Saturday, September 30, 2023
דדי והרמח"ל
1.
יש שירים שהם אירוע. שהם הרבה יותר מסתם שיר יפה, או אפילו שיר יפה מאוד. הם עניין. הם מהלך. אם להשתמש במילים של השבוע: הם דוקטרינה.
כשדדי גראוכר הוציא את השיר "אומנם" בלחן של יוסי גרין הייתי תלמיד בכיתה י"א. אני זוכר ששמעתי את השיר בווקמן בחדר בישיבה וחוויתי סוג של הלם תרבותי. ברגע אחד נחשפתי לעולמות תוכן מופלאים שלא הכרתי קודם. יש הרבה מה לומר על הלחן היפהפה, על כל חלקיו. זה הרי לא שיר, זאת יצירה. אבל עזבו רגע מוזיקה. הריגוש היה מהמילים. נכון, השיר יצא כשש שנים אחרי שיוסי גרין גילה לעולם את "תניא" וכארבע שנים אחרי "אדרבה". כבר התרגלנו לשמוע ממנו שירים עם טקסטים לא סטנדרטיים (באורך מאוד לא סטנדרטי). אבל פה זה היה פתאום שפה חדשה. לא פסוקים, לא גמרא, אפילו לא תפילה חסידית, אלא רמח"ל. ולא הרמח"ל של ה'מסילת ישרים' שכולם לומדים בשפתיים דולקות בסדר מוסר בישיבה. אפילו לא 'דרך ה''. אלא ספר פחות מוכר שלו: 'דעת תבונות'.
2.
עוד נחזור לרמח"ל ולהגותו. אבל קודם משהו על הפריצה ההיסטורית של דדי גראוכר. ואני לא סתם משתמש במילה "היסטורית": עד אז, במשך שנות דור, הכוכבים הגדולים של המוזיקה החסידית גדלו וחיו בניכר. מהחזנים הגדולים בדור הקודם, דרך להקות הפרחי, וכמובן, מרדכי בן דוד ואברהם פריד. דדי היה האומן הישראלי הראשון ששבר בגדול את המונופול. לא רק כאן בארץ, אלא בכלל בעולם היהודי. כן, על בימת הלינקולן סנטר במנהטן, לצד MBD ופריד, עומד דדי העגלגל מפתח תקווה, זורק ותופס את המיקרופון באוויר, וסוחף את הקהל האמריקאי עם "הוא יגאל אותנו, הוא יגאל אותנו, בקרוב, בקרוב, בקרוב".
הוא הביא למוזיקה החסידית צבע חדש שלא היה בה עד אותו יום. את חלק משיריו הוא אפילו שר בעברית ולא בהגייה אשכנזית. אבל זה לא רק השירה, אלא האישיות שעברה דרך השירה ובעיקר על הבמה. איך ספד לו השבוע ידידו הטוב, בנימין נתניהו? "הייתה לו עממיות כובשת לב".
3.
ומבחינתי היה עוד חידוש שהפך את האלבומים שלו לציון דרך בתולדות המוזיקה החסידית: השירה של יוסי גרין. היום זה נשמע מוזר, אבל עד לאותם ימים, מעולם לא ידעתי איך נשמע קולו של יוסי גרין. הוא היה מלחין חשוב, המלחין הכי חשוב, אבל כזה שאחרים מבצעים את שיריו. הוא נשאר מאחורי הקלעים. ואז באלבומים שהוא הפיק לדדי גראוכר נפל דבר: יוסי גרין נכנס לאולפן.
אני יודע, הקול הסדוק שלו הוא לא קונצנזוס. הוא קצת כמו רגל קרושה, או שאתה נגעל מזה או שאתה מכור לזה. אין באמצע. ואני מכור. לא לרגל קרושה (איכס), להגשה של יוסי גרין. קשה לתאר במילים כמה השירה שלו, והקולות שהוא עושה, נותנים עומק ומשמעות לשירים שלו. מאז הוא שר באינספור שירים והפקות, אבל אז הייתה ההתחלה. השיר הראשון, באלבום הראשון, לא נפתח בקולו של כוכב האלבום דדי, גם לא בפתיח מוזיקלי של המעבד משה לאופר, אלא בא־קפלה גאונית של יוסי גרין, שבמשך דקה שלמה, שר בהכפלה, בחמש הרמוניות, ללא ליווי של אף כלי נגינה, את המילים "ונשמח בדברי תלמוד תורתך ובמצוותיך לעולם ועד". וואו. זה היה כל כך שונה ומקורי ולא הזכיר שום דבר אחר ששמעתי קודם.
4.
לימים כתב יוסי גרין באוטוביוגרפיה שלו "מנגינת חיי" (בעריכת חנני בלייך) על החיבור שלו עם דדי: "מהניסיון שרכשתי בסייעתא דשמיא לאורך השנים בעבודה עם הזמרים, נוכחתי לדעת שכדי להלחין את המנגינה המתאימה ביותר עבור זמר מסוים, אני צריך קודם כול להכיר אותו כמו שצריך".
מעניין. לא כל המלחינים עובדים ככה. למעשה, רובם לא עובדים ככה. יש להם לחנים על המדף והם מוכרים אותם ללקוחות. יוסי גרין, שהלחין עד היום כאלף שירים, מתנהל אחרת: "הדבר הראשון שאני תמיד מנסה לבדוק בפגישה הראשונה, הוא מה בעצם מניע את האדם הזה לפצוח בקריירת שירה. אני לא מתלהב במיוחד מתשובות מהן משתמע שהיושב מולי מחפש 'לעשות כסף', או רודף אחר תהילה ופרסום. זה לא מעורר אצלי את הרצון וההשראה לכתוב עבורו שיר יהודי עם מסר עמוק. והשראה היא הדבר שאני מחפש תמיד יותר מכול. אז אני, כאמור, מנסה להבין מה מניע אותו לרצות לשיר לפני קהל, או יותר נכון מדוע הוא מרגיש שהוא 'מוכרח' לעשות את זה, כי סתם 'לרצות' לשיר זה לא מספיק. הרי עד שאדם מצליח, הוא תמיד עובר מכשולים ומהמורות, כך שאם אתה באמת רוצה להתחיל בקריירת שירה אתה צריך לאהוב את זה בכל ליבך. ועדיין, עם חלק מהאנשים, הצורך בריאיון שכזה הוא מיותר. אפשר לזהות אצלם כבר ממבט ראשון שהם נועדו משמיים לעבודה הזו. זה יכול להיות מבט בעיניהם או האישיות שהם מקרינים החוצה. כשאני נתקל בסוג כזה של זמר, ברור לי שהאדם הזה חייב לשיר, כי הוא יכול בקלות לגעת באנשים ולהשפיע על חייהם".
5.
ואחרי ההקדמה הארוכה הזאת מגיע תיאור המפגש הראשון שלו עם דדי: "מפעם לפעם מתמזל מזלי לפגוש מישהו כזה שקיבל משמיים את המתנה היקרה הזו של השמחה המוקרנת כלפי חוץ, ומיד אני מבין שהוא בין אלה שמוכרחים לשיר, ורץ לכתוב לו שירים. דדי גראוכר היה הראשון שפגשתי עם הכישרון המבורך הזה. יש לו אותו בכמויות. אני זוכר שכששאלתי אותו למה הוא רוצה לשיר ולשמח, הוא ענה לי שהוא ביקר אצל רב גדול שהביט בשמו שהופיע בקוויטל שכתב ואמר לו שהשם שלו, עודד דוד, מסמל את המשימה לשמה נברא: לעודד אנשים ולשמחם. הרב הזה כינה את דדי 'עודד המעודד'.
"מהרגע הראשון אהבתי את הסיפור הזה, וכמוהו עוד סיפורים רבים שסיפר לי דדי מאז והלאה, רובם מצחיקים עד דמעות. אני זוכר שכשעבדנו יחד, אני הייתי יושב ליד הפסנתר ומנגן קטע מוזיקלי חדש, כשעיניו של דדי היו בורקות מהתרגשות. אבל רגע אחרי, הוא כבר היה משחרר איזו בדיחה עסיסית נוספת וגועה בצחוק, וסוחף אחריו גם אותי. וכך גיליתי שאני פשוט נהנה לשבת איתו ליד הפסנתר, כאשר אנו קוטעים זה את עבודתו של זה - הוא עם בדיחה ואני עם מנגינה (מפעם לפעם גם אני הוספתי לשיחה בדיחה קטנה, כמו שגם הוא הוסיף פה ושם מנגינה משלו). גיליתי גם שאנחנו אוהבים את אותם מהלכים מוזיקליים. שנינו התרפקנו יחד על המוזיקה של 'פרחי לונדון' של יגאל צליק ששנינו הכרנו. שם למדנו לאהוב מנגינות עם ניחוח אירופאי קלאסי, המלוות טקסטים רבי משמעות מהתנ"ך שרובנו לא הבחנו או התעמקנו בהם קודם לכן. במהלך היכרותי עם דדי, למדתי שהוא עבר ילדות קשה: הוא איבד את שני הוריו באופן פתאומי וטרגי בגיל צעיר, אבל במקום להפוך לממורמר, עגמומי ומסתגר בעצמו, הוא נלחם בעצב והחצין את הרגש בצורה אחרת – כאשר הפך אותו בעצם לשמחה. עם השנים הוא בעצם הפך ל'להקת משמחים' של איש אחד, המעודד אנשים שנתקלו בקשיים בחיים".
6.
בחזרה לשיר עם המילים המסתוריות של הרמח"ל. אנחנו מדברים על תחילת שנות התשעים. הרבה לפני שגוגל בא לעולם. לא יכולתי לחפש הסברים ופירושים ברשת. נאלצתי פשוט להחזיק את העטיפה של הקלטת (בצבע כסף עם העיצוב המודרני־מינימליסטי, אני זוכר אותה היטב עד היום) ולקרוא שוב ושוב את המילים. תוך כדי האזנה ניסיתי להבין למה התכוון הרמח"ל: "אומנם, הנה זה הוא מחוקו של הייחוד העליון לבדו ברוך הוא, להראות עוצם ממשלתו השלמה", כך התחיל השיר במין מנגינה מתוקה כזאת של לימוד. ואז פתאום קורה משהו עצוב: "שכל הזמן שהוא רוצה, מניח העולם להיות סוער והולך בילדי הזמן, עת אשר שלט הרע בעולם". מה זה "ילדי הזמן"? זה נשמע כל כך מסתורי, אבל מה זה בעצם אומר?
"ולא עוד, אלא שאינו מעכב על ידי הרע הזה מעשות כל אשר בכוחו לעשות". וואו. יש כוחות רע בעולם, והקב"ה נותן להם יד חופשית לפעול, למרות ש"מחוקו של הייחוד העליון" (איזה ביטוי מעורר יראה) להראות את כוחו ועוצמתו. וככל שהמצב נהיה חמור ומייאש יותר, הלחן הופך למנחם יותר: "ואפילו מגיעות בריותיו עד הדיוטא התחתונה, אפס כי לא מפני זה יאבד עולמו, כי הממשלה לו לבדו, והוא עשה, והוא סובל, והוא מחץ, והוא ירפא, ואין עוד מלבדו". לא להיבהל, שר דדי בקול המרגיע שלו. יש מי שמנהל את העולם, ועושה הכול, מטוב ועד רע. אין עוד מלבדו. ואז מגיע החלק האחרון, הקצבי. זו כבר לא אמונה, זה ביטחון מלא: "והנה זה יתד חזק לאמונת בני ישראל, אשר לא ירך ליבם לא מאורך הגלות ולא ממרירותו הקשה!".
ואם כבר מדברים על היסטוריה: לשיר הזה היה, לצערנו, טיימינג לא רע. הוא יצא בדיוק בימי אוסלו, כשבעקבות הסכמי השלום של רבין וערפאת התגברה שליטת הרע בעולם, והמצב הביטחוני התדרדר עד הדיוטא התחתונה. אוטובוסים התחילו להתפוצץ באוויר, מאות יהודים נרצחו. המונים יצאו לזעוק ברחובות. בכל ההפגנות של הימים ההם, ובעצם עד היום, הלהיט שהושמע שוב ושוב ברמקולים היה "לך אתן את הארץ הזאת" ששר דדי גראוכר ללחנו של מונה רוזנבלום. אבל אדיר זיק ז"ל, שהיה פס הקול של אותה תקופה, הרבה לשדר בתוכניתו בערוץ 7 דווקא את השיר הפחות מוכר והיותר כבד ומעמיק, לא לפני שהוא מקריא את המילים של הרמח"ל בהתרגשות. בימים הקשים ההם השיר נתן תקווה ונחמה, שדברים לא קורים ככה סתם. גם אם אנחנו לא מבינים הכול, יש מי שמנהל את העולם. והוא מחץ והוא ירפא.
7.
לפני קצת יותר מחודש קיבלתי שיחת טלפון מדדי. הוא כבר היה חולה מאוד ודיבר במאמץ. "אתה לא מבין מה היה פה היום. אני נמצא פה בבית ופתאום דפיקות בדלת. מגיע זוג מבית שמש ומבקש לדבר איתי. טוב, יהודים רוצים להיכנס, בשמחה. ואז הבעל נותן לי ספר חדש שהוא כתב שנקרא 'דעת רמח"ל', ומספר לי שכבחור צעיר בישיבה הוא שמע את השיר 'אומנם', התרגש ממנו, תלה את המילים ליד המיטה שלו בפנימייה, ומאז התחיל להתעמק בתורתו של הרמח"ל".
טוב, עד כאן זה די הזכיר לי את ההתרגשות שלי מהשיר. רק שאני התעמקתי מאז ביצירותיו של המלחין, והוא התמקד יותר ביצירותיו של כותב המילים: "בעשר השנים האחרונות הוא כתב ספר שבו הוא ליקט אלפי ציטוטים של הרמח"ל, אתה שומע? אלפי ציטוטים, מתוך ארבעים הספרים שלו. וסידר אותם לפי נושאים שנוגעים לחיים שלנו. והכול התחיל בגלל השיר ההוא. אתה מבין? מוזיקה זה לא רק קריירה והופעות בעולם. קיבלתי היום דרישת שלום מהרמח"ל", הוא אמר בקול נשנק מדמעות. זאת הייתה שיחתנו האחרונה.
8.
ביום שלישי השבוע, בשעת צהריים חמה במיוחד, עמדו מאות בני אדם על גבעת בית העלמין 'ארץ החיים', ליד בית שמש, והקשיבו דקות ארוכות להספדים של אשתו מלכה והילדים. לפני שהם נפרדו מאבא שלהם בשיר שלו "אלוקי נשמה שנתת בי", סיפר בנו שי שההתכתבות האחרונה איתו, שעות לפני שנפטר, הייתה סביב מעשה של חסד, עזרה כספית לילדה חולה שבכלל לא הכיר, אבל סיפורה נגע לליבו. והרב ישראל מאיר לאו סיים את הספדו במשנה המפורסמת במסכת אבות: "בשעת פטירתו של אדם, אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד". דדי, הוא אמר, איש החסד הגדול, לוקח איתו לעולם האמת הרבה תורה ומעשים טובים.
וזה נכון כמובן. אבל דדי גם משאיר משהו בעולם הזה: את הקול שלו. את החן שלו. עשרות שירים נפלאים, עם החותם המיוחד שלו, שימשיכו לשמח ולעודד דורות של מאזינים, בעולם הולך וסוער בילדי הזמן.
ידידה מאיר
Israel’s ‘democracy’ protesters destroy their own platform
(JNS) The shocking scenes in Tel Aviv on Yom Kippur not only destroyed the principal claim of Israel’s nine-months-old protest movement against the government. They also illuminated a fundamental and disturbing fault-line in the wider Jewish world and the West.
Those who came to pray together in Tel Aviv’s public spaces on the holiest day of the year were shouted at, abused, reduced to tears and forced to disband their prayer services.
This repellent spectacle, on Yom Kippur of all days, was redolent of the forcible attempts to suppress Jewish prayer that have characterized Jew-hatred throughout the ages. Yet sickeningly, the perpetrators were themselves Jews spitting baseless hatred against other Jews.
The immediate cause was that the worshippers had erected a mechitzah, or divider, between men and women. Tel Aviv’s Mayor Ron Huldai had made a ruling forbidding segregated prayers in the city’s public spaces, a ruling that was upheld by the Supreme Court.
The objectors said the Rosh Yehudi movement, which tries to spread knowledge of Orthodox Judaism in Tel Aviv, deliberately provoked disorder by disobeying Huldai’s ruling. (They did not, however, erect a mechitzah, they placed flags on a string where a mechitzah would have been.,with police agreement, ed.)
However, as everyone could see, the mob wasn’t only targeting Rosh Yehudi but also ordinary, religiously observant people who came to pray in those open spaces.
During the Covid emergency, segregated public prayers were regularly held in Tel Aviv and provoked no problem. The flashpoint occurred this week because, for the past nine months, secular people have whipped up hysterical loathing of the Charedim and religious-nationalist Jews, whom they accuse of plotting to destroy Israeli democracy and human rights through the government’s judicial reforms.
True, Mayor Huldai was within his rights to ban segregated public prayer events. In procedural terms, the Supreme Court was behaving properly in stating that each municipality may set its own rules.
However, banning people from praying in accordance with their religious precepts in a way that causes absolutely no harm to anyone else has no place in a liberal society. Huldai’s ruling was oppressive, disproportionate and deeply illiberal.
As for the Supreme Court, it regularly strikes down even laws made by the Knesset—the overreach that prompted the government’s judicial reforms—because it claims to have a duty to protect human rights over and above the laws passed by democratically elected politicians.
Whatever view of these reforms one may take, by upholding Huldai’s ruling, which denied the worshippers equal rights with anyone else to pray in public spaces, the Court demonstrated that its claim to be Israel’s bastion of human rights protection is sheer humbug.
What the mob attack on Yom Kippur showed was that, for these so-called upholders of freedom, there is to be no freedom for certain people who want to pray in their own way. The secular protesters stopped these services simply because they find orthodox religion offensive.
Current dogma holds that subjective emotion drives all before it, that dissent from left-wing attitudes offends liberal feelings and that any such offensiveness must therefore be punished and erased. That’s how the Tel Aviv mob justified their aggression, bullying and show of force.
One man who said he opposes both the judicial reforms and intolerance towards women displayed by the haredi world nevertheless described his shock and disgust when he turned up to pray at the segregated event in Tel Aviv’s Dizengoff Square.
He encountered there dozens of people with “eyes seething with hate,” who were jostling a pregnant woman, shoving their phones in the faces of Jews for whom interacting with electronic devices on Yom Kippur is forbidden and bellowing “Shame! Shame! Shame! Shame!” at those who had merely come to pray.
Of course, this mob represented only a fraction of the anti-government protesters who are motivated by a variety of different but linked agendas. However, the protesters have regularly abused Orthodox Jews, whom they lump together with the haredim; and they have all marched beneath the banner of democracy and human rights—a facade that has now been ripped off by the events on Yom Kippur.
Understanding the damage done to their cause, the protest leaders tried to distance themselves from what happened by declaring, “We’re all pained by the events on Yom Kippur … the day that unites us all.” But it is they who have spent nine months trying to divide and harm the country.
Some of the protest’s most prominent supporters have now pronounced themselves shocked and ashamed—although they still couldn’t bring themselves to face the full significance of what they had helped bring about.
One actually blamed the government for having “revived a desperate form of militant secularism,” which sounds uncomfortably akin to the ancient claim that the Jews provoke antisemitism by behaving as Jews.
Whether or not one supports the Women of the Wall, the Charedim are trying to stop what they regard as a desecration of Judaism. The harassment of those praying in Dizengoff Square was an attack on Judaism.
The protesters claimed they were resisting the Charedim. But those who turned up to pray on Yom Kippur weren’t Charedim. They were the same kind of people who pray in Orthodox synagogues everywhere—in the Diaspora as well as in Israel—which routinely separate men from women. And most were non-observant.
What this demonstrated was not just hatred and fear of the Charedim but hatred and fear of all observant Jews. This was expressed most graphically in Haaretz by its columnist Gideon Levy.
In a commentary on the Yom Kippur disturbances, Levy blamed all “knitted kippah” wearers—in other words, the modern Orthodox Zionists—for either constituting or supporting the “settlers” in the disputed territories of Judea and Samaria, all of whom he falsely characterized as violent zealots who harass and attack their Arab neighbors.
He went even further: “Yes, the knitted kippah has become a symbol that sparks resistance. The knitted kippah makes its wearer a suspect until proven otherwise. They have no right to benefit from liberalism. They are its enemies.”
So, for Levy, the modern Orthodox—who include IDF officers, judges, journalists, academics, politicians, officials, businesspeople and many others—have no human rights and are in effect enemies of the people.
Levy is well-known for his virulently anti-Zionist views. However, bigotry and discrimination against traditional biblical believers is standard among secular liberals. In both America and Britain, Christians are discriminated against for holding conservative beliefs about sexuality that accord with their religious teaching.
Progressive Judaism, meanwhile, seeks to appropriate liberal dogma as Jewish values, even though such universalizing precepts may be inimical to Judaism.
This accords with the fixed liberal belief that religion is responsible for all bad things, such as oppression, selfishness and obscurantism, while all good things such as freedom, compassion and rationality come from secularism.
In fact, all those good things and many more come from the Hebrew Bible, while it is secularism that undermines or destroys them.
Secular Israelis spitting hatred at the Orthodox (and Rosh Yehudi, which ran the Yom Kippur prayers, is Religious Zionist, not Charedi) fail to grasp that if it hadn’t been for people like that, there wouldn’t still be a Jewish people. The Jews survived over the centuries despite overwhelming odds because enough of them remained faithful to their religion.
Being faithful instead to democracy, feminism or judge-made human rights is not a recipe for cultural survival. A glance at how secular and supposedly liberal, rational, Western society is currently destroying itself through rancorous division, irrationality and intolerance shows what happens when a culture renounces the biblical precepts that are the source of its most precious values.
The disgraceful scenes in Tel Aviv carry a message that resonates far beyond Israel’s internal convulsions.
Melanie Phillips, a British journalist, broadcaster and author, writes a weekly column for JNS. Currently a columnist for The Times of London, her personal and political memoir, Guardian Angel, has been published by Bombardier, which also published her first novel, The Legacy, in 2018.
Friday, September 29, 2023
A Rabbi With "Heart"
Prospect Park Yeshiva employed a non-Jewish janitor. Rabbi Dovid Price would greet him with his famous smile, ask how the janitor was feeling, even help out with difficult tasks like schlepping a piano. The janitor once said, "Rabbi, you've got a white man's face, but a black man's heart"
Thursday, September 28, 2023
Cancel Your Chol Hamoed Plans!!!!
Otzar Hachochma is available to all for FREE until the beginning of Cheshvan.
If that isn't Gan Eden in this world, then WHAT IS???😎😎😊😊
Disney And Politics
In a memorable moment during Wednesday’s debate, Christie looked into the camera and accused Trump, who didn’t attend, of “ducking these things.“
He added: “If you keep doing that, no one up here is going to call you Donald Trump anymore. They’re gonna call you Donald Duck.”
----------
I admit it. I wrote that line for him.
Trump responded by calling Nikki Haley and his seven male opponents [who were all in the first debate] "Snow White And The Seven Dwarfs".
I am reminded of the recent legendary line [you can see the whole speech on line. Entertaining. Only waste your time on it in the bathroom] of Knesset Member Dudi Amsalem [who has a LOT of classic lines] to Mickey Levi:
"המאסת את עצמך עלינו. לא הייתי קורא לך 'מיקי לוי', הייתי קורא לך 'מיקי מאוס'".
Points To Ponder
"When you're in the middle of the work, set your expectations high. It's unlikely your performance will exceed the standard you set for yourself. High expectations encourage you to keep reaching and fulfill your potential.
Once the work is done, release yourself from your expectations. The fastest way to ruin a good outcome is to tell yourself it's not good enough. Your expectations dictate your happiness more than your results.
Expectations can be helpful as a motivator and unhelpful as a measuring stick. Now that the work is done you can rest easy knowing you tried your best. You've already won."
-----
"Many people have a hard time making decisions because they don't know what is important.
When you have a clear mission and you are completely sure what is important to you, most decisions become easy. Once you're fully committed, you don't need rules for how to spend your time. It's obvious which decision to make. It's clear what to prioritize.
Many people don't need productivity or time management advice. They need conviction."
--------
Child development author Joseph Chilton Pearce reminds parents (and all leaders) of an important truth:
"What we are teaches the child far more than what we say, so we must be what we want our children to become."
----
Ralph Waldo Emerson on the importance of trial and error as a way of living:
"Do not be too timid and squeamish about your actions. All life is an experiment. The more experiments you make the better. What if they are a little coarse, and you may get your coat soiled or torn? What if you do fail, and get fairly rolled in the dirt once or twice. Up again, you shall never be so afraid of a tumble."
----
Imagine you are at the end of your life and you are granted the ability to repeat one day. Which period of your life do you choose to repeat? Which phase of life would you want to go back to? Does that tell you anything about how you should be spending your time today?
ר"ח אלול תחילת הריחוק לצורך קירוב
לימדונו רבותינו בעלי החכמה הפנימית כי קודם שנברא העולם בכ"ה באלול, קדם לו תהליך ראשוני ששם הקוד שניתן לו הוא הצמצום. בכללות ובאופן גס משמעותה של פעולה זו היא צמצום נוכחותו ופעולתו האין־סופית של הבורא, כך שנוצר מרווח מוגבל וחלל ריק מאורו של הקב"ה, שאל תוכו הוא יצק אחר כך את כל הבריאה כולה. בתהליך הזה, המציאות שנוצרה התרחקה מאורו האין־סופי של הקב"ה באופן הגדול ביותר. מאותו זמן ואילך אנו רק מתקרבים ומתקרבים בתהליך אין־סופי לאורו יתברך. ממוצא דבר אנו מבינים כי למעשה תהליך הבריאה כולו נוצר על ידי יצירת הריחוק הגדול ביותר מאת הבורא. הצמצום, ויצירת הריחוק הזה, קרה בא' אלול שנה א' לבריאת העולם (בית גנזי, פתחי תפילה ד עמ' 10).
[וכך הוא סדר הדברים א' אלול עליית הרצון וצמצום החלל מב' אלול עשרה ימים אצילות י' עגולים שהם קדמו כידוע מבחינת נפש עד י"א אלול. י"ב אלול אצילות יושר א"ק שהוא בחינת פרצוף אחד מבחינת רוח. י"ג אלול אצילות אורות הראש. י"ד אלול אצילות אורות האוזן. ט"ו אלול אצילות אורות החוטם. ט"ז אלול אצילות אורות הפה שהוא עולם העקודים. ובי"ז התחיל אצילות אורות עינים עולם הנקודים שהיו כלים נפרדים שנמשכה מלכותם ושבירתם עד כ"ד אלול. ובכ"ה התחיל עולם התיקון.]
הריחוק הזה שנוצר בא' אלול, לא נוצר כדבר כשלעצמו. כל כולו נועד ליצור תנועה. למה הדבר דומה? לחץ הנתון בקשת, שככל שאנו מעוניינים ליצור תנועת חץ רחוקה ומהירה יותר כך אנו מושכים לאחור את הקשת. הריחוק והריק מנוכחותו של הקב"ה בתחילת הבריאה יצרה תנועה השואפת לשוב ולהתמלא מהאור האלוקי – היא יצרה תשוקה, צימאון אדיר לאור ה'. "והיצירה כולה לאה וצמאה, אין פתח לשערי אורה, אין צינור לזרימת חיי קודש וטוהר, אין דרך ללשד טללי אורות! וגיבורי כוח, נשמות עליונות, צדיקי עולם שואגים בצימאון נפשם, ומלאכי שלום כהמות גלים יהמיון, בשקיקה גדולה להתגדלות אור אלוהי עולם ונועמו, וכל העולמים כולם צחי צמא שואגים: הבו אור בעטוף נפשם" (אורות הקודש כב, א).
התשוקה והצימאון לא־ל חי היא התנועה שממלאת את העולם כולו מאז ועד עתה וגורמת לו להתקדם. העולם כולו מחפש פתרון, נחמה, משמעות, כאייל העומד צמא על אפיקי מים. לתנועה המחפשת את אורו של הקב"ה שיזיל טיפות של נוחם לעולם מבולבל קורא מרן הרב קוק זצ"ל בפשטות – תשובה. "רוח התשובה מרחף בעולם והוא נותן לו את עיקר צביונו ודחיפת התפתחותו" (אורות התשובה פרק ה, ד); "על ידי התשובה הכול שב לאלוקות, על ידי מציאות כוח התשובה השורר בעולמים כולם, שב הכול ומתקשר במציאות השלמות האלוקית" (שם, ד ב).
זוהי גם המשמעות לאמירתם של חז"ל שהתשובה קדמה לעולם (תנחומא פרשת נשא סימן יא ד"ה ילמדנו רבינו) – היא קדמה לעולם ולפיכך היא יסוד העולם (אוהת"ש ה, ו*), כלומר היסוד הרוחני שעליו בנויים העולם והתפתחותו.
FBI Arrests Air Force One Stairs For Plot To Assassinate Biden
WASHINGTON, D.C. — The Federal Bureau of Investigation announced today it has arrested the Air Force One stairs and charged them with a plot to assassinate the president.
"After an extensive investigation, we now believe stairs are a credible threat to the President's life," said FBI spokesperson Ed Leslie. "Suspicion arose after repeated incidents in which the president nearly lost his life entering Air Force One. We are proud to say the threat has been neutralized."
Reports indicate the Air Force One stairs have been transferred to an undisclosed location where they are being detained for further questioning. Sources within the Department of Justice disclosed further details from the investigation. "This plot goes deep," one insider said under the condition of anonymity. "We have reason to believe these stairs have ties to dangerous organizations like the Proud Boys, which would fall in line with the stairs' radical, right-wing extremist ideology."
The White House declined to discuss the arrest in detail but did offer a brief comment. "These stairs were a holdover from the previous administration," Press Secretary Karine Jean-Pierre said. "This may provide insight into the motivation to attack President Biden. Anything that was involved with President Trump is a dangerous threat to democracy itself."
At publishing time, additional federal charges were being filed against the Air Force One stairs after Mrs. Biden tripped on the stairs.
Scary!!!
יתפלל דרך תחנונים וכו': מה מאוד צריך האדם ליזהר בזה כי יש כמה פוסקים המצריכין לחזור ולהתפלל מחמת זה הלא המה הב"ח והא"ר וכן מוכח מהב"י והמאמר מרדכי ומגן גבורים הוכיחו מהרמב"ם [פ"ד מה"ת הלכה ט"ז] דסבר ג"כ הכי ולדעתי אין ראיה כ"כ דכה"ג מה שאמר שם לפיכך צריך לישב מעט וכו' בודאי הוא רק לכתחילה וכן הפמ"ג כתב דיש לחוש לחשש ברכה לבטלה ואין להחמיר דיעבד ועכ"פ לכתחילה מאוד יזהר בזה. עוד נ"ל פשוט דאפילו לדעת המאמ"ר ומגן גבורים אין לעיכובא רק באבות לבד ובשאר ברכות רק לכתחילה דהלא לדידהו עיקר הטעם משום כונה וכמו שהוכיחו מהרמב"ם וא"כ בשאר ברכות לא הוי לעיכובא דיעבד: [ביאור הלכה]
Sukkos: Our Protective Fortress
The sukkah booth that we live in during the Succos holiday is by definition a temporary dwelling. The Sages ruled that a very tall structure, over ten meters high, is invalid as a sukkah because it is a permanent structure. An exposed hut consisting of only two walls and a handbreadth for the third, on the other hand, is perfectly acceptable.
And yet, this rickety booth is our protective fortress. As King David said, “You protect them in a sukkah from the strife of tongues” (Psalms 31:21). Why should such a flimsy structure be a paradigm of protection and safety?
The Sukkot of the Great Assembly
To better understand the metaphor of the sukkah, we should examine a remarkable Talmudic passage. In Nehemiah 8:17 it states that, from the time of Joshua, the Jewish people had not dwelt in sukkot until the mitzvah was reinstated after their return from the Babylonian exile. How is it possible that this mitzvah was neglected for so many centuries?
The Talmud in Arachin 32b explains that the Jewish people always performed the mitzvah of dwelling in a sukkah. However, the sukkot erected by the Great Assembly in the time of Nehemiah were special sukkot, possessing a protective quality that had not existed since the days of Joshua bin Nun. According to the Talmud, these were not even physical sukkot, but rather a unique spiritual act of Ezra and the Great Assembly: “They prayed and abolished the passion for idolatry, and this merit protected them like a sukkah.”
The Ultimate Fortress
Clearly, the protective aspect of the sukkah is of a spiritual nature. The eternal truth is that the sukkah — purposely defined as a structure so flimsy that it cannot even be called a proper dwelling — is a fortress that protects us from all adversaries and foes. What is it that transforms the exposed sukkah into a shelter and stronghold? Certainly not any of its physical properties. Rather, its source of inner strength is none other than God’s word. The sukkah protects us by virtue of the Torah law that declares this structure to be our shelter during the holiday of Succos.
This is an important message for all times, and especially in our generation. We need great courage to return to the land of our fathers and rebuild our national home. Where can we find the moral and spiritual resolve to withstand the challenges of those who oppose our return and deny our right to a homeland in Eretz Yisrael? Like the sukkah dwelling, our national home is based on the spiritual strength of God’s eternal word. The most advanced weapons may be able to penetrate the thickest walls, but they cannot prevail over the stronghold of God’s word.
This is our fortress, our ultimate shelter of security: God’s eternal promise that the Jewish people will return to their land and the House of Israel will be built once again.
The protective sukkah of the Great Assembly was the merit provided by their spiritual efforts to abolish the desire for idolatry. Our right to the land of Israel is similarly based, not on our military prowess, but on the moral strength of our eternal covenant with God and the merit of the Torah’s mitzvot.
Beautifying the Law
However, we should not be satisfied with keeping only the minimum requirements of Torah law. Jerusalem was destroyed, the Sages taught, because the judges ruled according to the strict letter of the law. They failed to take into account the spirit of the law and seek a ruling that is both just and compassionate — lifnim mishuras ha-din (Bava Metzi'ah 30b).
The mitzvah of sukkah is based on Divine law, but there is an ancient custom to adorn the sukkah with decorated fabrics, fruits, and grains (Sukkah 10a). We should similarly seek to “adorn” the Torah law. We should go beyond the minimum requirements of the Law and aspire to the highest level of God’s word, in its purest ethical form. Then we will merit that “David’s fallen sukkah” (Amos 9:11), the prophet’s metaphor for Jewish sovereignty, will rise again, speedily in our days.
(Silver from the Land of Israel. Adapted from Ma’amarei HaRe’iyah vol. I, pp. 149-150)
הסוכה היא בעדנו מבצר הגנה, "תצפנם בסוכה מריב לשונות" (תהלים לא כא).
אנשי כנסת הגדולה שבטלו יצרא דעבודה זרה מישראל, כתוב עליהם שעשו סוכות כאלה שלא נעשו כמותם מימות יהושע בן נון וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד. (נחמיה ח, יז). ומה היו הסוכות המפוארות הללו? מפרשים שם בתלמוד "דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא עלייהו כי סוכה". ואם כן הסוכה היא בעלת תוכן של הגנה.
ואם יפלא בעינינו איך תוכל דירת עראי כסוכה להגן עד שבלא היסוס נוכל עוד לקחת אותה כדוגמא לההגנה והבטחון שלנו, איך יוכל בנין של "שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח" ליהפך למבצר ולמגן נגד כל צר ואויב?
מוכרחים אנחנו להגיד גלוי לפני כל באי עולם שאמת נצחית היא, שדוקא זאת הסוכה שהיא נבנית דוקא בצורה כל כך קלושה עד שמצד צורתה החיצונה אינה ראויה לכאורה להיות נקראת אפילו בשם של בית דירה, היא היא הראויה להיות לנו למגדל עוז ולמבצר מפני כל אויב ומתנקם.
כי באיזה אופן תוכל הסוכה הפרוצה ופתוחה מעברים ליהפך לבית דירה? הוי אומר לא מפני החוזק החמרי שבמחיצותיה הקלושות והחלשות, אלא מפני שהחוק, דבר ד', הוא אשר גזר אומר שבימי החג הקדוש הזה חג האסיף, זאת היא בית דירתנו.
זה יהיה לנו למוד לדורות, כי להאומץ הדרוש לנו לבנין ביתנו, כלומר בנין הבית הלאומי שלנו, זקוקים אנו דוקא לאימוץ הרוחני, לאימוצו של החג, לאימוצו של דבר ד' הקיים לעד. ואם כלי המשחית היותר חדישים יכולים לפרוץ פרץ נבעה גם במבצרים היותר חזקים, יכולים למגר גם חומות נחושת עבים, הרי אין בכחם ולא בכח שום כלי יוצר שבעולם להפיל את החומה החזקה והבצורה של החוק, ומזה נדע שהחוק, הוא יהיה מבצרנו הנצחי ומשגב לנו.
גם כעת בשעה שאנו נגשים לבנות מחדש את ביתנו הלאומי על ארץ אבותינו, נכיר נא את האמת המוחלטת שהחוק הרוחני שהוא דבר ד' אשר גזר אומר, שבית ישראל יבנה, הוא הוא חומתנו הבצורה, למרות מה שהעין הקלושה של האדם לא תוכל להכיר חסנו ועוזו. וכשאנו באים לבנות את סוכתנו המגינה בעדינו גם בהמתתו של יצרא דעבודה זרה, בכל המובנים שלו, העתיקים והחדשים, יהיה נא נגד עינינו, שהחוסן שלנו יהיה החוק חוקנו חוקי תורתנו הקדושה העומדים וקימים וחיים לעד!
אמנם, אנו צריכים להדר את הסוכה, ונויי סוכה מלוים את הסוכה תמיד ואנו רגילים מדורות עולמים "לעטר אותה בסדינים המצויירים ולתלות בה אגוזים שקדים אפרסקים ורמונים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים, יינות שמנים וסלתות" (ביצה ל ב), זאת היא הסוכה הארץ ישראלית הטפוסית, כלומר, הננו נקראים גם להדר את החוק שהוא מעוזנו "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בבא מציעא ל ב), ולא עשו לפנים משורת הדין . אנחנו הננו מוכנים לעמוד על הגובה העליון של דבר ד' במוסרו הטהור, להכנס עם כל אחינו לא רק במדת החוק, הדין, כי אם גם לפנים משורת הדין.
והיתה לנו סוכתנו למגדל עוז מפני אויב סלה, ובית ישראל יבנה בארצו בכל עוז תפארתו וסוכת דוד הנופלת תקום לנו במהרה בימינו אמן.
Wednesday, September 27, 2023
Herzog Calls For Ahavas Yisrael
At a ceremony marking 50 years since the Yom Kippur War, President Isaac Herzog said the country is facing a national state of emergency of division and polarization.
“Half a century after the Yom Kippur War, Israeli society is divided and polarized - making me feel at times like a polar bear - and the crisis that has accompanied us for nine months is giving birth to a child that is tearing us apart, directly harming society, the economy and security,” said Herzog at the event at the Latrun memorial outside Jerusalem.
“There is no denying that we are in a real internal state of emergency,” added Herzog. “There is no denying that this is a time for soul searching, for learning lessons, for taking responsibility. We must all internalize the fact that our national resilience and the security of the nation are directly tied to the internal Israeli situation. The ONLY way to ameliorate the problem is by learning the 32nd chapter of Tanya about Ahavat Yisrael. We must appreciate that there is a Torah obligation to love fellow Jews. We must not only love fellow Jews but we must love Torah and Hashem. This is not self serving loving other people because they are on our team, so to speak. No. We love because it is the will of Hashem. ואהבת לרעך כמוך אני השם. We must never omit Hashem from the equation. The problem is that this is a secular state where the government is run by secular people as is the army and other government organizations. We even forbid Jews to pray in public according to Jewish law with a mechitza. Even in the goyish USA they allow Jews to pray in public with a mechitza [like during corona]. But what we do allow here is for the homos to march in public, block off the streets and try to recruit our children to join their toevot. THAT we allow. Like INSANE. What would my great Sabba say??? Is this the Medinat Yisrael we envisioned? We must return to Torah and Hashem!!! ”
Strong words from the Nasi!!!!
Choosing Our Response
“Between stimulus and response there is a space. In that space is our power to choose our response. In our response lies our growth and our freedom.”
― Viktor E. Frankl
Lords
When Lord Jonathan Sacks died the Jewish world [at least parts of it] took it hard. But the Christian world had an easier time. They are used to the idea of the *Lord* dying.
Speaking of "Lords". People who own apartments are called "landlords". It is crucial to keep in mind that one day soon it is the land who will lord over us.
HUMBLING!!!!😊😊😊
חיבוק הסוכה
Simply. Mind. Blowing. Out. Of. This. World.
[The style today has become to put a period after every word for emphasis. Sorta weird but I'm going along with it].
בעקבות דרושי האר"י הקדוש על חג הסוכות, ניתן לראות בסוכה את מקום משכנה של המשפחתיות המתוקנת: האר"י מתאר את הימים שמתחילת חודש אלול ועד סוכות כהשלמתו של תהליך המביא לחיבור פנים בפנים בין האיש והאישה, והסוכה נמשלת בדבריו לחיבוקו האוהב של האיש את האישה:
נודע זה שאמרו רז"ל, כי עיקר הסוכה הם ב' דפנות כהלכתן, וג' אפילו טפח, והוא עניין חיבוק הזרוע הנ"ל, והוא, כשהאדם מחבק את אשתו, הנה היא עומדת פנים בפנים, ואז מתחבקת בזרועו. והנה בזרועו יש בו ג' פרקים … וזהו שתים כהלכתן, ושלישית אפילו טפח (פרי עץ חיים, שער חג הסוכות, ד).
בתורת האר"י, חיבור זה בין האיש והאישה אינו מהווה רק את תיקון הזוגיות, אלא הוא קשור ואחוד בתיקון המשפחתיות כולה. הדבר מובע בדימויים הנוספים של הסוכה כרחם האם וכאם המסוככת על בניה: 'והנה עיקר הסוכה הוא כי בחינת סוכה היא אמא עילאה [=אם עליונה], המסככת על בנין, בבחינת אור מקיף' (שער הכוונות, סוכות, ד).
הארת הפנים בין בני הזוג ממשיכה שפע לבית, והוא הופך למקום של אור והרמוניה. לפי תיאור זה, לאם תפקיד מרכזי מאוד: היא מקור השפע הנמשך לבית, ותיקון הקשר של האב עמה הוא המוביל להארת הבינה – האם העליונה – על הבית כולו.
יש לראות את האמור כאן כניגוד לתיאור הפרוידיאני של המשפחה. פרויד מתאר את המבנה המשפחתי כרוויי קונפליקטים ומתחים לא פתירים, שבראשם המתח האיום שבין האב לבן. לכן נוצרת תחת כנפיה אישיות של אדם – הבן – מלא מתחים וקונפליקטים הנובעים מהתסביכים המשפחתיים, שבסופו של חשבון הם מקור היניקה של הבן ומוקד ההשפעה על אישיותו. לעומת זאת, בתיאור המשפחה של האר"י אנו מוצאים תמונה אחרת: המוחין, שפע החיות, או במילים אחרות האנרגיות המבנות את האישיות, נמשכים לבן מהאם. המשפחה הנה המשכו של הרחם האמהי המעניק שפע. כלומר, האר"י מלמד כי החיוניות של הילד איננה פרי הקונפליקטים המשפחתיים אלא דווקא פרי ה'אפיפה' האמהית, ולכן גדילתו אינה חייבת להיות מלווה במאבקים פנימיים אלא יכולה להיות הרמונית.
הסוכה המקיפה את הנכנס בצלה וסוככת עליו היא המקבילה של תיאור המשפחה המתוקנת; במרכזה עומדת האם החופפת ומגִנה על הבנים, גם פיזית אך גם, ובעיקר, במבטה הטוב המעניק לחייהם ערך ומשמעות – זהו השפע הגדול: 'וצריך לבקש לאותה סוכה שתתפרס עלינו ותשרה עלינו ולהיות עלינו כאמא השורה על הבנים. ובגלל זה "הפורס סוכת שלום עלינו"… וכיון ששורה ופורסת כנפיה על בניה, משפיעה נשמות חדשות לכל אחד ואחד' (זוהר, א, מח ע"א – תרגום).
החשיבות הגדולה של תיקון היחסים הזוגיים והמשפחתיים הארציים מתעוררת גם מהפן הדתי: המשפחה היא המיתוס המכונן שבקרבו האדם חי; הילד חווה את מערכת היחסים שבין אביו לאמו ולגביו היא המודל הבסיסי לא רק לזוגיות שהוא עצמו יבנה, אלא גם למערכת היחסים שבינו ובין א-להיו ובין קודשא בריך הוא ושכינתיה.
עולם אנושי אחד
הסוכה איננה רק המקור שממנו נוצר האדם, אלא גם הבית שאליו הוא שב.
היציאה אל הסוכה מתוך הבית בפרוס ימי החג מתפרשת בדברי האר"י כחזרה לרחם האם – הרחמים העליונים: לאחר מצוקת הקיום שאליה הוטל האדם בעקבות ימי התשובה, האדם נחשף לתחושות החזקות של הרחמים הנובעות מהשבריריות האנושית. לאחר הכרתו כי 'מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ' (תהלים ח, ה), האדם מוצא את הצורך שלו לשוב הביתה – אל המבט האמהי הנותן תחושה שלמרות הכול הוא שווה משהו, הוא חשוב למישהו. החיבוק של הסוכה, שאותו ראינו בדברי האר"י, מתאר את ההרגשה שאנו חשובים, ויותר נכון – שיש מי שאנו חשובים לו וחוסים בצל מבטו וחמלתו.
הזמן של הסוכה הוא זמן הילדות, העולם התמים והשלם שלפני הסיבוכים והכאבים; לעולם זה אנו שבים לאחר הימים הנוראים.
הביטחון שמשרה החיבוק האמהי איננו נעצר אך ורק אצל האדם החוסה בצלו – הוא המאפשר לו לפנות אל הזולת מתוך ביטחון בקיומו העצמי. מכאן נובעים תיאורי הסוכה כמביאה לאחדות – 'כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת' (סוכה כז ע"ב). כך הסוכה הנה הטרמה של העתיד לבוא, של העידן המשיחי שבו 'וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת' (ישעיהו ב, ד) – עידן ההרמוניה והיעדר הניכור שבין בני האדם. לפיכך, השיבה אל הבית הכרוכה ביציאה לסוכה פועלת בשני המישורים: בין אדם לעצמו ובין אדם לזולתו.
האחדות האנושית הקיימת תחת צל הסוכה יכולה להתפרש בכיוון נוסף: האר"י מלמד כי הישיבה בסוכה 'מושכת אור מקיף מחיצוניות הבינה' (עץ חיים, שער יד, ט).
האור המקיף הוא אור שלא חודר לתודעה, העל־מודע שלנו. כמו מי השפיר העוטפים את הוולד בזמן יצירתו ומזינים אותו, האור המקיף הוא הנחת יסוד שאנו חיים מתוכה, אך לאו דווקא מודעים לה; הוא המשאב שמתוכו יונקים אנו את ערכינו וממנו נובעות יצירותינו.
חיצוניות הבינה – היא השתייכותנו לעולם אנושי אחד, לרחם אחד.
המשכת האור מחיצוניות הבינה – משמעה חשיפת מה שהפילוסוף סארטר מכנה ה'אפיפה' הסוככת את פרטי החברה: 'אנו אפופים – הישות היא מאחורינו ומלפנינו… אני רואה את הישות שעשתה אותי; אני רואה אותה כפי שהיא ומיד לאחר מכן אני רואה אותה כפי שעשתה אותי… המושא נעלם ומה שאני רואה היא תוצאת פעולתם של הגורמים המשַׁנים את ראייתי' (מבחר כתבים: פילוסופיה, עמ' 139).
האחדות האנושית שהסוכה יוצרת באה מכוח שימת הלב לעל-מודע, לאור המקיף האופף את הכול, ואשר בעקבותיו משתייכים בני האדם כולם לעולם אנושי אחד. השתייכות זו מתבטאת, למשל, ביכולתנו להבין איש את רעהו, ויכולת זו היא התוצר של האנושי האפוף באותה הישות.
חלק ממהיטהרות
יש לראות את החזרה לרחם הסוכה כחלק מתהליך ההיטהרות והתשובה של הימים הנוראים. תהליך התשובה מוגדר בספרי ח"ן כ'תשובת הבינה' – השיבה אל אמא עילאה – המומשלת בספרים לטבילה במקווה, אשר מבטאת היטהרות הנובעת מנטישת העולם של הציוויליזציה והתרבות וחזרה אל קיום פנתיאיסטי שבו האדם הוא אחד עם הטבע. כך יש לראות אף את הסוכה: אסור לסככה בדבר המקבל טומאה, כלומר בדבר שעבר תחת ידיה של הציוויליזציה היצרנית; וחובה לסככה כך שהכוכבים ייראו בתוכה. זאת ועוד, הסוכה עצמה איננה בניין של קבע אלא דירת ארעי. מכל אלה עולה שהנכנס אליה שב אל עולם הטבע ההרמוני. דוק ותמצא: אין זו שיבה שעיקרה התמזגות בלתי מובחנת עם הטבע המאופיינת בשבירת גבולות, כמו בעולם האלילי. מחיצות הסוכה מלמדות ומאפשרות שיבה מסוג אחר – אמנם הסוכה מתאפיינת בהתאחדות עם הטבע הנמצא מחוצה לה, אך גם בבידודה העצמי מכל אשר מפר את הווייתה הקדושה.
תיאור פנומנולוגי של הישיבה בסוכה יוכל להסביר פרדוקסליות זו. מחד, הסכך שניתן לראות דרכו את הכוכבים והמחיצות הדקות הארעיות שאינן עומדות ברוח שאינה מצויה יוצרים את הסינתזה הפרדוקסלית של מחיצה חסרת מחיצה; הסוכה אמנם סוגרת אותי מ'החוץ', אך באופן שאינו מפריד אותי ממנו; להפך, היא מחברת אותי אליו. החוץ עצמו הופך להיות הבית – הפְנים – שבו אני מתכרבל.
מאידך, הסוכה יוצרת מרחב של קדושה, 'צילא דמיהמנותא' [=צל האמונה] בלשון הזוהר (ג, קג א), ש'הרעשים' של היצר ועולם הטומאה נשארים מחוצה לו; דפנות הסוכה אמנם אינן אוטמות את הסוכה מפני הרעשים של הרחוב, אבל הן מסוככות עליה מפניהם. רעשים אלו אינם חודרים לסוכה. זאת אומרת, גם אם הם נשמעים פיזית בתוכה, הם אינם מפרים את השקט הפנימי שנוצר בה. בסוכה נוצר מעגל, תחום שהחוץ איננו יכול להיכנס אליו. תחום זה נוצר באופן דיאלקטי דווקא משום שהנך שומע את הרעש שאיננו חודר אליך. זכורני, כשהיינו ילדים נהגנו לבנות אוהל מסדינים ישנים ולהתחבא בתוכו מפני העולם הסובב אותנו. הסוכה, כמו הסדינים הרפויים, מעניקה לנו מחסה שניתן להתחבא בו מפני העולם שמחוצה לה.
כך נוצרים גבולות הקדושה – הרעש מאיים מבחוץ ומתגודד על הדפנות, אך איננו חודר פנימה. הדפנות ממלאות לפיכך פונקציה כפולה: מחד, הן יוצרות תחושה של התכרבלות בחוץ עצמו, בהוויה עצמה. הן צריכות להתקיים, אלמלא כן יחושו בני האדם כנבלעים במרחבים וחסרי הגנה. רפיפותן מכוננת תחושה שבה אנו מתמזגים בטבע עצמו אך לא נמחקים בו – אנו נמצאים בו כבביתנו המוכר והאינטימי. מאידך, הדפנות מבדילות את הסוכה מהחוץ הרעשני שאיננו חודר למעגל הקדושה. הבדלה זו נוצרת דווקא מכוחו של הניגוד, שבו הרעש נשמע באופן פיזי אך, כאמור, אינו מפר את השקט הפנימי.
הסוכה והלולב
לסיום ארצה לשוב אל הסימבול של הישיבה בסוכה כשיבה אל דמות האם.
הפסיכולוגיה המודרנית מלמדת כי העובר חש כחלק אינטגרלי מאמו, אותה אם שעליה אומר הפסיכולוג יונג: 'דמות האם החיובית הידועה מכל התקופות ומכל התרבויות. זוהי האם של האהבה; זוהי הדמות הבלתי נשכחת שבה קשורים החיים והמקורות המסתוריים של הצמיחה וההתחדשות, האהבה שכוללת חסות ודאגה וביטחון והשלווה העמוקה שבה הכול מתחיל ובה הכול נגמר' (בתוך מ' אנקורי, וזה היער אין לו סוף, עמ' 199). בתודעה זו הוא יוצא לעולם. התסכולים שהוא חש במהלך התפתחותו והתבגרותו, נוכח אי־התממשותם של מאווייו וצרכיו, הם הגורמים להתעצבות ה'אני' המובחן מאמו ומסביבתו. אולם לתודעת היותו נפרד, אינדיבידואל, קודמת תודעה אחרת, שמקורה בחייו כעובר ברחם – תודעת אחדות עם ההוויה.
היקרעותו של הילד מהאחדות שהיה שרוי בה מביאה להיעדר תחושת הביתיות של האדם בעולם; והיעדר זה הוא הטורד ומעסיק את האדם כל ימיו. הוא לא חש עצמו בבית בעולם שבו חייו מתנהלים; העולם שבעבר היה מובן ומוכר לו, שהוא זיהה בו את עצמו ושאב ממנו ביטחון ואינטימיות, הפך לזר ומוזר – זהו 'הסתר פנים' במובן העמוק של הביטוי.
הכניסה אל הסוכה מבטאת שיבה מבוגרת של ה'אני' אל דמות האם שעטפה אותו. שיבה לבית, לאמא המסככת על בניה. האדם חוזר ונאסף אל מחוזות ילדותו האינטימיים, ושב, לאחר שבגר, להיות בן, ילד, תינוק. ואולם בשיבה אל האור המקיף של סוכת האם אורבת סכנה – האדם יכול להישאב אל הסוכה כל כולו ובכך לאבד את עצמיותו: יש צורך בחיבוק האמהי, בחזרה לשורש, על מנת להיטען באנרגיות חדשות. אולם יש גם צורך בעזיבת החיבוק הזה על מנת להשתמש באנרגיות האלה בתוך עולם הפירוד. כאן מהדהדת גזרתה של התורה 'עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ' (בראשית ב, כד).
הקבלה מלמדת כי יש ליטול את הלולב בסוכה דווקא, כי הלולב הוא שמשלים את הוויית הסוכה: השיבה אל הרחם עלולה להיות מסוכנת – מצב נעים של שלמות ההוויה בתוך עצמה, שלמות שבה האדם מאבד את קיומו; הלולב, המסמל כלי מלחמה, מבתק את חבל הטבור של האדם הקשור לסוכה ומאפשר בכך להמשיך את האורות המקיפים אל החיים עצמם, אל הקיום הנפרד. לפיכך יש לראות בסוכה את הפן הנשי שבהוויה, הפן של ההכלה וההתכללות, ולעומתה בלולב יש לראות את הפן הגברי האקטיבי, שהוא הנדרש כדי לכונן את האינדיבידואליות האנושית. רק מחיבור של השניים – נטילת הלולב בסוכה – יתקיים השפע האמהי בלי לבטל את האדם ולמחוק את פרטיותו.
אולם לא רק הלולב מתקן את הסוכה – גם הסוכה מתקנת וממתיקה את הלולב, את המיניות הכרוכה בתוקפנות. חז"ל לימדו כי 'איש דרכו לכבוש' (יבמות סה ע"א), ותפקיד השהייה בסוכה הנו להטעין את הלולב, סמל המיניות הגברית, בחסד הנשי. הרי מיניות גברית חסרת חסד הנה יצריות חסרת אינטימיות ושתלטנות כובשת חסרת פנים, שסופן בושה והתנכרות של הבעל לאשתו. ללא החסד של הסוכה, המיניות איננה אלא התלהטות היצרים, אש וזיקוקין המביאים בהכרח לכליה – להפניית המבט של בני הזוג זה מזה, וכדברי האר"י: למצב של 'אחור באחור'. החסד נושא בחובו את האפשרות לאינטימיות, לנשיאת מבט הדדית שתהפוך את הבעל לאיש:
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם … וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה' (הושע ב', יח-כב).
Tuesday, September 26, 2023
על יחס הרב לאמנות
הרב פרופ' נריה גוטל
כחודש אחר הסתלקותו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל פירסם העתון היהודי הלונדוני The Jewish Chronicle of London (Sept. 9’ 1935) מאמר הספד וזכרון, לזכרו של הרב ועליו. בזוכרנו שהרב שהה כמה וכמה שנים בלונדון, מן המחצית השנייה של מלחמת העולם הראשונה ועד שובו ארצה כרבה הראשי של ירושלים, 1 כלל לא מפתיע שהעתון ראה לנכון לעסוק בדמותו. אישים שהכירו את הרב אותה תקופה אף סיפרו אחדים מרישומיהם מהרב והללו מצאו מקום באותו מאמר. אחד מאותם תיעודים – מרתק ומפליא!
סיפר שם 2 הפסל היהודי מלניקוף את שאמר לו מרן הרב:
כשגרתי בלונדון הייתי מבקר בגלריה הלאומית... לדעתי רמברנדט היה צדיק... התמונות של רמברנדט הזכירו לי את מאמר חז"ל על בריאת האור… מידי פעם בפעם ישנם אנשים גדולים שד' מברך אותם בראיית אור הגנוז. אני סבור שאחד מהם היה רמברנדט, והאור שבתמונות שלו הוא הוא האור שברא ד' בימי בראשית...
הדברים מרחיקי לכת ביותר! נטען בהם כי הרב סבר שלא זו בלבד שהצייר ההולנדי הנודע רמברנדט 3 "היה צדיק" אלא ש"האור" - בו אכן התמחה ונודע רמברנדט 4 - אינו אלא "האור שברא ד' בימי בראשית"! 5 לכאורה, ממש מרפסי איגרא – כך לומר על רמברנדט, כדי כך!
מיותר לומר שאנחנו, שלא היינו שם, איננו יכולים להכריע בשאלה עובדתית, האם כך, ובמדוייק, התנסח הרב, ועם זאת דומה שיש במשנתו ההגותית של הרב כדי לתת מענה לשאלה האם מופרך לייחס לרב משפט שכזה.
האיש הנפלא הזה
תחילה נכון לתת את הדעת לעצם האמירה "המקצועית" של הרב, אשר ניחן – כנראה – בחוש ביקורת אמנותית וידע לאבחן את ייחודו של האמן: איפיון רמברנדט דווקא בעניין "האור". למיטב ידיעתנו הרב לא רכש השכלה אמנותית מסודרת, ודאי לא מקיפה ויסודית, כזו שיכולה לאפיין אישים וסוגות. עם זאת, מתברר כי אנשי מקצוע אשר ידם רב להם בתחום הוקירו ביותר את איבחוני הרב ואת משנתו הסדורה בנדון. כך למשל סיפר הצייר ואיש האקדמיה פרופ' חיים אהרן (הרמן) שטרוק לאליעזר גואלמן, 6 אף זאת סמוך לפטירת הרב, שילהי תרצ"ה:
הצער על פטירתו של הרב מונע ממני להמשיך בעבודת יומי, בסדרי עבודתי. עבודתו של אמן זקוקה להשראה, וכשזו חסירה אי אפשר לצייר.התפעלתי מהאיש הנפלא הזה אחרי שהכרתי אותו והערצתי אותו אחרי שזכיתי לשבת במחיצתו... התרשמתי עמוקות מאישיותו האצילה... אני הפרופסור לאמנות ראיתי את עצמי פתאום כתלמיד היושב לפני רבו, מאזין ומקשיב מתוך התפעלות לידיעותיו הרחבות. כשהתחיל הרב את דבריו על מקומה של האמנות בתרבות העמים, חשבתי בליבי, זה אמנם מעניין שרב גדול זה בתורה יש לו מושגים בשטחים אלו, אבל זהו חלק מהשכלתו הכללית והרחבה שעליה ידעתי כבר מקודם. אבל כשהמשיך לדבר בשטף על אמנות הציור ואף התייחס לאמנים גדולים מפורסמים ולאסכולות הציור שלהם, פה היתה הפתעתי גמורה – מתי ואיך הגיע לידיעות מקיפות כאלה ולהבחנות דקות בעולם מורכב זה? פתאום ראיתי שרב גדול זה עיניו משוטטות בכל, נשמתו הפיוטית פתוחה לכל היצירה האמנותית לסוגיה ותפיסתו הגאונית מקיפה את שיטותיה, והוא גם יודע להגדיר ולמצוא ביטויים קולעים למיוחד שבשיטות. פטירתו של הרב היא בשבילי גם אבידה אישית... פנים מלאי חיים אציליים, פנים עם זיו תפארת, פנים של הדרת קודש, כאלה היו רק פניו של הרב קוק, וצר מאוד שהאור הקורן הזה נגנז ואיננו. זכות היתה לי שציירתי אותו ושרישומי שומרים לכל הפחות את המעט שקלטתי ממאור פניו, להנחילו לדורות הבאים.
אמור מעתה: שטרוק, שהיה ללא ספק איש מקצוע מן המדרגה הראשונה, מביע הערכה גדולה לידיעותיו והתמצאותו של הרב בתחום האמנותי, עד כדי יכולת הגדרת הייחודי שבאמן פלוני, באסכולה אלמונית ובשיטה פלמונית. 7 דומה שבנדון דידן נכון לשים לב לנקודה נוספת – הדגש אותו רואה לנכון פרופ' שטרוק להביע, ביחס לרב עצמו ודמות דיוקנו: "האור הקורן", אור אותו הוא עצמו ניסה להותיר ברישומו את הרב.
אגב כך נכון להזכיר כי גם בנוגע לאמנויות נוספות שמו של הרב כנראה יצא לפניו כ"מבין", ובשל כך ראו לנכון אמנים ואנשי רוח להמציא אליו את פרי יצירתם, להתרשמות ולהערכה. כך למשל בנוגע לספרות, ביקש לעשות הסופר ואיש הרוח ד"ר א' קמינקא. אחר שהלה הוציא לאור ספר שירים – בשם "צהרים" – הוא שלחו לרב. יתרה מזאת, הוא גם מצא לנכון לפרסם כתבה – בעתון האידישאי "יידישע פרעסע" 8 – בה הביע הוקרה והערכה למשנתו ההגותית של הרב. הרב השיבו באיגרת:
ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, י"ט שבט תרע"ג
אחד מבני עליה, הרב החכם המרומם, אוצר חמודות, מר א' ד"ר קמינקא נ"י, עתרת שלו' וברכה,
ראיתי ונהרתי, ביפעת ספרו השירי "צהרים", אשר הואיל הדרת כבודו לכבדני בו, ומשנה שמחה שמחחי להבחין מדבריו ב"ייד' פר'", כי יקרו לו הגיונותי. והידיעה הזאת שאיש כמוני, שמקורות מחשבותיו מפנים הם רק מאהלי שם, מבארה של תורה בהגיגיה הפומביים והטמירים, יוכלו דבריו לקחת גם את לב חושב מחשבות, אשר העולם הרחב של יפת נגלה לפניו בהמון שלל צבעיו, תוסיף לחזק את רוחי ולאמץ את השקפתי, כי יש כח רב בספרות מקורית שלנו לאגד אלינו את כל הפזורים, אשר נפוצו מאתנו, בעטיה של יפיפותו של יפת שהתפרצה בפתע בשטף של זרם לתוך חוגנו. ומאד אשמח אם יכבדני כבוד הדרתו ביתר ספריו הנכבדים, ביחוד הכתובים עברית, למען אדע למצות את ערך מדותיו, הנראות לי בעשרן, ביתר פרטיות.
אגרות הראיה א', איגרת תצג, עמ' קלב
איגרת זו מדגישה כי שורש ומקור השכלתו האמנותית של הרב שאובים "רק מאהלי שם, מבארה של תורה", בבחינת "דכולא בה", ולא מהשכלה חיצונית וכללית. לאור זאת הרי עתה מתבררת ההפרייה שיכולה להיעשות מ"אהלי שם" כלפי עולמו של יפת, כלפי העולם האוניברסאלי, העולם האסתטי. הרב מבאר – גם אם בקוצר לשון – שמאחר ויפיפות יפת פרצה באופן לא מבוקר, לכן עשתה שמות בכרם בית ישראל ולכך גם לחמו בה חכמים, ברם עקרונית בהחלט ניתן להסתייע ב"ספרות מקורית שלנו" כדי להחזיר עטרה ליושנה, "לאגד פזורים" שנטמעו בין האומות, 9 ולהשיב את "יפת" לתוככי מסגרת "שם".
בין שם ליפת
כאן המקום אם כן לשאול, אכן מה הייתה הבעיה עם "יפת" ומה הביא לחיכוך שבין חכמת "יפת" לחכמת "שם"?
הרב זצ"ל נתן דעתו לסוגייה זו הרבה – מטבע הדברים לא מעט פעמים סביב חג החנוכה המייצג יותר מכל את העימות היהודי-יווני, שם-יפת. לאמיתו של דבר דומה שהסוגייה העסיקה אותו תדיר לא רק בשל המועד שבכסלו אלא בראש וראשונה בשל "המועד" הכללי – עת התחייה. 10 שנות חייו של הרב, בעיקר חציים השני מאז עלייתו הראשונה ארצה (תרס"ד – 1904) היו שנות תסיסה יהודית – עברית – ישראלית. לא זה המקום להרחיב בנדון, ולענייננו נסתפק בשימת אצבע על מתחי 'קודש – חול' בכלל ו'יהדות – אמנות' 11 בפרט. 12
בכ"ו בכסלו תרצ"א נשא הרב דברים באירוע אשר שילב את שני ההיבטים: את חג החנוכה – נר שני של חנוכה – מזה, ואת הספרות העכשווית מזה. היה זה במסגרת הרצאת לפני "חברי החברה לתורה ולספרות – ירושלים". 13 הרצאת הרב, אשר נישאה על פה, סוכמה ותועדה כעבור כחודשיים (בחודש שבט) בפרסומה בעתון "ההד". וכה אמר הרב:
המגמה הברורה של חכמי הדור היתה להחדיר את התוכן של קדושה בכל הדרגות ובכל שטחי החיים. לעומת ההתייוונות שפגעה ביסוד האמונה וגזרה "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" (בראשית רבה ב, ה) ושלא להזכיר שם-שמים, החליט בית הדין של החשמונאים להזכיר שם-שמים גם בשטרות (ראש השנה יח ע"ב), היינו להכניס זרם של קודש גם בחיי-החול, להשגיר את יסוד-האמונה גם במשא ובמתן של קניינים חמריים ולקיים מה שנאמר "בכל דרכיך דעהו", ובדרך זאת האיר האור הטהור בכל פינת-חיים – "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם".
לאמור, היוונים ניתקו קודש מחול וביקשו להטמיע תפיסה הגורסת קיומו של "קודש", לכל היותר, במקומות הפולחן, ולעומת זאת ב"חול" לא יהיה ולו גם 'משהו' של לחלוחית קודש. על השור – מייצג עולם המלאכה והחולין, ועל קרנו – הבולטת, ציוו היוונים לכתוב שאין בינו ובין הקודש ולא כלום. כנגדם פעלו חכמים שהכריעו כי אפילו על שטרי החולין המובהקים ביותר - סתם שטרי קניינים והלוואות וכדו' של הדיוטות - אפילו עליהם ובהם יוזכר שם שמים. והגם שמבואר באותה סוגייה כי תחילה חששו חכמים שמא כתוצאה מכך יימצא שם שמים מתחלל וזרוק באשפתות ובשל כך תיקנו שלא לרשום שם שמים בשטרות, אף על פי כן הגיעו חכמים למסקנה שעתה, לאור מעשיהם של היוונים, הכרחי להעלות את הקודש, "להשגיר את יסוד-האמונה גם במשא ובמתן של קניינים חמריים", להפיצו ולמקמו בכל אתר, בחינת "בכל דרכיך – גם דרכי החול – דעהו".
שנתיים מאוחר יותר, בכ"ט בכסלו – נר חמישי של חנוכה - תרצ"ג נערכה חנוכת הבית של 'בית המדרש למורים – מזרחי', הסמינר הראשון להכשרת מורים במיגזר הדתי. אף כאן, מטבע עניינו של המוסד אשר עניינו הכשרת מורים למקצועות הקודש והחול, ונלמדים בו קודש וחול, נתן הרב דעתו לסוגייה זו, בוודאי לאור המועד - חנוכה:
לפי הנהוג בעולם חושב אדם בתחילת מחשבתו שהקודש והחול הם בבחינת "ויתרוצצו", שהם צוררים זה את זה. אולם האמת היא, שאין כל ניגוד בין קודש והחול... החיים בכללותם אינם מתקיימים באומה, כי אם דוקא באופן ששני היסודות הללו יתמלאו ויהיו בריאים ומשמשים לתקומתה של האומה... כשם שאנחנו צריכים להשתמש ברכוש של הקודש וגם ברכוש של החול, כך אנו מחויבים לשמור שתהיה הבדלה בין הקודש ובין החול... כל מה שהמוח היווני יכול להכיל בקרבו, מתהום קרקע עד רום שמים, אינו אלא חול. אבל לא כן כנסת ישראל... אנחנו יודעים איך לעשות רתוקות, איך לחבר את השמים ואת הארץ, ודוקא ע"י חוש ההבדלה... מאמרי הראיה ב', עמ' 477-478
"אין כל ניגוד בין קודש לחול". ההיפך הגמור הוא הנכון: חיי האומה הישראלית נשענים על זיקה הדדית של קודש וחול. שוב מבהיר הרב כי נגד התפיסה היוונית אשר ניתקה קודש מחולין, מחיי המעשה, באה התפיסה היהודית ועשתה "רתוקות", חיברה את הקודש עם החול. מוסיף הרב ומבהיר כי מה שמאפשר את החיבור הוא דווקא מפני שאנו שומרים על התחומין, 14 מפני שאנו יודעים להבדיל בין הקודש לחול. 15 יכולת ההבדלה וההבחנה היא היא שמאפשרת קיום חיבור וזיקה. 16
בין 'פנים' ל'חוץ'
בהמשך דבריו נתן הרב דעתו לאבחנת חז"ל (בבא קמא פג ע"א) בין "חכמה יוונית" ובין "לשון יוונית", שהראשונה נאסרה (שם פב ע"ב) ב"ארור" ולעומת זאת השניה מותרת:
... ונראה שעיקר הכוונה היא שיש להבחין בין תוכן לסגנון. היוונית בתור חכמה, בתור השקפת עולם – פוגעת קשות בקודש, מחללת אותו, מטמאה אותו. אולם הלשון היווני, השפה מבחינת כושר הביטוי שלה, מבחינת הציור שלה – זה כבר עניין לגמרי אחר. כאן אין התנגשות של תכנית, של מערכת דעות והשקפות, כאן יש רק שכלול חיצוני, אשר כשלעצמו אינו נוגע ואינו פוגע בעניינים הפנימיים.
את התוכן אין אנו צריכים לקבל אלא מתורתנו הקדושה... אין אנו צריכים להשתמש בזה בדברים שאולים. מה שאין כן ביחס לסגנון, ליפוי חיצוני של הדברים. כאן – למרות הניגודים הפנימיים של התכנים – יש מקום לקבלת דברים מן החוץ. ואחרי כל המלחמות עם יוון ויוונות, מצאו חז"ל סמך בפסוק, שיש מקום להכנסת צדדים סגנוניים לעולמם של ישראל, ודרשו "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם – יפיותו של יפת [הוא לשון יוון] יהא באהלי שם" 17 (מגילה ט ע"ב).
"חכמה" משמע השקפת עולם פנימית, תוכן ומהות ולענין זה אין נגיעה ליון; "לשון" משמע יישום חיצוני, כלי ואמצעי, ולענין זה אין מניעה מהיזקקות ל"יון". בדיוק על כך נאמר ש"יפיות" יפת תהא "באהלי שם".
מסר זה לא נותר ערטילאי ומופשט – אדרבה, הוא אמור להיות מיושם באותו מוסד להכשרת מורים:
במוסד הזה ישנה מזיגה בין קודש וחול. לומדים כאן תורה שבכתב ותורה שבעל פה ולומדים חלק מהמדעים שנדרשים לעולם, לחיים בצורה של חול. אבל לא נשכח את המלחמה שהיתה אז, ועדיין לא פסקה. אנחנו צריכים לדעת, שאם לא נהיה זהירים, אז יש לפעמים שזרעוני חול רוצים לעשות מכל הקודש חול. בשעה שאנחנו לומדים תורה שבכתב, והוא הדין תורה שבעל פה, אין אנו לומדים אותן לשם ספרות בעלמא ואפילו לא לשם ספרות לאומית בעלמא ולא לשם מדע בדרך כלל, כי אם משום שאותם ציוה ד' אלקינו "ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם כאשר ציוני ד' אלקי", "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים". יעזור השם שהמזיגה הזאת תתקיים באופן הנעלה ביותר בבית הזה… ונזכה לראות מכל בתי ישראל העוסקים בעבודת הרוח של ישראל ובהרבצת התורה את הגשמת הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". 18
הרב ד"ר משה זיידל, מן התלמידים הראשונים, הגדולים, החשובים והמעמיקים שבין תלמידי הרב, 19 סיפר לרב מ"צ נריה על המשך פיתוחו של ענין זה. 20 הוא ציין לדיוק נוסף של הרב, בין "היכל" ובין "אוהל". מחד גיסא דייקו חז"ל בלשונם וכתבו כי "משנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל" (שבת כב ע"א), ומאידך גיסא דייקו חז"ל בלשונם וקבעו כי "יפיותו של יפת - באהלי שם" (מגילה ט ע"ב). מדוע בראשון נאמר "היכל" ובשני "אוהל"? אין זה אלא משום ש"יפיות יפת" יכולה להתקיים "רק באוהל, בשטח החיצון של הבית, לא כן ההיכל - הוא מיוחד לפנימיות, שם לא יקרב זר, שם צריך להישמר רוחו של שם, רוחו של ישראל בטהרתו".
ומכאן המסקנה, הפועל-היוצא:
בשטחי המדע יש מקום להיעזרות ע"י חכמת גויים – "יש חכמה בגויים" (איכה רבתי ב, יז), לא כן בשטחים הפנימיים של תורת המוסר והשקפת העולם, כאן גישת חכמי אומות העולם יכולה לגרום נזקים חמורים. 21 העולם הרוחני שלהם יסודותיו שונים לגמרי, ומסוכנים הם לרוח ישראל, ומאותה חכמה יוונית הזהירונו חז"ל. ומה שקרה בימי מתתיהו, זו היתה חדירתה של רוח יון וחכמת יון להיכל, לשטח הפנימי, זו עצמה "טמאה כל השמנים שבהיכל". זו עצמה גרמה טומאה לשמן הטהור של רוח ישראל.
יתרה מזאת; בהתייחסות נוספת לאותו "ארור" שהוחל – כאמור – על חכמה יוונית, דייק הרב שגם בו עצמו קיימת הדגשה כלפי מי הוא מוסב:
הגמרא אומרת 22 שעל החכמה היונית נגזרה גזירה. לשון הגזירה היא 'ארור אשר ילמד את בנו חכמה יוונית'. לא כתוב 'אשר ילמוד' אלא 'אשר ילמד את בנו'. חכמינו הקדושים התייראו מאוד שמא החכמה היוונית תמשוך את הנוער ותנתק אותו מאמונת קדוש ישראל. מאמרי הראי"ה ב', עמ' 476
אמור מעתה, עיקר החשש התמקד בנוער, 23 בצעירים, 24 אשר לגביהם קיים חשש היסחפות אחר "הפרח" היווני, האסתטי, ואיבוד "הפרי" היהודי. 25 הבוגר, הבשל, המסוגל יותר להתמודד, ולכן לגביו לא נאמר אותו "ארור". 26
הצדיקים המופלאים - אישי הנשמות הגדולות
האמור מעלה מבהיר אפוא היטב את מקומו החשוב של החול, לצד הקודש, במשנתו של הרב, ובתוך
החול, את מקומה ומעלתה של האמנות – מפסגות היוונות. "... כל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפעל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו" (עולת ראיה ב' עמ' ג). 27 נכון הוא ש"לאו כל מוחא סביל דא", לא הכל מסוגלים להכיל כדבעי מורכבות זו של חול – קודש, על אחת כמה וכמה אמנות – יהדות. הרב טוען שרק "צדיקים מופלאים" הם הם שיודעים להכיר ולהוקיר כדבעי תופעות אלה. בפיסקה אותה הכתיר עורך 'אורות הקודש', הרב דוד הכהן – "הנזיר", בכותרת 'תפארת הצדיקים המופלאים', נאמר:
הצדיקים המופלאים שאין עולם הזה תופס אצלם מקום מצד גבוליו שפלותו וצמצומיו, דוקא הם מוקירים את העולם ומכבדים אותו, מפני שהם רואים בו עולם עליון, זיו טהור ממקור החיים, ויפיו וטובו מתעלה בעילויים גדולים, והרגשת הנועם והיופי שבו מתגדלת אצלם בגודל של קדושה ועדינות עליונה, עד שהינם תמיד חיים חיים מלאים, שיש בהם כל שיקוי הלשד של כל ההנאות האסתתיות, המענגות את החיים במעלה עליונה מאד. וחושיהם הרוחניים, אפילו ביחס להתוכן האסתתי הרגיל, בהכרת היופי שבמראות, שבשירה, שבסדר, שבמדינה ובמוסר, ושבכל ערך, מתכפלים בכפלים אדירים, עד שהם הם הינם מקורות היופי והסידור בחיים.
והעולם מזדהר ביופיו ומתעלה בתפארתו על ידי השפעת זיו נשמתם, וכל בעלי אומניות שבחכמות היפות מתעלים, מתעדנים ומתברכים על ידי השפעתם. כי הם בעצמם הינם שרויים בספירת התפארת האלהית, הכוללת בחטיבה אחת כל הדרת שמים וארץ, והתפארת הולכת ומתפשטת על כל היצור, ועל כל מעשיהם, על כל רחשי לבם ונטיותיהם, ואור מלך ביפיו הולך ומתגלה עליהם. אורות הקודש ג', עמ' שו
"התוכן האסתתי הרגיל", "היופי שבמראות", ודאי נוגע – גם – לתחום הציור. מלמדנו אם כן הרב, שאומנם לא כל אחד, אך "צדיקים מופלאים" אכן יכולים להעמיק בהבנת עומק עניינו של עולם הזה על כל מכלול תופעותיו, גם אלה האנושיות, גם אלה התרבותיות. הם מוקירים אותו עולם, הם מכבדים אותו עולם, מאחר והם רואים בו בבואה, למיצער בבואה דבבואה, של עולם גדול, עליון ורוחני ממנו הרבה. לא זו אף זו, מדובר בתהליך דו-סטרי; הצדיקים אינם רק 'מקבלים' – הם גם 'נותנים'. הם מעשירים את האמנים, כך שאם במודע ואם שלא במודע, הללו מתעלים, מתעדנים ומתברכים כתוצאה מנוכחות הצדיקים ומהשפעתם. "התפארת הולכת ומתפשטת".
כתוצאה מכך "נוצר" רמברנדט - רמברנדט הפרסונלי כמו גם "רמברנדט" הטיפולוגי; רמברנדט האישי כמו גם "רמברנדט" המייצג. הרב הביע מפורשות נקודה זו בפיסקה אחרת, אותה הכתיר הרב הנזיר בכותרת 'שטף היצירה הנשמתית':
אישי הנשמות הגדולות חיים הם במעינם דוקא. חכמי היצירה, שהחידוש הוא יסוד חייהם, יכירו תמיד את התפשטות מהותיותם, חילוץ עצמותיהם הרוחניים, רק בשטף החידוש, ההולך וזורם לעיני רוחם. מכירים הם את הנשמה בעומק העצמי שלה, איך היא מזלפת את שטפיה תמיד. לא פחות ודאי ממה שגוף מאיר מזלף קרני אורה מתוכו בלא הרף, מזלפת היא הנשמה, בעלת ההכרה והחפץ, הרגש והציור, את קרני אורה הרוחניים החיים. והזרם הולך ושוטף, הולך ומצייר. לא יכילו גליונות לבאר את החזון של איזה זמן של הזרמת הנשמה, גם של קטן שבאנשים. וכה הולכת היא העשירות ומתגדלת עד שבאה בגאוני המחשבה, בגדולי הציור, למדרגה נפלאה כזו, שרבו המתפלאים על ההארות היוצאות אל הגלוי מפרי ציוריהם. אף על פי שהחלק המתגלה מוכרח להיות הזיבורית שבעצמות היצירה, אבל עצם היצירה בחביונה, פלאות מעשיה, מהירות השטיפה אשר לזרמי השכל, אינה נותנת לנו אפשרות של תפיסה בעצמותם הפנימית במהותם ופרטיהם של הזרמים השוטפים הללו. אורות הקדש א' עמ' קע
אותם צדיקים שנקראו בפיסקה הקודמת "צדיקים מופלאים", מכונים כאן "אישי הנשמות הגדולות". אלה ואלה, יחידי הסגולה, נחונו בהבנה עמוקה כי כשם ש"גוף מאיר מזלף קרני אורה מתוכו בלא הרף" במובן הגשמי, כך הדבר אמור, ושבעתיים, במובן הרוחני: "מזלפת היא הנשמה, בעלת... הרגש והציור, את קרני אורה הרוחניים". בקרני אורה אלה זוכה גדול וגם קטן, אפילו "קטן שבאנשים". כתוצאה מכך, אותן הזלפות רוחניות יכולות להגיע, לבצבץ, גם אצל רחוקים.
וכאן משפט המפתח, מבחינת ענייננו: "... עד שבאה בגאוני המחשבה, בגדולי הציור, למדרגה נפלאה כזו, שרבו המתפלאים על ההארות היוצאות אל הגלוי מפרי ציוריהם ". והיה אם תשאל עצמך מדוע "רבו המתפלאים"? שוברך בצידך: משום שלא רבו "צדיקים מופלאים" ומעטים וספורים הם "אישי הנשמות הגדולות". 28 ואולם מכלל העובדה שקיימת פליאה, אין דבר וחצי דבר עם שלילת קיומה של התופעה.
*
מרן הרב זצ"ל, שללא ספק היה "צדיק מופלא", "איש נשמה גדולה", הוא – וכמעט רק הוא – יכול היה לשים את האצבע על צייר מסויים, על ציור מסויים, ולומר: זהו. כאן זה נמצא. השכילנו הרב בקביעתו כי רמברנדט "מזליה חזי ליה" 29 וזכה לראות משהו מבבואת האור הגנוז: "התמונות של רמברנדט הזכירו לי את מאמר חז"ל על בריאת האור... מידי פעם בפעם ישנם אנשים גדולים שד' מברך אותם בראיית אור הגנוז. אני סבור שאחד מהם היה רמברנדט, והאור שבתמונות שלו הוא הוא האור שברא ד' בימי בראשית...".
האם הרב אמר זאת, בדיוק בלשון זה? אינני יודע; ואולם ביחס לשאלה האם יכול היה הרב לומר זאת, האם תפישה כזו תואמת משנתו, כאן התשובה ודאית וחיובית: בהחלט כן. 30
^ 1.ראו בספרי מכותבי ראיה, ירושלים תש"ס, עמ' כה.
^ 2.דומה כי הראשון שהיפנה למובאה זו היה י' גלמן, ראו מאמרו 'האסתטיקה במשנתו של הרב קוק', יובל אורות, ב' איש שלום וש' רוזנברג (עורכים), ירושלים תשמ"ה, עמ' 168-159.
^ 3.על רמברנדט הרמנזון ואן ריין (Rembrandt Harmenszoon van Rijn) (ליידן 1606 – אמסטרדם 1669), ראו האנציקלופדיה העברית,
בערכו.
^ 4.ראו באנציקלופדיה העברית, שם: "ניכרת התעניינותו של רמברנדט באפקטים הדרמתיים של ניגודי אור-צל חריפים... אין האור אלא מבליח על החלל הסובב את הדמויות ויוצר אווירת מיסתורין. גם מקור האור – חלון, אבוקה או מדורה ביצירותיו, נופל רק על הדמויות ועל כמה עצמים לידן, המגיחים מרקע אטום או אפל לחלוטין – חשוב בעיצוב תאורת היצירה ואווירתה... רמברנדט משתית את המערכת הצבעונית על ריכוז האור במשטחי צבע לוקאלי, אלה
זוהרים על רקע שממנו מבליחים גוני חום-זהב עמום המתכהים בהדרגה עד שהם נבלעים בתוך הסביבה הכהה... בדיוקן הקבוצתי המפורסם-ביותר בתולדות האמנות – "משמר הלילה"... חשובים במיוחד משחקי אור-צל… בשנות ה-50 הגיע סגנונו הצבעוני לבשלות מליאה ולהרמוניה מושלמת עם המערכת העשירה של אור-צל... בתחריטיו הבשלים יצר רמברנדט שפע פרטים והיקנה להם אחדות אורגנית ואפקט ציורי, בטכניקה עשירה של מעברי אור-צל רגישים... ".
^ 5.כאן המקום להזכיר כי "אין שחר לטענה שרמברנדט היה ממוצא יהודי. ברור שהכיר יהודים באמסטרדם וידוע שהתיידד עם שני יהודים ספרדים: אפרים בואנו ומנשה בן-ישראל ואף צייר את דיוקנם... ייתכן שיהודים מסביבתו שימשו לו מודלים. ואולם מלבד הדיוקנים המזוהים בשם, שאר ניסיונות הזיהוי הם רק על בסיס תווי-קלסתר "יהודיים טיפוסיים"... הועלתה סברה שהגיעו לידיעתו מדרשים יהודיים על נושאים מקראיים והם שהשפיעו על גישתו" – האנציקלופדיה העברית, שם.
^ 6.לימים סיפר זאת אליעזר גואלמן לרב מ"צ נריה, ראו מועדי הראי"ה, ירושלים תשמ"ג, עמ' קפו-קפח.
^ 7.ראו גם מועדי הראי"ה, שם, עמ' קפה, מדבריו של "האמן-הצייר מר צבי גרונדמן הי"ו, בספרו 'האסתטיקה ביהדות' ".
^ 8.ה"יידישע פרעסע" (Judische Presse) היה ביטאון שהחל לצאת לאור בברלין בשנת 1870, ביוזמתו של רבי עזריאל הילדסהיימר, כביטאונה של היהדות הדתית, ופסק להתקיים בשנת 1923.
^ 9.תפיסה זו הגורסת כי שורש חכמות אומות העולם - בחכמת ישראל, אלא שזו אבדה מאיתנו והתפזרה בין אומות העולם בשל הגלויות, הצרות וכו', מצויה לא מעט בקרב הוגי מחשבת ישראל; וראו ש' רוזנברג, תורה ומדע בהגות היהודית החדשה, ירושלים תשמ"ח, עמ' 9 הערה 2. בנדון דידן, ראו אורות הקודש ב', עמ' תג-תד: "הרזיות באה להשלים את הציור ולהראות איך כל יפיפותו של יפת לקוחה היא בעיקרה מאהלי שם, אלא שנתטשטשה הצורה, בריחוק מקום... ומדברת היא הרזיות בהרחבת הביאור, בעולם האלהי האחדותי, בכל העושר הגווני הפרטי, המתגלה מהופעת האלהות האחדותית, בהגלותה לבני אדם בשכלם ובהרגשתם...".
^ 10.על זיקת חנוכה לעת התחייה, ישירות בנדון דידן, ראו מה שכתב הרב "הנזיר" בחוברת אור הגנוז, ירושלים תשל"ג, עמ' כד: "יסוד חנוכת הקודש, לדעת מרן הרב זצ"ל, היא ההתעלות של החול אל הקודש. לא רק שמי ארץ ישראל קדושים הם כי אם כל הארץ קודש היא, הריה ועמקיה, אדמתה ואוירה".
^ 11.ראו אגרות הראיה א', איגרת קנח (עמ' רג-רו), מכתב הרב אל "ראשי החברה הנכבדה לחכמת האמנות העברית אגודת בצלאל: "... אחד מסימני-התחיה המובהקים היא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם הנכבדה: 'תחיית האמנות והיופי העברי בא"י'. מלבב המחזה ומרהיב לראות את אחינו רבי הכשרון, גאוני היופי והאמנות, המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החיים הכלליים, ורוח מרום נשא אותם להביאם ירושלימה, לעטר את עירנו הקדושה, שהיא כחותם על לבנו, בפרחיהם הנחמדים, להיות בקרבה לכבוד ולתפארת, גם לברכה ותועלת. וסימן טוב כזה נכון שהכל יהיו שמחים בו, הצעירים וגם הזקנים, גם היותר קרים והיותר טרודים בשאלת הקיום החמורה מאוד... עמנו העתיק כשבא לעולם ומצא את האנושיות חתולה בחתולי ילדותה הפראית, ורגש היופי הפראי, המחוסר זך ועדנה, הולך וכובש לו את העולם, והיופי בעצמו כבר עלול הוא להתהפך בידי ההמון הגס למין גלוסקא-שמנונית ומשקה משכר, אם לא יוכל לינק מהדר האמת המדעית והמוסרית... כל המרחב הגדול של הנוי וההידור, היופי והציור, מותר לישראל. רק קו אחד, שרטוט אחד... הוא אומר הרבה ברוחו, אבל רק מעט הוא פוגם את החרושת והאמנות, למרות כל המגמות האדירות שלו: "כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם". אמנם רק פרצוף אדם בתמונה בולטת ושלמה, וגם על זה ישנם דרכי בינה, להיעזר ע"י חברת אומן עוזר שאינו בן-ברית, לעת השכלול האחרון של התמונה המיוחדת, שבה נמצאים תנאי האיסור, אמנם רק נקודה קטנה תישאר מכל הקו הארוך, אבל מה רבו מחשבותיה: התמונות המיוחדות לאליליים, בין בעולם האלילי העבר וההווה, ובין בעולם הנוצרי, תתעב כנסת ישראל ולא תוכל שאתם. ע"כ הדור הדבר, בחובה קדושה לנו, שבאוצר המשכית הלאומי שבעיר קדוש אלהינו לא ימצאו פסילים כאלה. ובכלל נכבד הדבר מאד, שתודיע האגודה הנכבדה גלוי לכל העולם הנאור העברי והכללי, שהיא עושה את כל מעשיה, אותם המתכנסים באותו המשעול הצר, שבו יפגשו רגש האומה, הדת והאמנות, ע"פ חפץ האומה ושאיפתה הכללית, לראות ביחוד בעיר משוש תקותה, אוצר כל יקרתה וחוסן עזה ומקדשה, ע"פ הוראת חכמי תורה, גאוני ארץ-ישראל המפורסמים באומה... וכבוד הדרתכם, שמטרתכם קדושה היא לתקן ולא לקלקל, לבנות ולא להרס, בטחתי בכבוד נפשכם הנישאה שתשימו לבבכם על דברי אלה, היוצאים מלב מלא אהבה וכבוד ליסודי חפצכם הנכבד...". [וראו תגובתו הכעוסה-נעלבת של פרופ' שץ, מנהל בצלאל: "לא לשם כך באתי לארץ ישראל, ולא לשם כך יסדתי את 'בצלאל', בכדי שאנו נעשה פסלים לגויים... אנכי בתור פסל קדשתי את השם באמנותי... על ידי פסלי שהוצגו בכל העולם ושום רב לא התנגד להם" - 'גנזים', כ"ח במרחשון תרפ"ח, מובא במועדי הראי"ה, שם, עמ' קפז]. וראו דעת כהן, סימנים סה-סו.
^ 12.ראו 'מכותבי ראיה', שם, עמ' סג-סו, על החוג התרבותי-אמנותי, ושם עמ' סא-סג, על החוג האקדמי ועוד; וראו בספרי חדשים גם ישנים, ירושלים תשס"ה, עמ' 47-48.
^ 13.תיאור האירוע, יוזמת הרב, מינוי הוועדה והקמת החברה, ראו רמ"צ נריה, מועדי הראי"ה, שם, עמ' קעט-קפ. לא למותר לציין שהרב השתתף באותה ישיבה, וגם נשא בה דברים, על אף "שלא היה בקו הבריאות בו-ביום, החליט בכל זאת לבוא לאסיפה".
^ 14.באותה הזדמנות ביאר הרב כי בכך יינתן מענה רעיוני-הלכתי לשאלה הידועה: מדוע נקבעו שמונת ימי חנוכה, בעוד שעיקר הנס לא היה אלא שבעה ימים. "ברצוני להעיר מחשבה שגרעינה מתאים למה שאנו חפצים היום, לזכור ולהתעורר על ידו. אנו מדליקים, בחנוכה, שמונה נרות... לכאורה היה די לו החשמונאים היו מתקנים שבעה ימים לחג החנוכה, והדלקת שבע נרות זה היה מתאים למנורת המקדש. מדוע אם כן, מדליקים אנו שמונה נרות? לדעתי ניחא. יש הלכה אחת הבנויה בעיקרה על הרעיון שכל ישראל צריכים להיות מרושמים מזה שבעולם החיים ישנם שני סוגים: הקודש והחול... אנו מחויבים לשמור שתהיה הבדלה בין הקודש ובין החול, ולא נכשל בפח של החכמה היוונית, שמצידה אין קודש בכלל בעולם... על כן אמרו חז"ל: "לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן, מנורה כנגד מנורה" (ראש השנה כד). אסור לעשות כעין הכלים שהיו בבית המקדש. הקודש שומר את גבולותיו, הוא מגן על עצמו, שלא יבוא כל זרם של חול למעט את שויו, ודוקא ע"י השמירה הזאת נותן הקודש חיים וגם מקום לחול ולמערכות החול... חששו אנשי בית החשמונאים שאם יתקנו רק שבעה נרות, יעשו מנורות חילוניות כמו של בית המקדש, של שבעה נרות. אנחנו יודעים שנצח ישראל בנוי על ההבדלה בין הקודש והחול ועל צרופם בחיים" - מאמרי הראיה ב', עמ' 477-479; וראו מצות ראיה, או"ח סימן תרע; רק"א פרנקל, שמועות ראי"ה, עמ' קיב; רמ"צ נריה, מועדי הראי"ה, שם, עמ' קסז.
^ 15.ראו גם מאמרי הראיה ב', עמ' 408-409: "מעת אשר הזדווגה חכמת יוון לישראל, החל החול לבא בגבול הקודש, וממילא גם הקודש בא בגבול החול. אלה המחברים אשר חברו את ערכי החול וערכי הקודש יחד בחבור של ערבוביא, שכונתם היתה לעשות שלום בין אלה שני העמודים, גרמו לכל אותה המלחמה הארורה, שאנחנו הננו עדיין אוכלים את פירותיה המרים. חבור מעורבב של אלה שני המושגים מוכרח הוא להוציא תולדות בוסריות. וזהו בודאי התוכן המדאיב והמבלבל את העולם. אמנם יש חבור שאינו בא כי אם להסביר מושגים, וזה יועיל לפעמים לטובת שני הערכים, כשהתולדה כבר נגמרה על היסוד המיוחד של כל אחד בפני עצמו, על פי צביונו והכרתו הפנימית.
המקומות של החול ושל הקודש מוכרחים להיקבע. צריכים אנחנו לדעת את החול ואת שליטתו, את מקומו ערכו וגבולו... בשרשו ואחיזתו וכל מהותו וקיומו הוא בא מצד הקודש... מתוך סקירה עמוקה זו יש לקודש ולחול צד של מעמד שוה וחשוב במציאות... יודעים אנחנו שהחול הוא גם כן מושפע ממנו, ומכוון הוא על פיו להתבצר במקומו וגבולו, ולפיכך אנחנו צריכים לדעת את ערכו ושמושו.
החול נזדווג אל הקודש, וההזדווגות הזאת יש שהיא לברכה ויש שהיא למארה. כשאין הגבולים מתטשטשים וכל אחד שומר את תפקידו, לבררו ולהעלותו, אז החבור הזה של החול עם הקודש הוא לברכה. אבל בזמן שהגבולים מתטשטשים, והחול נכנס לערכי הקודש, לעשות שם ציורים, מדידות ושעורים, והקודש נדחק הוא אל החולי לכונן שמה סדרים, אז הכל מתקלקל. ההתמרמרות משני הצדדים נעשית אז גדולה מאד, עד שתסיסה חזקה נולדת, והקודש סובל בתחילה מפני שהוא יורד מערכו ונעשה כהה מאורו, מפני ירידתו אל גבולי החול, והחול מוצא לו אז כבר תכונה של התנגדות עצומה כלפי הקודש, והוא משתמש באותם ערכי הקודש עצמם, שנתודעו לו על ידי הנסיון של כניסת הקודש לגבוליו, ללחום בהם נגד הקודש. אמנם המלחמה הזאת סופה היא להזיק גם את החול, כי סוף כל סוף גם מעמד החול מתבצר הוא ביסודו רק על ידי הקודש. אבל נפילת החול בצורה כזאת איננה גורמת כלל עליה לקודש, כי גם הקודש צריך הוא לסמוכו של החול לתקן את כליו המעשיים, לכונן את הצעותיו ואת משליו והסברותיו בחלקת הרוח, ועל כן זה המצב, שגורם התוכן של טשטוש הגבולים, הוא הפסד כללי לשתי המערכות, של החול ושל הקודש. הרפואה באה רק מתוך עבודת ההגבלה, של התחמת התחומין של הקודש ושל החול והעמדת צביון של הדדיות, שבכל מקום שכח אחד צריך לעזרה, חברו יהיה מיד מזומן לעזרתו. זה היסוד של גמילות חסדים, הנוהג בכל הבריאה כולה, הוא מוכרח להיות נוהג בשני הערכים הללו, הכוללים את כל ההויה, את כל החיים וכל המציאות בכללותה".
^ 16.בהקשר זה רגיל היה רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל להדגיש (תוך שימוש בלשון הצרפתית) כי "הבחנה אינה הפרדה" ובוודאי שאינה ניתוק. לטומאה אין חיבור לקודש ואפילו לא לחולין, לא כן החול שעשוי להתחבר לקודש: "חולין על טהרת הקודש" (בבלי חולין לד ע"א, רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות פי"א הי"א ועוד); "בונים בחול ואחר כך מקדישים" (בבלי בבא מציעא נז ע"ב, מעילה יד ע"א ועוד, רמב"ם מעילה פ"ח ה"ד).
^ 17.וקודם לכן, שם, "רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבי יוחנן, מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל, אמר קרא (בראשית ט') יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם - דבריו של יפת יהיו באהלי שם...".
^ 18.בפסוק זה – "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים" חתם הרב את הנאום הנודע אשר נשא בעת טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, במרומי הר הצופים, כשמונה שנים קודם – ז' בניסן תרפ"ה. השימוש בפסוק זה עורר עליו ביקורת קשה, וכל זאת משום דיסאינפורמציה והטעייה גמורה ביחס לדבריו. וראו ד' גוטל, 'גלגולו של נאום: משמעות נוסחיו השונים של נאום מרן הראי"ה קוק זצ"ל בייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים', ירושלים תשס"ה.
^ 19.על הרב ד"ר מ' זיידל ויחסיו עם הרב, ראו מכותבי הראיה, שם, עמ' קיג.
^ 20.ראו רמ"צ נריה, מועדי הראי"ה, שם, עמ' קנט.
^ 21.ראו גם מאמרי הראיה ב', עמ' 477: "... בשעה שאנחנו באים לסגנן את החיים לתת לחיים צורה חיצונית, אנחנו אומרים, שכשם שאין אנחנו נעלבים מזה שבשעה שניגש שלמה לבנות את בית המקדש, הוא שלח למלך חירם בקשה לתת לו אנשים לכרות בעדו עצים, 'כי אתה ידעת כי אין בנו איש ידע לכרות עצים כצדונים', כך לא נעלב אם נצטרך להשתמש בעזרת כוחות חוץ בהכנת הצורה החצונית לחיים. צידונים כרתו עצים וגם גרים שהיו בארץ היו מסתתים את האבנים, אבל עצם קדושת המקדש נשארה בידינו וידענו לשמור את קדושת המקדש ועבודת הקודש. היוונות בתור חכמה היא הכחשת הקודש. חילול הקודש. 'המחלל את הקדשים' הדגישו הקדמונים 'אין לו חלק בעולם הבא'. 'קדוש לעולם קיים', ואנחנו שואבים את כח חיינו הלאומיים מאותו המקור הנצחי שהוא יכול לבלות עולמים, זמנים נצחיים ולא רק דורות, שהוא ישאר לנו לעולמים מקור בלתי נשאב".
^ 22.בבא קמא פב ע"ב.
^ 23.השוו חגיגה טו ע"א: "הא בגדול הא בקטן"; וראו מאמרי 'בין קבלת אמת "ממי שאמרה" לבין קבלתה מ"מלאך ה' צבאות" ', עיונים בחינוך היהודי, ט (תשס"ד), עמ' קכט–קנז.
^ 24.ראו גם מה שכתב ש' ליברמן – אף הוא מתלמידי הרב – בספרו יוונים ויוונות בארץ ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 225-235.
^ 25.כדימויו של ריה"ל בשירו: "ראה גם ראה דודי והבן / וסור ממוקשים צנים ופחים / ואל תשיאך חכמת יונים / אשר אין לה פרי כי אם פרחים / ... " - ח' שירמן, תולדות השירה והפיוט, ב, עמ' 494-493.
^ 26.ענין זה משליך כמובן על היחס ללימודי חול, נושא לו נזקק הרב לא מעט פעמים; וראו מאמריי בנדון: ' "המבדיל בין קודש לחול"?', טללי אורות, יב (תשס"ו), עמ' 275–297; 'חזון מחקרי בצבת הדילמה החינוכית', טללי אורות, יג (תשס"ז), עמ' 227-248; 'קדמונינו האקדמאיים: על מתודות אקדמיות שנהגו בבית המדרש', צהר, לה (תשס"ט), עמ' 81-90; ועוד.
^ 27.עם זאת הוסיף שם הרב, סייג והבהיר כי "מובן הדבר, שרק את אותם האוצרות, שבהפתחם מבסמים הם את אויר המציאות, טוב ויפה לפתח. 'מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים' (שבת פח ע"ב). אמנם אותם הדברים הגנוזים, שקבורתם היא ביעורם, להם מתוקנת היתד שעל אזינינו לחפור ולכסות. ואוי לו למי שמשתמש ביתידו לפעולה הפכית, למען הרבות באשה"; וראו עוד עולת ראיה א', עמ' שפג-שפד. וראו אורות הקודש ד', עמ' שצא: "... צריך החוש האסתתי בדרך כלל להתפתח יפה, עד כדי שתוכל הנשמה להתאזר בציור התפארת האצילי, באופן שתוכל לעמוד במרומי דרגותיה. והספרות שבדור, ותאוות ההתרחבות של היופי שאחזה אותו, אע"פ שהם נוטים לענייני החול ולפעמים הנם נטמאים מאד, אינם כי אם דרגות והכשרים, אל הטוהר העליון של הוד של מעלה שיופיע בעולם".
^ 28.ראו צ' ירון, משנתו של הרב קוק, עמ' 183 הערה 31: "יש לציין כי מלבד הרב נמצא במאה העשרים (ככל שידוע לנו) רק עוד הוגה-דעות דתי אחד, במובן האורתודוכסי, התובע את טיפוח האמנות כחובה דתית – ד"ר נתן בירנבוים... לזה יש להוסיף כי בירנבוים כתב על חשיבותה של האמנות עוד בתקופתו הלא-דתית (בשנת 1897) ובטרם שב אל האמונה הדתית".
^ 29.ראו בבלי מגילה ג ע"א, בבא קמא ב ע"ב ועוד.
^ 30.וראו עוד אגרות הראיה ב', עמ' רכו; אורות, עמ' לד-לה; ערפלי טוהר, עמ' ט, מב, מו, סז-סח, קו, קיא, קכח, קלד; אדר היקר, עמ' כח-כט; אורות התורה, עמ' מז. כן ראו רמ"צ נריה, מועדי הראיה, שם, עמ' קעט-קפח; צ' ירון, הנ"ל, עמ' 188-167; צ' ירון ור"י הדרי, פרקים במשנתו העיונית של הרב קוק, ירושלים תשל"ו, עמ' 113-106; י' בן שלמה, שירת החיים, תל אביב תשמ"ט, עמ' 72-71; ר' א"י צוקרמן, 'על האמנות במשנתו של מרן הרב קוק', יובל אורות, ב' איש שלום וש' רוזנברג (עורכים), ירושלים תשמ"ה, עמ' 157-153; ב' צביאלי, 'הראי"ה קוק ויחסו לספרות ולאמנות', באורו, ח' חמיאל (עורך), עמ' 528-518; ח' בן-ארצי, הראי"ה קוק כפוסק, עבודת דוקטור, ירושלים תשס"ג, עמ' 76-69.
Sfas Emes Sukkos 5641 5654: The Great Spiritual Potential Of Sukkos
בסוכות תשבו כו' למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי כו'. הענין הוא דכתיב ואשא אתכם על כנפי נשרים כו' פרש"י שנאמר על שנאספו בשעה אחד מרעמסס לסוכות. פי' שאינו עפ"י הטבע. איך שנהפכו בשעה אחד מהיותם עבדים לפרעה. להיות נמשך אחר ענני כבודו ית'. וזה חסד גדול בסוכות הושבתי בהוציאי כו'. וכמו כן נעשה מזה בכל שנה אחר ר"ה ויוהכ"פ שנגאלין מיצה"ר בכח האדם בשעה אחת להתהפך ולכנוס תחת צלו ית'. וזה בסוכות תשבו הוא נתינת רשות לבנ"י לישב בסוכות. וע"ז איתא הפותח שער לדופקי בתשובה. והשי"ת נותן בימים אלו שמחה לבנ"י כמ"ש ושמחתם. וע"י מצות ד' מינים שהם מביאים שמחה כי בעה"ב צריך לקבל האורח בסבר פנים יפות. וכתיב אשרי יושבי ביתך. והוא בסוכה שנק' ביתו של מקום שחל שם שמים על הסוכה. עוד יהללוך סלה ע"י הלולב שיכולין להלל ולשיר לפניו בשמחה. ובאמת אחר ימים הנוראים קשה למצוא השמחה. אם לא בעזר עליון ששולח שמחה בימים אלו ללבות בנ"י. וע"ז נאמר רצון יראיו יעשה. שימי סוכות הם ימי שמחה ורצון. דכתיב פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון. שהרצון הוא שלימות הנפש. וכפי התשוקה ושמחה ורצון האדם כך הוא מוכן לקבל. ובר"ה ניתן חיות חדש לכל אדם לכן ניתן אח"כ בחג הזה הרצון כנ"ל. דאיתא לדעתן נבראו כו' אם כן בימים אלו שמתחדש הבריאה מתחדש גם הרצון. וז"ש רצון יריאיו יעשה. ע"י שקשה בעצמו להיות ברצון אחר ימים הנוראים שנופל פחד ויראה על האדם. לכן השי"ת עושה הרצון כנ"ל. וע"י זה ואת שועתם ישמע ויושיעם כו' שהמה ימי ישועה:
כתיב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי. כי כשיצאנו ממצרים הי' רצונו ית' להיות נתעלין כמלאכים. כמ"ש יצאו צבאות ה' כו'. וכמ"ש בזוה"ק פ' פינחס כי הי' רצונו ית' לשרות בתוך בנ"י בירידת ביהמ"ק משמים כמו שיהי' לעתיד. אך שגרם החטא אח"כ ע"ש. וכמ"ש במד' בשלח ולא נחם בדרך ארץ רק למעלה מן הטבע. וכל מה שהי' לבנ"י פעם אחת נשאר מזה רשימה לדורות. ויכולין ע"י תשובה לחזור לזאת המדריגה. כי כבר הוציאו מכח אל הפועל זאת המדריגה. ולכן אחר ימי תשובה יש זכר למדריגה הראשונה. ועיקר הסוכות הוא התקרבות אליו ית"ש. כמ"ש אתם ראיתם כו' ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. ואמרו חז"ל שזה יום שבאו מרעמסס לסוכות כהרף עין. סוכה הוא מלשון סוכה ברוה"ק דכ' צאנה וראנה כו' בעטרה כו'. והוא מי שיכול לצאת מן הטבע והגשמיות כמ"ש באברהם לך לך מארצך כו' אשר אראך. ואיתא בזוה"ק בכל יום מכריזין ברקיע שיבואו לקבל עני המלך וסט"א ערקית. וזה מצות סוכה צא מדירת קבע. ולכן אחר עשרת ימי תשובה סוכה. הוא הסימן מי שנטהר ויצא זכאי במשפט יש לו חלק במצות סוכה. וכן איתא כי לעתיד ינסה הקב"ה את האומות במצות סוכה ומוציא חמה מנרתיקה כו'. היינו שמי שאינו יכול לצאת ממאסר הטבע א"י להסתכל בבהירות עליון. והזוכים עליהם נתקיים שמש ומגן ה' אלקים. ועיקר הסוכה הוא תיקון הנשמות כדכ' כל האזרח בישראל. ואז"ל כל ישראל ראוין לישב בסוכה אחת כי הנפשות קרובים. ולולב ומיניו הוא תיקון הגופות. ולכן יש בהם כמה מינים כדאיתא במד' מי שיש לו טעם או ריח. וצריכין להתאחד באגודה אחת. ולכן שבת אין צריך לולב כי הוא יומא דנשמתין ולאו דגופא:
Subscribe to:
Posts (Atom)
