזות המושכת של יפת התואר מסתתרים גסות ואי-מוסריות. היא עשויה בסופו של דבר להציע משהו מועיל מבחינת תרבות או חוכמה, אך תחילה עליך לדחות את אי-המוסריות שלה. יש להבדיל בין הטמא לבין הטהור (ויקרא יא, מז).

התורה מעולם לא הגבילה אותנו מלספוג את ההיבטים החיוביים של תרבויות אחרות. כאשר יעקב ובניו עזבו את כנען כדי לרדת למצרים, הם עזבו חברה חקלאית והתמודדו עם ציביליזציה טכנולוגית מתקדמת. למצרים היו אדריכלים ואומנים דגולים שממנם למד בצלאל את הכישורים לבנות את המשכן. ליהודים מעולם לא נאסר ללמוד מתמטיקה, רפואה או מדע מהעולם שאינו יהודי. הרמב"ם (בהקדמתו לאבות) כותב שקבל את האמת ממי שאמרה. ניתן להשיג ידע אפילו מהעולם החילוני.

אך בכל הנוגע לעניינים של קדושה, על היהודים להיות ערניים תמיד. לא חסרות גסות, אנוכיות או טומאה בעולם ההוא. בלמידה מהעולם שאינו יהודי, על היהודי לשאוב מהטוב ובד בבד לדחות את השחתתו. (מוריה)

(17) לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה – ההלכה מבחינה בין בכור לאב לבין בכור לאם. דין קדושת הבכור חל על בכורה של האם, ללא קשר לשאלה אם לאב כבר יש ילדים רבים. אך זכותו של הבכור לרשת פי שניים – מה שאנו מכנים דין הבכורה – הוקצתה לבכור לאב, משום שהוא "רֵאשִׁית אוֹנוֹ", לו משפט הבכורה. בנוגע לקדושה, האם היא הקובעת את הבכורה, אך בנוגע לנחלה – האב הוא הקובע.

בנוגע לנחלה, אני מאמין שהסיבה לכך שהאב קובע את הבכורה היא גלויה. הבכור לאב הוא בדרך כלל עוזרו של האב. הוא תופס את מקום האב בחקלאות ובמסחר, כמו גם בעבודת כפיים. פעמים רבות אבי לא יכול היה לעשות משהו, ואני עשיתי זאת עבורו משום שהייתי מבוגר מאחַיי ומאחיותיי. הייתי היחיד שאבי יכול היה להפקיד בידיו שליחות או לתת לו משימה. הפרש הגילאים ביני לבין אחי היה ארבע שנים וחצי בלבד, אך אני כבר הייתי אדם אחראי, בעוד אחי עדיין היה ילד. פעמים רבות, כשאבי היה נוסע למקום כלשהו, הוא היה לוקח אותי עמו משום לסייע לו במגוון דרכים. התורה הקצתה לבכור חלק כפול בנכסי האב כפיצוי על השירותים שביצע והעזרה שהושיט לאביו בחייו. הוא זכאי לחלק נוסף בירושה משום שסייע לאביו לצבור את עוצרו.

עם זאת, בחברה פטריארכלית, שבה הגבר עומד במרכז, האישה הייתה במידה מסוימת של שעבוד. הבכור לאב היה לפיכך גם עריץ, משום שסייע לאביו. סמכות האב הועברה אליו, ובחיי אביו הוא פעל בשמו. הבכור לאם ספג עלבונות והשפלות מהבכור לאב. הוא ירא מפניו, נרדף ודוכא. על כן, הקדוש ברוך הוא העניק קדושה לא לרודף אלא לנרדף; לא למי שהפעיל סמכות בשם אביו, אלא למי שסבל עם אמו. הבכור לאם אינו יכול להיות עוזרו העיקרי של האב, משום שהבכור לאב אינו מאפשר זאת. אך ישנה משימה שנייה שהוקצתה לו – הוראה. אנו יודעים כמה גדולה השפעתו של ילד בוגר על צעיר ממנו. משימה שנייה זו של הבכור היא חשובה ונעלה יותר.

(23) לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא – צדקה נוגעת רק לאורגניזם חי; פשוט לא ניתן לעשות צדקה עבור הנפטר. בהתאם לכך, אם אדם נתקל במת מצווה, חובתו לקברו אינה נובעת ממצוות צדקה. מנקודת מבט חייתית-פיזית, לגופה לא חסר דבר והיא אינה זקוקה לכל סיוע. בניגוד לצדקה, גמילות החסדים הנובעת מאהבת הזולת אינה מופנית כלפי האדם כאישה או כביולוגיה אורגנית, אלא כלפי אישיותו הרוחנית. מעשי חסד נדרשים לא בשל צרכים חייתיים-כלכליים, אלא בשל הטרגדיה המטאפיזית של האדם. כאשר האדם מתוודע לבודדות המעיקה עליו ומכרסמת בלבו תמיד, כשהוא מרגיש מחנוק מחשכת הניתוק והעזובה, הוא משתוקק לפדות מכלא קיומו הצר והמבודד. הוא צמא לזיקה עם ה"אתה", לשתף אותו בשמחותיו כמו גם ביגונותיו. החובה כאן נוצרת מתוך כבוד האדם – כבודו של יצור הנושא תכונות שמעבר לטבעי ולחייתי; כבוד זה דורש גמילות חסד מאדם לרעהו. בדרך זו מפגין האדם את שונותו ונפרדותו מממלכת החי, שחבריה קיימים בבידוד ומנותקים זה מזה.

האדם חוש בבלבולו ושואף להקל מעל כובד משאו המטאפיזי, לאחד ישויות יחידות. בזיקה זו הוא מוצא פדות לנפשו המיוסרת ומידה של יציבות מול סערות החיים הסוחפות אותו, בעל כורחו, למקומות רחוקים ללא יעד או תכלית.

צרכיה של הנפש הטרגית, המושתתים על המטאפיזיקה האנושית ועל גורלו וייעודו של האדם בהקשר של ייחודו מכל שאר היצורים החיים, נכללים אף הם בחובת גמילות החסדים שנולדה מאהבת הזולת. על כן החובה היא כוללת הכול, ונוגעת הן לעניים והן לעשירים, הן למעשים הקשורים בממון והן לאלה הדורשים מאמץ גופני. היא כוללת במידה שווה הן את המתים והן את החיים, שהרי המוות הוא הסמל הנורא ביותר של הטרגדיה המשתרעת ברקע הקיום האנושי.

כישלונו ואבסורדיותו של החיים מודגשים על ידי גופת האדם. הקללה והמצוקה המעיקות על היצור בעל התודעה העצמית מופיעות במלוא אימתן על פני נוף זה, אשר מעליו מרחפת אימת המוות המלגלגת על הכול. כאן מציב כבוד האדם תביעה תקיפה ועוצמתית: גמול חסד עם המת; שמור על כבודו, שהוא גם כבודך שלך. הוכח כי האנושיות שומרת על עצמה אף לנוכח המוות, ואפילו כשהיא ניצבת מול הכליון והאפסות. לגמול חסד עם המת – זוהי גמילות חסד של אמת. (איש ההלכה / מוסר הלכתי)

(9) לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם – הצמח מתואר על ידי התורה כבעל שלוש תכונות ייחודיות: צמיחה ("תַּדְשֵׁא"), רבייה ("עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע") וזהות קבוצתית המועברת באמצעות מנגנון התורשה ("עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ") (בראשית א, יב). הרמב"ן (ויקרא יט, יט) מקשר בין איסור הכלאיים לבין תכונת הששתכות לקבוצה שבה חנן ה' את הצמחים ואת בעלי החיים בראשית החיים האורגניים. אנו מוצאים כי איסור כלאיים חל הן על צמחים והן על בעלי חיים. זיווג בלתי טבעי לצורך פיתוח תרבות מכלוא אורגנית נאסר.

התורה רואה בעין רעה שינוי מלאכותי של תכונות הקבוצה. התורה רואה במעשה כזה ניסיון מצד האדם להתערב בדפוסים המבניים והתפקודיים הטבועים במערכות אורגניות ולהביא למוטציות צורניות מיותרות. התורה קוראת למעשה כזה "השחתה": "כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו, יב).

אנו מוצאים איסור דומה ביחס לאדם: רבעה והומוסקסואליות. שניהם נחשבים למעשים בלתי טבעיים. הראשון אוסר על האדם הזדווגות בשרים עם בן זוג שאינו שייך למינו. השני אוסר על כל מערכת יחסים מינית בין זכר לזכר, שהרי לפי חוקי הטבע, שהוקמו ואושרו במעשה בראשית, הזדווגות היא מערכת יחסים בין זכר לנקבה. שני המניעים הללו אינם נמצאים בתחום האנושי, אלא בחיי האורגניזם ככלל. על האדם לנהוג כמו הצמח בסביבתו הטבעית, שהפרייתו היא אוטומטית (על ידי הרוח או החרקים) ועוקבת אחר רצף אחיד וקבוע מראש. (צמיחתו של אדם אתי, עמ' 25–27)

מעולם לא הוגבלנו מלספוג את ההיבטים החיוביים של התרבות המצרית. בד בבד, התורה קובעת: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא יח, ג). אסור לנו לראות במצרים מודל לחיקוי אתי או מוסרי.

התורה אינה מונעת מאיתנו לספוג את ההיבטים החיוביים של תרבויות אחרות, אך בכל הנוגע לקדושה, שילוב רעיונות זרים דומה לאיסור כלאיים. התורה מזהירה אותנו שלא נחקה את האופן שבו העמים שייכבשו עם הכניסה לארץ ישראל עבדו את אלוהיהם (דברים יב, לא). רש"י סובר כי איסור זה קשור ספציפית לעבודת אלילים. הרמב"ן מרחיק לכת ומפרש פסוק זה כאיסור על אימוץ מנהגי פולחן שאינם יהודיים לתוך השירות שלנו. לדוגמה, אצל שאינם יהודים ישנה ישיבה מעורבת בתפילות, הכומר המוביל את התפילה פונה כלפי הציבור, ומנגנים בעוגב בליווי מקהלה מעורבת של גברים ונשים. ישנו איסור מיוחד על אימוץ מנהגים אלה, לא משנה כמה הם מפתים. שילוב מנהגי הפולחן שלהם בבית המקדש או בבתי הכנסת שלנו הוא סוג של כלאיים.

אף על פי שישנה מצוות עשה לבנות את בית המקדש, אם נבנה אותו אך לא נשמור על קדושתו – נעבור על איסור חמור יותר. ככל שרמת הקדושה גבוהה יותר, כך גדלה רגישותה להשחתה. רוב קרבנות יום הכיפורים וראש חודש כיפרו על חטאים שהיו קשורים להכנסת טומאה בשוגג למקדש, ולטימאו של מה שמקודש. (מוריה)

 

Gimmel Elul

 Today is the Yahrtzeit of the Rav ztz"l. Hundreds and hundreds of shiurim in Hebrew and English בס"ד. 

Combating Sinah

The wave of antisemitism currently sweeping across the globe is more than just a political trend; it is a sobering reminder of the reality of Galus. From the hallowed halls of Ivy League universities to the streets of Europe and beyond, the rising hatred threatens not only the safety of Am Yisrael and the security of Eretz Yisrael, but the very foundations of the moral societies that have allowed us to live in peace for decades.

Confronting this ancient hatred has always been difficult, and the road ahead will undoubtedly require sacrifice and resilience. However, our history—and our Emunah—tells us clearly: we have outlived every tyrant, and with Hashem’s help, we will prevail again.

Our history is a cycle of survival against all odds. As we recount in the Haggadah, "In every generation, they rise against us to destroy us." From Mitzrayim, where we were enslaved, to the Churban of the First and Second Batei Mikdash by Bavel and Romans; from the decrees of the Greeks who sought to make us forget our Torah, to the blood-soaked paths of the Crusaders and the horrors of the Spanish Inquisition—the nations of the world have tried to extinguish the "Eternal Flame."

In the last century alone, we faced the darkness of the Churban in Europe, the crushing oppression of the Soviet Union, and the relentless aggression of Arab regimes and terrorist proxies like Hamas and the PA, who seek nothing less than our total annihilation.

For many years, the United States has been a Malchus shel Chesed—a kingdom of kindness. It has been the freest and most prosperous home for Jews in the history of our dispersion. We have lived through a "Golden Era" where we could build shuls, yeshivos, and Bais Yaakovs without fear.

But today, the wind is shifting. We see a toxic "progressive" left that has allowed hatred for Jews to blossom under the guise of anti-Zionism, especially since the horrors of October 7th. Simultaneously, we see a rise in the "alt-right" fringe, fueled by demagogues who echo the dangerous rhetoric of Henry Ford and Father Coughlin.

How do we respond to these threats?

First, we must double down on our identity. Now is the time for Jewish pride—not just in a cultural sense, but in our commitment to Torah and Mitzvos. Our survival has never been a result of assimilation; it has been a result of our clinging to the Mesorah.

Second, we must engage in Hishtadlus through the legal system. We must demand that authorities prosecute antisemitic crimes to the fullest extent of the law. Just as legal tools were used to dismantle the power of the Klan and protect civil rights, we must insist that our rights to live and learn safely are defended with equal vigor.

Third, we must recognize our friends. Am Yisrael is small—a "lamb among seventy wolves." To prevail, we must work with allies who share our values of moral clarity and national security. 

The headlines may be frightening—whether it’s the shift in Michigan politics toward the radical left or the riots on campus—but we do not despair.

Every year at the Seder table, we say: "V’hi She’amda"—It is this promise that has stood for our forefathers and for us. History proves that while our persecutors eventually crumble into the dustbin of time, the Jewish people continue to thrive.

We will continue to build, we will continue to daven, and we will continue to stand strong. With Bitachon in Hashem who guaranteed the Netzchiyus of Am Yisrael, we know that the darkness of the present will eventually give way to a greater light.