דע את עצמך

 תביעתו הראשונית של רי״ס — שצריך האדם להכיר בראש וראשונה את עצמו. והרי אבסורד הוא: את סקרנותו שאינה יודעת שׂבעה — אותו מאגר פלאים שלעולם אינו כָּלֶה ושהוא אולי היצר היחיד הפונה בלי־הרף לשׂכל ומדרבנו לפעולה בזריקת־עידוד, את צמאון־הדעת שנתברך בו האדם באשר הוא אדם — הוא מפנה אך־ורק אל סביבתו החיצונית. חותר לדעת את העולם־הגדול וכל המתרחש בו, חוקר ודורש אחרי חוקי־הטבע הנעלמים מעין, נוקב תחתיות־ארץ ומצולות־ים ושולח מבטיו לגבהי־מרומים לחפור את־כל רקיע השמים, לרַגֵּל מסע מחנות־הכוכבים במסילותם — ומעולמו הנפשי מתעלם האדם, אינו מבקש לדעת מה שמתרחש בעולם חבוי זה שבתחתית נפשו, ומשול הוא לאותה נערה כפרית עם כד החלב על ראשה שתכנה תכניות כיצד תתעשר מחלב זה, ובעודה הוזה ובונה מגדלים פורחים באויר לא נזהרה והפילה את הכד, נשׁבר הכד והחלב נשׁפך, ויפה אמר חכם אחד: האדם המודרני יודע על־כל הנעשה בעולם שמחוצה לו, ואילו על נפשו שלו יודע הוא פחות משיודע האיכר על נפש בהמתו.

----

עונו של רבי ישראל מסלנט (רי"ס), נוגע באחת הטרגדיות הקיומיות הגדולות של האדם המודרני: הפער התהומי בין הידע הטכנולוגי-חיצוני לבין הבורות המוסרית-פנימית.

1. האבסורד שבכיוון הסקרנות: ה"חוץ" מול ה"פנים"

רי"ס מצביע על תופעה פסיכולוגית מרתקת: הסקרנות האנושית היא כוח מניע אדיר, "יצר שאינו יודע שׂבעה". האדם מוכן להסתכן, להשקיע משאבים עצומים ולנדוד לקצוות תבל כדי להבין איך פועל אטום או כיצד נראית גלקסיה רחוקה.

האבסורד טמון בכך שהאדם משקיע את כל האנרגיה הזו באובייקט (העולם שמחוץ לו) ושוכח את הסובייקט (הוא עצמו). הוא חוקר את ה"כלים", אך מתעלם מה"אומן" המפעיל אותם. מבחינת רי"ס, זהו ליקוי מאורות: איך ייתכן שהחוקר הגדול ביותר של הטבע הוא זר מוחלט בתוך ביתו שלו – בתוך נפשו?

2. משל הנערה וכד החלב: שבריריות ההישג החיצוני

השימוש במשל הנערה (המבוסס על משל מפורסם של לה פונטיין) מדגיש את נושא התשתית. החלב והתוכניות להתעשר מייצגים את ההישגים החיצוניים, את המדע, הכלכלה והקריירה. הנפש היא ה"כד".

אם הכד אינו יציב, אם האדם אינו מודע לתנועותיו, לחולשותיו ולמבנה אישיותו – כל המגדלים שהוא בונה באוויר יקרסו ברגע אחד של חוסר תשומת לב עצמית. הידע החיצוני הוא חסר ערך אם הכלי הנושא אותו – האדם – פגום או לא מודע לעצמו. אדם יכול להיות מדען דגול אך עבד ליצריו, לכעסיו או לאגואיזם שלו, ובכך להחריב את עולמו ברגע.

3. "האיכר ונפש בהמתו": ניכור עצמי בעידן המודרני

האמירה החריפה בסיום – שהאדם המודרני יודע על נפשו פחות משיודע האיכר על בהמתו – היא לב הביקורת.

האיכר מכיר את הבהמה שלו מתוך צורך קיומי; הוא יודע מתי היא רעבה, מתי היא עייפה ומה יגרום לה למרוד. הוא קשוב לטבעה. האדם המודרני, לעומת זאת, חי בניכור עצמי. הוא פועל מכוחם של דחפים, פחדים ותסביכים שהם עבורו "שטח מת".

רי"ס, אבי תנועת המוסר, טען שחוסר ההיכרות עם ה"תת-מודע" (מושג שהוא הקדים בו את הפסיכולוגיה המודרנית) הוא המקור לחטא ולכישלון המוסרי. אם האדם אינו "לומד" את עצמו כפי שהוא לומד מקצוע, הוא נותר כלי משחק בידי כוחות נפש עיוורים.

4. המשמעות המוסרית: דע את עצמך כבסיס לתיקון

עבור רי"ס, הדרישה "דע את עצמך" אינה רק הצעה אינטלקטואלית, אלא חובה דתית ומוסרית ראשונה במעלה:

אחריות: אינך יכול לתקן את מה שאינך מכיר. כדי לשפר את המידות (האופי), עליך קודם כל למפות את ה"מפה הנפשית" שלך.

ענווה: החקירה החיצונית נוטה להביא את האדם לידי גאווה ("כוחי ועוצם ידי"). חקירה פנימית כנה, לעומת זאת, מפגישה את האדם עם חולשותיו ומולידה ענווה.

התמקדות בעיקר: כל כיבושי החלל והים לא יהפכו את האדם למאושר או לטוב יותר אם הוא לא יכבוש את יצרו.

סיכום

הטיעון של רי"ס קורא לסימטריה של דעת. הוא אינו שולל את חקירת העולם, אך הוא טוען שקיימת היררכיה: המדע החשוב ביותר הוא "מדעי הנפש העצמית". ללא הכרה עצמית, האדם הוא ענק טכנולוגי אך ננס מוסרי, החי בעולם שבו הוא יודע הכל על ה"מה" ולא יודע דבר על ה"מי".