האור והכלים

(למשנתו של הרב א. חן ז"ל)

החוט המשולש לא במהרה ינתק. לצערנו הגדול – ניתק. שלשלת מיוחסין של משפחת חן עולה למעלה בקודש, דור אחר דור, עד לגדולי הראשונים המובאים בתשובות הרשב"א. אולם הצמרת של החסידות החב"דית, גזעה ושרשה, מתחילה מהסבא אבי-אביו של הרב הגדול והיקר, הוא הגאון החסיד ר' פרץ חן ז"ל, מעמודי החב"ד בימי אדמו"ר האמצעי, בנו של הרב בעל התניא. היה רב מפורסם בכמה קהלות, ולאחרונה בצ'רניגוב. אף הוא היה ממכתיירו של אדמו"ר הצמח צדק לרבי. כידוע, סירב הצמח צדק לקבל את האדמו"רות. הרבה יגיעות יגעו אנ"ש עד שהשפיעו עליו שיסכים לכך, ובין יחידי הסגולה שהשפיעו עליו ביותר היה הרפ"ח. ואחריו, אביו של ר' אברהם, הרד"צ, הוא הרב דוד צבי חן ז"ל, ממלא מקום אביו בצ'רניגוב, זה שבערוב ימיו עלה לארץ ישראל ובירושלים מנוחתו כבוד. דמות מופלאה זו כבר זכינו אנו, בני הדור, להכירו אישית. הקדושה והטהרה, קדושה אמיתית וטוהר כעצם השמים, של הרד"צ, תמה אני אם מצינו לו שני בדור. אהבת אלקים ואהבת האדם ללא קץ וללא גבול. במסירת נפש ממש, ומבלי שידע שעושה משהו טוב ומבלי שירגיש בכך. ותורת החב"ד כל עצמותיו, בה יהגה ואותה הורה והסביר, דלה והשקה. השכיל לתאר את אישיות-הפלאים הזו בדברים נוקבים ויורדים, בנו ר' אברהם חן במחברתו "למנחמי", עם הסתלקותו של אביו הגדול. ושני בנים גדולים לו, אחד קדוש, קדוש ממש במובן המקובל, הרמ"מ חן, רב בניז'ין, מעמודי חסידי הרבי הרש"ב מליובאביץ ומגדולי התורה המפורסמים בדור, ונהרג על קידוש השם, לא במובן המליצה, אלא פשוטו כמשמעו: קידוש השם ממש. בהליכתו עם משלחת לראש השלטון של הדיניקינצים לבקש רחמים על עדתו, ושם עינוהו עד שיצאה נשמתו באחד. ולפליטה גדולה נשאר לנו בנו השני, הוגה הדעות ורב המחשבה, ר' אברהם חן, שזה לו כעשרים שנה לשבתו בארץ וזכינו ליהנות הרבה מאורו בעל-פה ובכתב. ובדפוס. מלוא חפנים פנינים ומרגליות פזר נתן לנו במסבות ובשיחות, בדרשות ובהגיונות, במאמרים ובאמרות. והנה גם זה לוקח מאתנו, ביום הכפורים — ואברהם שב למקומו.

אחת מתכונותיו היסודיות של ר' אברהם חן — האור והכלי תואמים ילכו אצלו. יש אשר האור אינו מתיישב בכלי. הוא מרובה מהכלי. וכשאורות מרובים וכלים מועטים באה שבירת הכלים ואף האור אינו מתקיים. ויש אשר אין האור מוצא לו לכתחילה את הכלי, השמן והפתילה. חכם שאינו מוצא אותיות וביטויים להלביש בהם את תורתו. ויש, להיפך, כלי בלי אור. אסתרא בלגינא. קישוטים ותכשיטים למשהו. והמשהו בעצמו אין. מליצות יפות ומעודנות ונשמה אין. בספרי חכמת האמת אומרים: אור פנימי מצחצח את חצי הכלי מבפנים ואור מקיף מצחצח את חצי הכלי מבחוץ. הכלים של ר' אברהם חן היו מצוחצחים מבפנים ומחוץ. עושר הכלים מפליא. הביטויים המיוחדים, האותיות הקולעות, הסגנון העצמי אשר זוהר לו ויופי ויפעה לו וחן חן-שפוך על פניו — כל אלה משובצים היטב עם האור הפנימי החודר לתוכם. והאור של הרב חן אור-נובע ושופע. נובע ממעין, נובע מלפני ולפנים, נובע מעצם עצמותו ומהות מהותו, ושופע בשופר, שופע שפע רב לכל אשר אזנים לו לשמוע ולב לו לקלוט. עצמי היה הרב חן ומקורי. הדברים בנקודה זו שכתב במחברתו "למנחמי" על אביו הרד"צ מתאימים לו, לעצמו. ואלה הדברים: "מקרקע עצמיותו דלה לעצמו והשקה לאחרים. נשמתו לא נהנתה לעולם מסעודה שאינה שלו. ואם קיבל מרבותיו ולקח מספרים קדושים וגדולים, הרי זה כדבורה הזו המוצצת את מיץ הפרחים ומהפכת לדבש. משל הפרחים הוא, ושלה היא כולה". חוג ראייתו ואופק מבטו של הבן היה רחב יותר משל האב, שכן מלבד "הספרים הקדושים והגדולים" שבהם מן-הסתם היה כוחו של האב יפה יותר, הרי קלט הרב חן אף מגדולי בעלי המחשבה של הספרות הכללית. ולא הם פרנסו את הרב חן, אלא הם מצאו את תיקונם בו. עד כמה שינק ממיץ הפרחים שלהם, הפך אותם לדבש. בכלים שאולים לא יצא ומים שאובים לא הדליף. לא לחינם הרבה כל כך הרב חן לכתוב ולדבר על הקליפות והדיבוקים והטיח בנטפלים לו לאדם והאדם אין. זרות ואחריות היה קורא להם. אנשים הולכים ומתלבשים ומשיאים את בניהם וקוברים מתיהם ויוצאים במחול והכל לא על פי צווי פנימי שבלב. קול אלקים המתהלך בלבו של אדם. אלא הכל לפי הרחוב וכלפי הרחוב. כל ארחם ורבעם — לשם אחרים ולשם זרים. הכל שאול, הכל מחוקה (מלשון חיקוי; כך דרכו של הרב חן לעשות משם פעל ומפעל שם); הכל קופית, הכל עבדות. אך התינוק יכול לראות את המלך ערום. הגדולים ראו אותו לבוש בעדי עדים משום שאחרים ראותו בכך, או אמרו שרואים. ומכאן לבנת הספיר של הילד. מרגליות והתחיישות מפיגה את הרושם של החזון ונוטלת ממנו הודו. אילו ראה אדם את השמש בפעם הראשונה, ואת המות כמו קין הראשון! אלא התרגל האדם ואינו חושש, אינו חושב. רק דוד המלך יכול היה להתפלא עולמית: מה רבו מעשיך, מה גדלו מעשיך. הילד אין לו אתמול, אין לו דבר נושן, ועינו העצמית לא נמחקה. רואה בעיניו הוא ושומע באזניו הוא. לא חלו בו ידים. ומכאן — "אשר לא עלה עליה עול". אין בריה כשרה לעולם לשמים, אלא קודם שעלה עליה עול של אחרים. לא מגועלת מן הנבליות של העולם. לא נדבקו בה טיחים חיצונים מן הסביבה והחברה. לא לחנם הרבה הרב חן כל כך לכתוב ולדבר על זה. נשמתו היא היתה עצמית, נפשו מקורית, טהורה מדיבוקים ונקיה מטיח-תפל. מחשבותיו לא הושפעו מן החוץ, ולא פעם היו מנוגדות למחשבות חוץ. לא עם הזרם, ויש אשר שחה נגד הזרם. די להזכיר את אחד מהנושאים המקודשים שלו — האדם. האדם היחיד, האדם כשהוא לעצמו. חיי האדם וקדושת האדם.

דעה מקובלת היא: היחיד נדחה מפני הכלל. נדחה לא רק במובן של קדימה ואיחור, אלא אף במובן של "או, או". מקריבים את היחיד בשביל הצבור. מקריבים ממש, את דמו ואת בשרו. והרב חן הוא בנדון זה יחיד ברשות הרבים. כל עיקרו של ההבדל במספרים בין אחד ליותר מאחד — הוא אומר — אינו קיים אלא לגבי דברים שהם ענינים אמצעים, אינבנטר, חפצים, לגבי דברים שהם "שלי", של אחרים, של הבעלים. דברים שהם עצמיים, תכליתיים, לא חפצים ולא "שלי" מי שהוא, אינם עומדים מעיקרא דדינא תחת המושג של מספר. ומי שאין עליו בעלים מחוצה לו, ממש שהוא בגופו בעליו היחידים והוא לבדו הוא, ממנו ומחבריו אינם נעשים שנים ושלשה או יותר. האדם הוא עצם ללא ענין. תכלית עצמית ולא אמצעי. יחיד ולא אחד. כל אדם הוא בחינת אפס זולתו ואין עוד מלבדו. בצלם אלקים וקדמותו נברא האדם. "לפיכך נברא אדם יחידי, ללמדך שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו מאבד עולם מלא". כך במשנה, ובאבות דר' נתן: "כאילו מאבד ששת ימי בראשית כולם". הרב חן מדגיש את המלה השימושית, לכאורה, לא העיקרית: "לפיכך". לא משום שנברא יחידי, אלא לפיכך נברא יחידי. כל אופן הבריאה באדם היא כדי ללמד יסוד היסודות הזה. האדם הוא יחיד, והוא ממילא הכל. כל העולם, כל ששת ימי בראשית. תפיסת העולם — אוי ואבוי לעולם אשר כזה — שהכלל המקובץ והמצורף דוחה את היחיד, היא שהביאה. את השחיטה ואת השוחט לעולם. היא שהפכה את העולם כולו לבית מטבחיים "חוקי" אחד ארוך, כי מאיסור שחיטה עד היתר שחיטה, מלשחוט עד לא לשחוט, יש מרחק אשר לא ימד ולא יספר. אולם בין שחיטה כשרה כביכול לשחיטה פסולה אין אפילו כשתי שערות. והשקפת עולם זו היה הרב חן הולך ומבסס, הולך ומסביר, בואריאציות שונות ובהזדמנויות שונות, למן ראשית גילויו בעולם הספרות ב"לא תרצח" שלו ועד ימיו האחרונים. הגיעו ימים אשר כל העולם כולו בנדון זה הוא בער אחד ואברהם בעבר השני — והוא בשלו: הוקמה מדינת ישראל! נפשו הפיוטית של הרב חן שרה זמירות לגאולת ישראל. על הגאולה ועל התמורה בחיי ישראל לרגל שיחרורו הרבה לנאום בכל יום-עצמאות ולכתוב מאמרים שונים. אבל אפילו הגאולה לא תוכל לשמש אצלו תכלית, שלשמה ולמטרתה יהיה האדם בורג במכונה. 

וספור אופייני יש לו על כך, ספור שאיני יודע אם פרסם אותו בדפוס, אבל שמעתיו ממנו כמה פעמים. מעשה והצדיק רבי לוי-יצחק מברדיצ'וב התעצם פעם בתפלה ביום הכפורים בשעת נעילה, ובדריכות רבה עמד על יד העמוד ולא המשיך להתפלל והעולם כולו עומד ומחכה בהתרגשות רבה. ולפתע פתאום התעורר מדביקותו וגמר במהירות את התפילה. ובמוצאי היום סיפר: הוא התעצם מאד להביא את המשיח, כי כבר כלו כל הקצים וכי בא מועד. ועוד מעט וכבר היה ברי לו שיצליח במשימה זו, אבל פתאום הרגיש שיהודי אחד בבית הכנסת נחלש מאוד מהצום ואם יתמהמה עוד קצת תצא נפשו, עמד וסיים את התפלה ותכנית המשיח נתבטלה. איני יודע איפה ראה וממי שמע ספור זה. איני יודע גם אם מי מאתנו יסכים לקחת המוטיב שבספור זה לקו מעשי. אבל טוב שימצא אחד בדור שיתייצב ממעל לכל ונגד הכל ויכריז על קדושת האדם וחיי האדם. בין אם קולו ישמע ובין שלא ישמע. ואחד היה אברהם! מחשבון הנפש שהיה רגיל לומר: כל אדם צריך לעשות חשבון על שלשה דברים: א) מה יכולת להיות; ב) מה נהיית; ג) מה עוד תוכל להיות. וכשאנחנו מתבוננים מה יכול היה להיות עוד הרב חן ולא היה — לבנו מתפלץ. יש אנשים — אמר פעם — שהיו יכולים לספור את הכוכבים והם מלקטים שעורים מסלפי חמורים של אחרים. 

הרב חן נועד לספור את הכוכבים, ואם לא חודר עד כדי ללקט שעורים, על כל פנים החיים לא ננתו לו את האפשרות ואת הכלים ואת המכשירים הדרושים להיות את אשר היה. לא פינקו אותו החיים. תלאות רבות עברו עליו בימי חיי עלי אדמות. אבל תמיד שאף לעלות אל עצמיותו, תמיד שאף להגביה עוף. הרי פרשת לך לך, ובספרי חכמת האמת כתוב: לך, לעצמותך. אין האדם נדרש להשיג למעלה מכחותיו, אבל נדרש הוא להשיג מה שבאפשרותו להשיג. אם אין דורשים מנושא להיות כהבעש"ט ושכמותו, הלא דורשים ממנו להיות זושא. "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה". ומאליו מובן שאין הכוונה שכל אחד יעשה מה שלבו חפץ. כלום הפקר העולם? אבל אשר תמצא ידך בכוחך לעשות אתה צריך לעשות. והוא הצו שניתן לאברהם, ומעשה אבות סימן לבנים: לך לך, לעצמותך. והרב חן, שהיה עצמי ומקורי, שאף תמיד ללכת לשיא פסגת עצמותו, ולא תמיד נתנו לו האפשרויות לכך. ומה נהיה? נהיה רב גדול וחסיד גדול וסופר גדול והוגה דעות גדול — אבל לא לגמרי מה שיכול היה עוד להיות. והשאלה השלישית: מה עוד אוכל להיות? כאן, אוי ואבוי, נקודה. סוף פסוק. השאלה האחרונה אינה קיימת עוד. אמר הרב חן: "מידיד נפש אחד הגיעוני — באבל אביו הרד"צ — דברים אלה: התנחם בזה שאותו סבא קדישא יתראה שם עם בנו העקד (הרמ"מ)... תמה אני אם שער בעצמו עד כמה קלעו דבריו אל הנקודה, התעלומה הפנימית. וברוך אתה ידידי, שלא "התביישת" להביע דברים פשוטים אלה, דברים של צאינה וראינה" ("למנחמי"). אף אנו נאמר: בטוחים אנו, שהחוט המשולש יתראו שם עכשיו ביחד, הסבא, הבן והנכד, ותהא נשמתם צרורה בצרור החיים שם וזכרם לא ימוש מקרבנו כאן.

הרב שלמה יוסף זוין

טוב מאד

 

שאלות הפתיחה:

השיעור פותח בשתי שאלות יסודיות:

למה התורה פותחת בספר בראשית? רש"י מסביר שהסיבה היא להראות שהקב"ה הוא בורא העולם ובעליו, כדי שאומות העולם לא יאמרו שישראל גזלו את ארץ ישראל. הרמב"ן מקשה על כך: האם בשביל המסר הזה צריך להקדיש ספר וחצי (כל ספר בראשית וחלק משמות)? היה מספיק לכתוב זאת בקיצור.

מדוע הר סיני נקרא "הר חורב"? הגמרא מסבירה שמשם "ירד חורבן לאומות העולם". מה טיבו של חורבן זה ומתי הוא קרה?

מושג ה"שבר כלי":

כדי להבין את ה"חורבן", הרב מסביר כלל מהלכות כלים: כלי שראוי ומוכן לייעוד גבוה ומשוכלל, אך בפועל משתמשים בו רק לייעוד נחות ומוגבל – נחשב ל"שבר כלי" (כלי פגום שצורתו אינה שלמה).

ההבדל בין "טוב" ל"טוב מאוד":

בסוף מעשה בראשית נאמר "וירא אלוקים... והנה טוב מאוד". מה חסר ב"טוב" שצריך להוסיף "מאוד"?

טוב: זהו המקסימום שהדבר יכול להגיע אליו בתוך הגבולות שלו.

מאוד: משמעותו פריצת גבולות ("מאוד" אותיות "אדם"). דבר שאין לו גבול.

משל הביצה: אדם יכול לקחת ביצה, לבשל ולאכול אותה. זה ניצול ה"טוב" שבה, אך הוא מוגבל וסופי. לעומת זאת, אפשר לדגור על הביצה, להוציא תרנגולת, שתטיל עוד ביצים, וכך למלא את כל העולם בעופות. זהו ה"מאוד" – פוטנציאל אינסופי הטמון בדבר קטן. אדם שבוחר רק "לאכול את הביצה" במקום לנצל את הפוטנציאל האינסופי שלה, בעצם מבזבז אותה ומאבד את חייה.

דוגמה נוספת: כסף ("ממון") נקרא גם "מאוד" (כמו ב"בכל מאודך"), משום שאין לו צורה קבועה או גבול, וניתן להמיר אותו לאינספור אפשרויות.

העולם הבא נוצר מתוך העולם הזה:

הרמב"ם שואל מדוע אנו קוראים לעולם הנצח "העולם הבא" ולא "העולם ההוא"? התשובה היא שהוא בא מתוך העולם הזה. העולם הבא אינו מנותק; הוא נוצר על ידי כך שאנו לוקחים את החפצים והחומרים של העולם הזה (שהם בבחינת "טוב") והופכים אותם על ידי מצוות לנצחיים ולאינסופיים (בבחינת "מאוד").

החורבן של אומות העולם ("הר חורב"):

לפני מתן תורה, העולם חי ברמה של "טוב". אומות העולם משתמשות בעולם רק בשביל ההנאה והתכלית המוגבלת שלו (כמו בישול הביצה). כאשר ניתנה התורה בהר סיני, התגלה הפוטנציאל החדש – האפשרות להפוך כל דבר מ"טוב" ל"טוב מאוד". ברגע שהתגלתה התכלית הגבוהה הזו, צורת החיים של אומות העולם הפכה ל"שבר כלי" (כמו כלי שנועד למשהו גבוה אך משמש למשהו נחות). זהו ה"חורבן" שירד לאומות העולם – חורבן של התכלית והמשמעות של צורת חייהם. אברהם אבינו, לעומת זאת, אסף את כל ה"מאוד" שהם בזבזו והפך אותו לשכר רוחני אינסופי.

התשובה לשאלת פתיחת התורה בספר בראשית:

כעת מובן מדוע התורה מקדישה חלק כה נרחב לתיאור מעשה בראשית וחיי האבות, ולא מתחילה מיד במצוות ("החודש הזה לכם"). ספר בראשית מתאר את כל הדברים הפיזיים שקיימים בעולם. המטרה היא להראות לנו את חומר הגלם שלתוכו אנו צריכים ליצוק תוכן. התורה ניתנה לנו כדי שניקח את כל המציאות המתוארת בספר בראשית – את ה"טוב" – ונהפוך אותה ל"טוב מאוד" ובעצם נייצר ממנה את העולם הבא.

הרב הביא ווארט בשם החזון איש, כדי להמחיש את הרעיון של פריצת גבולות והפיכת משהו מוגבל לאינסופי (המעבר מ"טוב" ל"מאוד").

כתוב בגמרא (מגילה יח.): "מילה בסלע – משתוקא בתרין" (אם דיבור שווה מטבע של סלע, שתיקה שווה שני סלעים).

יהודי צעיר בא להיבחן אצל החזון איש, ושאל אותו על בסיס הגמרא הזו: "מה יותר כדאי ומשתלם – לדבר או לשתוק?"

לכאורה, ההיגיון הפשוט אומר שעדיף לשתוק, שהרי על שתיקה מקבלים "תרין" (2), ועל דיבור מקבלים רק "סלע" (1).

תשובת החזון איש:

החזון איש ענה לאותו צעיר שזו טעות בהבנת הפשט.

אם אדם בוחר לשתוק – הוא יושב ושותק במשך יום שלם. זוהי שתיקה אחת ארוכה, ועל כל היום הזה הוא יקבל פעם אחת את השכר של "תרין" (2).

אבל אם אדם בוחר לדבר (הכוונה כמובן לדיבורים בעלי ערך, כמו דברי תורה) – הרי כל מילה ומילה שהוא מוציא מהפה שווה סלע! הוא יכול לדבר כל היום, לומר עוד מילה ועוד מילה, ועל כל מילה להרוויח סלע נוסף, וכך לייצר רווח עצום וחסר גבולות.

החזון איש אתגר את התלמיד. אחרי שהציג את ההיגיון המתמטי הפשוyuט שלכאורה "לדבר המון מילים משתלם יותר (סלע ועוד סלע) מאשר שתיקה אחת ארוכה (שני סלעים)", החזון איש חיכה שהתלמיד יבין למה זה לא נכון, ובסוף הסביר לו את האמת:

השכר על שתיקה לא ניתן על "שתיקה אחת ארוכה של יום שלם". הוא ניתן על כל מילה ומילה בנפרד!

כלומר, כל אימת שיש לאדם הזדמנות לומר מילה מיותרת, והוא בוחר לשתוק ולבלום את פיו – על אותה שתיקה ספציפית הוא מקבל שכר כפול ("תרין"). אם על מילה אחת מרוויחים סלע, הרי שעל בלימה של אותה מילה ממש, מרוויחים פי שניים.

הרב השתמש בווארט הזה כדי להסביר את ההתייחסות הראויה לעולם הזה (הפיכת ה"טוב" ל"מאוד").

הרב מסביר באותו הקשר: "כך זה בכל מילה מיותרת, ככה זה בכל הסתכלות מיותרת..."

כל הדיבורים והראיות ה"מיותרים" – כלומר, אלו שנועדו רק להנאה רגעית ולשימוש חולף – הם בעצם הקטנה של הפוטנציאל האינסופי שלנו.

כאשר אדם בולם את פיו ולא אומר את המילה המיותרת, או שומר על עיניו ולא מסתכל הסתכלות מיותרת, הוא בעצם מונע מהכלי הרוחני שלו להפוך ל"שבר כלי" מוגבל. בזכות השתיקה והאיפוק, הוא שומר על פוטנציאל הנצח (ה"מאוד") של הכלים שנתן לו הקב"ה, ועל כך שכרו כפול ומכופל.

סיכום ומסקנה (יציאת מצרים):

יציאת מצרים אינה רק אירוע היסטורי, אלא תהליך רוחני של יציאה מ"מיצר" למרחב. לצאת מהגבולות הצרים והמוגבלים של העולם הזה, אל עבר האינסוף. כל מצווה שאנו עושים, כל קריאת שמע בה אנו מזכירים את יציאת מצרים, היא קבלה של עול המצוות במטרה לקחת את המציאות היומיומית, להוציא אותה מהגבולות שלה, ולהפוך אותה לנצחית.

אחדות

 ה.    אם הבנים שמחה רמב'-רנב'  - כל זה נגרם לך, רק במה שעשאתך הגלות ל"גלות-יוד".. שהחיים של הגלות עשאוך לאיש הנבדל והנפרד מהכלל כולו, שאין אתה חי בגלות חיי עם.. עולמו מתהפך רק בחוג הקצר שעובר ושב בו, ועד כאן תחום שבת, יותר לא אכפת לו. ולא מתחשב כלל עם העם הכללי הישראלי המפוזר ומפורד בעולם.. במדרש עה"פ: אתם ניצבים היום כולכם.. שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולם אגודה אחת.. באמונה ידעתי, כי הכל יתמהו עלי ויצחקו ממני.. ואיך אפשר לכלול ולקבץ את כל ישראל.. בכנופיא אחת?.. העיר ה' את ליבי.. איך להביא בפועל את כל העם הקדוש ישראל, לאחדות אחת.. והוא לבחור במצוה אחת.. שיתעסקו בה כל ישראל מקטן ועד גדול.. נבחור נא מצווה זו של ישוב הארץ, להתעסק בה כולנו יחד, כל נפש ישראל שחי בעולם, ועל ידה, אנחנו נעשה גוי אחד בארץ.. ונזכה לגאולה שלימה.

[אם הבנים שמחה] 

 

  

חרדית:

1. ההתנשאות וה"נבואה" הפוליטית:

הרב לונדין מסיים את דבריו בנבואה לפיה בעוד 50 שנה החברה החרדית "תתבגר" ותהפוך לציונית-דתית. מנקודת מבט חרדית, זוהי קריאה לא נכונה של המציאות. הציבור החרדי אינו נמצא ב"תהליך התפתחות" לעבר הציונות הדתית; הוא רואה בעצמו שומר החומות של היהדות האותנטית, זו ששרדה אלפי שנים ללא מדינה וצבא. הטענה ש"החיים חזקים מהכל" ושאנחנו נשתלב במערכות המדינה מתוך הכרה בערכן ה"קדוש" היא משאלת לב של הציונות הדתית, המתעלמת מכך שהחרדיות פורחת דווקא מתוך ההתבדלות והשמירה על סולם ערכים שבו התורה היא הערך העליון, ולא הממלכתיות.

2. עיוות דמותו של הציבור החרדי:

הרב לונדין מציג את החרדיות כשיטה "אפלטונית" שרואה ביהדות רק רעיון מופשט ומנותק מהמציאות. זוהי טעות חמורה. החרדיות היא המציאותית ביותר – היא עוסקת בפרטי הפרטים של החיים (הלכה) בכל רגע נתון. הם לא רואים בתורה "תיאוריה", אלא את התוכנית המעשית היחידה לקיום העולם. עבורנו, הניתוק אינו מהמציאות, אלא מהאידיאולוגיה הציונית-חילונית. הרב לונדין טוען שהחרדים רואים במדינה רק "רמזור" (אמצעי טכני), וזה נכון – הם מסרבים להפוך כלי פוליטי חילוני ל"כיסא ה' בעולם". הקדושה היא בתורה ובמצוות, לא בטנקים ובמוסדות שלטון שאינם מנוהלים על פי התורה.

3. השימוש המטעה ברש"ר הירש:

הרב לונדין משתמש ברש"ר הירש כדי להוכיח "פירוד" בין חומר לרוח. האמת היא הפוכה. שיטת "תורה עם דרך ארץ" של רש"ר הירש נועדה לקדש את החומר באמצעות התורה. הציבור החרדי אינו דוגל בניתוק מהחומר, אלא בהכפפתו המוחלטת להלכה. הניסיון להציג את ההתבדלות החרדית כ"חוסר הבנה של אחדות החומר והרוח" הוא דמגוגי; ההתבדלות נובעת מהבנה שהחומר (המדינה המודרנית) עלול לבלוע את הרוח אם לא נשמור על חומות גבוהות.

4. סוגיית ה"מי הוא יהודי" והלאומיות:

הרב לונדין טוען שהציונות הדתית מקבלת כל יהודי באשר הוא בגלל "נשמתו הלאומית", בעוד החרדים כביכול מתנים את יהדותו במעשיו. זוהי הצגה מעוותת של דברי הרב שך. הציבור החרדי אוהב כל יהודי, אך הוא מבין שאין "לאום יהודי" ללא תורה. יהודי שאינו שומר תורה ומצוות הוא אכן יהודי (ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא), אך הניסיון ליצור "זהות לאומית" מנותקת מהלכה הוא-הוא ה"רעיון המופשט" והמסוכן. הלאומיות של הרב לונדין היא המצאה מודרנית; הלאומיות החרדית היא הברית בין עם ישראל לאלוהיו סביב התורה.

בנוסף יש לציין שעל פי ההלכה, מחלל שבת דינו כגוי לעניינים מסויימים. 

5. סוגיית הגיוס:

הרב לונדין רומז שההתנגדות לגיוס נובעת מאי-הבנה של קדושת המעשה הארצי. מנקודת מבט חרדית, הדיון הוא אחר לגמרי: אנחנו מאמינים שלימוד התורה הוא שמגן על עם ישראל לא פחות מהצבא. בנוסף, הצבא כיום הוא כור היתוך של חילוניות, וההתנגדות לגיוס היא הגנה על הנשמה והרוח מפני התבוללות תרבותית. הצגת החרדים כמי ש"מפחדים מהחומר" היא התעלמות מהמסירות החרדית לחיים של עוני ומאבק למען ערך עליון.

סיכום:

הרצאתו של הרב לונדין היא שיר הלל לציונות הדתית, אך היא עושה עוול קשה לציבור החרדי. היא מציגה אותנו כדמויות חיוורות בהיסטוריה שמחכות ל"גאולה" בדמות הציונות הדתית. המציאות היא שהציבור החרדי הוא הציבור הצומח והחיוני ביותר כיום, והוא עושה זאת בזכות נאמנותו הבלתי מתפשרת להשקפה שאינה זקוקה ל"אישור" מהפילוסופיה המערבית או מהמדינה המודרנית כדי להרגיש "אורגנית" ומחוברת לחיים.

חומר חיוב החזקת טובה

 כ"ז לעומר תשי"ח

אפריון נמטייה לכת"ר על מכתבו הנחמד. בקריאת מכתביו יש משום הנאת הגוף בהדי מצוה, בבחינת תפוחי זהב במשכיות כסף. ואמנם אינני יודע טעם למנהגו של כת"ר להפחית במכתביו את חשיבות דבריו. וגם במכתבו הנ"ל הערת כת"ר היא נכונה מאד ומאלפת מאד. ומה טעם להקדמה של הנמכה והמעטה ששלח מר לפניה.

והנני בזה לרשום את אשר עם לבבי בנוגע להערתו. בפוסקים מבואר כי נתינת צדקה באופן שאין המקבל יודע ממי ניטלה נחשבת אמנם למעלה, אבל אין בה חובה מצד עיקר הדין. ועל זה העיר כת"ר דלמה לא יתחייב מעיקר הדין להתנהג כך, כי מאחר שאיננו אנוס במצות צדקה, מה הוא ההיתר לבייש את המקבל. כי הלא מכיון שנצרך אדם לבריות פניו משתנות כידוע. והנה הגם שאף מצד הסברא גרידא קשה טובא כדברי כת"ר, עדיין תגדל התמיהה מעובדא דמר עוקבא בכתובות ס"ז שלהדיא מפורש שם בגמ', שבזמן שהיה חשש כי יודע להמקבל מי הוא הנותן, קיים מר עוקבא בעצמו מוטב שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין. יעו"ש. ולפ"ז בודאי תקשה על ששנו הפוסקים דבריהם בענין זה בלשון מעלה ולא בלשון מניעת חטא.

והנראה בהקדם ההנחה כי אין החזקת טובה ענין של שיפור המדות, אלא שהוא פשוט השתעבדות גמורה של מקבל הטובה לנותנה. (ונתבררו הדברים היטב מצד ההלכה בקונ' החסד שלנו דף י'), ועל כן כשם שאין חיוב לתת חפץ לעשיר מבלי תשלומין אע"פ שהעשיר מצטער מזה, כמו כן אין חיוב בנתינת צדקה לעני מבלי חליפין של החזקת טובה. כי לגבי החזקת טובה גם העני עשיר הוא. ואע"פ שהחזקת טובה של העני כרוכה היא בצערו, אין בכך כלום. שזה ממש כמו שהעשיר היה מצטער מזה שהוא מוכרח לשלם. ובפרט שגוף שינוי הפנים של אדם הנצרך לבריות הוא דוקא מצד שקבלת הטובה משעבדתו לנותן. ואלמלא לא היה בעולם ענין של החזקת טובה כל עיקר, לא היו פניו של הנצרך לבריות משתנות. ועצם השינוי פנים של הנצרך לבריות בא הוא מפני שכבודו של אדם הוא בחירותו, ומכיון שקבלת הטובה מטילה עליו שעבוד של החזקת טובה, חירותו נגרעת, וגרעון חדות זה משנה פניו. ועל כן אין מעיקר הדין חובה למנוע "שינוי-פנים" זה, מאחר שעצם הצער כרוך הוא בחובתו של המקבל כלפי הנותן.

אמנם כל זה הוא מעיקר הדין. אבל מצד רדיפת המעלה יש להנותן למחול על שעבוד החזקת הטובה של המקבל, מאחר שסוף סוף פתיך ביה ענין של צער. ומכאן שאחרי המחילה הזו, שוב ההלבנה של המקבל נידונית ככל הלבנת פנים דעלמא. ועל כן בעובדא דמר עוקבא ששם איירי כי המקבל היה עומד להוודע מי הוא הנותן בצדקה שקבל המכבר, ונמצא דעל צדקה ישנה זו מחל כבר מר עוקבא על השעבוד של החזקת טובה, וממילא אין כאן אלא הלבנת פנים גרידא, ועל כן קיים מר עוקבא בנפשו לעולם יפיל עצמו לכבשן האש. אבל הפוסקים המבארים דין צדקה לפני הנתינה, שפיר נקטו בזה לשון "מעלה" גרידא.

ועיין עוד מהר"ל גור אריה על פסוק "ואדם אין": "אסור לעשות טובה למי שאין מכיר בטובה". מובן שאין דברי המהר"ל נוגעים באופן ישר לנידון דידן, מ"מ מצאתי לנכון לציינו. ודי בזה לחכם דכוותיה. וישמע חכם ויוסף לקח.

בהוקרה רבה ובידידות נאמנה

[מרן רה"י זצ"ל] 

 

נושא בעול עם חברו: שער לכניסה אל עולם הרוח והנצח

א. תנאי הכרחי לקניית התורה והרוח

חז"ל מנו במעלות שהתורה נקנית בהן את המידה "נושא בעול עם חברו". כל אחת מן המעלות המנויות במשנה זו איננה רק תכונה מבודדת, אלא תחנה ומטרה המקפלת בתוכה מעלות רבות נוספות המשתרגות זו בזו. מתוך הצירוף הכולל של מעלות אלו, מוטבע באדם טבע חדש לחלוטין – הוא הופך לבעל "נפש יפה", מזוככת, המסוגלת להידבק בחכמת התורה האלוקית.

ההידבקות בתורה, שהיא תכלית הרוחניות, בלתי אפשרית עבור נפש שנותרה מגושמת ושקועה בחומריות; רק נפש טהורה וזכה יכולה להתאחד עמה, ועל ידי כך לזכות לחיי נצח וליתרור בצרור החיים.

כדי להעפיל למדרגה הנעלה של נושא בעול עם חברו, על האדם להרגיל את עצמו באהבת חברים, הן במעשה והן במחשבה. בעוד שהרובד המעשי גלוי לעין, הרי שהרובד המחשבתי סמוי מן העין, והוא נשען על שני יסודות מרכזיים:

ההכרה בחשיבות החברתית: ההתבוננות בכך שאהבת חברים והערבות ההדדית הן התשתית לקיומו של עולם מתוקן ולסדר המדיני, בעוד שהיפוכו של דבר מביא לחורבן. משום כך נחרב בית המקדש – שהיה הגורם המקשר והמאחד של העולם כולו – בשל שנאת חינם. עם סגולה הוא המחזיק בקשר הרוחני הזה, וכשחטאו בפירוד, ניתק הקשר וממילא חרב הבית בעוונותינו.

זיכוך החומר: לא ניתן להגיע למדרגת "ואהבת לרעך כמוך" כפשוטה, אלא אם כן מסיר האדם את מסכי החומריות ומזכך את נפשו מן האנוכיות הגסה. בעולם הרוח אין פירוד ומחיצות, והנפשות השונות יכולות להתאחד; לעומת זאת, החומר מטבעו הוא מורכב ומפורד, וכדברי שלמה המלך במשלי: "לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד".

מכאן מובן היטב מדוע קבעו חז"ל כי "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". האדם הרוחני, שקנה נפש מזוככת, מסוגל לדבוק בתורה, לאהוב אותה ולשמור אותה במחשבה ובמעשה, באותה עוצמה שבה האדם החומרי דבק בתאוותיו הגשמיות – ומתוך כך להעפיל אל פסגות האור הרוחני.

ב. כוח הציור וההזדהות ככלי חינוכי

חז"ל העניקו לנו שיעור עמוק בחינוך ובפסיכולוגיה של הנפש בפירושם למקרא במסכת בבא מציעא: "תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וַיהִי לָיְלָה – זה העולם הזה שדומה ללילה". בעולם הזה, פנימיות הדברים והאמת האלוקית נעלמות מן העין. המשך הפסוק אומר: "בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר – אלו הרשעים שבו שדומין לחיות שביער".

בכינוי זה טמון יסוד חינוכי: האדם אינו מסוגל להרגיש בצער זולתו ולשאת עמו בעול, אלא אם כן הוא מפתח בעצמו את "כוח הציור" – היכולת לדמיין באופן מוחשי וחיוור את סבלו ומכאוביו של האחר כאילו הם מתרחשים לו עצמו. רק מתוך הדמיה פנימית זו, יתבע האדם מעצמו עבור חברו את מה שהיה מצפה שחברו יעשה למענו.

החיה הטורפת אינה חסה על טרפה, משום שאין לה שום יכולת להשליך את תחושותיה על האחר. הרשעים דומים לחיות היער משום שהם מנותקים לחלוטין מעולמו של הזולת, ואינם חשים כלל בכאבו.

פיתוח כוח הציור בדברים שאינם נוכחים ברגע זה מול החושים – כמו זיכרון העבר או צפיית העתיד – דורש חכמה עמוקה ויכולת ניתוח. לכן אמר בן זומא: "איזהו חכם? הרואה את הנולד", כלומר, מי שמסוגל להעמיד לנגד עיניו את ציורי העתיד בצורה מוחשית והחלטית.

ג. פרשת המן, דאגת המחר וחזון הנצח

לאור זאת, נבין כמה שוגים אותם אנשים הממקדים את כל דאגתם אך ורק בצרכי היום, ומזניחים את הדאגה האמיתית למחר הרוחני ולשכרם הנצחי.

הרמב"ן בפירושו לפרשת המן מביא את מחלוקת התנאים לגבי מהותו של המן המכונה "לחם אבירים": לדעת רבי עקיבא, המן היה לחם שמלאכי השרת ניזונים ממנו (מזיו השכינה שנתגשם ברצון הבורא), ואילו לדעת רבי ישמעאל, המלאכים ניזונים מהאור העליון עצמו, ואילו המן היה לחם שנבלע באיברים. כך או כך, המן ייצג מזון רוחני שמקורו בזיו השכינה, ובמכילתא אף נאמר שהמן הוא מעין מזונם של הצדיקים לעתיד לבוא בעולם הבא, שעליהם נאמר: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה".

אדם חכם, הניחן בכוח ציור של העתיד, כיצד לא יאזור גבורה להכין לעצמו צידה ומזון רוחני לטווח ארוך ובלא הפסק? כיצד לא ישתדל לקנות את התורה במידותיה כדי לזכות לאותו נצח? מי שלא הכין עצמו בפרוזדור ליהנות מזיו השכינה, כיצד יוכל לשאת את רעבונו הרוחני הקשה ואת יגונו העצום לאורך אלפי רבבות שנים?

הלוא האותיות המרכיבות את המילה "רעב" הן אותן האותיות המרכיבות את המילה "בער" (בור ועם הארץ). האם יעלה על הדעת שאדם ידאג ללחם הגשמי של יום אחד, ואילו על רעבון רוחני של נצח נצחים לא ידאג וישליך את הדבר אחרי גוו? אין זאת אלא חיסרון בכוח הציור וההמחשה, ועל החכם להכיר בחיסרון זה ולהשתדל בכל כוחו לתקנו.

ד. משה רבנו כמודל לחיקוי: עיניו ולבו אל הכלל

את כוח הציור המושלם אנו מוצאים אצל משה רבנו. נאמר עליו: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה... וַיֵּרָא בְּסִבְלֹתָם", ופירש רש"י: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". משה הרגיל את עצמו לדמיין את סבלם של ישראל כאילו הוא עצמו נתון בצרה זו. הוא יצא אליהם פיזית, משום שהקרבה החושית מעוררת ומחזקת את כוח הציור בלב. הוא הזדהה עמם עד כדי כך שהצטער בצערם יותר משצדק על צערו שלו, כיוון שהם היו הכלל.

כאשר משה רבנו זעק כלפי מעלה מתוך כאב עמוק: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה", היו דבריו קשים לכאורה, ומידת הדין ביקשה לפגוע בו על פגיעה זו בכבוד שמיים. אולם הקב"ה הגן עליו ואמר: "הניחו לו, בשביל כבוד ישראל דבר".

הדברים מתבארים על פי מה שכתבנו: משה נתן את עיניו (התבוננות השכל) ואת לבו (הפנמת הרגש) להשתתף בצערם של ישראל. ומתוך שהרגיש את כאבם, הצטער כביכול גם על צער השכינה, שכן "בזמן שהאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי". מעשה ההליכה שלו והשתתפותו בצער הוכיחו כי לא מתוך מרדנות חלילה דיבר, אלא מתוך אהבה עצומה ורצון ללכת בדרכי הבורא ולשאת בעול עם עמו.

ה. עולם המעשה והרמוניית הדין והרחמים

בפרשת משפטים נאמר על מעמד הר סיני: "וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר". פירש רש"י ש"לבנת הספיר" הייתה מונחת לפניו בשעת השיעבוד כדי לזכור את צרתם של ישראל (שהיו משועבדים בלבנים). מכאן אנו למדים עד כמה גדול כוחם של מעשים מוחשיים בעולם המעשה: כביכול, אפילו הקב"ה משתמש בייצוג חומרי כדי לבטא את ההשתתפות בצערם של ישראל (וכמו שאמרו חז"ל "הקדוש ברוך הוא מניח תפילין").

ידוע הכלל כי "הצער והעונג משולבים זה בזה" – עוצמתו של העונג המגיע לאחר תקופה של סבל גדולה ומורגשת בהרבה מאשר עונג המגיע ללא קושי מוקדם. כאשר נגאלו ישראל, ראו את "עצם השמים לטוהר", אך יחד עם זאת נותרה גם "לבנת הספיר". מדוע? כדי להעצים ולהגדיל את השמחה מתוך ניגודיות זו של צער העבר מול שפעת ההווה, ולהורות לאדם עד כמה הוא מחויב להצטער בצרת חברו ולשמוח בשמחתו.

עיקרון זה שופך אור על המאמר ש"צדיקים מהפכים מידת הדין למידת הרחמים". נאמר בפסוק: "הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". כשדנים את האדם בשמיים, מביאים את כל מעשיו יחד, ומעשה אחד משמש קנה מידה וראיה למעשה אחר:

אצל הרשעים: אם אדם טוען שביטל תורה משום שבריאותו רופפת, ומנגד מביאים מעשה שבו התאמץ ויגע מעל כוחותיו לצורך עסקיו הגשמיים – המעשה השני מוכיח שטענתו הראשונה שקרית, והדבר נובע מעצלות בלבד. כך מידת הרחמים נהפכת לדין.

אצל הצדיקים: על הפסוק "וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ", שנראה לכאורה כמידה מגונה של קנאה, מביאים מנגד את מעשה הגבורה שבו כבשה רחל את תאוותה ומסרה את הסימנים לאחותה כדי שלא תתבייש. מעשה זה מוכיח למפרע שקנאתה לא הייתה קנאה קטנונית וחומרית, אלא "קנאת סופרים" המרבה חכמה – ומידת הדין נהפכת לרחמים.

ו. סכנת הכילות (הקמצנות) ותיקון הנפש

לדאבון הלב, ישנן מידות רעות המעוותות ומסתררות את מעשיו הטובים של האדם, כגון רדיפת הכבוד, הקנאה והכילות (הקמצנות). בספר הישר לרבנו תם (בשער השישי) החמיר מאוד בגנותה של מידת הכילות, וכתב כי אדם הנגוע בה אינו סובל מפגם בודד בלבד, אלא מידה זו גוררת אחריה רעות רבות. הכילי לא יקיים שום מצווה אלא אם כן הוא מזהה בה תועלת אישית מיידית, ואם יחשוש להפסד ממון כלשהו, יקל בה וימצא לעצמו אינספור היתרים וראיות שקר.

משום כך, אדם כילי וצר עין אינו יכול להיות עובד ה' באמת, שכן בעבור פרוטה הוא מוכן להתיר לעצמו איסורים. אדם כזה לעולם לא יוכל להגיע למדרגת "נושא בעול עם חברו". מי שמרגיש בנפשו שמץ מן המידה המגונה הזו, מחויב לשמור על נפשו, ללמוד ספרי מוסר ללא הרף ולעקור מידה זו משורשה, שכן היא מעכבת את השגת המעלות כולן.

ז. חותם המעשה: השמחה האמיתית והנצחית

משה רבנו, רועה ישראל הנאמן, התעצם והצטיין במידה יקרה זו של נושא בעול: הן כלפי הכלל, ביציאתו לראות בסבלותם, והן כלפי הפרט, כפי שהוכיח למכה: "לָמָה תַכֶּה רֵעֶךָ". מתוך הזדהותו העמוקה והליכתו בדרכי הבורא, נקשרה נפשו באהבה עזה עם עם ישראל בגופם ובנפשם.

כפי שגדול היה צערו על גלותם ועל כבוד שמיים, כך גדלה ועצמה שמחתו בעת הגאולה. מתוך הצער הגדול נולדה השמחה המוחלטת של שירת הים, שנאמרה בלשון עתיד – "אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה" – לרמוז שהשירה וההשגחה האלוקית הן נצחיות, וילוו את ישראל גם בגלויותיהם העתידיות, שכן הברית עמם וההבטחה "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" אינן בטלות לעולם.

על פי יסוד זה ביארנו את מאמר חז"ל במסכת ברכות (דף ל"א), שם מסופר על חכמים שהיו בדחנים והזכירו להם חבריהם את יום המיתה כדי לאזן את שמחתם. הרמז בכך הוא שהשמחה האמיתית, הטהורה והקיימת, שאין בה תערובת של עצבות דמיונית וחולפת, היא רק שמחה של מצווה.

כאשר האדם זוכר את זמניות החומר ("ימי המיתה") וממית את תאוותיו הגשמיות, הוא זוכה לחיי נצח ומרגיש שנפשו קשורה בעונג הרוחי העליון והאינסופי. זוהי השמחה שעמה ראוי לעמוד לתפילה, ובאמצעותה זוכה הנפש להידבק בעולמות העליונים.

יהי רצון שה' יעזרנו ונזכה להעפיל למדרגה נוראה ונפלאה זו, ונחיה חיי נחת, שלמות ושמחה בעולם הזה ובעולם הבא, אמן כן יהי רצון. [הגרש"ז] 

תמיהה ברש"י בדאמר חמשין

 רש"י קידושין ז: - אי דאמר - התקדשי לי בחמשים זוז והרי לך אלו בדמיהם:

משונה. 

למה לא פירש כפשוטו שמקדש אותה בשיראי עצמו השוה חמשין?? 

מצות ישיבת הארץ לדעת הרמב"ם

למה נדחק המגילת אסתר בדעת הרמב"ם ולא פירש כדברי רש"י על הפסוק והורשתם?? עי' בדברי רבינו הגדול בבי"ג במדבר עמ' תתט.  

שיטת הצ"צ בפאה נכרית

 שאלה:

מאן-דהו הראה לי פלאייר של ארגון בחגוי הסלע תחת הכותרת "ה'צמח צדק' מלובאוויטש כתב לאסור פאה נכרית!". הייתכן?

תשובה:

לא נמצא מקור שהצמח צדק פוסק הלכה למעשה לאסור את הפאה הנכרית.

מקורות:

דברי הצמח צדק בנושא פאה נכרית מופיעים בחידושיו על הש"ס סוף פ"ג דברכות. שם הוא כותב: "דבפאה נכרית גם בחול אינו מותר רק בחצר" והיינו ולא ברשות הרבים.

אלא שדבריו אלו נכתבו בספר חידושיו על הש"ס ולא באחד מספרי ה'פסקים' או ה'שאלות ותשובות' שלו, ותמוה ללמוד הלכה למעשה מתוך דברים שכותב מחבר תוך כדי עיון ופלפול בדברי הש"ס, ולהקשות מכך על דבר שנפסק בשולחן ערוך של סבו בעל התניא להיתר (או"ח סי' עה ס"ד): "ואין בה משום יוצאה וראשה פרוע שהוא אסור מן התורה" (ומדבריו בהלכות שבת סי' שג סט"ז עולה שאפילו ברשות הרבים הדבר מותר בחול [משא"כ בשבת בימיהם שהיו לובשים אותם בדרך עראי]).

ועוד, שהצמח צדק בדבריו שם רק הביא 'קצת ראיה' לדעת האוסרים, אך לא החליט בפסק לאסור. וידוע הכלל בכללי הפסיקה (חכם צבי סי' קנ הו"ד ביד מלאכי כללי שאר פוסקים אות ג) ש"אין להוציא דין חדש מדברי איזה מפרש או פוסק אם לא שהוא מוכרח בהכרח גמור כו' והוא כלל גדול בתורה". בנדון דידן, כאשר גדול בתורה בספר חידושים שאינו ספר הלכה למעשה מביא רק קצת ראיה לדעה מסוימת, האם 'הכרח גמור' יש כאן שהוא פוסק כמותה למעשה?

ועוד והוא העיקר, דברי הצמח צדק שם בחידושיו דנים במה שכתב מהר"מ אלשק"ר (סי' לה) להתיר לגלות שער שמחוץ לצמתן, ודוחה דבריו שם מכל וכל, ולאחר מכן מביא את דעת השלטי גיבורים שמתיר את הפאה, וכותב שאפילו לדבריו אין להתיר בשער הצדעין בחוץ, ועל זה ממשיך "וקצת ראיה דבפאה נכרית לא שרי רק בחצר, מדאמרינן (בשבת סד ב) 'הכל ככבול', ואמאי עזיב פאה נכרית? אלא דבפאה נכרית גם בחול אינו מותר רק בחצר", ע"כ. ושם מפרש רש"י: "פאה נכרית – קליעת שער תלושה וצוברתה על שערה עם קליעתה שתיראה בעלת שיער". הרי מפורש ששם מדובר על תוספת לשערה כלומר על פאה שהשיער שלה נראה ממנה וממילא על ידי זה שמוסיפין פאה נראית כבעלת שער, ועל זה הביא את הראיה לאסור, ולא דיבר כלל מעניין פאה נכרית המכסה את הראש כולו (וע"ע בתשובות הצמח צדק אבן העזר סי' קלט ובשער המילואים שלו סי' מה שיצא נגד שיטת המהר"מ אלשקר בלשונות קשים שזה מנהג אותיות גהנום וחס ושלום לעשות כן).

על פי כל זה, תמיהה על שו"ת יביע אומר (ח"ה אבן העזר סי' ה סוף אות ה) והליכות עולם (ח"ג פרשת ויקהל אות יג) שהכליל בפשיטות את הצמח צדק בין האוסרים, וכפי הנראה הלך אחרי המילים מבלי שים לב לכללות העניין. ולצערנו פעם אף יצא חוצץ נגד חסידי חב"ד שכביכול עזבו את דברי הצמח צדק ושאין רוח חכמים נוחה מחסידים שכאלה (ראה קונטרס 'בנות מלכים' עמ' 12-13 מהספר מעדני מלך ח"ב). אך כאמור, אין מקום לתוכחה על פי מקור שאין ממנו שום הכרח כפי שנתבאר לעיל.

מ"מ נוספים בסוגיה זו: הקדמת הרב מאזוז לספר עבד לעבדי ה', וכ"ה בספרו קובץ מאמרים עמ' קלו, וראה בספר 'לקט שכחת הפאה' וולפא פ"ח, ובקובץ הערות התמימים תות"ל המרכזית גיליון רמא עמ' 53, גיליון אור תורה גיליון רנו, עמ' תתיח, ספר דבר ה' נסיר עמ' קכב, ספר כבודה בת מלך ווינער עמ' ל.

הרב אליהו זצ"ל

 "הייתי קשור לרב מרדכי אליהו זצוק"ל, ועודני קשור אליו, בכל נימי נפשי", אומר ר' איתן מלמד בגעגועים עזים. "יחד עם כל עם ישראל, אני נוהג לפקוד את הציון שלו מפעם לפעם. אצל הרב אפשר לראות בצורה מוחשית את קיום האמרה של חז"ל: 'גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם'. רק אחרי פטירתו ראינו כמה הוא היה גדול, עוד הרבה מעבר למה שהכרנו בחייו. הוא היה מגדל האור של הדור, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, וצופה מסוף העולם ועד סופו".

כשר' איתן, שנמנה במשך עשרות שנים על המתפללים הקבועים בבית הכנסת של הרב אליהו, מדבר על הקשר שלו עם הרב, הוא מדגיש שמדובר בקשר ממשי של חיים: "כבר עשרים ושלוש שנה שאני חי בנס, ואני בעולם הזה על זמן שאול", הוא מסביר בפשטות. "ברור לי שמה שמחזיק אותי בחיים אלו התפילות והברכות של הרב. פעם ניסיתי לומר לרב, שהסיפור על העלאת עצמות החיד"א לירושלים זה סיפור של תחיית המתים. הרב עצר אותי באמצע ואמר לי – 'אתה, הסיפור שלך, הוא סיפור של תחיית המתים'".

סיפור קבורתו של החיד"א בירושלים, סופר בהזדמנויות שונות על ידי הרב מרדכי אליהו בעצמו. בשנת התש"כ (1960), כמאה וחמישים שנה לאחר פטירת החיד"א באיטליה, הועלו עצמותיו לארץ. הרב אליהו נשלח על ידי הראשון לציון דאז, הרב יצחק ניסים זצ"ל, לקבל את פני הארון בשדה התעופה ולטפל בקבורה של עצמות החיד"א. הרב סיפר בפירוט כיצד באורח פלא, כשכל האנשים סביבו התעלפו מגודל המעמד, הוא הכניס את ידו לארון הקבורה של החיד"א וסייע לעצמותיו הקדושות להסתדר בחזרה לכדי שלד שלם. החיד"א נקבר בהר המנוחות בגבעת שאול, וכעבור חמישים שנה נטמן הרב אליהו על ידו.

לעומת סיפור קבורתו של החיד"א, סיפורו של ר' איתן התפרסם פחות: "באותם ימים הייתי מתעמל ורץ את כל הירידה הגדולה למעיין הליפתא", הוא נזכר באותם ימים. "הייתי מגיע למטה, טובל, ועולה חזרה לקרית משה. את המסלול הזה עשיתי פעמים רבות, בקיץ וגם בחורף, כשרק השעה ביום משתנה – לפעמים בבוקר, לפעמים בצהריים ולפעמים אפילו בערב".

הטבילה בליפתא הייתה מתחילה בדרך כלל בקפיצת ראש לתוך הבריכה, המלאה במים עמוקים דיים לקפיצה כזאת. ערב אחד ירד ר' איתן במסלול הקבוע, וקפץ ראש לתוך הבריכה, שבגלל החשכה לא ניתן היה לראות מה יש בה, או אולי יותר מדויק – מה אין בה. ובכן, הבריכה של הליפתא הייתה ריקה…

"מצאתי את עצמי שרוע על קרקעית הבריכה, עם מפרקת שבורה", משחזר ר' איתן את רגעי האימה. "ניסיתי איך שהוא לאסוף את עצמי ולנסות להתרומם. הרגשתי אז בפעם הראשונה כמה טוב שיש לי ראש על הכתפיים…".

בדרך נס הוא הצליח לחלץ את עצמו – בהתחלה הצליח לקום, אחר כך גם לצאת מהבריכה הריקה, ואפילו לטפס חזרה את כל העלייה לעיר: "הייתי חייב ללכת תוך כדי עמידה אנכית כזאת, מכיוון שהרגשתי שאם אני אטה קצת את הראש, הוא פשוט ייפול מעלי…

"אחרי שהגעתי לאשפוז, תקעו לי ארבעה ברגים בעצם הגולגולת ותפסו אותם עם מערכת של ארבעה קונדסים – מוטות ברזל, שהיו מחוברים למין תושבת כזאת שישבה על החזה. ארבעת הקונדסים הללו תפסו לי את הראש כמו מיטת סדום, ונדמיתי אז כאיש מן החלל", מתאר ר' איתן בלשון ציורית. "במשך חודשיים הלכתי עם המערכת הזאת, עד שהגיע ערב שבת פרשת בחוקותי, והרב שראה אותי בבית הכנסת אמר לי: השבוע נקרא בתורה את הפסוק שגם יתקיים בך – 'ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות'.

"אחרי הברכה של הרב, עוד באותו שבוע הורידו לי את המערכת של הברזלים. במקומה שמו לי מכשיר קטן יותר שנועד לעצב את הצוואר שלי. בשבת הבאה הרב שוב ראה אותי, הפעם עם ההתקן החדש, ואמר לי שגם אותו כבר לא אצטרך. הוא פסק ואמר: 'בל ייראה ובל יימצא!' וכמובן, גם המכשיר הזה ירד אחרי כמה ימים, ומאז ברוך ה' לא נזקקתי לא לרופאים ולא לטיפולם. היה לי כל כך ברור שהברכות של הרב יתקיימו, כך שהייתי בבחינת בעל הנס שלא מכיר בניסו. רק אחרי מה שהרב אמר לי, הבנתי את גודל הנס שה' עשה לי, שהוא כמו תחיית המתים".

להכיר את המשיח

ההיכרות של ר' איתן עם הרב אליהו התחילה בשנת תשנ"ו, כאשר משפחת מלמד הגיעה להתגוררבקרית משה הירושלמית. "כשרק הגענו, זכינו להיכנס לגור בבניין שהרב היה גר בו, עד שלושה חודשים קודם לכן. לא הכרתי מיד את הרב, ורק אחרי תקופה פגשתי חבר ששאל אותי – 'אצל המשיח היית כבר?' עניתי לו שעוד לא שמעתי על המשיח ואיפה הוא נמצא, ואז החבר אמר לי שכדאי לי ללכת לרב אליהו. קיבלתי את ההמלצה והתחלתי ללכת להתפלל בבית הכנסת שלו, וכך התחיל הקשר שלנו אתו".

הרב היה אז כבר רב ראשי?

"כן, אז הוא היה בפועל הרב הראשי. הרב קירב אותי לאט לאט, כי לא מיד התחברתי אליו. אשתי יותר ידעה להעריך את הקשר הזה. פעם אחת כשחזרתי מבית הכנסת, במקום ללוות את הרב בדרך לבית שלו, אשתי שאלה למה עזבתי את הרב ולא ליוויתי אותו. כך נקשרנו עוד יותר, עד שהייתי כמעט כמו בן בית אצל הרב".

בניגוד לדרך בני אדם, שרק אחרי מות קדושים מתחילים להעריך את מה שאיבדו, הרי שר' איתן מלמד ידע היטב להעריך את מעלת הרב עוד בחייו. ההערכה הייתה כל כך גדולה, עד כדי שהוא מצא דרך כיצד לברך 'שהחיינו' בכל ליל שבת על ראיית פני רבו: "לקראת כל שבת הייתי דואג לקנות משהו חדש, ובליל שבת כשהרב היה יוצא מהתפילה הייתי נעמד מולו ומברך שהחיינו. פעם אחת לא מצאתי דבר חדש ולא היה לי על מה לברך 'שהחיינו', אז הייתי קצת נבוך. הרב יצא אז מבניין בית הכנסת, ומיד הבחין במבוכה שלי. הוא אמר בדרך הפקחית שלו: 'היום אנחנו נברך שהחיינו על כך שלא מצאת על מה לברך שהחיינו…' כך הוא רצה להפיס את דעתי. לרב היה חוש כזה, ועוצמה רוחנית כזאת, למצוא פתרון לכל דבר. בכל מבוכה וכשהיה חלילה חשש פגיעה בזולת, הרב מצא את הדרך להפוך את כל המצב לנעים ושמח.

"בכלל, ההרגשה במחיצת הרב הייתה בבחינת השמחה שהקב"ה עושה לצדיקים בגן עדן", ממשיך ר' איתן להעלות זכרונות וגעגועים, "כמו שחז"ל אומרים שכל הצדיקים עתידים לעמוד במחול ומצביעים על ה' ואומרים 'זה ה' קיווינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו'. כשהיינו עם הרב, הרגשנו שהקב"ה עומד במרכז ומשרה את שכינתו על הצדיק שבמרכז חיינו. הרב נתן לכל אחד את ההרגשה כאילו הוא כל כולו נתון אליו. כל מי שהרב היה מדבר אתו, הרגיש שיש לרב את כל הזמן שבעולם עבורו".

על השמחה שהייתה תדירה בעת השהות במחיצת הרב אליהו, מוסיף ר' איתן עוד סיפור מעניין: "למי שלא הכיר את הרב, הסיפור הזה נשמע בלתי נתפס, אבל כך היה באמת", הוא מקדים להסביר: "פעם אחת בשמחת תורה, ברוך ה' היינו שמחים ורוקדים כל היום. במוצאי החג, כשכבר הגענו להקפות שניות, הרגשתי שאני כבר גמור ולא יכול יותר. ממש כלו כוחותיי. התחלתי לצאת מהמעגל, וגם הפעם הרב קלט אותי. הוא הסתכל וסימן לי עם האצבע שלו סימן של התלהבות. באותו רגע שהרב סימן לי, פתאום הרגשתי מלא בכוחות מחודשים. נעלמה העייפות, התשישות איננה, וחזרתי להמשיך ולקפץ עוד הרבה זמן! זאת הייתה השפעה שקשה להסביר, ובאמת חיינו את הדברים האלה, מתוך קשר רוחני חזק עם הרב. כשהייתי עומד לידו, הרגשתי כאילו העיניים שלו חודרות לתוכי, והוא יודע כל מה שיש בפנימיות הכי עמוקה שלי".

מסמר בלי ראש

העוצמות שחווה ר' איתן במחיצת הרב, ליוו אותו גם בחיי המעשה שלו – כעורך דין וכעובד בשירות המדינה: "הרב הבין היטב בכל מה שקורה, וברור שאילו הפוליטיקאים שהתייעצו אתו גם היו הולכים לפי העצות שלו, כבר מזמן היה לנו משיח ובית מקדש. לצערנו הם לקחו את הדברים כמו שהראש שלהם רצה להבין, ולא קיבלו את מה שהרב אמר להם".

במשך שנים ארוכות עבד ר' איתן במחלקה לייעוץ משפטי של מנהל מקרקעי ישראל. כשהגיע לעסוק בסוגיות רגישות, שדרשו עמידה על דברי תורה, הייתה לו תמיד כתובת למי לפנות בשאלות: "כשבאתי לשאול משהו את הרב, הוא היה עונה תשובות, וכך גם נותן לך את הכוחות להתמודד עם הבעיות", הוא מוסיף ומספר: "עם השנים, כשנקשרתי יותר לרב, הבנתי שהשליחות שלי במנהל היא לשמור על הזכויות הייחודיות של עם ישראל על ארץ ישראל. פעם באתי לרב עם רשימה של הטבות מיוחדות, שכמה פקידים יזמו לטובת המגזר הערבי. הייתה בזה התנגשות חזקה עם האיסור של 'לא תחנם' – אל תיתן להם חניה בקרקע, ואל תיתן מתנות חינם. בזכות הרב, הבנתי שאני חייב לעצור את זה, ובתור יועץ משפטי הודעתי להם שאין סמכות לאותה ועדה לדון בנושא. במשך כחודשיים התקנות החדשות היו תקועות, עד שהפקידים במנהל קלטו שמישהו תוקע להם מקלות בגלגלים. מי שהיה אז ראש המנהל שאל מה קורה, ואמרו לו שיש שם איזה אחד בשם מלמד, שעוצר את כל העסקאות האלו.

"ראש המנהל הכריז שהוא מאשר את העסקאות, ובאותו יום עברתי את האירוע של הנס הגדול בליפתא. הקשר בין הדברים ממש מרטיט, ומי יודע אם לא זכיתי לנס רק כדי לפעול שם במנהל לטובת עם ישראל. בעקבות העמדה שלי רצו לפטר אותי מיד מהמנהל, אבל הרב בחכמתו ייעץ לי ללכת כמו שאני – עם הקונסים בראש והמראה של יצור מהחלל – ולהגיע לעבודה. כשהגעתי ככה למשרד כולם נבהלו מאיך שאני נראה, ואמרו לי שאני לא צריך לבוא ככה, וממילא גם עצרו את המהלך של הפיטורים וגם את העסקאות הללו".

הסאגה של ר' איתן במנהל נמשכה והתפתחה עוד במשך זמן ארוך: "אחרי עוד כמה שבועות, חזרו וכתבו עלי שהם 'פוטרים' אותי מלשבת בוועדות המכריעות, כי יש לי קונפליקט מצפוני. הכוונה היא שהייתי יותר מדי בעד היהודים. אמרתי להם חד משמעית – 'אין זכויות לערבים בארץ ישראל'! באתי לראש המנהל ואמרתי לו, שאם הוא נותן זכויות לערבים בארץ, הוא שווה לכלב. כמובן הוא רגז ורתח. הוא רצה לפטר אותי מיידית, אבל אמרו לו – 'תדע שמלמד הזה הוא כאן כמו מסמר בלי ראש! תקוע בקיר, ואי אפשר להוציא אותו'! הוא לא ויתר, וכבר התגלגלתי לוועדת פיטורים".

כמו בכל הצמתים החשובים בחיים, פנה ר' איתן לרב אליהו: "לפני הפגישה איתם באתי אל הרב ללשכה, הוא ראה את המכתב ואמר לי: 'לך לדבר איתם, ותצליח'. מיד, איך שהרב אמר את המילים הללו, קיבלתי רעיון איזו הצגה אני הולך לעשות להם. אני לא ידעתי, אבל היו שם אנשים שכתבו עלי מכתב שטנה – שאני יושב בחדר מלא ספרי קודש, ומדי פעם מרעיש עם תקיעות שופר. זאת אמנם הייתה טענה קצת נכונה, כי פעם אחת הייתי בדרך לעצרת שהרב כינס בכותל, וכדי לעורר את הישנים בהבלי הזמן תקעתי בחלון של הממונה תשר"ת… בכל אופן, התחלתי לתת להם הרצאה על העוצמות של יהדות תימן שאליה שייכת המשפחה שלי, וכשאנחנו התימנים באים לארץ אנחנו לא שומעים לאף אחד חוץ מריבונו של עולם. סיפרתי להם על תימני אחד שרצו לפטר אותו, והוא התחיל לשיר 'יוצר מידו עושר וריש, אשיר לכבודו שין יוד ריש'. ככה התחלתי גם אני לשיר להם וראיתי שוב את הברכה של הרב. הם כעסו והתפוצצו, אבל בסוף לא פיטרו אותי…"

"ונפשי יודעת מאוד"

אילו הנהגות או הדרכות שלמדת מהרב אפשר גם להעביר הלאה לדור הבא?

"הרב תמיד היה אומר שהכעס הוא החטא הכי גדול. הייתה דוגמה שהוא חזר עליה כמה פעמים – אם באת לבית הכנסת ואתה רואה מישהו יושב על הכסא שלך, תתרחק מכל צל של מריבה או מחלוקת שעלולה להתפתח. כדאי ללכת ולשבת בכסא הכי אחרון של בית הכנסת, ולא לבוא לידי כעס. היה פעם בבית הכנסת מקרה כזה ממש. אחד מיושבי השורה הראשונה ראה שמישהו ישב על הכסא של הבן שלו, והוא קם והתחיל לצעוק בצורה נוראה. אני בעצמי התביישתי והורדתי את הראש, אבל אז חשבתי שכדאי לראות את ההנהגה של הרב ברגע כזה. הרמתי קצת את הראש, וראיתי את הרב בכוח אדיר – לא נע ולא זע כמלוא נימה, ולא נכנס למריבה ומחלוקת.

"אחד מהמשמשים בקודש אצל הרב אמר לי, שבמשך עשרים שנה הוא עבד צמוד לרב ולא שמע ממנו שום הערה או גערה. הכל היה אצלו בשלום ובמישור. היינו באים אליו הביתה כל ליל שבת לעונג שבת. היינו לומדים גמרא, ולא פעם קרה שהציבור היה רדום, והיה צריך קצת לעורר את האנשים. הרב אף פעם לא היה מתוסכל או משהו כזה – הוא פשוט היה מתחיל לספר את הסיפורים הנפלאים שלו.

"האמת היא, שההשפעה של הרב עלינו היא הרבה מעבר למילים. עצם הנוכחות שלו השפיעה הרבה מאוד. כיום סביב הציון של הרב אפשר לראות את כל התפילות וההתעוררות לתשובה. הרב עוד ממשיך ופועל איתנו. בערך חצי שנה אחרי פטירתו של הרב, חלמתי שאומרים לי שקבלת הקהל אצל הרב עומדת להסתיים, אז רצתי אליו לבית הכנסת כדי לקבל ברכה. נכנסתי וראיתי את הרב יושב על כסאו. נישקתי את ידו, והוא אמר לי לשיר עם הילדים. אחר כך חלמתי שהרב מברך שהחיינו… אין ספק שמלאך ה' צבאות הוא, זכינו להיות במחיצתו והוא עדיין נמצא איתנו. הגעגועים גדולים – 'ונפשי יודעת מאד'".

חשיבות צבע המקרר

על הסבלנות המיוחדת של הרב אליהו לכל אדם באשר הוא, העיד הרב דוד לחיאני מצפת בעקבות מקרה מיוחד שחווה. הוא סיפר שנכח בזמן שבא יהודי לרב ושאל אותו איזה צבע כדאי שיהיה למקרר החדש שהוא קונה. הרב, במקום לדחות את השואל בקש, התחיל להתעניין באיזה צבע ארונות המטבח שלו ובאיזה גוון השיש. רק אחרי שבירר לעומק, ונתן ליהודי תחושה שהוא שאל את השאלה הכי חשובה שיש, הוא נתן לו תשובה ונפרד מהשואל כשהוא שמח וטוב לב.  

רפורמי לצרכי פרנסה

על רגישות מיוחדת לכבוד הזולת, סיפר בנו, הרב שמואל אליהו: נסעתי פעם עם מו"ר אבי זצ"ל לברזיל, והשתתפנו במסיבה מיוחדת שנערכה לכבודו בבית אחד מנכבדי הקהילה. באמצע הסעודה, קם אחד מהנוכחים וביקש לשאול את הרב שאלה. כשהשתרר שקט בסלון הענק, הוא הורה באצבעו על בעל הבית ושאל את אבי: מה דעת הרב על העובדה שבעל הבית תורם לטמפל הרפורמי בעיר?! כנראה שהיה איזה סכסוך בין השניים, והשואל רצה להביך אותו בפני הרב…

ברגע הראשון נכנס הרב למלכוד: מצד אחד – הוא לא רצה להלבין את פניו של בעל הבית, ומצד שני – דעתו על הרפורמים ידועה בחריפותה. אך מיד התעשת והשיב בסיפור: "אספר לכם סיפור שקרה לי. לפני כמה שנים היינו בחו"ל, הגיע זמן מנחה ורצינו להתפלל, אך מחוסר הבנה הנהג הגוי הביא אותנו למקום שהתברר לנו כטמפל רפורמי. לא רציתי להיכנס לשם, ולכן התכוננו להתפלל בחוץ. להתפלל במניין לא יכולנו, כי היינו רק שמונה אנשים. והנה מתוך בית הכנסת יוצאים שני אנשים: איש האחזקה הטכני של בית הכנסת והראביי של הקהילה הרפורמית. הם ראו שאנו עומדים להתפלל והצטרפו אלינו. אמרתי לעוזר שלי שחסר לנו עוד אחד למניין. פנה אלי הרבאיי הרפורמי ושאל: כבוד הרב, אם רפורמי משלים מנין – אז יש לך עשרה, ואם לא – אז שמונה. איך הגעת לתשעה? השבתי לו שאיש האחזקה אינו רפורמי באמת, הוא נמצא בקהילה הרפורמית לצורך פרנסתו, אבל הרבאיי ודאי לא יכול להשלים מניין. רכן אלי הרבאיי ואמר לי בשקט, כממתיק סוד: תנוח דעתו של הרב, גם אני עושה את עבודתי בשביל פרנסה…"

כל הנוכחים בסעודה התגלגלו מצחוק, והמתח שהיה לפני כן התפוגג. כך הרב הצליח מצד אחד להבהיר היטב את דעתו על הרפורמים, אבל מבלי לבייש את בעל הבית מצד שני.

ריבוי אמיתות?

 "בית הדין!

תיק מספר א'645217/03

אורי צוקר נגד אורי צוקר

מתחילים".

*

"התובע טוען כי בתאריך י' תשרי, המכונה 'יום הכיפורים', התפלל המשיב תפילת נעילה בבית הכנסת, ובשעת התפילה חש התעוררות ורצון להתקרב לה'.

לטענת התובע המשיב אף סבור שיש אמת בהתעוררות זו, וכי הרגשות אותם הוא חש בשעת אותה תפילת נעילה הם רגשות אמיתיים ולא דמיון בעלמא.

אלא שהמשיב, שהתפלל תפילת נעילה בהתעוררות, כחמש דקות אחר כך התפלל תפילת ערבית של סוף הצום, וכבר לא ניתן היה לראות שום השפעה משמעותית של תפילת הנעילה המדוברת. בזמן תפילת ערבית של סוף הצום חשב המשיב על האוכל המצפה לו, וריחף במחשבות חסרות משמעות בזמן תפילת עמידה.

אי לכך, מבקש התובע לבטל למפרע את אותה תפילת נעילה, ולהכריז עליה כתפילה לא רצויה על כל המשמעויות הקבועות בחוק לתפילות לא רצויות. וכן לקנוס את המשיב בקנסות הקבועים בחוק בגין רמיה עצמית, הונאה, הטעיית הציבור ושקר".

*

"להגנתו ענה המשיב כי בתפילת נעילה הנפש הבהמית שלו הלכה לישון, וממילא התפילה אכן הייתה בהתעוררות אמיתית, שאף השאירה רושם להמשך השנה, אך מיד בתום התפילה חזרה הנפש הבהמית שלו לפעילות מלאה, מה שהביא את תפילת ערבית להיראות כפי שנראתה.

לטענת המשיב יש להתייחס לתפילת הנעילה כתפילה אמיתית עם התעוררות אמיתית, ולא לבחון אותה ביחס למה שתרחש לפני ואחרי התפילה".

*

פרוטוקול החקירה הנגדית:

"צהריים טובים אורי. העובדות הן שביום הכיפורים האחרון התפללת תפילת נעילה בהתעוררות ולאחר מכן תפילת ערבית כמו סמרטוט רצפה. האם העובדות מדויקות"?

"כן".

"בכמה וכמה שיעורים שהעברת טענת שתפילת הנעילה היא אמיתית. האם אתה מתנגד"?

"לא".

"האם אתה מסכים עם ההגדרה שדבר אמיתי צריך להיות נצחי"?

"כן".

"האם אתה מוכן להסביר לבית המשפט כיצד תפילה שהשפעותיה מתפוגגות אחרי כמה דקות עונה להגדרה 'אמיתי'"?

"ביחס לעצמי וליכולות שלי התפילה הייתה אמיתית".

"ביחס לעצמי וליכולות שלי? כל אחד והאמת שלו"?

"ביחס לצדיקים, שנמצאים בדבקות והתעוררות 24/7, באמת העבודה שלי לא אמיתית, זו אפיזודה חולפת. אם הצדיק מסתכל על התפילה שלי זה באמת לא נראה משהו. מהמקום האמיתי והנצחי שלו התפילה שלי, עם כל מה שעובר עליי בתפילה, הם לא ממש אמיתיים. מה לעשות שיש לי גם נפש בהמית מאתגרת שלא מאפשרת לי לשמור על הנצחיות של התחושות האלו".

"שוב, אז כל אחד והאמת שלו"?

"לא ממש. אמת יש רק אחת. אולי בעצם רק אחד. האמת היא תמיד רק ה' יתברך, כל מה שלא קשור אליו הוא לא אמיתי. נקודה. אבל בתוך התחום של עבודת ה' יש מדרג אין סופי של אמיתיות. ה' יתברך הוא אין סופי, והאמת שלו היא אין סופית, ובכל דרגה ודרגה יש אמת ששייכת לדרגה הספציפית הזו. ולמרות שביחס לאמת המוחלטת האמת שלי אולי לא כזו אמיתית, ביחס לעצמה היא אמיתית לגמרי".

"כבודכם, כפי שאתם שומעים, המשיב עונה לא לעניין. הטענה בדבר ריבוי אמיתות מופרכת מיסודה, אמת יש רק אחת".

*

"לאחר ששמענו את טענות הצדדים, ולאחר עיון בספרים, הגענו להחלטה פה אחד.

אנחנו מוצאים את המשיב חף מכל אשמה, יש להכיר בתפילת הנעילה שלו כאמיתית לחלוטין ביחס לעצמו. הדבר נכון לכל תפילה ותפילה, כל לימוד ולימוד, כל מעשה ומעשה וכן הלאה.

כמו-כן אנחנו מחייבים את התובע בהוצאות המשפט, על כל עגמת הנפש שגרם למשיב בכך שהכניס אותו לעצבות".

לפעמים השקר הגדול ביותר הוא דווקא ההיצמדות לאמת המוחלטת. אם זה לא מקרב אותך לה' יתברך כנראה שמשהו שם לא בסדר. דווקא המוכנות להכיר באמת החלקית כאמיתית לפעמים היא האמת האמיתית.

אמת אמיתית באמת.

שילוב בנות בצבא

 בטרם נפתח בנושא אעלה זיכרונות מן העבר. בעשור הראשון של המדינה התנהל מאבק ציבורי רחב כנגד חוק גיוס חובה לבנות. היה זה נושא שהדאיג מאוד לא רק את המכונים – בעיקר בשנים האחרונות – 'חרדים', אלא את רוב הציבור הדתי, ואף את חלקם הגדול של אנשי המסורת. כבר אז היו לרבים, גברים ונשים, חששות כבדים מעצם השרות הגורף לנשים, כשהסיבה העיקרית הייתה, כמובן, החשש מפגיעה חמורה בדרכי הצניעות.

זכורני שלפני עשרות שנים חתמתי יחד עם אלפי בוגרי צבא מכל החילות שהיו בשרות מילואים פעיל, קצינים וחיילים, על עצומה שקראה לכנסת ולממשלה לבטל את חוק שרות חובה לבנות בצה"ל. לצערנו, מאז גדל מספר המשרתות במספרים מדהימים, ובשנים האחרונות החל טפטוף גם ליחידות קרביות ולמשימות לוחמה של ממש. בתחילה ליחידה מסוימת, ובהדרגה – בשיטת 'הפיחות הזוחל' – שילובן הלך והתרחב וממשיך לגדול.

מאז שהתחילה המגמה הנ"ל, ולאחרונה ביתר שאת, הצבא מקבל בהדרגה אופי שונה לחלוטין מרוחו בעבר, מבחינת כל האווירה והלכות צניעות, ויש בזה מכשלה עצומה לבנים ולבנות, מי יכילנה?! ולצערנו, לבושתנו ולחרפתנו, לאחרונה קבע בג"צ – ההורס בשנים האחרונות באופן שיטתי את רוח האמונה, הטהרה והקדושה של עמנו בארצנו – שיש לשלב נשים בכל החילות.

אציין כי הבנות עצמן, אף הרחוקות מתורה, רובן הינן נשמות טהורות, רבות מהן בבחינת "תינוקות שנשבו", ואין כל כוונה במאמר זה לתקוף אותן ח"ו. ידוע לכותב ממקורות נאמנים, שרבות הן החיילות (לא מהמגזר הדתי) החפצות להתחבר יותר לחיי קדושה וטהרה. ולמרות כל זה, ואולי מפני כל זה, השטן מקטרג!

זמן להתעורר

כאן, אחיי ורעי, ברצוני א. לשפוך לב לפניכם, קוראים וקוראות יקרים שהינם בעלי לב ושראשם על כתפיהם, בפרט אלו שהם בעלי ראיה לטווח ארוך, על המצב ההולך ומחמיר בנושא זה. ב. לעורר על חומרת העניין והסיכונים לטווח ארוךאם מצב זה יימשך ואף יחמיר, ח"ו. ג. לחזק את התפילות שהמצב ישתנה לחלוטין. ד. לטכס עצה ביחד עם הקוראים – מה עדיין ניתן ואפשר לעשות לתיקון או לפחות לשיפור משמעותי של מצב חירום זה.

אני זועק בקול: רבנן, מחנכים, מחנכות, הורים, התעוררו! ראו מה קורה עם בנות ישראל בצבא הגנה לישראל!

הדאגה גדולה קודם כל לטהרתן ושמירת צניעותן הבסיסית של הבנות עצמן, ללא קשר לרמתן הדתית. שנית, מבחינת הכשלת החיילים והחיילות. צר לי לומר שהמצב הנוכחי דומה למדרש חז"ל, המובא בפירוש רש"י, על הפסוק בפרשת כי תשא: "וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב". ופירש שם רש"י: "אלהי זהב – אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם, מה יעשו שלא יחטאו". הוא ממשיך ומביא שם משללמלך שהאכיל והשקה וקישט את בנו וציידו בארנק מלא כסף והעמידו בפתח בית שחוטאים בו, מה יעשה הבן שלא יחטא?!

גם ביחס ליראי ה' שהתרבו בצבא לאחרונה לעומת הדור הקודם פי כמה וכמה – צר לי לומר שביחידות מסוימות, בחור השומר על כללי הצניעות כמעט ואינו יכול לשרת כלל, כגון בחיל הים. גם ביחידות משמר הגבול מצב תערובת המינים ואפשרויות ההתדרדרות לחטא גרוע מאוד, ובתקופה האחרונה גם בחיל התותחנים נוצרה אווירה חמורה בנושא זה.

אציין כי הדברים נכתבים כאן בכאב רב, ולאחר בדיקה ומתוך עדויות של קצינים וחיילים. וכאמור, עתה – בעקבות הבג"צ – המצב עומד להחמיר בכל שדרות צה"ל, ועלינו להיות מודאגים מכך מאוד.

הטשטוש הגובר

יהיו שיאמרו: מה בכך? הכצעקתה? מה נשתנה? תמיד היו בנות בצבא! אולם כשאני נזכר מה היה בשנים שאני וחבריי שירתנו במסגרת ישיבות ההסדר, אני מתעורר להבדל העצום. אז היו פה ושם פקידות, קצינות ת"ש, מדריכות לתחומים מסוימים, אבל לא הייתה אף לוחמת אחת. כך נמשך המצב פחות או יותר במשך עשרות השנים שחלפו, עד לא מזמן.

לאחרונה, מכוח דחיפתם המתמדת של גופים שונים בעלי השפעה מחוץ לצבא, הדוגלים בפמיניזם וברעיונות דומים, ובהשפעת גורמים שונים ומפקדים בכירים בתוך הצבא, מתחזקת והולכת המגמה לטשטש את ההבדל בין איש לאישה במסגרות השרות הצבאי, ולהכניס בהדרגה בנות לכל יחידות השדה.

החיילות עצמן – מהן שקשה להן גופנית ונפשית, מהן הששות לאתגר; הצד השווה שבכולן שהן מזומנות ולעיתים אף נתבעות לשמש כחיילים קרביים לכל דבר, ובכך לאבד במידה רבה את זהותן כנשים, וכאמור הן אף נפגעות בנושא הצניעות ברמות שונות – דבר נורא ואיום. וביחידות הקרביות של צה"ל – שהיינו מצפים שתהיינה ראויות לתואר "הצבא הקדוש" (כך היה מתבטא לעיתים הרצ"י הכהן קוק זצ"ל), על פי מגמת תורתנו הקדושה "והיה מחניך קדוש" – נוצרים תנאים העלולים להביא להידרדרות מוסרית שתחמיר יותר ויותר.

חשוב לי לציין כאן שאינני נכנס במאמרי זה לנושאים כגון: הסיכון להמשך חיי הבנות כאימהות לילדים; הקשיים במהלך השרות; מגבלות היכולות; הורדת הרמה הצבאית, ועוד. למרות שכל הנושאים הללו הינם רלבנטיים מאוד, ולרוב חשיבותם קריטית – אך לא אלו הנושאים שעליהם אני מביע כעת את הכאב הצורב והדאגה הכנה.

קדושת הצבא ושוני המינים

אנתח בס"ד את הנושא משתי בחינות:

דרישת תורת ישראל לכל הזמנים והדורות, המהווה ערך לאומי בסיסי ומקודש, להיות קדושים ופרושים מעריות, במובן הרחב והכולל, כאשר דרישת התורה מתייחסת באופן ייחודי, תקיף וחריף למחנה הצבא: "כִּי ה' אֱ־לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".

פסוקים אלו הינם חלק מפרשה מיוחדת הקובעת את כללי שמירת הקדושה, הטהרה, הדיבור, ישרות הדרך והנקיות במחנה היוצאת למלחמה. פרשה זו נאמרה בפרשת כי תצא למלחמה, ונלמדו ממנה הלכות רבות. אך רוח הדברים היא שיש להיזהר מאוד בעת המלחמה, במיוחד בתחומי הצניעות והדיבור. ובסופה של פרשה זו נאמר הפסוק הנ"ל, בו נאמר בפירוש הנימוק לדרישה זו: הקב"ה מתהלך בקרב המחנה ובעקבות כך אנו מנצחים, ועובדת היותו מתהלך בקרב מחנותינו מותנית בהליכתנו בדרכי הקדושה.

אין ספק כלל ששרות בנות ביחד עם הבנים, הן ביחידות חי"ר לגווניהם, הן ברכבים ממונעים, בטנקים, בתותחנים וכו', הינה תועבה ומסלקת את השכינה. נוסף על עצם העבירות החמורות העלולות להתפתח בקלות רבה בתנאי שדה, הן מסכנות את כל חיילינו, כי הן ח"ו עלולות להביא ש"יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו", כדברי הרמב"ן.

העוצמה האדירה של צה"ל וגבורת המפקדים והחיילים, שאנו מתפעלים מהם ומעריכים אותם ללא גבול, לא הייתה מביאה לניצחון והצלחה, אלמלא קיומם של תנאי הקדושה, ובהיעדרם – ח"ו – "וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".

הציבור כולו, ובמיוחד הדתי לכל גווניו, צריך למצוא כל דרך לביטול שרות הבנות ביחידות הקרביות כלוחמות, מתוך דאגה לא רק לחייל ולחיילת הדתיים והמסורתיים, אלא מתוך חרדה לעתיד כלל ישראל שבכל הדורות היה דגלו דגל הקדושה. והמאבק הציבורי שעלינו להגבירו בנושא הנידון הוא ממש בגדר של פיקוח נפש, ולו רק בגלל איום התורה הנזכר!

המאבק הזה קודם לכל מאבק ציבורי אחר, ובראש המאבק צריכים לעמוד בעוז רבני ישראל ומנהיגי הציבור, גברים ונשים.

על כולנו להרבות בתפילה ובתחנונים לפני בורא עולם, שיסייע בידינו למצוא את הדרכים להיות ראויים שיתקיים בנו "והיה מחניך קדוש", ושהקב"ה ימשיך להתהלך בקרב מחנותינו ולהצילנו ולתת אויבינו ניגפים לפנינו.

עיקרון תורני נצחי קובע שישנם הבדלים מהותיים בין שני המינים, והם מתבטאים בחובות ובתפקודים שונים הבאים לידי ביטוי בכל מסגרות החיים.

יסוד חיים זה נאמר בפסוק קצר בספר דברים: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱ־לֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה". התרגום על המילים "כְלִי גֶבֶר" הוא "תיקון זיין דגבר". כלומר,"לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה" אוסר את ההצטיידות של האישה בכלי הנשק של הגבר. המלבי"ם דייק שצירוף המילים: "כלי" ו"גבר" משמעותו: "כלי גבור מלחמה". כך אנו מוצאים במסכת נזיר (נט, א): "רבי אליעזר בן יעקב אומר: מנין שלא תצא אשה בכלי זיין למלחמה? תלמוד לומר: לא יהיה כלי גבר על אשה". ובמסכת קידושין (ב, ב) אמרו: "דרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה". ודברים רבים כהנה על פסוק זה מופיעים בדברי חכמים קדמונים ומאוחרים, שאין מקומם במסגרת מצומצמת זו. (אינני נכנס כאן לשימוש אישה בנשק בעת הצורך להגנה עצמית וסביבתית, בביתה, באזור מגוריה וכדומה, ובפרט באזורים הזרועים באויבים, ומן הראוי להיוועץ באישיות רבנית בנושא זה).

מה ומי דוחף אפוא את הבנות לחילות הקרביים?

הסיבה העיקרית היא – עיקרון השוויון בין המינים הדוגל בתפיסה שכולם שווים, ואין כל שוני מהותי באישיותם של בנים ובנות, למעט ההבדלים הביולוגיים. יתר על כן: מתוך ובהמשך לאותה תפיסת עולם מעוותת, מכריזים הדוגלים בכך ואומרים שיש לטשטש את ההבדלים, ולתת לכל אחד ואחת את הזכות לתפקד בדיוק כמו שמתפקד המין השני.

יש לדעת אפוא שעיקרון זה מהפך סדרי בראשית, הורס כל חיי אנוש, ומערער כמעט לחלוטין את המושג המקודש – משפחה, שהוא אבן יסוד בעם היהודי מראשיתו ולנצח.

עם ישראל הבנוי במהותו על התנ"ך והתלמוד, והינו ספוג מסורת עברו הרוחני המפואר, אינו יכול בשום פנים ואופן לחיות על פי רוח רעה זו המשנה את כל אופיו של העם הנבחר, שצריך להיות גם אור לגויים.

ישיבות ההסדר והמכינות

ועד ראשי ישיבות ההסדר הודיע לאחרונה נחרצות לרשויות הצבא, שאם יכניסו בנות ליחידות השריון כלוחמות, לא ישרתו בחורי ישיבות ההסדר בשריון. כמו כן הופיעה בעיתונות רשימת רבנים, ראשי ישיבות גבוהות ציוניות, ראשי ישיבות הסדר וראשי מכינות החותמים לא לפלג את צה"ל, וגם שם מודגשת שורה "הכנסת לוחמות לחיל השריון תגרום לכך שגם בחיל השריון לא ישרתו יותר חיילים דתיים, וצבא העם יהפוך לצבא שבטים".

לעניות דעתי, הייתה זו טעות לנסח כך את הדברים! הבעיה אינה השריון. יש להילחם על כל הקופה, הן מהטעמים הנ"ל, והן משום שפרקטית – השריון אינו נלחם לבדו. כל יחידות השדה מחוברות בשרות מילואים, ואף באימונים בסדיר, במוצבים או בקו החזית. אי אפשר לשרת בצבא כשכולו אינו עונה לרוח "והיה מחניך קדוש". המלחמה על כך היא חיונית, כי, כאמור, חוששים אנו מ"ושב מאחריך".

אחרי הפסיקה של בג"ץ ודברי הרמטכ"ל לאחרונה על התוכנית להכניס בנות לכל יחידות השדה, נראה שעומד להיווצר מצב בו ח"ו בחורים דתיים לא יוכלו לשרת בצבא. ואין כאן רק דאגה לפרטים אלה או אחרים. הכוונה היא שכל החיילים שומרי תורה, שהם חיילים מצוינים ולוחמים מעולים, וראינו במלחמה האחרונה את מסירות הנפש של מאות ואלפים מהם, לצד הלוחמים האחרים מוסרי הנפש, לא יוכלו לקיים את מצוות המלחמה.

(אגב, במצב כזה של תערובת ופריצות וכו' – האם חושב בר דעת כל שהוא שיתגייסו יותר חרדים? אדרבה, גם המעוניינים בכך עקרונית בוודאי ייסוגו).

אל נשקוט, נראה צעדים אחדים קדימה, ונעמול להסיר עוולה זו שאין כדוגמתה כלפי כלל החיילים.

שרות הבנות הדתיות

למזלנו ולשמחתנו, גם כיום בנות דתיות יכולות על פי החוק להצהיר ולהשתחרר מחובת הגיוס, או להחליף את השרות בשנת שרות. אולם מזה למעלה מעשור שמתבצעת רדיפה של ממש אחר הבנות הדתיות־לאומיות שתתגייסנה, בגלל איכותן, ונוצר מצב חמור ומסוכן בו בנות דתיות רבות מתגייסות.

צר לי לומר שגם ביחידות מודיעין וכדומה קיים חשש גדול לירידה ברמת הלכות הצניעות.אגב אציין שגם בשרות לאומי יש סיכונים רוחניים לא מעטים, אך שבעתיים מסוכן השרות של בנותינו בצבא. גם אם בנות מסוימות תספרנה בכנות שהן שמורות ואכן הן דוברות אמת, הרי בגלל שבסך הכל הסיכון עצום, ולצערנו העמוק רבות נפלו ונופלות ברמות שונות, יש לשלול כל שרות בנות (דתיות) בצבא.

להחזיר עטרה ליושנה

אל תאמרו לי: למה לך הכותב להיות מהצועקים ואינם נענים?! כי בוודאי כל מאמר, ובמיוחד כשנובע מלב אוהב, ובפרט כשהכותב הינו אישיות רבנית ותיקה ובוגר צבא – יש לו השפעה, ואף אם אינה רחבה, אולי לטווח ארוך יהיה ערך רב יותר לדברים.

חבל שבמשך השנים עמדת רבני הציונות הדתית לא נשארה נחרצת כמו שהייתה עד לפני כחמישים ואפילו ארבעים שנה. היינו צריכים לצאת כאיש אחד בלב אחד נגד שרות בנות בצבא, ולא לגמגם ולתת פתחון פה להיתר ההולך ומתרחב.

עלינו להחזיר עטרה ליושנה, ותוך כדי התנגדותנו הנחרצת לשרות הבנות בכל המסגרות הצבאיות, עלינו – הרבנים שבכל אתר ובכל גיל, וכמובן גם כל מחנכי האולפנות והתיכונים – לחזק את השמירה על הבנות במסגרות שנת שרות (ובראש ובראשונה: לבטל חלק מהאפשריות המגוונות בשנת שרות הדומות מאוד לשרות בצבא, כגון במשטרה ועוד), וחובה לדאוג להתנות את השרות הלאומי, כבעבר, שבכל אתר ואתר תהיינה רבניות הממונות על הבנות, המעשירות אותן בהווי של קדושה, שיעורי תורה וכו', ושתהיינה מחוברות לבתים של תורה. ואז, כולי האי ואולי, נוכל להיות רגועים במסגרות שנת שרות.

כמובן, כל זה צריך להתחיל בחינוך באולפנות והתיכונים התורניים כבר מעת הכניסה אליהם, ולא רק בשלהי כתה י"א. אז, לרוב, כבר מאוחר מדי.

הבה נחרוט על לבנו ועל דגלנו את הפסוק: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹקיךָ בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹקיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

הרב יהושע כ"ץ שליט"א

שמע ושמו"ת

 האם בשבוע שחל בו פרשת ק"ש, אפשר לצאת ידי חובת שנים מקרא בקריאת שמע שבתוך התפילה?

שאלת כ"ק אד"ש

להגיע לשורש השורשים

מצד שורש השורשים, אור אין סוף במילואו, אין מקום לשום נמנע, אפילו אותן הנמנעות המוחלטות, הבנויות על יסוד חוקי הזמן והמקום, כמו התהפכות עבר לעתיד, וחלק לכל, או גם עבר מאוחר לעתיד, וחלק גדול מהכל, קו אלכסון של מרובע שוה או קצר מקו הישר, כל אלה הן מניעות מוכרחות רק בחוג הזמן והמקום, שהם מכוננים בכונניות של מצר והגבלה של הרשימו שהתגלתה רק אחרי העלמת אור אין סוף מכל אותו השטח, כלומר אותו הסיגול העתיד שכללי כללים של הכשרות עולמים בו עלולים להיות מכוללים ובנויים. כשמתעלים ממעל לראשית ואחרית, ממעל לזמן ומקום, אין מניעה, אמנם אין גם שפה ולשון, דיבור והגיון, שאלה וערך, על כן אפילו זאת המניעה המוחלטה של הוות אלוה כמותו, או חדלון הויית עצמו, אינם דברים של מבטא כלל, כי אין למעלה מכל הערך שממנו לקוח כל אוצר הביטוי הרוחני שלנו שום תיאור, לא למציאות ולא לחדלון, לא לערך ולא לדימוי, לא לשיווי ולא לבלתי שיווי. 

אמנם עדים אנו שכל האי אפשרות התאורית הזאת, היא רק מפני החוזק והעוצם, מפני הישות העליונה מכל ישות, מתוארה או בלתי מתוארה. והראיה, שרק אחרי החלשות שרבות, אחרי העלמים מרובים וצמצומים עצומים ומרובבים, מותחלים הם הערכים להגלות, הערכים של בלתי ערך בתחילה, אין ערוך אליך, ואחר כך הערכים הממשילים ומשוים בדמיונות ומשלים, בכחן של נביאים הגדול לדמות צורה ליוצרה. ביסוד הרשימו, מקום התוהו העשוי, האין הנוצר, האפס הנברא, והבוהו הנאצל, שם הוכן יסוד המניעה המגבילה של הנמנעות, שיצאו ונתגלו לפנינו בצורות הנמנעות ההנדסיות, המספריות והגיאומטריות היסודיות. והנשמה המחיה אותם היא רוח אלהים חיים, בגבורת קודש קדשים, ממעל לכל הופעת הכשרת עולמי עולמים. כי הוא אמר ויהי, וצוה ונבראו, חי עולמים, טהור עינים. לפי עוצם הטוהר המתגלה בעולם, מתגלה הדר היכולת המתנוצץ ממקור החיים העליונים, מגדולת הגבורה האין סופית, המעוטרה בזיו השלמות של כל אור ויפעה, של כל קודש קדשי קדשים וחמדת עדני עדנים, של כל רוממות אידיאלי אידיאלים ופארי מגמות רמות ונשאות, המתנשא מימות עולם. נמצא בשורש הכל, מעולם, ממעל לכל עולמים, הכל כבר עשוי, בנוי ומשוכלל. 

וזהו סוד היכולת הבלתי מוגבלה, הנותנת קיום ועמדה לכל יש, והמבטיחה את התקומה הנצחית לעצת עליון, עצת ד' היא תקום. וכאשר הנמנעות המוחלטות גם הן הוחקו ונעשו, הננו מתיחסים אליהם ביחס הראוי לכבוד של מעשי ד' יוצר כל, ומכניסים אנו אותן בתוך האריגה הכללית של מחשבות הקודש. מיסוד הנמנעות הוחק הטבע הרוחני והגשמי עם כל חוקיו, מסיבותיו ועלילותיו. והננו מקשרים בזה את השמים ואת הארץ, את הגויה והרוח, את הרעיון והמפעל, את הדליגה והאיטיות, את ההתפתחות והפתאומיות, באגודה מחוטבה. ומראשית ועד אחרית, אור בהיר זרוח, אור קודש זרוע, והנס והטבע מאוחדים. ורוח ד' זרחה על הרמב"ם בהקימו את יסוד האמונה מאוגד עם שורש החידוש הגמור והמוחלט, ועם זה את הדרך של המדע המוביל אל ההכרה האלהית, על יסוד הקדמות, שהוא יסוד נופל תיכף בהזרחת אור האמונה, הבא ומופיע מיד אחרי ההברקה המדעית המקפת. אמנם הקדמות השפלה, העכורה, היונית, אינה כי אם דמיון חלש וכוזב, המאוגד עם הכסל והרשע הבהמי החיצוני, המתגבר על האדם הילד ההולך ותר אחרי עיניו, ואין מכניסים מי רגלים בעזרה. אבל בשורש שרשו, שמשם יש נטית השכל בהתבודדותו אליו, הוא נובע מהמציאות המוחלטה העליונה מכל, הבלתי מותנה, הבלתי סופית, השוללת כל שלילות ומצרים, ומעדרת כל העדרים. ורק כדי להכין תבל מתואר ומוגבל, שהשלילה עם החיוב פועלים פעולתם בקרבו, ועושים את תפקידם לשכלולו, קדם ההעדר העשוי, הצמצום המתוה את הרשימה הקדומה, שנתן יסוד החידוש בגילויו, והכין את העולם המתואר, שהוא כלי לקבלת אור חיי האמונה, שפעת החידוש, כבוד ד', שמו וזכר קדשו, שם שם ד' צבאות אדון כל הארץ, הזורח בארון עוזו, יושב הכרובים הופיעה. והמהלך העליון הזה מקדש את הטבע כולו, ומכשיר את החיים לאור הניסים וכל הנפלאות כולם, מאחד את העולמים הנצחיים עם הזמניים, ומקדש את חיי הארץ בקדושת חיי שמים, מחבר את העדנים העליונים והתחתונים, גניהם ונהרותיהם, עציהם ופרים, וכל טובם וכל עבודתם ושמירתם, ומגלה אורו של משיח הקדום לעולם. ואתה בית לחם אפרתה, צעיר להיות באלפי יהודה, ממך לי יצא להיות מושל בישראל ומוצאותיו מקדם מימי עולם. לכן יתנם עד עת יולדה ילדה, ויתר אחיו ישובון על בני ישראל. ועמד ורעה בעז ד', בגאון שם ד' אלהיו, וישבו כי עתה יגדל עד אפסי ארץ. והיה זה שלום, אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו, והקמונו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם. ורעו את ארץ אשור בחרב ואת ארץ נמרוד בפתחיה, והציל מאשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בגבולנו. והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ד', כרביבים עלי עשב, אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם.

הקפד על הרגשתך

 שאלה

לכבוד הרב יעקב אריאל שליט"א,

האם מותר לי (בחור בן 16), להכנס לבריכה/לים עם המשפחה המורחבת, בנים ובנות (חלקן כבר נשואות) יחדיו?

וכן האם מותר לי ללכת איתם למסלול הליכה במים?

בשנה שעברה נכנסתי אבל הייתה לי הרגשה לא טובה ביחס לזה...

אשמח לשמוע את דעת הרב.

תשובה

אתה עצמך אומר שלא הרגשת טוב

הקפד על הרגשתך  הטובה ותמנע מלקלקל אותה.  

Times Are Good - Live With Joy!!:-)!

Imagine that you were born in 1900

When you are 14 years old

World War I begins

and it ends when you turn 18,

with 22 million dead.

Shortly after - a global pandemic,

the illness called "Spanish Flu",

it kills between 17 and 100 million people.

You walk out alive and free,

and you are 20 years old.

Then at age 29 you survive a global economic crisis that began with the collapse of the New York Stock Exchange causing inflation, unemployment, and hunger.

In 33 the nazis are coming to power.

You're 39 when does the 2nd start world war

and it ends when you are 45 years old during the Holocaust (Shoah), 6 million Jews die.

There will be more than 60 million dead in total.

When you're 52 the Korean War starts.

When you're 64, the Vietnam War starts and ends when you're 75.

Today, we are handed a different kind of torch. Our challenge is not to survive a world at war, but to master ourselves in a world of plenty. We have the extraordinary opportunity to take the comfort we have been given and turn it into compassion.

When we shift our focus from what we are "missing" to the abundance that surrounds us, our world transforms. We realize that we are not victims of our time, but the architects of it. If those born in 1900 could find the "joy of life" through global catastrophes, then surely we can find it in our morning coffee, our warm homes, and our ability to connect with anyone on the planet in an instant and unprecedented comforts in all areas of life.

Let us honor those who came before us by living with a little more grit and a lot more gratitude. You are stronger than you realize, you are more blessed than you often feel, and you have the power to make this world even better for those who will be born a hundred years from now. Smile, breathe, and move forward with hope—because the human spirit is, and always has been, unbreakable.

יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם!!!!

רוח השפה

 כל לשון נובע מהשקפה מיוחדת על המציאות. השקפה של קודש על המציאות כולה היא ההשקפה הישראלית, וזאת ההשקפה המיוחדת חוללה את הלשון העברית, שהיא באמת השפה הקדושה. הריחוק מההשקפה הקדושה נוטל את זיו השפה, ואע"פ שיטיפו הטפות רבות לחבב אותה, מפני כמה טעמים, שנראים הגונים, מ"מ בתוך המגמה של החיים, הפונים אחור למגמת ההשקפה המלאה קודש, מסתתרת שם שנאה לרוח השפה, המלא את כל מהותה. על כן השפה תהיה ברורה רק באותה המדה שיקרא בעולם בשם ד'. הטעמים הפרטיים על קדושת השפה מתקבלים הם, אבל כולם אינם כי אם צירופים אל הכלל, שהוא תכונת השקפת עולמה בכללה.

Based On A True Story

With a radiant face that warms the cold,

And a gentle grace worth more than gold,

He greets the world with a timeless smile,

Walking with Hashem through every mile.

In the halls of Torah, his spirit soars,

He sifts through the Gemara’s endless shores.

When he stands in davening, his heart takes flight,

Serving his Creator with pure delight.

No sadness lingers, no doubt can stay,

For simcha guides him through the day.

At home, a beautiful garden grows,

Where love and faith like a river flows.

Little children laugh, a modest home blessed,

Where the presence of Heaven is a daily guest.

He is building a fortress of light and truth,

Guiding the next generation from youth.

Yet the pockets are empty, the pantry is bare,

The weight of the world is a heavy care.

But you’d never know from the joy in his eyes,

As he covers the debts and stifles the sighs.

From gmach to gmach, he quietly walks,

Shuffling the loans while the clock loudly ticks.

Borrowing here just to pay over there,

A cycle of faith, of hope, and of prayer.

A Quiet Call to Action

The tzadik conceals his heavy load,

As he cheerfully walks on this taxing road.

But the gmachs cannot carry his burden alone,

And a soul so holy should not stand unknown.

We have the merit, the chance, and the key,

To turn his hidden tears into true relief.

By opening our hands to this righteous friend,

We can help his borrowing cycles end.

Let’s partner in the Torah and the joy he shares,

And answer the cry of his silent prayers.

Let us raise this lamed vavnik from his distress

And in that merit, we should experience many a neis. 

----

He is also a close friend of mine.