רועי קליין הי"ד

 אנחנו מתאספים כאן היום במלאת 17 שנים מאז הלקחו של רועי מעמנו.

חור גדול נפער בהווייתנו, בנפשנו.

הרבה השתנה מאז, אצל כולנו; 

כן, הרבה דברים השתנו מסביב לחור, אבל החור, החור עצמו לא השתנה, רועי חסר לנו ולא יהיה לו תחליף.

במהלך השנים הללו רבים דיברו על קווי האופי של רועי באופן כללי, גם אני עשיתי זאת מספר פעמים, ועל כן אני מרגיש שהשנה יש מקום להתמקד בפרט מסוים, ולהרחיב מעט אודותיו.

בחרתי אפוא להתמקד בדמותו של רועי כחברותא.

**

סוגים שונים של קשרים יש בין בני אדם – קשרי משפחה ודם, קשרי חברות או שותפות – אולם אין קשר דומה לחברותא. שני אנשים, שיושבים יחד ומקדישים את מיטב כוחותיהם השכליים והרגשיים כדי להתקרב אל ה', ובכך להיות טובים יותר, לעצמם ולעמם.

חבר של רועי – זכיתי להיות מאז עלותי ארצה, בכיתה ד', כשלמדתי בכיתה המקבילה לשלו;

החברות התהדקה בגיל החטיבה, כשממש ישבנו אחד ליד השני ועברנו יחד חוויות של התבגרות;

הידוק נוסף של הקשר היה בשבט בבני עקיבא, שהלך ונעשה לדבר החשוב בחיינו;

אולם להיות חברותא של רועי זכיתי רק בגיל מבוגר יותר.

זה התחיל בחבורת לימוד, בדרך כלל בספר 'עין איה' של הרב קוק.

בשיאה מנתה החבורה קצת יותר מעשרה אנשים בני גילאים שונים מעירנו רעננה, היינו נפגשים על פי רוב בלילות שבת, אבל הרי הזמן יקר, ולכל אחד סדרי העדיפויות שלו, ולא כולם בעיר... וכך הלכה החבורה והצטמצמה, עד שנשארנו רק שנינו, רועי ואני.

**

החברותא שלנו החלה כשרועי כבר השתחרר מצה"ל, אך זמן קצר לאחר מכן הוא נענה לבקשתו של חגי מרדכי וחזר לצבא, כמפקד פלוגת ההכשרות של אגוז. יכולתי ממש לראות בעיניי כיצד הוא שואב כוח מן הלימוד לעשייתו הצבאית. במהלך אותה תקופה גם נותרנו שני הרווקים האחרונים בחבורה המצומצמת שלנו, כך שהחברים נעלמו, גם אהבה לא הייתה, מה שהיה לנו זה רק השירות הצבאי. השירות הצבאי, והחברותא.

בדרך כלל למדנו אצלי בבית, סביב שולחן השבת. כמה דקות של החלפת חוויות מן השבוע האחרון עם הרבה שמחת חיים והומור, ואז צוללים לסוגיה, אל תוך הלילה. רועי קשוב, מרוכז, פעיל. הראש כל הזמן עובד.

אחרי החברותא היה זמן גם לחברות. הייתי מלווה אותו הביתה, לרחוב הגדוד העברי, דרך רחוב החיל, והיינו משוחחים על הא ועל דא. בשלב מסוים הוא היה אומר שזה לא יפה שהוא נתן לי ללוות אותו כל כך רחוק, אז הוא היה מסתובב ומלווה אותי בחזרה, מה שנתן לנו עוד זמן לחברות. אבל כשלמדנו – השתדלנו להתרכז בלימוד.

במהלך החברותא היה לי יתרון מסוים בידע, כי למדתי כמה שנים בישיבה, בעוד שהוא למד רק שנה, אבל בשלב מסוים הבנתי שיש לו יתרון אחר – בתום, בהכרה הפנימית, בהתבטלות לתוכן האמוני הגדול שאנחנו פוגשים בין דפי הספר. יש "יהודים של דף יומי", יש "יהודים של משנה ברורה", באותן שנים רועי התפתח להיות מהזן הנדיר של "יהודים של עין איה".

הוא היה מתמצת ומקדד את הסוגיות, כך שלאחר מכן, בלימוד של סוגיה אחרת או סתם בשיחת חולין, די היה במילת קוד אחת או בשתיים כדי להזכיר את כל הסוגיה, ובעיקר את התובנות הראשיות שעולות ממנה. והקודים האלו נעשו לחלק מן השפה הפנימית של רועי, והודות ליצירתיות הרבה שלו, כמו גם בשל השילוב הטבעי שהיה בו בין קודש לחול, הקודים האלו יכלו לצוף גם בהקשרים לא לימודיים בעליל.

לדוגמה, אחת הסוגיות שלמדנו בהעמקה היא זו של שמאי והלל (עין איה שבת, פרק שני). הרב קוק מסביר שם שלמרות שהגמרא מציגה באור יפה יותר את תכונתו של הלל, הענוותנות, אין זה בגלל שהיא חשובה מתכונתו של שמאי, הקפדנות, או בגלל שהלל היה גדול משמאי באופן אישי, אלא שתי המידות הללו נצרכות, ושני נושאיהן הנם ענקי עולם, שלא ניתן להסתדר בלי אף אחד מהם, ורק לאדם המצוי, הממוצע, ההדרכה היא לאחוז במידתו של הלל, כי בניגוד לתכונתו של שמאי, היא ניתנת לחיקוי. אני יודע שרועי למד קטע מסוגיה זו גם כשהדרים לישיבת ההסדר של חברנו דני, אז בדימונה, ובמהלך ביקורו אצלו הם למדו סוגיה זו.

היה זה בשבת אחת, סמוך למוצ"ש. רועי ואני הלכנו, כמדומני מתפילת מנחה בבית הכנסת הגדול, ליד גן העירייה. עברנו בין רחובות חנקין לבורוכוב, והוא סיפר לי שיש "מחלוקת" בצבא – האם ניתן להכין חיילים לתנאי אי הוודאות שמאפיינים את שדה המערכה? על הצד שכן – הוא שיתף עמי – הוא העביר לחיילים "שבוע אי ודאות". במסגרת השבוע הזה, היה לחיילים מסע. חי"רניקים לא אוהבים מסעות, ומהרגע שהם יוצאים מן הש.ג. של הבסיס, הם רק מייחלים לרגע שבו ישובו אליו, והמסע יסתיים סוף כל סוף. דומני שאין מפקד בצה"ל שלא עשה את התרגיל הידוע – כשחוזרים לבסיס, והחיילים מתמוגגים למראה הש.ג., המפקד – במקום לפנות לתוך הבסיס – ממשיך ללכת, ולבם נופל, המסע נמשך. אחרי זמן קצר הוא מסתובב ונכנסים לבסיס. חלקנו לקחנו את זה צעד נוסף קדימה – אתה נכנס לבסיס, אבל לפני ההגעה למגורים מסתובב ויוצא שוב החוצה, והחיילים בעקבותיך. אבל באותו שבוע רועי הגדיל לעשות – הוא כבר שחרר את החיילים למקלחת החמה שאחרי המסע. ובעודם במקלחות, כשחייל אחד נשאר לשמור בחוץ, רועי ניגש אליו ונותן לו שורה של הוראות, ובסופן המשפט שהחייל קיווה שהוא לא באמת שומע: "עוד חמש דקות, כולם בחוץ, מדים עליהם, אלונקה פתוחה, ג'ריקן ומכשיר קשר, ממשיכים במסע". רועי הספיק לשמוע רגע של קול דממה דקה ולאחר מכן צעקות, בוקה ומבולקה. בחלוף חמש דקות, החיילים עמדו שם. היה לו אור בעיניים ובת שחוק על השפתיים כשהוא אמר לי שהם היו, ואני מצטט: "עם השמפו בשיער!". חיילים בשלב הזה לא מעזים להתלונן, לא ב'אגוז', אבל הוא ידע שהם לא הבינו למה הוא עשה להם את זה. הוא חיכה עד לשיחת הצוות, בסוף אותו שבוע, כדי להסביר להם למה זה היה חשוב, ולא סתם התעללות לשמה. ואז הוא סיפר להם את הסיפור של אותו חצוף שהתערב עם חבר שלו שהוא יצליח להוציא את הלל, הענוותן בעל הסבלנות האינסופית, מן הכלים. בערב שבת, כשהלל חופף את ראשו, "עם השמפו בשיער", שוב ושוב הוא הוציא אותו מן המקלחת בקריאה "מי כאן הלל? מי כאן הלל?", והתלמוד מתאר כיצד "נתעטף הלל ויצא לקראתו, אמר לו – בני, מה אתה צריך?". הרב קוק מסביר שם שזה המבחן של הענוותנות, האם גם כשמוציאים אותך מהמקלחת, באותן דקות מועטות שיש לאדם כמו הלל, או לחי"רניק, לעצמו, האם גם אז אתה נשאר מי שאתה, האם גם אז הנך מתנהג בענוותנות? האם אתה נשאר לוחם, שמסוגל להמשיך במסע? כן, במחשבה של רועי קו ישיר חרז בין המקלחת של הלל לפני למעלה מ-2,000 שנה למקלחת של החיילים שלו במחנה 'שרגא', ממש כשם שקו אחד של עבודת המידות חורז בין אתגר הענוותנות לאתגר אי הוודאות.

כל זה אירע כשרועי היה מפק"צ. חלף זמן והוא נעשה מ"פ הכשרות. תחתיו שירת מפק"צ דתי שמאוד אהב אותו, והם גם למדו מדי פעם כשהם עשו שבת יחד בבסיס. מה למדו? 'עין איה' כמובן. כעבור זמן המפק"צ הועבר לפלוגה המבצעית ביחידה, שם הוא פחות הסתדר עם המ"פ, שהיה קשוח ותובעני מאוד. גם לרועי הייתה פוזה של קשיחות, כך החיילים שלו במסלול הכירו אותו, אבל אצלו זו הייתה רק הצגה. המ"פ הזה, לעומתו, היה קשוח באמת. מה עשה רועי כשאותו מפק"צ שיתף אותו בקושי שלו עם המפקד החדש? החל ללמוד עם אותו מפק"צ את הסוגיה של שמאי והלל, ורועי הסביר לו שהמ"פ שהוא לא מסתדר אתו, הוא פשוט יצוק מן המבנה הנפשי של בית שמאי, וזה אופי, והאופי הזה הוא נחוץ, גם אם אתה באופן אישי מסתדר יותר עם הגישה המכילה והנעימה של בית הלל.

**

החברותא שלנו המשיכה, ואירועים צבאיים נשזרו לתוכה. אני זוכר את ליל השבת אחרי הנסיגה מלבנון בשנת תש"ס (2000), רועי היה ממש מטולטל, הן מאופי הנסיגה באופן כללי, והן ממה שעבר על הצוות שלו, שכמעט ונשכח בעומק השטח.

פעם אחרת, בסוכות תשס"א, הוא בא ללמוד אתי. ישבנו בסוכה שמחוץ לבניין שבו גרתי, ברחוב בר-אילן, במשך כמה שעות, ותוך כדי כך מגיעות אלינו הידיעות הקשות על טיול להר עיבל שהשתבש. הימים ימי תחילת האינתיפאדה השנייה, צה"ל עדיין באווירה של שלום ושיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית, ועשרות מטיילים מאלון מורה נלכדו על ההר, חשופים לירי של שוטרים פלסטיניים ואנשי 'תנזים'. עלינו לרגע לבית כדי לצפות בחדשות, זו הייתה הפעם הראשונה שאני זוכר שממש היה ניתן לראות אירוע מסוג זה בשידור חי. מיד הבנו שמשהו מאוד שגוי בתגובה הישראלית, שלא באמת פועלים כדי לחלץ את המטיילים, ואכן הרב בנימין הרלינג הי"ד נהרג שם בידי המחבלים, ואחרים נפצעו.

אני כבר הייתי אז אחרי השירות הסדיר שלי, אבל רועי התחיל אחר כך את תפקידו כמפקד פלוגה מבצעית ב'אגוז', כך שהייתה לו הזדמנות לתקן. כעשרה חודשים אחרי אותה חברותא ממושכת בסוכה, בליל שבת של פרשת 'שופטים', רועי מגיע אליי ללמוד. כבר הספקתי להתחתן, רועי עדיין לא. אבל החברותא נמשכה. זיהיתי אצלו תכונה מיוחדת. "היה משהו בצבא?" שאלתי. "לא, שום דבר" הוא ניסה להסתיר. אבל הכרתי אותו טוב מדי... "נו, מה היה?". "טוב, אל תגלה" הוא ביקש, ואז הוא סיפר לי את כל הסיפור של המבצע המוצלח שהוא הוביל באותו אזור, בעלייה להר עיבל. במשך חודשים ארוכים חוליית מחבלים הייתה מניחה מטענים על הציר שעולה לבסיס הצבאי שם; יחידה מובחרת אחרי יחידה מובחרת הגיעה לגזרה במטרה לסכל את החוליה, אך ללא הצלחה. רק רועי, עם ראיית השטח המיוחדת שלו ועם אומץ לבו, הבין שצריך להיערך אחרת, והוא שכנע את המח"ט, בקושי רב, לאשר לו למקם את המארב במקום שהוא מצא לנכון. בלילה האחרון של המבצע, רועי הוביל להצלחה צבאית נדירה באותם חודשים, והמבצע הסתיים עם חמישה מחבלים הרוגים ואפס נפגעים לכוחותינו. הרגשתי שמן החברותא בסוכה, בתשרי, עד לחברותא בבית, באלול, מעגל נסגר.

**

כשלושה חודשים חולפים, רעייתי נעה ואני עושים את השבת ברעננה. אני משוחח עם רועי בטלפון, קובעים שעה לתחילת החברותא, ואז הוא שואל אותי אם זה בסדר שהוא יביא הערב מישהי ללימוד. "בשמחה" אני אומר לו, השיחה מסתיימת ואני מבשר לנעה: "קליין מתארס!". "יופי!" היא ענתה בשמחה, אך אז המשיכה ושאלה: "מה, הוא אמר לך עכשיו שהוא מתארס?". "תראי," השבתי לה, "לא במפורש, אבל כן, בדרכו הוא אמר לי". ידעתי שאם הוא מביא מישהי לחברותא, זה סימן שהם עומדים להתחתן, וכך היה. למה היה חשוב לו כל כך ששרה תצטרף אלינו לחברותא באותו הערב? כי הוא רצה שהיא תכיר אותו, והלימוד הוא לא תחביב עבורו, אלא חלק מהותי מן החיים, והעולם הרוחני שהלך ונבנה בחברותות הללו ובלימודים הנוספים שלו, הוא רצה שהיא תכיר עולם זה בצורה בלתי אמצעית, כי אותה תורה, אותם אידיאלים וערכים, הם גם צריכים להיות היסוד לבית שהם עתידים להקים.

החברותא שלנו, שנמשכה שנים, והתחדשה לזמן מה גם אחרי הגיענו לעלי בשנת תשס"ד, הייתה הכנה לחברותא הממושכת, היומיומית, של רועי עם הרב קשתיאל, בשנים שבהן הצבא שלח אותו ללימודים. על החברותא הזאת סיפר הרב קשתיאל: 

"למרות שכביכול אני הייתי רב והוא תלמיד, בכלל לא הרגשתי שאני עושה לו טובה בכך שאני לומד אתו. הוא היה מרוכז, מהיר, ערני וזמין." 

מתקופה לתקופה הם הגבירו את השעות המשותפות שלהם. בשלב מסוים זה הגיע לרמה כזאת שרועי היה מתעורר בכל בוקר בחמש, עולה עם רכבו לשכונת היובל, שבה התגורר הרב קשתיאל, אוסף אותו ויחד הם היו יורדים לבית המדרש שבמרכז היישוב, מדליקים בו את האור ומתחילים ללמוד. כשהגעתי ליישוב עלי לפני 19 שנה זה היה כדי ללמד במכינה, שזה בית מדרש אחר מזה שהם למדו בו, אבל הכול באותו המתחם, ולפעמים הייתי נכנס לבית המדרש שלהם כדי לחפש ספר, ורואה אותם יושבים ולומדים יחד בחברותא. המצב שבו הייתי מוצא אותם היה תלוי־שעה. כשהייתי מגיע מוקדם, לפני סדר הבוקר שלנו במכינה שהתחיל ב-09:00, הייתי רואה אותם יושבים עם ספר או שניים פתוחים לפניהם, מדברים ביניהם בשקט. כשהייתי נכנס מאוחר יותר, באמצע הסדר, כבר היו להם חמישה־שישה ספרים פתוחים לפניהם, והדיבור היה בקול חזק יותר. וכשהייתי נכנס בסוף הסדר, לקראת הצהרים, כבר היו ערימות של ספרים מונחות על השולחן, והם היו עמוק־עמוק בלהט הדיון. שילוב מיוחד של להט ושלווה. ובכל שעה שהייתי נכנס, ראיתי את רועי מרוכז, מצחו מכווץ, פניו רציניות, והוא שקוע.

**

רועי חזר לצה"ל כסגן מפקד גדוד 51 של 'גולני'. הוא לקח על עצמו משימה כמעט בלתי אפשרית בתפקיד כזה – לימוד דף יומי. והרי אי אפשר ללמוד בלי חברותא... יום ראיונות כדי למצוא נהג. אחד המועמדים הוא יוני. רועי שואל אותו שאלה לא שגרתית לריאיון מסוג זה: "תגיד, אתה יודע ללמוד גמרא?". משהשיב הבחור שהוא יודע וגם אוהב, הסמג"ד אמר לו: "יופי, התקבלת. נלמד דף יומי, ולפעמים גם נשלים שבוע שלם בנסיעה הביתה." ובאמת כך היה, הם למדו בנסיעות. בדרך הארוכה מרכס רמים לעלי רועי היה יושב עם הגמרא הפתוחה ומנסה להדביק את הפער האכזרי בדף היומי. מדי פעם הוא היה "מתעפץ", וכעבור כמה דקות פוקח את עיניו ושואל את יוני: "איפה היינו?", יוני היה מזכיר לו להיכן הגיעו, והם חזרו ללמוד בחברותא, עד להתעפצות הבאה... פעם המג"ד עשור שאל את רועי על כישורי הנהיגה של יוני, וקיבל על הדרך את הידיעה שהוא גם "אחלה חברותא".

שבע עשרה שנים בלעדיך רועי, ולא מצאתי חבר טוב ממך, וגם לא חברותא טובה ממך.

הרב נתנאל אלישיב