רקע: דין יאוש באבידה
על הפסוק "הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (דברים כ"ב, א') למדו חז"ל את מצוות השבת אבידה. הכלל היסודי הוא שאדם המוצא אבידה לאחר שהבעלים כבר התייאשו ממנה – האבידה שייכת למוצא. אולם, אם המוצא הגביה את האבידה לפני שהבעלים התייאשו, עליו להחזירה גם אם הבעלים התייאשו מאוחר יותר.
בטעם הדבר מצינו שתי גישות מרכזיות בראשונים:
תוספות (בבא קמא ס"ו, א'): ברגע שהמוצא הגביה את החפץ לפני הייאוש, חלה עליו באופן מיידי "חובת השבה" מהתורה, וחובה זו אינה פוקעת גם אם הבעלים התייאשו לאחר מכן.
הרמב"ן (מלחמות ה', בבא מציעא כ"ו, ב'): מרגע ההגבהה המוצא נחשב ל"שומר אבידה" עבור הבעלים. כיוון שהחפץ נמצא ב"רשותו" של השומר, הייאוש שאירע לאחר מכן אינו מועיל להקנות לו את החפץ.
חידושו של ה"מנחת חינוך"
ה"מנחת חינוך" (מצווה תקל"ט) מחדש כי דין זה אינו תקף בקטן שהגדיל. אם קטן מצא אבידה לפני ייאוש הבעלים, ולאחר מכן התייאשו הבעלים ורק אז הגדיל הקטן – הוא פטור מלהחזיר את האבידה והיא נשארת ברשותו.
הנימוק לכך הוא שלקטן אין "דעת" משפטית. לכן, כל עוד הוא קטן, הגבהת האבידה על ידו אינה נחשבת מבחינה הלכתית כקניין או כקבלת אחריות. האבידה נחשבת כאילו היא עדיין מונחת על הקרקע ("כמונחת על גבי קרקע"), וממילא לא חלה על הקטן חובת השבה מהתורה ואין הוא נחשב ל"שומר אבידה".
הקושיה על המנחת חינוך
על דברי המנחת חינוך יש לשאול: מדוע הייאוש מועיל לקטן? הרי גם אם אין לו דעת מהתורה, הוא עדיין מחויב במצוות השבת אבידה מכוח "דין חינוך" (חובת חכמים לחנך קטן למצוות).
אם כן, הקושיה קיימת לפי שתי השיטות שהזכרנו:
לפי התוספות: מדוע לא נאמר שחלה עליו חובת השבה (מדרבנן, מכוח חינוך) כבר בזמן ההגבהה?
לפי הרמב"ן: מדוע שלא ייחשב ל"שומר אבידה" (מדרבנן) ובשל כך הייאוש לא יועיל?
תירוץ א': פקיעת חובת החינוך
ניתן ליישב זאת בכך שחובת החינוך קיימת רק כל עוד האדם הוא קטן. ברגע שהגדיל והפך למחויב במצוות מהתורה, חובות החינוך הישנות שלו פוקעות.
שאלה זו – האם חובת החינוך "ממשיכה" אל תוך הבגרות – נידונה בהקשרים אחרים בהלכה:
ספירת העומר: קטן שהגדיל במהלך ימי הספירה – האם הוא ממשיך לספור בברכה? (האם חובת החינוך שלו מצטרפת לחיובו החדש כגדול?).
תפילת תשלומין: קטן ששכח להתפלל מנחה והגדיל לפני ערבית – האם הוא מחויב בתפילת ערבית כפולה כתשלומין על המנחה שדילג כקטן?
למעשה, ניתן להוכיח שברגע שהנער הגדיל, אין עליו עוד חובות מכוח "דין חינוך", שכן תקנה זו נאמרה רק לגבי קטנים ולא לגבי גדולים (כפי שהאריך בזה בספר 'בר אלמוגים').
תירוץ ב': כוחו של ייאוש מהתורה מול דין חינוך
הסבר נוסף הוא שמכיוון שמהתורה הייאוש חל ומקנה את החפץ למוצא, אין בכוחו של חיוב "חינוך" (שהוא מדרבנן בלבד) להפקיע את כוח הייאוש מהתורה.
לפי הסבר זה, עולה מסקנה מרחיקת לכת: אפילו קטן שהגיע לגיל חינוך ומצא אבידה לפני ייאוש, אם הבעלים התייאשו בעודו קטן – הוא רשאי לשמור את האבידה לעצמו ולא להחזירה. עניין זה נותר ב"צריך עיון". [עפ"י תורת הגר"א גנחובסקי זצ"ל]
