Gilgulim

 בהשקפה ישרה אין מקום בשכל להתנגד לגלגול הנשמות. למה לא תהיה התחברותה של הנשמה הרוחנית עם החומר למטרה של עיבוד, של לטישה והבלטה של אילו איכיות חדשות בתוך הראשונה. ועיבוד זה, למה לא יהיה חוזר ונשנה ונכפל כאשר עוד לא נגמרה פעולתו. לתמהון נוכל לחשב על בעלי שיקול הדעת, שנמצאו בהם אחדים אשר מיאנו בתיאוריה מושכלת זו. ומה שפועל תוכן התיאוריה של הגלגול לטובה על האמונה ועל המוסר, הזה נחשב לגירעון בשיטה עיונית? ואפילו הגלגולים הרחוקים, מדומם צומח חי מדבר מסוג לחבירו, במהלך הנורמלי בדרך עליה, ובמהלך הנפרע מפני כשלון הבחירה בדרך ירידה, איזו זרות יש כאן? אותן הטענות של שינוי האופי שבין הנפשות, הלא כמוץ יהיו נדפות מפני השקפה כללית על המציאות כולה. 

"From a straightforward perspective, there is no reason for the intellect to oppose the reincarnation of souls. Why shouldn't the spiritual soul connect with matter for the purpose of processing, polishing, and highlighting certain new qualities within the former? And this processing—why shouldn't it be repeated and doubled when its action is not yet complete?

We might wonder at those thinkers who, despite their reasoning, found among themselves some who rejected this enlightened theory. Should the fact that the content of the theory of reincarnation acts for the good of faith and morality be considered a flaw in a theoretical system?

Even distant reincarnations—from inanimate, to plant, to animal, to speaking human—whether in a normal path of ascent or in a path of retribution due to a failure of choice—what strangeness is there here? Those arguments regarding the change of character between souls will be driven away like chaff before a general view of the entirety of reality."

מצד מצב הגלגול של הנשמות יכולים להיות חסרונות יסודיים בעצם הנפש, חוץ מאותן המגרעות שהגופניות ומזגיה גורמים, וגם זה אפשר להתרחש, שכל זמן שכחות הגויה הם איתנים, ותאות הגופניות סוערות והומיות הן, אין ההשפעה הנפשית הגרועה ניכרת, שאינה יכולה להשפיע משלה, מאחר שיש זרם אחר, ההומה וסואן בחיים, אבל אחרי השיקוט של המיית החיים הבשריים, אז מתעוררים החסרונות הנשמתיים, מתכונה הקודמת, ואז מגיע התור לעצם התיקון הנשמתי, מה שכל ההקדמות של ההדרכה המוסרית, המכוונת נגד הכחות הגופניים היו רק פרוזדור לעבודה יסודית זו. אמנם מהלך תיקון זה יוכל להיות אצילי ביותר, ואף על פי שיפגע לפעמים במעברים, הנראים כעיכובים חמריים, שורש התוכן איננו כי אם אצילי וציורי, והנצחון המוחלט מוכן הוא לפי התגבורת האצילית הנשמתית, שמתקנים על ידה את מערכות החיים גם אותן שכבר קדמו. דור לדור ישבח מעשיך, וחסידיך יברכוכה. 

From the perspective of the state of soul reincarnation (gilgul neshamot), there can exist fundamental defects in the very essence of the soul itself—beyond those flaws caused by the body and its temperament. And this too can occur: as long as the bodily powers remain strong and vigorous, and the physical desires rage and roar tumultuously, the negative influence stemming from the soul itself is not noticeably felt. It cannot exert its own effect, because another current—the roaring, stormy torrent of physical life—overpowers it.

But after the stormy clamor of carnal life subsides, then the soul's deep-seated defects awaken—from a prior innate character—and the time arrives for the essential rectification of the soul itself. Everything that preceded—all the preliminary moral guidance directed against the physical powers—served only as an antechamber to this fundamental labor.

Indeed, this process of rectification can be supremely noble. Even though it may sometimes be injured during transitions that appear as material setbacks or delays, the root content is nothing but noble and formative/figurative (ideal and visionary). The complete victory is prepared according to the strengthening of this noble soul-force, through which the systems of life are rectified—even those that already preceded (in earlier incarnations).

“Generation to generation shall laud Your works, and Your pious ones shall bless You.” (Psalms 145:4,10)

1. The Status of the Body in Machsheves Yisrael

A fundamental yesod foundation in understanding Gilgul Neshamos requires clarifying the hashkafa regarding the body. 

Rejection of Dualism: Unlike foreign philosophies that view the body as a prison for the soul, the Torah view is that the soul does not inherently seek to escape the physical.

Techiyas HaMeisim is the Tachlis: Following the shittas HaRamban and the Maharal, the ultimate tachlis is not a disembodied spiritual existence (Olam HaNeshamos), but rather Techiyas HaMeisim—the eternal chibbur of body and soul.

The Maskana regarding Gilgul: If the union of body and soul is the matzav hashalem, then a Neshamah returning to this world via gilgul is not a degradation. On the contrary, it is a return to the optimal vessel for Avodas Hashem and birurim. Death—the separation of soul and body—is the anomaly; the connection is the ideal state required for Shleimus.

2. The Birur of Identity: "Who Am I?"

This creates a difficult inquiry regarding personal identity: If a person was once Dovid HaMelech and in another gilgul a simple Jew, what is their true essence?

Etzem vs. Levushim: The "Ani"—the true self—is the Etzem HaNeshamah, which remains constant and unchangeable. The specific middos, physical appearance, kishronos, and life circumstances of a specific gilgul are merely levushim—tools tailored specifically for that generation’s tikkun.

The Ruach and Bechirah: Identity in the distinct lifetime is anchored in the Ruach, the level of the soul associated with bechirah chofshis. While the Neshamah carries the eternal continuity (Nitzchiyus), the Ruach is the ba'al habechirah for the current nisyonos.

Reshimo (Imprint): The soul retains the roshem of all previous incarnations. While conscious zikaron is removed so that bechirah remains valid, the spiritual kinyanim and refined character traits from previous lives are embedded in the soul's subconscious (b'he'elem). This facilitates a higher starting point in Avodas Hashem in subsequent lives.

3. Yeridah l'Tzorech Aliyah: The Purpose of Transmigration

The general trajectory of gilgul is one of Aliyah. However, there is also a concept found in Kisvei HaAri regarding transmigration into lower forms—Domen (inanimate), Tzomeach (vegetative), or Chai (animal).

Tikkun through Restriction: Even a descent into a lower life form is teleological—it is for a specific tikkun. For example, if a person was pogem their koach hadibbur or intellect, being restricted to a mute existence as a rock serves as a therapeutic "silence" (ta'anis dibbur on a cosmic scale), allowing the soul to correct that specific distortion before returning to the human level.

The Derech towards Shleimus: The entire process is a march toward Gmar Tikkun, where the gashmiyus (physicality) of the world is fully refined and illuminated by the ruchniyus.

4. Developmental Stages: From Guf to Etzem

These metaphysical concepts can be applied to the psychological stages of a person’s life:

Yemei HaNe'urim (The Outer Layers): In the early stages of life (paralleling early, less refined gilgulim), the avoda is with "external" issues: survival, taavos, kaas, and kavod. These are the "klipos" or rough layers of the material world that must be subdued (iskafia).

Yemei HaZikna (The Essential Work): Once the stormy physical passions of the body are quieted (often in maturity), the real work begins. This is the Tikkun HaEtzem—the essential repair of the soul's intrinsic character.

The Shoresh of Struggle: One might ask why a person who is a yarei shamayim still faces deep internal conflicts. It is explained that these persistent struggles are often the "residue" (p'soless) of previous lifetimes—specific unrectified aspects that are the primary sibah for the current incarnation. The previous "external" battles were just the corridor to reach this essential point of tikkun.

The Warmth Of Collectivism

Are you tired of your haggard, worn-out individualism? Are you sick of the rich getting richer while you only get moderately richer? Billionaires are bad for society, and honestly, nobody needs that many yachts when most of us are just trying to afford the fancy butter.  

Are you tired of living in a country where people can work hard and save money to buy whatever property they desire? How selfish! For centuries we’ve treated property as an individualized good and not a collective good, like a giant, mandatory communal toothbrush. We are supposed to stand with each other and help each other through everything that is happening, whether you want to or not.

I’m tired too. My legs hurt from carrying my own wallet. Join me as we replace that cold, insensitive individualism with the glowing, radiation-like warmth of collectivism. With collectivism, everyone will have the exact same amount of money: zero. No more worrying about where you will live because the government will take care of all your housing needs, likely in a charming concrete cube with a view of a different concrete cube.

No more having to manage the clutter of your many things strewn about the house, because you won’t have any things. Imagine the sheer brainpower you'll save when your entire wardrobe is just one government-issued jumpsuit that doubles as a sleeping bag.! No more driving those evil, climate-change-causing cars. The city will pay for you to ride the bus or subway, where you can intimately connect with the community around you, specifically the African American gentleman practicing his amateur beatboxing two inches from your left ear.

And there’s so much more! The warmth of collectivism will help you lose weight—mostly through the innovative "no food" diet—and let you try delicious new cuisines, like "boiled grass" or "imaginary bread." You’ll truly learn to appreciate your loved ones, mostly since they could disappear or die at any moment. It’s a real great leap forward, right off a very high ledge.

In short, you will own nothing and you will be happy. Or else. We have very persuasive ways of making you smile.

The warmth of collectivism: coming soon to a Democrat near you.

Sponsored by Zohran Mamdani-Comdani and Joseph Stalin

A Call For Freedom

"צריך ליתן חופש גמור לנטיה הרוחנית שבנשמה שתתפשט ותתרחב בכל כחותיה..." 

יש צורך להעמיק את הנטיה הרוחנית שבנפש המשוועת להתפתחות ולהתקדמות, לקרוא דרור למאוויה הפנימיים, להוציא ממסגר נפשם ולנשאם לשחקי מרום. אסור להתעלם מן הקול הבוקע מבין כותלי הנשמה, יש להאזין לו בשום לב ובשום שכל, לפתח את שאיפתו ולהגדיל את מעופו, ברוחב לב וברוב היקף. 

"....לפי רוב פעולותיה החפשיות יאומץ חילה ותגלה נפלאות הדרת גבורת קדשה על החיים ועל כל המעשים והמחשבות. בחופש הנשמה תעלה עמה את כל כחות החיים המפוזרים והמשתלשלים ממנה, וכולם באגודה אחת יתרוממו למרום הקודש העליון..." 

חילה הגדול העצום ורב של הנשמה, יתגלה ויתעלה בעקבות פעולותיה החופשיות החובקות זרועות עולם, המתנשאות לשמי מעלה ויורדות תחתיות ארץ, המשוטטות בלי מעצור בדרגות העליונות של הקודש בהליכה גוברת, עד שהן אוחזות בשולי הכסא ברומו של עולם. ככל שתגדל העליה הנשמתית של האדם, כן ישתנו המעשים ותזדככנה המחשבות, יתקדשו הגופים ויתעלו הרוחות בטל החיים הנצחיים. 

החופש הנשמתי ילקט בדרכו את כל הניצוצות הפזורים הכבים לשעתם, ויאסוף אותם בהילוכו העליון בלהבה פנימית לוחכת ומלהטת על כל סביבותיה. אז יתקבצו ויבואו כל הכוחות הנדחים והנדחקים מקרן זוית שכוחה ועזובה, יתעוררו לחיים ויתעלו בימין מושיעם. 

".....מדה זו הולכת ומאירה כל מה שאור התורה יותר חודר ויותר מאיר, כל מה שרזי תורה הפנימיים, בין מצד המדע, בין מצד הרגש, בין מצד הדמיון, יותר יתגלו ויתפשטו, יותר יוכשרו להיות העסק בהם קבוע ורגיל, כן תתעלה הנשמה בכלל, ונשמת העולם, אור החיים של התכונה האלהית, תזהיר יותר, ותגלה אורה על כל הנפשות ועל כל מעשיהן..." 

תכונה זו של הוצאת הכוחות הגנוזים שבנשמה מחביונם הנעלם, מתגלית ביתר תוקף ועוז עם התגלות רזי תורה בקרב האומה, ככל שמאירה תורת הנסתר את הנפשות הצמאות מתעוררות מפה ומשם סגולות נשמתיות שלא פותחו ולא פוענחו מעולם, וכאשר נדלק האור הגנוז מסתלקים המעצורים והמועקה נעלמת כליל, אז תרון לשון אילם ופיסח כאיל ידלג. העסק במקצוע זה של התורה יהפך להיות רגיל וקבוע, משום שרק במעין הקדוש הזה תמצא הנשמה את פרקנה, את תקונה ועלויה. בעת ההיא יוכשרו הלבבות לעסוק בתורת הרזים, בשכל וברגש, בדעת תורה ובגבורת קודשה, אור החיים הבוקע מנשמת העולם יחדור אל כל הפינות והסדקים, על כל הנפשות ומשבריהן עצבונן ויגונן, ובמחי יד יחלוף הכל כחלום יעוף, כצל עובר, כענן כלה, לעת ערב יהיה אור ולילה כיום יאיר. 

"...וישראל האחוזים מעומק טבע נשמתם באחיזת הקודש העליון, המגמה הרוחנית העליונה של אצילות החיים וההויה, יתרוממו ע"י התגברותה של האורה הפנימית היוצאת מאור דעת עליון, יתעלו ויתפארו, והגבורה האלהית תעודדם בהדר תפארתה, ויתכשרו יותר ויותר לאור גאולה, לאורו של משיח..." 

האור הפנימי השוכן בלבם של ישראל במדרגה עליונה של דעת אלהים, יבקע ויעלה מבעד לערפלי הימים האפורים, יסלול לו נתיב ויתפרץ בכוח איתנים וירומם את העם למעלה בקודש, להיות ראוי ומוכן לקבלת אורו של משיח. הרוח הגדולה תישא את כולם בכנפיה. 

והכל יהגו בפיהם ובלבבם את המגמה העיקרית של בריאת העולם ויצירת האדם, תוכן החיים המתמשכים והולכים עלי אדמות, בסופו של תהליך תתברר לכל תכלית המעשה אשר נעשה תחת השמש לתיקון עולם במלכות שד־י, והתיקון הוא בגאולתו הסופית והשלימה של העולם מכל קלקוליו וסטיותיו, על ידי מלך המשיח הסולל את דרכו בעולם הפוך ומבולבל, מישר עקלקלות ופורץ נתיבות, סותם פרצות ובונה חורבות המשוועות לתיקון ולבנין. 

"...והדר השלום הכללי וחן האהבה לכללות האומה ולכל פרטיה, לפעולותיה ולהרחבת חייה, ילך ויתפשט בעולם, עד שמההדר הפנימי יפוצו קרנים גם כן על ההוד החיוני... 

סוכת שלום תפרוש כנפיה על פני כל, חופתה כבוד ויריעותיה אהבה לכלל ישראל ולכל אחד מבני האומה. חבליה יפלו בנעימים ומיתריהם יתפשטו ויקיפו עולם ומלואו בהתפתחות והתקדמות תוססת ופועלת, הנושאת בקרבה בשורה של תחיה וקוממות לאומית. ההדר הטבעי של ישראל בני־מלכים יגדל ויעמק בבחינת אור פנימי מקיף ויהא נסוך על פניהם של בני אברהם יצחק ויעקב, שסבלו כל כך הרבה מרורים ופרעות, גלות ונוולות, עם התעוררות הרוח הפנימית תשתנה צורתם החיצונית בהוד ובגאון, בתועפות ראם וביפעת פאר. 

"ויתחיל כל העולם מבחוץ ג"כ להכיר את אור תפארת עוזנו, והכבוד הכמוס, המונח במעמקי הנשמה של כל העמים התרבותיים לאורן של ישראל שנעצר ע"י מעצורים רבים, יפרוץ את כל מעכביו וכנחל פרצים יזרם, לעטר ישראל בתפארה ולאזרו בגבורה." 

עמי העולם האמונים על תרבות חיים התואמת לרוחם, שהיא נובעת בעקיפין מן הניצוץ הכמוס של הנשמה שברא ה' באדם, יתחילו להכיר סוף סוף באור הגדול הבוקע מכנסת ישראל בארץ־ישראל. המעצורים שעיכבו והפריעו בעד העולם הנוכרי להודות בכך כל ימי שנות גלותנו, נבעו בחלקם הגדול מן הסיבה שישראל לא השכילו להראות לעולם אומה בריאה ברוחה וגדולה בנשמתה, מפני החטאים והעוונות שסילפו את דמותנו והעכירו את צורתנו, ושכתוצאה מכך גלינו מארצנו ונתפזרנו בארצות לא לנו. אבל כאשר ישוב העם לחיות את חייו המקוריים והטבעיים, ותחזור השכינה למעונה בציון, יתגלה הגאון היהודי בפארו ובשלימותו, ובעל כורחם יכרעו הכל ברך וישתחוו אפיים ארצה, בעלותם אל הר ה' בירושלים, לעטרו בתפארה ולאזור את ישראל בגבורה.

Complete freedom must be granted to the spiritual inclination within the soul to spread and expand with all its powers. According to the abundance of its free actions, its strength will be fortified, and the wonders of its splendor—the might of its holiness—will be revealed upon life and upon all deeds and thoughts.

Through the soul’s freedom, it shall raise up with it all the forces of life that are scattered and descended from it; together, in one bond, they shall be elevated to the heights of the supreme holiness.

This measure continues to shine the more the light of the Torah penetrates and illuminates. The more the inner secrets of the Torah—whether from the perspective of intellect, emotion, or imagination—are revealed and spread, and the more one becomes fit for their constant and regular study, so shall the soul in general be elevated. Consequently, the Soul of the World—the light of life of the Divine Presence (Shechinah)—will shine more brightly and reveal its light upon all souls and all their actions.

And Israel, who are grasped by the depths of their soul’s nature in the hold of the supreme holiness—the ultimate spiritual aim of the nobility of life and existence—shall be uplifted through the strengthening of the inner light that emerges from the light of Supreme Knowledge. They shall be elevated and glorified, and Divine Might shall encourage them with the splendor of its beauty. They will become increasingly prepared for the light of Redemption, for the light of the Moshiach.

The glory of universal peace and the grace of love for the collective Nation and all its individuals, its actions and the expansion of its life, will go forth and spread throughout the world. Eventually, from this internal splendor, rays will also burst forth upon the external majesty. The entire world will then begin, from the outside as well, to recognize the light of our glorious strength.

Then, the hidden honor—latent in the depths of the souls of all civilized nations toward the light of Israel, which has been restrained by many obstacles—will burst through all its inhibitors. Like a rushing stream it shall flow, to crown Israel with beauty and gird it with might.

Key Themes in this Passage

Spiritual Liberty: Suppressing the soul's natural yearning leads to spiritual decay. True holiness requires "breathing room."

Holistic Elevation: When the soul rises, it doesn't leave the physical world behind; it "gathers the scattered forces" of physical life and brings them up too.

The Power of Secrets: He emphasizes Razei Torah (the secrets of Torah/Kabbalah) as the specific fuel needed for this generation's redemption.

Universalism: The internal light of Israel eventually breaks outward, leading to a "universal peace" where other nations recognize and connect to this spiritual source

The central aspiration of the Messianic era—and the return to the Land of Israel—is the restoration of Ruach HaKodesh. Divine Inspiration is not a suspension of the self, but the ultimate expression of the "freedom of the soul."

----

The Constraint of Exile: Prophecy and high spiritual inspiration are blocked by sadness and subservience. A psyche that is politically or culturally subjugated lacks the expansive capacity required to house the Divine spirit.

Liberty as a Spiritual Mechanism: While ordinary religious life requires restriction (ethics, Halacha) to curb base instincts, high spiritual attainment requires the opposite: absolute freedom. As one ascends the spiritual ladder, the soul demands liberation from conventional thought patterns ("thinking outside the box").

The Prophetic Mindset: The prophets of Israel are the archetypes of this freedom. Their language is rich, daring, and unconstrained by standard logic or fear of anthropomorphism. They exhibit a mastery over physical limitations (e.g., Eliyahu fasting for 40 days; Chananiah, Mishael, and Azariah surviving fire), demonstrating that spiritual liberty eventually dictates physical reality.

II. The Microcosm of the Seder and the Psychology of Redemption

The Ritual of Freedom: The Seder is termed "Zman Cheiruseinu" (The Time of Our Freedom). Unlike the rest of the year, where discipline is paramount, the Seder encourages acts of leisure and pleasure (drinking wine, eating vegetables like Karpas merely to whet the appetite).

Sublimation of Vitality: In a state of true freedom, the physical and aesthetic forces of life are not suppressed but are elevated. A free nation can engage with the material world without fear of corruption, utilizing all life forces—emotion, imagination, and aesthetics—for the sake of "Holy Splendor."

Fear Of Punishment

לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו. אע"פ שרק תחתיתה היותר שפלה של שדרת הרוח, וצריך הוא רק שם לקחת מקומו. אבל שמרים הללו מאמצים הם את הכח של היין המעולה בהיותם שוכנים בתחתיתו. הננו מתדמים לשכלל היצירה, הצרות והרעות שבעולם, הפורעניות והעלבונות, עם כל מה שאנו לוחמים נגדם, עם כל מה שאנחנו כואבים על ידם, הנה הנם מלח העולם, ומחשבות יציורים הללו שמיסוד יראת העונש, בהיותם מוגדרים בגדריהם. ממוזגים ומשוערים, הנם מרימים את אור האצילות שבנשמה, מישבים את החיים, וממלאים אותנו תוכן רציני ראוי להיות ליסוד נכון בבנין החברה היותר מאושרה. על גבי נקודה גסה זו הולכים ונבנים בנינים רמים לתלפיות. הגיונות ושאיפות רוממות מרהיבי עין בקרני הודם. זהירות פנימית, שוה עם טבע היראה מכל אסון, והזהירות הטבעית ממנו. זהו היסוד הנלוה אל כל אימוצי החיים, והוא הגורם בקורטוב המעורב שלו, דמשתכח כי קורטא בכורא יא), לחבב את החיים כולם, לעשותם רעננים ומאושרים. העוקר את הציור התחתיתי הזה מסרס הוא את החיים, ונוטל מהם את האפשרות של שגשוגם. ומרפה את ידיה של נשמה ורישום המום מוכרח להיות ניכר בכל תנועה טבעית ושכלית. ראשית חכמה יראת ד' יב) ויראת ד' מקור חיים לסור ממוקשי מות יג). ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה יד). צוף דבר אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם טו).

תכונתה של יראת-שמים היא מחלשת את האדם בתחילת הופעתה. אבל חולשה זו היא בסיס ליסוד גבורה עליונה, הגבורה החמרנית מתחלשת וגבורה אידיאלית נכנסת במקומה. והיא משיבה לאדם את כל נזקיו גם מצדו החמרי, והנמיכות של השפלות הנפשית, הבאה מצד התכונה של היראה האלהית, משרה על האדם אותה הגדולה של גאות ד' העליונה. ומיעוט היראה בטהרתה, וכל שמץ של גיאות בכיעורה מנוולת את הוד הרוח. בעשות מחיצה בינו לבין הכח העליון של גבורה של מעלה, ומונעת ממנו אותו המילוי העליון של גודל החיים ורעננותם אשר לגיאות ד', המעטרת את הצדיקים בענות צדק.

We shall not uproot the coarse foundation of the fear of punishment from the landscape of our spiritual thought. Although it belongs only to the lowest stratum of the spiritual spine, it must maintain its designated place there. These "dregs" (shemarim) fortify the potency of the superior wine by residing at its base.

We find a parallel in the perfection of Creation: the tribulations and evils of the world, the calamities and indignities—all that we struggle against and suffer through—are, in fact, the "salt of the world." Similarly, thoughts and mental constructs derived from the fear of punishment, when properly defined, tempered, and measured, elevate the "noble light" (Or HaAtzilus) within the soul. They stabilize life and imbue us with a "serious content" (tochen ratzini) worthy of serving as a proper foundation for the most felicitous social structure.


Upon this "coarse point," lofty and magnificent edifices are continuously constructed—grand contemplations and aspirations that dazzle the eye with their rays of majesty. An inner caution, synonymous with the natural fear of and aversion to catastrophe, is the foundation accompanying all "fortifications of life" (imutzei ha-chayim). It is this element—even in the minute proportions in which it is mixed (as the Talmudic principle suggests, "a small measure in a large vat")—that causes one to cherish all of life, rendering it fresh and blissful.

One who uproots this foundational imagery castrates life itself, depriving it of the possibility of flourishing. Such a person weakens the hands of the soul; the imprint of this defect will inevitably be discernible in every natural and intellectual movement.

"The fear of the Lord is the beginning of wisdom" (Psalms 111:10); "The fear of the Lord is a fountain of life, to depart from the snares of death" (Proverbs 14:27).

From Existential Weakness to Supreme Might

The nature of the "Fear of Heaven" (Yirat Shamayim) is such that it initially weakens the individual upon its first appearance. However, this weakness serves as the bedrock for "Supreme Might" (Gevurah Elyona).

As "materialistic might" (gevurah chomris) dissipates, "idealistic might" (gevurah idealis) takes its place. This higher power restores all of the individual's losses, even on the material plane. The "lowliness" of spirit resulting from Divine fear allows the individual to be inhabited by the "Grandeur of Divine Majesty" (Ge’us Hashem).

Conversely, a deficiency in pure fear, or any trace of "ugly pride," deforms the splendor of the spirit. It creates a partition between the individual and the Supreme Power of the "High Might," preventing the influx of the "fullness of life" and the vitality of Divine Grandeur—the very grandeur that crowns the righteous through their "righteous humility" (anavas tzedek).

The Material and Essential Foundation

The Rav posits that the fear of punishment must not be eradicated, despite its classification as a "coarse foundation" (Yisod Gas) or a lower-tier developmental stage. He employs two primary allegories to elucidate this necessity:

The Architectural Allegory: In the construction of a magnificent edifice, the foundations consist of raw concrete and iron—elements that are aesthetically unrefined and concealed beneath the earth. A stable structure cannot be sustained solely by delicate or ornamental components. Analogously, the fear of punishment serves as the "concrete" that maintains the integrity of the human personality.

The Vinicultural Allegory: During the fermentation of wine, the dregs (sediment) settle at the bottom. If filtered prematurely, the wine will sour. These sediments act as a preservative; similarly, the fear of punishment preserves the individual from moral and spiritual degradation.

Dynamics of Motion and Progression

Inherent to human nature (and the natural world) is a tendency toward complacency, lethargy, and stagnation. To facilitate progress, goodwill and the "Love of God" are often insufficient. At times, "salt"—represented by hardship, apprehension, or adversity—is required to compel movement and transformation.

The Rav suggests that an individual must occasionally utilize "self-induced trepidation" (e.g., "What are the consequences of my negligence?" or "What if I fail?") to catalyze the energy required for action and to prevent psychological sinking.

The Dichotomy of Complacency and Vigilance

Hyper-Confidence (Azus Panim): An individual operating solely through "flow" and excessive self-assurance, devoid of any apprehension regarding failure, is in significant peril. Such complacency blinds them to spiritual and ethical pitfalls.

Vigilance and Mental Alertness: The fear of punishment fosters a state of high alertness, akin to a soldier in hostile territory. This state of readiness compels the individual to maximize their internal resources and remain precise, accountable, and calculated in their conduct.

Synthesis: Constructing the Superstructure

Trepidation and caution are not terminal objectives but rather the substructure. Only upon a robust foundation of caution and the fear of punishment (which prevents catastrophic failure) can one construct the higher tiers of:

Divine Love

Refinement of Character

Spiritual Aspirations

Grounded, Authenticated Self-Confidence

Those who attempt to bypass this stage—by "uprooting the coarse foundation"—effectively neutralize their own vital force and risk a systemic collapse.

Speak Sweetly and Softly

Rav Nissim Karelitz ztz"l, one of the Gedolei Ha-Dayanim in the world, was of the opinion that a mother who screams at her children is not fitting to be a mother. 

It is "Pikuach Nefesh". 

מעין המתגבר

א. ולהורות נתן בליבו

בבואי להספיד את מורי חותני ז"ל, ולתאר את המשכן והכלים אשר בנה, בחרתי להתבונן באיש שנבחר ע"י הקב"ה לבנות את משכנו.

על בצלאל נאמר [שמות לה, לא-לד]: "וימלא אותו רוח אלוקים, בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, ולחשב מחשבת, לעשת בזהב ובכסף ובנחשת. ובחרשת אבן למלאת ובחרשת עץ, לעשות בכל מלאכת מחשבת. ולהורות נתן בליבו"...

אילו הייתי מספיד כראוי, בזמן שמותר בו להספיד לכל הדעות¹, הייתי מפרש את כל אחד מן התארים האלו על מורי חותני ז"ל. אולם היום אסתפק בעיון בדברי אור החיים הקדוש, שביאר בעקבות ר"א אבן עזרא והרשב"ם, בפירושו על המילים 'ולהורות נתן בליבו':

"לצד שיש חכמים רבים שתהיה חכמתם בליבם לבד, שלא ידעו ללמדה, לזה אמר 'ולהורות נתן בליבו' – שהשכיל חכמת הלימוד... והודיענו הכתוב כי על אלו [=בצלאל ואהליאב] יאמר: 'זכר צדיק לברכה', כי היו מורים ומלמדים כל הרוצה".

אבא ז"ל זכה להורות תורה עם 'דרך ארץ ישראל', וזיכה בה את הרבים בארץ ובעולם. אבא עשה זאת במאמריו הרבים, וגם בעריכת 'המעין' במשך שלושים ושמונה שנה. בשנים אלה יצאו לאור יותר ממאה וחמישים גיליונות מכובדים, כולם במועדם או מעט קודם למועד! לאחרונה אף הוכן תקליטור הכולל את מאמרי 'המעין', ובו אפשר לחוש אף יותר את הברכה שמחזיק כלי חשוב זה. ספרים רבים וטובים ומחברים גדולים וידועים צמחו וגדלו בעידודו על ברכי 'המעין'. רבים שתו ממימיו הזכים, התגברו על חששותיהם ולמדו ממנו להורות לרבים את תורתם.

אבא לימד תורה לרבים גם בספרו 'ברכת הארץ' בענייני שביעית וזרעים, ובספר

[1 הדברים נאמרו בתוך שלושים הימים קודם הרגל. יש מחלוקת האם וכיצד מותר להספיד בימים אלה. עיין מו"ק ח, ב במשנה: לא יעורר אדם על מתו, ולא יספידנו קודם לרגל שלושים יום. בגמרא נחלקו רב ושמואל בטעם הדבר. לדעת רב החשש הוא שמא יוציאו את הכסף המיועד לחג וישלמו בו לספדנים, ולפי טעם זה אומרת הגמרא כי הספד בחינם מותר. לדעת שמואל החשש הוא שמא ההספד יעורר את הבכי גם ברגל. התוספות, הרמב"ם, הרשב"א ועוד ראשונים פסקו כרב, והלכה כרב באיסורי. לעומתם הרמב"ם והרא"ש פסקו כשמואל. גם האחרונים נחלקו בשאלה זו [יעוין גם שו"ע או"ח סי' תקמז סע' ג ויו"ד סי' שמז ובנו"כ]. לא רציתי להכניס את ראשי בין ההרים הרמים, לפיכך בחרתי לעסוק בזכות הגדולה שנפלה בחלקנו לחיות לצידו ולאורו של אבא ז"ל.]

----

'יסופר לדור' על קורות המשפחה לפני השואה ובתוכה. האחרון הגדיל, ועורר בין קוראיו גלים של אמונה, תשובה ודביקות בתורה ובמצוות בכל מצב.

ב. דמות אדם בארוכה

בספר "יסופר לדור" בעמוד 10 כותב אבא כך:

"בתיאור קורות את בני המשפחה, משתקפים המאמצים הרבים שנעשו על ידם כדי לשמור על התורה והמצוות בתנאים הקשים ביותר. בשנות המלחמה המשיכו ההורים, בהצלחה בלתי רגילה, לנהל חיי תורה ולהתמיד בקיום המצוות ובעשיית חסד, וזאת אף במציאות המחרידה ההיא. דברים אלה, גבורת הנפש ומסירות הנפש שנדרשו לשם קיום חיי תורה, ראויים הם שיונחלו לדורות הבאים. האוירה האופיינית בבית ההורים, בימי שלוה ובימי צרה, היתה אוירה של נכונות לעבודת ה' ולמעשים טובים בכל יום ובכל מצב, מתוך אמונה שכך רצונו של בורא העולם יתברך". ושם בעמוד 26 חזר ושינן: "ההורים חינכו אותנו שיש לעשות הכל [ההדגשה במקור] לשם קיום המצוות".

כאשר שולח הקב"ה את משה להוציא את בנ"י ממצרים, הוא מצווה על משה [שמות ג, טז]:

"לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אלהם: ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי, אלוקי אברהם יצחק ויעקב"...

הרב ש"ר הירש [שם] עומד על הפירוט החוזר של שמות האבות, ומבאר:

"...נשים נא אל לבנו תמיד, כי אין יחסינו אל ה' תלויים כלל בנסיבות החיצוניות שהיו למנת גורלנו. הרי שונים היו האבות במהלכי חייהם – איש לפי גורלו: אברהם בשיגשוגו, יצחק בשיא גדולתו ובשקיעתו, ויעקב בבורחו לכאורה תחת משאו. אבל קרבת אלוקים ובריתו קיימות ולא תימוטנה. בכל מצב נגלה האלוקים...".

יש אנשים שמצטיינים בתחום מסוים כל חייהם, או פורחים ומבריקים בתקופה אחת בחייהם. אבא חתר והגיע להישגים מופלאים בכל התחומים בהם עסק, ובכל תקופות חייו.

הגמרא במסכת יומא [דף לה, ב] אומרת:

"תנו רבנן: עני ועשיר באין לדין, לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי, אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרעפיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארוכה, עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג. פרקוהו והרחיצוהו וסכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת"...

אבינו מורנו למד ולימד תורה בנערותו בבחינת "דמות אדם בארוכה", הוא חי כאדם שלם בתקופת ארובות הכבשנים של המרצחים ימ"ש. למד תורה וקיים מצוות עם משפחתו במצבים שבימינו אי אפשר אפילו לדמיין אותם. עבר נסיונות קשים בתנאי עוני ומחסור, שלג וקור, סופות ורדיפות, ועמד בהם. נסיונות של עוני ונסיונות של רווחה, נסיונות של צער ונסיונות של שמחה. הוא מחייב כל אדם, ובמיוחד את כל אלו שזכו להכירו ולהוקירו.

ג. יש קונה עולמו... בדקה אחת

אבא לא זכה ללמוד בישיבה בנערותו, ובכל זאת הגיע להישגים עצומים בתורה, וכתב מאמרים כאחד הגדולים אשר בארץ, כפי שהעיד עליו הגאון הרב זלמן נחמיה גולדברג [זצ"ל] בהספדו². במאמריו של אבא שזורות הערות פדגוגיות ודידקטיות רבות להורים ולמלמדים איך להאהיב את לימוד התורה, ואיך להדריך את הלומדים בדרך ברורה וישרה³. מאמרי הפתיחה שלו לסדרים ולמסכתות קובעים ברכה לעצמם. אין זה רק בזכות "ברכת שמים מעל" – כשרונותיו המיוחדים, אלא גם בזכות התמדתו המיוחדת. הוא ניצל כל רגע, וכל דקה במשך היממה היתה מתוכננת.

בחודש הראשון אחרי חתונתי התכוונתי להתקשר אליו מביתי כדי לברר ענין מסוים; אולם אשתי הביטה בשעונה וביקשה: אנא המתן עוד שתי דקות, עכשיו הוא מברך ברכת המזון! היה לו סדר יום קבוע, וכל רגע היה מנוצל עד תום. ממנו נלמד כי יש קונה עולמו ב...דקה אחת!

כיון שאהב והחשיב מאוד כל לימוד, היה מפליא אותנו כל פעם מחדש כשהיה מזכיר לנו מתי והיכן למד כל סוגיה. "זאת למדתי לראשונה מאבי מורי הי"ד / מאחי הי"ד / במחנה ברגן בלזן / אצל רב פלוני – לפני כך וכך שנים".

הוא היה מוגדר כת"ח שתורתו אומנותו, כפי שהגדיר הרא"ש [שו"ת הרא"ש כלל טו דין ח]:

"כל ת"ח שתורתו אומנותו, ועושה תורתו קבע ומלאכתו עראי, והוגה בתורה תמיד, ואינו מבטלה להתעסק בדברים בטלים אך לחזור אחרי פרנסתו, כי זו היא חובתו, כי יפה ת"ת עם דרך ארץ וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון, ובכל עת לבו על גירסתו, ובגמר מלאכתו חוזר מיד לבית מדרשו, והוא נאה דורש ונאה מקיים, ולא שאני שמעניה, הוא בכלל רבנן..."

כך פסק המחבר בשולחן ערוך [יורה דעה סימן רמג סעיף ב]:

..."ומיהו אם יש לו מעט אומנות, או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תדיר, נקרא תורתו אומנותו".

[2 'המעין' ניסן תשס"ב [מב, ג] עמ' 2.

3 ראה לדוגמה את המאמר על 'המשנה כמרכז בלימוד הגמרא' בגיליון זה (עמ' 67-64).]

----

ד. עם גדולי הדור

גם משותפו של בצלאל בעשיית המשכן למד אבינו ז"ל: חז"ל [בזוה"ק ח"ב רכג] מעידים על אהליאב ש"לא עשה שום עבודה בעצמו, אלא עם בצלאל עשה כל מה שעשה".

גם מו"ח זצ"ל השתדל כל ימיו להיוועץ בגדולי ישראל בענייני לימוד והלכה, ועמד בקשרי לימוד ואיגרות עם גדולי הרבנים, שהעריכו אותו מאוד. בימיו האחרונים כאשר שכב בבית החולים דיברנו על הרב זוין זצ"ל, אשר אבי מורי יבדל"א זכה ללמוד אצלו. מורי חותני ז"ל סיפר כי כשזקן הרב זוין ונחלש, ביקש הרב ממנו להחליף אותו במסירת השיעור בדף היומי. הרב מנחם מ. כשר זצ"ל ביקשו להצטרף לעריכת "תורה שלימה". קשר קרוב במיוחד היה לו עם מורו ורבו האהוב, רבם של ישראל, הגאון ר' שלמה זלמן אויערבך זצ"ל. עשרות שנים השתתף בשיעור השבועי של הרב, אותו הכין ועליו חזר. לעיתים כשכתב מאמרים ל'המעין' נתנם מראש לביקורת רבו רש"ז אויערבך זצ"ל, אשר תמיד האיר לו פנים, ובשמחה העיר לו את הערותיו.

ה. מוכיח באהבה

חכמה מיוחדת וכשרון נדיר היו לאבא בקיום המצוה הקשה של תוכחה, אשר מתוך אהבת תורה גדולה משולבת באיכפתיות ואהבת עם ישראל קיים אותה כלפי קטנים וגם גדולים.

הגמרא במסכת ערכין [דף טז, ב] אומרת:

תניא, א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל, וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר [משלי ט, ח]: "אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך".

אבא ז"ל קיים בגופו את חובת "לא תגורו מפני איש" [דברים א, יז], וכיון שפנה באהבה ובכבוד – פעמים רבות דבריו שיצאו מן הלב ונאמרו מתוך יראת שמים אמיתית – נכנסו אל הלב והתקבלו. פעמים אחדות כשנשאל האם אינו מגזים בביקורת? היה עונה כי הוא חרד שמא ישאלוהו בבית דין של מעלה מדוע לא ביקר יותר, ובתוספת אומץ.

במאמר הפתיחה של 'המעין' לקראת תחילת השנה היה עורך דין־וחשבון על מה שהיה ומה שצריך היה להיות. לא נשא פנים לחוג זה או אחר, ותבע תביעות אמת מעם ישראל ובעיקר מהיהדות הנאמנה לגווניה – ואת כולם אהב. לא היתה זו מלאכה קלה; לא היו בה כמקובל הצדקה אוטומטית ל"אנשי שלומנו" וקטגוריה על "מתנגדינו". לעיתים רבות קיים דוקא את מאמר הפסוק [משלי ג, יב]: "את אשר יאהב... יוכיח"... גם כאן באה לידי ביטוי אהבת האמת של מו"ח, האמת שהיא חותמו של הקב"ה. כמה נחוץ לנו לימוד חשוב זה!

ו. משכיל אל דל

אבינו זצ"ל זכה לקיים מצוות גמילות חסדים לרבים בצניעה ובחכמה. רוב מעשי הצדקה שלו לא היו ידועים אפילו לבני משפחתו הקרובים, וחלק גדול מהם לא היה ידוע אפילו למקבלים עצמם.

בתהילים [מא, ב] נאמר: "אשרי משכיל אל דל – ביום רעה ימלטהו ה'". בילקוט שמעוני [פרשת בהר רמז תרסה] נמצאת דרשה מיוחדת על פסוק זה:

"'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו', כתיב: 'אשרי משכיל אל דל', אמר ר' יונה [!]: 'אשרי נותן אל דל' אין כתיב כאן, אלא 'אשרי משכיל אל דל'. הוי מסתכל בו היאך לזכות עימו". ממשיך שם הילקוט ואומר כי ר' יונה לא הסתפק בכך שהיה דורש דרשה נאה זו: "ר' יונה – כך היה עושה! בשעה שהיה רואה עני ובן טובים ובן גדולים שירד מנכסיו והוא מתבייש ליקח, היה הולך אצלו ואומר לו: בשביל ששמעתי שנפל לך ירושה במדינת הים הא לך חפץ זה, וכיון שאת מרויח את נותנו לי. ובשעה שהיה נותן לו היה אומר לו: במתנה נתתים לך".

ז. עין טובה ומטיבה

אך אבא לא גמל רק חסד במובנו המקובל. הוא התפרנס מיגיע כפיו, ועסק שנים רבות בסיוע לרבים לשפר את ראייתם. דומני כי רבים מאלה שנפגשו עימו זכו לשפר לא רק את ראייתם הגשמית, אלא גם להיטיב ולחדד את ראייתם הרוחנית. הוא האיר פניו ליהודים מכל השכבות, ורבים סיפרו לנו על מפגשים עימו אשר השפיעו על מהלך חייהם. היתה לו עין טובה, היודעת להעריך את הטוב בכל אחד מישראל, ובו בזמן, ודוקא מתוך אהבת ישראל, יודעת להדריך בדרך הנכונה, להסיר מכשולים ולסייע בעצה טובה.

ח. מסירות וזריזות

אנשים אחדים סיפרו לנו כי ביקשו ממנו לאחרונה עזרה בתחומים שונים, והוא מיהר למלא את בקשתם. המספרים חשבו, בדיעבד, לתלות את זריזותו בכך שהרגיש שימיו ספורים. אולם לענ"ד, ועל פי נסיוני עימו, כל חייו זו היתה דרכו, לפעול במסירות ובזריזות. גם אמא תחי' אישרה את דברי, שלא שינה בחודשים האחרונים את הנהגותיו בענין זה. גם בכך השתדל לקיים מצות "והלכת בדרכיו" [דברים כח, ט], שהרי על הקב"ה נאמר בברכת 'ברוך שאמר'⁴ "אומר ועושה, גוזר ומקיים". הלואי שנזכה להידבק גם אנו במידה חשובה זו.

[4 שהיא מעין הצגת "כרטיס ביקור" של הקב"ה לפני התפילה, בבחינת "דע לפני מי אתה עומד"; ועיין פירוש רד"צ הופמן על ויקרא א, א.]

ט. אחרי העקידה

בכל לימוד ומעשה היה נוהג לבדוק מהו הלקח המעשי עבורו, במה הוא צריך להשתפר⁵.

וכך כתב על הלקחים מספרו "יסופר לדור"⁶:

"רבים מהקוראים את ספר הזכרונות "יסופר לדור" אומרים שהספר מחייב אותם ליותר רצינות בקיום המצוות. אם במחנות שמרו במסירות נפש עילאית על יהדות, על תפילה, על עשיית חסד, עלינו ללמוד מזה לחיינו אנו. הספר לא רק מחייב אחרים. הספר מחייב אותנו, שרידים שעברו את המחנות ונשארו בחיים. חזרנו לחיי יום יום, אך גם אנחנו לא נשארנו באותה רמה רוחנית כמו שם בווסטרבורק ובברגן בלזן. ולכן עלינו, הנשארים, לשאול את עצמנו: ומה איתנו? האם אנחנו מרגישים כל שבת את קדושת השבת כמו שהרב דסברג הרגיש בברגן בלזן? האם זה מספיק לשבת בסעודת השבת, ללכת לבית הכנסת ולשמוע שיעור בשבת, האם בזה קיימנו "לעשות את השבת... ברית עולם"? שני גדולי ישראל עמדו על הפסוק האחרון בעקידת יצחק: 'וישב אברהם אל נעריו ויקמו וילכו יחדו אל באר שבע". הרב ש"ר הירש זצ"ל עמד על המילים: וילכו יחדיו אל באר שבע. אחרי שביצע אברהם את המשימה הגדולה, את התפקיד העליון שבכוח אדם למלאו, חוזר אברהם אל נעריו וילכו יחדיו, כמו "וילכו יחדיו" של אברהם ויצחק בדרכם אל הר המוריה. הרב א"י הכהן קוק זצ"ל [בסידור 'עולת ראיה'] ציין את התחלת הפסוק: "וישב אברהם אל נעריו", המסמל את שאיפת אברהם אבינו לחזור לחיי יום יום אחרי העקידה. זה הלקח בשבילנו, שארית הניצולים... אין לשכוח את הימים ההם, ומאידך אנו חייבים לחזור לחיי יום יום... מיד אחרי פרשת העקידה כתוב בתורה "ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך". וחז"ל אמרו במדרש רבה "שעד שהוא בהר המוריה נתבשר שנולדה זוגתו של בנו". מיום העקידה והלאה לא נשכחה עקידת יצחק מליבו של אברהם אבינו, ובכל זאת: על אברהם לדאוג להמשך הדורות... מעתה ואילך כל פעולה, כל ידיעה, קשורה לעקידת יצחק. חוזרים לחיי יום יום, אבל הכל קשור לעקידה בהר המוריה..."

אלו הם דבריו של אבינו ז"ל. יפים הדברים למי שאמרם, ודומני שהוא חי כל חייו בתחושה מחייבת זו.

בשבת פרשת ויקהל-פקודי קראנו על השראת השכינה בישראל בבניית המשכן. חלק נכבד מהקמת המשכן עשו הנשים בחכמת הלב, במסירות ובהתנדבות.

[5 כדברי הרמב"ן באיגרתו לבנו: "וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת, אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו".

6 בליל ד' במנחם אב תשנ"ד התקיים ב'מרכז הישראלי' בירושלים ערב רב־משתתפים לרגל הוצאת הספר "יסופר לדור". שמונה רבנים ומחנכים חשובים דברו על הספר ועל המסר לדורנו. אבא הכין דברי סיום, אבל אולי כדי לא להטריח את הציבור בשעה מאוחרת, ואולי מפני שחשש כי לא יובן כראוי, החליט לוותר על אמירת דבריו. זהו קטע מדברי הסיום שהכין, שהוא מסרם לי בכתב.]

----

אמא שתחיה, אשת החיל אשר אבא מצא, בת גדולים ובעלת זכויות גדולות, היתה עזר כנגדו בהקמת משכן המשפחה, גידול הילדים בבית של תורה ושמחה. בחכמת לב סייעה גם בבנית משכן 'המעין', בעריכת המאמרים ובהגהתם – מלאכה שהיא חכמה.

אין זה מובן מאליו שאוד מוצל מאש, החוזר מן העקידה, מצליח לחזור ולחיות כראוי! היום רבים מקבלים בהבנה התמוטטות ונפילה של אנשים אחרי "טראומה" ו"הלם" של יום קשה אחד; האם מסוגלים אנו לנסות ולהבין אלו תעצומות נפש צריך היה לגייס כדי להתנער ולקום מעפר ואפר אחרי השואה? לצאת מעמק הבכא, ולבנות בית ומשפחה? אבא עשה זאת בעזרת אמא, על כך ועל יותר מכך מגיעות לאמא שתחיה ההוקרה והתודה. גם אבא ידע להעריך זאת כל ימיו.

י. הנהגות כ"ח בשבט

אבא זצ"ל נפטר ביום כ"ה בשבט תשס"ב. תאריך זה הוא גם יום פטירתו של גאון המוסר רבי ישראל סלנטר זצ"ל שנפטר בשנת תרמ"ג⁷. נראה לי מתאים לסיים את דבריי בהנהגותיו של רי"ס, אשר מי שהכיר את אבא ז"ל יוכל לראות שהם היו נר לרגלו ואור לנתיבתו כל ימי חייו.

אמת — אין להוציא מן הפה דבר שאין הלב מעיד על אמיתותו.

זריזות — אין לבטל רגע לבטלה. יש לעשות את הדרוש לעשות.

חריצות — מה שהוחלט לעשות, יש לעשות בשקידה וברגש.

כבוד — יש להיזהר בכבוד כל אדם, גם אם אינו תמים דעה עימו.

מנוחה — מנוחת הנפש — אין להיות מבוהל. יש לעשות כל דבר במנוחה.

נחת — דברי חכמים בנחת נשמעים, לכן יש להשתדל לדבר כך.

נקיון — נקיון וטהרה בגופו ובבגדיו.

סבלנות — לסבול במנוחה כל מקרה וכל פגע בחיים.

סדר — לעשות כל המעשים וכל העניינים בסדר ובמשטר.

ענוה — להכיר חסרונות עצמו ולהסיח דעת ממומי חברו.

צדק — כפשוטו וכדרשתו: וותר משלך.

שתיקה — יחשוב את התועלת שבדבריו בטרם ידבר.

נלמד כולנו מדרכו המחייבת, ויאיר לנו זכרו את דרכנו. יהיה נא מליץ יושר על אמא שתחי' לאוי"ט, על כל המשפחה, ועל כלל ישראל הזקוק ומצפה לבשורות טובות לישועות ולנחמות.

"בלע המות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דבר" (ישעיהו כה, ח).

[7 אבא כתב מאמר "מאה שנה לפטירת הרב ישראל סלנטר זצ"ל", המעין ניסן תשמ"ג [לג, ג] עמ' 58-57. ועיי"ש.]

Every Generation Has Its Own Test

 Every Generation Has Its Own Test

The Torah teaches: “Do not say cruel things to a stranger (v’ger lo soneh) nor oppress him for you were strangers in the land of Egypt”. [Shemos 22:20]. Rashi comments on the words v’ger lo soneh: because the stranger can tease you back and say that you too were once strangers. “Don’t taunt your friend with a blemish that you yourself possess.” The modern equivalent of this maxim is that “people who live in glass houses should not throw stones.”

Rashi adds that the word ‘ger’ in this pasuk is not only referring to a convert to Judaism (as the word often implies), but it refers to any stranger who is new to a community and has no friends.

But let us consider something. The Torah tells us why we should not taunt a stranger: “Because we were strangers in the land of Egypt.” Now what would the law be if we had never been strangers in Egypt? Would it then have been permissible for us to taunt a stranger? It is difficult to say that were I not vulnerable to a retort back from the stranger then it would have been permissible to be cruel to the ‘ger’. The reason we must be nice to him is because the Torah teaches us compassion. We should be nice to him because that is the proper way to behave!

The following interpretation was suggested for the words “for you were strangers in the land of Egypt”: Psychologically, people who have been through difficult circumstances sometimes want others to experience what they had to experience. When they see someone else who is in the same situation that they were in, there is a tendency to say “Listen, I had to go through a lot to get where I am today and now you have to suffer a little also. It is good for you. Adversity builds character.”

Someone who studied Holocaust survivors records the story of a fellow who was a young teenager during the Holocaust. Somehow he managed to escape the round-ups and never went to the concentration camps. Instead, he became a partisan. He lived with the non-Jewish partisans for four years. He maintained his Judaism and remained observant. He survived the war, got out of Europe, and came to America. He made an honest and successful living, married, and had a son.

Years later, this man purposely sent his son to a college in which there were virtually no other Jews on campus. Today, it is possible to find colleges where there are minyanim for Shachris, Mincha, and Ma’ariv, plus a daf yomi. Other colleges may not have a single Jew enrolled. This holocaust survivor sent his son to the latter type of school. Why? “Because I retained my Judaism and my moral values despite the fact that I had to live with non-Jews for four years. I want you to do the same thing. It will be a good experience for you.” The father insisted on this, with very disastrous results for the son.

“For you were strangers in the land of Egypt.”

“I did it. You can do it also. I had it tough. You can have it tough also.”

This is what the Torah is saying: “Don’t oppress the stranger.” Don’t try to impose your trials and tribulations upon the stranger. Every person and every generation have their own tests (nisyonos).

We heard from our parents: “You have it hard? We had it hard! I came to this country, there was a depression, we did not have two nickels to rub together. You have it easy.”

Now, 50-60 years later, we say the same thing to our kids: “Today you have it easy. You have everything. You have Chalav Yisrael, you have Kosher Chinese Restaurants, you have Jewish music, Jewish books, etc. For you it is easy! Tough it out a little.”

Today’s generation has their own tests. We had our nisayonos they have theirs. We should not become the arbiter of which test belongs to a person.

Rav Chaim Soloveitchik Plays Role of Horse, But Not Role of Creditor

In this week’s parsha, The Torah teaches the great mitzvah of free loans: “When you will lend money to my people, to the poor person who is with you, do not act toward him as a creditor (lo tiheyeh lo k’noshe); do not place interest upon him.” [Shemos 22:24]

I recently read the following incident involving Rav Chaim Soloveitchik: Rav Chaim lent money to a Jew. It was a loan for a certain period of time. The time came and the borrower did not repay Rav Chaim. Rav Chaim did not say anything. A week passed, two weeks passed, a month passed. Rav Chaim still did not say anything. Finally, the borrower met Rav Chaim Soloveitchik and said: “You are a batlan [careless person]. You lent me the money and you forgot all about it and that’s why you haven’t asked me for it. You don’t have your act together.”

Rav Chaim explained to the borrower that he most definitely did have his act together. The Rav of Brisk told him that he always used to take the shortcut between his own home and the shul that passed right in front of the borrower’s house. Ever since he lent the money to the fellow, he did not take this shortcut. He did not want to perhaps transgress the prohibition of “becoming like a creditor” (lo tiheyeh lo k’noshe). “Not only did I not walk by your house before the loan was due, even now, after the loan is due why do you think I still go out of my way to avoid your house? It is for the same reason. So, please don’t tell me that I am a batlan and I forgot about the loan!”

When reading the story, I had to ask myself, “What kind of fellow goes to Rav Chaim Soloveitchik and tells him he is a batlan?” It is reminiscent of the definition of Chutzpah being someone who kills his parents and then claims mercy from the court because he is an orphan. Here is a fellow who has the nerve to ask the Rav of Brisk for a personal loan; does not promptly repay the loan; and then insults the Rav for not having demanded prompt payment!”

I believe we can infer from this story the reason why this fellow had to borrow money from Rav Chaim Soloveitchik. There was no one else in town willing to lend money to such a person! Rav Chaim was such a kind person that he would even lend money to such a person.

The Beis HaLevi was an aristocrat. People who saw him walking down the street saw monarchy. He was a regal figure. Rav Chaim was the nicest man one could ever want to meet. The first accolade on his tombstone is “Rav haChessed” [the kind Rabbi]. The characteristic of their great father that the family was most proud of was that he was a man of extreme chessed [benevolence]. That is why he lent money to such a crude individual who had the chutzpah to chastise him for not pestering him to pay back the loan.

In the above referenced volume, the following — hard for me to believe — incident is recorded [“The Rav” Volume 2, Page 41]:

Rav Chaim once came out of his house and saw little kids having an argument. He inquired as to what the problem was and was told that they were “playing horse” but none of them wanted to be the horse. One kid wanted to be the driver, one kid wanted to be the passenger, but no one wanted to be the horse. Rav Chaim said “I’ll be the horse.”

The kids put the rope around Rav Chaim and he was the horse. The story does not end there. The kids tied “their horse” to the tree. Then they became hungry, so they went home to have a snack, leaving Rav Chaim tied to the tree. The Gabbai came out and saw Rav Chaim tied to the tree. The Gabbai took out a pocket knife and was about to cut the rope. Rav Chaim told him not to do that because it would sadden the kids. Instead, Rav Chaim advised the Gabbai to go get the children and ask them to untie their horse.

This is an example of a “Rav Chessed” par excellence.