על יחס הרב לאמנות

הרב פרופ' נריה גוטל

כחודש אחר הסתלקותו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל פירסם העתון היהודי הלונדוני The Jewish Chronicle of London (Sept. 9’ 1935) מאמר הספד וזכרון, לזכרו של הרב ועליו. בזוכרנו שהרב שהה כמה וכמה שנים בלונדון, מן המחצית השנייה של מלחמת העולם הראשונה ועד שובו ארצה כרבה הראשי של ירושלים, 1  כלל לא מפתיע שהעתון ראה לנכון לעסוק בדמותו. אישים שהכירו את הרב אותה תקופה אף סיפרו אחדים מרישומיהם מהרב והללו מצאו מקום באותו מאמר. אחד מאותם תיעודים – מרתק ומפליא!

סיפר שם 2  הפסל היהודי מלניקוף את שאמר לו מרן הרב:

 כשגרתי בלונדון הייתי מבקר בגלריה הלאומית... לדעתי רמברנדט היה צדיק... התמונות של רמברנדט הזכירו לי את מאמר חז"ל על בריאת האור… מידי פעם בפעם ישנם אנשים גדולים שד' מברך אותם בראיית אור הגנוז. אני סבור שאחד מהם היה רמברנדט, והאור שבתמונות שלו הוא הוא האור שברא ד' בימי בראשית... 

הדברים מרחיקי לכת ביותר! נטען בהם כי הרב סבר שלא זו בלבד שהצייר ההולנדי הנודע רמברנדט 3  "היה צדיק" אלא ש"האור" - בו אכן התמחה ונודע רמברנדט 4  - אינו אלא "האור שברא ד' בימי בראשית"! 5  לכאורה, ממש מרפסי איגרא – כך לומר על רמברנדט, כדי כך!

מיותר לומר שאנחנו, שלא היינו שם, איננו יכולים להכריע בשאלה עובדתית, האם כך, ובמדוייק, התנסח הרב, ועם זאת דומה שיש במשנתו ההגותית של הרב כדי לתת מענה לשאלה האם מופרך לייחס לרב משפט שכזה.

 האיש הנפלא הזה

תחילה נכון לתת את הדעת לעצם האמירה "המקצועית" של הרב, אשר ניחן – כנראה – בחוש ביקורת אמנותית וידע לאבחן את ייחודו של האמן: איפיון רמברנדט דווקא בעניין "האור". למיטב ידיעתנו הרב לא רכש השכלה אמנותית מסודרת, ודאי לא מקיפה ויסודית, כזו שיכולה לאפיין אישים וסוגות. עם זאת, מתברר כי אנשי מקצוע אשר ידם רב להם בתחום הוקירו ביותר את איבחוני הרב ואת משנתו הסדורה בנדון. כך למשל סיפר הצייר ואיש האקדמיה פרופ' חיים אהרן (הרמן) שטרוק לאליעזר גואלמן, 6  אף זאת סמוך לפטירת הרב, שילהי תרצ"ה: 

 הצער על פטירתו של הרב מונע ממני להמשיך בעבודת יומי, בסדרי עבודתי. עבודתו של אמן זקוקה להשראה, וכשזו חסירה אי אפשר לצייר.התפעלתי מהאיש הנפלא הזה אחרי שהכרתי אותו והערצתי אותו אחרי שזכיתי לשבת במחיצתו... התרשמתי עמוקות מאישיותו האצילה... אני הפרופסור לאמנות ראיתי את עצמי פתאום כתלמיד היושב לפני רבו, מאזין ומקשיב מתוך התפעלות לידיעותיו הרחבות. כשהתחיל הרב את דבריו על מקומה של האמנות בתרבות העמים, חשבתי בליבי, זה אמנם מעניין שרב גדול זה בתורה יש לו מושגים בשטחים אלו, אבל זהו חלק מהשכלתו הכללית והרחבה שעליה ידעתי כבר מקודם. אבל כשהמשיך לדבר בשטף על אמנות הציור ואף התייחס לאמנים גדולים מפורסמים ולאסכולות הציור שלהם, פה היתה הפתעתי גמורה – מתי ואיך הגיע לידיעות מקיפות כאלה ולהבחנות דקות בעולם מורכב זה? פתאום ראיתי שרב גדול זה עיניו משוטטות בכל, נשמתו הפיוטית פתוחה לכל היצירה האמנותית לסוגיה ותפיסתו הגאונית מקיפה את שיטותיה, והוא גם יודע להגדיר ולמצוא ביטויים קולעים למיוחד שבשיטות. פטירתו של הרב היא בשבילי גם אבידה אישית... פנים מלאי חיים אציליים, פנים עם זיו תפארת, פנים של הדרת קודש, כאלה היו רק פניו של הרב קוק, וצר מאוד שהאור הקורן הזה נגנז ואיננו. זכות היתה לי שציירתי אותו ושרישומי שומרים לכל הפחות את המעט שקלטתי ממאור פניו, להנחילו לדורות הבאים.

אמור מעתה: שטרוק, שהיה ללא ספק איש מקצוע מן המדרגה הראשונה, מביע הערכה גדולה לידיעותיו והתמצאותו של הרב בתחום האמנותי, עד כדי יכולת הגדרת הייחודי שבאמן פלוני, באסכולה אלמונית ובשיטה פלמונית. 7  דומה שבנדון דידן נכון לשים לב לנקודה נוספת – הדגש אותו רואה לנכון פרופ' שטרוק להביע, ביחס לרב עצמו ודמות דיוקנו: "האור הקורן", אור אותו הוא עצמו ניסה להותיר ברישומו את הרב.

אגב כך נכון להזכיר כי גם בנוגע לאמנויות נוספות שמו של הרב כנראה יצא לפניו כ"מבין", ובשל כך ראו לנכון אמנים ואנשי רוח להמציא אליו את פרי יצירתם, להתרשמות ולהערכה. כך למשל בנוגע לספרות, ביקש לעשות הסופר ואיש הרוח ד"ר א' קמינקא. אחר שהלה הוציא לאור ספר שירים – בשם "צהרים" – הוא שלחו לרב. יתרה מזאת, הוא גם מצא לנכון לפרסם כתבה – בעתון האידישאי "יידישע פרעסע" 8  – בה הביע הוקרה והערכה למשנתו ההגותית של הרב. הרב השיבו באיגרת:

 ב"ה, עה"ק יפו ת"ו, י"ט שבט תרע"ג

 אחד מבני עליה, הרב החכם המרומם, אוצר חמודות, מר א' ד"ר קמינקא נ"י, עתרת שלו' וברכה,

 ראיתי ונהרתי, ביפעת ספרו השירי "צהרים", אשר הואיל הדרת כבודו לכבדני בו, ומשנה שמחה שמחחי להבחין מדבריו ב"ייד' פר'", כי יקרו לו הגיונותי. והידיעה הזאת שאיש כמוני, שמקורות מחשבותיו מפנים הם רק מאהלי שם, מבארה של תורה בהגיגיה הפומביים והטמירים, יוכלו דבריו לקחת גם את לב חושב מחשבות, אשר העולם הרחב של יפת נגלה לפניו בהמון שלל צבעיו, תוסיף לחזק את רוחי ולאמץ את השקפתי, כי יש כח רב בספרות מקורית שלנו לאגד אלינו את כל הפזורים, אשר נפוצו מאתנו, בעטיה של יפיפותו של יפת שהתפרצה בפתע בשטף של זרם לתוך חוגנו. ומאד אשמח אם יכבדני כבוד הדרתו ביתר ספריו הנכבדים, ביחוד הכתובים עברית, למען אדע למצות את ערך מדותיו, הנראות לי בעשרן, ביתר פרטיות. 

 אגרות הראיה א', איגרת תצג, עמ' קלב

איגרת זו מדגישה כי שורש ומקור השכלתו האמנותית של הרב שאובים "רק מאהלי שם, מבארה של תורה", בבחינת "דכולא בה", ולא מהשכלה חיצונית וכללית. לאור זאת הרי עתה מתבררת ההפרייה שיכולה להיעשות מ"אהלי שם" כלפי עולמו של יפת, כלפי העולם האוניברסאלי, העולם האסתטי. הרב מבאר – גם אם בקוצר לשון – שמאחר ויפיפות יפת פרצה באופן לא מבוקר, לכן עשתה שמות בכרם בית ישראל ולכך גם לחמו בה חכמים, ברם עקרונית בהחלט ניתן להסתייע ב"ספרות מקורית שלנו" כדי להחזיר עטרה ליושנה, "לאגד פזורים" שנטמעו בין האומות, 9  ולהשיב את "יפת" לתוככי מסגרת "שם".

 בין שם ליפת

כאן המקום אם כן לשאול, אכן מה הייתה הבעיה עם "יפת" ומה הביא לחיכוך שבין חכמת "יפת" לחכמת "שם"? 

הרב זצ"ל נתן דעתו לסוגייה זו הרבה – מטבע הדברים לא מעט פעמים סביב חג החנוכה המייצג יותר מכל את העימות היהודי-יווני, שם-יפת. לאמיתו של דבר דומה שהסוגייה העסיקה אותו תדיר לא רק בשל המועד שבכסלו אלא בראש וראשונה בשל "המועד" הכללי – עת התחייה. 10  שנות חייו של הרב, בעיקר חציים השני מאז עלייתו הראשונה ארצה (תרס"ד – 1904) היו שנות תסיסה יהודית – עברית – ישראלית. לא זה המקום להרחיב בנדון, ולענייננו נסתפק בשימת אצבע על מתחי 'קודש – חול' בכלל ו'יהדות – אמנות' 11  בפרט. 12  

בכ"ו בכסלו תרצ"א נשא הרב דברים באירוע אשר שילב את שני ההיבטים: את חג החנוכה – נר שני של חנוכה – מזה, ואת הספרות העכשווית מזה. היה זה במסגרת הרצאת לפני "חברי החברה לתורה ולספרות – ירושלים". 13  הרצאת הרב, אשר נישאה על פה, סוכמה ותועדה כעבור כחודשיים (בחודש שבט) בפרסומה בעתון "ההד". וכה אמר הרב:

 המגמה הברורה של חכמי הדור היתה להחדיר את התוכן של קדושה בכל הדרגות ובכל שטחי החיים. לעומת ההתייוונות שפגעה ביסוד האמונה וגזרה "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" (בראשית רבה ב, ה) ושלא להזכיר שם-שמים, החליט בית הדין של החשמונאים להזכיר שם-שמים גם בשטרות (ראש השנה יח ע"ב), היינו להכניס זרם של קודש גם בחיי-החול, להשגיר את יסוד-האמונה גם במשא ובמתן של קניינים חמריים ולקיים מה שנאמר "בכל דרכיך דעהו", ובדרך זאת האיר האור הטהור בכל פינת-חיים – "ולכל בני ישראל היה אור במושבותם". 

לאמור, היוונים ניתקו קודש מחול וביקשו להטמיע תפיסה הגורסת קיומו של "קודש", לכל היותר, במקומות הפולחן, ולעומת זאת ב"חול" לא יהיה ולו גם 'משהו' של לחלוחית קודש. על השור – מייצג עולם המלאכה והחולין, ועל קרנו – הבולטת, ציוו היוונים לכתוב שאין בינו ובין הקודש ולא כלום. כנגדם פעלו חכמים שהכריעו כי אפילו על שטרי החולין המובהקים ביותר - סתם שטרי קניינים והלוואות וכדו' של הדיוטות - אפילו עליהם ובהם יוזכר שם שמים. והגם שמבואר באותה סוגייה כי תחילה חששו חכמים שמא כתוצאה מכך יימצא שם שמים מתחלל וזרוק באשפתות ובשל כך תיקנו שלא לרשום שם שמים בשטרות, אף על פי כן הגיעו חכמים למסקנה שעתה, לאור מעשיהם של היוונים, הכרחי להעלות את הקודש, "להשגיר את יסוד-האמונה גם במשא ובמתן של קניינים חמריים", להפיצו ולמקמו בכל אתר, בחינת "בכל דרכיך – גם דרכי החול – דעהו".

שנתיים מאוחר יותר, בכ"ט בכסלו – נר חמישי של חנוכה - תרצ"ג נערכה חנוכת הבית של 'בית המדרש למורים – מזרחי', הסמינר הראשון להכשרת מורים במיגזר הדתי. אף כאן, מטבע עניינו של המוסד אשר עניינו הכשרת מורים למקצועות הקודש והחול, ונלמדים בו קודש וחול, נתן הרב דעתו לסוגייה זו, בוודאי לאור המועד - חנוכה:

 לפי הנהוג בעולם חושב אדם בתחילת מחשבתו שהקודש והחול הם בבחינת "ויתרוצצו", שהם צוררים זה את זה. אולם האמת היא, שאין כל ניגוד בין קודש והחול... החיים בכללותם אינם מתקיימים באומה, כי אם דוקא באופן ששני היסודות הללו יתמלאו ויהיו בריאים ומשמשים לתקומתה של האומה... כשם שאנחנו צריכים להשתמש ברכוש של הקודש וגם ברכוש של החול, כך אנו מחויבים לשמור שתהיה הבדלה בין הקודש ובין החול... כל מה שהמוח היווני יכול להכיל בקרבו, מתהום קרקע עד רום שמים, אינו אלא חול. אבל לא כן כנסת ישראל... אנחנו יודעים איך לעשות רתוקות, איך לחבר את השמים ואת הארץ, ודוקא ע"י חוש ההבדלה... מאמרי הראיה ב', עמ' 477-478

"אין כל ניגוד בין קודש לחול". ההיפך הגמור הוא הנכון: חיי האומה הישראלית נשענים על זיקה הדדית של קודש וחול. שוב מבהיר הרב כי נגד התפיסה היוונית אשר ניתקה קודש מחולין, מחיי המעשה, באה התפיסה היהודית ועשתה "רתוקות", חיברה את הקודש עם החול. מוסיף הרב ומבהיר כי מה שמאפשר את החיבור הוא דווקא מפני שאנו שומרים על התחומין, 14  מפני שאנו יודעים להבדיל בין הקודש לחול. 15  יכולת ההבדלה וההבחנה היא היא שמאפשרת קיום חיבור וזיקה. 16 

 בין 'פנים' ל'חוץ'

בהמשך דבריו נתן הרב דעתו לאבחנת חז"ל (בבא קמא פג ע"א) בין "חכמה יוונית" ובין "לשון יוונית", שהראשונה נאסרה (שם פב ע"ב) ב"ארור" ולעומת זאת השניה מותרת: 

... ונראה שעיקר הכוונה היא שיש להבחין בין תוכן לסגנון. היוונית בתור חכמה, בתור השקפת עולם – פוגעת קשות בקודש, מחללת אותו, מטמאה אותו. אולם הלשון היווני, השפה מבחינת כושר הביטוי שלה, מבחינת הציור שלה – זה כבר עניין לגמרי אחר. כאן אין התנגשות של תכנית, של מערכת דעות והשקפות, כאן יש רק שכלול חיצוני, אשר כשלעצמו אינו נוגע ואינו פוגע בעניינים הפנימיים.

 את התוכן אין אנו צריכים לקבל אלא מתורתנו הקדושה... אין אנו צריכים להשתמש בזה בדברים שאולים. מה שאין כן ביחס לסגנון, ליפוי חיצוני של הדברים. כאן – למרות הניגודים הפנימיים של התכנים – יש מקום לקבלת דברים מן החוץ. ואחרי כל המלחמות עם יוון ויוונות, מצאו חז"ל סמך בפסוק, שיש מקום להכנסת צדדים סגנוניים לעולמם של ישראל, ודרשו "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם – יפיותו של יפת [הוא לשון יוון] יהא באהלי שם" 17  (מגילה ט ע"ב). 

"חכמה" משמע השקפת עולם פנימית, תוכן ומהות ולענין זה אין נגיעה ליון; "לשון" משמע יישום חיצוני, כלי ואמצעי, ולענין זה אין מניעה מהיזקקות ל"יון". בדיוק על כך נאמר ש"יפיות" יפת תהא "באהלי שם".

מסר זה לא נותר ערטילאי ומופשט – אדרבה, הוא אמור להיות מיושם באותו מוסד להכשרת מורים:

 במוסד הזה ישנה מזיגה בין קודש וחול. לומדים כאן תורה שבכתב ותורה שבעל פה ולומדים חלק מהמדעים שנדרשים לעולם, לחיים בצורה של חול. אבל לא נשכח את המלחמה שהיתה אז, ועדיין לא פסקה. אנחנו צריכים לדעת, שאם לא נהיה זהירים, אז יש לפעמים שזרעוני חול רוצים לעשות מכל הקודש חול. בשעה שאנחנו לומדים תורה שבכתב, והוא הדין תורה שבעל פה, אין אנו לומדים אותן לשם ספרות בעלמא ואפילו לא לשם ספרות לאומית בעלמא ולא לשם מדע בדרך כלל, כי אם משום שאותם ציוה ד' אלקינו "ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם כאשר ציוני ד' אלקי", "ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים". יעזור השם שהמזיגה הזאת תתקיים באופן הנעלה ביותר בבית הזה… ונזכה לראות מכל בתי ישראל העוסקים בעבודת הרוח של ישראל ובהרבצת התורה את הגשמת הפסוק "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". 18  

הרב ד"ר משה זיידל, מן התלמידים הראשונים, הגדולים, החשובים והמעמיקים שבין תלמידי הרב, 19  סיפר לרב מ"צ נריה על המשך פיתוחו של ענין זה. 20  הוא ציין לדיוק נוסף של הרב, בין "היכל" ובין "אוהל". מחד גיסא דייקו חז"ל בלשונם וכתבו כי "משנכנסו יוונים להיכל, טמאו כל השמנים שבהיכל" (שבת כב ע"א), ומאידך גיסא דייקו חז"ל בלשונם וקבעו כי "יפיותו של יפת - באהלי שם" (מגילה ט ע"ב). מדוע בראשון נאמר "היכל" ובשני "אוהל"? אין זה אלא משום ש"יפיות יפת" יכולה להתקיים "רק באוהל, בשטח החיצון של הבית, לא כן ההיכל - הוא מיוחד לפנימיות, שם לא יקרב זר, שם צריך להישמר רוחו של שם, רוחו של ישראל בטהרתו".

ומכאן המסקנה, הפועל-היוצא: 

בשטחי המדע יש מקום להיעזרות ע"י חכמת גויים – "יש חכמה בגויים" (איכה רבתי ב, יז), לא כן בשטחים הפנימיים של תורת המוסר והשקפת העולם, כאן גישת חכמי אומות העולם יכולה לגרום נזקים חמורים. 21  העולם הרוחני שלהם יסודותיו שונים לגמרי, ומסוכנים הם לרוח ישראל, ומאותה חכמה יוונית הזהירונו חז"ל. ומה שקרה בימי מתתיהו, זו היתה חדירתה של רוח יון וחכמת יון להיכל, לשטח הפנימי, זו עצמה "טמאה כל השמנים שבהיכל". זו עצמה גרמה טומאה לשמן הטהור של רוח ישראל. 

יתרה מזאת; בהתייחסות נוספת לאותו "ארור" שהוחל – כאמור – על חכמה יוונית, דייק הרב שגם בו עצמו קיימת הדגשה כלפי מי הוא מוסב: 

הגמרא אומרת 22  שעל החכמה היונית נגזרה גזירה. לשון הגזירה היא 'ארור אשר ילמד את בנו חכמה יוונית'. לא כתוב 'אשר ילמוד' אלא 'אשר ילמד את בנו'. חכמינו הקדושים התייראו מאוד שמא החכמה היוונית תמשוך את הנוער ותנתק אותו מאמונת קדוש ישראל. מאמרי הראי"ה ב', עמ' 476

אמור מעתה, עיקר החשש התמקד בנוער, 23  בצעירים, 24  אשר לגביהם קיים חשש היסחפות אחר "הפרח" היווני, האסתטי, ואיבוד "הפרי" היהודי. 25  הבוגר, הבשל, המסוגל יותר להתמודד, ולכן לגביו לא נאמר אותו "ארור". 26 

 הצדיקים המופלאים - אישי הנשמות הגדולות

האמור מעלה מבהיר אפוא היטב את מקומו החשוב של החול, לצד הקודש, במשנתו של הרב, ובתוך 

החול, את מקומה ומעלתה של האמנות – מפסגות היוונות. "... כל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש, שלא יצא אל הפעל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו" (עולת ראיה ב' עמ' ג). 27  נכון הוא ש"לאו כל מוחא סביל דא", לא הכל מסוגלים להכיל כדבעי מורכבות זו של חול – קודש, על אחת כמה וכמה אמנות – יהדות. הרב טוען שרק "צדיקים מופלאים" הם הם שיודעים להכיר ולהוקיר כדבעי תופעות אלה. בפיסקה אותה הכתיר עורך 'אורות הקודש', הרב דוד הכהן – "הנזיר", בכותרת 'תפארת הצדיקים המופלאים', נאמר: 

 הצדיקים המופלאים שאין עולם הזה תופס אצלם מקום מצד גבוליו שפלותו וצמצומיו, דוקא הם מוקירים את העולם ומכבדים אותו, מפני שהם רואים בו עולם עליון, זיו טהור ממקור החיים, ויפיו וטובו מתעלה בעילויים גדולים, והרגשת הנועם והיופי שבו מתגדלת אצלם בגודל של קדושה ועדינות עליונה, עד שהינם תמיד חיים חיים מלאים, שיש בהם כל שיקוי הלשד של כל ההנאות האסתתיות, המענגות את החיים במעלה עליונה מאד. וחושיהם הרוחניים, אפילו ביחס להתוכן האסתתי הרגיל, בהכרת היופי שבמראות, שבשירה, שבסדר, שבמדינה ובמוסר, ושבכל ערך, מתכפלים בכפלים אדירים, עד שהם הם הינם מקורות היופי והסידור בחיים. 

 והעולם מזדהר ביופיו ומתעלה בתפארתו על ידי השפעת זיו נשמתם, וכל בעלי אומניות שבחכמות היפות מתעלים, מתעדנים ומתברכים על ידי השפעתם. כי הם בעצמם הינם שרויים בספירת התפארת האלהית, הכוללת בחטיבה אחת כל הדרת שמים וארץ, והתפארת הולכת ומתפשטת על כל היצור, ועל כל מעשיהם, על כל רחשי לבם ונטיותיהם, ואור מלך ביפיו הולך ומתגלה עליהם. אורות הקודש ג', עמ' שו

"התוכן האסתתי הרגיל", "היופי שבמראות", ודאי נוגע – גם – לתחום הציור. מלמדנו אם כן הרב, שאומנם לא כל אחד, אך "צדיקים מופלאים" אכן יכולים להעמיק בהבנת עומק עניינו של עולם הזה על כל מכלול תופעותיו, גם אלה האנושיות, גם אלה התרבותיות. הם מוקירים אותו עולם, הם מכבדים אותו עולם, מאחר והם רואים בו בבואה, למיצער בבואה דבבואה, של עולם גדול, עליון ורוחני ממנו הרבה. לא זו אף זו, מדובר בתהליך דו-סטרי; הצדיקים אינם רק 'מקבלים' – הם גם 'נותנים'. הם מעשירים את האמנים, כך שאם במודע ואם שלא במודע, הללו מתעלים, מתעדנים ומתברכים כתוצאה מנוכחות הצדיקים ומהשפעתם. "התפארת הולכת ומתפשטת". 

כתוצאה מכך "נוצר" רמברנדט - רמברנדט הפרסונלי כמו גם "רמברנדט" הטיפולוגי; רמברנדט האישי כמו גם "רמברנדט" המייצג. הרב הביע מפורשות נקודה זו בפיסקה אחרת, אותה הכתיר הרב הנזיר בכותרת 'שטף היצירה הנשמתית': 

 אישי הנשמות הגדולות חיים הם במעינם דוקא. חכמי היצירה, שהחידוש הוא יסוד חייהם, יכירו תמיד את התפשטות מהותיותם, חילוץ עצמותיהם הרוחניים, רק בשטף החידוש, ההולך וזורם לעיני רוחם. מכירים הם את הנשמה בעומק העצמי שלה, איך היא מזלפת את שטפיה תמיד. לא פחות ודאי ממה שגוף מאיר מזלף קרני אורה מתוכו בלא הרף, מזלפת היא הנשמה, בעלת ההכרה והחפץ, הרגש והציור, את קרני אורה הרוחניים החיים. והזרם הולך ושוטף, הולך ומצייר. לא יכילו גליונות לבאר את החזון של איזה זמן של הזרמת הנשמה, גם של קטן שבאנשים. וכה הולכת היא העשירות ומתגדלת עד שבאה בגאוני המחשבה, בגדולי הציור, למדרגה נפלאה כזו, שרבו המתפלאים על ההארות היוצאות אל הגלוי מפרי ציוריהם.    אף על פי שהחלק המתגלה מוכרח להיות הזיבורית שבעצמות היצירה, אבל עצם היצירה בחביונה, פלאות מעשיה, מהירות השטיפה אשר לזרמי השכל, אינה נותנת לנו אפשרות של תפיסה בעצמותם הפנימית במהותם ופרטיהם של הזרמים השוטפים הללו. אורות הקדש א' עמ' קע 

אותם צדיקים שנקראו בפיסקה הקודמת "צדיקים מופלאים", מכונים כאן "אישי הנשמות הגדולות". אלה ואלה, יחידי הסגולה, נחונו בהבנה עמוקה כי כשם ש"גוף מאיר מזלף קרני אורה מתוכו בלא הרף" במובן הגשמי, כך הדבר אמור, ושבעתיים, במובן הרוחני: "מזלפת היא הנשמה, בעלת... הרגש והציור, את קרני אורה הרוחניים". בקרני אורה אלה זוכה גדול וגם קטן, אפילו "קטן שבאנשים". כתוצאה מכך, אותן הזלפות רוחניות יכולות להגיע, לבצבץ, גם אצל רחוקים.

וכאן משפט המפתח, מבחינת ענייננו: "...  עד שבאה בגאוני המחשבה, בגדולי הציור, למדרגה נפלאה כזו, שרבו המתפלאים על ההארות היוצאות אל הגלוי מפרי ציוריהם  ". והיה אם תשאל עצמך מדוע "רבו המתפלאים"? שוברך בצידך: משום שלא רבו "צדיקים מופלאים" ומעטים וספורים הם "אישי הנשמות הגדולות". 28  ואולם מכלל העובדה שקיימת פליאה, אין דבר וחצי דבר עם שלילת קיומה של התופעה.

* 

מרן הרב זצ"ל, שללא ספק היה "צדיק מופלא", "איש נשמה גדולה", הוא – וכמעט רק הוא – יכול היה לשים את האצבע על צייר מסויים, על ציור מסויים, ולומר: זהו. כאן זה נמצא. השכילנו הרב בקביעתו כי רמברנדט "מזליה חזי ליה" 29  וזכה לראות משהו מבבואת האור הגנוז: "התמונות של רמברנדט הזכירו לי את מאמר חז"ל על בריאת האור... מידי פעם בפעם ישנם אנשים גדולים שד' מברך אותם בראיית אור הגנוז. אני סבור שאחד מהם היה רמברנדט, והאור שבתמונות שלו הוא הוא האור שברא ד' בימי בראשית...".

האם הרב אמר זאת, בדיוק בלשון זה? אינני יודע; ואולם ביחס לשאלה האם יכול היה הרב לומר זאת, האם תפישה כזו תואמת משנתו, כאן התשובה ודאית וחיובית: בהחלט כן. 30  

^ 1.ראו בספרי מכותבי ראיה, ירושלים תש"ס, עמ' כה.

^ 2.דומה כי הראשון שהיפנה למובאה זו היה י' גלמן, ראו מאמרו 'האסתטיקה במשנתו של הרב קוק', יובל אורות, ב' איש שלום וש' רוזנברג (עורכים), ירושלים תשמ"ה, עמ' 168-159.

^ 3.על רמברנדט הרמנזון ואן ריין (Rembrandt Harmenszoon van Rijn) (ליידן 1606 – אמסטרדם 1669), ראו האנציקלופדיה העברית, 

בערכו.

^ 4.ראו באנציקלופדיה העברית, שם: "ניכרת התעניינותו של רמברנדט באפקטים הדרמתיים של ניגודי אור-צל חריפים... אין האור אלא מבליח על החלל הסובב את הדמויות ויוצר אווירת מיסתורין. גם מקור האור – חלון, אבוקה או מדורה ביצירותיו, נופל רק על הדמויות ועל כמה עצמים לידן, המגיחים מרקע אטום או אפל לחלוטין – חשוב בעיצוב תאורת היצירה ואווירתה... רמברנדט משתית את המערכת הצבעונית על ריכוז האור במשטחי צבע לוקאלי, אלה 

זוהרים על רקע שממנו מבליחים גוני חום-זהב עמום המתכהים בהדרגה עד שהם נבלעים בתוך הסביבה הכהה... בדיוקן הקבוצתי המפורסם-ביותר בתולדות האמנות – "משמר הלילה"... חשובים במיוחד משחקי אור-צל… בשנות ה-50 הגיע סגנונו הצבעוני לבשלות מליאה ולהרמוניה מושלמת עם המערכת העשירה של אור-צל... בתחריטיו הבשלים יצר רמברנדט שפע פרטים והיקנה להם אחדות אורגנית ואפקט ציורי, בטכניקה עשירה של מעברי אור-צל רגישים... ".

^ 5.כאן המקום להזכיר כי "אין שחר לטענה שרמברנדט היה ממוצא יהודי. ברור שהכיר יהודים באמסטרדם וידוע שהתיידד עם שני יהודים ספרדים: אפרים בואנו ומנשה בן-ישראל ואף צייר את דיוקנם... ייתכן שיהודים מסביבתו שימשו לו מודלים. ואולם מלבד הדיוקנים המזוהים בשם, שאר ניסיונות הזיהוי הם רק על בסיס תווי-קלסתר "יהודיים טיפוסיים"... הועלתה סברה שהגיעו לידיעתו מדרשים יהודיים על נושאים מקראיים והם שהשפיעו על גישתו" – האנציקלופדיה העברית, שם.

^ 6.לימים סיפר זאת אליעזר גואלמן לרב מ"צ נריה, ראו מועדי הראי"ה, ירושלים תשמ"ג, עמ' קפו-קפח.

^ 7.ראו גם מועדי הראי"ה, שם, עמ' קפה, מדבריו של "האמן-הצייר מר צבי גרונדמן הי"ו, בספרו 'האסתטיקה ביהדות' ".

^ 8.ה"יידישע פרעסע" (Judische Presse) היה ביטאון שהחל לצאת לאור בברלין בשנת 1870, ביוזמתו של רבי עזריאל הילדסהיימר, כביטאונה של היהדות הדתית, ופסק להתקיים בשנת 1923.

^ 9.תפיסה זו הגורסת כי שורש חכמות אומות העולם - בחכמת ישראל, אלא שזו אבדה מאיתנו והתפזרה בין אומות העולם בשל הגלויות, הצרות וכו', מצויה לא מעט בקרב הוגי מחשבת ישראל; וראו ש' רוזנברג, תורה ומדע בהגות היהודית החדשה, ירושלים תשמ"ח, עמ' 9 הערה 2. בנדון דידן, ראו אורות הקודש ב', עמ' תג-תד: "הרזיות באה להשלים את הציור ולהראות איך כל יפיפותו של יפת לקוחה היא בעיקרה מאהלי שם, אלא שנתטשטשה הצורה, בריחוק מקום... ומדברת היא הרזיות בהרחבת הביאור, בעולם האלהי האחדותי, בכל העושר הגווני הפרטי, המתגלה מהופעת האלהות האחדותית, בהגלותה לבני אדם בשכלם ובהרגשתם...".

^ 10.על זיקת חנוכה לעת התחייה, ישירות בנדון דידן, ראו מה שכתב הרב "הנזיר" בחוברת אור הגנוז, ירושלים תשל"ג, עמ' כד: "יסוד חנוכת הקודש, לדעת מרן הרב זצ"ל, היא ההתעלות של החול אל הקודש. לא רק שמי ארץ ישראל קדושים הם כי אם כל הארץ קודש היא, הריה ועמקיה, אדמתה ואוירה".

^ 11.ראו אגרות הראיה א', איגרת קנח (עמ' רג-רו), מכתב הרב אל "ראשי החברה הנכבדה לחכמת האמנות העברית אגודת בצלאל: "... אחד מסימני-התחיה המובהקים היא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם הנכבדה: 'תחיית האמנות והיופי העברי בא"י'. מלבב המחזה ומרהיב לראות את אחינו רבי הכשרון, גאוני היופי והאמנות, המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החיים הכלליים, ורוח מרום נשא אותם להביאם ירושלימה, לעטר את עירנו הקדושה, שהיא כחותם על לבנו, בפרחיהם הנחמדים, להיות בקרבה לכבוד ולתפארת, גם לברכה ותועלת. וסימן טוב כזה נכון שהכל יהיו שמחים בו, הצעירים וגם הזקנים, גם היותר קרים והיותר טרודים בשאלת הקיום החמורה מאוד... עמנו העתיק כשבא לעולם ומצא את האנושיות חתולה בחתולי ילדותה הפראית, ורגש היופי הפראי, המחוסר זך ועדנה, הולך וכובש לו את העולם, והיופי בעצמו כבר עלול הוא להתהפך בידי ההמון הגס למין גלוסקא-שמנונית ומשקה משכר, אם לא יוכל לינק מהדר האמת המדעית והמוסרית... כל המרחב הגדול של הנוי וההידור, היופי והציור, מותר לישראל. רק קו אחד, שרטוט אחד... הוא אומר הרבה ברוחו, אבל רק מעט הוא פוגם את החרושת והאמנות, למרות כל המגמות האדירות שלו: "כל הפרצופים מותרים חוץ מפרצוף אדם". אמנם רק פרצוף אדם בתמונה בולטת ושלמה, וגם על זה ישנם דרכי בינה, להיעזר ע"י חברת אומן עוזר שאינו בן-ברית, לעת השכלול האחרון של התמונה המיוחדת, שבה נמצאים תנאי האיסור, אמנם רק נקודה קטנה תישאר מכל הקו הארוך, אבל מה רבו מחשבותיה: התמונות המיוחדות לאליליים, בין בעולם האלילי העבר וההווה, ובין בעולם הנוצרי, תתעב כנסת ישראל ולא תוכל שאתם. ע"כ הדור הדבר, בחובה קדושה לנו, שבאוצר המשכית הלאומי שבעיר קדוש אלהינו לא ימצאו פסילים כאלה. ובכלל נכבד הדבר מאד, שתודיע האגודה הנכבדה גלוי לכל העולם הנאור העברי והכללי, שהיא עושה את כל מעשיה, אותם המתכנסים באותו המשעול הצר, שבו יפגשו רגש האומה, הדת והאמנות, ע"פ חפץ האומה ושאיפתה הכללית, לראות ביחוד בעיר משוש תקותה, אוצר כל יקרתה וחוסן עזה ומקדשה, ע"פ הוראת חכמי תורה, גאוני ארץ-ישראל המפורסמים באומה... וכבוד הדרתכם, שמטרתכם קדושה היא לתקן ולא לקלקל, לבנות ולא להרס, בטחתי בכבוד נפשכם הנישאה שתשימו לבבכם על דברי אלה, היוצאים מלב מלא אהבה וכבוד ליסודי חפצכם הנכבד...". [וראו תגובתו הכעוסה-נעלבת של פרופ' שץ, מנהל בצלאל: "לא לשם כך באתי לארץ ישראל, ולא לשם כך יסדתי את 'בצלאל', בכדי שאנו נעשה פסלים לגויים... אנכי בתור פסל קדשתי את השם באמנותי... על ידי פסלי שהוצגו בכל העולם ושום רב לא התנגד להם" - 'גנזים', כ"ח במרחשון תרפ"ח, מובא במועדי הראי"ה, שם, עמ' קפז]. וראו דעת כהן, סימנים סה-סו.

^ 12.ראו 'מכותבי ראיה', שם, עמ' סג-סו, על החוג התרבותי-אמנותי, ושם עמ' סא-סג, על החוג האקדמי ועוד; וראו בספרי חדשים גם ישנים, ירושלים תשס"ה, עמ' 47-48.

^ 13.תיאור האירוע, יוזמת הרב, מינוי הוועדה והקמת החברה, ראו רמ"צ נריה, מועדי הראי"ה, שם, עמ' קעט-קפ. לא למותר לציין שהרב השתתף באותה ישיבה, וגם נשא בה דברים, על אף "שלא היה בקו הבריאות בו-ביום, החליט בכל זאת לבוא לאסיפה".

^ 14.באותה הזדמנות ביאר הרב כי בכך יינתן מענה רעיוני-הלכתי לשאלה הידועה: מדוע נקבעו שמונת ימי חנוכה, בעוד שעיקר הנס לא היה אלא שבעה ימים. "ברצוני להעיר מחשבה שגרעינה מתאים למה שאנו חפצים היום, לזכור ולהתעורר על ידו. אנו מדליקים, בחנוכה, שמונה נרות... לכאורה היה די לו החשמונאים היו מתקנים שבעה ימים לחג החנוכה, והדלקת שבע נרות זה היה מתאים למנורת המקדש. מדוע אם כן, מדליקים אנו שמונה נרות? לדעתי ניחא. יש הלכה אחת הבנויה בעיקרה על הרעיון שכל ישראל צריכים להיות מרושמים מזה שבעולם החיים ישנם שני סוגים: הקודש והחול... אנו מחויבים לשמור שתהיה הבדלה בין הקודש ובין החול, ולא נכשל בפח של החכמה היוונית, שמצידה אין קודש בכלל בעולם... על כן אמרו חז"ל: "לא יעשה אדם בית תבנית היכל, אכסדרה תבנית אולם, חצר כנגד עזרה, שלחן כנגד שלחן, מנורה כנגד מנורה" (ראש השנה כד). אסור לעשות כעין הכלים שהיו בבית המקדש. הקודש שומר את גבולותיו, הוא מגן על עצמו, שלא יבוא כל זרם של חול למעט את שויו, ודוקא ע"י השמירה הזאת נותן הקודש חיים וגם מקום לחול ולמערכות החול... חששו אנשי בית החשמונאים שאם יתקנו רק שבעה נרות, יעשו מנורות חילוניות כמו של בית המקדש, של שבעה נרות. אנחנו יודעים שנצח ישראל בנוי על ההבדלה בין הקודש והחול ועל צרופם בחיים" - מאמרי הראיה ב', עמ' 477-479; וראו מצות ראיה, או"ח סימן תרע; רק"א פרנקל, שמועות ראי"ה, עמ' קיב; רמ"צ נריה, מועדי הראי"ה, שם, עמ' קסז.

^ 15.ראו גם מאמרי הראיה ב', עמ' 408-409: "מעת אשר הזדווגה חכמת יוון לישראל, החל החול לבא בגבול הקודש, וממילא גם הקודש בא בגבול החול. אלה המחברים אשר חברו את ערכי החול וערכי הקודש יחד בחבור של ערבוביא, שכונתם היתה לעשות שלום בין אלה שני העמודים, גרמו לכל אותה המלחמה הארורה, שאנחנו הננו עדיין אוכלים את פירותיה המרים. חבור מעורבב של אלה שני המושגים מוכרח הוא להוציא תולדות בוסריות. וזהו בודאי התוכן המדאיב והמבלבל את העולם. אמנם יש חבור שאינו בא כי אם להסביר מושגים, וזה יועיל לפעמים לטובת שני הערכים, כשהתולדה כבר נגמרה על היסוד המיוחד של כל אחד בפני עצמו, על פי צביונו והכרתו הפנימית.

המקומות של החול ושל הקודש מוכרחים להיקבע. צריכים אנחנו לדעת את החול ואת שליטתו, את מקומו ערכו וגבולו... בשרשו ואחיזתו וכל מהותו וקיומו הוא בא מצד הקודש... מתוך סקירה עמוקה זו יש לקודש ולחול צד של מעמד שוה וחשוב במציאות... יודעים אנחנו שהחול הוא גם כן מושפע ממנו, ומכוון הוא על פיו להתבצר במקומו וגבולו, ולפיכך אנחנו צריכים לדעת את ערכו ושמושו. 

החול נזדווג אל הקודש, וההזדווגות הזאת יש שהיא לברכה ויש שהיא למארה. כשאין הגבולים מתטשטשים וכל אחד שומר את תפקידו, לבררו ולהעלותו, אז החבור הזה של החול עם הקודש הוא לברכה. אבל בזמן שהגבולים מתטשטשים, והחול נכנס לערכי הקודש, לעשות שם ציורים, מדידות ושעורים, והקודש נדחק הוא אל החולי לכונן שמה סדרים, אז הכל מתקלקל. ההתמרמרות משני הצדדים נעשית אז גדולה מאד, עד שתסיסה חזקה נולדת, והקודש סובל בתחילה מפני שהוא יורד מערכו ונעשה כהה מאורו, מפני ירידתו אל גבולי החול, והחול מוצא לו אז כבר תכונה של התנגדות עצומה כלפי הקודש, והוא משתמש באותם ערכי הקודש עצמם, שנתודעו לו על ידי הנסיון של כניסת הקודש לגבוליו, ללחום בהם נגד הקודש. אמנם המלחמה הזאת סופה היא להזיק גם את החול, כי סוף כל סוף גם מעמד החול מתבצר הוא ביסודו רק על ידי הקודש. אבל נפילת החול בצורה כזאת איננה גורמת כלל עליה לקודש, כי גם הקודש צריך הוא לסמוכו של החול לתקן את כליו המעשיים, לכונן את הצעותיו ואת משליו והסברותיו בחלקת הרוח, ועל כן זה המצב, שגורם התוכן של טשטוש הגבולים, הוא הפסד כללי לשתי המערכות, של החול ושל הקודש. הרפואה באה רק מתוך עבודת ההגבלה, של התחמת התחומין של הקודש ושל החול והעמדת צביון של הדדיות, שבכל מקום שכח אחד צריך לעזרה, חברו יהיה מיד מזומן לעזרתו. זה היסוד של גמילות חסדים, הנוהג בכל הבריאה כולה, הוא מוכרח להיות נוהג בשני הערכים הללו, הכוללים את כל ההויה, את כל החיים וכל המציאות בכללותה".

^ 16.בהקשר זה רגיל היה רבנו הרב צבי יהודה זצ"ל להדגיש (תוך שימוש בלשון הצרפתית) כי "הבחנה אינה הפרדה" ובוודאי שאינה ניתוק. לטומאה אין חיבור לקודש ואפילו לא לחולין, לא כן החול שעשוי להתחבר לקודש: "חולין על טהרת הקודש" (בבלי חולין לד ע"א, רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאות פי"א הי"א ועוד); "בונים בחול ואחר כך מקדישים" (בבלי בבא מציעא נז ע"ב, מעילה יד ע"א ועוד, רמב"ם מעילה פ"ח ה"ד).

^ 17.וקודם לכן, שם, "רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית. אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן, הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבי יוחנן, מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל, אמר קרא (בראשית ט') יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם - דבריו של יפת יהיו באהלי שם...".

^ 18.בפסוק זה – "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים" חתם הרב את הנאום הנודע אשר נשא בעת טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, במרומי הר הצופים, כשמונה שנים קודם – ז' בניסן תרפ"ה. השימוש בפסוק זה עורר עליו ביקורת קשה, וכל זאת משום דיסאינפורמציה והטעייה גמורה ביחס לדבריו. וראו ד' גוטל, 'גלגולו של נאום: משמעות נוסחיו השונים של נאום מרן הראי"ה קוק זצ"ל בייסוד האוניברסיטה העברית בירושלים', ירושלים תשס"ה.

^ 19.על הרב ד"ר מ' זיידל ויחסיו עם הרב, ראו מכותבי הראיה, שם, עמ' קיג.

^ 20.ראו רמ"צ נריה, מועדי הראי"ה, שם, עמ' קנט.

^ 21.ראו גם מאמרי הראיה ב', עמ' 477: "... בשעה שאנחנו באים לסגנן את החיים לתת לחיים צורה חיצונית, אנחנו אומרים, שכשם שאין אנחנו נעלבים מזה שבשעה שניגש שלמה לבנות את בית המקדש, הוא שלח למלך חירם בקשה לתת לו אנשים לכרות בעדו עצים, 'כי אתה ידעת כי אין בנו איש ידע לכרות עצים כצדונים', כך לא נעלב אם נצטרך להשתמש בעזרת כוחות חוץ בהכנת הצורה החצונית לחיים. צידונים כרתו עצים וגם גרים שהיו בארץ היו מסתתים את האבנים, אבל עצם קדושת המקדש נשארה בידינו וידענו לשמור את קדושת המקדש ועבודת הקודש. היוונות בתור חכמה היא הכחשת הקודש. חילול הקודש. 'המחלל את הקדשים' הדגישו הקדמונים 'אין לו חלק בעולם הבא'. 'קדוש לעולם קיים', ואנחנו שואבים את כח חיינו הלאומיים מאותו המקור הנצחי שהוא יכול לבלות עולמים, זמנים נצחיים ולא רק דורות, שהוא ישאר לנו לעולמים מקור בלתי נשאב".

^ 22.בבא קמא פב ע"ב.

^ 23.השוו חגיגה טו ע"א: "הא בגדול הא בקטן"; וראו מאמרי 'בין קבלת אמת "ממי שאמרה" לבין קבלתה מ"מלאך ה' צבאות" ', עיונים בחינוך היהודי, ט (תשס"ד), עמ' קכט–קנז.

^ 24.ראו גם מה שכתב ש' ליברמן – אף הוא מתלמידי הרב – בספרו יוונים ויוונות בארץ ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 225-235.

^ 25.כדימויו של ריה"ל בשירו: "ראה גם ראה דודי והבן / וסור ממוקשים צנים ופחים / ואל תשיאך חכמת יונים / אשר אין לה פרי כי אם פרחים / ... " - ח' שירמן, תולדות השירה והפיוט, ב, עמ' 494-493.

^ 26.ענין זה משליך כמובן על היחס ללימודי חול, נושא לו נזקק הרב לא מעט פעמים; וראו מאמריי בנדון: ' "המבדיל בין קודש לחול"?', טללי אורות, יב (תשס"ו), עמ' 275–297; 'חזון מחקרי בצבת הדילמה החינוכית', טללי אורות, יג (תשס"ז), עמ' 227-248; 'קדמונינו האקדמאיים: על מתודות אקדמיות שנהגו בבית המדרש', צהר, לה (תשס"ט), עמ' 81-90; ועוד.

^ 27.עם זאת הוסיף שם הרב, סייג והבהיר כי "מובן הדבר, שרק את אותם האוצרות, שבהפתחם מבסמים הם את אויר המציאות, טוב ויפה לפתח. 'מכל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים' (שבת פח ע"ב). אמנם אותם הדברים הגנוזים, שקבורתם היא ביעורם, להם מתוקנת היתד שעל אזינינו לחפור ולכסות. ואוי לו למי שמשתמש ביתידו לפעולה הפכית, למען הרבות באשה"; וראו עוד עולת ראיה א', עמ' שפג-שפד. וראו אורות הקודש ד', עמ' שצא: "... צריך החוש האסתתי בדרך כלל להתפתח יפה, עד כדי שתוכל הנשמה להתאזר בציור התפארת האצילי, באופן שתוכל לעמוד במרומי דרגותיה. והספרות שבדור, ותאוות ההתרחבות של היופי שאחזה אותו, אע"פ שהם נוטים לענייני החול ולפעמים הנם נטמאים מאד, אינם כי אם דרגות והכשרים, אל הטוהר העליון של הוד של מעלה שיופיע בעולם".

^ 28.ראו צ' ירון, משנתו של הרב קוק, עמ' 183 הערה 31: "יש לציין כי מלבד הרב נמצא במאה העשרים (ככל שידוע לנו) רק עוד הוגה-דעות דתי אחד, במובן האורתודוכסי, התובע את טיפוח האמנות כחובה דתית – ד"ר נתן בירנבוים... לזה יש להוסיף כי בירנבוים כתב על חשיבותה של האמנות עוד בתקופתו הלא-דתית (בשנת 1897) ובטרם שב אל האמונה הדתית".

^ 29.ראו בבלי מגילה ג ע"א, בבא קמא ב ע"ב ועוד.

^ 30.וראו עוד אגרות הראיה ב', עמ' רכו; אורות, עמ' לד-לה; ערפלי טוהר, עמ' ט, מב, מו, סז-סח, קו, קיא, קכח, קלד; אדר היקר, עמ' כח-כט; אורות התורה, עמ' מז. כן ראו רמ"צ נריה, מועדי הראיה, שם, עמ' קעט-קפח; צ' ירון, הנ"ל, עמ' 188-167; צ' ירון ור"י הדרי, פרקים במשנתו העיונית של הרב קוק, ירושלים תשל"ו, עמ' 113-106; י' בן שלמה, שירת החיים, תל אביב תשמ"ט, עמ' 72-71; ר' א"י צוקרמן, 'על האמנות במשנתו של מרן הרב קוק', יובל אורות, ב' איש שלום וש' רוזנברג (עורכים), ירושלים תשמ"ה, עמ' 157-153; ב' צביאלי, 'הראי"ה קוק ויחסו לספרות ולאמנות', באורו, ח' חמיאל (עורך), עמ' 528-518; ח' בן-ארצי, הראי"ה קוק כפוסק, עבודת דוקטור, ירושלים תשס"ג, עמ' 76-69.