הגדתי היום, חזו דאתאי יומא כי האידנא, על אודות ההוא גברא דיצאו עליו עוררין שיש
עמהם טענה, וימצא כתוב פתקא דדינא, מערכאות של גוים דמלכותא דנא, וכשאני לעצמי זחלתי
ואירא להכנס בתגר זה על פתגם דנא, על כן אמרתי לשרי המדינה, לא אוכל אנכי לבדי לשאת את
המשא מילתא כדנא. כ"א בזאת אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח לאטרוחי בי דינא, בצוותא
חדא סרכין תלתא לדידהו קא מזהר רחמנא, ונעמדה לדין לשנות פרק זה בורר עד מקום שידינו
מגעת ומעשה ידינו כוננה, להכריע בעניין בבדיקות וחקירות לפום דינא. ויעשו כן ממוני הזמן
היושבים ראשונה, להורות את הדרך ילכו בה באמת ובאמונה. ויחדיו נמתיק סוד בבית אלקים מחנה
שכינה, לחקור הדין מראש אמנה, ועלן רמיא בעיתה אחישנה, ואין אנו בני חורין להפטר ממנה.
וכן יקום דבר על כל בני המדינה. ואשר לא ישמע יקראו לו לא ציית דינא, הנה כי כן בהימנותא
דרבנן עבידנא, וברשותא נחיתנא, לעיין בדין זה אקומא נא, ואל ה' אתחנן שלא אכשל בדבר הלכה
אנא ה' הצליחא נא. ובחרתי דרך לעצמי לעמוד בשורשן של דברים הנוגע בדין דנפקא מינה, וזה
החלי בס"ד את אשר ישים ה' בפי אותו אדבר כל מילתא דאמר רחמנא.
ועיין בשו"ת חיים ביד )סימן א( שכתב, דלהוציא הדין לאמיתו שהוא דבר נורא ונשגב עד מאד
עד שאמרו במדרש שוחר טוב )סימן א אות טז( והובא בילקוט תהלים )סימן מו( על הפסוק "והדרך צלח
רכב" )תהילים מה, ה( הדור התלמיד חכם כשמקבץ את החברים לא להחניפם אלא על דבר אמת וענוה
צדק. הדורה ומשענת היא שמועתן של ר' יוחנן ור' לוי שהם יושבים ומתפלפלין בהלכה. עכ"ד.
והגם שפנה אלי בתחילה ההוא גברא לדון בזה יחידי, עכ"ז בקשתי לצרף עמי לרום מעלת חברי
בית הדין נר"ו לקבץ לחברים לא לשם חנופה ח"ו, כי אם לשם שמים להוציא הדין לאמיתו.
וזה תורף המעשה דאתיא לידן, באחד המוחזק לשומר תורה ומצות קלה כבחמורה, שבא לטהר
את שמו בבית הדין אחרי שהורשע בפלילים, שהתעסק עם קטן אחד במ"ח )עיין סנהדרין דף סו ע"ב
וברשב"ם בראשית פרק כד פסוק טז(, ויען שהדבר הובהר רק בערכאות ובלתי אל המ'ן ]גימטריא בג"ץ[
עינינו, ונפשנו קצה בלח"ם )ר"ת ל'ימודיהם, ח'וקיהם, מ'שפטיהם( הקלוקל, ומעולם לא הוברר האי מילתא
בבי דינא כדת של תורה, ואף גם זאת דההוא גברא טעין לעיוות הדין ועוד, ויען שרבים הקמים
עליו לכלותו, לבזותו ולירד לאומנתו, ושופכים את דמו ודם משפחתו, עתה נפשו לשאו'ל הגעתו,
דעת התורה בהתייחסות לחשדות בעניינים שבקדושה רצג
שכיון שעיקר פרנסתו ואומנתו, היא עם קטנים ונערים מבני עדתו, והוא גבר דלא יצלח רק לזאת
מלאכתו, ועל כן שטוחה בקשתו, מבית הדין שיגלה דעתו, שיוכל לבא אל מנוחתו, ולא ימנעו ממנו
פרנסתו.
והאמת ניתנת להאמר, דבתחילה עלה במחשבה לפני, מה לנו ולצרה זו, להכניס ראשינו בדבר
שכזה, ויונח הדבר לאחרים, ולבתי הדינים שעסקיהם בכך, אך ראיתי ונתון ליבי שהדבר הזה הוא
בבחינת 'במקום שאין אנשים השתדל להיות איש' )אבות פרק ב משנה ה(, שעל פי הבירור בתי הדין
שעוסקים בעניינים הללו, לא מוכנים לדון בדין זה לאחר שכבר הורשע בערכאות מטעמים הכמוסים
עימם. על כן נערתי חצני להכנס אל בית הספ'ק בזה, ולברר הן את עיקר החשדות וקריאת כל חומר
החקירות במשטרה ובבית המשפט, והן לנסות לברר ככל אשר לאל ידינו עם 'הצד הנפגע' בזה,
ושאר האנשים הקשורים לזה במישור ובעקיפין.
וצא ולמד מ"ש רמב"ם )הלכות סנהדרין פרק ב ה"ז( שעל הדיינים להיות אנשי חיל, ובכלל אנשי חיל
שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו כענין שנאמר "ויקם משה ויושיען" )שמות ב, יז(.
עכ"ל. והו"ד בב"י )חו"מ סימן ז אות יא(, וכ"פ הלבוש )חו"מ סימן ז סעיף יא(, ובערוך השלחן )חו"מ סימן ז
סעיף כא(, ועיין בשו"ת עשה לך רב )חלק ג סימן מז, ובחלק ו סימן פד תחת הכותרת 'רודף צדק'(, ובשו"ת יביע
אומר )חלק ז חושן משפט סימן א אות א( שנראה שפסקו את דברי הרמב"ם הללו להלכה ולמעשה.
ולך נא ראה למ"ש הרמב"ן בפירושו עה"ת )שמות פרק יח פסוק כא( וז"ל: ועל דרך הפשט אנשי
אמת שונאי בצע, שהם אוהבים האמת ושונאים העושק, וכי יראו עושק וחמס אין דעתם סובלת
אותו, אבל כל חפצם להציל גזול מיד עושק. ע"כ. ועיין להגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים )חושן
משפט סימן ג( דעל בית הדין לא נאמר הכתוב "במתעבר על ריב לא לו" )עיין משלי כו, יז(.
ובמעשה זה דאתיא לידן, כאן הדבר הוא כחרב פיפיות, מי הוא העשוק, דמצד אחד עומד
לפנינו האי קלא דלא פסיק אודות מה שהיה, ואם נאמין לקול האות הזה, נמצא דההוא גברא הבא
לפנינו הוא העושק, ומצד שני עומד לפנינו ההוא גברא שמנסה לטהר את שמו ואומר ששמו לו
עלילות דברים, ולהד"מ, וא"כ הוא העשוק.
ואילו היינו יכולים לבא ולדון אעיקרא דדינא לאמיתה של תורה להזמין את ב' הצדדים, היה
הדבר ראוי ונכון, אך כאן הצד 'הנפגע', לא רצו לדבר, ואפילו לא מוכנים להזהיר מפניו אנשים
אחרים, וממלאים פיהם מים ]ואף איימו בתלונה למשטרה על הטרדה אם יצרו איתם קשר בענין
זה[. ואנחנו לא נדע מה נעשה, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
ובשבטי ישראל אודיע נאמנה, שכל עסקנו בזה הוא שלא על מנת לקבל פרס, ולא קיבלנו שום
ממון או טובת הנאה מאיש, גם לרבות שלא שילמו אפילו על פתיחת התיק בבית הדין, וכדרכינו
בקודש בכל הדיונים בבית הדין בד"ץ 'בעזרת השם', שכל כוונתנו לברר לאמיתה של תורה מהי דרך
התורה בדין הלזה. והשתדלנו בכל עוז ותעצומות לברר עם כל מי שהייתה לו שייכות בעניין
ובידיעה כל שהיא על המקרה שהיה. ולא עלה דבר ברור בהרשעתו. וזאת, מלבד מה שכנגד אותו
מקרה שהובא אל הרשויות, ישנן הרבה עדויות, של אנשים גדולים שקטנים היו באותה העת
שהייתה פרשה זו, והמה יעידון יגידון ויספרו בשבח המגיע לכתבי'ם, שמעולם לא יצאה תקלה
מאותו אדם בעניינים שכאלה, הגם שהיו עימו ביחוד עשרות פעמים. זאת ועוד, שבית המשפט
למרות הרשעתו לא אסר את המשך פעילותו עם ילדים )דבר שמעורר תמיהה רבתי על עצם ההרשעה(, ואף
האוצר ♦ גיליון קד
רצד דעת התורה בהתייחסות לחשדות בעניינים שבקדושה
גם זאת לא גזר עליו את העונש המעוגן בחוק, שעל פי ביררנו במעשים שכאלה העונש הוא כארבע
שנים מאסר, וכאן אפילו לשליש ולרביע לא שמענו. והגם שצווח ככרוכיא ההוא גברא לאותם
הרודפים אותו הסומכים על בית המשפט, שבית המשפט לא מנע ממנו להמשיך באומנתו בפרהסיה
עם הילדים, אין איש שם על לב, ולא סברי אינשי דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ולכן ההוא גברא
בא ונפשו בשאלתו ועימו בקשתו, להורות בענין כדת של תורה. ע"כ עיקרי הדברים בכל הענין
הלזה.
ועתה הבא נבא אל דבר ה' זו הלכה, ואפרש שיחתי בכל מאי דחזיתיה ובארתי'ה בענין זה
מדברי רבותינו לקדושים אשר באר'ש, ואדירי כל חפצי בם, ומה' אשאל מעיני לשון שלא אכשל
בדבר הלכה.
♦
תשובה
חזקת כשרות
וראשית כל אמרים, ידוע הדבר ומפורסם הענין דלכל בר ישראל אית ליה חזקת כשרות. ונראה
פשוט דחזקה זו היא מהתורה, שהרי עד אחד אע"פ שנאמן באיסורין )עיין בגיטין דף ב ע"ב, והיינו דוקא
היכא דלא איתחזק איסורא כשאין בידו לתקנו, וכמ"ש התוס' שם ד"ה עד אחד(, מ"מ לא מועילה עדותו להפקיע
מחזקת כשרות של אדם. ואדרבא אם בא להעיד כנגד חזקת כשרות של אדם לוקה על זה, דמכלל
לשון הרע לא נפיק וכמ"ש בגמרא בפסחים )דף קיג ע"ב( טוביה חטא וזיגוד מנגד. ע"ש. ועיין עוד
ברמב"ם )בהלכות דעות פרק ז ה"ב(, ובפירוש המשנה באבות )פ"א מי"ז(, ובשו"ת דבר משה אמארליו )ח"ב
סימן צא( ובמ"ש להשיג עליו הרב שפת הים מאיו )אבה"ע סימן ח דף נו ע"ב טור ג(, ולהגאון רבי מנחם בן
שמעון בספרו דבר המשפט )חו"מ סימן כח אות ו( ובשו"ת יביע אומר )חלק ב חושן משפט סימן ג אות א(.
וכבר כתב הרמב"ם )הלכות קידוש החודש פרק ב הלכה ב( דקודם שקלקלו המינים לשכור עדי שקר
היו מקבלים עדות החודש מכל אדם מישראל שכל ישראל בחזקת כשרות, עד שיודע לך שזה פסול.
ע"כ. וכתב הלחם משנה )שם( דהא דקי"ל )הלכות עדות פרק יא הלכה ג( שכל ע"ה בחזקת פסול, היינו
שידענו שהוא ע"ה. אבל מסתמא אין אנו מחזיקים לשום אדם מישראל שהוא ע"ה, דהיינו שאינו
לא במקרא ולא במשנה ולא בד"א, דעל הסתם כל ישראל בחזקת כשרים הם וכו'. ע"ש. וכן מבואר
בהג"א )פ"ק דחולין סימן יד( בשם הר"א ממיץ, שהתורה האמינה ב' עדים אפילו ריקים ופוחזים. ע"ש.
והיינו דבסתמא הוי בחזקת כשרות.
וכן נראה ממ"ש הרמב"ם )הלכות טוען ונטען פרק ח הלכה ה( דאם בא אדם לחברו וטען לו שכלי
הנמצא אצלו היה שלי ונגנב או אבד או נגזל, והביא עדים שהוא ידוע לו וזה שתחת ידו אומר איני
יודע, אבל אחרים מכרוהו לי או נתנוהו לי במתנה, אף על פי שהוא מדברים שעשויין להשאיל
ולהשכיר מעמידין אותו ביד זה שהוא בידו, ואינו נשבע כלל שהרי אין לו טוען. ע"כ. והקשה הלחם
משנה )שם( דנהי דבנגנב או נגזל אינו נאמן, דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן, אבל נאבד אמאי
אינו נאמן דאין כאן טעמא דאחזוקי וכו', ואולי בנאבד נמי אי איתא דאבד מי שמצאו היה מכריזו
כדין ההכרזה על האבידה, ומי שלא עשה כן רשע גמור הוא וגזלן הוא, וא"כ לא מחזקינן אינשי
ברשיעי. עכ"ד.
הנך רואה בעינך שאין להחזיק אנשים אפילו שאינם מקיימים מצות השבת אבידה,
וכ"ש שאין לומר בסתמא שחוטאים בעונות חמורות מזה.
וכן בקודש חזיתי בשו"ת מהרש"ם )חלק ג סימן קנו( שכתב להעיר ע"ד הרמב"ן במלחמות ב"מ )דף
יד ע"ב מדפי הרי"ף( דאם באה האבדה לידו קודם יאוש נעשה שומר וחייב להשיבה לבעלים. ולכאורה
קשה, הרי בכל שומר צריך שיעשה קנין ובלא קנין אינו מחויב לשומרו, וכמ"ש התויו"ט ב"מ )פ"ז
מ"י( בשם רש"י )ב"מ דף צד עמוד א ד"ה אפילו תימא( והרמב"ם )מהלכות שכירות פ"ב ה"ח( ודלא כהתוס' ב"מ
)דף צט סוע"א(, וכל קנין אם מכוין שלא לקנות אינו קונה, ואיך יוכל להעשות שומר. ועל כרחך לומר
דאמדינן דעתיה דרוצה לקיים מצות התורה שהטילה עליו להיות שומר האבידה לחברו דכל אדם
בחזקת כשרות לקיים מצוה. עכ"ד.
וכיוצ"ב מבואר בדבר המשנה למלך )הלכות מלוה ולוה פרק ד הלכה ב(, שהעלה שגם באופן שהמלוה
היה מוצא להלוות מעותיו ברבית לאיש אחר, הלוה עובר משום לפני עור, שדוקא המושיט כוס יין
לנזיר והנזיר יכול ליטלו מעצמו, שאז לא היה נעשה איסור של לפני עור כלל, לכן אפילו אם
הושיטו לו אינו עובר על לפני עור, אבל רבית שאם לא היה זה לוה ממנו, היה לוה אחר עובר על
לפני עור, בשביל זה לא נפטר הלוה הזה מאיסור לפני עור. ע"כ. ומרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל
בשו"ת יחוה דעת )חלק ג סימן סז עמוד ריב בהערה( הביא מ"ש החתן סופר )שער המקנה וקנין דף קעו ע"ב(
דהיינו טעמא, משום דמוקמינן לישראל האחר בחזקת כשרות שלא יעבור על לפני עור. משום הכי
אין הלוה הזה יכול להפקיע עצמו מאיסור לפני עור בטענה שאם לא ילוה הוא ממנו, ילוה ישראל
אחר ממנו, ויעבור על לפני עור, דהא מוקמינן ליה בחזקת כשרות שלא יעבור אלפני עור. ע"ש.
וראה גם ראה למ"ש בשו"ת מהר"י אסאד )חיו"ד סימן רצג, הוב"ד בשו"ת עטרת פז חלק א כרך ב יורה דעה
סימן יג( שהאריך בדין גביע כסף שחקוק עליו שם הויה ב"ה, וצידד שם להקל להשתמש בו, כיון
דאסור לעשות כן לכתוב שם על הכלים כמ"ש הרמ"א )ביו"ד סוס"י רעו(, ומוקמינן לאומן בחזקת
כשרות דבודאי לא נתכוין לקדשו, ובכה"ג אין בו קדושה ומותר למוחקו. עכ"ד. הרי שאפילו כלפי
איסור מחיקת השם, שהוא מהתורה )עיין במ"ש בזה בס"ד במענה למענה סימן ד אות ז(, מהני חזקת כשרות
של אדם. ועיין במ"ש בשו"ת אך טוב לישראל )ח"ג סימן כד אות ד(. והגאון רי"ש נתנזון זצ"ל בשו"ת
שואל ומשיב )קמא חלק א סימן נג( כתב דבמקום שמוציאין האדם מחזקת כשרות הוא כדיני נפשות,
דא"א לקבל עדות שלא בפניו. ]ולדינא עיין מ"ש בזה בשו"ת יביע אומר חלק א יורה דעה סימן א,
ואכמ"ל[.
ומטעם זה ציונו חז"ל ואמרו באבות )פרק א משנה ו( והוי דן את כל האדם לכף זכות, ופירש רבנו
יונה )שם( דבאיש בינוני שפעמים עושה רע ופעמים עושה טוב, אם יעשה דבר שיש לדונו לכף חובה
ויש לדונו לזכות בשיקול, או אפילו לפי הנראה נוטה לכף חובה יותר, אם משום צד ענין יכול
לדונו לזכות יש לו לומר לטובה נתכוון. עכ"ד. והיינו סתמא דאינשי. ובגמרא בשבועות )דף ל עמוד א(
אסמכוה אקרא ואמרו "בצדק תשפוט עמיתך" )ויקרא יט, טו( הוי דן את חבירך לכף זכות. וכתב
א(. ומדבריו משמע דמ"ש בגמרא בשבועות )דף מו ע"ב( אחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן היינו נמי טעמא משום חזקת
כשרות. אולם בתומים )סימן קלג סק"ה( מבואר דענין החזקה הזאת דאחזוקי אנשי בגנבי לא מחזיקינן אין זה משום חזקת
כשרות, אלא מטעם דגניבה אינה שכיחה שאדם מתיירא לגנוב שמא יתפס, וכל העולם בוז יבוזו לו, ואנה יוליך חרפתו.
ע"כ. ועיין לדידינו רב הא'י גאון רבי פנחס זביחי שליט"א בשו"ת עטרת פז )חלק א כרך ג חושן משפט סימן ג( מה שכתב
לפלפל בחכמה בזה. ולא עת האס'ף.
אמנם כבר כתב הרמב"ם )הלכות עדות פרק יא הלכה ג( וז"ל: נמצאת אומר כל תלמיד חכם בחזקת
כשר עד שיפסל, כל עם הארץ בחזקת שהוא פסול עד שיוחזק שהוא הולך בדרכי הישרים. ע"כ.
וכתב ע"ז הרדב"ז )שם( דבזה טועים כמה מקבלי עדות שמקבלים עדות מכל הבא לפניהם מבלי
שישאלו עליו, וסומכים לומר כל ישראל בחזקת כשרים הם. והא ודאי ליתא, דאע"ג דכל ישראל
בחזקת כשרים שאינם עוברים עבירות, מ"מ אינם בחזקת כשרים להעיד, אא"כ הוא ת"ח. כאשר כתב
רבינו. עכ"ל. ולפי האמור יוצא דבר תמוה, דדין חזקת כשרות דדיני עדות מיתלא תלי באדם אם
הוא ע"ה או ת"ח, שרק ת"ח הם בחזקת כשרות. וזו לא שמענו. ובאמת כבר עמד ע"ז מו"ר מרן
הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר )חלק ב חושן משפט סימן א אות ה( וצדיק עת'ק למ"ש
הרדב"ז הנזכר, וכתב עליו ותמיהני דאדדייק מר ממ"ש הרמב"ם ברישא שכל ת"ח בחזקת כשר,
דמשמע שאם אינו ת"ח לא הוי בחזקת כשר להעיד, לידוק מר מ"ש בסיפא שכל ע"ה עם הארץ
בחזקת פסול, דמשמע שאם אינו ידוע שהוא ע"ה הוא בחזקת כשרות. דהא ודאי לא פסלינן לע"ה
אלא באופן שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בד"א, וכמ"ש הרמב"ם בתחלת דבריו, ורוב ישראל
אינם בגדר זה, וכל דפריש מרובא פריש, וא"כ סתם אדם בודאי דכשר לעדות. וע"כ לומר דמ"ש
הרמב"ם שכל ת"ח בחזקת כשר, לאו דוקא הוי, שכל ישראל בחזקת כשרות. עכ"ד. וכ"כ הגאון רבי
ברוך אפשטיין זצ"ל בספרו תורה תמימה )שמות פרק כג הערה יא(, דשורת הדין נותנת, כי לפי יסודי
דיני התורה מוקמינן כל איש מישראל אחזקת כשרות כל זמן שלא איתרע חזקתו, כנודע, ולכן
אמרו בגמ' בשבועות )דף ל ע"ב( מניין לדיין שידע בחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא
גזלן, שלא יצטרף עמו, ת"ל "מדבר שקר תרחק" )שמות כג, ז( דרק אז אסור להצטרף עמו, כיון
שיודעין בו שהוא פסול. ולפי זה נראה דלשון הרמב"ם בזה שכתב )בהלכות סנהדרין פ"ב הי"ד( אסור
לאדם חכם לישב בדין עד שידע עם מי ישב צריך תיקון ויותר נכון לגרוס "ראוי" לאדם חכם וכו',
יען כי איסור אינו אלא ביודע מפורש שהוא רשע ולא בסתמא. עכ"ד. ]ובאמת כבר כתב השדי חמד
)כרך ו כללי הפוסקים סימן טז אות יב דף נט ע"ג - ד( שמצאנו בפוסקים שכתבו לשון 'אסור', ואינו אלא
חסידות, ושכ"נ גם בדברי הרמב"ם )הלכות סנהדרין פרק כג הלכה ו( וכמ"ש הדרישה )חו"מ סימן ז אות יא(.
ע"ש. וע"ע בזה במ"ש בשו"ת עטרת פז )חלק א כרך ג חושן משפט סימן ג הערה א( ודון מיניה ואוקי
באתרין. ותשקוט האר'ש[.
ומ"ש הרב תורה תמימה שכן שורת הדין נותנת, היינו שגם בעלמא באומות העולם הדנים מדעת
עצמם, מורים על 'חזקת החפות'. וכן מבואר באור החיים הקדוש )בראשית פרק מד פסוק י( שמ"ש יוסף
לשבטים "ואתם תהיו נקיים", הוא ע"פ הדין, כי בחזקת כשרות עומדים ולא יתפשו מדין עשרה
שנמצאת ביד אחד מהם הגניבה, כיון שאין עדות עליהם שנועדו יחד וגנבו. עכ"ד. והיינו שאפילו
בדיני ארץ מצרים הדין כן. עוד כתב האור החיים הקדוש )דברים פרק יג פסוק יג( שעל המדיחים לעבוד
ע"ז הכתוב מצוונו שנחזיק אותם בבני בליעל ונסיר מהם חזקת כשרות. ע"ש. נמצא כל שאינו
בתורת מסית ומדיח לע"ז, כל זמן שלא הוכח בבית הדין שאיבד חזקת כשרותו, אחזקה קמייתא
מוקמינן ליה. וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם )חלק יורה דעה סימן קמא( אודות מלמד שיצאה עליו שם רע עם
נערה אחת, דכיון שכל ישראל בחזקת כשרים, אם לא יש ראיות או לפחות אמתלאות גדולות אין
להוציא שום אדם מחזקתו כי גדולה חזקה, ואין לפטרו ממשרתו. ע"ש. ועוד כתב בתשובה נוספת
)חלק חו"מ סימן שי( וז"ל: וראשונה אומר, שדבר גלוי וידוע שכל ישראל בחזקת כשרים הם, וכמו
שאנו אומרים בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת, נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיוודע לך במה
נטרפה, כמו כן כל בר ישראל עשאו ה' ישר מתחילת בריאתו, ובחזקת כשר הוא עומד, עד שיוודע
לך בבירור שביקש חשבונות רבים ללכת בארחות עקלקלות ולצאת מדרך האמת והיושר". ע"כ.
וכיוצ"ב כתב הרב דעת קדושים )יו"ד סימן א אות ה ובדברי אברהם שם אות ה( שנתן טעם לשבח דענין
חזקת כשרות, שזהו משום שהאדם מתחנך מימי נעוריו להישמר מעבירות ומאיסורים, וההרגל נעשה
טבע. ע"ש. וכן כאן בההוא גברא ראינו שבמשך שנים רבות קודם שיצא עליו הקול היה צדיק בכל
דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ולא איבד חזקת כשרות מעולם.
ועיין להרשב"א בכתובות )דף כא ע"ב ד"ה ולפי דרכינו( דס"ל דאוקי גברא בחזקת כשר עדיפא
מחזקת ממון. אמנם הרמב"ן במלחמות )שם דף ט ע"א מדפי הרי"ף( גבי ג' שישבו לקיים את השטר, ותרי
אמרי דהעד גזל ותרי אמרי לא גזל, דאין עדותו עדות, וביאר בדעת הרי"ף דאע"ג דאיכא לאוקמי
אחזקת כשרות, חזקת ממון עדיפא. והיאך תעלה על דעתך דמשום חזקה בעלמא מפקינן ממונא,
והא אף בתר רובא לא אזלינן בממונא כ"ש בתר חזקה. ע"כ. ולכאורה יוקשה, הלא כל עדים מה
שמקבלים עדותן להוציא ממון הוא משום חזקת כשרות, וכיצד כתב הרמב"ן דלא מהני חזקת
כשרות להוציא ממון. וכבר מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר )חלק ב חושן משפט סימן
ו אות ג( עמד על זה, וכתב דלדברי הרמב"ן צריך לחלק בין זה לבין כל עדים שנאמנים מטעם חזקת
כשרות להוציא ממון, וכמ"ש הרמב"ם )הלכות יסודי התורה פ"ז ה"ז(. משום דשאני הכא דאיכא ריעותא,
שרוב בנ"א אינו יוצא עליהם קול פיסול. אבל כל חזקת כשרות אלימא מרוב. וכמ"ש בשו"ת מהר"ח
ובפני יהושע גיטין )דף יז ע"א( כתב דחזקת כשרות היא חזקה הבאה מכח ב אור זרוע )סימן כו(. עש"ה.
רובא, שרוב ישראל כשרים. ע"כ. גם בדעת תורה )סימן א ס"ק יט( ביאר דה"ט דסמכינן אעדים לאפוקי
ממונא ע"פ חזקת כשרות שלהם, משום דאיכא רובא וחזקה, דהרוב בחזקת כשרים, וכן הן עצמן היו
בחזקת כשרים, וברובא וחזקה מפקינן ממונא. עכ"ד.
ואם יטען הטוען - הבט ושא עינך למ"ש בשו"ת דברי יואל )סימן לד אות ד - ו(, והובא בשו"ת
ויען דוד )חאה"ע סימן קעה אות ו(, שבזמנינו אין חזקת כשרות לסתם בני אדם, לפי מ"ש הפני יהושע
בגיטין )דף יז ע"א( שחזקת כשרות הויא מטעם רוב, שרוב ישראל בחזקת כשרים הם, וכל דפריש
מרובא פריש, ולפ"ז בזמנינו אין חזקת כשרות לסתם בני אדם. ע"ש. ולכאורה יש סיוע לדבריו
מדברי המהר"ם שיק )חיו"ד ריש סימן א(, שכתב: מה נענה ומה נאמר בדורות אלו אשר התורה ויראת
ה' מתמעטים, ורבתה המכשלה, וכמעט פסקה חזקת כשרות מסתם ישראל. ע"ש. אולם בשו"ת יביע
אומר )חלק ח אבן העזר סימן ה אות ב( כתב לדחות, דהא גם בשו"ת מהר"ם שיק )חאה"ע סימן מח( כתב
שאף בעיר שרובם מחללי שבת, עד המעיד עומד בחזקת כשרות, ולא אזלינן בהא בתר רובא. ע"ש.
ב(. ונראה שכן עיקר לדינא. עכ"ד. וע"ש בתשובתו הרמתה שהאריך להוכיח שדין חזקת כשרות הוא גם
בימינו. וזו הדרך אשר תשכון אור. ובהמשך דבריו הביא ביביע אומר )שם אות ג( זכר ש'ר לדברי
החקרי לב )ח"א מיו"ד סימן יא דכ"א רע"א( שכתב להעיר ע"ד הרב חק לישראל קאזיס )יו"ד סימן א ס"ק י
דף ג ע"א טור ב( דבתוך כדי דיבו'ר הבהר'ה לחלק יצאה בין חזקת כשרות של סתם בני אדם, לחזקת
כשרות של מי שהוחזק מצד עצמו לאדם כשר וירא ה' וכו'. והרב חק"ל כתב שלדעתו אינו מחוור,
דחזקה ודאית באדם כשר וירא ה', לא יצוייר לומר כן, שהוא דבר המסור ללב, וה' בוחן לבות
וכליות, אין עוד מלבדו. ועוד, שחזקת כשרות זו שע"י עדים שלא ראוהו מעולם שעושה איסור, לא
תתכן, שלא ראינו אינה ראיה וכו'. ע"ש. ומרן בעל היביע אומר השיג ע"ז, דאין דבריו מוכרחים
בזה, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכיון שהוחזק לפנינו
בתורה ובמצות, אפילו אם לבסוף הורעה חזקתו אמרינן השתא הוא דאיתרע. משא"כ בסתם אדם
שמעשיו סתומים ושוב אתגלי בהתיה, אמרינן הוכיח סופו על תחלתו. ע"ש שאר דבריו כי נעמו.
ומכל הני מילי שמענו ראינו דיש לנו לומר במקום ספק אוקי גברא אחזקתיה, חזקת כשרות.
והנה בעת אשר יצא הקול עליו מחמת סיפור הדברים של הקטן, יש לדון בעיקר הדין אם
להאמין במקרה שכזה לפסולי עדות כקטן ואשה. ומראש צורים אראנו שבשו"ת מהרשד"ם )חלק יורה
דעה סימן רטו( נשאל שאלה בזו הלשון: ראובן נתחזק לכשר ולא נשמע במקום שנולד ונתגדל שמץ
דבר ובא נער ובער ודבר עליו שרצה לאנסו ולטמאו, וראובן צועק בקול מר ואמר כי שקר אמר
עליו, וכי איש רע ומר הסית ופתה לנער שיאמר כך היאמן כי יסופר או אם ראוי לייסר לנער שכך
אמר. ותשובתו הרמת'ה דדבר זה פשוט יותר מביעתא בכותחא מן התלמוד ומן הפוסקים דאין עד
אחד בהכחשה מהימן. וכמ"ש בגמרא בקידושין )דף סה ע"ב( וכ"פ הרמב"ם )הלכות עדות פרק יב ה"ב(
וז"ל, אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו כיצד הרי שבא לב"ד ואמר שגנב או גזל או הלוה ברבית
אע"פ שמשלם ע"פ עצמו אינו נפסל וכן אם אמר שאכל נבלה או בעל ארוסה אינו נפסל עד שיהיו
שם ב' עדים. ע"כ. הא למדת שצריך ב' עדים ואם לאו אינו פסול. וכן מבואר ברשב"א בתשובה )ח"א
סימן תתלז(, דהיכא דאתחזק היתרא ואמר ע"א אסור אינו נאמן. ע"כ. וכ"כ בשו"ת הרשב"א )חלק ב
סימן קפד( שאין לחוש לקול הברה של הוצאת שם רע ללא שיודעים שהמקור שלה משניים,
ומשמועה רעה לא יירא. ע"ש. וכן מבואר בדברי המהרי"ק )שרש לג( דאין לפסול אותו השוחט
מעדותו של אותו העד שהרי דבר פשוט הוא שאין ע"א נאמן היכן שהלה אינו שותק אלא מכחיש,
דהרי הוא בא להוציא אדם זה מחזקת כשרות אשר הוא עומד בה ופשיטא דלא מהימן להוציא דבר
מחזקתו היכא דאין בידו וגם הלה מכחישו. עכ"ד. וכן מבואר עוד בתשובת מהרי"ק )סימן קפח( דבע"א
אין להאמינו אפילו לבייש ולהרחיק את מי שהעיד עליו, ולא מבעי' דאין לבייש ולהרחיק ע"פ עד
א' אלא אפילו לשנאתו בלב מתוך עדות עד א' אסור ושכן מוכח בגמרא בפסחים )דף קיג ע"ב(. ע"ש
דבריו. וע"ע בשו"ת מהרשד"ם )סימן קמא(. ובדרך זו הלכו גם רבותינו האחרונים, ולך נא ראה להגאון
רבי מאיר בן שם טוב מחכמי יון לפני כארבע מאות שנה בשו"ת משפט צדק )ח"ב סימן מט דף קה ע"ג(,
והגר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב )יו"ד סימן מז דף עט ע"ג(, שיביעו ידברו עת'ק לכל דברי הפוסקים
הנזכרים, ומסקי, שאין אחד נאמן לפסול אדם המוחזק בכשרות )וע"ע לקמן אות כד - כח בדעת חכמי דורנו.)
וצאו וראו מ"ש בתשובת מהרי"ק )סימן קפח(, אודות אשה אחת שבאה בעלילה על אדם אחד
כשר שחטא עימה, ולא הוברר הדבר ע"פ דין תורה, שהמהרי"ק חגר עוז וכתב דהמביישו יבקש
רחמים על עצמו בהיות כבוד בני אברהם יצחק ויעקב קל בעיניו, ובודאי כי תועבת ה' יתברך כל
עשה אלה, ורב עונשו מאד וכ"ש לביישו ברבים כאשר נעשה, אשר ביישהו והכלימוהו ועכבוהו
שלא לקרוא בתורה בצבור, ואין לך מלבין פני חברו גדול מזה ולו חכמו ישכילו המביישים יכירו
וידעו כי גדול מה שנאמר במלבין פני חבירו ברבים ממה שנאמר בבא על אשת איש כמו שהשיב
דוד לדואג ואחיתופל שהבא על א"א מיתתו בחנק ויש לו חלק לעה"ב והמלבין חבירו ברבים אין לו
חלק לעה"ב )עיין ב"מ דף נח ע"ב(, וראו כמה יש לו לאדם להזהר שלא להלבין פני חבירו ברבים על
חנם, וראוי לחקור ולדרוש בכמה דרישות וחקירות קודם שיעשו מעשה כזה והמקיל בזה דמו
בראשו בלי ספק. וגרסינן בגיטין )דף נז ע"א( תניא אמר ר"א בא וראה כמה גדול כח של בושה, שהרי
סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא כו' ועל דבר זה ידוו כל הדווים שלא לבייש בני אברהם יצחק
ויעקב מחזיקין בדת האמת על חנם ועל לא חמס. עכ"ד.
ובהמשך דבריו כתב עוד המהרי"ק דהגם דאמרינן בגמרא בנדה )דף סא ע"א( דהאי לישנא בישא
אף על גב דלקבוליה לא בעי למיחש מיהא בעי, דבר פשוט הוא לפני כל יודעי דת ודין דלא אמרו
למיחש ליה כדי לעשות שום מעשה נגד מי שמספרים עליו לישנא בישא כדמוכח בהדיא בנדה )שם(.
ע"ש. ואם יאמר אדם להחמיר עליו מדגרסינן בקדושין )דף פא ע"א( דמלקין על לא טובה השמועה,
הלא דבר פשוט הוא דהיינו דוקא בקול שהרבים מסכימים עליו ואינו פוסק, דמסתמא י"ל שלא על
חנם יצא קול זה. אבל היכא שידוע לנו שהקול יצא ממי שאינו ראוי להאמינו כיוצא בנדון הזה
שהדבר ידוע שהיא הארורה הוציאה הקול ואין ראוי להאמינה כלל וכלל מכמה טעמים שפי'
למעלה, פשיטא ופשיטא שאין בקול זה ממש אלא הוי קול ושוברו עמו. ואין להאריך בזה, כי פשוט
הוא אפילו לתינוקות של בית רבן, דהיאך יטעה אדם לומר שמחמת קול הברה היוצא מחמת אשה
כזאת שנלקה אדם שהוא בחזקת כשרות חלילה וחס, לא תהיה כזאת בישראל דא"כ לא הנחת בן
לאברהם אבינו שלא ילקה ויחזור וישנה. וא"כ לקתה מדת הדין ח"ו, כי בני פריצי עמינו יתנשאו
להוציא דיבה על כל אדם אשר ישנאוהו ובאיבה יהדפוהו ומתוך כך יצא הקול, וא"כ ילקה כל
העולם כולו ח"ו. עכ"ד.
עוד כתב המהרי"ק )שם( ואל הקהילה הקדושה בקשתי לצרף את האיש הזה שיצא עליו הקול
לכל דבר שבקדושה, ולא תהיה זאת עוד לכם לפוקה, ובמה שעשו כבר דים והותר, ואלמלא פניהם
אני נושא כי קהל חשוב הוא, הייתי מרחיב הדבר בזה בדרך לא היתה תפארתם כאשר לא שמעו
לקול רבותינו אשר בגלילותיהם כולם שוים לטובה, לזכות זה האיש ולהקפיד על עלבונו שהרי גם
מהר"ר יודא לנד"א יצ"ו הקפיד על הנעשה לו מתחילה ובסוף. ועל הסגן של ק"ק פדוא"ה יצ"ו
אומר, שהוא ראוי להתנדות אם לא יקרא את זה לקרא בתורה בהגיע תור שלו כשאר בני ברית
הכשרים, וכו'. וע"פ הדברים האלה אני גוזר עליו בכח נח"ש שבשבת ראשון שיגיע זה האיש בבית
הכנסת בשעת קריאת התורה שיקראוהו לעלות לקרא לס"ת כשאר בני ברית ולא יסרב עוד על
דברי רבותינו אשר שם אשר כתבו לקרבו ולא להרחיקו. וגם לא תהא עוד המכשלה הזאת תחת ידו,
להלבין פני חבירו ברבים חנם אשר אמרו רבותינו ז"ל על זה שאין לו חלק עולם הבא. ואם שמע
ישמע שלום יהיה לו ועליו תבא ברכת הטוב. עכ"ד. וע"ע בשו"ת מהרי"ק )שורש לג( דהעיקר להלכה
דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. וכ"פ מרן השו"ע )יו"ד סימן א סעיף יד(. והגם שהגר"י אייבשיץ
בכרתי )שם ס"ק מא( הביא דדעת הרא"ה להחמיר, אנו אין לנו אלא דברי מרן השו"ע. וכן מבואר עוד
בשו"ע )חו"מ סימן לד סעיף כה( וז"ל: אין אדם נפסל בעבירה ע"פ עצמו, אלא על פי עדים שיעידו
עליו, שאין אדם משים עצמו רשע. ע"כ. ומקור מקומו טהור בדברי הרמב"ם )הלכות עדות פרק יב הלכה
ב(. ובפתחי תשובה )סימן לד ס"ק לח( צדיק עת'ק דברי גאון עוזינו הרחיד"א בברכי יוסף )שם אות לא(
שכתב דמשמע מהשו"ע דדוקא על פי שני עדים, אבל על פי עד אחד לא מיפסל כלל אפילו
מדרבנן. וכ"כ מהר"ש הלוי )באה"ע סימן יג( ודבריו ברורים. וכן משמע ממ"ש הרשב"ץ בתשובותיו )ח"ב
סימן נה(. עכ"ד. גם הגאון רבי מאיר אוירבך זצ"ל בשו"ת אמרי בינה )דיני שחיטה סימן ד( כתב דלא
מיפסל ע"י ע"א אף בהודאתו לדעת רוב הראשונים. ע"ש. וכ"פ בשו"ת שמחת כהן )או"ח סימן כ(. גם
הגר"י אייבשיץ באו"ת שלו )סוף סימן פב בקיצור כללי מיגו אות קה(, שכתב דאין אדם משים עצמו רשע
הוה חזקה אלימתא. ע"ש.
עוד מצאתי כתוב בשו״ת ראש משביר )ח״א אבה״ע סימן נג דף קה ע״א טור א( שהביא את תשובת הרב
הכותב, דבמי שיצא עליו קול שבא על הזכר, והיינו שאחד אמר עליו פלוני רבעני לאונסי ולא
שראו עדים כלל, וכן שהיה רודף אחר אשת איש במידי דכיעור, שכך אמרה האשה ולא שראו עדים
כלל, דכיון שנחשד על העריות פעם אחת באקראי בעלמא והוא אינו מתייחד עימהן ואינו רגיל
עימהן ופרוץ בהן, בהא ודאי מודו דלא חיישינן לקלא ואוקי גברא אחזקתיה, וכשר אף לעדות
אשה. והרב המחבר, רבי יוסף שמואל מדיאנו זצ"ל )בסימן נג דף קה עמוד ב טור ד(, כתב על זה החילוק
שהוא אמת ויציב. ע"ש.
ועוד כתב הרב הכותב )שם( שאין חייב גם מלקות, דאע״ג שאמרו בגמרא בקידושין )דף פא ע"א(
שמלקים על לא טובה השמועה, וע״פ הרמב״ם )בהלכות סנהדרין פרק יד הלכה ה( מ״מ לא נאמר דבר זה
אלא באדם ששמועתו רעה והעם מרננים עליו שהוא עובר על העריות וקלא דלא פסיק דומיא דבני
עלי, אבל מי שיצא עליו קול בעלמא אינו לוקה לא מצד הדין כיון שלא היתה שם התראה, ולא
מצד שלא טובה השמועה. ועוד, דבבני עלי כתיב "אשר ישכבון את הנשים" )שמואל א, ב, כב(, וי״א
כמשמעו כמ״ש רש״י ורד״ק שם. עכ"ד. וכיוצ"ב כתב הגאון רבי חיים פיזארו בתשובת הראנ"ח
בשו"ת מים עמוקים )ח"ב סימן מב עמוד צו הוצאת זכרון אהרן( דמ"ש מלקין על לא טובה השמועה היינו
דוקא כשהרינון הוא ששכב עמה ממש אז מלקין אותו, אבל כל שנבדק הדבר וראו כי הרנון לא היה
אלא ששיחק עימה או נתיחד עמה או כל שאר דברים שבאו בנידון זה שלא נמצא מי שהעיד דבר
מכוער, אין מלקין אותו וכו'. וכל שכן כשיש אויבים דאפקוה לקלא, ועיין בגיטין דפירש ר"י על
לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו' ז"ל, שיש אויבים מוציאים קול בחינם ברמז מועט. ע"כ.
וכן בקודש חזיתי להרה"ג רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל בשו"ת שמחת כהן )חלק אורח חיים
סימן כ( שנשאל בענין שם רע שיצא על פלוני השוחט ובודק וש"צ ומלמד תינוקות של בית רבן בעיר
פלונית מפי נער גדול אחד שאמר שזה כשלש שנים רבע אותו השו"ב הנז' מרצונו והשו"ב מכחישו.
וכתב דהלכה רווחת דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, כמ"ש מרן השו"ע )יו"ד סימן א סעיף יד(.
והגאון חקרי לב )יו״ד סימן קצג על סימן קכז דף רסג עמוד ב( האריך בזה ומסיק דעד אחד שהעיד על
שוחט הקהל דבר ערוה, גם שהשוחט מכחישו נפסל, יען שהצבור הוו בעלים ולא מצו להכחישו,
ע"ש. ומ"מ דעת מהרי"ק )שורש לג( שאינו נפסל. וכן היא דעת מהרש"ל )בים של שלמה חולין פרק א סימן
ט( ומהר"י בן לב )חלק א כלל ט סימן נג דף לה עמוד ב(, והביא דבריהם החק"ל )שם(. וכן דעת מרן שפסק
כדברי מהריק"ו. ולכן מסיק דאין להעביר את אותו מלמד תינוקות משום האי ענינא. ע"ש.
וידעתי בינ'י ידעתי, מה שהורו ותיקנו חכמי הדור, דכיון שרבתה המספחת בענינים אלו, וכל
היום דוה, שחדשים לבקרים שומעים על אינשי דלא מעלי העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר
כפנחס, ומתכסים במרדעת של חמור )עיין בירושלמי ביכורים פ"ג ה"ג(, ולכן הורו ותיקנו שיקבלו גם
עדות קטנים ופסולי עדות, ונשענו על עמוד גדול רבינו הרמ"א )חו"מ סימן לה סעיף יד(, שכתב די"א
דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות, כגון בב"ה של נשים או בשאר דבר
אקראי שאשה רגילה ולא אנשים, כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה, ואין
רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות. ולכן יש מי שכתב דאפילו אשה יחידה, או קרוב או קטן,
נאמנים בענין הכאה ובזיון ת"ח או שאר קטטות ומסירות, לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה,
ואין פנאי להזמין והוא שהתובע טוען ברי. ע"כ.
וכן הורה הגרי"ש אלישיב זצ"ל והדיינים המפורסמים הגר"י סילמן והגרז"נ גולדברג והגר"ב
שפרן ועוד, ויובאו דבריהם לקמן )אות כד והלאה( בעזרת השם ובישועתו. וכן ראוי להורות לגדר גדר
פרץ פורצי פרצות המטילים מו'ם בקדשי'ם צאן קדשי'ם. ולכן גם הורו ואמרו רבנים הנזכרים
שלאחר שמתברר הדבר אצל רב ת"ח או דיין, והנה אמת נכון הדבר נעשת התועבה הזאת בישראל,
תיכף ומיד ימסרוהו למשטרה שידונו בו כדינם, ואין לחמול ולכסות עליו. וע"ע בשו"ת ניצני ארץ
גליסקברג )ח"ג סימן ח( ובשו"ת חבל נחלתו )חלק טז סימן נב(. אמנם אף גם זאת מ"מ לא מצאנו ראינו
שהתירו לרודפו ולרדת עימו לחייו לשונאו ולהכותו, אלא למוסרו לרשויות, שלא יבא להמשיך
ולהזיק. ועל כגון זה יש לומר ברוך שמסר עולמו לשומרים. ולא לחינם אחז"ל באבות )פ"ג מ"ב( הוה
מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. וכ"ש שלאחר שקיבל את
עונשו על פי החוק, לא מצאנו היתר לרודפו ולירד עימו לחייו ולאומנותו, כל היכא שאין לחוש
שיבא להזיק שוב.
ואל תשיבני ממאמר רבותינו בגמרא במגילה )דף כה ע"ב( דהאי מאן דסאני שומעניה שרי לבזויי
בגימ"ל ושי"ן. ופירש רש"י דסאני שומעניה - שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות, שהוא נואף.
בגימ"ל ושי"ן - בר גירתא - זונה, שמה סרייא - שם מוסרח, כך הוא בתשובות הגאונים, מותר
לבזות גם את אמו שילדתו, ורבותי מפרשים: גיופא שייטא שטייא. ע"כ. וגדר שמועות רעות כתב
בנימוקי יוסף בבבא מציעא )דף לב עמוד ב מדפי הרי"ף(, דסני שומעניה פי' שיצא עליו ש"ר בודאי.
ע"כ. ועיין לרבינו הרמ"א בהגה )סימן רכח סעיף א( שכתב די"א דאין מצווין על אונאת דברים אלא
ליראי השם. ע"כ.
והנה פשיטא דהאי מאן דסני שומעניה יש לאמת את הקול לפי דין תורה, שלא כל אחד
שיוציא על חבירו קול ושם רע יתחיל לרודפו ויהיה הוא העד והוא הדיין והוא הבעל דין והוא
האומר ועושה גוזר ומקיים. וכן מבואר בדברי רבינו החפץ חיים זצ"ל )הלכות לשון הרע כלל ז סעיף ד(
שכתב להזהיר את העם דאם יצא קול על אחד, שעשה מעשה או שדבר דבר שלא כראוי על פי
התורה, בין שהוא אסור חמור ובין שהוא אסור קל, אפילו הכי אסור לקבלו להאמינו בהחלטה, רק
לחוש, עד שיתברר הדבר, ועל אחת כמה וכמה שיזהר מאד, אם רוצה לספר את הדבר לאחרים,
שלא יכון להעביר הקול ולגלותו יותר. עכ"ד. ועוד כתב )שם סעיף ה( וז"ל: אם נתחזק מכבר לאדם
רשע מפני שנתפרסם עליו כמה פעמים שעבר בשאט נפש על איסורין הידועים לכל ישראל כניאוף
וכדו', על איש כזה מותר לקבל לשה"ר. עכ"ד. וכתב בבאר מים חיים )שם סק"י( שבדבר שהוחזק עד
עתה, ובא אחד וסיפר שעבר עוד פעם, על זה ודאי מותר להאמין, אחרי שניתחזק עד עתה בעבירה
זו, ואפילו באיסור אחר שלא ניתחזק עד עתה, ג"כ נראה שמותר להאמין עליו, אחרי שיצא מכלל
עמיתך. וראיה לזה ממה שאמרו רז"ל במגילה )דף כה ע"ב( האי מאן דסני שומעניה שרי לבזוייה, ועל
כרחך הטעם משום שאינו בכלל עמיתך כמ"ש היראים )במצוה ו( ונפסק בשו"ע )חו"מ סימן רכח שם(,
וכמו שמותר לספר עליו לשון הרע, כל שכן לקבל עליו לשה"ר שמותר ולא מסתבר במקבל יותר
ממספר, עכ"ל. )ועיין במ"ש לעיל מיניה בכלל ב סעיף ג(.
גם בשו"ת משפטי עוזיאל )כרך ב יורה דעה סימן א אות ב( נשאל אודות שו"ב דסני שומעניה בקלא
דלא פסיק. דבודאי דכל מקום שיש ספק ביראתו את ה' מרבים מתבטלת סמיכתו מאליה ומתעורר
ספק גדול לאסור מה ששחט כבר, ולכל הפחות משעה שיצא הקול והלאה. מכל מקום בקלא דלא
פסיק אין לפסול את השוחט על פיה. אם לא שיש מקור יסודי לקול זה, כגון ההיא דרוכל שהיה
דבר מכוער ושלא היה מקום לומר אויבים הוא דאפקוה לקלא )עין מו"ק דף יח ע"ב, ויבמות דף כד ע"ב,
ואבה"ע סימן יא סעיף א(. אבל קול שאין לו עיקר, לאו כלום הוא לפסול איש מישראל, וכל שכן לקפח
אותו מפרנסתו, אלא אדרבה יש בזה משום הוצאת דבה, וכל המחזיק בו ומפרסמו, הרי הוא בכלל
לא תלך רכיל בעמך ונלכד בעון מוציא שם רע שהוא חמור מאד )עיין ברמב"ם הלכות דעות פ"ז א - ג(.
והיות ולא פורש בדבריו מקור קלא דלא פסיק זה ולא יסודו, אין אני מוצא רשות לעצמי להזדקק
לו כלל, ולהוציא על פיו שוחט ובודק מוסמך זה מחזקת כשרותו משום רינון שאין לו יסוד. וצא
ולמד ממה שפסק מרן ז"ל ורמ"א שם, דאין מסלקין חזן מאומנותו אלא אם כן נמצא בו פסול, ואין
מסלקין אותו משום רנון בעלמא וכו' )או"ח סימן נג סעיף כה(. לזאת הנני מבקשכם לחקור ולקבל עדות
בפני השו"ב על מהות ומקור קול זה ולהמציא את פרטי כל גבית עדות כדי לדון על פיו אם יש
בקול זה לפוסלו מנאמנותו. עכ"ד. אתה הראת לדעת דכל זמן שלא היתה גביית עדות בבית דין, לא
הוה אלא קול בעלמא.
גדר קלא דלא פסיק
והנה לגבי שליח ציבור פסק מרן בשו"ע )או"ח סימן נג סעיף ד( שצריך שיהיה יר"ש ופרקו נאה
ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו. וכתב המגן אברהם )ס"ק ז( בשם תשובת הראנ"ח )ח"ב סימן
מא( דהיינו שלא למנותו לכתחילה, אבל אין מעבירין אותו מפני זה, וכשיוצא עליו ש"ר עתה, והוא
קלא דלא פסק אפילו יחיד יכול למחות להעבירו. ע"כ.
ובמחצית השקל )שם( העיר דלקמן )בסעיף
ג(. וזת"ד הראנ"ח בשו"ת מים עמוקים )ח"ב סימן מב עמוד צא הוצאת זכרון אהרן( - מה שאמרו שהשליח ציבור
בבחרותו נחשד על אשת איש, הרי אמרו שלא היו עדים בדבר ולא התבארו על היכן היה מקום החשד אם היה בו כדי מה
שאמרו תצא מרוכל וכו', ובין כך וכך אמרו ג"כ שנראה להם שעשה תשובה, עם היות שלא אמרו אם עשה דרכי התשובה
הצריכים לבעלת תשובה וקבלת דברי חברות, מ"מ אחר ששמוהו מלמד תינוקות נראה שהיה אצלם בחזקת כשרות. ועל
אודות הקול שבא על הזכר כל שלא הגיע לדבר הברור אלא שהיה שם רינון בעלמא לא מפסיל בהכי, וכמו שכבר כתבו
הראשונים, וכ"כ הרא"ש בתשובה )כלל קז סימן ו( שאין להוציא אדם מחזקת כשרותו אלא בעדות ברורה ובראיה ברורה.
ועכ"ז מסיק הראנ"ח )עמוד צג( דלפי הדברים שהועדו עליו יותר ראוי לחוש לכבוד שמים ולכבוד הצבור שלא להכנס
בספק "נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה" )ירמיה יב, ח( מלחוש לכבוד החזן אעפ"י שביוש בר ישראל ג"כ קשה הוא זו
היא דעתי בענין זה, ומ"מ עדיין אני מניח ותולה הדבר ליראי ה' ולחושבי שמו אשר במקום ישפוטו הם למראה עיניהם
רמ"א אין מסלקין אותו משום רינון הגא בעלמא, כגון שיצא עליו שם שנתפס עם
הכותית, או שמסר אדם. אבל אם באו עליו עדים בזה, וכיוצא בזה, מעבירין אותו. ואפשר דשניהם
שוין, קלא דלא פסק ועדים. ע"כ. הרי שגדר קלא דלא פסיק יש לו תוקף לענין זה כעדים. וכ"כ
במשנה ברורה )ס"ק עח( דמדברי המ"א לעיל )בסק"ז( משמע דאפילו בקלא דלא פסיק יחיד מוחה עליו
להעבירו, וכן משמע בים של שלמה בחולין )סוף סימן נב(. ע"כ. אמנם בביאור הלכה )שם סעיף כה ד"ה
אם באו( הזכיר דבכל בו )חלק ח עמוד תלז - תלח ירושלים תשס"ט(, שממנו מקור דין זה, איתא עדים
כשרים, ומשמע לכאורה דכל שהוא קלא דלא פסיק לבדו בודאי לא מהני. וכן מבואר בשו"ת חתם
סופר )חלק א אורח חיים סימן יא(, דברננה שלא בעדים אלא הקול יצא מעיקרא ע"י עבד ושפחה
ומוזרת בלבנה, בהא לא מפקינן. עכ"ד.
והן אמת שכן מבואר לגבי פסול עדים בדברי רבינו הב"י )חו"מ סימן לד מחודש ג(, דהביא שכתב
רבנו ירוחם במישרים )נתיב ב ח"ד( והרא"ש בסנהדרין )פרק זה בורר סימן יג( דאפילו בקלא דלא פסיק
כשר לעדות, וזהו דלא כרשב"א )ח"ד סימן קסו(. ע"כ. גם רבינו הרמ"א בהגה שם )סעיף כה( פסק דאין
נפסל על קול וחשד בעלמא, כגון מי שחשוד על עריות, שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם, וקול
יוצא עליו, כשר לכל עדות חוץ מלעדות אשה. עכ"ד. הרי שלגבי שאר עדויות לא יוצא מכשרותו.
ובפשטות ממה שלא חילק הרמ"א בין קלא דפסיק לקלדל"פ משמע דגם בקלדל"פ אין לפוסלו. וכ"כ
הסמ"ע )שם ס"ק סא(, והגר"י אייבשיץ באורים )שם ס"ק נה(, והגאון מליסא בנתיבות המשפט )חידושים
ס"ק כז(.
וכן מצאתי להרב בית חדש בתשובות הישנות )סימן קב דף עח ע"ד(, שכתב וז"ל: ומ"ש דעוד יש
גמגום בגט דרבים אומרים שהשליח הוא חשוד בגנב ולפי הנראה הדבר מפורסם בין הבריות שכך
הוא והדבר אפשר להתברר וכו'. נראה דבנ"ד אין לחוש כלל וכו' הילכך לא מקרי פסול אלא
בשכבר נעשה פסול בב"ד אבל ע"י קול בעלמא אפילו בקלא דלא פסיק לא מקרי פסיל כל זמן שלא
נתברר פיסולו בב"ד מקמי הבאת הגט וכו'. יע"ש. והוב"ד בשו"ת חיים ביד )סימן א(, וע"ש שכתב
הגר"ח פלאג'י להעיר מדברי הפוסקים שכתבו לפסול את השוחט בקול ובאומדנא אף על גב דליכא
עדות ברורה, ושכ"כ החקרי לב )חיו"ד ח"א סימן קסט( והביא ראיה מתשו' מהריק"ו )שורש לג( והריב"ש
)סימן קיג( והרשב"א )ח"א סימן תשכב( ומהרשד"ם )חיו"ד סימן מא( והמבי"ט )ח"א סימן קלח(, מ"מ יש לדחות
ולומר, שבכל הני דברי רבוותא שפוסלוהו בקול ובאומדנא בלתי עדים, זהו דוקא כשיהיה רגלים
לדבר ואומדנא שמעשיו מוכיחים לבא לידי חששא, והחשד הגיע מחמת הראיה בעיניהם ושמיעה
באזניהם והוחזק החשד. הלא"ה אם יצא קול על שוחט אחד באיזה חטא שנפסל, ובאותו קול לא יש
שום ממשות משמיעה מאדם מיוחד שהוא עד או ראה או ידע והשוחט מכחיש לאותו קול, מה
מקום יש לנו לפוסלו על מגן. דהשתא ומה בהיות עד אחד כשר ומעיד על השוחט שנפסל, עכ"ז אם
השוחט מכחישו קימ"ל עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, איך תהיה השמיעה בעלמא גדולה הימנו,
שאם יכחיש השוחט לשמיעה זאת דעכ"ז נעשה עיקר משמיעת קול בעלמא לפוסלו, דבר שהוא זר
ורחוק מן השכל. וע"ש בהמשך דבריו. ובמסקנת דבריו כתב דראוי להורות בענינים כאלו וכיוצא
אשר ידעו תוכן הדברים היטב, והעדויות והקולות אם יש בהם חשש אויבים אפקוהו לקלא. עכ"ד. ובאמת שם בחזן הלזה
היו כמה וכמה עדויות ממעשים מכוערים. זאת ועוד, שרק בחזן החמיר שיש להקפיד יותר ויותר, שלא יהיה בגדר "נתנה
עלי בקולה", ולכן לא חש כ"כ לביושו, וגם על זה לא הכריע דעתו דעת עליון בסכינא חריפא. לא כן בנידון דידן שאין
ריבוי עדויות, מה גם שאין זה חזן. וגם מ"ש בסיפא דיש לחוש לאויבים, סמוך ונראה בנידון דידן וכמ"ש לקמן )אות יח(.
מאלו כפי מה שיראה בעיני הדיין והב"ד שבעיר אל השופט אשר יהיה בימים ההם, ואילו בנ"ד
דשוחט זה לא שמענו ולא ראינו בשום ב"ד שעמדו על השוחט הלזה לפסול אותו לא מחמת עדות
ולא מחמת הקולות כי כן אין מקום לפוסלו. ומאחר שכן, שלא יש על השוחט הלזה שום העדאת
עדים בב"ד על פיסולו ולא שום קלא דלא פסיק שהוחזק חשדתו בב"ד, מאין ולאין לפסול שחיטתו.
עכ"ד.
נתנה ראש ונשובה לדברי הביאור הלכה )שם(, שכתב דגדר קלא דלא פסיק נקרא אם יום ומחצה
לעזה עליו כל העיר ואין לו אויבים בעיר שנוכל לאמר עליהם שהם הוציאו הקול )יבמות דף כה ע"א(.
ובתשובת מהרי"ק )סימן קפח( משמע דלא נקרא קלא דלא פסיק כ"א בקול שהרבים מסכימים עליו
ואינו פוסק, דמסתמא י"ל שלא על חנם יצא הקול הזה. אבל אם ידוע לנו שרק אחד הוציא את
הקול מתחלה וע"י נשתרבב הקול בעיר, אין מונח עליו שם קלד"פ. ואפשר דה"נ בענינינו כן. וכן
מבואר בחת"ס )או"ח סימן כה( שמשמע כן עיין שם. עכ"ד.
ובאמת בניד"ד כל הקלא דלא פסיק בראשיתו הוא פסול, שיוצא אך ורק מעדות הקטן ומפסק
בית המשפט, ונמצא שלא מונח על זה גדר קלא דלא פסיק, וביחוד שכשבררנו אצל המתנגדים
הרבים, כולם יתנו עידיהן ויצדקו שסומכים על בית המשפט החילוני ותו לא מידי, ואף אתה צא
תאמר להם ערבך ערבא צריך.
עוד אמרתי אעלה בהמשך דברי הביאור הלכה )שם( שתמ'ה תמ'ה יקרא, דלכאורה יקשה מאוד
דהאיך מועיל שום קלא דלא פסיק להורדת חזן, והלא ממילא יש לו הפסד ממון ג"כ, ולענין הפסד
ממון בעלמא פשוט וברור דלא מהני שום קלא, כדמשמע מסתימת הגמרא בגיטין )דף פט רע"א(, ע"ש.
ואפילו אומדנא דמוכח לא מהני להוצאת ממון, כדמשמע בשו"ע )חו"מ סימן תח(, וכ"ש קלא בעלמא.
ואפשר דה"ט דאיתא בגיטין )דף פט ע"א( דלהכי אם יצא לה שם מזנה אין חוששין לה, משום דאפשר
דפריצות בעלמא חזו לה, ועי"ז בא לקול הזה. ולענין חזן אפשר דמסתמא לא ניחא להו לאינשי
לכתחלה למנות איש שיש לו כ"כ פריצות שיבוא לידי קלא דלא פסיק על זנות כזה, והיה לו
לשמור את עצמו שלא יבוא לזה. ע"כ. הרי שלך לפניך, דמבואר להדיא דכל היכא שאין בו מינוי,
כבנידון דידן, ממילא אין ג"כ לומר דמסתמא לא ניחא להו לאינשי לכתחילה למנות איש שיבא
לידי קלא. וממילא כאן, בההוא גברא שכל עסקו עם הילדים בהופעות ציבוריות וכל מי שרוצה
מזמינו, ואיש הישר בעיניו יעשה, אין גם אחד שיכול לומר דלא ניח"ל במינוי שכזה, דמעולם לא
נתמנה במינוי כל שהוא מטעם הציבור. ומהשתא בודאי שאין להפסיד ממון מחמת האי קלא.
ומכלל הדברים נמצאת למד דגם מ"ש המג"א )שם ס"ק ז( בשם הראנ"ח, דאף דברננה בעלמא אין
מסלקין אותו, מ"מ יכול יחיד למחות להעבירו. ע"כ. וכן מתבאר מתשובת הר"י מיגאש )סימן צה(,
ועיין בתהלה לדוד אורטנברג על השו"ע )או"ח סימן נג סק"ג(, ג"כ אינו עניין לנידון דידן, דדוקא
בשליח ציבור, שהוא צריך להיות רצוי לכל אחיו ולא לרוב אחיו, יכול היחיד לעכבו, אך כאן בנ"ד
דההוא גברא אינו ממונה במינוי של הציבור, אלא הוא מתעסק במלאכתו באופן פרטי, ומזמינים
אותו להופעות ציבוריות, בכה"ג גם אם יש יחיד שרוצה למחות ישב בדד וידום, ולא יחליט בעבור
הציבור.
ואל זה אביט מ"ש בשו"ת הרמב"ם )חלק א סימן יג עמוד יא מהדו"ח ירושלים תשע״ו, והובאה גם בשו"ת
רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים עח( שנשאל על חזן מפורסם שיצא עליו הרינון שאין ראוי להזכירו אבל לא
קמה בו עדות בשני עדים כשרים וכו'. היסירוהו ממשרת החזנות אם לאו, והשיב בלשונו הזהב: מה
שצריך לידע כל משכיל וחכם, שאין ראוי להסיר שום בעל משרה ממשרתו בגלל שמועה בלבד,
אפילו אין לו אויבים, ומכל שכן אם יש בזאת העיר בני אדם השונאים אותו, ובעלי כונות, לפי
שבענינים כגון אלו בהכרח לא נאמר לא טובה השמועה לאומרם בכגון זה הני מילי היכא דליכא
אויבים אבל אי איכא אויבים אויבים דמפקי קלא. ע"כ.
בגדר אויבים הוא דאפקוה לקלא
ואגלה מסטורין של מלכים מאן מלכי רבנן, דבמותב תלתא כחדא הוינא, לברר כל דבר לאשורו,
ושאלנו את האיש הדובר, ההוא גברא שבא לנקות את שמו: מה זה ועל מה זה שלטענתך העלילו
עליך עלילה שפלה שכזאת? וענה ואמר: דאויבים הוא דאפקוה לקלא, וסיפר כמה וכמה סיפורים,
ובמידי דעבידי לגילויי לא משקרי אינשי )עיין יבמות דף צג ע"ב(. וגם אנו חברי בית הדין באנו אחריו
וראינו במסמכי החקירות של המשטרה, שאכן יש רגליים לדבר שהיו מבני הבית מחשיבים את ההוא
גברא ל'מוקצה מחמת מיאוס', וכמה וכמה פעמים התבטאו כנגדו באופן שלילי ביותר. ושם סיפורי'ם
יקננו שעשו כל טצדקי שלא ישמע ולא יזכר ולא יפקד שם ההוא גברא בביתם. ובענין זה פגענו
במאמר רבותינו בגמרא )מו"ק דף יח ע"ב ויבמות דף כה ע"א( דבקלא דלא פסיק יש להתיחס אל הקול
היוצא, והני מילי דליכא אויבים אבל איכא אויבים, אויבים הוא דאפקוה לקלא. ובאמת שיש
לחקור הרבה בגדר אויבים, ובמשנה בסנהדרין )דף כז ע"ב( גבי עד שונא שפסול להעיד לדעת רבי
יהודה מבואר דאיזה הוא שונא, כל שלא דבר עמו שלשה ימים מחמת איבה. וישנם כמה חילוקים
בין שונא לאויב, עיין ברש"י עה"ת )ויקרא פרק כו פסוק יז( שמבואר בדבריו שאויב הוא מבחוץ ואינו
יושב בקרבנו, ושונא הוא אשר בקרבנו הם יושבין. ובכתב והקבלה )בראשית פרק ג פסוק טו( כתב בשם
רל"ש )רבי יהודה לייב שפירא, אב"ד קובנה לפני כמאה שבעים שנה( וז"ל: ואיבה אשית. איבה גדולה משנאה,
והעד, "תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי" )תהילים קלט, כב(, השנאה מעשים בסתר והאיבה
בגלוי, והכלל כל אויב שונא ואין כל שונא אויב. עכ"ד. וכ"כ המלבי"ם בביאורו על התהלים )פרק פט
פסוק כג(, דיש הבדל בין אויב לשונא, האויב איבתו גלויה והשונא הוא בלב, סבת האיבה יהיה לרוב
קנאה או מריבה או רעה שעשה לו, וסבת השנאה יהיה שמואס בו, או מפני מדותיו הפחותים או
בלא טעם, עד שימצא שונא שאינו אויב דורש רעה. עכ"ד. ולפי האמור יש לעיין דבגמרא בסנהדרין
)דף כט ע"א( ילפינן ליה מקרא הנאמר ברוצח בשגגה "והוא לא אויב לו" )במדבר לה, כג(, ולהאמור
חילק ידענא בין אויב לשונא, והיאך יליף מאויב לשונא. וכיוצ"ב העיר לנכון הגר"י פרלא בביאור
על ספר המצוות לרס"ג )עשין עשה יט(, ע"ש מ"ש.
ולכל הדברות אתי שפיר מאמר רבותינו שאמרו אויבים הוא דאפקוה לקלא, ולא שונאים, שרק
באויב, שכונתו להרע ולהזיק בגלוי, יש לומר שהוא מקור מקומו טמא של הקול הרע הזה. וכאן
בנ"ד כפי הנראה לא היו בגדר זה של אויבים, שכן היו יוצאים נגדו ומדברים בו סרה רק בביתם
ובחומתם. וכ"כ בשו"ת בית יהודה עייאש )חלק אבן העזר סימן יט והו"ד באוצר הפוסקים אבה"ע סימן יא סעיף
א דף מג ע"ד( דמ"ש החכם המשיג דדיינינן לבעלי המקום כאויבים כיון שמורגלים הם לדבר לשון
הרע. בזה הפריז על מדותיו, דרבותינו ז"ל לא הקילו אלא בידוע בבירור דיש אויבים השונאים.
ועוד, דבודאי אויבים גמורים בעינן כגון שונא דעלמא דפירשו בסנהדרין )שם( שלא דיבר עמו ג'
ימים מחמת איבה. אבל אם לא הגיעו לגדר זה, אעפ"י שיש ביניהם קצת איבה מאיזה הקפדה על
דברים שעברו ביניהם, לא נחשדו ישראל משום הקפדה בעלמא להוציא לעז, ומכ"ש אם לא נשמעו
דברים ביניהם כלל, אפילו היו בעלי לשון הרע ולשונם חרב חדה, אין מי שיסבור דבלא שנאה
ואיבה יוציאו שם רע מחמת שרבוב לשונם, ודבר זה לא אמרו אדם מעולם ובעלי התלמוד אמרו
אויבים ולא אמרו בעלי לשון. ואע"ג דהרב הרשב"ש ז"ל )סימן רח( כתב בתשובה דמועטים הם בזמן
הזה אותן שאין להם אויבים יע"ש. מ"מ לא סמך הרב ע"ז למעשה. עכת"ד.
כל קבל דנא חמותי ראיתי בשו"ת מהר"י מינץ )סימן ו( שכתב בנידונו שאין לחוש לקול הרע
שיצא על האשה, שמעולם לא נתקיים הקול בבית דין ואפילו פירסום קול לא היה, וקול כה"ג ודאי
לאו קלא היא. וכל שכן דאיכא למימר אויבים אפקו לקלא וכו' וכל שכן בזמנינו שבעונות שרבים
מעמי הארץ אין להם כבוד מצד עצמם אלא במה שמתכבדין בקלון חביריהם ולכך רבו כמה רבו
מוצאי דיבה. ואם לא היינו אומרים דחוששין לאלו וכיוצא בהן, ולשונאין, לומר אויבים אפיקו
לקלא, לא הנחנו בת אברהם אבינו יושבת תחת בעלה. לכך אין משגיחין בבת קול אלא בעדים
כשרים וכו'. עכ"ד. וסמך על דבריו בשו"ת הב"ח )הישנות סימן ק(, והוסיף מדיליה, דאם זה נאמר בזמן
מהר"י מינץ ק"ו בן ק"ו עכשיו בדורותינו זה ששונאים זה את זה ביתר שאת ויתר עז, ומוציאי דבה
נמצאו בשווקים וברחובות ומטילים מום בקדשים המשפחות הקדושים והמיוחסים, ואי אפשר לעשות
דין בכל הריקים והפוחזים ולצים ופחותים, דפשיטא דאין חוששין לקול לעז בעלמא דלא איתחזק,
דאין ספק דאויבים הוא דאפיקו לקלא. ע"כ. וגם הגאון מנחת שי החרה החזיק אחריהם, וכתב
בתשובה )ח"א סימן טז מהדו"ח עמוד צ( דאם בדורם של מהר"י מינץ והב"ח כך ק"ו בן בנו של ק"ו
בזמנינו אשר שנאת חינם גברה. ע"ש. וע"ע בשו"ת הרשב"א )חלק ב סימן קפד(, ובשו"ת כח שור )סימו
כא ד"ה ועוד יש( ובשו"ת הרי בשמים )חלק ב סימן צא(, ובשו"ת אך טוב לישראל )ח"ג סימן כח אות ב(.
שו"ר בשו"ת השיב משה טיטלבוים )ח"ג אבה"ע סימן ס דרך השני נתיב י מהדו"ח עמוד קמט – קנ( שעמד
אהאי ענינא בגדר אויבים דאפקוה לקלא, ותהילות להשי"ת שכיוונו לכמה מדבריו. ע"ש.
עוד צריכין אנו למודע'י מ"ש הב"ח )שם( במש'ך תור'ה, דאף את"ל דנודע לרבים בבירור שהקול
יצא ע"י המשרתת ולא היתה אויבת להם ולא מבקשת רעתם, מ"מ הלא כבר כתב המרדכי ביבמות
)פרק ס סו"ס טו והוב"ד בב"י אבה"ע סימן יא אות א( בשם הראבי"ה דאם ע"י אויבים לא פסק הקול לאו
כלום הוא, ואף על גב דמעיקרא לא יצא על ידי אויבים. עכ"ד. וכיוצ"ב כתב בשו"ת הרמ"ץ )חלק
אבה"ע סימן ד דף כא עמוד א טור ב( לדקדק בדעת הרי"ף ביבמות )דף ו עמוד ב מדפי הרי"ף( דאף דאח"כ
נשמע קול זה משאר אנשים, מ"מ שוב אנן תלינן דהכל נעשה ממה שנודע שהאויבים הוציאו הקול
מעיקרא. ובאמת אין הכונה דבעינן שיהיה נודע בבירור דאפקו, אלא היכא דאיכא אויבים שנוכל
לומר עלייהו דהמה הוציאו הקול מעיקרא שוב אנן אמרינן כן מסתמא. וכן מבואר ביש"ש ביבמות
)פ"ב דין יח( דא"צ לידע בבירור שהאויבים הוא דאפקוה לקלא דא"כ פשיטא, אלא דיש רגליים לדבר.
עכ"ד. ועיין להרב חקרי לב )חיו"ד סימן קסז( שכתב אודות שוחט ששמועתו רעה שהכל תלוי לפי
ראות עיני הדיין, ואם רואה שיש לחוש בדבר, חושש עליו ופוסלו. וממה שהרב בית אפרים )טריפת
הריאה חלק ב יורה דעה סימן לד דף עה עמוד א( לא חשש לקול כיוצ"ב, דהתם מיירי בקול שלא הוחזק
בב"ד, ויש אמתלא שבשאט בנפש בני בלי שם הוציאו עליו שם רע, מש"ה אין לחוש לקול ההוא.
עכת"ד.
וכן הדברים מתאמתים ובאים דהאי קלא דלא פסיק דנפיק על ההוא גברא מהמעשה שנעשה עד
עתה הוא מאויבים המחזיקים ומתחזקים את הקול. ולכו שמעו ואספרה כל יראי אלוקים, דשלוחי
דבי דינא, יצאו לחקור אודות שורש האי קלא דלא פסיק, והגיעו לאבי אבות המפרסמים והמחזיקים
בקול זה, והזמנוהו לבית הדין לדעת את האיש ואת שיחו. ותחת אחד השיחי'ם ענה ואמר, שלא
יודע שום דבר אלא רק את פסק הדין של בית משפט ותו לא מידי, ועל זה קידש מלחמת חורמה
על ההוא גברא. וכשבית הדין גילה את אוזנו דבר אחת ושתיים ממה שהיה לפניהם בכל המסמכים
והחקירות, חמתו שככה. והשכיל להבין שאין זה כשאר הסיפורים שנלחם בהם ויוצא כנגדם ]ויהא
רעוא שיהיה ציית דינא לקבל את פסק בית הדין, אשר יצא לפני כל יודעי דת ודין[.
עוד הראוני מ"ש בשו"ת מהר"י בן לב )ח"א סו"ס יא( דמסתמיך ואזיל על תשובת הרשב"א, שכתב
דאפילו שלא יהיו האויבים המוציאים את הקול אלא שיש לו אויבים בעיר, ניחוש שמא מחמת
האויבים יצא הקול. עכ"ד. וכ"כ הגאון רבי חיים ברלין בשו"ת נשמת חיים )אבה"ז סימן רה אות א( שכן
נראה דעת הרי"ף ביבמות )דף ו עמוד ב מדפי הרי"ף(. והרא"ש שם )פרק ב סימן ח(. ע"ש. וע"ע בשו"ת
הרמב"ם )חלק א סימן יג עמוד יא מהדו"ח ירושלים תשע״ו, והובאה גם בשו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים עח( והו"ד
לעיל.
והאמת אגידה שגם כדברים האלה השמיענו ההוא גברא, שקנאים פוגעים בו שחרטו על דיגלם
מלחמת קודש נגדו, מאחר שלדעתם פרץ גדרו של עולם בהופעותיו וכו' ]ואילו היה הדבר באמת כן,
לא היה בית הדין טורח זמן זמנים טובא, לסייע לו לחזור לאומנותו וד"ל[. ולצערינו תופעה זו
שכיחה מאד, והליצו על זה דברי רבותינו במשנה באבות )אבות פ"ה מי"ז( כל מחלוקת שהיא 'לשם
שמים' סופה להתקיים – דכאשר כל צד חושב שהוא נלחם לשם שמים, מחלוקת שכזו סופה
להתקיים רבות בשנים.
ודברים מאליפים ומחכימים כתב רבנו הנצי"ב מואלוז'ין בפתיחה לביאורו הנפלא העמק דבר על
ספר בראשית, שכתב וזת"ד: ספר בראשית נקרא ספר הישר )עיין ע"ז דף כה ע"א(, והענין דנתבאר
בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים עולו וגו' צדיק וישר הוא" )דברים לב, ד(, דשבח "ישר" נאמר
להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתול, והיינו שאע"פ שהיו צדיקים
וחסידים ועמלי תורה )עיין בירושלמי ביומא פרק א הלכה א( אך לא היו ישרים בהליכות עולמם בבן אדם
לחברו, על כן מפני שנאת חינם שבליבם )עיין בירושלמי שם, ובבלי יומא דף ט ע"ב( חשדו את מי שראו
שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורוס, ובאו על ידי זה לידי שפיכת דמים, על ידי
דין של מורידים ולא מעלין, בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית ועל זה היה צידוק
הדין שהקב"ה "ישר הוא" ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות
עולם בבן אדם לחברו ולא בעקמומיות אע"ג שהוא לשם שמים, דזה גורם חרבן הבריאה והריסות
ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות שנקראו ישרים )עיין בפסיקתא זוטרתא בראשית פרשת ויחי פרק מט סו"ס
ח(. עכת"ד.
ד(. שם ציו'ן דורש אין לה. נראה דאזיל על מה שכתב בשו"ת הרשב"א )חלק א סימן שפו( וז"ל: כהגיע כתבכם אל ידי
כפתחי עמדתי מרעיד אף לא ידעתי עיקר המבוקש. מה אם על חשש המשפחה או על הנקמה, ואולם הדבר בכל הצדדין
בריא כאולם, שהמשפחה בהכשרה עומדת מכמה צדדין. האחד שכל המשפחות בחזקת כשרות שמבני ישראל המה. ואם
איש כסיל מוציא דבה הוא רשע בעונו ימות, ואין חוששין לו, כי מה יתרון לבעל הלשון. שאם אנו חוששין לבעלי הדבות
לא הנחת משפחה כשרה באבות. ולא עוד אלא אפילו יצא קול במקום אויבים אין חוששין לקול, דאימר אויבים הוא
דמפקי ליה לקלא וכדאמרינן ביבמות )דף כה ע"א(. עכ"ד. הרי שמפורש דסגי במה שיש אויבים בעיר, כדי שבהם נתלה
את הוצאת הקול.
וראיתי דברי אמת ומוסר להגאון רבי ישראל ברגר, מחכמי גליציה לפני יותר ממאה שנה, בספרו
ילקוט ישראל בחלק לשון ישראל )דף יב ע"ב אות נז(, שכתב וז"ל: הן חכמינו ז"ל דקדקו בלשונם
במסכת מועד קטן )דף יח ע"ב( בקול רע שיצא על האדם ולא אמרן אלא דלית ליה אויבים אבל אית
ליה אויבים אויבים הוא דאפקוה לקלא. עכ"ל הגמ' שם. הנה במה שאמרו דלית ליה אויבים
הפשטות שאין לו שום שונאים בעולם, כמשמעות לשון לית ליה אבל אית ליה אויבים אינו אומר
תנאי אם האויבים קלי הדעת וריקים ופוחזים, וכללא כייל יהיה מי שיהיה אפילו ת"ח גדולים
בתורה אם המה מאויביו, אמרינן אויבים הוא דאפקוה לקלא, בין והתבונן. ואם בימי הש"ס אמרו כן,
ק"ו בן בנו של ק"ו בדורנו זה אשר אין לך שום יודע ספר כל דהו שלא יהיו לו שונאים יותר
משערות ראשו, והעולם מלא קנאה שנאה רח"ל, האם בדורנו זה נבנה יסוד על דברת בני אדם
להתיר לנו לעבור עבירה חמורה של לשון הרע ברבים לדבר בגנות חברנו. עכ"ד.
ולאחר הודיע אלוקים אותנו לכל זאת עד כמה יש להיזהר בענינים אלו, עתה הבא נבא לחכמי
וגאוני דורינו אשר ישבו כסאות למשפט לתקן ולהורות לשעה ולדורות, את הדרך אשר ילכו בה
ואת המעשה אשר יעשון, בהגיע סיפור דברים מעשים מכוערים כאלה ואחרים. והנה בקובץ ישורון
)כרך טו, וכב( אספו כעמיר גורנה את דברי רבותינו בזה, והבא נבא לכל דבריהם השייכים לעניננו.
וראשית דבר הובאה )שם כרך טו עמוד תרמא( תשובת הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שנשאל באחד שיודע
שמשהו מתעולל בילד או ילדה בעניני צניעות, ובאופן שאין בידינו לעצור בעדו שלא ימשיך
במעשיו הרעים, האם מותר להודיע על כך לפקיד הממשלה. וכתב להשיב דיש להסתמך על תשובת
הרשב"א )ח"ג סימן שצג(, דבדבר שיש בה משום תיקון העולם יש כח לחכמי ישראל שבכל דור ודור
לגדור גדר ולעמוד בפרץ. ובשלהי דבריו כתב דאכן כל זה להתיר להודיע לממשלה הוא באופן
שהדבר ברור שאכן ידו במעל, ובזה יש תיקון העולם, אך באופן שאין אפילו רגלים לדבר, אלא
איזה דמיון אם נתיר הדבר, לא רק שאין בזה משום תיקון העולם, אלא הרס העולם יש כאן. ויתכן
שבגלל איזה מרירות של תלמיד כלפי המורה, מעליל על המורה, או בגלל איזה דמיון שוא מכניסים
אדם למצב שטוב מותו מחייו על לא עול בכפו, ואין אני רואה שום היתר בדבר. עכ"ד. והנה הגם
שלא פירש שילכו לב"ד, הנה בודאי שצריך איזה חכם שיבדוק האם זה דמיון או רגלים לדבר, דהרי
גם כשהתלמיד אומר במפורש כנגד מורו הזהיר ואמר שלפעמים היא עלילה שפלה.
ובשניות מדברי סופרים הביאו )שם עמוד תרס באות ג( את תשובת הגאון רבי אשר וייס שליט"א,
שלאחר שהאריך מפי סופרים ומפי ספרים דיש ללכת להתלונן במשטרה, כתב וז"ל אלא שצריך
זהירות יתירה וללבן עד תכלית עד מקום שידו מגעת, האם אמת נכון הדבר שאדם זה פגע מינית
בילדים באופן שרגלים לדבר שיחזור לסורו, ולא להתפס לשמועות וחשדות שוא ובהלה של הורים
בהולים להחריב עולמו של אדם חף מכל פשע, כדי להפיס דעתם החפוזה של החושדים בכשרים.
אבל כשנראה ברור לבית דין או ועד של תלמידי חכמים שאכן נבלה נעשתה בישראל אף שאין בזה
עדים כשרים, מותר למוסרו, וכדמוכח מכל המקורות שהבאנו דהיכא דיש אומדנא ורגליים לדבר
לפי שיקול דעתנו וכאשר יתברר לנו, אין מנוס ומפלט מלשתף פעולה עם השלטונות המופקדים על
ענין זה, אמנם אף כאשר מוסרים ענין זה לשלטונות יש להשתדל בכל עוז שהטיפול יעשה בצנעה
על מנת למנוע הלבנת פנים ששקולה כשפיכות דמים וגם למנוע חילול שם שמים. עכ"ד.
ואביא את השלישית, מה שהביאו )שם עמוד תרנה( את תשובת הדיין המפורסם הג"ר זלמן נחמיה
גולדברג זצ"ל, שכתב דכיון שהמטרה למסור אותו לערכאות כדי למנוע את מעשיו הרעים בעתיד
ובזה ניתן לילך בתר אומדנא, אבל נראה שקודם יש להעביר הדבר לידי רבנים מובהקים הבקיאים
בהוראת הלכות אלו, והם ידונו בכל מקרה ומקרה אם ניתן למוסרו למלכות לפי האומדנות והוכחות
שבידינו, וכן יש צורך בדבר שלפעמים אפשר לתקן בדרכים אחרים, כגון להזהירו באיום שימסרנו
למלכות, וכדומה. עכ"ד.
וארבעתים ישלי'ם מ"ש בקובץ ישורון )כרך כב עמוד תקפט( את תשובת הדיין המפורסם )שמחמיר
מאד בענינים אלו( הגר"י סילמן שליט"א, שכתב דבודאי שאי אפשר למסור דבר זה לכל אחד ואחד, כי
לרוב אינשי אין את הידע התורני ו/או מקצועי לקבוע אפילו אם יש במקרה המדובר רגלים לדבר
וחשש סביר. ומן ההכרח אםכן שיטפלו בעניינים אלו אך ורק ב"ד קבוע, או עכ"פ רב מוסמך,
המתמחה היטב בהוראות הלכות אלו. וחזקה על הב"ד או הרב שיפעל תוך ייעוץ עם אנשי מקצוע
לפי הצורך, עכ"ד.
וחמישיתו יוסף עליו מה שהביאו )שם עמוד תקצג באות ה( את תשובת הדיין הגרמ"מ שפרן
שליט"א, שכתב דדבר טוב ותיקון גדול הוא להקים ב"ד מיוחד על זה, ולא כל הרוצה לטול את
השם יטול, ולא שייך בזה הדין דכל שלשה יכולים לדון, דאנן סהדא שרק מי שמתמחה בדבר זה
וקרא ושנה בזה והוא אדם שקול, דמצד אחד אינו מאמין לכל תלונה וכל סיפור שמספרים הורים
או מתלוננים, והרבה דמיונות יש בענינים אלו, וכבר ראיתי כן ביושבי בבית דין בענין שאפילו בעלי
מקצוע יש כאלו שתמיד בטוחים שסיפור ההורה היה ונברא, ואדם בעלמא ואפילו דיין ומורה
הוראה יכול מיד להיגרר להאמין ולהשתכנע באמיתות הסיפור, ובסוף אחר חקירה מתברר שהכל
נולד וקרה בדמיונו של המתלונן, ולפעמים הילד נפגע ומפחד לומר ממי, ומטיל הדבר על מורה או
מלמד מסוים, ולכן גם אם מצד הילד אכן פגעו בו צריך לברר מי הפוגע, וכן לאידך גיסא וכו' ע"ש.
ומוסיף והולך הרמ"מ שפראן )שם עמוד תקצד באות ט( דיש לציין דבר חשוב שבענינים של מסירה
לשלטונות אסור לעשות מעשה על דעת עצמו אלא עפ"י ב"ד או חכם מתמחה בזה, ודין פניה
לערכאות שכתבו הגאונים )עיין בשו"ע חו"מ סימן כו(, שהחמירו כ"כ בהצרכת רשות בי"ד אין עיקרו
מחמת התרת איסור ערכאות, אלא מניעת גרימת נזק שלא כדין ומניעת מסירת ישראל לידי עכו"ם
וכו', ושכיח בענינים אלו אצל משפחת הנפגע "כי יחם לבבו" לכן אי אפשר להתיר בלי חכם ומבין,
אבל אין צריך בית דין, ובפרט שע"י הצרכת בי"ד יתעכב הטיפול ובינתיים יפלו עוד קרבנות, ונפל
כל הצלת הנרדפים והניזקים בבירא, אלא סגי בחכם המבין בזה. ע"כ.
הרי דהני רבנן כתבו, בלשון של זהורי'ת שלא לפנות ישר אל הערכאות והמשטרה, אלא קודם
כל לפנות אל בית הדין או אל חכם המבין מדעתו בענינים אלו. וכשביררנו העניין דנידון דידן, לא
היה לא זה ולא זה, אלא ישר פנו "כי יחם ליבבם" אל המשטרה ומשם התגלגל הסיפור עד עתה
]ובאמת יש עוד נקודות בעצם התלונה מאנשי המשפחה הזו, ומכבוד המשפחה אמרנו שלא לעלותם
עלי גליון ועלי ספר[.
אתה הראת לדעת, שהמיקלים בזה ללכת ישר לערכאות עתידים ליתן את הדין על הסבל
והבושה שיעבור אותו חשוד, אם לא חטא, וגם אם חטא, אם יקבל עונש יותר ממה שמגיע לו על
פי ד"ת, גם על זה ענוש יענשו. ונוסף גם הוא שמהם לומדים להקל לילך לערכאות ללא הוראת
רבותינו. וכל שכן אם הוא רב מפורסם שמחמת 'קנאותו' מיד מוסר הדין לערכאות ללא בירור, וסבר
מצוה עביד, והלא גדודיו יאמרו לו למחר וליומא אוחרא רבי מטונך וילכו ויביאו דבריהם לפני
פליליהם ויזניחו דיני ישראל. ואז גם כי יזעק וישוע לא ישמעו לו כי יאמרו טול קיסם וכו'. ועיין
בשו"ת חתם סופר )חלק ה חושן משפט סימן כב(. וגם לרבות עון חילול השם החמור עד למאד שתלוי
בצוארו.
וראיתי לרב הא'י גאון רבי מנשה קליין זצ"ל בשו"ת משנה הלכות )חלק יד סימן קצו( דאשתפיך
חמימי'ה על המורים בקלות - לאשה שחוששת מהתנהגות בעלה ורצה להגן על עצמה, לפנות
למשטרה ולערכאות. וכתב על זה וז"ל: ופשוט דגם להגן על עצמו אם אינו עכשיו בסכנה עד
שיכול לילך לב"ד ודאי אם הולך וקורא המשטרה הרי זה בכלל מוסר והולך לדייניהם ושוטריהם
וכל דיני מסור לו שהרי על כל דיני תורה אמרו שאסור לילך לדיניהם ומקרא מלא דבר הכתוב "כי
יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום" )דברים כה, א( והוא בכלל "ואלה המשפטים אשר
תשים לפניהם" )שמות כא, א, ועיין בגיטין דף פח ע"ב( וזה פשוט מאד. ולכן פשוט אם יש להם מריבה
ביניהם או איזה טענה החיוב ללכת לב"ד ולברר טענתם וכל היוצא מפיהם יעשו. וההולך למשטרה
או לערכאות קודם הליכה לב"ד, הרי הוא מוסר את חבירו לדיני עכו"ם שדינו חרוץ בתורה שקודם
שמוסר מותר ומצוה להרגו לאחר שהתרה בו שלא ילך, ואמר אעפ"כ, כמבואר כ"ז בש"ע )חו"מ סימן
שפח( באריכות, ולא אמרו שאדם עושה דין לעצמו להגן על עצמו רק במקום שאין אדם יכול להציל
עצמו באופן אחר אמרינן דלהגן עצמו מותר לילך לערכאות ולהציל את עצמו. וגם זאת לדעת, שגם
מי שהלך בהיתר להציל עצמו באופן שאין לו דרך אחרת, מ"מ לאחר שהסכנה עברה אסור לו
להמשיך בערכאות, אלא חייב לילך לב"ד לסדר עניניו, ואם אעפ"כ ממשיך בערכאות לאחר שעברה
הסכנה במקום שילך לב"ד הוא דין מסירה ממש וכל דיני הילוך ערכאות לו, אף שבשעת הליכה
להגן היה בהיתר, הרי זה בכלל מוסר ופשוט. וכ"ש אם גם מתחילה היה יכול לילך אצל ב"ד והולך
למשטרה ואח"כ ממשיך והולך בערכאות, הרי הוא מוסר ממש ולא מקרי להגן על עצמו. עכ"ל.
עלילות שווא
ואגב גררא אודיע צערי לרבים, שמה שכתבו הרבנים הגאונים שפעמים בכל הסיפורים הללו הם
סתם עלילות דברים, בעיננו ראינו ובאוזננו שמענו כמה וכמה מקרים קשים כיוצ"ב. והדבר מפורסם
מאד ומצוי גם בין בני זוג כשבאים להתגרש. ואספרה מה שמייעצים כמה מעורכי דינים, רשעים
ארורים וכמים הזדונים, שזה עידן ועידנים, כשבאים אליהם אי אלו ענינים, והעו"ד מייצג לאשת
מדנים, ממתיקים סוד להיות נרגנים, ויאמרו הבה נשרפה לבני'ם, וכחיצי גיבור שנונים, ובבתי
המשפט מתלוננים, על מה שלא היה ולא נברא והם מכת השקרנים, וחזקי לב ועזי פנים, לזרז הגט
ולזכות עשרת מונים, בכסף וזהב ודרכומונים, ולישב בראש גיא שמנים, עדי זקנה דשנים ורעננים,
ול'ו תקח האם על הבנים, הגדולים עם הקטנים, ומוסרות בעליהן ביד אדונים, ופעמים ומושלכים
למאסר ימים ושנים, אוי להם מיום הדינים, וראוי לסוקלן באבנים )עין ערכין דף טו ע"ב(, יהי חלקם עם
המתאוננים )במדבר יא, א(, אם לא ישובו בתשובה רבתי כמאמינים.
ובאמת כבר היה כן לעולמים, שהיו באים אינשי דלא מעלי ומעלילים על שנואי נפשם דברים
נוראים. צא ולמד מג' מעשים בירושלמי סנהדרין )פרק ו ה"ג(. וזה יצא ראשונה: שמעון בן שטח היו
ידיו חמומות אתא סיעת ליצנין, אמרי הבו עיציה ניסהוד על ברי' וניקטליניה אסהידו עלוי ונגמר
דינו ליהרג. מי נפק למיתקטליה אמרי ליה מרי שיקרין אנן, בעא אבוי מחזרתיה, א"ל אבא אם
ביקשתה לבוא תשועה על ידך עשה אותי כאסקופה. ]וביאר בקרבן העדה - חמומות. ממהרים
לעשות נקמה בעושה רשעה והוא מלשון חימה: אתא. באו חבורה רשעים להנקם בו ונתיעצו יחדיו
להעיד על בנו של שמעון עדות שקר ויהרג: אסהידו. העידו עליו ונגמר דינו למיתה: מי נפק.
כשיצא ליהרג אמרו ליה לבנו של שמעון אדונינו סהדי שיקרא אנן ורצה שמעון אביו להחזירו
שנתנו טעם ואמתלא לדבריהם למה אמרו מתחלה כך, אף על גב שאין חוזרין ומגידין מ"מ אפשר
שיוזמו העדים כיון שעדות שקר העידו: א"ל. אבי אם רצונך שיבוא ישועה לישראל על ידך, בזכות
שהשם שמים מתקדש שאפילו על בנו אינו חס, עשה אותי כאסקופה זו הנדרסת מכל אדם ואל
תחזור אחר זכות להצילני: עכ"ד. ועיין ברש"י בסנהדרין דף מד עמוד ב ד"ה דבעיא מכסא[.
ואשר על ידו השנ'י: מעשה בחסיד אחד שהיה מהלך בדרך, וראה שני בני אדם נזקקין לכלבה
אמרין נן ידעין דו גברא חסידה אזיל ומסהיד עלן ומרן דוד קטיל לן אלא ניקדמיה וניסהוד עלוי,
אסהידו עליה ונגמר דינו ליהרג. הוא שדוד אמר "הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי" )תהילים כב
כא(, מחרב - מחרב אוריה, מכלב - מכלבו של חסיד. ]מעשה. בימי דוד: נזקקין לכלבה. וחייבין
מיתה כדין רובע את הבהמה: אמרין. זה לזה אנו יודעין שזה איש חסיד וילך ויעיד עלינו לפני
אדונינו דוד ויאמין לו כשני עדים ויהרגנו בדין מלכות: אלא. נקדימנו להעיד עליו שעבר עבירה
שחייב עליה מיתה, ותו לא יאמנו דבריו לגבי דוד העידו עליו ונגמר דינו ליהרג: הצילה מחרב
נפשי וגו'. שימחול לו על אותן עונות: מכלבו של חסיד. אף על גב שאין העון תלוי בו, מ"מ לא טוב
עשה שנתגלגל חוב על ידו:[
גם את השלישי: דר' יודה בן פזי סלק לעיליתא דבי מדרשא וראה שני בני אדם נזקקין זה לזה.
אמרו ליה ר' הב דעתך דאת חד ואנן תרי: ]ר"י בן פזי. עלה לעליית בית המדרש וראה לאחד שבא
על הזכר: אמרו לו רבי תן דעתך שלא לגלות שאתה עד אחד ולא יאמינו לך ואנחנו שנים נעיד
עליך ויהרגוך, לכך שתוק:[.
ומצאתי בזה דברים היורדים חדרי בטן בשו"ת משנה הלכות )חלק יד סימן קצו( ואביא לשונו קו
לקו צו לצו, בדבר המעשה ביש, בין שמעון ודינה אשתו לאחר שלא הותדר להם לאחר ט"ו שנה,
ובקשה האשה להתגרש מבעלה, והלכו לרב לסדר הענינים וחתמו עצמן על שטרי בירורין, אמנם
לאחר שראתה האשה שהמהלך מתעכב כי הבעל לא רצה ליתן לה ולחתום על כל התביעות אשר
בקשה ממנו, הלכה מדעתה או שהסיתו אותה חברותיה יהיה מי שיהיה וקראה את המשטרה דחוף
בטענה שבעלה הכה אותה ומבקשת עזרה, ולפי החוק כהיום שכל שאשה מצלצלת לעזרה, באו
השוטרים והניחו על הבעל שלשלאות של ברזל והביאו אותו בבית סוהר והיה שם כל הלילה, עד
הבוקר שבא עו"ד והוציאו בערבות עד יום המשפט. ובא שמעון עכשיו בקובלנא כדת מה לעשות,
כי ע"פ החוק האשה נאמנת והשופט יכול לאסרו במאסר או להוציאו מביתו.
עוד טוען הבעל שאתה ידידי כנראה ידעת מהענין ואולי גם היה לך יד בזה ועתה על שאלתי
ממך כי מה המעשה הזה אשר אשה זו עשתה והלא היא בכלל מוסרת וכו', ומטרף תרפה בני עלית
ואמרת שלא היתה כוונתה למסור או לאסור בעלה בבית הסוהר, אלא להפחידו ע"י המשטרה בכדי
שיתרצה ליתן לה גט חוש מהר ועל פי התנאים שלה, וע"י מעשה המשטרה זה יחוש לגרשה,
והסברת שדברים כאלו הם מעשים בכל יום בנשים שרואות התרשלות ומיעוט התלהבות מצד בעלה
בנתינת הגט, ולפעמים גם מסרבים בפירוש, וכיון שאין להם ברירה קוראים המשטרה ואז ממילא
הבעל בפח, וכן מיעצים להם כמה מהרבנים לעשות.
ולפענ"ד אהובי תלמידי, שמעתי ותרגז בטני משמועות כאלו ואין אני מאמין שיש רבנים כאלו
שמיעצים לזה, ואם הם מיעצים אז הם לא רבנים אלא מסיתים ומדיחים ומצוה לפרסמם כי הוראתם
פסולה, אפרם אפר מקלה, ומימיהם מי מערה, מרים ומאררים, ותמה אני אם נשים כאלו ורבנים
המיעצים אותן יצאו משאול תחתית, הם שקץ ומעשיהן תועבה, והגט אשר יותן אחר הפחד הזה ע"י
המשטרה הרי הוא גט פסול ואם נשאת אח"כ עם גט כזה, בניה ממזרין ומצוה להכריז עליהן שלא
להתחתן בהם, ואם ישאו וילדו בנים מגט כזה אסורים בחיתון ומותרין בגיורות, ולא בבת ישראל
ולא בממזרת, ואפילו הבעל מוחל אח"כ אין בידו למחול כי חז"ל לא מחלו, ותקנו דגט כזה פסול,
אהובי ידידי, מאד מאד צריך להזהיר הנשים על זה והרבנים אשר טעו בזה וחושבים שככה מותר
לייעץ הנשים, והוא עון פלילי שמיעץ הנשים חדא להיות מוסרות את בעליהן לערכאות, והשנית
להיותן מקבלים גיטין שהם פסולים מה"ת גט מעושה ואח"כ נושאים לאחרים ומרבים ממזרים
בישראל ח"ו, אוי להם ואוי לנפשותם. וע"ש שבא בארוכה שכתב לבאר את כל דברי התורה הזאת
באר היטב.
ובהמשך הדברים כתב עוד הרב משנה הלכות )שם( וז"ל: והגע עצמך האשה שרוצה למרוד
בבעלה ולעזוב אותו לסיבה טובה או לא טובה, וליקח הבנים אתה עמה, וחוששת שהבעל לא יסכים
ויקח הילדים, לכן הוא לוקחת הילדים וגוזלת אותם והולכת לעצמה למקום אחר, ובכדי שלא יבא
הבעל ויצעק גזלן ויעשה דין לעצמו, או יביאה לב"ד, בערמה ובשקר הולכת למשטרה ולערכאות
להצדיק מעשיה לבקש צו הגנה שהיא מגנת על הילדים מאביהם מאכזריות, והרי היא היא
האכזרית האמיתית על עצמה ועל בעלה ועל בניה, ששברה הבית וגזלה הילדים מאביהם ומבית
מולדתם והלכה למקום אחר, ועל הבעל היא טוענת ומוציאה שם רע בבית המשפט שהוא האכזר
ובזה מצדקת ומתרת לעצמה ללכת לערכאות ולבקש צו הגנה נגדו ולהאשימו ולמוסרו בערכאות
ליקח הבנים הימנו, והחק המדינה אתה עמה, וע"ז אין אנחנו מתפלאים שהרי "מגיד דבריו ליעקב
חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום" )תהילים קמז, יט - כ(, אבל על
המצדיקים והמורים הורע"אות כאלו אנו מתפלאים שעליהם נאמר "רבים חללים הפילה, ועצומים
כל הרוגיה" )משלי ז, כו( על מי שלא הגיע להוראה ומורה )ע"ז דף יט ע"ב(. והם ממש ממש בכלל
ועצומים כל הרוגיה. ופשוט אשה שגרה עם בעלה רבות בשנים ויש להם בנים ובנות, ועכשיו מוצאת
שם רע שפתאום נעשה אכזר עליה ועל הבנים לא נאמין לה ועליה להביא ראיה דוקא בב"ד וכו',
ומה שנוגע לענין נידון דידן, דהאשה שהלכה ובקשה צו הגנה נגד בעלה לאחר שהם כבר היו לפני
הב"ד במאנסי א"כ אם האמת שלא נתכוונה רק להגן על עצמה למה לא הלכה קודם להב"ד ולהגיד
שהיא מפחדת ממנו ויתרו בו שלא לנגוע בה, או שיתנו לה רשות לבקש הגנה מהמשטרה וערכאות,
שהרי לא הלכה זו לשוטרים או לערכאות ברגע שבעלה הכה אותה אלא קודם יצתה מביתו והלכה
והיתה במקום אחר, ואח"כ כשראתה שהד"ת לא הולך כפי רצונה ואולי יפסקו נגדה החליטה
בדעתה שמפחדת שבעלה ששהתה עמו שנים וילדה הימנו ילדים עכשיו נתהפך להיות לאיש זר
נחש ואכזר ורוצה להרע לה וצריכה מי שהוא להגן עליה, אבל א"כ היה לה לילך לב"ד קודם שהרי
היה לה זמן לזה כמו לילך לערכאות. ואין לומר שפחדה לצאת לב"ד, שהרי לא פחדה ללכת לעורך
דין ולערכאות, וגם כי בזה"ז שיש טלפון היה בידה ליקח הטלפון כמו שיכולה ליקח הטלפון לצלצל
להעו"ד שלה ולהמשטרה וכיוצא באותה זמן, היה בידה לעשות כן ולצלצל לבית דין ושהם יתרו בו
בבעל בהתראה גמורה, ואם לא יועיל תלך לערכאות, וכיון שהיה בידה לדבר אל הב"ד בשביל
ההגנה ולא עשתה כן והלכה בערכאות הו"ל מוסרת את בעלה לערכאות שלא ברשות, אפילו היה
אמת שלא הלכה אלא בשביל הגנה וזה ברור ופשוט. ומה שאמרו שלהגנה מותר לילך לערכאות,
היינו במקום שאין זמן או יכולת ללכת לב"ד וכן מבואר ברמ"א )חושן משפט סימן ד סעיף א( עיין שם
וזה פשוט מאד. עכת"ד. ודי באלו הדברים לעורר לבבות ישראל, לדבוק בדרך התורה והאמת,
ולברוח מן השקר ועלילות השקר, כי יש אלוקים שופטים בארץ.
♦
בירור המעשה הנטען עצמו
נהדר אנפין לנ"ד דבעיקרא דדינא במה שחקרו השופטים והשוטרים בערכאות במעשה האיש
הנזכר, לא העלו בחכתם אלא מעשה חידודין בעלמא, ולא מעשה משכב זכר חלילה. וגם אם נחוש
ונקבל את דבריהם, יש לעלות כמה הרהורי דברים בזה. דהנה בדין חומרת מעשה חידודין כבר
אמרו בגמרא בסנהדרין )דף סו עמוד ב(, "ומתו גם שניהם" )דברים כב, כב( - עד שיהו שניהן שוין, דברי
רבי יאשיה. רבי יונתן אומר "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו" )דברים כב, כה(, ואידך )ר' יהונתן( ההיא
"ומתו גם שניהם" מאי דריש ביה, אמר רבא למעוטי מעשה חידודים. ואידך )ר' יאשיה(, מעשה
חידודים לאו כלום היא. ע"כ. ופרש"י למעוטי מעשה חדודין - מחדד ומקשה אברו בבשרה מבחוץ,
נמצא שלר' יאשיה אפילו באשת איש מעשה חידודין לאו כלום הוא ולא איצטריך למיעוטי. וגם
לר' יהונתן מיעטיה קרא דאין חייבין על זה. וכבר העיר רבינו הרמב"ן בהשגותיו על מנין המצות
להרמב"ם )מל"ת שנג( מדברי הגמרא הללו על מ"ש הרמב"ם שאיסור קריבה לעריות הוא איסור
דאורייתא, דהא הכא קאמר בגמרא דמעשה חידודים לאו כלום הוא, וא"כ מוכח שאין כאן איסור
מן התורה. ובמגילת אסתר על הרמב"ם תירץ, שהרמב"ם מפרש שמש"כ כאן מעשה חידודים לאו
כלום הוא, היינו שאינו אוסר עליו את אשתו אם אחד עשה בה מעשה חידודין, אבל לאו לענין
איסורא קא מיירי. עכ"ד. וכיוצ"ב מצאנו בגמרא בסוטה )דף כו עמוד ב( על הפסוק הנאמר לגבי אשה
סוטה "ושכב איש אותה שכבת זרע" )במדבר ה, יג( "שכבת זרע" - פרט לדבר אחר. מאי דבר אחר,
אמר רבא פרט לשקינא לה דרך אברים. א"ל אביי פריצותא בעלמא היא, ופריצותא מי אסר רחמנא
וכו'. ע"ש. וכ"ה ביבמות )דף נה ע"ב(. ע"ש. ונמצא שנחלקו אביי ורבא אי צריך קרא למיעוטיה דרך
איברים דהיינו מעשה חידודין. וכבר העיר בזה בספר אור הישר הילמן עמ"ס סנהדרין )שם(, דבזה
רבא לשיטתו בסנהדרין ובסוטה, דבעי קרא למיעוטיה מעשה חידודין. אתה הראת לדעת דאיכא
פלוגתא דתנאי ואמוראי אי בעי קרא למיעוטיה מעשה חידודין, או שמעשה חידודין הוא פריצותא
בעלמא ולא בעי קרא כלל. דלר' יאשיה ואביי לא בעי קרא למיעוטיה, ולר' יהונתן ורבא בעי קרא
למיעוטיה. ובפשטות נראה דאי בעי קרא למיעוטיה משמע דהדבר חמור מצד עצמו, ולולי מיעוט
התורה היו מחייבים על זה מיתה והיתה גם נאסרת על בעלה, אך אי לא בעי קרא למיעוטי קיל
טפי. ועיין בשו"ת פנים מאירות )ח"ג שאלה לו עמוד רצב הוצאת זכרון אהרן( דמכמה סוגיות בש"ס חזינן
דלא כר' יאשיה דהכא. וכן כלל גדול אמרו רבותינו בקידושין )דף נב ע"א ובכ"ד( דבכל דוכתא קי"ל
כרבא לגבי אביי חוץ מיע"ל קג"ם. והגם דהכא לא הוה אלא בדרך דרש, ואפשר דבכה"ג לא אמרינן
דקי"ל כרבא לגבי אביי, וכיוצ"ב כתב הבית יוסף )יורה דעה סימן רכח אות ט(, דכללא דהלכה כרבא לא
איתמר אלא כי פליגי לענין דינא ולא היכא דלא פליגי אלא בטעמא דמילתא. ע"ש. וכ"כ בתוספות
יום טוב במסכת נדרים )פרק ט משנה א(. הנה מלבד מה שהרב יד מלאכי )כללי הה"א אות קנג הוצאת מישור
עמוד קג( פקפק בזה וכתב דמהרי"ף בכתובות )דף לט עמוד א מדפי הרי"ף( והרא"ש שם )פרק ח סימן יא(
נראה, דגם היכא דפליגי בטעמא הלכתא כותיה דרבא ולא כאביי. ע"ש. וא"כ גם כאן יש לילך אחר
דברי רבא דבעי קרא למיעוטיה מעשה חידודין, ומשמע דהמעשה חמור מצד עצמו, מה גם דחזינן
מכמה סוגיות דלא כרבי יאשיה הסובר דלא בעינן קרא למיעוטיה, וכמ"ש הפנים מאירות, א"כ יש
לומר דגם לא קי"ל כותיה דאביי דס"ל כר' יאשיה. והעיקר דבעינן קרא למיעוטי. נמצא שעצם
המעשה חמור מצד עצמו. והגם שלא אמרו בגמרא דרשה זו לגבי הזכר, מ"מ שמענו ראינו שיש
להתייחס בחומרה למעשה זה.
אמנם עיין בתוספות בסנהדרין )שם ד"ה מעשה חידודין( דהקשו היאך אמרו בגמרא דאתי למיעוטי
מעשה חידודין, הא ביבמות )דף נה ע"ב( איתא דמעשה חידודין הוא פריצותא בעלמא ולא בעי קרא.
עכ"ד. והרב פרי האדמה על הרמב"ם )הלכות איסורי ביאה פרק א הי"א ד"ה הנה הרא"ם( הקשה על דבריהם,
דהלא רבא דאמר הכא למעוטי מעשה חידודין הוא נמי שם אמר הכי, ואביי הוא דפליג וא"ל
פריצותא וכו' ומאי מקשו לרבא. ונראה דהתוס' גרסי רבה בהא, וכן בסוטה )דף כו ע"ב( הכי גרסינן
בהא. ועיין ביבמות )דף נה ע"ב( תוס' ד"ה לאחר מיתה וכו' מ"ש בסוף הדיבור, דנראה מדברי התוס'
דס"ל דלאו כלום הוא. עכ"ד. ובמה דדרש לציו'ן לדברי התוספות ביבמות כונתו למ"ש התוספות
)שם( דבגמרא ביבמות פשיטא ליה לאביי דדרך אברים לאו כלום הוא, והא בגמרא בסנהדרין הנזכרת
ראינו דבעי קרא למיעוטי מעשה חידודין, וי"ל דהיינו כמ"ד התם דמעשה חידודין לאו כלום הוא,
ואפילו למאן דממעט התם מקרא איכא למימר דמקרא דהתם פשיטא ליה לאביי הכא. עכ"ד.
והעולה מכל הנ"ל, חדא דלא הוה פלוגתא דאביי ורבא אלא אביי ורבה, ועוד, דגם למ"ד דבעינן
קרא למיעוטיה מעשה חידודין, לא הוה אלא פריצותא בעלמא, ותו לא מידי.
והנה אבבא קמא דלדעת התוס' א"ז פלוגתא דאביי ורבא אלא דאביי ורבה, בזה יש לומר דקי"ל
כאביי לגבי רבה, שמצאנו לכמה מרבותינו שכתבו, דאע"ג דרבה רבו היה הלכתא כותיה דאביי
דבתראה הוה. וכ"כ הרב המגיד בדעת הרמב"ם )הלכות שבת פרק ח סוף הלכה ה(. אמנם תמה עליו מרן
ז"ל בכס"מ )שם( דאיך פסק רבינו כתלמיד במקום הרב. יעו"ש. ועיין להג"ר חיים יעקב זצ"ל ]תלמיד
מהר"ח אבולעפיא[ בספרו צרור החיים על הרמב"ם )שם( שכתב להליץ בעד הרב מגיד משנה, דס"ל
דמוכרח שכן הוא דעת רבינו משום דהלכתא כבתראי אפילו בתלמיד במקום הרב ואפילו מקמי
אביי. ע"ש. וכ"כ הג"ר משה חיים מצליח זצ"ל, מגדולי רבני איזמיר לפני כמאתיים שנה, בספרו אם
הבנים על הרמב"ם )הלכות דעות פרק ז הלכה ה(. וכ"כ בביאור הגר"א )אבן העזר סימן קנו אות כט( דהלכה
כאביי לגבי רבה וכמ"ש כיוצ"ב הרא"ש בעירובין )פ"א סימן ד(. ע"כ. ומעתה אי קי"ל כותיה דאביי
דלא בעי קרא למיעוטי מעשה חידודין באשה, נמצא דאפילו גבי אשה קיל טפי מעשה חידודין,
וכ"ש בזכר, דבאשה יש לחוש לקירבה דעריות, משא"כ בזכר דלא מצאנו איסור קירבה בו.
♦
אם יש איסור קירבה לעריות בזכר
והן אמת, דמצאתי בחפיש'ה דבר חידוש במנחת חינוך )מצוה קפח אות ב עמוד קפ הוצאת מכון
ירושלים(, שכתב דבכל חייבי כריתות חייבין מלקות על הקירבה, וה"ה בבא על הזכר ובא על הבהמה
חייבים מלקות על הקירבה כן נראה לי פשוט. עכ"ד. ויש לעיין אם כונתו דגם קירבה שאין בה
ביאה נמי נאסרה בזכר וכמ"ח. או שרק היכא שכבר בא על הזכר מתחייב נמי אקירבה. ויש לדייק
מהמשך לשונו, שכתב שם דיוצא לנו לדינא דעל כל העריות אם התרו בהם משום הלאו הזה חייבים
מלקות ג"כ תיכף על הנשיקה וכו'. עכ"ד. ומשמע מדבריו דכל שהקירבה לא בדרך ביאה לא הוה
בכלל האי קרא ד"לא תקרבו לגלות ערוה" )ויקרא יח, ו(, ורק לאחר שבא חייב מלקות תיכף על
הנשיקה. והנפק"מ בביאה דרך איברים בזכר, וכ"ש בזכר המנשק את הזכר גם דרך תאוה לא עובר
על לאו זה. ]ומ"מ בודאי שעונו ישא דמקשה עצמו לדעת, ומוז"ל[. ועיין בהערות )שם הערה ט הוצאת
מכון ירושלים( על המנ"ח שהביאו שבספר מנחת יחיד )להג"ר יחיאל זילברברג. חלק א מצוה קפח עמוד קיג(
העיר על המנ"ח, דלא גרוע זכר מאמו ובתו שאין בהם איסור קירבה וה"ה בבהמה וזכר לא שייך
בהם קירבה. עכ"ד. ולפי האמור ניחא, דמודה המנחת חינוך בהאי מילתא, ולא חידש אלא שלאחר
שבא על הזכר מתחייב נמי אעצם הקירבה, ולפי"ז יש לומר ג"כ באמו וביתו שכשבא עליהן יתחייב
נמי על עצם הקירבה. וצ"ע.
שו"ר להגרי"ש אלישיב זצ"ל בקובץ תשובות )ח"ג סימן קפד(, שכתב דהדבר פשוט דדברי המנחת
חינוך דשייך איסור וחיוב מלקות על הקירבה אינו אלא דוקא בבא על הזכר, אבל בבא דרך איברים
על הזכר לא שייך איסור וחיוב מלקות על הקירבה, דלא שייך בזכר עם זכר איסור קירבה, שהרי
לדעת הרמב"ם בספר המצות )מצוה שנג( בכלל איסור קירבה גם חיבוק ונישוק ואיסור זה לא שייך
באיש לאיש עכ"ד. ואכתי לא שמענו אם בא על הזכר דרך איברים שחייב מלקות, אף שגם הזכר
נכתב בפרשת העריות "ואת זכר לא תשכב וגו'" )ויקרא יח, כב(. עכ"ד. והמשך דבריו בזה הם בקובץ
תשובות )ח"ו אבה"ע סימן נד(, ושם הביא את דברי הרמב"ם )הלכות איסו"ב פ"א הט"ו(, שפסק דהבא על
אנדרוגינוס דרך נקבות מכין אותו מכת מרדות. וכתב המגיד משנה )בהלכה יד(, דענין מכת מרדות
שהוא בכל דבר שהוא פטור אבל אסור. ומזה נראה שהרב המגיד סבירא ליה שאין בבא על נקבותו
סרך איסור דאורייתא, שהרי דעת הרמב"ם דאנדורגינוס ספק זכר וספק נקבה, וכמ"ש הכס"מ בשם
הרשב"א בדעת הרמב"ם, דאף דבריה הוא וספק הוא, מ"מ חייבין סקילה על ביאתו כזכר מגזירת
הכתוב. ע"ש. ומעתה, אם נאמר דהבא על הזכר דרך איברים הוה איסור דאורייתא, לכאורה לא
גרע בבא על האנדרוגינוס דרך נקבותו מבדרך איברים, ומכיון שהוא ספק זכר הרי יש כאן ספק
איסור תורה, ובפרט דבאנדרוגינוס ריבתא התורה דחייב עליו. ומוכח דלא חייב על ביאת זכר דרך
אברים. עכ"ד.
♦
החשוד לדבר הקל אינו חשוד לדבר החמור
וקול ענות חלושה אנכי שומע, דכיון שהחשד שעשה מ"ח, יש לחשוד בו גם על משכ"ז, ועל כן
יש להרחיקו מכל עסק עם הזכרים. והנה גם אם נאמין לעיקר החשד ]שכאמור לא הוברר מעולם
בבית הדין[, בודאי אין לחושדו במשכ"ז, דהא קי"ל בשו"ע )יו"ד סימן קיט סעיפים ד - ה( דהחשוד על
דבר קל לא נחשד על החמור ממנו. ולפי זה אין להפקיע חזקת כשרות ממנו, ואין לומר דמפני
שנחשד על איסור קל בנגיעה בערות הקטנים חשוד הוא לבא על הזכרים, שהוא באיסור כרת
וסקילה )עיין ויקרא כ, יג ובכריתות פרק א משנה א, ובגמרא בסנהדרין דף נד ע"א יליף לה מקרא דהבא על הקטן
בסקילה, וכמ"ש הרמב"ם רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק א הלכה יד דהיינו מבן ט' ומעלה(. וגדולה מזו מצאנו
למהרא"ל צינץ בשו"ת משיבת נפש )ח"ב אה"ע סימן סח(, שנשאל באיש אחד שחשד את אשתו מאדם
אחד, והזהירה ממנו, ואירע פעם אחת שבבואו לביתו מצא את הנחשד עם אשתו בחדר אחד מוגף
כשהוא בפישוט מכנסים, ואשתו ג"כ היתה חשופת שת, אך עדיין לא קרבו זא"ז, והאשה אומרת
שעדיין לא נעשה מעשה, אם נאסרה על בעלה. וכתב )דף נז ע"א טור ב( דנראה לו סברא גדולה
להתיר, דקי"ל לא מפקינן אדם מחזקתו, ובש"ך )יו"ד סימן א סוס"ק ח( כתב, דאפילו מי שהמיר אינו
חשוד למפרע, וה"נ אמרינן השתא הוא דאיתרע בכיעור, ולא נוכל לומר שנטמאה כבר וכו'. ע"ש.
הרי שגם בייחוד וכיעור גדול כזה לא חיישינן שעשו מעשה, וה"נ אין במה שנגע בערות הקטנים
מוכיחה כלל שחשוד על ביאת זכר, ואולי סיפק תאותו בחיבוק ונישוק בלבד, ולכל היותר במעשה
חידודין. וכיוצ"ב כתב בשו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא )אבן העזר סימן קלב אות ב( בתשובת בן
המחבר, בענינם השייכים לנידון דידן. ע"ש.
ולא אכחד דהגאון מהר"י אייבשיץ בתומים )סימן לד ס"ק יב( רוח אחרת היתה עימו, שכתב דהיכי
דבאותו דבר עצמו עובר באיסור דרבנן שוב איבד חזקת כשרות גם לדאורייתא. ושכן מצא סברא זו
בשו"ת פני משה בנבנישתי )ח"ב סימן קה דף רג ע"א טור א(. ע"ש.
ולך נא ראה להגאון המפורסם רבי משולם ראטה זצ"ל בשו"ת קול מבשר )חלק א סימן יז ד"ה והנה
הגר"א(, שהביא את דברי התומים הנזכר ומצא לו חברים מקשיבים, ושוב השג ישיג ע"ד, דדבריהם
תמוהים, דחזינו ראינו מדברי רבוותא קדמאי ובתראי דאין הדבר כן, וגם בב"י )אהע"ז סימן מב אות ה(
בשם מצאתי כתוב מבואר דלא כדבריהם דכתב, דמספק אין לנו לפוסלו כי שמא לא חילל שבת
אלא בשל דבריהם. ע"כ. הרי שלא אומרים דממה שנחשד לאיסור חילול שבת בדרבנן, בודאי חילל
שבת גם באיסורי תורה. עכת"ד. ובדרכו הלך מו"ר מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע
אומר )חלק ג חאה"ע סימן יז אות לה(, שג"כ תפס עליהם מדברי הרב המגיד )הלכות אישות פ"א ה"ה(, שכתב
דבאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי ביה. ע"כ. וא"כ איך יתכן לומר דמשום שנחשד על איסור
דרבנן נחשד על איסור תורה. והרי הרוב אין נזהרין באיסורי דרבנן כמו שנזהרין באיסורי תורה.
]א"ה ועיין במ"ש בשו"ת אך טוב לישראל )ח"ג סימן כד אות ד( בענין זה.[ ובאמת שדברי האחרונים
הנ"ל צ"ע ממ"ש בשו"ע )שם( דהחשוד לדבר קל לא נחשד לדבר חמור. עכ"ד. וע"ע בשו"ת יביע
אומר )חלק ח אבן העזר סימן ה אות ג( והכי קיי"ל להלכה ולמעשה, דהחשוד לדבר הקל אינו חשוד
לדבר החמור וכמשמעות מרן השו"ע. וכ"פ הלבוש )יו"ד סימן קיט סעיף ה(, ובערוך השלחן )יורה דעה
סימן קיט סעיף כד(, וכ"כ בנוב"י תנינא )אבה"ע סו"ס קלב ויובא לקמן אות נו ובהערה שם( וכ"פ בילקוט יוסף
)שובע שמחות ח"א פרק כג סעיף ח ובהערה שם(. ע"ש.
לח( ומכאן אמרתי אבא אעיר'ה על דב"ק של הגאון מהרש"ם )ח"ג סימן קנו( שכתב ליישב את
דעת הרמב"ם )הלכות אבידה פרק טו ה"א והלכה ו( דבספק הינוח לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו, ותמהו
ע"ז כל המפרשים על זה )ע"ש בהשגות הראב"ד ובמגיד משנה ובטור חו"מ סימן רס סוף אות יא(, דהא כיצד
דאם נטל הרי אלו שלו, וביאר ע"פ דברי הרמב"ן במלחמות )פ"ב דב"מ( שכתב מילתא בטעמא, דבנטל
קודם יאוש לא מהני היאוש גם אחר שנודע לו מהאבדה, משום דידו כיד בעלים, וש"ש שלו הוי,
והוי כמונח ברשות בעלים ולא מהני יאוש רק היכי דמונח ברשות אחרים. ובספק הינוח דכיון שעבר
עשה איסור נמצא שאיבד את חזקת כשרותו, וכמ"ש התומים )שם(, דהיכי דבאותו דבר עצמו
עובר באיסור דרבנן שוב אבד חזקת כשרות גם לדאורייתא, ומסתמא נטלו לעצמו ואינו נעשה שומר
של חבירו שלא ברצונו וקנה ביאוש שנתייאש חבירו אחר שנודע לו, ולכן אם נטלה הרי אלו שלו.
עכ"ד. ולפי דבריו קשיא טובא, דהא גם מרן השו"ע פסק )חו"מ סימן רס סעיף ט - י( כהרמב"ם דבספק
הינוח לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו, ולפירושו יוצא שפסק דהחשוד לדבר הקל חשוד גם לדבר
החמור, והלא ביו"ד )סימן קיט ס"ג ועיין בס"ה( מבואר דהחשוד לדבר הקל אינו חשוד לדבר החמור.
וצ"ע. ובאמת על דברי הרמב"ם הנזכר שערי תירוצים לא ננעלו, עיין בב"י )חו"מ סימן רס אות ט(,
ובדרישה )שם אות יא( ובסמ"ע )שם ס"ק מב(, ובש"ך )שם ס"ק כו( ובנתיבות המשפט )בביאורים שם ס"ק יג(
ובאבן האזל על הרמב"ם )שם(. וע"ע בשיעורי ר' נחום פרצוביץ' בבבא מציעא )סימן כא אות ד( שפלפל
בחכמה בה'ן אומר וה'ן דברים מדברי רבותינו בזה. ואכמ"ל.
עוד רגע אדבר, דהנה הב"י )חו"מ סימן לד אות כה( הביא את דברי הרי"ף בסנהדרין )דף ה ע"ב מדפי
הרי"ף( דמ"ש החשוד על העריות דפסול לעדות אשה היינו שיש עדים שבא על הערוה. ואפילו הכי
כתב דברגיל בעריות וקול יוצא עליו וכו' להרי"ף כשר הוא לשאר עדויות, ופסול לעדות אשה.
עכ"ד. והקשה הג"ר משה זאב מרגליות אב"ד טיקטין בספר מראות הצובאות )אבן העזר סימן יז ס"ק כט(,
דכיון דלהרי"ף חשוד על העריות פירושו, שיש עדים שבא על הערוה, א"כ מנ"ל להב"י לומר דגם
בחשוד עפ"י קול בעלמא, או שרגיל להתייחד עם העריות, דהוה חשוד לאותו דבר, דהא אפילו
ידוע שרגיל להתייחד, הא קיימ"ל ביו"ד )שם(, דחשוד לדבר הקל אינו חשוד לדבר החמור. עכ"ד.
וע"ש מ"ש ליישב בזה. ונראה דבדיני עדות מחמרינן טפי, וכמ"ש הרמ"א בהגה )סימן לד סעיף כה(
דאין נפסל על קול וחשד בעלמא, כגון מי שחשוד על עריות, שרגיל עם עריות ומתייחד עמהם,
וקול יוצא עליו, כשר לכל עדות חוץ מלעדות אשה. עכ"ד. ומשמע דלפוסלו לעדות אשה גם בקול
וחשד בעלמא סגי, וכבר התבאר לעיל דבקול בעלמא אין להוציא אדם מחזקת כשרות, ועל כרחך
דבדיני עדות אשה מחמרינן בחשוד על העריות. וא"כ אין ללמוד מזה לנ"ד לומר דכמו שנחשד
שנגע בערות הקטנים חשוד גם על משכ"ז. וכ"ש ע"פ מ"ש הרא"ש בסנהדרין )בפרק זה בורר סימן יג(
דלדעת הרי"ף ור"ת צ"ל דמשכ"ז אין יצרו תוקפו כ"כ כשאר עריות. ע"ש. ויש עוד לפלפל בזה
ואכמ"ל.
גם בשו"ת מהרשד"ם )חלק יורה דעה סימן רטו( דרך קסת'ו בדרך זו, שנשאל אודות ראובן דנתחזק
לכשר ולא נשמע במקום שנולד ונתגדל שמץ דבר, ובא נער ובער ודבר עליו שרצה לאנסו ולטמאו,
וראובן צועק בקול מר ואמר, כי שקר אמר עליו וכי איש רע ומר הסית ופתה לנער שיאמר כך
היאמן כי יסופר, והרבה להשיב, שכפי מה שבא בשאלה לא היה שם דבר בפועל ויש לנו להאמין
שאפילו שאמת היה כן כמו שאמר הנער, לא היה בא לפועל וכמו שמצינו דוגמא לזה בתלמוד
בפרק התכלת, וכן ראוי להאמין לכל מי שמאמין בתורת משה רבנו ע"ה על כל אחד מישראל
המוחזק לכשר, וכל המפקפק בזה אינו אלא מי שהוא נגוע ומוכה מחולי זה, אבל המאמין לא יטה
שמאל וימין. עכ"ד. והגר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב )סימן מז דף עט ע"ד( הלוך ילך בדרכו ופירש
דבריו, דמ"ש לפרק התכלת כונתו לגמרא במנחות )דף מד עמוד א(, דאיתא התם מעשה באדם אחד
שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ד' מאות זהובים בשכרה, שיגר לה
ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח. נכנסה שפחתה ואמרה לה
אותו אדם ששיגר לך ד' מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה היא יכנס, נכנס. הציעה לו ז'
מטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב, עלתה
וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה, באו ד' ציציותיו וטפחו לו
על פניו, נשמט וישב לו ע"ג קרקע, ואף היא נשמטה וישבה ע"ג קרקע. אמרה לו גפה של רומי,
שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה העבודה, שלא ראיתי אשה יפה כמותך,
אלא מצוה אחת ציונו ה' אלהינו וציצית שמה, וכתיב בה "אני ה' אלקיכם" )במדבר טו, מא( שתי
פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי כד' עדים. ועל פי זה
למד הגר"ח פלאג'י )שם( בנידונו, על אודות מלמד שיצא עליו שם רע שנגע בערות הקטנים, וכתב
דע"פ דברי המהרשד"ם הנזכרים יש להכשירו, וזה הלעז שהוציא הנער גם אם נאמר שהיה אמת
שנגע בערותו, עכ"פ כיון שלא היה מעשה עבירה בפועל אין מקום לפוסלו מלהיות מלמד. עכ"ד. גם
הגאון ח"ד בדרא בשו"ת נדיב לב )ח"א או"ח סימן ד דף ג ע"א טור ב( סמך סמיכה כל כוחו ע"ד
המהרשד"ם הנזכר, וכתב בנידונו שהעידו על השוחט והמלמד תינוקות שהיה הוא ובחור אחד נוגעים
במבושיהם, דמלבד מה שנראה שאין להאמין לעד המעיד וכו' ובגלל זה לפסול לשו"ב, וכ"ש דלא
קמסהיד על מעשה בפועל כי אם על חוש המישוש כי חרפה היא לנו, ואיכא למימר כדברי
המהרשד"ם בתשובה )הנזכרת( שלא חטאו יותר. עכ"ד. ודון מיניה ואוקי באתרין בכ"ש, דאפילו
במלמד שמתייחד עם הקטנים לא העבירוהו מהאי חששא שמא יבא לטמאות את הקטנים במשכ"ז,
כל שכן שהאיש הניצב בזה, כל פעילותו עם הקטנים היא ברבים, ובהופעות ציבוריות, דבודאי תו
ליכא למיחש למידי.
וככל החזיון הזה ובדרך זו הלוך ילך רבנו חיים פלאג'י בתשובה הנזכרת, ויען שחביבים עלי
דב"ק מקור מיים חיי'ם, אמרתי אעלה בתורתו. והנה שם נשאל אודות מלמד שיצאה עליו שמועה
שהיה נוגע בערות הקטנים, ובתוך כדי דיבו'ר )דף פד ע"א טור ב( כתב דכל מילתי אמורה שיש צדדים
וצידי צדדים להקל כשלא נתברר הקול בב"ד, דוקא היכא דלא יצא עליו קול התינוקות כי אם
במעשה מכוער שהיה נוגע בערותם. ואם יאומת לב"ד על פי התינוקות שעשה כמעשה הזה שלשה
פעמים בגופים מוחלקים ובזמנים מחולקים דליכא למימר דהתינוקות מה ששמעו על אחד אמרו על
אחר, והמקום של בית התלמוד לא משכחת שם אנשים גדולים להעיד, נראה דיש מקום להעבירו
וכו', ובר מן דין אין מקום לסלקו ולהעבירו. וא"ת שיש לחוש שמא יבא על הזכר בדבר עבירה כזה,
שהרי קי"ל דלא חישינן לשום אדם כשר על הדבר הזה וכמ"ש הטוש"ע )יו"ד סימן רמה סעיף כ( דמותר
למלמד ללמד תלמידים זכרים אף שהוא רווק ולא נחשדו ישראל על הזכרים וכמ"ש בגמרא )קידושין
דף פב ע"א(. וכאן בנ"ד במלמד הזה שלא יצא עליו שם זה שבא על הזכר כלל ולא נחשד אפילו
בקול בעלמא מה מקום יש לחוש לזה דודאי דאין מקום לחוש כלל. ואפילו יצא עליו קול מפי
התינוקות שבא על הזכר כל שאין באותן התינוקות כדי להכשיר עדותן, והוי פעם אחת בלבד אין
לנו לחוש לקול זה כלל. זולתי אם התחזק הקול ג"פ ובג' אנשים ובג' זמנים. וע"פ עוד תנאים
שהוזכרו לעיל. עכ"ד.
גם בשו"ת נדיב לב הנזכר )שם דף ד ע"א טור א( נעשה שואל מדעת על מי שיצאו שמועות לא
טובות בעניני קדשי'ם קלי'ם כענין נידון דידן, ולאחר שכתב דאין להאמין לעד אחד וכו', כתב דכיון
דהלכו ושאלו את פי הרב דמתא אם יש כנגד אותו אחד שום חשש פיסול, והיתה תשובתו שאין לו
שום ידיעה מדבר הגורם פסול עליו, וא"כ אין כאן כי אם איסור מוציא דיבה ומפיק ש"ר דגדול עונו
ע"כ. וגם אני עסקן בדברים הייתי, ופנינו מטעם בית הדין לכעשרה רבנים וכולם פה אחד ענו ואמרו
שאין איסור כלל להזמינו.
וידעתי גם אני מ"ש הפוסקים דרגלים לדבר מוציא מחזקת כשרות, ועיין בנוב"י תנינא )סימן מז(
במ"ש דרגלים לדבר מהני לצרף לשאר דברים, וכמו גבי סוטה דרגלים לדבר מוציא אותה מחזקתה
ע"ש. וע"ע למו"ר הגר"ע יוסף זצ"ל שו"ת יביע אומר )חלק א יורה דעה סימן א אות ז, וט( שאסף איש
טהור לכל דברי הפוסקים בזה. ובזה אודיע קושט דברי אמת, שבכל הפרוטוקולים של החקירה, וגם
משאר הנהגותיו לא ראינו ולא שמענו רגליים לדבר בענין זה, שמה שהיו באים קטנים לביתו, והיה
פיו מדבר חכמות ויצג את הצגותיו בפניהם, לא נחשב כרגלים לדבר, שאין זה כדיני יחוד עם
הנשים. והוא דבר פשוט לכל בר דעת, וגם אי נימא דמקום יש בראש לומר דמי שנגוע בטומאת
נגעי'ם זו, יש לו להיזהר בכל דיני יחוד עם הזכרים או הקטנים כדיני יחוד עם נשים וכמ"ש בזה
הגר"ח פלאג'י בספרו רוח חיים )אבן העזר סימן כד סעיף א, דף כז עמוד א(, ע"ש. ובלאו הכי כבר כתב
מרן בשו"ע )אבן העזר סימן כד סעיף א( דאע"פ שלא נחשדו ישראל על משכב זכור ועל הבהמה, ואין
איסור להתייחד עמהן, מ"מ בדורות הללו שרבו הפריצים, יש להתרחק מלהתייחד עם הזכר. עכ"ד.
ועיין בשו"ת אך טוב לשיראל )ח"ב סימן יז( שבאנו בארוכה בזה. ומ"מ בודאי שהמתייחד עם הזכר
היום לא הוה כרגלים לדבר או דבר מכוער, שיש לומר דמסתמא חטא בענינים הללו.
♦
דין ודברים בתשובת השואל ומשיב
ובהגיע תור אותם המחרפים והמגדפים לההוא גברא אל בית הדין, הניפו יד והורו על תשובת
הרב שואל ומשיב קמא )חלק א סימן קפה(, והמעיין הישר יחזו פנימו שרב המרחק בין תשובה זו לנידון
דידן ואפרש שיחתי. ותחילה וראש נביא את דברי השואל ומשיב, והגם שיארכו הדברים, במקום
שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, ואהבה מקלקלת את השור'ה. וז"ל השואל ומשיב: בשנת תרי"ג
אירע בעיר אחד נשמע קול על מלמד אחד שמתגורר שם זה שמנה שנים והילדים אשר למדו אצלו
בקטנותם וכעת הם בני י"ג שנה ויותר הם מעידים שבקטנותם כאשר למדו אצלו טימא אותם
במשכב זכור ר"ל, ובקיץ העבר כשנודע הדבר לאיש ירא אלקים צעק צעקה גדולה ומרה, ובא הדבר
לפני הרב האב"ד והנה לא רצו לקבל גביית עדות וזה האיש קבל על עצמו באלה ובשבועה שתיכף
אחר הזמן יסע משם, והנה אח"כ רצה להיות מלמד בלבוב וכאשר נשמע הקול בלבוב שלח בעה"ב
אחד נכבד מכתב להרב אבד"ק והוא השיב כי ישב עם ב"ד לחקור ולדרוש הדבר ולא מצא שמץ
פסול עפ"י ד"ת ולא היה שום בירור על הענין ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות והמכתב הנ"ל
תחת ידו הוא, וע"כ הבעה"ב דשם החזיקו המלמד שיהיו שם כי אמרו שהוא אומן, והחצוף הנ"ל
צווח ככרוכיא שהוא קשר בוגדים שהם קלי הדעת ומה גם שנתן להם כסף וע"כ המה נוגעים בדבר.
והנה בפרשת וארא הגיעני מכתב עם גביית עדות מחותם בחתימת שלשה אנשים נכבדים והעיד אלי
איש אחד שמכיר בטביעת עין החתימות, והעידו שני בחורים האחד הוא כעת בן ט"ו שנה והאחד
הוא כהיום בן י"ג שנה ויותר, שבילדותם בהיותם לומדים אצלו כבני ט' שנה או פחות היה מטמא
אותם במשכב זכור, כי היו שוכבים אצלו במטה בחדר אשר דר שם והדברים באו ברוב ענין אשר
הוא מגונה להעלות על הספר, וזאת אשר השבתי באמת כבר הארכתי בזה בתשובה דלפסול האדם
צריך שיהיו שני עדים כשרים ואין הקטנים נאמנים להעיד בגדלם מה שראו בקוטנם כמבואר בשו"ע
)חו"מ סימן לה סעיף ד(, רק במילי דרבנן, וכאן לפסול את האדם ודאי לא נאמנים. אמנם לפמ"ש
המהרי"ק )שורש קעט( והתה"ד )סימן שנג( וקבעו הרמ"א בשו"ע )חו"מ סימן לה סעיף יד( שבמקום שאין
דרך להיות עדים כשרים נאמנים אפילו אשה וקטן, וא"כ בדבר זה שבודאי א"א להיות גדולים,
וא"א שתהיה עדות בדבר, דבלי ספק האיש הלז אף אם הוא רשע ופריץ אבל במסתר מעשהו ורק
בילדים קטנים משחק, וכמתלהלה בזיקים ואומר הלא משחק אני, א"כ פשיטא דנאמנים להעיד, ומה
גם דאטו אנו רוצים לפסלו לעדות ולשבועה רק דאמרינן דשמא עשה זאת, וכבר אמרו בנדה )דף סא
ע"א( האי לישנא בישא אף דלקבולי לא בעי למיחש מיהא מבעיא, ובמו"ק )דף יח ע"ב(, אמרו דהאי
לישנא בישא עכ"פ מקצתו אמת, וא"כ איפוא אוי לנו שבימינו עלתה כך שיהיה איש כזה מלמד
תינוקות של בית רבן אשר הבל פיהם טהור ויש לחוש שהבל פיו הטמא יטמא אותם וע"כ על דעתי
שמהראוי להסיר כתר המלמדות מעל ראשו, ויחושו לנפשם עד אשר ישוב בתשובה שלימה
ובסגופים כראוי, ואז ישוב לקבל דברי חבירות ויהיה לו לכפרה על חטאיו, וכ"ז שאינו מתודה על
. והנה במ"ש למעלה מהך דלישנא ה חטאיו לא שייך תשובה כמ"ש התבואות שור )בסימן ב סעיף יט(
בישא אף על גב דלקבולי לא בעי למיחש מיהא מבעיא, מצאתי אח"כ במהרי"ק )שורש קפח( שכתב,
דדוקא להציל אותם הוא דמותר להמנע אבל לא לענוש אותם שום עונש ולבייש אותם אסור ע"י
לישנא בישא, אמנם זה דוקא שם שלא היה רק לישנא בישא לבד, אבל כאן היתה גביית עדות אף
דאין כאן עדים כשרים עדיף מלישנא בישא ופשיטא דיש למנוע מלתת לו תלמידים. עכת"ד.
ובהמשך דבריו כתב לחזק תשובתו מחכם אחד שהשיב עליו, ושנ'ה ופירש הדברים. ע"ש.
והנה כאן בנדון דידן מצאנו ראינו כמה הבדלים לטיבותא מנידון הרב שואל ומשיב, וכמו
שהתברר מכתב החקירה והפרוטוקולים, שהיו לעיני בית הדין ]והאמת אגיד שראינו בהם כמה
מילתא דתמיהי ביני שיטי, וגם את הנדחה והצולעה יקבץ, ודי בזו ההערה[. חדא, שכאן הוא סיפור
עם ילד יחידי, ולא שיש לזלזל במקרה יחידי, אלא שאין לדמותו למקרה השואל ומשיב שהיו כמה
וכמה מקרים המורים על אמיתות הענין. ועוד, שלא הוברר הדבר מעולם בב"ד, וכאמור. מה גם שיש
ילדים רבים שהיו קטנים באותו הזמן וכעת המה יעידון יגידון שלא קרה עמהם שום דבר רע מעולם
עם ההוא גברא, ואין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה. ועוד, שכאן גם חומר העבירה היא פחותה,
דאינה משכ"ז כמעשה שואל ומשיב אלא מ"ח בעלמא, ובלשון החוק מכונה 'מעשה מגונה' )בגימטריא
'מעשה חידודין' עם האותיות(. מה גם שכאן אין הוא מלמד לילדים, אלא מופיע ברבים וחוזר לביתו,
ובגפו יבא ובגפו יצא. שבמלמד חשש שלא ילמדו מהטמא תורה, משא"כ כאן. ועוד, דהתם כיון
ששוב מלמדם ונמצא עם הקטנים לבדו, יש לחוש שישוב לכסלה, שיפיל ויפול בבור דאית ביה
מיתה, וככלב שב על קיאו כן כסיל שב על איולתו בחטא הגדול והנורא, לא כן בנידון דידן, שאין
לחוש להופעותיו הציבוריות ברבים. ולכן אסור לרדת לאומנתו, ולהמנע מלהזמין אותו להופעות
וכיוצ"ב, וכל שכן שלא לבטל ההופעות לאחר שהזמינוהו.
וכן יש ללמוד מתשובת הרב שואל ומשיב גופיה, שראיתי אליו בהמשך תשובתו תחת אחד
השיחי'ם שכתב דדוקא היכא שאנו מוציאים אותו מחזקת כשרותו, בזה אמרינן דסתם כל אדם
בחזקת כשרות וא"א לפסלו שלא בפניו ובפרט לקפח פרנסתו, אבל כאן אטו נפסל בשביל זה
מחזקת כשרותו, רק שאנו אומרים שמלמד תינוקות צריך להיות ירא וחרד לדבר ד' יותר משאר בני
ה(. הנה שם לא מצאתי דברים מפורשים, ומ"מ נידו"ד רחוק בכמה אנפין מדברי השואל ומשיב וכמ"ש לקמן )אות מד -
מה(, וגם בנקודה זו דבעינן שיתוודה על חטאיו עמדנו לקמן בס"ד )אות נג(.
אדם וכאן אנו רואין דהוא קל, ע"כ צריכין אנו להרחיקו שישוב בתשובה שלימה א"כ ע"ז ל"ש שום
קבלת עדות שלא בפני בע"ד, וכל שנשמע עליו קול כזה כדאי בזיון וקצף שיהיו מלמד שם עד
שישוב בתשובה שלימה. ע"כ. ומשמע דאילו לא היתה אומנותו כמלמד תינוקות לא היה חושש לזה.
ואוקי באתרין.
והאמת אגיד שבמעשה הבא לפנינו, לאחר חקירה ובדיקה מצאנו ראינו עוד כמה מילי לטיבותא
שאין למנוע מההוא גברא מלהופיע ברבים. ואחזור על הראשונות ועוד אקבץ עליו לסך עשרה:
א. שהדבר הזה מעולם לא התברר בבית דין או אצל רב כל שהוא.
ב. איכא אך ורק עדות אחת ולא הוחזק בג"פ עם ג' אנשים, שבזה כתב הגר"ח פלאג'י הו"ד
לעיל, שמאבד כשרותו.
ג. מצאנו ראינו להיפך שישנן עדויות מילדים שהיו איתו באותה העת שהתפרסם המעשה ]וכיום
הם גדולים[ המעידים שהיו איתו ביחידות הרבה פעמים, ומעולם לא קרה כדבר הזה. ובעיוננו
בחקירת המשטרה ענה ואמר המאשים שהנאשם אמר לו שעושה כן עם עוד ילדים אחרים,
וכשחקרו ילדים אחרים ענו כחשו, שלא היה ולא נברא מעולם כדבר הזה איתו. וכיוצ"ב סמך ע"ז
בשו"ת משפט צדק )ח"ב סימן מט דף קה ע"ג(. ע"ש. ]והגם שיש לומר שבאמת ולא היה שום עסק עם
ילדים אחרים, אלא אותו נאשם אמר לו כן כדי 'לשכנעו', מ"מ מעצם העדות של ילדים אחרים,
שמעידים לכשרותו, יש לנו לומר לכל הפחות דבודאי אינו בגדר 'בור ברשות הרבים'[.
ד. עוד רבות בשנים שעבר מהמקרה שהיה, ואין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה של שום מקרה
נוסף שנכשל בזה.
ה. גם ראינו חוו"ד מהמשטרה )ומיחידת צור המתעסקת בבדיקת וחקירת ענינים אלו(, וגילויים אשר בחנו
את הדבר, ואף העמידוהו בנסיונות ולא נכשל כלל.
ו. נוסף גם הוא מה שראינו חוות דעת רפואית שאין לו סוג בעיה שכזו )ולקמן נדון בנאמנות
הרופאים(.
ז. עוד יש לומר בנידון זה שגם בית המשפט לא אסר את המשך פעילותו עם ילדים, והסומך על
בית המשפט שהרשיעו מדוויל ידיה משתלים, שבית המשפט לא אסר הענין הלזה.
ח. יש להוסיף עוד מה שכבר לקה, שקיבל את עונשו בבית האסורים, זמן זמנם, ועל כיוצ"ב יש
לומר כיון שלקה הרי הוא כאחיך ]ולקמן עוד אעמוד על זה, אי מהני כל עונש או דבר מלקות,
ועוד אי מהני עונש ללא תשובה[, וביחוד שבשאר הנהגותיו הולך בדרך ה', שיש לתלות דבודאי
עשה תשובה וכמ"ש לקמן.
ט. ואף גם זאת, שמעולם לא הורשע בעון החמור של משכ"ז אלא מ"ח, שהגם שהן חמורים
לכשעצמם, מ"מ ראינו בדברי הפוסקים שהקילו טפי בזה )עיין לעיל(.
י. גם יש להוסיף במה שמפורסם בתהלוכותיו, שלא יוצר שום קשר עם ילדים באופן פרטי
למרות שהוא לא מחוייב בזה, וכל עבודתו בפרהסיא ויש לו מירתת גדול מאד מהענין. ומצאנו
ראינו בפוסקים דאמרינן מירתת אפילו בגוי, ובדבר שיש לו הנאה בהחלפתו, ובאיסורי דאורייתא,
ואין לחוש כמבואר בשולחן ערוך )יורה דעה סימן קיח סעיף י( ע"ש.
♦
כיון שלקה הרי הוא כאחיך
עוד תזל כטל אמרתי, שגם אם נאמר דחטא בעבר ונכשל, כיון שכבר נענש ושמוהו בבית
האסורים מקום אשר שם אסורים, ועבר בזיונות רבים ברבים, נמצא שהרי הוא בכלל הלוקין, וכבר
מצאנו מאמר רבותינו )במגילה דף ז ע"ב ומכות דף כג ע"א, ובמדרש תנחומא בובר פרשת במדבר סימן כח ועוד(
דכיון שלקה הרי הוא כאחיך. אלא שבזה כבוד אלקים חקור דבר, דיש לחקור ולהסתפק בשתים -
האחת אם סוג מלקות שכזה כבית האסורים ובושות ובזיונות, ג"כ הוא בכלל מ"ש רבותינו כיון
שלקה הרי הוא כאחיך, ועוד אי סגי במלקות ללא תשובה.
ובמאי דסליק אפתח, דהנה הרמב"ם )הלכות עדות פרק יב הלכה ד( פסק דכל מי שנתחייב מלקות בין
שעשה תשובה בין שלקה בבית דין חוזר לכשרותו. ע"כ. ומשמע דאחת דיבר דבמלקות לחודה סגיא.
אמנם הרמב"ם בהלכות טוען ונטען )פרק ב הלכה י( פסק, דלעולם דנין לחשוד עד שילקה בבית דין,
ואם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה. עכ"ד. הרי דשתים
זו שמעתי, דבעינן מלקות ותשובה. וכבר עמד ע"ז בכסף משנה )בהלכות עדות שם( וביאר דמ"ש
בהלכות טוען ונטען דאם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו וכו', ביאור דבריו
הוא שאם לקה ועודנו לא נכנע לבבו, לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם המלקות. ע"כ.
נמצא שכל שרואים שנכנע לבבו במלקות, חוזר לכשרותו גם אם לא ידוע שעשה תשובה.
וכן מבואר בלחם משנה ז"ל )בהלכות טו"ט שם( שהקשה כן, דלמה אמר רבינו ז"ל דילקה ויעשה
תשובה הא בהלכות עדות )שם( כתב רבינו ז"ל דכיון דיש עדים שלקה או שעשה תשובה סגי, משמע
דבחד מינייהו סגי, ועדות ושבועה שוים כמ"ש הרב המגיד. ושמא הך ועשה תשובה שכתב רבינו
רצונו לומר או שעשה תשובה, וסמך על מ"ש שם. עכ"ד. וכ"כ הרב מרכבת המשנה חלמא על
הרמב"ם )הלכות סנהדרין פרק יז הלכה ז( דלכשרותו חוזר אף על גב שלא עשה תשובה כמ"ש רבינו בהל'
עדות )שם( עיין שם בכ"מ, והטעם, דתולין דמסתמא עשה תשובה. ע"כ.
וכן מתבאר בלשון מרן השו"ע )חו"מ סימן לד סעיף כח(, שכתב שנים שהעידו באחד שהוא פסול
באחד מאלו העבירות, ובאו שנים והעידו שחזר בו ועשה תשובה או שלקה, הרי זה כשר. ע"כ. ועוד
פסק )בסעיף כט( דכל מי שנתחייב מלקות, כיון שלקה בב"ד חוזר לכשרותו. ע"כ. הרי שבמלקות
לחודיה סגיא להחזירו לכשרותו. ובסמ"ע )ס"ק ע( כתב דילפינן לה בגמרא )מכות דף כג ע"א( מדכתיב
"ונקלה אחיך לעיניך" )דברים כה, ג(, מיד משנקלה ונלקה, קראו הכתוב אחיך. ע"כ.
גם הלום ראיתי אחרי רואי להרב ב"ח )חו"מ סימן לד אות מב( שהעיר דמדברי הרמב"ם בהלכות
טוען מבואר דאפילו לקה בב"ד אם לא נכנע לבבו לא חזר לכשרותו עד שתצטרף תשובה עם
המלקות, ותימא דבהל' עדות משמע מדבריו דאם לקה בב"ד חוזר לכשרותו מיד בלא תשובה. ויש
לתרץ דהכא מיירי בסתם אדם, דתלינן מסתמא נכנע לבבו ע"י מלקות והלכך לא בעי תשובה, אבל
בפ"ב מהלכות טוען מדבר היכא דידוע דלא נכנע לבבו אעפ"י שלקה בב"ד. עכ"ל.
והרב חיד"א בשו"ת יוסף אומץ )סימן לה( תמה ע"ד, דלא זכר ש'ר שמרן הב"י כבר עמד בזה. ושם
זכר דכ"כ מהרח"ש בתשובה )אבן העזר סימן יט דף קלב ע"ד( שכתב דכיון דהממונים הלקוהו חוזר
לכשרותו. וע"ש שהעיר עוד בזה באיזהו מקומן, ע"ע. ועוד כתב לבאר דמ"ש הרמב"ם בהלכות טוען
דאם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה דנקט תרוייהו, שם מיירי הרמב"ם בדין חשוד על השבועה
)ע"ש בהלכה ט( שיש להחמיר בדינו, ולהכי נקט הרמב"ם בדין חשוד שלקה ועשה תשובה. אבל דשאר
ועיין בשו"ת בית ו עבירות, אה"נ דבמלקות סגי ומסגי. ע"כ. וכן מבואר במנחת חינוך )מצוה תקצד(.
יהודה עייאש )חלק חושן משפט סימן ה( דס"ל דהחשוד על השבועה נתקן במלקות או בתשובה. ע"ש.
והיינו שגם חומרת העבירה של שבועת שקר ניתקנת במלקות, וענינה כשאר עבירות. גם בשו"ת
משפטים ישרים )חלק א סימן קיא( כתב דכיון דפסול שפסלה תורה הרשע אינו מחשש שמעיד שקר
אלא גזירת הכתוב הוא, וכיון שכן מה טעם לחלק בין עשה תשובה להעיד או לא, סו"ס כיון שקיבל
עונשו אם בר עונש הוא פרח הפסול ממנו והוכשר, ואי לאו בר עונש הוא כשיקבל שלא לעשות
סגי. וכן מתבאר מדברי מרן השו"ע )חו"מ סימן לד סעיף כח – כט( דחייבי מלקות שלקו אף שעדיין לא
נודע שחזרו בהם מדברם הרע כשרים הא לא"ה פסולים. עכ"ד. וכן ראיתי לגאון המפורסם רבי
שאול ישראלי זצ"ל בתשבתו הרמת'ה, והיא ל'ו נדפסה בכתב עת תחומין )כרך כה תשס"ה עמוד 14(,
שכתב לדקדק כן ממ"ש בשו"ע )חו"מ סימן תכ ס"א( וז"ל אסור לאדם להכות חבירו, ואם הכהו עובר
בלאו, שנאמר "פן יוסיף" )דברים כה, ג(, ואם הקפידה התורה בהכאת הרשע שלא להכותו יותר מכדי
רשעתו. ע"כ. הנה קראו 'רשע' גם אחר שהוכה כדי רשעו, וזה לא יתכן אם נוסף על זה שלקה גם
חזר בתשובה, שהרי אין מזכירין לשב זכור מעשיך הראשונים, אלא ודאי דמשום שעדיין לא שב
מרשעו מ"מ משלקה הרי הוא כאחיך וכשר לעדות. ודפח"ח.
ועתה נשים פנינו קדמ'ה אל החקירה הראשונה שחקרנו אם דוקא במלקות אמרינן כיון שלקה
הרי הוא כאחיך, או גם בכל עונש כמאסר ובזיונות דכיון שלקה בהם הרי הוא כאחיך. יש להביא
ראיה ממ"ש בגמרא במכות )דף כב עמוד ב( דאם באו להלקותו ונתקלקל בין בריעי בין במים – פטור.
ופרש"י דהיינו טעמא דכתיב "ונקלה" )דברים כה, ג( והרי נקלה. ע"כ. וכ"פ הרי"ף )שם דף ד ע"ב מדפי
הרי"ף( והרמב"ם )הלכות סנהדרין פרק יז הלכה ה( וז"ל מי שאמדוהו וכשהתחיל ללקות נתקלקל מכח
ההכאה בין בריעי בין במימי רגלים אין מכין אותו יותר שנאמר "ונקלה אחיך לעיניך" כיון שנקלה
פטור. עכ"ד. וכן כתב לבאר רבינו יהונתן על הרי"ף במכות )דף ד עמוד ב מדפי הרי"ף(, וז"ל: נתקלקל
המוכה מחמת המכה ברעי, דהיינו גדולים, או במים דהיינו קטנים פטור כדי שלא ילקה יותר אף על
פי שאמדוהו ביותר, משום דכתיב "ונקלה אחיך לעיניך", והא כבר נקלה בשת גדול חוץ מן המלקות
שלא על ידי ב"ד, ולא עבדינן ביה תרתי רשעי ודרשינן, כיון שלקה הרי הוא כאחיך, כלומר הכל
מחול לו. עכ"ד. וכיוצ"ב אמרו בגמרא במכות )דף כג עמוד א( אמר שמואל כפתוהו ורץ מבית דין
פטור. וכ"פ הרמב"ם )הלכות סנהדרין פרק יז הלכה ו( והיינו נמי מהאי טעמא. ובהגהות מיימוניות על
הרמב"ם )שם אות א( כתב מעשה באחד שישב בארץ ללקות בבית הכנסת ולא בא הממונה להלקותו
ופטרו רבינו זקני כיון שלא הורגלו בכפיתה. ע"כ. והובא בסמ"ע )חו"מ סימן ב ס"ק טז(, וביאר הגר"י
אייבשיץ באורים )שם ס"ק י(, דהיינו במקום שלא נהגו לכפות על העמוד את הנלקה, וא"כ מה שישב
בארץ ללקות הוה זה כמו כפיתה, ואמרינן )במכות שם( כפתהו ללקות והתיר את המאסר וברח נפטר
ממלקות, ואף זה כיוצא בו דהוי כברח, משא"כ במקום דנהגו לכפות אם לא כפתהו עדיין לא נפטר.
ו(. אמנם הרמב"ם בפירוש המשניות מכות )פרק ג משנה א( כתב דחייבי כריתות לוקין, ואחר שלקו ועשו תשובה נפטרו
מן הכרת. והקשה עליו בהגהת משנה למלך )הל' סנהדרין פי"ז ה"ז( דאם עשה תשובה למה צריך מלקות להפטר מן
הכרת, הא אין לך דבר עומד בפני התשובה, ומנ"ל להרמב"ם דצריך מלקות וגם תשובה להפטר מן הכרת. ע"ש. וע"ע
בערוך לנר במכות )דף יג עמוד ב ד"ה בגמרא ב"ד של מעלה( שהאריך בזה. ולכל הדברות בלאו שאין בו כרת סגי
במלקות גם ללא תשובה.
ע"כ. ומכל הני מילי שמענו שהגם שלא לקה אלא התבייש, לא זו בלבד שנפטר מהמלקות, אלא גם
נכלל הוא בכלל כיון שלקה הרי הוא כאחיך.
ונראה דלאו דוקא בושה, אלא גם שאר יסורים הרי הם בכלל זה. וכן מצאתי מבואר בדברי
רש"י על התהלים )פרק עט פסוק ב( על מה שמקונן דוד המלך ע"ה דנתנו בשר חסידיך לחיתו ארץ,
שכתב וז"ל: והלא רשעים היו אלא משקבלו פורענותם הרי הם חסידים וכן הוא אומר "ונקלה
אחיך" כיון שלקה אחיך הוא, כן מפורש באגדה. ועיין בגמרא בסנהדרין )דף מז ע"א(. ומקורו טהור
במדרש תהילים )בובר מזמור עט אות ד(, שמבואר שם וכי חסידים היו והרי הוא אומר "סוסים מזויינים
משכים היו איש אל אשת רעהו יצהלו" )ירמיה ה, ח(, אלא כיון שנעשה בהן דין, חסידים היו, וכן הוא
אומר "והיה אם בן הכות הרשע" )דברים כה ב(, וכתיב "ונקלה אחיך לעיניך", בתחלה נקרא רשע,
ועכשיו כיון שלקה הרי הוא אחיך. ע"כ. הרי שאפילו אותם הנואפים ופרוצים כסוסים כיון שקבלו
פורענותם נקראים חסידים. וכן נראה ממ"ש חד מקמאי רבי יוחנן לוריא זצ"ל בפירושו משיבת נפש
עה"ת )שמות פרק כא פסוק כו(, דמה שעבד כנעני יוצא בשן ועין, כי העבדות נגזר על הכנעני על
שחטא חם אביהם בשן ועין, בעין - שראה ערות אביו, ובשן - שהגיד לאחיו בחוץ, ומאז כי ילקו
בשן ועין כבר לקו ומתכפר להם ויצאו מעבדותם. וכמו כן אמר "ונקלה אחיך לעיניך", כיון שלקה
חזר לחזקת אבותיו ומזה ישמח כל אדם ביסורים בעוה"ז ואשרי לו. עכ"ד. ועיין בפסיקתא זוטרתא
ז )פרשת משפטים פרק כא סימן כז(. עכ"ד.
וכ"כ הרמב"ם בתשובה )סימן יג מהדורה חדשה ירושלים תשע״ו חלק א
עמוד יא(, על חזן שיצאה עליו שמועה רעה, דאין להאמין לרינון וגם אם יתקבל עדות בזה, אין ראוי
להסירו, אם קבל עליו מה שהוא חייב בדין וכו'. עכ"ד. גם בשו"ת מהרלב"ח )סימן קמז קונטרס הסמיכה
ח"א ד"ה ונראה דוחק עמוד תפט הוצאת קרן רא"ם( כתב שעיקר התשובה היא בלב, ובודאי שלא יתכפר
במלקות מעונש שמים כל זמן שלא חזר בו כי הוא יתברך בוחן לב וחוקר כליות, אמנם לענין
הכשרות שהוא בינו לבריות כיון שקבל עליו העונש הנגזר עליו על ידי הבריות שהם הב"ד, חוזר
לכשרותו כל זמן שלא ראינו שחזר לסורו. עכ"ד. וכן מתבאר מהמשך דברי הרלב"ח בקונטרס
הסמיכה )שם(, שכתב דאפילו במה שאמרו חז"ל במכות )דף כג ע"א( דחייבי כריתות שלקו דנפטרו
מידי כריתתן, אין לומר דדוקא במלקות הדין כן דמאי רבותיה דמלקות, דאפילו בשאר יסורים הכי
ז(. ובהיותי בזה ראיתי לרבינו בחיי )דברים פרק כה פסוק ג( על הפסוק "ונקלה אחיך לעיניך" שכתב דעד עתה קראו
"רשע", "והרשיעו את הרשע" )דברים כה, א(, "והיה אם בן הכות הרשע" )שם פסוק ב(, "כדי רשעתו" )שם(, אבל מאחר
שקבל דינו קוראו "אחיך", וכן דרשו רז"ל )מכות דף כג ע"א( "ונקלה אחיך" - כיון שלקה הרי הוא אחיך. ומן הכתוב הזה
הוכיחו ז"ל במסכת מגילה )דף ז ע"ב( כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן, שנאמר "ונקלה אחיך", כיון שלקה הרי
הוא אחיך. ואין הפטור הזה על המלקות שלנו, כי מלקות שלנו אינו אלא כדי שיתבייש האדם, והבושת הוא אחד ממיני
כפרה, הוא שאמר הנביא ע"ה "למען תזכרי ובשת, בכפרי לך לכל אשר עשית" )יחזקאל טז, סג(, אבל הוא אמור על
המלקות שהיו נוהגין בזמן התלמוד שהיו מקרין אותו והיו כופתין את ידיו על העמוד, וכמו שהזכרתי למעלה. ותראה
מלת "אחי"ך" בגימטריא ארבעים חסר אחת, ורמז לך כי כיון שקבל מלקות כמנין "אחיך" הרי הוא "אחיך". עכ"ד. ומכלל
הדברים אתה למד דמה שכתב דאין הפטור הזה על המלקות שלנו, אזיל רק על הדין דחייבי כריתות שלקו נפטרו מידי
כריתתן, אך על המשך דבריו שהזכיר דכיון שלקה הרי הוא כאחיך שפיר שייך למימר גם במלקות שלנו שיש להם בושה.
והגם שברמ'ז הרומ'ז על האר'ש מנה במלקות ארבעים חסר אחת, והיינו המלקות שנהגו בזמן התלמוד, אין לדייק ולומר
דבמלקות שנהגו בימינו ושאר יסורים אינו בכלל כיון שלקה הרי הוא כאחיך, אלא שעיקר דרשה זו נאמרה על דיני
מלקות כתיקנן בזמנם, ובמלקות הנוהגות היום ובשאר יסורים יש לומר דהכל לפי גודל ההכאה וגודל הבושה וגודל
היסורים. ולעולם גם הוא בכלל כיון שלקה הרי הוא כאחיך. וכמשנ"ת מכל דברי רבוותא אילין. וכ"כ הרב ערוך השולחן
)חושן משפט סימן לד סעיף יד( דכל מי שנתחייב מלקות ולקה בב"ד, חוזר לכשרותו. ואף עכשיו שאין דנין דיני מלקות
אם הענישו אותו כפי ראות עיני ב"ד וקבל עליו את הדין ברצונו, חוזר לכשרותו. עכ"ד.
הוי דינא דודאי מי שעבר על איזה כרת ועשה תשובה ובא עליו קצת יסורים אין ראוי להיות דינו
בכרת כיון שכבר התחיל ללקות ביסורים, וגם שנאמר שעדיין לא נפטר מכל וכל מעונש שמים כיון
שלא לקה עדיין בכל היסורים הראויין לפטרו, מכל מקום אין ראוי להיות דינו בכרת. עכ"ד
לענייננו. ונמצינו למדים דגם בחייבי מלקות דעלמא אם כבר סבל יסורים הרי הם במקום מלקות.
וכאן כאמור כבר לקה ביסורים רבים, הן בידי בית המשפט וגרורותיו, והן בידי אינשי דלא מעלי
שרדפוהו בכל עת וירדו לאומנותו עד שהגיע לפת לחם, ועד עתה רודפים אותו עד חרמה ומלבינים
פניו ברבים, למרות שעברו שנים רבות, ולא ייעפו ולא ייגעו.
♦
חומרת המלבין פני חברו ברבים
וטרם נבא אל פרק נגמר הדין אמרתי להעתיק לך תשובת מהרי"ק )סימן קפח( שנשאל בענין
כיוצ"ב וז"ל לדינא, אסור לביישו ולהרחיקו מפני החשד הנזכר, והמביישו יבקש רחמים על עצמו,
בהיות כבוד בני אברהם יצחק ויעקב קל בעיניו, ובודאי כי תועבת ה' יתברך כל עשה אלה, ורב
עונשו מאד, וכ"ש לביישו ברבים כאשר נעשה להההוא גברא אשר ביישהו והכלימוהו בציבור ואין
לך מלבין פני חברו גדול מזה ולו חכמו ישכילו המביישים יכירו וידעו כי גדול מה שנאמר במלבין
פני חבירו ברבים ממה שנאמר בבא על אשת איש, כמו שהשיב דוד לדואג ואחיתופל שהבא על
אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעה"ב והמלבין חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב )ב"מ דף נט
ע"א וסנהדרין דף קז ע"א(, וראו כמה יש לו לאדם להיזהר שלא להלבין פני חברו ברבים על חנם וראוי
לחקור ולדרוש בכמה דרישות וחקירות קודם שיעשו מעשה כזה והמקיל בזה דמו בראשו בלי ספק.
ואף על גב דאמרו )בנדה דף סא ע"א( האי לישנא בישא אף על גב דלקבוליה לא בעי, למיחש מיהא
בעי, דבר פשוט הוא לפני כל יודעי דת ודין דלא אמרו למיחש ליה כדי לעשות שום מעשה נגד מי
שמספרים עליו לישנא בישא. ופשיטא שאין בקול זה ממש אלא הוי קול ושוברו עמו ואין להאריך
בזה כי פשוט הוא אפילו לתינוקות של בית רבן דהיאך יטעה אדם לומר שמחמת קול הברה היוצא
מחמת אשה כזאת, שנלקה אדם שהוא בחזקת כשרות חלילה וחס, לא תהיה כזאת בישראל דא"כ
לא הנחת בן לאברהם אבינו שלא ילקה ויחזור וישנה. וא"כ לקתה מדת הדין ח"ו כי בני פריצי
עמינו יתנשאו להוציא דיבה על כל אדם אשר ישנאוהו ובאיבה יהדפוהו ומתוך כך יצא הקול וא"כ
ילקה כל העולם כולו ח"ו. סוף דבר נראה לע"ד שהמרחיקין ומבדילין זה האיש לא טוב עשו אלא
חטאו חטאה גדולה ואפשר כי בשוגג היה ואם ח"ו יוסיפו סרה מכאן ולהבא אחרי ראותם כתב
הרבנים יצ"ו אשר עמם בגליל ועוד יתנו כתף סוררת למען ספות הרוה את הצמאה ח"ו יבקשו
רחמים על עצמם, כי גדול מאד עונש המבייש והמלבין פני חבירו ברבים חנם כמו שכתבתי למעלה
וגרסינן בגיטין )דף נז ע"א( תניא אמר ר"א בא וראה כמה גדול כח של בושה שהרי סייע הקדוש ברוך
הוא את בר קמצא כו', ועל דבר זה ידוו כל הדווים שלא לבייש בני אברהם יצחק ויעקב מחזיקין
בדת האמת על חנם ועל לא חמס. עכ"ד.
וכיוצ"ב אזהרה שמענו בשו"ת מהר"ם מינץ )סימן עה( שכת וז"ל: ואמינא על הני מוציאים דיבה,
שהם עוברים כמה לאוין, "לא תלך רכיל" )ויקרא יט, טז(, "לא תונו" )ויקרא כה, יז(, וגדול אונאת
דברים, מאונאת ממון, שזה בגופו כו', וזה ניתן להישבון וכו' )ב"מ דף נח ע"ב(, ומלקינן על לאו זה,
כדאיתא במרדכי ב"מ )פרק ד סימן שו(. וכן הרי זה מוציא שם רע, אשר לא ניתן למחילה וכל עונשים
גלויים וידועים. ונאמר "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות" )תהילים יב, ד(. עכ"ד.
ובמהרש"א בסנהדרין )בח"א דף יא ע"א ד"ה אתה שציערת( כתב דודאי ביטול תורה הוא עון וחטא אבל
לבייש אחד מישראל לא תהא כזאת עבירה גדולה בישראל וטוב לבטל תורה מלבייש בן ישראל.
וביאר כן בגמרא. ע"ש.
ולי מה יקרו דברי רבינו הרמב"ם בספר המצוות )מצות לא תעשה רצ( שביאר דהטעם שלא הורגים
רוצח אפילו היכא דאיכא אומדנא דמוכח שהרג כל שאין ב' עדים, לפי שאילו התירה התורה
לחתוך דיני נפשות באפשר הקרוב מאד, שאפשר שיהיה קרוב מן המחוייב המציאות היינו חותכים
הגדר במה שהוא רחוק מזה מעט ובמה שהוא יותר רחוק גם כן עד שיחתכו הגדרים וימיתו האנשים
פעמים במעט אומד לפי דמיון הדיין ומחשבתו. ולכן סגר יתעלה את הפתח הזה ואמר, שלא יחתך
גדר העונש אלא כשיהיו העדים מעידים שהם ידעו בודאי שזה עשה המעשה ההוא באמת בלא ספק
ובלא דמיון כלל. וכאשר לא נחתוך הגדרים בדמיון החזק מאד הנה תכלית מה שיהיה שנפטור
החוטא, וכאשר חתכנו הגדרים בדמיון ובאומד הנה פעמים נהרוג נקי יום אחד. ולזכות אלף חוטאים
יותר טוב ונכסף מהרוג זכאי אחד יום אחד. עכ"ד. ויש לנו ללמוד מזה גם לאיסור הלבנת פנים,
שאמרו בגמרא ב"מ )דף נח ע"ב( שהמלבין פני חבירו ברבים הרי הוא כשופך דמים. ועוד אמרו
בכתובות )דף סז ע"ב ועוד( נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים,
ובתוספות בסוטה )דף י ע"ב ד"ה נוח לו לאדם( כתבו דנראה דהא דלא חשיב ליה בהדי ג' עבירות שיהרג
ואל יעבור, ע"ז ג"ע ושפ"ד, משום שעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה, ולא נקט אלא
עבירות המפורשות. ע"כ. ומשמע דס"ל שכן הוא לדינא ואין זה גוזמא בעלמא. וכ"כ רבינו יונה
בשערי תשובה )שער ג סימן קלט( וז"ל: והנה אבק הרציחה, הלבנת פנים, כי פניו יחורו ונס מראה
האודם, ודומה לרציחה, ולכן ארז"ל לעולם יפיל אדם עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו
ברבים, ולא אמרו כן בשאר עבירות חמורות, אכן דימו אבק הרציחה אל הרציחה, וכמו שאמרו
יהרג ואל ירצח, ולמדו זאת מתמר שנאמר "היא מוצאת" )בראישת לח, כה(, שאע"פ שהוציאוה לישרף
לא גילתה שהיא הרה מיהודה, כדי שלא להלבין פניו. ע"כ. וכ"נ דעת מו"ר מרן הראש"ל הגר"ע
יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר )חלק ו יורה דעה סימן יג אות יב( לדינא, והעיר על חבל אחרונים שנעלמו
מעיניהם לפי שעה דברי רבותינו הראשונים בזה. ע"ש.
ושא עינך וראה להגאון פני יהושע ב"מ )דף נט ע"א( שפלפל בחכמה דממ"ש נוח לו לאדם שיפיל
עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מוכח שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק
לעוה"ב, שהרי המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב, ואפ"ה התירו לאבד עצמו כדי שלא ילבין
פני חבירו, ולולא המלבין חמור כ"כ לא התירו לאבד עצמו, שהרי בכל העבירות שבתורה יהרג ואל
יעבור חוץ מע"ז ג"ע ושפ"ד דגלי בהו קרא, אבל במלבין לא מצינו קרא ע"ז, ואף דילפינן מתמר,
מ"מ תקשה, דתמר גופה מה ראתה על ככה, ולא דרשה "וחי בהם" )ויקרא יח, ה( ולא שימות בהם
)יומא דף פה ע"ב(, ובע"כ דמילתא דפשיטא היא שעון זה חמור מכל העבירות כיון שאין לו חלק
לעוה"ב. עכת"ד. ועיין להגאון בעל שואל ומשיב בספרו דברי שאול )יו"ד סימן שמה סעיף ב ד"ה והנה(
שעמד ע"ד הפנ"י וביני שיטי כתב דבשפיכות דמים יהרג ואל יעבור משום סברא דמאי חזית דדמא
דידך סומק טפי וכו', ומכיון שהמלבין כשופך דמים הו"ל כהורגו, ושייך בו הסברא דמאי חזית דמא
דידך כו' ולכך יהרג ואל יעבור וכו'. עכ"ד. וכמה תקלות עשו בעלי שמועות רעות במשך הדורות
אשר פיהם חיצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים, אפס קצהו תראה בשו"ת עדות ביהוסף אלמושנינו
)ח"א סימן כו(. היאך משמועה קל'ה כמות שהיא, גברו באר'ש כי מרעה אל רעה יצאו. ע"ש.
♦
התשובה לרודפים
ודברי רבנו יונה בספרו שערי תשובה )שער ג אות ריט( הם לנו לעיניים בזה וכל כיוצ"ב, שכתב
וז"ל: כי האמנם אם גזל האדם או עשק את עמיתו חייב להעיד על זה כדי שישיב הגזלה אשר גזל
על פי שנים עדים, ואם אין שם זולתי עד אחד - שבועה תהיה בין שניהם, אבל אם ראה כי נכשל
חברו בדבר ערוה או באחת מן העבירות אין ראוי שיעיד על זה חנם, רוצה לומר ללא תוכחת, גם כי
יש אתו עד שני להקים דבר. ואם החוטא ירא חטא ראוי לו לדבר על לבו, כי באמת עשה תשובה,
גם ראוי שיירא לנפשו ויאמר בלבו: אחרי כי האיש ירא שמים אולי זכיותיו מרובות מעונותיו. ומה
שאמרו רבותינו )יומא דף פו ע"ב(: מפרסמים את החנפים מפני חלול השם, אינו בנכשל בחטא על דרך
מקרה, ורוב הימים דרכו להשתמר מעונו, שאז אין לגלות על חטאו. עכ"ד.
גם הגאון רבי יאיר בכרך זצ"ל בשו"ת חוות יאיר )סימן סב( ד'ן ידין על מה שהרעיש שמעון
עולמות על שקראו ראובן נואף מפני שאע"פ שבימי נערותו פיתה בתולה וידוע לרבים, דאין סברא
לומר דאם פיתה אדם בתולה בנערותו שיכול כל אדם לחסדו בזה כל ימיו אפילו לא קיבל עליו לא
עונש אדם ולא עשה תשובה ותמיד יבוש ויכלם, והלא ארז"ל )ברכות דף יב ע"ב( אם עשה אדם דבר
עבירה ומתבייש בה וכו', ואף על פי דלא נלמד מזה לפסול עדות, רק שנשאר בפסלותו עד שנדע
שעשה תשובה, אבל לביישו לא ניתן רשות אם נודע חטאתו ונתבייש מלעז הבריות, כ"ש אם מעתה
מתנהג בטוב ואין רשות לאדם לחרף חבירו על חטאו שעבר זה זמן רב אם מתנהג עתה יפה. ע"כ.
וכי אני יודע המחשבות שרבים אשר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם להילחם בכל תופעה
כזו וכיוצא בזה ככל אשר לאל ידם, וגם במקרה הבא לפנינו נפגשנו עם כמה מהלוחמים ]אשר
יאמר לשבחם שהביעו בפיהם שמוכנים לציית לפסק בית הדין[, אך גם מלחמת קודש זו מוכרחת
להיות על פי דרך התורה ומורה הוראה וגדולי הדיינים אשר יורו להם את הדרך אשר ילכו בה ואת
המעשה אשר יעשון ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול.
♦
על מנת שאני צדיק
ובאמת בנידון דידן יש לנו לומר דגם אם חטא מסתמא עשה תשובה. ובזה אפתח פתח כפתחו
של מחט במאמר חז"ל בברכות )דף יט ע"א( דאם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו
ביום, שודאי עשה תשובה, בסתמא דאינשי ששומרים תורה ומצות ועברו עבירה, אם יש לתלות ג"כ
לאח"ז דמסתמא עשו תשובה. ופתח כפתחו של מחט מצאנו מ"ש בגמרא בקידושין )דף מט ע"ב(
האומר לאשה התקדשי לי על מנת שאני צדיק אפילו הוא רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה
בדעתו, ותלוי בכמה וכמה פלוגתות דרבוותא אם מקודשת מדין ודאי או ספק, וכן אי דוקא כיון
שאמר 'על מנת שאני צדיק' איכא רגלים לדבר שעשה תשובה, או אפילו אם לא אמר לשון שכזו
יש לתלות בסתמא עשה תשובה. ועיין להגאון מהרש"ק בחכמת שלמה )אבה"ע סימן טז סעיף ב(
דפשיטא ליה שגם בסתם חיישינן שמא הרהר בתשובה, וגם בעניני עריות. ע"ש. ובכ"ז האריך הרחיב
מו"ר מרן הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר )חלק ג אבן העזר סימן ח( ופינה וזוית לא
שביק, כהרגלו בקודש, וקיבץ כעמיר גורנה לכל דברי רבותינו בזה, ושהראה פנים לשיטות הסוברות
מוקדשת מדין ודאי, ושאין לחלק בין אמר ללא אמר. וגם זה חזי לאיצטרופי לומר דגם אם נאמר
שחטא יש לתלות שעשה תשובה. וכל שכן שעברו כמה וכמה ימי כיפור.
♦
בדרכי התשובה בענינים אלו
וקול מלי'ן אשמע דכיון דההוא גברא לא שמענו ולא ראינו שהודה ולא 'לקח אחריות' על
מעשיו, לא יתכן שעשה תשובה, וממילא יש לרודפו עד חובה, ועדיין טומאתו בו. עכ"ד.
ונעותי משמוע נבהלתי מראות שסברא כזו נכנסה אצל אנשים המחזיקים עצמם בני תורה, וא"ז
דעת תרה אלא דעת תור'א, מכמה טעמי תריצי. חדא, דכיצד יש להכריחו להודות שחטא, הלא
אהאי גופא אנו באים ודנים דמי יימר שחטא, שהרי מעולם לא הוברר הדבר בבית דין, וכיון דאפשר
שלא חטא מעולם, איך אפשר להתעולל עליו עלילות ברשע, שודאי חטא וחייב להודות, ואם לא
מודה מותר ומצוה לרודפו אתמהה! וכי לסדום היינו ולעמורה דמינו? ]ובאמת הפרקליטות שהייתה
חפצה בהודאתו, הציע שיודה במעשה, ויגיעו איתו להסדר שלא ישב בבית האסורים, וסירב להודות
בזה, ומטעם זה פסקו לחובתו, וזו דרכם כסל למו[.
ועוד דגם אם חטא מי יימר שלא עשה תשובה בפני עצמו, ומה שלא מודה ואומר כן לעיני כל
ישראל, אין זו דרך התשובה שחייב בה. דהגם שבגמרא ביומא )דף פו עמוד ב( חילקו ואמרו דעל
עבירות שבין אדם לחברו נאמר "מכסה פשעיו לא יצליח" )משלי כח, יג(, וכ"פ הרמב"ם )הלכות תשובה
פרק ב הלכה ה(, מ"מ הא כבר פירש רש"י הטעם דעבירות שבין אדם לחברו - יגלה לרבים, שיבקשו
ממנו שימחול לו. ע"כ. וכן נראה מבואר בדברי רבינו יהונתן על הרי"ף ביומא )דף ה עמוד ב מדפי
הרי"ף(, דעבירות שבין אדם לחברו, כגון שחבירו קובל עליו ברבים, ראוי לו שיודה לו, ויאמר לכל
אמת הוא והנחש השיאני, ואם און פעלתי לא אוסיף ואפרענו כאשר תשיג ידו, ויפייס לרבים
שיבקשו מן העשוק שימחול לו, וזהו דרך כבוד של מעלה כשמבקש מחילה ברבים לחברו, וכל
ישראל ילמדו ממנו לעשות כן. ע"כ. והגם שכתב טעמים נוספים, נראה דעיקר הטעם בזה הוא כדי
שימחל לו אותו אדם. וכן מפורש בר"ן על הרי"ף ביומא )שם(, וכ"כ המאירי ביומא )דף פו עמוד ב(
דבעבירות שבינו לבין חבירו צריך לפרסמן, שהרי צריך הוא לרצות את חבירו ועל זה נאמר "מכסה
פשעיו לא יצליח". וכ"כ הכס"מ בדעת הרמב"ם )שם( דבעבירות שבין אדם לחברו מצוה לפרסמן כדי
שימחול לו חבירו. ע"כ. והגאון רבי אברהם שלוזוור זצ"ל בחיבורו באר יהודה על הרמב"ם )שם(
כתב דמ"ש הכס"מ דמה"ט מוטב בזה לפרסם החטא כדי דעי"ז יתרצה חבירו יותר למחול לו, זה
דחוק לפע"ד, דא"כ באם ימחול לו חבירו בלא"ה לא יצטרך לפרסמו, וקרא לא משמע הכי דמכסה
פשעיו לא יצליח כלל. עכ"ד. ואחר המחי"ר נראה דהעיקר לדינא דאם יתרצה חבירו למחול לו לא
יצטרך כלל לפרסם. ומה שהקשה דקרא לא משמע הכי דמכסה פשעיו לא יצליח כלל, לק"מ, דכיון
שחבירו מחל לו, תו אין זה בכלל מכסה פשעיו, ויתמו חטאים מן האר'ש, דשב ורפא לו, ואין הוא
בכלל האי קרא. שו"ר להגר"א טיגר בספרו לדפקי בתשובה )שם ביאורים עמוד פג והלאה( שהאריך קצת
בזה, ומסיק דנראה דדעת הרמב"ם דגם לאחר שביקש מחילה מחבירו צריך לפרסם חטאו ברבים.
והביא שגם בספר דליות יחזקאל )ח"ב עמוד רמ( השיג על הכס"מ היכן מצא בדברי רבינו הרמב"ם
שבעבירות שבין אדם לחברו הטעם הוא כדי שימחול לו חבירו, והרי לא הוזכר בו כלל אלא משום
שלא יהיה כמתגאה. ע"כ. ועל כל הראיות שהזכיר שם יש להשיב, ועוד חזון למועד נקי נדר
ולכאשפנה אשנה בעז"ה ובישועתו. וע"ש שציין דבספר יעלזו חסידים להגר"א פאפו )סימן כ( ג"כ
כתב לפרש את דברי הרמב"ם דהוא קודם שביקש מחילה מחבירו. ע"ש. והוא תנא דסייע לן. וכבר
התבאר דרבותינו הראשונים פירשו כן בתלמוד, ומטע"ז כתב בכס"מ כן בדעת הרמב"ם, דאפושי
בפלוגתא לא מפשינן. וכן עיקר.
ועיין במשך חכמה )הפטרות פרשת וילך( שביאר עוד בזה, דכיון דלחברו עושה צער בבזותו ברבים,
לכן מפייסו ברבים. ע"ש. ומשמע דכל שלא ביזהו ברבים ל"צ לפייסו ברבים, וזה כנגד זה.
ומלבד כל הני מילי, הנה פשטות לשונו של הרמב"ם שהיא מעלה יתירה ולא חובה מעיקרי
התשובה שהרי כתב הרמב"ם )הלכות תשובה פרק ב הלכה ה( וז"ל ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע
פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חברו לאחרים, ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו
כך וכך והריני היום שב ומתנחם. ע"כ. והיינו דתשובה כזו משובחת יותר. וכ"כ בספר לדופקי
בתשובה על הרמב"ם שם )ס"ק עו( בשם הרב נחמת ישורון )עמוד נז(. ולפי זה כתב שם )ס"ק פד( בשם
הדברות משה ביומא )סימן יב ענף ד( דאף שרשאי כשאינו רוצה להתבייש שלא לפרוט עוד אנשים
אלא לפני חברו לבד שזה מחוייב, אבל יותר טוב שלא להתגאות בזה, ולפרוט גם ברבים כדי
שתהיה תשובתו שלימה שירחמו עליו מן השמים עכ"ד. ועוד כתב שם הגר"א טיגר נר"ו בלדופקי
בתשובה )ס"ק עד( בשם ספר כח התשובה )סימן מה, אות ב( וספר לתשובת השנה )עמוד קכח( דכל זה
דוקא במי שמכסה פשעיו מחמת גאותו, אבל מי שמכסה פשעיו מחמת בושה שאופפת אותו אין
חסרון בתשובתו והיא תשובה שלימה וגמורה. עכ"ד. והסכים עימו הגר"ח קנייבסקי זצ"ל בשולי
הגליון שם. וכל הני מילי חזי לאיצטרופי בנ"ד.
ועוד יש לצרף מ"ש שם הגר"א טיגר נר"ו )בביאורים עמוד פה( בשם ספר תשובה מאהבה ברזל )סימן
ט עמוד קמג( שנסתפק בכה"ג שהחטא הוא גם למקום וגם לחברו מי נדחה לגבי הפרסום. וכתב
דמסתבר דבעבירות כמו מזיק וגזל שעיקר החטא הוא לחברו, בזה מותר לפרסם אף דהוי גם חטא
לשמים, כיון דהחטא לשמים בא כתוצאה ממה שעשה רעה לחברו. אבל באונס עריות דיש בזה גם
בעילה אסורה שזה אינו שייך כלל לחטא שב"א לחברו, אף שיש בזה גם חטא לחברו אבל יש בזה
איסור בפני עצמו לשמים, א"כ מה מתיר את הפרסום בזה וצ"ע. ובהערת הגר"ח קנייבסקי שם כתב
דדבריו דברי טעם, דאין להתיר את הפרסום באונס עריות. ע"ש.
ואל תשיבני ריקם מלפניך ממה שכתב בשו"ת מהרשד"ם )חלק יורה דעה סימן קמא( על מלמד
תינוקות אחד שיצא עליו שם רע עם נערה אחת כו' אבל לא נתברר הדבר, והיה קטטה ומריבה בין
אבות הנערים שקצת מהם היו אומרים שהיו רוצים לסלקו, וקצתם היו אומרים שלא היו רוצים כן
שהיה מלמד את בניהם היטב, שהם לא היו מאמינים באותו שם רע שיצא, ורצו קצת אבות נערים
שהיו רוצים אותו להשיבו ללימוד מפני שאומרים שאותו השם לא נתברר אם היה אמת, ואת"ל שכן
היה עתה עשה תשובה. וכתב המהרשד"ם להשיב דלפי שכל ישראל בחזקת כשרים אם לא יש
ראיות או לפחות אמתלאות גדולות אין להוציא שום אדם מחזקתו כי גדולה חזקה אך אמנם אם יש
ראיות ואמתלאות או גדולות אינו מן הראוי להחזירו לאומנותו כי לאיש כזה תשובתו קשה כי מי
יאמר שאינה תשובה של רמאות כדי שיחזרו לאומנותו. וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשובה )ח"א סימן כ,
וע"ע בחלק ה סימן רלט( על טבח שיצאת טרפה מתחת ידו דאם נראה שעשה תשובה כדי שלא
יעבירוהו מאומנותו צריך לחוש בכך הרבה והכל לפי מה שהוא אדם. ע"כ. ואנו רואים שהוא בענין
שחיטה, שאפילו שהוא מעיקרי התורה, מ"מ אינו כ"כ חמור כעבירה הזאת שהיא בסקילה ומגונה
אפילו לרשעי ישראל, עאכ"ו למלמד את בני ישראל, ולא עוד אלא שגורם להם לצאת לתרבות
רעה חלילה וחס להיות איש כזה מלמד. אמנם כבר אמרתי אם לא נתברר הדבר כל ישראל בחזקת
כשר עד שיודע לך במה נפסל. עכ"ד. והנה הגם דמבואר דבענין זה קשה התשובה, מ"מ הא חזר
והזהיר דצריך ראיות ואמתלאות גדולות כדי להוציא אדם מחזקתו. וכאן בנידונו לא היו ראיות
גדולות ואמתלאות, אלא סיפור דברים של אותו הקטן ותו לא מידי. וא"כ ממקום שבאת לומר
שקשה התשובה יש לך לומר דהיינו דוקא היכא שהוברר שהרשיע. וכן מצאתי בס"ד שפסק בשו"ת
נודע ביהודה )תניינא אבן העזר סו"ס קלב( בתשובה מבן המחבר שהסכים לרב השואל )הר"ר מיכאל בכרך(,
אודות עד החתום בגט ויצא עליו קול לפני כמה שנים, שאלמנה אחת אמרה שנתעברה ממנו בזנות
והוא לקח אותה לאשה, ומאז ועד עתה לא נשמע עליו שום שמץ דבר והוא מתנהג כשורה. דכל
שלא נודע בבירור שחטא אלא על ידי קול, ע"ז נאמר "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה". דלא צריך
בזה לעשות תשובה בפרהסיא ולהביא עדים שעשה תשובה הואיל ולא נודע שחטא בבירור, ויש לנו
ח לומר דמסתמא עשה תשובה. עכ"ד.
ובאמת בזה המקרה שבא לפנינו, אם יודה בעבירה ויאמר שבאמת חטא ]אע"פ שלא התברר
שחטא[, יקבו וישטמוהו בעלי חיצים, אינשי דלא עלי ויאמרו שבזה תגדל אשמתו עד לשמים,
וירדפוהו יותר ויותר, שהרי הודה. וכידוע לכל באי שערי התשובה, שישנם אנשים שאינן מכירים
ומאמינים בתשובה, והאנשים האלה חוטאים בנפשותם וסוגרים דלת בעלי תשובה. ]והדבר פשוט
שאם מדובר באדם 'חולה' שהזיק ומזיק הרי הוא בודאי גם יזיק, לא מועילה ולא שייכת אצלו דרך
תשובה, ועליו יכון מאמר רבי אליעזר במשנה בב"ק )פ"ד מ"ט( דלשור אין שמירה אלא סכין, וכן כאן
אין לו שמירה אלא סכין ר"ת ס'ירוס כ'דורים י'חידי ]להיות אסיר בבית האסורים שלא יוכל להזיק[
ונ'וגדנים כסוגים שונים של זריקות, וה' ירפא כל חולי עמו ישראל בגוף ובנפש אמן כן יהי רצון.
ובאופן המותר לסרס את האנשים האלו כשנראה דבודאי יזיקו לאחרים, עמדתי על זה במקו"א
ואכמ"ל[.
♦
נאמנות הרופאים
ואת זה חזיתי ואספרה שהוצגה בפני בית הדין חוות דעת מקצועית מרופא מיוחד המתמחה מאד
בענינים אלו, וחיווה דעתו אודות ההוא גברא הניצב בזה, 'שאינו סובל מפדופיליה'. ועינא דשפיר
חזי למרן הבית יוסף )יו"ד סימן קצא בד"ה כתב הר"ן( שהעלה שיש לסמוך על נאמנות הרופאים,
וכדמוכח מהגמ' נדה )דף כב ע"ב( דהחכמים שאלו לרופאים. אמנם הרמ"א בדרכי משה )שם אות ד(
תמה עליו, דהא אמרינן בגמרא להדיא דלא סמכינן על דברי הרופאים ובעי עוד בדיקה לברר
ח(. והנה שם זכר ש'ר טעמים נוספים להחזיק לאותו העד בכשרות, ונראה שרובם ככולם מישך שייכי בנידון דידן. ולא
אמנע טוב מבעליו להביא דבריו, וז"ל: ונראה שיש להחזיקו בחזקת כשרות מטעם שלא נתברר שבא על הנדה, ועבור שבא
על הפנויה לא מיקרי חשוד לעריות, דהחשוד לדבר הקל אינו חשוד לדבר החמור. שנית שהקול לא הוחזק בב"ד ולא
נעשה הקול כי אם מהאשה שנתעברה ונטען שממנו נתעברה ולא מפיה אנו חיין ואין זה קול. שלישית, כיון שלא יצא
הקול עליו שהוא רגיל בעריות אלא פעם אחת לא מיקרי חשוד, כיון שנשתקע הקול ומאז והלאה ומקודם לא נשמע עליו
דבר. רביעית שאמרינן מסתמא עשה תשובה. עכ"ד. ודון מיניה ואוקי באתרין.
אמיתותם. ע"ש. ועיין למו"ר הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר )חלק ח אבן העזר סימן ד אות א(
דיישב בטוטו"ד את דברי הב"י, והביא תנא דמסייע ליה מדברי התוס' הרא"ש בנדה )שם(, ומדברי
המהרי"ק )סימן קנח( ושכ"כ חבל אחרונים דיש להאמין לרופאים גם ללא בדיקה אחריהם. ושנה
דבריו בספרו הגדול טהרת הבית )ח"א עמודים רסד - רסז(. ע"ש. גם יש לומר דבכל כהאי גונא קיי"ל
דאומן לא מרע אומנותיה, דמהניא אפילו כנגד חזקת איסור, וכמ"ש להוכיח במישור הגאון רבי
יצחק אלחנן בשו"ת באר יצחק )חיו"ד סימן ה ענף ד(, והוב"ד בשו"ת יביע אומר )חלק ז יורה דעה סימן ג
אות ד(, דאמרינן דאומן לא מרע אומנותיה מהני נמי היכא דאיכא חזקת איסור, שהרי מצינו במנחות
)דף מג ע"א( הלוקח טלית מצוייצת מחבר נכרי כשרה, משום דלא מרע אומנותו, ומוכח דאף נגד
חזקה סמכינן על האי דלא מרע אומנותו, שהרי שם יש ספק שמא לא נטוה ונתלה לשם ציצית,
ונימא אוקי אחזקתיה שלא נעשה דבר מחודש ולא נטוה ונתלה לשמו. וכן מוכח מגיטין )דף י ע"ב(
שטרות העולים בערכאות של גוים כשרים, משום דלא מרעי נפשייהו. וכ"פ בשו"ע )חושן משפט סימן
סח סעיף א(. ע"ש. הרי שסומכים על סברא זו גם להוציא ממון, וכ"ש נגד חזקת איסור. עכת"ד. והגם
שיש שפקפקו בנאמנות הרופאים היום, כשאינם שומרי תורה ומצות, וכמ"ש בתפארת ישראל ביומא
)פ"ח משנה ה אות כו( ובשו"ת אבני צדק )חאה"ע סימן א( והוב"ד בספר חזון עובדיה שבת )ח"ג עמוד רלב(,
מ"מ לא אמרו דבריהם אלא לעניני איסור והיתר, שאז אין לסמוך על הרופאים, אך בענין נידון דידן
דכוליה עלמא מקפידים על עניין זה, אם יתגלה ששיקר, או שלא בדק כהוגן, בודאי שיעבירוהו
מאומנתו, ועוד יצאו כנגדו, בכה"ג נראה דלכו"ע יש להאמינם בענין זה. שו"ר להגרי"ש נתנזון זצ"ל
בשו"ת שואל ומשיב )תניינא חלק ג סימן קיא( שכתב דברופא שייך לומר דלא מרע אומנתיה דאיך יתן
כתב תעודה כזה והרי יוכל להתגלות שקרו שרופאים אחרים ינסו ויאמרו שלא הבין ענין המחלה
כלל, ובפרט בדבר שיהיה הזיוף והשקר לגבי כל העולם בזה בודאי סמכינן על זה והרי מצינו בנדה
)דף כב ע"ב( שחכמים סמכו על דברי הרופאים שאמרו שאשה זו יש לה מכה במעיה. ע"כ. ותאזרינו
שמחה.
♦
התורה מכפרת
והנה שמענו ראינו דההוא גברא שומר אורחות התורה בכל דרכיו ובכל עניניו, מה גם שיושב
ולומד תורה שעות רבות בכל יום, ועל כן גם אי נימא דחטא כבר מצאנו בדברי רבותינו שעצם עסק
התורה מכפר, וכמ"ש במדרש רבה )פרשת קדושים פרשה כה סימן א( אמר רב הונא אם נכשל אדם
בעבירה חייב מיתה בידי שמים, מה יעשה ויחיה אם היה למוד לקרות דף אחד קורא שני דפים ואם
היה למוד לשנות פרק אחד ישנה שנים. ע"כ. וכן מבואר בכלי יקר )ויקרא פרק ו פסוק כא( דעסק
התורה היא כפרתו למרק חטאו ומורק ושוטף מבית ומחוץ במי התורה. ע"ש.
גם הגאון מהרש"ק בשו"ת האלף לך שלמה )חלק אורח חיים סימן שנח( הרבה להשיב על מי
שהרשיע הרבה בלי מספר )עיין לעיל סימן שנז( אם לימוד התורה מכפר או לא, שראה רום מעלתו
בספר ראשית חכמה )שער הקדושה פרק יז אות נו( שלימוד התורה אינו מכפר רק מגין מן היסורים. הנה
אם כי דברי ראשית חכמה כולם קדושים מלא יראת ה', מ"מ הכביד הדבר יותר מדאי כי לדעתי
ודאי דד"ת מכפרין לא מבעיא אם לומד בסדר קדשים דזה גלוי מאמרם ז"ל )מנחות דף קי ע"א( בפסוק
"זאת התורה לעולה" )ויקרא ז, לד(, אף גם אם לומד שאר ענינים נראה שמכפר. וכמ"ש חז"ל )בילקוט
האוצר ♦ גיליון קד
שלב דעת התורה בהתייחסות לחשדות בעניינים שבקדושה
שמעוני מלאכי רמז תקפז( בפסוק "ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי ומנחה טהורה" )מלאכי א, יא( איזה
מנחה טהורה שהיא בכל מקום הוי אומר זה ת"ח שיושב ועוסק בתורה כאלו הקריב מנחה. ולא
אמרו בפרשת מנחה רק בתורה, משמע כל תורה מהני לכפר. וע"ש שהרבה להשיב ולהוכיח
דבלימוד תורה אם לומד לשם כפרה ודאי מכפר אם עכ"פ עזב דרכו הרעה. עכ"ד. וכ"כ בשו"ת דברי
יציב )חלק יורה דעה סימן סו(, בשם זקנו הבני יששכר )חדש תשרי מאמר ד אות מ( בשם החיד"א בספרו
חומת אנך )תהלים פרק לב דף יב עמוד ב ירושלים תשמ"ו(, שכל הד' חילוקי כפרה הם רק בלי תורה אבל
תורה לשמה מכפרת על הכל, ויש הרבה ראיות לזה. עכ"ד. ובדרך צדיקים זו הלך מו"ר מרן
הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר )חלק א יורה דעה סימן יד אות יד(. ע"ש.
♦
התחייבות האיש
ולאחר כל הני מילי לרווחא דמילתא, באנו עוד בדברים עם ההוא גברא שיתחייב בפני בית
הדין שלא יתייחד יותר עם שום קטן לבדו, וכל שכן להביאו אל ביתו, ובגפו יצא ובגפו יבוא, ועוד
אי אלו גדרים. והסכים להתחייב על זה, וכבר זה עידן ועידנים דההוא גברא נוהג כן, משום
דמירתת, והנכוה ברותחין נזהר אפילו בפושרי פושרין. ועיין בשו"ת הריב"ש )סימן רסה( והובא בב"י
)אבה"ע ריש סימן כב(, ובשו"ת מעשה חייא )בשו"ת שבסוף הספר שאלה כג מהדורת מכון הכתב עמוד 433(,
שאפילו בנחשד גמור שיש הרבה יותר מרגלים לדבר סגי בכיוצ"ב, וכל שכן בנ"ד. ועיין בשו"ת
מהר"י בן לב )חלק א סימן נו הוצאת זכרון אהרון עמוד רלה( שהביא משם הרשב"א בתשובה )ח"א סימן סד
ועיין בחלק א סימן כ( לחלק בין איסורי דאורייתא לדרבנן, דסגי להו בקבלת דברי חברות. והגם שהשיג
עליו הפר"ח )יו"ד סימן קיט ס"ק כח ד"ה ועדין(, כבר כתב הפרי תואר )שם ס"ק כ ד"ה ופש גבן( להצדיק את
הצדיק דמעיקרא מהריב"ל. ואקצר.
♦
קנצי למילין אשים
קמה וגם ניצבה ההוראה, דההוא גברא יכול להמשיך באומנותו להופיע בפני ילדים, הקטנים עם
הגדולים, ואסור לרודפו ולרדת לאומנותו וכל שכן לבזותו ברבים, ומכאן ואילך הקולות יחדלון.
ואלו אשר לא יאבו שמוע מסתכנים בהפסד חלקם בעולם הבא, ואנו את נפשינו הצלנו.
ודע, דמכל הלין טעמי שביארנו ראינו שהרבה מהלוחמים כנגדו באותה העת שיצאה הפרשה,
נסוגו אחור, ושרי'ם עצרו במילים וכף ישימו לפיהם, וכפי שבררנו מטעם בית הדין בשיחות
]מוקלטות[ עם כעשרה רבנים מכל העדות והחוגים אשר חיוו דעתם בזה, שאין לאסור המשך
פעילותו עם הילדים, וכל שכן שכל עיקר פעילותו היא בפרהסיה, ובפני רבים הגדולים עם הקטנים,
דאין לחוש למידי. ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה. והנלע"ד כתבתי והשי"ת יאיר עיננו
במאור תורתו הקדושה.
הרב כחלון
ירחון האוצר
