מהו "חידוש"? בין חידושי התורה של היום ל"תורה החדשה" של המשיח
כדי להבין את מושג "התורה החדשה" של לעתיד לבוא, עלינו להקדים ולהבין כיצד פועל מנגנון ה"חידוש" בתורה כבר בימינו.
חז"ל קבעו עיקרון דואלי ומפתיע: "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש – הכל ניתן למשה מסיני". מצד אחד זהו "חידוש" מקורי של הלומד, ומצד שני – זהו מידע שכבר ניתן בעבר. כיצד שני הקטבים הללו מתקיימים יחד?
התשובה לכך טמונה באופי של מעמד הר סיני. במעמד זה לא ניתנו רק חוקים יבשים, אלא ניתנו כללי המתודולוגיה והחשיבה של התורה (דרכי הפלפול, קל וחומר, היקש, העמקה בטעמים ודימוי דבר לדבר, וכן הכללים להבנת סודות הקבלה הגנוזים באגדות החז"ליות).
מצד הלומד: מאחר שהתלמיד מתאמץ בשכלו ומגלה את הרעיון בכוחות עצמו, עבורו ועבור העולם מדובר בחידוש.
מצד התורה: מאחר שהגילוי נעשה לחלוטין על פי הכללים שניתנו בסיני, הרי שהחידוש היה כלול מראש (בכוח) בתורה שניתנה למשה.
עיקרון זה – שאין עוד "מתן תורה" שני, וכל הידע מעוגן בסיני – תקף גם לגבי ה"תורה החדשה" של ימות המשיח. גם סודותיה העמוקים ביותר של התורה החדשה ניתנו למשה בסיני והיו כלולים בה תמיד.
אולם, קיים הבדל יסודי ומהותי בין החידושים של ימינו לחידושים של העתיד, והוא נעוץ ברמת ההעלם שלהם:
חידושי התורה בזמן הזה – "העלם שישנו במציאות" (הסתר נגיש):
התורה הנוכחית מותאמת לשכל האנושי המוגבל. לכן, גם החידושים שטרם התגלו נמצאים במצב צבירה "נגיש". בעזרת מאמץ שכלי, עיון ויגיעה, יש לאדם יכולת להוציא אותם מהכוח אל הפועל ולגלותם.
התורה החדשה לעתיד לבוא – "העלם שאינו במציאות" (הסתר מוחלט):
הרעיונות הללו נשגבים כל כך, ששום שכל אנושי – ואפילו של החכם הגדול ביותר – אינו מסוגל להגיע אליהם בכוחות עצמו. הם חבויים בעומק האלוקי באופן שאינו נגיש לחקירה אנושית. הדרך היחידה לחשוף אותם היא באמצעות התערבות אקטיבית של הקדוש ברוך הוא, שיגלה אותם בעצמו ("מאיתי תצא").
בגלל הפער העצום בין שתי הרמות הללו, אומרים חז"ל ש"התורה שאדם לומד בעולם הזה היא הבל (חסרת ערך יחסי) לעומת תורתו של משיח".
פתרון הפרדוקס: כיצד נביא רשאי לחדש?
הסבר זה פותר את הקושי ההלכתי הגדול: אם התורה "לא בשמיים היא" ואסור לשום נביא לחדש בה דבר, כיצד ייתכן שהמשיח – שהוא נביא – יביא איתו "תורה חדשה" והלכות חדשות?
התשובה מתחלקת לשני חלקים (ביחס לסודות התורה וביחס להלכה למעשה):
1. ביחס לגילוי סודות התורה: תהליך ה"יציאה" אל השכל
אף על פי שמדובר בידע שמקורו אלוקי לחלוטין והוא מעבר להשגתנו, הפסוק מדגיש: "תורה חדשה מאיתי תצא". השימוש במילה "תצא" (ולא "תינתן") מלמד על תהליך של ירידה וגישור: התורה יוצאת מהממד השמימי הנעלם, ויורדת למטה כדי להתלבש בשכל האנושי.
מנגנון הגישור הזה פועל דרך אישיותו הייחודית של מלך המשיח:
מצד אחד, הוא נביא עצום – ולכן יש לו את הכלי הרוחני לקלוט את אותה "תורה חדשה" שמקורו בקדוש ברוך הוא.
מצד שני, הוא בעל חכמה יתרה (יותר משלמה המלך) – כלומר, יש לו שכל אנושי מבריק ויוצא דופן.
בזכות השילוב הזה, המשיח מסוגל לקחת את הגילויים הנבואיים הנשגבים ביותר, ולתרגם אותם לכלים שכליים והגיוניים ("חכמת בשר ודם"). הוא ילמד את העם באופן כזה שהדברים העמוקים והסתומים ביותר יהפכו להבנה בהירה ומושגת, "כפי כוח האדם". הסודות כבר לא יהיו חוויה מיסטית מופשטת, אלא ידע שכלי מוטמע.
כיצד מתיישבת ה"תורה החדשה" עם נצחיות התורה?
לאור ההסברים הקודמים, ניתן להבין שגם ה"תורה החדשה" של המשיח אינה תורה "אחרת", אלא היא חלק בלתי נפרד מהתורה שניתנה למשה בסיני. לכן, אין כאן סתירה לעקרונות היסוד לפיהם התורה אינה משתנה, היא אינה נמצאת "בשמיים" (כלומר: היא נתונה להכרעה אנושית), ואסור לנביא לחדש בה מצוות.
הדבר מתבאר בשני מישורים:
א) גילוי סודות התורה: מהשמיים אל השכל האנושי
למרות שסודות התורה וטעמיה העמוקים הם בדרגה כה גבוהה שרק הקדוש ברוך הוא בעצמו יכול לגלותם ("מאתי"), המילה "תצא" בפסוק ("תורה מאתי תצא") מלמדת על תהליך של "יציאה" ומעבר. התורה לא נשארת בדרגה שמימית מופשטת, אלא יורדת למטה, אל תוך עולם ההבנה וההשגה של השכל האנושי.
כאן בא לידי ביטוי תפקידו הכפול של מלך המשיח:
כנביא גדול: הוא קולט את ה"תורה החדשה" כפי שהיא במקורה האלוקי ("מאתי").
כחכם מופלג (יותר משלמה המלך): הוא מתרגם את הגילוי הנבואי הזה לשפה של חכמה והיגיון.
בזכות השילוב הזה, המשיח יכול "ללמד את כל העם". הוא לא רק מוסר נבואה, אלא הופך את הסודות הנעלים ביותר לידע מושג וחדור בשכל האדם. כך מתקיים הכלל "לא בשמיים היא" – הגילוי הנבואי הופך לחלק מהשגתנו השכלית הממשית.
ב) החידוש ההלכתי: היתר שחיטת הלווייתן והסוד שמאחוריו
בנוגע לדוגמה של שחיטת "שור הבר" בסנפירי הלווייתן (שנחשבת היום לשחיטה פסולה), ניתן להסביר את החידוש כך: לא מדובר בביטול של דיני השחיטה, אלא בחשיפה שדינים אלו מלכתחילה לא נאמרו על המקרה המיוחד הזה.
כדי להבין זאת, עלינו להבחין בין שני סוגי היתרים:
הוראת שעה: הנביא מורה לעבור על איסור מסוים באופן זמני (כמו אליהו הנביא שהקריב קורבן בהר הכרמל מחוץ לבית המקדש). זהו "היתר" לעבור על החוק.
חידוש תורה: הקדוש ברוך הוא מגלה שהחוק המקורי בכלל לא חל על הסיטואציה הזו.
החכם הנודע "הרוגאצ'ובי" מסביר שזה מה שקרה אצל אליהו הנביא: לא היה מדובר רק בביטול זמני של האיסור להקריב מחוץ למקדש, אלא באותו רגע המעשה שלו בכלל לא הוגדר כ"הקרבה בחוץ" האסורה. באופן דומה, ה"תורה החדשה" תגלה שדיני השחיטה הרגילים אינם רלוונטיים לשחיטה הפלאית של לעתיד לבוא.
מי נותן לכך תוקף הלכתי?
כאן נסגר המעגל: למרות שהמקור לחידוש הוא אלוקי, מלך המשיח (בזכות חכמתו העצומה) יבאר ויוכיח את ההיגיון של החידוש הזה בפני בית הדין הגדול (הסנהדרין) בירושלים. הסנהדרין, שהם "עמודי ההוראה" ובעלי הסמכות העליונה בתורה שבעל-פה, יקבלו את ההסבר בתוך כלי השכל שלהם ועל פי כללי התורה המקובלים.
בצורה זו, החידוש הופך לחלק מהמערכת ההלכתית האנושית. הוא כבר לא בגדר "נבואה מהשמיים", אלא הופך ל"תורה שבעל-פה" – דין שהחכמים הבינו והסכימו לו מכוח שכלם ותורתם. כך נשמרת נצחיות התורה לצד ההתחדשות העצומה של הגאולה.
הקשר שבין סודות התורה לשינויי ההלכה
כפי שראינו, למושג "תורה חדשה" יש שני פירושים: גילוי סודות התורה (הרובד הנסתר) וחידושים בהלכות המעשיות (כמו הכשרת שחיטת הלווייתן). מאחר ששני הפירושים הללו משלימים זה את זה, מסתבר שיש ביניהם קשר הדוק: השינוי בהלכה הוא תוצאה ישירה של גילוי הסודות.
עלינו להבין: מהו הקשר העמוק בין חשיפת "מסתרי צפונותיה" של התורה לבין העובדה שדיני השחיטה המוכרים לנו לא יחולו על שור הבר והלווייתן? מדוע חידוש הלכתי כזה יכול להתרחש רק כאשר ה"תורה החדשה" יוצאת מאת הקדוש ברוך הוא?
המקרה של בית שמאי ובית הלל: דגם לשינוי הלכתי בעתיד
כדי להבין זאת, עלינו להתבונן בדוגמה מפורסמת לשינוי הלכתי עתידי שקשור במדרגה גבוהה יותר של לימוד תורה: המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל.
1. המצב כיום: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים"
הגמרא מספרת שבמשך שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, עד שיצאה "בת קול" (הד שמימי) והכריזה: "אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל".
אף על פי שיש לנו כלל ש"לא בשמיים היא" (אין מכריעים הלכה על פי בת קול), במקרה זה הסתמכו עליה רק כדי להכריע במקום שבו היה ספק. מעיקר הדין, הלכה נפסקה כבית הלל כי הם היו הרוב ("אחרי רבים להטות"). עם זאת, היה מקום להתלבטות, כיוון שבית שמאי נחשבו ל"חריפים יותר" – בעלי חדות מחשבה עמוקה יותר משל בית הלל.
2. שורש המחלוקת: פנים לכאן ולכאן
כיצד ייתכן ששתי דעות הפוכות הן "דברי אלוהים חיים"? המדרש מסביר שכל עניין בתורה ניתן למשה בסיני עם 49 פנים (נימוקים) לטהרה ו-49 פנים לטומאה. כלומר, במקור האלוקי של התורה קיימות שתי האפשרויות גם יחד.
ההכרעה המעשית נמסרה לחכמי ישראל בכל דור, שיפסקו לפי שיקול דעתם ושכלם. הנטייה של בית שמאי להחמיר ושל בית הלל להקל אינה מקרית; היא נובעת משורש נשמתם: בית שמאי יונקים מספירת ה"גבורה" (צמצום ודין) ולכן נוטים לאסור, בעוד בית הלל יונקים מספירת ה"חסד" (התפשטות וקירוב) ולכן נוטים להתיר.
3. השינוי לעתיד לבוא: הלכה כבית שמאי
כיום, ההלכה היא כבית הלל. אולם, קיימת מסורת ידועה שלעתיד לבוא תהיה ההלכה כבית שמאי.
כיצד ייתכן שינוי כזה? האם נבטל את הכלל של הליכה אחרי הרוב?
ההסבר הוא שבימות המשיח, הסנהדרין (בית הדין הגדול) יתכנסו מחדש, והפעם הרוב יצביע כבית שמאי. הסיבה לכך אינה שרירותית, אלא קשורה לרמת החכמה:
כיום, רוב החכמים לא הגיעו למדרגת החריפות המופלגת של בית שמאי ("לא יכלו לעמוד על סוף דעתם"), ולכן לא יכלו לקבל את דעתם כהלכה. אך לעתיד לבוא, כאשר "כל ישראל יהיו חכמים גדולים", השכל האנושי ישתכלל כל כך עד שרוב החכמים ישיגו את עומק ההיגיון של בית שמאי. ממילא, מתוך הבנה שכלית עמוקה יותר, הרוב יכריע כמותם על פי כללי התורה.
לסיכום:
שינוי ההלכה מבית הלל לבית שמאי הוא תוצאה של עליית מדרגה בחכמת התורה. כאשר לומדים תורה ברמה גבוהה יותר ("מחדדי טפי"), ההלכה עצמה משתנה בהתאם. זהו הדגם להבנת ה"תורה החדשה" והיתר השחיטה של שור הבר: הגילוי של סודות התורה וחדות המחשבה של ימות המשיח הם שיאפשרו את החידושים ההלכתיים המפתיעים.
הפרדוקס של "הלכה כבית שמאי": חומרות בעידן של חסד?
ראינו שלעתיד לבוא יתרחשו שני שינויים מרכזיים בהלכה, אך הם נראים כסותרים זה את זה ומעוררים שלוש שאלות קשות:
סתירה בין קולא לחומרא: המעבר להלכה כבית שמאי הוא חומרה (איסור של דברים שהיו מותרים כבית הלל), ואילו היתר שחיטת הלווייתן הוא קולא (היתר של שחיטה שפסולה כיום). מדוע המגמות הפוכות?
למה להחמיר בעידן מושלם? בימות המשיח, הרוע עתיד להתבטל ("את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"). אם אין יצר הרע ואין טומאה, מה הטעם להוסיף איסורים וחומרות חדשים? בדרך כלל, חומרות נועדו לגדור את האדם מפני חטא, אך בעידן הגאולה הצורך הזה כביכול נעלם.
הזיכרון ההיסטורי הכואב: הגמרא מספרת על יום אחד בהיסטוריה שבו רבו תלמידי בית שמאי על בית הלל וקבעו הלכה כמותם. על אותו יום נאמר שהיה "קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל". אם השלטון ההלכתי של בית שמאי נחשב לאסון היסטורי, איך ייתכן שהוא מהווה את שיא השלמות של ימות המשיח?
המודל ההלכתי לשינוי: ערי המקלט של העתיד
כדי ליישב את השאלות הללו, עלינו למצוא מקור בתורה עצמה שמאפשר "הוספה" או "שינוי" מבלי לפגוע בעיקרון שנצחיות התורה. הרמב"ם מספק לנו את המפתח לכך בהלכות מלכים:
הרמב"ם מוכיח את בואו של המשיח מפרשת "ערי מקלט". התורה מצווה: "ואם ירחיב ה' אלוהיך את גבולך... ויספת לך עוד שלוש ערים". מצווה זו מעולם לא קוימה בהיסטוריה, ומכיוון שהתורה היא נצחית והקדוש ברוך הוא לא ציווה לחינם, ברור שהיא עתידה להתקיים בימות המשיח.
מה אנו לומדים מכאן?
הרמב"ם מדגיש בסוף אותו עניין שהתורה היא נצחית ואין להוסיף עליה או לגרוע ממנה. לכאורה יש כאן סתירה: איך הוספת שלוש ערים אינה נחשבת ל"הוספה" האסורה על התורה?
התשובה היא שהוספה זו היא "חלק וגדר" מהמצווה המקורית. התורה לא משתנה; היא פשוט כוללת בתוכה מראש סעיפים שנועדו להתבצע רק בשלב מתקדם יותר של ההיסטוריה. הגאולה היא חלק מהגדרת המצווה בתורה.
המסקנה:
הדוגמה של ערי המקלט היא המקור והמודל לכל השינויים העתידיים. בין אם מדובר בשינוי הלכה כבית שמאי, ב"תורה חדשה" או בהיתר שחיטת הלווייתן – אין אלו "שינויים" חיצוניים או ביטול של התורה הקיימת. זוהי פשוט השלמת המצווה והבאתה לידי ביטוי מלא כפי שתוכנן מלכתחילה בסיני.
בסעיפים הבאים נראה כיצד דווקא הוספת ערי מקלט – מקום שנועד לרוצחים – קשורה לשיא הגילוי הרוחני של ימות המשיח.
