מאתיים השנים האחרונות מלמדות אותנו שלא הייתה תנועה רוחנית בעלת משמעות, שלא נתקלה בהתנגדות חריפה מצד גישות שמרניות יותר, שלא ראו בעין יפה את החידושים וחששו מהם. בד"כ בין המתנגדים היו ממש גדולי ישראל, ובד"כ חששותיהם לא היו לחלוטין בלתי מוצדקים. זה נכון לגבי הרמח"ל; זה נכון על תנועת החסידות בכלל, ובתוך החסידות לגבי קוצק, ברסלב ועוד; זה נכון ביחס לתנועת המוסר; וזה נכון גם ביחס לגישת תועד"א של הרב הירש והפרישה מן הקהילות בגרמניה.
ההתנגדות של ימינו היא יחסית עדינה. בעבר היה מדובר בחרמות ונידויים, בסיכסוכים עד כדי פירוק משפחות וכו', כידוע. כיום מדובר בפשקוויל בעיתון נידח, בפטפוטים בקווי ניייעס, ובנאומים במסיבות חנוכה...
במבט היסטורי, ההתנגדות מעולם לא הצליחה לעצור שום גישה חדשנית. ייתכן שהיא השפיעה לעיתים לאזן מגמות חדשניות ולגרום שההתפתחות תהיה איטית וזהירה יותר, וייתכן שגם בזה לא הייתה להתנגדות כל הצלחה. הסיבה לחוסר ההצלחה ברורה: אי אפשר להילחם ברעיונות. "אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ". אם יש מי שמביא משמעות רוחנית שמדברת ללבבות של בני אדם, אז הוא מצליח, כי טבעם של בני אדם, ובפרט של בני עלייה, שהם מבקשים להתקדם עוד ועוד ולא לקפוא על השמרים של הישן והמוכר.
