אלהי. קריאה קדושה זו, שכל יחיד קורא בבטחה את ד' בתור אלהיו המיוחד והפרטי אליו, היא הבעת הנשמה במקוריותה. היא מכירה את עצמה ואת חסנה, יודעת שעוזה, מציאותה, חיותה, עדנה וישעה, אך אלהים חיים הוא. יודעת היא, שאין שום התחלקות של אורה מגעת למקום סתר עליון. ואם המון רבבות אין קץ, של נשמות, וברואים ויצורים ועולמות אין מספר כולם הם רוויי אור אלהי אמת, החיות האלהית באהבה אין קץ מתפלשת בכולם באותה המדה, כאילו רק נשמה אחת ויחידה היתה נמצאת במלא היקום כולו, ורק לה חודרים כל קרני האורה, ואין חושך ואין צלמות באותה ההארה, אין עיכוב מצד שום הפרעה, מצד שום קלקול, מצד שום חטא ועון, אשר יוכל לסתום את האור המקורי, המפלש בתוכיותה של כל נשמה, ואשר מתוך עז גבורתה, באה ההמיה הראשונה, השחריתית הזכה באמר סלה, במקוריות של אמת, האומר לאל עליון ואדון כל, גדול ונורא קדוש הוא: אלהי.
נשמה שנתת בי טהורה היא. הנושא העצמותי של הרעיון האלהי ביחוסו הפרטי אליו, עד כדי החפש הקדוש והעליון המרשה אותו לאמר "אלהי", הרי הוא הצד המחובר של התכן העליון של האדם הדבק באלהי אמת בדבקות אדירה, הממולאה בתעצומותיה של ההשתאבות בגופא דמלכא, והכליון הנפשי העליון באור אין סוף, והתכן המורגשי של האדם בהויתו הפרטית. ובין שני התכנים הללו, המשולבים יחד, נתן אלהים חיים את הנשמה העליונה באדם, והיא קשורה בקשר קים באור הדבקות האלהית, ומחוברת במאויים הנצחיים של ההתענגות על ד' והארת אור חכמה וחסד עד כל מרחבי התפשטותה. והנה עומד הפרט היחיד ואומר בפה מלא את האמת החודרת לפני רבון כל, שהנשמה שנתת בי, שהיא מתת־אלהים, נובעת מהצד העליון של העצמות האנושית, מאותו הצד שהדבקות האלהית העליונה היא מהותה ותכונתה, ואע"פ שהיא נתונה באותו התכן שיש עמו ג"כ חבור להצד הפרטי, המסמן את הפירוט היחידי של האדם באשר הוא מוגבל ומצומצם, לא ירדה הנשמה בשביל כך מטהרתה, כי כל שאיפתה היא רק ההתרוממות אל עליונות מקורה ושיא גבה קדשה, ועל כן לעדי עד טהורה היא.
