בשלהי שנות התר"ץ (1936–1937), בעת שלמדתי בצוותא עם רעי היקר, האברך יששכר נחמן זאב הי"ד, זכינו בימי עשרת ימי תשובה להתקבל לשיחה אישית בחדרו של הרבי. זכות זו נפלה בחלקי בעיקר בזכות חברי הנ"ל, שכן הרבי ראה בעין יפה את הקשר הרוחני בינינו, וכאשר זימן אותו – נקראתי אף אני להצטרף. באותה הזדמנות נחשפתי לראשונה למושג ה"השקטה". דאבה הנפש על אובדן דברי קודשו שפרחו מזיכרוני, אך את המעט שנותר חקוק בלבי אני מעלה כאן על הכתב למשמרת.
הרבי פתח בציטוט מאמר חז"ל: "חלום – אחד משישים בנבואה". כיסוד המוסבר בכתביו, הרבי גרס כי ה"יש" של האדם – תודעת האגו והחומריות שבו – היא המחסום העיקרי המונע מן השפע העליון לשרות עליו. כאשר האדם נתון במצב של ערנות מלאה, דעותיו ומחשבותיו הגועשות חוסמות את האפשרות להשראה אלוהית. לעומת זאת, בעת השינה, כאשר המחשבה המודעת שוככת והאדם משחרר את אחיזתו ב"אני" שלו, נפתח פתח להשראה ממרומים; זהו סוד החלום שיש בו מן הנבואה.
על בסיס תובנה זו הסביר הרבי מדוע לעיתים ההתעוררות הרוחנית בעת התפילה גדולה מזו שבעת לימוד התורה: בלימוד משתמש האדם בכליו השכליים – "אני מבין", "אני חושב" – ובכך הוא מחזק את תודעת ה"אני" שלו. התפילה, לעומת זאת, מהותה ביטול העצמי אל מול האינסוף. אולם, מכיוון שבזמן שינה אין לאדם יכולת בחירה מודעת, עליו לשאוף להגיע למצב של "שינה בהקיץ". עליו ללמוד כיצד להשקיט את המחשבות והרצונות השוטפים את תודעתו ללא הרף. הרבי ציין כי המחשבה האנושית נוטה להסתבך בעצמה ולהיערם זו על גבי זו, עד שקשה לאדם להיחלץ מהן. (שמעתי פעם בשם הרבי, שאילו היה אדם מתבונן ברצף המחשבות הגולמיות שלו ביום אחד, היה מגלה שהן דומות להפליא למחשבותיו של חולה נפש; ההבדל היחיד הוא שהאדם השפוי אינו מוציא אותן אל הפועל).
כדי להתמודד עם סערת המחשבות, העניק הרבי הנחיות מעשיות לתרגול "השקטה":
ראשית, על האדם להתבונן במחשבותיו מן הצד במשך רגעים ספורים, ולשאול את עצמו: "מה אני חושב כעת?". תצפית זו גורמת לתודעה להתרוקן ולשטף המחשבות להיעצר. ברגע של דממה זו, עליו לומר פסוק קצר, כגון "ה' אלוהים אמת", כדי למלא את החלל שנוצר במחשבה אחת של קדושה.
לאחר מכן, מתוך מצב של שקט נפשי, יכול האדם לבקש על צרכיו הרוחניים – חיזוק האמונה, אהבת ה' או יראתו. זכיתי לשמוע מפי הרבי כיצד ליישם זאת לחיזוק האמונה. הוא אמר בלשון קודשו (בתרגום מיידיש): "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא הוא המציאות היחידה בעולם, ואין שום קיום זולתו; העולם כולו וכל אשר בו אינם אלא הארת אורו יתברך".
הרבי הדגיש שיש לשנן זאת בנחת וברוגע. אין לומר את הדברים בכוח או במאמץ, שכן מאמץ יתר מעורר מחדש את ה"אגו". המטרה היא להישאר במצב של הרפיה. כך גם לגבי מידת האהבה, השתמש הרבי בלשון רכה: "חפץ הייתי להיות קרוב לבורא יתברך, משתוקק הייתי לחוש את קרבתו".
עוד לימדנו, כי ניתן להשתמש בשיטת ההשקטה לתיקון כל מידה רעה, אך זאת בדרך החיוב ולא בדרך השלילה. אין להתרכז בהרחקת המידה הרעה, אלא בקניית המידה ההפוכה לה. לדוגמה, אדם הסובל מעצלות לא יעסוק בגינוי העצלות, אלא בטיפוח הזריזות. הוא המשיל זאת לילד בוכה: ככל שנפציר בו לחדול מבכיו, כך יגבר בכיּו. כלי עזר נוסף שהציע להשגת השקט הפנימי הוא התבוננות במחוגי השעון, שתנועתם האיטית והקצובה מסייעת להרגעת סערת הרצונות והמחשבות.
לאחר תרגול ההשקטה, שנועד להביא את האדם לידי השראה עליונה, הורה הרבי לומר את הפסוק "הורני ה' דרכך" בניגון המיוחד והמרטיט שלו. המראה והצליל של אותם רגעים – השילוב שבין נעימות לנוראות – נחקקו בנשמתי. הרבי הפליג בחשיבות העניין והבטיח כי תרגול זה יניב פירות כבירים. הוא הוסיף כי לאחר שבועות של אימון ב"השקטה", כאשר האדם יאמר "זה אלי ואנוהו", הוא יזכה למדרגה של "מראה באצבע" – תחושה מוחשית ונוכחת של האלוהות.
אף שבפעם הראשונה לא ירדנו לסוף דעתו העמוקה, זיכנו ה' לשמוע את הדברים פעם נוספת בתוספת ביאור, והרבי הפציר בנו רבות לאמץ את הנהגת ההשקטה כדרך חיים.
