חרות על הלוחות

חרות על הלוחות – פירש״י לשון חקיקה, וכ״כ הראב״ע י״א כי חרות כמו חרוש, ויש מהפכין אותו חתור, והנכון שאין חבר לו, ואולי הוא כדמות פתוח. ראה כמה התלבטו בביאור המלה, ומן התימה אם הוא לשון פתוח וחקיקה למה השתמש הכתוב במלה זרה, ולא בחר באחת המלות הנודעות על הפתוח והחקיקה, ועוד אם היה מעשה הכתב חקוק בתוך הלוחות, א״כ חרות בלוחות מבעי ליה, כי כל פתוח וחקיקה הוא בתוך הלוח, ומאי על הלוחות דאמר קרא. ועוד כיון שהודיענו הכתוב שהיה המכתב ענין אלהי, לא שייך בי׳ חקיקה, ועוד וכתבתי על הלוחות כתיב, ומשמעו שהיתה הכתיבה על הלוח, לא חקיקה בלוח אל תוכו. לכן הנכון בביאור המלה כתרגום אונקלס ויב״ע שתרגמו חרות מפרש, ונ״ל דעת המתרגמים, כי מלת חרות הוא מנחי ע״ו ושרשו חור, כמו שלח ידו מן החור, ובא ע״מ רמות משרש רום (כביחזקאל ל״ב ה׳) ומלאתי הגאיות רמותך, שהוא משרש רום ענין הגבהה, ובא בשור״ק (ע״ש ר״ש ב״מ), וכן משרש זור נאמר זרות אמרתי לך, כן משרש חור נאמר חרות והנה ע״י החור והנקב נפתח דבר שהיה סתום, ונעשה הפרש והבדל בין שני צדדי החור והנקב שהיו מקודם סתומים ודבוקים יחד, וע״ש ההפרש וההבדל הנעשה ע״י נקב, ישמש שרש נקב גם על המפרש דבר בשפתיו, כמו נקבה שכרך תרגמו פריש, וכן אשר נקבו בשמות דאתפרשו (דייטליך גענאננט), ושפיר תרגמו חרות מפרַש, והיא כמו מפורש בעברי (נחמי׳ ח׳) וטעם המקרא, מכתב אלהים הי׳ מבואר ומפורש על הלוחות עד שלא נשאר למעיין בם שום ספק במכוון הפנימי שבו, ודבר גדל הערך השמיענו הכתוב בזה, כי כל משכיל ע״ד אמת יודה שההכנה הגדולה הנעשה למעמד הר סיני לא היתה צריכה לקבלת עשרת הדברים אם אין בהם רק הכוונה החיצונה הפשוטה המובנת גם לאיש ההמוניי, וכולם הם מצות שכליות וכל איש דעת אף שאינו מצווה עליהם יקבלם על עצמו מצד שכלו הטבעי, ומה היה צורך למשה לשבת בהר ארבעים יום ובסופם יביא לוחות עליהם עשרת דברים פשוטים כאלה, הנה האמת יורה דרכו כי עשרת הדברים האלה הם דברות הכוללים תחתיהם פרטים ופרטי פרטים לאין מספר, וכמו שהוא מקובל בידינו מן הקבלה האמתית שהם כוללים כל התרי״ג מצות הכתובים לפנינו בתורה וכפי מה שמבוארים בתורה שבע״פ. (ובהגהת מאמר התורה הנזכרת הבאתי דעת כל רבותינו מתלמוד בבלי וירושלמי, ומן המדרש וממכילתא דרשב״י, עד שאין להסתפק באמתת היסוד, שעשרת הדברים כוללים כל התרי״ג מצות עם ההלכות והאגדות) ובמכדרשב״י (זהר יתרו צ״ג ב׳) הני עשר אמירן דאורייתא אינון כללא דכל פקודי אורייתא וכו׳ אלין אתחקקו על לוחי אבנין וכל גנזין דהוו בהו אתחזון לעיניהון דכלא למנדע ולאסתכלא ברזא דתרי״ג פקודן דאורייתא דכלילן בהו, כלא אתחזי לעיינין וכו׳ וכלא הוה נהיר לעינייהו. 

הנה על הענין הנפלא הזה, אשר רעיון האנושי ישתומם ויתפלא על אפשריות הדבר, בא הכתוב להעיד, שהמכתב היה מכתב אלהים, אשר מצד יכלתו לבלי תכלית ואשר מבלי מה צוה להבראות כל העולמות ומלואם, גם זה לא יפלא לצמצם כל התורה כלה בשיעור קטן הכמות כלוחות, ולסמן את המכתב באותות וסימנים מובהקים אלהיות להבין על ידיהם את כל דברי התורה הזאת בהלכותי׳ ואגדותי׳ מפורש ומבואר, ולאנשי דעת כדור מקבלי התורה שהועד עליהם שפסקה זוהמתן, ובאו למדרגת אדה״ר קודם החטא׳ שהיה מטבעו לבו טהור מכל סיג נוטה יותר אל השלמות האמתי, וחומריות הגופני בתאוותיו לא היתה מחיצה המבדלת ומרחקת מהשגות רוחניות אלהיות, היה די להם נתינת התורה כולה בהלכותי׳ ואגדותי׳ ע״י זה הדרך הנפלא, וכ״ז נכלל במאמר מכתב אלהים חרות על הלוחות (כתרגומו מפרש על לוחיא. וכמה נכונים בזה דברי ר״ח שאמר (שבת ק״ד) כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ, לא אמר נקרא משני צדדים, כ״א מבפנים ומבחוץ, כלומר פנים החיצון והוא הנגלה שבתורה, ופנים הפנימי והן תעלומות התורה והאגדות כולן היו נגלות בלוחות ונקראים. (ובהגהת מאמר התורה הנזכרת, מבואר סיום מאמר זה) וכן מבוארים דברי ר״א שאמר (עירובין נ״ד) מ״ד חרות על הלוחות אלמלא לא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל כי כיון שהיה הכל מפורש ומבואר על הלוחות, הנגלה והנסתר, ההלכות והאגדות, לולא שגרם החטא לשבירת הלוחות היה הכל מבורר לעיני כל הדורות, ולא היה לנו שום ספק ביסודותי׳ ובפרטותי׳. 

וכתב רמב״ן דע שהכתוב הזה המדבר בשבח הלוחות היה ראוי להיותו למעלה (ל״א י״ח) סמוך לפסוק ויתן אל משה, אבל הענין כשבא משה לשבר הלוחות הזכיר שבחן ומעלתן להודיע שעם כל זה לא נמנע מלשברם בראותו המעשה הרע ההוא, ועוד כדי שידעו ישראל גודל אשמם ואת גודל היקר והתפארת שהאבידו בידים, ולזה אמר (עקב ט׳ י״ז) ואשברם לעיניכם. (ודע דלדברינו ששרש חור יורה על הפרשה והבדלה, נכון מה שהונח שרש זה גם על אדם המופרש והמובדל במעלה וחשיבות מיתר העם, כמו (קהלת יו״ד) שמלכך בן חורים, דומה לשרש אצל שיורה על הפרשה והבדלה, כמו אצלת לי ברכה (תולדות כ״ז) לרש״י שם, וכן ואצלתי מן הרוח (בהעלותך י״א) שפירשו רד״ק לשון הפרשה, ויורה גם על המופרש והמובדל מהמון העם למעלתו, כמו ואל אצילי בנ״י (משפטים כ״ה). ולפי״ז מה שאמרו (בפרק קנין תורה) מי שעוסק בתלמוד תורה נקרא בן חורין, ואסמכי׳ לי אקרא דילן חרות על הלוחות, הוא כפשטי׳ גם בלא חילוף הנקודות מקמ״ץ לציר״י כי גם בקמ״ץ יש לו הוראתו זאת בעברי, ע״מ רמות, זרות, אמנם אמרו אל תקרי חָרות אלא חֵירות, אין כוונתם לשנות הנקודות באמת כ״א לשנות המובן גם לענין חירות, וכבר עוררנו בכמה מקומו׳ שבאמרם אל תקרי, אינו אלא שנוי המובן, והראי׳ שאמרו בספרי אל תקרי ולא נס לחה (בפעל עבר) אלא ולא נס לחה, ואין כאן שנוי בנקודות, אמנם אמרו חירות, לפי שבלשון ארמי נקרא החפשית חירות בציר״י, וזה היה מורגל אז יותר בלשון העם).

 חלק א': הסברים מסורתיים והקושי בהם

"רות על הלוחות – פירש״י לשון חקיקה..."

הסבר: רש"י מפרש שהמילה "חָרוּת" היא מילה נרדפת לחקיקה (מלשון חקוק, כמו שחורטים באבן).

"...וכ״כ הראב״ע י״א כי חרות כמו חרוש..."

הסבר: גם האבן עזרא (ראב"ע) מביא דעות דומות. יש האומרים שהמילה "חָרוּת" דומה למילה "חרוש" (כמו חרישה באדמה שמשאירה סימן עמוק).

"...ויש מהפכין אותו חתור, והנכון שאין חבר לו, ואולי הוא כדמות פתוח."

הסבר: יש פרשנים שהופכים את סדר האותיות וטוענים שזה מלשון "חתירה" (חפירה). הראב"ע מסכם שלמילה זו אין "חבר" (כלומר, היא מופיעה רק פעם אחת בתנ"ך בהקשר הזה), וסביר שהיא פשוט סוג של "פיתוח" (גילוף/חקיקה).

"ראה כמה התלבטו בביאור המלה..."

הסבר: המחבר מציין שגדולי המפרשים התקשו למצוא למילה שורש ברור בעברית.

חלק ב': הקושי הלוגי והלשוני בחקיקה

"...ומן התימה אם הוא לשון פתוח וחקיקה למה השתמש הכתוב במלה זרה, ולא בחר באחת המלות הנודעות על הפתוח והחקיקה..."

הסבר: אם הכוונה היא פשוט "חקיקה", מדוע התורה משתמשת במילה נדירה וזרה ("חרות") במקום להשתמש במילים נפוצות וברורות כמו "חקיקה" או "פיתוח"?

"...ועוד אם היה מעשה הכתב חקוק בתוך הלוחות, א״כ חרות בלוחות מבעי ליה, כי כל פתוח וחקיקה הוא בתוך הלוח, ומאי על הלוחות דאמר קרא."

הסבר: קושי דקדוקי: חקיקה נעשית בתוך החומר. לכן היה צריך להיות כתוב "חרות בלוחות". המילה "על הלוחות" מרמזת על משהו שנמצא מעל השטח, ולא חפור בתוכו.

"...ועוד כיון שהודיענו הכתוב שהיה המכתב ענין אלהי, לא שייך בי׳ חקיקה..."

הסבר: קושי רוחני: כיוון שמדובר ב"מכתב אלוהים" (עניין רוחני ונשגב), המושג הפיזי של "חקיקה" (פעולה טכנית של אומן) לא מסתדר עם המהות האלוהית של הכתב.

"...ועוד וכתבתי על הלוחות כתיב, ומשמעו שהיתה הכתיבה על הלוח, לא חקיקה בלוח אל תוכו."

הסבר: במקום אחר כתוב "וכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת". המילה "כתיבה" בדרך כלל מתייחסת להנחת סימנים על פני השטח, ולא לחפירה פנימה.

חלק ג': ההצעה החדשה – חרות מלשון פירוש

"לכן הנכון בביאור המלה כתרגום אונקלס ויב״ע שתרגמו חרות מפרש..."

הסבר: המחבר מציע לאמץ את תרגום אונקלס ותרגום יונתן בן עוזיאל, שתרגמו את המילה "חָרוּת" למילה הארמית "מפרש" (כלומר: מפורש, ברור, מוסבר).

"...ונ״ל דעת המתרגמים, כי מלת חרות הוא מנחי ע״ו ושרשו חור..."

הסבר: ניתוח דקדוקי: המילה "חָרוּת" מגיעה מהשורש ח.ו.ר (כמו המילה "חוֹר").

"...כמו שלח ידו מן החור, ובא ע״מ רמות משרש רום... וכן משרש זור נאמר זרות... כן משרש חור נאמר חרות..."

הסבר: הוא מוכיח את המבנה הדקדוקי: כמו שמהשורש רום מגיעה המילה רָמוּת, ומהשורש זור מגיעה המילה זָרוּת – כך מהשורש חור מגיעה המילה חָרוּת.

"...והנה ע״י החור והנקב נפתח דבר שהיה סתום, ונעשה הפרש והבדל בין שני צדדי החור והנקב שהיו מקודם סתומים ודבוקים יחד..."

הסבר: הקשר המושגי: חור יוצר פתח במקום שהיה סגור. הוא יוצר הפרדה והבחנה בין מה שהיה קודם לכן גוש אחד אטום.

"...ועל שם ההפרש וההבדל הנעשה ע״י נקב, ישמש שרש נקב גם על המפרש דבר בשפתיו, כמו נקבה שכרך תרגמו פריש, וכן אשר נקבו בשמות דאתפרשו..."

הסבר: המחבר מראה שתהליך פיזי (ניקוב/חירור) הופך בשפה למושג של הבנה שכלית (פירוש/פירוט). לדוגמה: "נָקְבָה שְׂכָרְךָ" פירושו "פרט את השכר שלך בצורה ברורה". "נקבו בשמות" פירושו שהם פורטו והוגדרו במדויק.

"...ושפיר תרגמו חרות מפרַש, והיא כמו מפורש בעברי... וטעם המקרא, מכתב אלהים הי׳ מבואר ומפורש על הלוחות עד שלא נשאר למעיין בם שום ספק במכוון הפנימי שבו."

הסבר סיכומי: לכן, התרגום "מפורש" הוא המדויק ביותר. המשמעות של "חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" אינה הטכניקה של הכתב (חריטה), אלא איכות הכתב: המילים היו כל כך ברורות, חדות ומפורשות, שכל מי שהסתכל בהן הבין מיד את הכוונה העמוקה של אלוהים ללא שום ספק או בלבול. 

1. עשרת הדיברות הם הרבה יותר מרק עשרה חוקים

"דבר גדל הערך השמיענו הכתוב בזה... לא היתה צריכה לקבלת עשרת הדברים אם אין בהם רק הכוונה החיצונה הפשוטה..."

הסבר: המחבר טוען שקבלת התורה בהר סיני הייתה אירוע עצום מדי בשביל לקבל רק עשרה חוקים פשוטים (כמו "לא תרצח" או "לא תגנוב"). אלו חוקים שכל אדם בר-דעת מבין לבדו ("מצוות שכליות").

"ומה היה צורך למשה לשבת בהר ארבעים יום... הנה האמת יורה דרכו כי עשרת הדברים האלה הם דברות הכוללים תחתיהם פרטים ופרטי פרטים לאין מספר..."

הסבר: לא הגיוני שמשה היה צריך 40 יום בשביל עשרה משפטים פשוטים. האמת היא שעשרת הדיברות הם "ראשי פרקים" שמתחתיהם חבויים כל תרי"ג (613) המצוות, וכל פרטי ההלכות והפירושים של התורה שבעל פה.

2. עדות מהזוהר והמדרשים

"ובמכדרשב״י (זהר יתרו צ״ג ב׳)... אלין אתחקקו על לוחי אבנין וכל גנזין דהוו בהו אתחזון לעיניהון דכלא..."

הסבר: המחבר מצטט מהזוהר: עשרת הדיברות נחקקו על האבן, אבל יחד איתם היו גלויים לעין כל ה"גנזים" (הסודות והפרטים). כל אדם שראה את הלוחות יכול היה לראות ולהבין את רזי תרי"ג המצוות הכלולים בהם. הכל היה "נהיר" (מואר וברור) לעיניהם.

3. הנס האלוהי שבצמצום המידע

"הנה על הענין הנפלא הזה... בא הכתוב להעיד, שהמכתב היה מכתב אלהים..."

הסבר: השכל האנושי מתקשה להבין איך אפשר להכניס את כל התורה כולה לתוך שני לוחות קטנים. על זה אומר הכתוב "מכתב אלוהים" – כמו שאלוהים ברא עולם שלם מכלום, כך הוא יכול "לצמצם" את כל הידע האינסופי של התורה לתוך לוחות אבן מוחשיים, בעזרת סימנים אלוהיים מיוחדים.

4. המדרגה הרוחנית של דור המדבר

"ולאנשי דעת כדור מקבלי התורה שהועד עליהם שפסקה זוהמתן... וחומריות הגופני בתאוותיו לא היתה מחיצה המבדלת..."

הסבר: בני ישראל שעמדו בסיני היו במדרגה רוחנית עליונה (כמו אדם הראשון לפני החטא). הגוף והתאוות שלהם לא חסמו את הראייה הרוחנית שלהם. לכן, הם יכלו להסתכל בלוחות ולהבין מיד את כל ההלכות והאגדות בצורה מפורשת.

5. פירוש חדש למושג "נקרא מבפנים ומבחוץ"

"וכמה נכונים בזה דברי ר״ח שאמר... כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ..."

הסבר: הגמרא אומרת שהכתב בלוחות נקרא משני הצדדים. המחבר נותן לזה פירוש עמוק:

מבחוץ: זה הפשט, המשמעות הגלויה של עשרת הדיברות.

מבפנים: אלו הסודות, התעלומות והאגדות שחבויים בתוך הכתב.

שניהם היו "נקראים" (ברורים וגלויים) למסתכל בלוחות הראשונים.

6. שבירת הלוחות ואובדן המידע

"אלמלא לא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל..."

הסבר: המחבר מסביר את דברי רבי אלעזר בגמרא: לו הלוחות הראשונים היו נשארים שלמים, התורה לא הייתה נשכחת לעולם. מדוע? כי בלוחות האלו הכל היה "מפורש ומבואר" (הגדרה של המילה "חָרוּת"). לא היה שום ספק לגבי אף הלכה או פרט, כי הכל היה גלוי לעין בתוך הכתב האלוהי. החטא (עגל הזהב) ושבירת הלוחות גרמו לכך שהבהירות הזו אבדה, ומאז התורה דורשת עמל ולימוד כדי למנוע את שכחתה.

סיכום: המילה "חָרוּת" לפי הסבר זה, משמעה "מפורש לפרטי פרטים". הלוחות היו מעין "ממשק אלוהי" שדרכו כל התורה כולה הייתה נגישה וברורה ללא צל של ספק. 

1. דברי הרמב"ן: מדוע שבח הלוחות מופיע דווקא כאן?

"וכתב רמב״ן דע שהכתוב הזה המדבר בשבח הלוחות היה ראוי להיותו למעלה (ל״א י״ח) סמוך לפסוק ויתן אל משה..."

הסבר: הרמב"ן שואל שאלה מבנית: התורה מתארת את יופי הלוחות ("מכתב אלוהים", "חרוּת") רגע לפני שמשה שובר אותם. לכאורה, התיאור הזה היה צריך להופיע קודם, כשהוא קיבל אותם מה'.

"...אבל הענין כשבא משה לשבר הלוחות הזכיר שבחן ומעלתן להודיע שעם כל זה לא נמנע מלשברם..."

הסבר: התורה רצתה להדגיש את גודל קנאותו של משה לה'. למרות שהוא ידע שהלוחות הם חפץ קדוש ואלוהי מאין כמוהו, כשהוא ראה את חטא העגל, הוא לא היסס ושבר אותם.

"...ועוד כדי שידעו ישראל גודל אשמם ואת גודל היקר והתפארת שהאבידו בידים..."

הסבר: סיבה נוספת: כדי שבני ישראל יבינו מה הם הפסידו. כשהם ראו את הלוחות המדהימים נשברים "לעיניהם", הם הבינו את עוצמת האבידה שהחטא גרם להם.

2. הקשר הלשוני בין "חָרוּת" ל"חירות" (חופש)

"(ודע דלדברינו ששרש חור יורה על הפרשה והבדלה, נכון מה שהונח שרש זה גם על אדם המופרש והמובדל במעלה וחשיבות מיתר העם, כמו (קהלת יו״ד) שמלכך בן חורים..."

הסבר: המחבר (הכתב והקבלה) חוזר לשיטתו: השורש ח.ו.ר פירושו "נפרד" או "מובחן". הוא מסביר ש"בן חורים" (אדם חופשי/אציל) נקרא כך כי הוא נבדל ומורם מהמון העם במעמדו.

"...דומה לשרש אצל שיורה על הפרשה והבדלה... ויורה גם על המופרש והמובדל מהמון העם למעלתו, כמו ואל אצילי בנ״י..."

הסבר: הוא מביא הוכחה ממילה אחרת: השורש א.צ.ל. מצד אחד הוא פירושו להפריש (כמו "ואצלתי מן הרוח" – לקחת חלק ולהפריש אותו), ומצד שני הוא משמש לתיאור אנשים חשובים – "אצילי בני ישראל". כלומר, בשפה העברית יש קשר בין "להיות נפרד" לבין "להיות במעלה גבוהה וחופשית".

3. הפירוש החדש לדרשת חז"ל

"ולפי״ז מה שאמרו (בפרק קנין תורה) מי שעוסק בתלמוד תורה נקרא בן חורין, ואסמכי׳ לי אקרא דילן חרות על הלוחות, הוא כפשטי׳ גם בלא חילוף הנקודות מקמ״ץ לציר״י..."

הסבר: חז"ל דרשו: "אל תקרי חָרוּת אלא חֵירות" – מי שלומד תורה הוא בן חורין. בדרך כלל חושבים שזו "משחק מילים" שמשנה את הניקוד. המחבר טוען שזה הפשט המקורי של המילה! גם במילה "חָרוּת" (בקמץ) חבויה המשמעות של היות נבדל, חופשי ונעלה.

"...אמנם אמרו אל תקרי חָרות אלא חֵירות, אין כוונתם לשנות הנקודות באמת כ״א לשנות המובן גם לענין חירות..."

הסבר: כחז"ל אומרים "אל תקרי", הם לא תמיד מתכוונים שהניקוד הקיים הוא טעות, אלא שהם רוצים להוסיף רובד נוסף של משמעות (במקרה זה, המובן של חופש).

"...והראי׳ שאמרו בספרי אל תקרי ולא נס לחה... אלא ולא נס לחה, ואין כאן שנוי בנקודות..."

הסבר: הוא מוכיח את שיטתו ממדרש אחר שבו חז"ל אומרים "אל תקרי" אבל המילים נשארות זהות לחלוטין בניקודן. זה מוכיח ש"אל תקרי" הוא כלי להרחבת המובן, לא לשינוי הקריאה.

4. מדוע חז"ל השתמשו במילה "חֵירות"?

"אמנם אמרו חירות, לפי שבלשון ארמי נקרא החפשית חירות בציר״י, וזה היה מורגל אז..."

הסבר: חז"ל השתמשו במילה "חֵירות" (בצירה) כי זו הייתה המילה המקובלת בארמית (השפה המדוברת בזמנם) לתיאור חופש. הם רצו להסביר לקהל את המשמעות העמוקה של המילה העברית העתיקה "חָרוּת" (שהיא מפורש/נבדל/נעלה) דרך המילה המוכרת להם – "חירות".

סיכום דבריו:

המילה "חָרוּת" על הלוחות כוללת שלושה רבדים לפי הכתב והקבלה:

מפורש: הכתב היה ברור לחלוטין (כמו חור שפותח סתימה).

נבדל ונעלה: הכתב היה במדרגה אלוהית נשגבת.

חופש: מי שדבק בכתב המפורש והנעלה הזה, הופך להיות "בן חורין" – אדם שאינו משועבד ליצריו אלא נבדל ומורם למדרגה רוחנית.