איתא בזוה"ק דבעי לאחזאה גרמי' דיתיב בצלא דמהמנותא. כי סוכה מלשון הסתכלות דכ' ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלקיך. פרשנו שם כי באמת לעולם השגחת הקב"ה על בנ"י ביחוד. אבל במדבר הי' חיבה יתירה שראו עין בעין השגחת הבורא ית' עליהם. וכתיב וה' הולך לפניהם כו' וה' הוא ובית דינו שזכו במעשיהם לפי שנמשכו אחריו בארץ לא זרועה. ולכן ראו בעין ישועת ה' דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאסתכולי באפי'. ומעין זה סוכה זכר למדבר וענני כבוד לפי שזוכין בנ"י בדין בימים הנוראים ניתן להם אח"כ מצות סוכה:
עוד בזוה"ק מאן דאפיק גרמי' מצלא דמהמנותא אתחזי למיהוי עבד לעבדי עבדים דכתיב וישב ממנו שבי ע"ש. דכ' ארור כנען עבד עבדים יהי' כו'. הרי שעיקר הקללה העבד. כי שורש הברכה להיות דבוק בשורשו ואז עושה פירות ותולדות. והוא ענין ברכת השבת ויברך את יום השביעי במה שמתעלה בשבת הכל אל השורש. והעבד היפוך זה דלית בי' מהימנותא ואין לו יחוס ואין הבנים נמשכים אחריו כי כל מעשיו במקרה. ואהרן כ"ג כתיב בי' ותקעתיו יתד במקום נאמן. והוא ראש כל העשרה יוחסין שזה עיקר היחוס כשדבק בשורשו. ולכן זכה אהרן לכל תולדותיו אחריו. והברכות נמסרו בידו לפי שהי' נאמן ודבוק בשורשו העליון. ולכן מאן דאפיק גרמי' מצלא דמהמנותא אתחזי למהוי עבד. ולהיפוך ע"י אמונה נקרא בן חורין:
