... ואם תשאלו אותי למה התעקשתי כל כך, ולמה היתה לי תשוקה כל כך גדולה לקיים מצות קידוש הלבנה עד כדי כך שחפשתיה במסירת נפש ממש וברכתי אותה לילה אחרי זמנה, אספר לכם סיפור שלא גיליתי אותו בפומבי עד כה.
לפני ארבעים וחמש שנה, בני הראשון יעקב משה (על שם זקני הגאון הצדיק זללה"ה) חלה נורא. מצאו סרטן בראשו, וכל הטיפולים והניתוח של רופא מפורסם כהכירורג המוכשר ביותר בעולם לא הועילו. אולם, מצאנו רופא צעיר מבאפלו, ניו יורק, מלא אמון בעצמו שהוא יכול להציל את בני. כמובן, הסכמנו לניתוח השני, אף על פי שהרופא הראשון, המפואר ביותר, התנגד בתקיפות לניתוח שני. לא היתה לנו ברירה!
הניתוח נעשה בין יום הכיפורים לחג הסוכות, ואני ואשתי עמדנו ע"י מטתו של בננו היקר. רגעים ספורים אחרי שיצאו הימים הראשונים של החג, בנינו הפסיק מלנשום. רופאים מכל פינת בית החולים מהרו בתכיפות לחדרנו ובקשו מאתנו לצאת והתחילו לעבוד עליו. אחרי חצי שעה, הרופאים יצאו עם פנים עצובות ואמרו לנו שהוא נפטר ואין עוד מה לעשות. אֵבֶל כבד ומר נפל עלינו. באותו רגע שקבלנו את השמועה הרעה, אחת מהאחיות הודיעה לי שיש לי טלפון. כשהרמתי, שמעתי את קול אבא זצ"ל שואל על שלום הבן. כאשר סיפרתי לו מתוך בכי מה שקרה, הוא לא בכה ולא הגיב כלל וכלל לדברי. הוא רק שאל אותי אם עוד קידשתי את הלבנה. חזרתי ואמרתי לו: "לפני רגע בני מת, נכדך החביב מת, ואתה שואל על קידוש לבנה? בין כך עבר זמנו!" הוא הרים את קולו וענה: "אם עוד לא קידשת את הלבנה, מהר צא מבית החולים, תמצא את הלבנה, ותקדש אותה!"
בית החולים היה מסובב בבניינים גבוהים שלא נתנו לראות את הרקיע במלואו. רצתי יותר ממיל (ט"ו-כ' דקות) עד שמצאתי את הלבנה, וקידשתי אותה ע"פ ציוויו של אבא. בחזרי, כשקרבתי לביה"ח ראיתי את אשתי – לפלא מראה שקט על פניה – הולכת בחוץ לקראתי ולוחשת "יעקב משה חזר לחיים – יעקב משה חי". כל הרופאים אמרו שאף פעם בחייהם לא ראו דבר כזה. אמנם, הם הזהירו אותנו שהוא עדיין חולה אנושי והסיכויים שיתרפא הם לא טובים. וכן היה, במוצאי שמחת תורה בני נפטר, בדיוק שבוע אחרי המאורע הנורא. מאז, כמדומני שלא עבר חודש אחד שלא קידשתי את הלבנה.
