Thursday, April 30, 2026

Regimah And Sekila

After a certain unnamed man (son of a Jewish mother and Egyptian father) blasphemously uttered the name of Hashem for a curse, he was brought in front of Moses and detained until Hashem would reveal to Moses the man’s fate. Ultimately, Hashem told Moses that this blasphemer ought to be subject to the death penalty — he should be taken outside of the camp and the entire nation shall stone him. And indeed, that is precisely what was done (Lev. 24:10–23). In that passage, the verb regimah for “stoning” a person to death makes four appearances. This essay seeks to determine what, if anything, is the difference between regimah and the more common word sekilah. Are they actual synonyms, or is there something more to the story?


Let’s begin with the word sekilah, whose root is clearly the triliteral SAMECH-KUF-LAMMED. Inflections of this root that refer to “stoning” somebody or something to death appear twenty times in the Bible. It is the prescribed punishment for one who approaches Mount Sinai (Ex. 19:13), for an ox who kills a person (Ex. 21:28–29, 21:32), for an idolator (Deut. 17:5) or one who incites other to commit idolatry (Deut. 13:11), and for the betrothed virgin who commits adultery and her paramour (Deut. 22:21, 22:24).


The term sekilah also appears when Moses refused Pharaoh’s offer to bring sacrifices to Hashem in Egypt (in lieu of allowing the nation to leave), because Moses claimed that the Egyptian would not tolerate the Jews slaughtering their gods and would instead “stone” the Jews. Similarly, when the Jews complained to Moses that there was no water in the desert, Moses cried out to Hashem claiming, “just a little bit more and they will stone me” (Ex. 17:4). The term sekilah was also used when a similar sentiment was expressed by King David (I Sam. 30:6). At another point, King David actually was “stoned” and cursed by Shimi ben Geira, but he was not killed in that stoning (II Sam. 16:6, 16:13). The term sekilah further appears in two more instances of men who were stoned to death: Achan, who illegally took the spoils of war from Jericho (Josh. 7:25); and Naboth, against whom Jezebel and Ahab conspired to take his vineyard (I Kgs. 23:10–15).


This usage also appears in the Mishnah both in the context of "stoning" a person or animal to death (Yevamot 8:6, Ketubot 4:3, Sotah 3:8, Bava Kamma 4:9, 9:2, Sanhedrin 1:4, 6:1, 6:3-5, 7:1, 7:4, 7:7, 7:9-10, 8:4, 9:3, 10:4, Eduyot 6:1, Chullin 6:2, Keritut 6:2, and Niddah 5:5) and in terms of "stoning" a dead person's coffin (Eduyot 5:6).


Derivatives of the root SAMECH-KUF-LAMMED appear two more times in the Bible, but not in the sense of “stoning” somebody, rather in the sense of “clearing/removing” stones. Most famously, Isaiah prophesied about the Future Redemption and urged the Jewish People to pave the way for that to happen and saklu m’even (“remove the stones”) that may impede its path of arrival (Isa. 62:10). Similarly, in a parable about planting a vineyard, Isaiah again uses the word sakel to refer to clearing out rocks that could be detrimental to the cultivation of grapevines (Isa. 5:2). This agricultural use of the term also appears in the Mishnah (Sheviit 3:7, 2:3).


When discussing the root SAMECH-KUF-LAMMED, the early lexicographer Menachem Ibn Saruk (920–970)in Machberet Menachem lists two separate semantic categories for that root: “stoning” and “clearing/cleaning.” This implies that he does not see those two meanings as related. However, Ibn Janach (990–1050)and Radak (1160–1234)in their respective Sefer HaShorashim both see the two meanings of this root as related, in the sense that they mean the exact opposite of each other. It is a well-established phenomenon in the Hebrew language that a given root might have one meaning and also mean the exact opposite (a “self-antonym”); this case is just another example: one meaning of this root refers to “using” stones, while the other meaning refers to “getting rid” of them.


Rabbi Shlomo Pappenheim (1740–1814) bridges the gap between these two meanings of sekilah by explaining that both refer to the act of "throwing" rocks, but that the first meaning refers to “throwing” rocks at a person, while the second meaning refers to clearing an area of the rocks that are there by "throwing" those rocks elsewhere.


Rabbi Yehoshua Steinberg of the Veromemanu Foundation suggests that SAMECH-KUF-LAMMED in the sense of "removing" stones is a metathesized form of the Mishnaic Hebrew root SAMECH-LAMMED-KUF (like in siluk), which means "to remove/finish." The same suggestion is cited by Rabbi Yaakov Berger of Kiryat Sefer in Milon Leshon HaMikra.


Rabbi Moshe Tedeschi-Ashkenazi (1821–1898) in his work Otzar Nirdafim explains the root SAMECH-KUF-LAMMED as referring to the “amassing of a large quantity” — in this case, a large quantity of stones. The first step towards stoning an individual is to gather a bunch of stones to be used in the act, and likewise when one clears one’s field or vineyard of rocks, one amasses a quantity of such stones.


Rabbi Moshe Tedeschi further compares SAMECH-KUF-LAMMED to two other roots that are phonetically similar to it: SAMECH-GIMMEL-LAMMED (like in segulah, "treasure/property") and (ALEPH-)SHIN-KAF-LAMMED (like in eshkol, “cluster”). The first comparison is predicated on the interchangeability of GIMMEL and KAF, and the second comparison, of SIN/SAMECH and SHIN. The word segulah refers to those items that a person wishes to accrue and “gather up” in his storage chest. Likewise, the Hebrew vowelization mark segol refers to a “grouping” of three dots in a triangular formation. Essentially, SAMECH-GIMMEL-LAMMED refers to a “collection” with a large quantity.


In a similar way, eshkol refers to that which “gathers together” a number of individual grapes into one mass. The root SHIN-KAF-LAMMED also refers to the act of “becoming bereft of one’s children” (see Gen. 27:45, 43:14, Isa. 49:21, I Sam. 15:33). This is because just as the pyramid-like formation of a grape cluster starts on the top with a multitude of grapes on each row and then each becomes successively less populated, so does a person who becomes shakul start with a certain amount of children and then becomes increasingly bereft of them. Either way, the idea of “gathering a large quantity” implied by the roots SAMECH-GIMMEL-LAMMED and SHIN-KAF-LAMMED is similar to the way Rabbi Tedeschi explains the core meaning of SAMECH-KUF-LAMMED.


Segueing to the word regimah, its root REISH-GIMMEL-MEM appears sixteen times throughout the Bible in the sense of “stoning” someone to death. Besides for the four instances it appears in connection with the blasphemer mentioned at the beginning of this essay, regimah was also the punishment meted out to other people, like the man who publicly desecrated Shabbos (Num. 15:35–36) and the prescribed punishment for one who offers their child to Molech (Lev. 20:2), one who consults with necromancers like Ov and Yidoni (Lev. 20:27), and the rebellious son (Deut. 21:21).


Regimah is also was what the Jews wanted to do to Joshua and Caleb who rejected the other spies’ negative report of the Holy Land (Num. 14:10), what the Jews actually did do to King Rehoboam’s tax-collector (I Kgs. 12:18, II Chron. 10:18), and what the idolatrous Jews in the times of King Joash did to Zecharia ben Yehoyada, who was both a Kohen Gadol and a prophet (II Chron. 24:21). Additionally, Ezekiel prophesied that regimah will be the fate of the Jewish People, whose idolatry can be likened to adultery (Ezek. 16:40, 23:47). Finally, when it comes to the story of Achan, the Bible (Josh. 7:25) actually uses both regimah and sekilah (see below).


The term regimah also appears twice in the Mishnah: After a certain Sadducean Kohen failed to perform the Libation of Water ceremony on Sukkot in the proper way, the nation “pelted him” (ragmuhu) with their etrogim (Sukkah 4:9). Similarly, when explaining that in the Sekilah death penalty, if the sinner survives being pushed off a high platform and having a large boulder placed on his heart, then the Jews in attendance should regimato, "stone him" (Sanhedrin 6:4).


King Solomon refers to the fleeting usefulness of honoring a fool who will likely dishonor himself not long after by writing, "like tying a stone to a catapult (margeimah), so is giving honor to a fool" (Prov. 26:8).The word margeimah seemingly derives from the root REISH-GIMMEL-MEM which likewise refers to “throwing/launching” stones. Moreover, the Talmud (Chullin 133a) almost certainly alludes to this connection when explicating that verse to derive the following lesson: "whoever teaches an unworthy student is like one who throws a stone [as a way of worshipping] Merculus."


Rabbi Samson Raphael Hirsch (to Ex. 26:1) sees a connection between regimah (REISH-GIMMEL-MEM) and rikmah (REISH-KUF-MEM), meaning "embroidery," via the interchangeability of the letters GIMMEL and KUF. He explains that just as the former involves piling stones on top of a person, so does the latter involve sewing a special picture or shape on top of a pre-existing fabric.


Rabbi Yehudah Aryeh of Carpentras (an 18th century grammarian and dayan) in Ohalei Yehuda relates regimah to regev (Job 21:33, 38:38), which means “clump of dirt,” noting that both refer to a “collection” or “gathering” of smaller individual parts. They are related due to the interchangeability of the letters MEM and BET. This explanation is similar to Rabbi Moshe Tedeschi’s way of explaining regimah’s counterpart and apparent synonym, sekilah (as mentioned above).


Rabbi Pappenheim sees the letter MEM of regimah as unessential to its core literal root, allowing him to trace the etymology of regimah to the two-letter root REISH-GIMMEL ("subduing"). Regimah relates to that notion because a stoned person is overwhelmed and subdued by the quantity of stones thrown at him, which limit his ability to continue functioning. Other words derived from this root include: harigah (“killing/murder”), because when one "kills" another, he has subdued them and put them to rest in the most absolute way possible, and arigah ("weaving"), because threads in a fabric are so tightly woven together, that they appear “subdued” when rendered immobile in place.


Rabbi Aharon Marcus (1843–1916) takes this idea a few steps further and connects several other words with the REISH-GIMMEL string to this biliteral root, including regev (“clump of dirt”), regel (“foot”), rogez (“anger”), regesh (“feeling”), noting that all of these words are associated with “subduing,” “conquering,” and/or “trampling” in one way or another. In a similar vein, Rabbi Moshe Tedeschi also compares REISH-GIMMEL-MEM to other words that use the biliteral string REISH-GIMMEL, like regel (“foot/tread”), ragan (“complain/repine”), raga (“terrify/swirl/thrash”), and regesh (“tumult/tempest”). All of these words refer to actions related to strong, even violent, movement, thus leading Rabbi Moshe Tedeschi to likewise explain that regem refers to the violent act of “throwing” stones when stoning somebody.


Until now, we have encountered two terms for “stoning” in Biblical Hebrew — sekilah and regimah. From now, we will discuss the interplay between these two terms and how they relate to one another. In doing so, we will consider whether or not they are truly synonymous expressions that can be used interchangeably, or there is some small nuanced difference between them.


Before we begin, it is important to note, as Rabbi Eliyahu HaBachur (1468-1549) already pointed out in his work Meturgaman, that Targum consistently renders the Hebrew term sekilah into Aramaic as regimah, but also translates the Hebrew regimah into Aramaic as regimah.


Likewise, Rabbi Yitzchak Ginsburgh notices an interesting fact about the relationship between regimah and sekilah: If one calculates the gematria (“numeric value”) of regimah’s root REISH-GIMMEL-MEM (243) and compares it with sekilah’s root SAMECH-KUF-LAMMED (190), one sees that the difference is 53 — which is the exact gematria of the word even (“stone”).


But how do we differentiate between sekilah and regimah?


Rabbi Moshe Tedeschi Ashkenazi (1821–1898) in his work Otzar Nirdafim on Hebrew synonyms attempts to differentiate between these terms, although he admits that there is no clear line of demarcation that separates them in actual usage.


However, Rabbi Shlomo Pappenheim (1740–1814) does differentiate between regimah and sekilah. Based on his earlier-mentioned understanding of the word regimah as related to a stoned person being “subdued” and “rendered immobile,” he explains that while regimah and sekilah both refer to “stoning,” there is a slight difference between them: sekilah refers to the act of “throwing” stones at the individual being stoned, while regimah refers to the result of the stoning in that the individual who has been stoned is now “subdued” and “immobile.”


Rabbi Yaakov Tzvi Mecklenburg (1785–1865) in HaKtav V’Ha’Kabbalah (to Lev. 24:16, see also Ex. 17:4) cites a similar explanation in the name of Rabbi Yitzchak Shmuel Reggio (1784-1855), known simply as Yashar. Like Rabbi Pappenheim, he explains that sekilah refers to the act of “throwing” stones at somebody, but he notes that this term does not necessarily entail killing said person by stoning. Case in point: When Shimi ben Geira “stoned” King David to show his disapproval with the king, the term sekilah is used (II Sam. 16:6, 16:13), even though King David was not killed in that stoning. Yashar further explains that because the term sekilah itself does not necessarily imply “stoning to death” but rather simply “stoning,” whenever the Bible prescribes sekilah as punishment for the perpetrator of a sin, it also adds that the sinner in question “should be put to death” alongside saying that he should be subject to sekilah. By contrast, Yashar understands that regimah refers specifically to “stoning to death,” which is why usually when regimah appears in a verse, it is not followed by an explicit reference to the person’s death. In short, like Rabbi Pappenheim, Yashar also sees sekilah as referring to the act of “stoning” and regimah to the results of “stoning.”


Along these lines Rabbi Yehuda Leib Shapira-Frankfurter (1743-1826) argues that sekilah is just a means to killing somebody, and even if the victim was theoretically killed with one stone, that would be enough. This stands in contradistinction to regimah, which entails continuously throwing an entire heap of stones on the victim, even if he is already dead. With this in mind, he explains why in the context of regimah the Scripture or Mishnah typically says "the entire nation" did the stoning — because it is a multi-person effort! In contrast, sekilah could theoretically be effectuated with a single stone, so a whole crew of people is not necessarily needed to carry it out.


Sefer HaChachmah (ascribed to the late 12th century Asheknazic scholar R. Elazar Rokeach of Worms) differentiates between these two terms differently. He writes that regimah refers to the act of throwing stones, while sekilah refers to the resultant pile to stones that is amassed after throwing all the stones at one’s target.


As mentioned earlier, when it comes to Achan, the Bible (Josh. 7:25) actually uses both regimah and sekilah. Rashi explains that this is because Achan himself was subject to regimah, while the animals he took as booty were subject to sekilah (see also Targum and Radak there). However, based on the above, Yashar explains that the Bible uses the term regimah first because that term denotes killing somebody by way of stoning, which is exactly how Achan was killed. Afterwards, the Bible uses the term sekilah which refers simply to the act of throwing rocks without necessarily killing somebody to convey the idea that once Achan was already dead (and subsequently burnt), people threw rocks at his corpse and ashes in order to further disgrace him.


Fascinatingly, Rabbi Avi Kobernick in Hipuch Otioyot ties together the root REISH-GIMMEL-MEM with the roots derived from the various combinations of those same letters: GIMMEL-MEM-REISH (“finish” or “finish off,” like in gomer), MEM-GIMMEL-REISH (“destroy,” like u’timager in the Blessing on Heretics in the Daily Prayers), and GIMMEL-REISH-MEM (“break”). All of these roots convey the idea of destruction and annihilation, which fits with the general idea of regimah as a means of killing somebody.


Towards the beginning of the Second Temple period, the prophet Zechariah was asked by a delegation of Jews who remained in the Babylonian diaspora about whether they should continue mourning and fasting the destruction of the Temple during the month of Av, like they had been doing for the last seventy years. The people who sent this question were named Sarezer and Regem-Melech (Zech. 7:2). As an aside, the Midrash Mishnat Rabbi Eliezer (ch. 3) claims that these two men were officers from Nebuchadnezzar’s entourage who converted to Judaism after they helped destroy the First Temple. Similarly, in the genealogical listings of Chronicles, there was a Jewish man from the Tribe of Judah named Regem (I Chron. 2:47). The names Regem and Regem-Melech both seem to be somehow derived from the triliteral root REISH-GIMMEL-MEM.


In the case of Regem-Melech, Menachem Ibn Saruk (920–970) in Machberet Menachem understands that it is not actually a proper name. Instead, he explains the word regem as meaning “grouping,” such that regem melech simply means “royal delegation.” Others explainregem as meaning “officers,” with regem melech meaning “royal officials” (see Ibn Ezra to Zech. 7:2, Ps. 68:28).


Abarbanel (to Zech. 7:7 and Mashmia Yeshua 14:2) suggests that perhaps Regem-Melech was a title or appellation that alludes to Regem-Melech’s professional role within the royal court. In fact, in Ugaritic — a Semitic language that bears many affinities to Hebrew — the root equivalent to the Hebrew REISH-GIMMEL-MEM means "to say/announce/answer.” Putting this together with what Abarbanel wrote would suggest that perhaps Regem-Melech served as the Babylonian king’s herald or press secretary. [Similarly, we can argue that perhaps the name Sarezer ought to be parsed as sar (“officer”) and otzar (“treasury”), making him the treasurer of the Babylonian kingdom.]


Nonetheless, Radak (to Zech. 7:2 and Sefer HaShorashim) and Ibn Ezra (to Zech. 7:2) favor the approach that sees Regem-Melech as an actual name. [The scholar Avraham Shmuel Herschberg (1858-1943) claims that Regem was the name of the God of Air, and that the given name Regem-Melech contains a theophoric reference to that idolatrous deity. Nevertheless, I have not been able to substantiate this claim and have found no other sources that point to the existence of such a deity with that name.]


Rabbi Yosef Kimchi (1105–1170) in Sefer HaGalui and Sefer HaChukah writes that the root REISH-GIMMEL-MEM is related to the word argaman (“purple cloth”), with the extra ALEPH and NUN at the end of the word added to the core root. He sees this as deriving from the “officers” meaning of REISH-GIMMEL-MEM, as only prominent government officials were allowed to wear previous clothes made from argaman. This explanation is adopted by Meiri (to Prov. 26:8) and is cited by Rabbi Kimchi's son, Radak in Sefer HaShorashim. Rabbi Eliyahu HaBachur in Sefer HaTishbi when discussing the word etnan deriving from TAV-NUN compares that case to argaman deriving from REISH-GIMMEL-MEM. [For more about argaman, see “The Color Purple” (Feb. 2022).]


Another term seemingly derived from the root REISH-GIMMEL-MEM is the Hebrew/Aramaic word targum (“translate”). This word already appears in the Bible (Ezra 4:7), but its exact relationship to the triliteral root REISH-GIMMEL-MEM is not clear. Several explanations have been proposed:


Rabbi Refael Gruskin presumes that targum derives from regimah, explaining just as regimah essentially refers to "throwing" stones from one place to another, so does targum refer to transferring a text or statement from one place's language to another's.

Rabbi Chaim Hirschensohn (1857–1935) explains the core meaning of targum as “speaking.” He too sees targum as derived from regimah, but explains regimah itself as derived from rikmah (“embroidery”), allowing him to characterize speech as a verbal tapestry produced by weaving together phonemes into letters, letters into words, and words in ideas and sentences.

Rabbi Yaakov Yehudah Zilberberg Di Kasif (1914–2003) explains that targum refers to "speech" in a smooth and coherent way without any hesitation, although the exact way he connects this to REISH-GIMMEL-MEM is somewhat unclear to me.

Rabbi Binyamin Kohen-Shauli (1942–1971) sees the root REISH-GIMMEL-MEM at the core of targum as a metathesized form of the root GIMMEL-MEM-REISH, which means "to learn" in Aramaic (like in the word gemara). He thus explains targum in the sense of "translating" as the means for learning something that is in a language that one does not understand.

Rabbi Yaakov Loyfer (in his introduction to Targum Onkelos published in Otzar HaRishonim) sees the core meaning of targum as “elucidated speech.” He suggests that its root is REISH-GIMMEL-MEM, and connects it to the aforementioned Ugaritic term. This would mean that the Hebrew word for “translating” from/to another language actually is actually derived from the word for “saying” in a different language! [In my mind, this is similar to the Yiddish term for “translating” — taytsh. That word is really just an early form of the German word deutsch (“German”) from before the t sound morphed into a d sound ala Grimm’s Law. In fact, the Yiddish term taytsh is cognate with the English word Teutonic (“German”), so it really just means “rendering something in German.”]

R' RCK

Military Parades

Rabbi Shlomo Pared (1937–2003), whose family was close to the Gustman family starting in 1948, shared some of his experiences in a letter written in the summer of 1999 to his family and friends:

"I was told that the Rabbi waters the flowers in front of the Yeshiva building every single day. When asked why he was wasting his work time on such an action, he replied that flowers and other plants saved his life during the war, and this is his way of repaying them for their kindness and goodness. He told me that Rabbi Chaim Ozer Grodzinski, his mentor and advisor who was the Chief Rabbi of Vilna (a center of wisdom and scholarship before the war), took him for long walks in the forests around Vilna, and during them showed him which plants were edible and which were poisonous. He also told me that when the rabbis of Vilna gathered around Rabbi Grodzinski as he lay on his deathbed in the late 1930s, he turned to him [R'  Gustman] and said: 'Gustman, you will survive everything.' When Rabbi Gustman replied, 'Rebbe, you too will survive everything,' Rabbi Grodzinski answered: 'No, I will die and you will live.' And so it was—Rabbi Grodzinski and all the other rabbis of Vilna perished, and Rabbi Gustman was the only one who remained alive."

A student in Rabbi Gustman's yeshiva in Israel, Shlomo Oratz, told Rabbi Pared that on Israel's Independence Days, Rabbi Gustman used to go out to the street to watch the military parade. When asked by his students why he was wasting Torah study time on mundane matters, he replied: "When I was in Europe during the war, I saw many Jewish children murdered without the ability to defend themselves. I want to have the merit of seeing Jewish soldiers with weapons in their hands."

Rabbi Pared and Rabbi Gustman were walking together on Shabbat morning and saw the Rabbi's landlord standing at the entrance to his house smoking a cigar. When he saw the Rabbi, he immediately moved the cigar behind his back. Upon entering the house, the Rabbi said to me: "You see, Shlomo, this man is not a public desecrator of Shabbat." I said, "How can that be? I saw him smoking a cigar myself!" The Rabbi replied: "Yes, but he hid the cigar behind his back, which proves that he still understands the nature and significance of Shabbat and is ashamed of his actions."

PTP

"Improvement is being better than your past self.

It doesn't have to be more complicated than that. Do not compare against others, compare against your past self.

Keep the focus internal."

---

"You can take things seriously without taking them personally.

Our tendency is to turn any criticism or complaint into a personal attack. We reply to it, defend against it, build a counter-argument, lose sleep over it.

You don't have to eat everything that is served to you. You can respond to criticism without digesting criticism. Take what's useful, do your best to improve, and leave the rest."

----

"With a bow and arrow, you aim before you shoot. But in most areas of life, aiming is something you can do throughout the process.

You can always adjust: your career path, your business strategy, your relationships, your workout program, your plans for next Wednesday. It's all adjustable along the way.

So, pick a direction and get moving. Once you start, you learn along the way and there are plenty of opportunities to refine your plan."

----

"A frog's brain is set up to recognize food as moving objects that are oblong in shape. So if we take a frog's normal food -- flies -- paralyze them with a little chloroform and put them in front of the frog, it will not notice them or try to eat them.


It will starve in front of its food! But if we throw little rectangular pieces of cardboard at the frog it will eat them until it is stuffed! The frog only sees a little of the world we see, but it still thinks it perceives the whole world.


Now, of course, we are not like frogs! Or are we?" 

שלא נהגו כבוד זה בזה

א. האסון הנורא ושאלת חומרת העונש

במסכת יבמות (סב, ב) שנו חכמים: שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת ועד אנטיפרס, וכולם נסתלקו מן העולם בפרק זמן אחד. הסיבה לכך, כפי שמציינת הגמרא, היא "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". העולם עמד שומם מתורה עד שהלך רבי עקיבא אצל רבותינו שבדרום והעמיד חמישה תלמידים חדשים, והם שהקימו את עולמה של תורה מחדש.

הדברים מעוררים השתוממות רבה: וכי בשל חסרון בהנהגת כבוד בין חברים, נגזרה גזירה איומה כזו על עשרים וארבעה אלף תלמידי חכמים? האם כל שאינו מכבד את חברו כראוי מתחייב מיתה בידי שמים? הרי האסון היה כה כבד עד שגרם לביטול התורה ולחורבנה בשיעור המזכיר את חורבן האומה כולה.

ב. ביאור המהרש"א: כבוד התורה שבחבר

עמד המהרש"א על מדוכה זו וביאר, כי חטאם של התלמידים לא היה פגם חברתי בעלמא, אלא פגיעה ב"כבוד התורה". שכן "אין כבוד אלא תורה", וכל אחד מהם נמנע מלחלוק כבוד לתורה המצויה בקרב חברו.

מכאן ששורש החטא היה חסרון בהערכת מעלת התורה. כיוון שהתורה היא מקור החיים, כדכתיב "כי היא חייך", הרי שפגיעה בכבודה ובערכה הרוחני גוררת אחריה נטילת חיים. מי שאינו מייחס לתורה את חשיבותה המוחלטת, מנתק עצמו ממקור חיותו.

ג. ביאור המהר"ל: הקשר בין כבוד לתחיית החיים

בספר 'נתיבות עולם' (נתיב התורה, פרק יב) מוסיף המהר"ל נדבך עמוק: התורה מתוארת כבעלת "אורך ימים בימינה". כאשר תלמידי חכמים אינם נוהגים כבוד זה בזה, הם מראים בהנהגתם כי כבוד התורה אינו נחשב בעיניהם כערך עליון. במצב כזה, נשלל מהם ה"אורך ימים" הטמון בה, ועל כן נגזרה עליהם מיתה.

זמן מיתתם: בין פסח לעצרת

ד. ימי הספירה כימי הכנה למתן תורה

עוד יש להבין: מדוע הגבילו חז"ל את זמן הפורענות דווקא לימים שבין פסח לשבועות?

מבאר המהר"ל, כי ימים אלו אינם סתם רצף של זמן, אלא הם ימי התעלות והכנה לקראת קבלת התורה. כפי שישנם חמישים שערי בינה, כך ספירת העומר היא סולם של ארבעים ותשעה שלבים המוביל אל השער החמישים – יום מתן תורה.

בזמן שכל כלל ישראל עוסק בבניית קומה רוחנית של "כבוד התורה", הרי שחטאם של תלמידי רבי עקיבא – שלא נהגו כבוד זה בזה – עמד בסתירה מוחלטת למהותם של הימים הללו. כיוון שפגמו בעיקרון המהותי של הכנת התורה דווקא בשעת הכושר הגבוהה ביותר, הפכה מדת הדין למתוחה כנגדם בשיא חומרתה.

ענף ב: אין כבוד אלא תורה

ה. חובת הכבוד בין לומדי התורה

במסכת אבות (פרק ו, משנה ג) נאמר: "הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת... צריך לנהוג בו כבוד". חכמים למדו זאת מדוד מלך ישראל, שחלק כבוד לאחיתופל אף שלמד ממנו שני דברים בלבד, וקראו "אלופי ומיודעי".

מכאן נלמד קל וחומר: אם על לימוד מועט חלה חובת כבוד כה גדולה, על אחת כמה וכמה שתלמידי חכמים המפלפלים יחדיו ויושבים בצוותא על ספסל הלימוד, צריכים להוקיר ולהעריך זה את זה. הרי הריחוק והזלזול אינם פוגעים באדם הפרטי בלבד, אלא הם ביטוי לחוסר הערכה לתורה הנלמדת על ידו.

ו. כבוד אמיתי מול כבוד מדומה

המסילת ישרים (פרק יא) מאריך בגנות הרדיפה אחר הכבוד המדומה, המבוסס על גאווה וחיצוניות. אולם, "כבוד התורה" הוא כבוד אמיתי ומהותי. אין הכבוד הזה תלוי במעמדו החברתי של האדם, אלא בידיעת התורה השוכנת בקרבו.

המהר"ל ב'נתיב התורה' מבאר כי המושג "כבוד" שייך לעולם השכל והרוח, והוא מרומם את האדם מעל עולם החומר והגוף. אדם המזלזל בחברו הלומד תורה, כאילו מנסה להוריד את התורה הרוחנית אל עפר החומריות והביזיון. לעומת זאת, החולק כבוד לתורה, מכיר בכך שישנו ערך הנשגב מן המציאות הגשמית, ובכך הוא זוכה להתחבר לאור הנצחי של התורה.

נמצאנו למדים, שתיקון ימי הספירה הוא בהוספת כבוד הדדי מתוך הכרה במעלת התורה של הזולת, ובכך אנו בונים את הכלים הראויים לקבלת התורה בחג השבועות. 

הגדרת ה'כבוד' כהתעלות מן החומריות

הנה הגדיר המהר"ל מפראג את יסוד עניין הכבוד, שהוראתו היא התייחסות לאדם כאל מצוי המעולה והמרומם מפחיתות החומר. רק מי שראוי למעלת ה"כבוד" נחשב כמי שעיקרו ומהותו מתעלים מעל ענייני הגשמיות.

ומכאן נבין את דברי חז"ל שקבעו: "אין כבוד אלא תורה". שכן התורה היא המעלה את האדם מעל מגבלותיו החומריות ומקדשת אותו. כפי שכתב המהר"ל ב'דרך החיים' (אבות פ"א מ"ב): ככל שהדבר רחוק יותר מן החומר ומזוקק ממנו – כך דבק בו הרע פחות. התורה, שהיא שכל אלוהי צרוף, היא הטוב המוחלט, ולפיכך היא מעלה את האדם מדרגת הבהמיות שבו אל דרגת ה"אדם", עד שאינו נחשב עוד בריה פחותה אלא בריה שכלית הנבדלת מן החומר.

לפיכך, עיקר מעלת הכבוד הראויה לאדם אינה אלא מכוח התורה. שכן רק על ידי התורה מתעלה האדם מעל כבלי החומר וזוכה למעלות רוחניות. מתוך כך זוכה האדם למדרגת ה"כבוד", וזהו פשר מאמר חז"ל "אין כבוד אלא תורה" – שאין רוממות ומעלה אמיתית לאדם אלא זו הנובעת מעמלה של תורה.

הנפש קרויה 'כבוד' ותשוקתה לחכמה

תוספת עומק בביאור המושג מצינו בלשונות הראשונים כמלאכים. בהקדמת ה'בעל המאור' למסכת ברכות כתב, כי במקומות רבים בכתובים נקראת הנפש בשם "כבוד", כגון: "לכן שמח לבי ויגל כבודי" (תהלים טז, ט), "עורה כבודי" (שם נז, ט), וכן "למען יזמרך כבוד ולא ידום" (שם ל, יג).

והטעם לכך הוא, שהנשמה נאצלה מן ה"כבוד" העליון, דהיינו מכסא הכבוד, ועל כן היא נכספת תמיד לשוב אל יסודה ומקורה. מכאן נובע החשק העצום של הנפש לדרוש בחכמה ולהתבונן במושכלות, וכל מי שלבו מלא תשוקה להבין ולהשכיל, הרי זה מפני שנפשו משתוקקת לשוב אל שורשה האלוהי.

הרי לנו ששורש הנפש הוא מכסא הכבוד, ולכן היא קרויה על שמו. מכאן שהכבוד האמיתי אינו אלא התעלות האדם מן החומר ודבקותו בעולם השכל והנשמה. דברים אלו עולים בקנה אחד עם דברי הרמח"ל ב'דרך ה'', המבאר כי גוף האדם הוא גשמי וחומרי, אך נשמתו היא שכלית ורוחנית, והכבוד שייך לחלק הרוחני שבו, המכונה "כבוד".

עליונות הנשמה במשנת הרמב"ם והרמח"ל

אף בלשון הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשניות מבואר יסוד זה: הוא כותב כי שווא ושקר הוא להציב את תכלית האדם בסיפוק צרכיו הגופניים כאכילה, שתייה או בנייה, שכן כל אלו הם מקריים ואינם מוסיפים על כוחו הפנימי (כוח הנשמה). החכמה היא המעלה היחידה שמעתיקה את האדם ממעלת בוז למעלת כבוד, שכן קודם שהשכיל היה נחשב כבהמה, ורק על ידי דעת ותורה הוא הופך ל"אדם" במלוא המובן.

נמצאנו למדים מדברי הרמב"ם, שכל עוד האדם שקוע בחיי החומר בלבד, הרי הוא בדרגת "בוז". רק השכל והחכמה מעלים אותו לדרגת "כבוד". וזהו שכתב הרמח"ל ב'דעת תבונות' (סימן עב), שגם בזמן שהנשמה שוכנת בתוך הגוף, יש לה מעלה ויתרון עצום כפי מעשיה, שכן נשמת אדם שעסק בתורה ובמצוות קונה לעצמה ידיעה והשגה שמעלים אותה מעל כל אלה.

ענף ג: 'אדם ביקר בל ילין' – קטרוג המלאכים וביטול הכבוד

טענת המלאכים כנגד יצירת האדם ומתן תורה

להרחבת הביאור נביא את דברי המהרש"א (סנהדרין לח, ב), המבאר את קטרוג המלאכים בעת יצירת האדם ובעת מתן תורה. המלאכים שאלו: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו" (תהלים ח, ה), וטענו כי האדם, בהיותו יצור חומרי, אינו ראוי למעלת הכבוד השייכת לקב"ה. הם תמהו כיצד "הודו" של הקב"ה, שהוא הכבוד העליון, יינתן לאדם השוכן בבית חומר.

אולם הקב"ה השיב להם, שדווקא על ידי התורה והמצוות יכול האדם להתעלות ולהגיע למדרגות נשגבות. כפי שנאמר באבות (פ"ו מ"ג): "ואין כבוד אלא תורה, שנאמר כבוד חכמים ינחלו". המלאכים קטרגו פעמיים: פעם על עצם יצירת האדם, ופעם על מתן תורה לאדם. ובשני המקרים המענה היה אחד – שהאדם ראוי ל"כבוד והדר תעטרהו" דווקא בזכות כוח התורה.

חטא אדם הראשון ונטילת זיוו

במסכת סנהדרין (לח, ב) מובא: "אמר רבי יוחנן בן חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום... שמינית נכנס לגן עדן, תשיעית נצטווה, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו, שנאמר: אדם ביקר בל ילין (תהלים מט, יג)".

הרי מבואר שקודם החטא היה אדם הראשון במעלת "יקר" וכבוד עילאי, אך לאחר שחטא איבד את מעלתו ונטל ממנו זיוו. אדם הראשון לא לן בכבודו, ומחמת החטא הושפל ואיבד את המעלה המיוחדת של "כבוד".

מבואר במדרש (בראשית רבה יא, ב) כי ה"יקר" והכבוד שאיבד אדם הראשון היה האור הרוחני והשכלי שהאיר בו. קודם החטא היה שכלו בהיר וזך, והוא היה מרומם מעל לכל הברואים, אך לאחר שחטא נמשל כבהמות נדמו.

זיו הפנים – עדות לשלטון הנשמה

בספר 'דרך ה'' (ח"ב פ"ד אות ב) מבאר הרמח"ל את עניין "זיו הפנים" של האדם. הוא מסביר כי בגוף האדם יש "זיו" המורה על מעלת הכבוד שבו. כאשר הנשמה שולטת על הגוף ומזככת אותו, זיוה מאיר גם כלפי חוץ.

זהו סוד "קרן עור פני משה" – שחזתה התורה אצל משה רבנו. הנשמה שבו הייתה כה חזקה ודומיננטית, עד שזיוה בקע מבעד לחומר והאיר את פניו. לעומת זאת, אצל אדם הראשון נאמר שלאחר החטא ניטל ממנו זיוו, דהיינו שהנשמה איבדה את שלטונה המוחלט על הגוף, והחומר גבר והסתיר את הכבוד הפנימי.

נמצאנו למדים, כי ה"כבוד" האמיתי הוא מידת הזיכוך של החומר על ידי הנשמה. ככל שהאדם עוסק בתורה ומזכך את מידותיו, כך נשמתו מאירה בו יותר, והוא זוכה למעלת הכבוד שנלקחה מאדם הראשון וניתנה מחדש בלומדי התורה ובצדיקים. 


עומק המושג 'כבוד' ומעלת האדם קודם החטא ולאחריו

א. נפילת האדם ממדרגת 'כבוד' למדרגת 'חומר'

הנה נודע כי קודם חטאו של אדם הראשון, שכן הוא במדרגה רמה ונישאה, מעוטר בעטרת קדושה ומחופה בזיו עליון. במצב זה הייתה אנושותו מזוקקת וזכה, בחינת 'כבוד' ממש. אולם משחטא, נתדרדרה מדרגתו וצנח פלאים אל מדרגת השפלות והגשמיות. חטא זה לא היה רק כשל מוסרי, אלא ירידה מהותית ממעמד של 'יציר כפיו של הקב"ה' אל מדרגת הבהמיות, כדברי הכתוב: "אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו".

מבואר בזה יסודו של המהר"ל, כי גדר ה'כבוד' עניינו ההתעלות מן החומר וההבדלות ממנו. כל עוד דבק האדם ברוחניותו ובקדושתו, היה שמו 'כבוד', שכן הכבוד אינו שוכן אלא במקום שאין בו פחיתות גשמית. אך משבחר האדם להשקיע עצמו בתאוות הגוף ובחומריות הנעדרת, פשט את בגדי כבודו ולבש בגדי חומר ושפלות.

ב. עץ החיים ועץ הדעת – המאבק בין השכל לתאווה

מבאר הרמח"ל ב'דעת תבונות' (סימן קכו), כי קודם החטא היה האדם מוקף בעטרות קדושה, עד שמלאכי השרת ביקשו לומר לפניו 'קדוש'. לו היה אוכל מעץ החיים, היה משלים את נשמתו בזיכוך נצחי ומתענג על הוד קדושתו לעד. אולם בבחרו בעץ הדעת, הכניס ללבו את הידיעה הגשמית ואת אהבת התאוות, ובכך גרם לעצמו שיהיו השכל והנשמה משועבדים לכוחות החומר. מאז, אין האדם יכול להשיג את כבודו האמיתי אלא דרך עמל וזיכוך, כדי להשיב את היקר שאבד לו.

ג. קטרוג המלאכים וסוד מתן תורה

בזה נבין את עומק קטרוג המלאכים שאמרו "מה אנוש כי תזכרנו". כוונתם הייתה כי האדם, בהיותו יצור השוכן בבית חומר, אינו ראוי שתשרה עליו התורה שהיא 'כבודו' של הבורא. המלאכים ראו באדם רק את צדו השפל והחומרי, וסברו כי אין ה'כבוד' (התורה) הולם את מי שעלול להשתקע בתאוות.

אך במתן תורה גילה הקב"ה את סודו: דווקא על ידי התורה, שהיא 'כבוד' הנאצל מזיוו של הבורא, יכול האדם להשתחרר מכבלי החומר. הלומד תורה אינו עוסק רק בחכמה, אלא הוא אוחז בשמותיו של הקב"ה ומדבק את נשמתו במקור הכבוד. בזה מתבאר מה שכתב המהרש"א, שהתורה היא חלק שכביכול "חלק" הקב"ה מכבודו לברואיו, כדי שעל ידה יזכו למעלה המרוממת והנבדלת מן החומר.

ד. התורה כסיבת הבריאה

כאשר השיב הקב"ה למלאכים "אני הוא עד זקנה ואני אסבול", ביאר להם כי התורה היא סיבת הבריאה כולה. אף שהאדם עלול לחטוא ולהיות במצב של "זקנה" וריחוק, הרי כוח התורה והתשובה המגולמים בה, מאפשרים לבורא "לסבול" ולשאת את הבריאה עד לתיקונה השלם. מתן תורה לישראל היה הגילוי כי ישנה אפשרות לאדם השוכן בחומר להשיג מדרגת מלאכי השרת, ואף למעלה מכך, על ידי התחברות לכבוד התורה.

ה. "קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא"

בסיום הדברים מובא היסוד הנשגב המבואר בספר 'רוח חיים': הקדוש ברוך הוא, התורה וישראל – מהות אחת הם. הלומד תורה, אפילו הלכה אחת או פסוק אחד, כבר נקשר בקשר בל ינתק בנשמת התורה הנצחית.

מכאן למדנו את חובת הכבוד המופלגת שחלק דוד המלך לאחיתופל. אף שלמד ממנו רק שני דברים, הרי שבדברים אלו נתחברו נשמותיהם לאור התורה, ובכך נעשה אחיתופל ל"אלוף ומיודע". הדיבוק בתורה מעלה את האדם למדרגה שבה הוא נחשב "חלק מהכבוד העליון", ועל כן כל הלומד מחברו, ולו מעט, חייב לנהוג בו כבוד, שכן הוא חולק כבוד לתורה השוכנת בקרבו, שהיא זיוו וכבודו של מלך מלכי המלאכים.

סיכום המסקנה:

הכבוד האמיתי אינו גינוני טקס חיצוניים, אלא הכרה במעלת הנשמה והתורה הנבדלת מן החומר. על ידי העסק בתורה וכיבוד לומדיה, אנו מחזירים לעולם את ה'זיו' שניטל מאדם הראשון, ומקרבים את הבריאה למצבה המזוקק והעילאי. 

ענף ד: 'ויהי יעבץ נכבד מאחיו'

מעלת ה'נכבד' המושגת בעמל התורה

הנה ביארנו, כי על ידי דביקות האדם בתלמוד תורה, הריהו מתקשר ומתאחד בדיבורו של הקדוש ברוך הוא, עד שנעשים הוא ותורתו מהות אחת. מכוח זיקה זו, זוכה הנשמה להתעלות ולהשיג את מעלת ה'כבוד' הנאצלת מן התורה, שהיא היא השפעת זיוו ויקרו של הבורא יתברך.

לאור יסוד זה, יש לבאר את מאמר חז"ל בילקוט שמעוני (דברי הימים א, רמז תתרע"ד) על הכתוב: "ויהי יעבץ נכבד מאחיו". אמרו שם: "אמר רבי שמעון, קרא מראש דברי הימים עד אדם שת אנוש, ועד 'ויהי יעבץ' – ולא מצאת שם תואר 'כבוד'. וכיון שהגעת ליעבץ, נאמר בו 'נכבד מאחיו'". והטעם לכך, לפי שעסק בתורה, וכנאמר: "כבוד חכמים ינחלו" (משלי ג, לה).

יש לתמוה בדבר: וכי מאדם הראשון ועד יעבץ (שהוא עתניאל בן קנז) לא קם אדם הראוי לתואר 'נכבד'? וכי אבות העולם ושאר צדיקי הדורות לא היו נכבדים? אלא שביקשו חז"ל להורות לנו, כי התואר 'נכבד' המצוין כאן, אינו כבוד אנושי רגיל, אלא מעלה סגולית המושגת אך ורק מכוח ה'עסק' בתורה.

ההבחנה בין 'לימוד' ל'עסק' בתורה

ויש לדקדק בלשון חז"ל שייחסו מעלה זו לכך ש"עסק בתורה". הנה בברכת התורה תקנו לנו לברך "לעסוק בדברי תורה", וביאר הבית יוסף (סימן מ"ז) כי אין הכוונה ללימוד בעלמא, אלא לעמל ויגיעה. עיקר ההבטחה האלוקית "אם בחוקותי תלכו" נסובה על עמל התורה, שיהיו הלומדים עמלים בה כדי להשיגה.

לפיכך, יעבץ זכה לתואר 'נכבד' בזכות היותו 'עוסק' בתורה – דהיינו, שהיה עמל ויגע בה באופן מופלג ובלתי פוסק, עד שהתורה קנתה שביתה בנפשו והפכה לחלק ממהותו.

'תורה דיליה' – התורה הנקנית בעמל

ביאור העניין מופיע בגמרא (קידושין לב, א): "אמר רב יצחק בר שילא... הרב שמחל על כבודו – כבודו מחול". והקשתה הגמרא מהנהגתו של הקב"ה, שאין כבודו מחול למרות ענוותנותו, ותירצה: "התם – עולם וכל אשר בו שלו הוא, הכא – תורה דיליה היא". ופירש רש"י: בתחילה נקראת היא "תורת ה'", אך לאחר שהאדם עומל בה, היא נקראת "תורתו".

נמצא, כי התורה הנלמדת מתוך עמל ויגיעה הופכת לקניינו העצמי של הלומד ("תורה דיליה"), ומשום כך יש לו בעלות על הכבוד הנובע ממנה והוא רשאי למחול עליו. זהו סוד 'כבוד חכמים ינחלו' – שהזכייה בכבוד היא פועל יוצא של עשיית התורה לקנין אישי.

בספר 'נתיבות עולם' ביאר המהר"ל את מעלת החכם: אין האדם נחשב לבעל התורה ככל בעל מלאכה אחר, אלא החכם והתורה נעשים מציאות אחת גמורה. לכן אמרו בגמרא (מכות כב, ב) "כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה". הרי שהחכם העמל בתורה הופך בעצמו למעין 'ספר תורה' חי, ועל כן חובת הכבוד המופנית כלפיו היא בעצם כבוד לתורה השוכנת בקרבו.

תיקון חטא אדם הראשון ביעבץ

בזה יובן הקשר בין יעבץ לאדם הראשון. כפי שנתבאר, אדם הראשון איבד את מעלת 'כבודו' מחמת החטא, והושפל למדרגת חומר ותאווה. יעבץ, בכוח עמלו בתורה, ובפרט שהחזיר בפלפולה הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, הצליח להחזיר לעולם את המעלה שאבדה. הוא הפך את ה"עצב" שנגזר על האדם ("בעצב תלדי בנים") ל"עסק" של תורה. אמו קראה שמו 'יעבץ' על שם הצער, אך הוא התפלל "לבלתי עצבי" – שלא ישתכחו דברי תורה מלבו, ובכך הפך את מדרגת ה'עצב' החומרית למדרגת ה'נכבד' הרוחנית.

ענף ה: 'קנאה יש ביניכם יצה"ר יש ביניכם'

תשובת משה רבנו למלאכי השרת

כאמור, עמל התורה הוא האמצעי להחזיר את ה'כבוד' האבוד של קודם החטא. דבר זה בא לידי ביטוי מופלא בדו-שיח שבין משה רבנו למלאכי השרת בעת עלותו למרום (שבת פח, ב). המלאכים קטרגו ושאלו מה לילוד אישה ביניהם, וביקשו שתנתן התורה להם.

השיב להם משה רבנו בטענה ניצחת: התורה אינה שייכת למלאכים שאין להם גוף ותאוות. "כלום למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם?... כלום קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?". משה הוכיח להם כי דווקא המציאות האנושית, הרצופה ניסיונות של יצר הרע, קנאה ותאוות גשמיות, היא הזקוקה לתורה כדי להתקדש ולהתעלות.

המצוות התלויות בגוף כתריס בפני החומר

מבואר בזה, כי המלאכים ביקשו את התורה בצדה הרוחני והמופשט בלבד, אך הקדוש ברוך הוא חפץ שהתורה תתגלה דווקא בתוך עולם החומר. כפי שכתב ה'בית הלוי' (פרשת משפטים), ישראל אמרו "נעשה ונשמע" כנגד המצוות המעשיות וההשגה הרוחנית. התורה ניתנה לבני אדם דווקא כדי שיזככו את גופם וחומריותם.

הגר"א זצ"ל ביאר, כי המלאכים הם בחינת "אלוהי כסף ואלוהי זהב" – רוחניות טהורה ללא משיכה לחומר. אך מעלת האדם היא השגת ה'כבוד' מתוך המאבק ביצר. בזה מתגלה שוב היסוד: הכבוד האמיתי אינו נחלתם של מלאכים שלא טעמו טעם חטא, אלא של בני ישראל המקדשים את החומר בכוח התורה, ובכך הם הופכים להיות "אחוזים בכסא הכבוד" ודבקים בבורא יתברך שמו.

בעניין היכי-תימצי לכהן המותר בגרושה

מעשה שהיה בצל החזון איש

מעשה מופלא השגור בפי הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, אשר היה עד לו בעצמו: פרופסור אחד ניגש אל מרן ה"חזון איש" וטען בפניו כי מצא מקור בתלמוד הירושלמי המתיר לכהן לשאת גרושה, וזאת בתנאי שחלפו חמש שנים מעת גירושיה. מרן החזון איש, בפיקחותו המפורסמת, לא נכנס עמו לפלפול הלכתי או לדין ודברים, אלא בחר להשיב לו בסיפור דברים.

סיפר החזון איש: בעת שמינו את הגאון רבי אלעזר משה הורביץ זצ"ל לרבנות, התקבצו נכבדי העיר לסעודת מצווה לכבודה של תורה. ר' אלעזר משה, שהיה שרוי בשמחה, הבחין כי טרם הגישו יין לשולחן המסובים. פתח ואמר: "מי שימצא 'היכי-תימצי' (אופן הלכתי) שבו מותר לכהן לשאת גרושה – יאמר את דברו; ואם לאו – יניח בקבוק יין על השולחן".

לא חלפו רגעים ספורים והשולחן נתמלא בבקבוקי יין לרוב, שכן איש מהנוכחים לא מצא פתרון לחידה. כשהגיעה תורו של ר' אלעזר משה עצמו, הניח אף הוא בקבוק יין על השולחן לקול תמיהת המסובים, והפטיר: "גם אני אינני יודע אופן כזה, שכן מציאות כזו אינה קיימת כלל בדרכי התורה". פנה החזון איש אל הפרופסור ואמר: "אם גאון עולם כרבי אלעזר משה לא ידע פתרון לדבר, האם סבור אתה כי אכן תיתכן אפשרות כזו?".

הוסיף על כך הגר"ח קנייבסקי, כי המקור עליו הסתמך אותו פרופסור בירושלמי (יבמות פ"י ה"ב) עוסק בטעות של בית דין שהורו בטעות שהיא מותרת, היא מותרת אחרי חמש שנים, ולא בדין תורה חלוט. החזון איש, שידע כי הלה מבקש רק להתנצח, בחר להשיבו בדרך המוסר והמעשה.

בירור הלכתי בדרך הפלפול

אף על פי כן, ננסה להציע בדרך הפלפול כמה אפשרויות שבהן ייווצר מצב שכהן נושא גרושה בהיתר:

א. הצעות שנדחו:

מגרש על תנאי: אדם שגירש את אשתו בתנאי שלא תינשא לפלוני הכהן, ולאחר מכן מת המגרש. אם תינשא לכהן זה, יתברר למפרע שהתנאי הופר, הגט בטל, והיא נחשבת כאלמנת המת ולא כגרושה. אולם, אין זה נחשב "כהן הנושא גרושה", שכן ברגע הנישואין מתברר למפרע שמעולם לא הייתה גרושה.

גרושה לכל חוץ מפלוני: מי שגירש אשתו "חוץ מפלוני הכהן" (לדעות המכשירות גט כזה). לכאורה היא גרושה לעולם ומותרת לכהן זה. אך מלבד שאין זה נחשב "גרושה" כלפיו, הרי הגמרא בגיטין (פ"ג.) קובעת שהיא אסורה לו מחמת "ריח הגט" (שמאחר שהיא גרושה לכל, היא נאסרה גם עליו).

ב. הפתרון: "ממה נפשך" מכוח עדות מוכחשת

ניתן לצייר מקרה שבו אחד מעדי הקיום של הגט נשבע קודם לכן שאמו של כהן פלוני זינתה תחת בעלה, ועל כן בנה הוא 'חלל' הפסול לכהונה.

באופן זה, מותר לאותה אישה להינשא לכהן זה לאחר מות בעלה הראשון מכוח "ממה נפשך":

אם העד העיד אמת – הרי האיש הוא 'חלל' ואינו כהן, ומותר לו לשאת גרושה.

אם העד העיד שקר – הרי הוא פסול לעדות, וממילא הגט שחתם עליו בטל, והאישה אינה גרושה אלא אלמנה המותרת לכהן.

והנה, לפי גדרי ההלכה, הכהן נחשב "כהן ודאי" (שכן עד אחד אינו נאמן לפסול כהן המוחזק בכשרות), והאישה נחשבת "גרושה ודאית" (שכן העד מוחזק ככשר לכל התורה). אף שבית הדין ילקו את הכהן אם יישא גרושה אחרת, וילקו את האישה אם תינשא לכהן אחר, הרי שזה כלפי זו – מותרים הם בהחלט, שכן בבירור אין כאן איסור. נמצאנו למדים: איש המוחזק ככהן ודאי נושא אישה המוחזקת כגרושה ודאית.

ויש עוד כמה היכ"ת , ישוטטו רבים ותרבה הדעת.


Wednesday, April 29, 2026

בעניין המכניס עצמו לסכנה – בירור דין מצווה הבאה בעבירה ובסכנה

א. מעשה שהיה וגדרי המילה בחולה

מעשה שהיה בברית מילה, ומיד עם סיום המצווה פקח התינוק את עיניו. הבחין המוהל כי התינוק סובל מדלקת עיניים, ואמר לאבי הבן כי אילו היה מבחין בדבר קודם לכן, היה נמנע מלמולו, שכן הדין הוא שדוחים את המילה מפני הסכנה עד שיבריא התינוק לגמרי.

ויש לחקור ולדרוש בנדון זה: תינוק שהיה חולה, אשר על פי ההלכה (יו"ד רס"ב ס"ב) אין מלים אותו עד שיבריא, ועברו ומלוהו בעודו בחוליו – האם יצאו ידי חובת המצווה? ושמא נגרע קיום המצווה עד כדי כך שיזדקק התינוק להטפת דם ברית לכשיבריא?

הנה, בספר 'בנין ציון' (סימן פ"ז) דן בעניין חולה שהבריא, שמצוותו להמתין שבעה ימים מעת הבראתו, ואם עברו ומלוהו בתוך שבעת הימים – האם זקוק להטפת דם ברית. ספקו נשען על הצד שמא ימי ההמתנה נחשבים כהמשך ימי החולי, וממילא המילה בתוך זמן זה נחשבת כמילה קודם זמנה (כמילה בתוך שמונה ימים), שלדעת הש"ך מצריכה הטפת דם ברית. גם ב'ערוך לנר' (יבמות ע"א) נדרש לסוגיה זו.

אולם ב'בית יצחק' (יו"ד ח"ב סי' צ"א) חלק עליו וכתב, שהמתנת שבעת הימים אינה נובעת מחסרון בגדרי "יום השמיני", אלא היא תקנה מחמת סכנה בלבד. לכן, אם עבר ומלו – קיים את המצווה ואין צורך בהטפת דם. וכן נקט ב'אבני נזר' (יו"ד סי' שכו-י) שהמל תינוק חולה קיים מצוותו, ואין הדבר דומה למל בתוך שמונה ימים ללידתו.

ולעניין הלכה, ב'מנחת יצחק' (ח"ו סי' צ"ב) כתב שזהו דבר המצוי מאוד ("מילתא דשכיחא"), ואילו היינו מצריכים הטפת דם ברית, היה הדבר נוגע למאות ילדים ואף למבוגרים. הוא העיד כי שאל את פי הגרי"ש אלישיב והגרי"י פישר זצ"ל, והורו למעשה שאין צורך בהטפת דם ברית.

ב. דין העושה מצווה בשעה שהוא פטור ממנה

אף אם נסבור שאין צורך בהטפת דם, עדיין יש לעיין האם קיים אבי הבן את המצווה כתיקונה. חקירה זו מיוסדת על ספקו של ה'עונג יום טוב' (סימן מ"א) לגבי חולה שהורו לו הרופאים שאם יאכל מצה בליל פסח יסתכן, והוא, מתוך חיבתו למצווה, לא שעה לדבריהם ואכל מצה, ולאחר מכן נתרפא עוד באותו הלילה. שמא נאמר, שכיון שבשעת האכילה היה פטור מן המצווה מחמת הסכנה, הרי הוא כ"עיתים חלים ועיתים שוטה" שאכל בעת שטותו, ואינו יוצא ידי חובה. ואם כן, גם במילה – כיוון שהיה התינוק פטור מחמת חוליו, שמא לא קיים אביו את מצוות המילה.

אולם יש לחלק: במצה חובת המצווה רמיא על הגברא ("אקרקפתא דגברא") לבצע מעשה אכילה של מצווה, ומי שאוכל בעת פטור צריך לחזור ולאכול. מה שאין כן במילה, שעיקר המצווה היא התוצאה – שיהא התינוק נימול; וכיון שסוף סוף הוסרה הערלה כדין, שוב אין מקום להטפת דם ברית.

ראיה לדבר מדברי ה'עונג יום טוב' עצמו מהגמרא ביבמות (ס"ד), שם מובא מעשה בתינוק ששני אחיו מתו מחמת מילה, ורבי יוחנן הורה למולו למרות הסכנה. אביי הקשה על כך: "חזי דקשרית איסורא וסכנתא". רש"י פירש שהאיסור הוא משום "מילה שלא בזמנה", שכן אם התינוק עומד לדחייה מחמת סכנה, שוב אין המילה דוחה שבת. הרי שאף שהמילה עצמה כשרה, הרי היא נחשבת כ"מילה שלא בזמנה" לעניין דחיית שבת. מכאן למד ה'אבני נזר' שאב המל בנו חולה – אמנם קיים את עצם הסרת הערלה, אך לא קיים את מצוות "מילה בשמיני".

(בסוף דבריו דחה ה'עונג יום טוב' את הראיה מרש"י, וסבר שמעיקר הדין המצווה גמורה היא גם במקום סכנה, אלא שכיון שלכתחילה אסור לו למול – אסור הדבר גם מצד השבת, בדומה לבעל מום שעבד במקדש).

ג. סכנה במקום שאפשר לקיים המצווה בלא להסתכן

גם אם נאמר שהעושה מצווה במקום סכנה אינו יוצא ידי חובה, הרי זה דווקא כשאין לו דרך אחרת. אך אם היה יכול לקיים את המצווה בלא סכנה (כגון חולה שיכול לאכול מצה טחונה שאינה מסכנתו, ובחר לאוכלה כמות שהיא ולהסתכן) – פשיטא שיצא ידי חובה, שהרי החיוב עליו רבץ ולא נפטר ממנו.

נפקא מינה לבעל תוקע שהזהירוהו הרופאים שלא יתקע מחמת בריאותו, והוא עבר ותקע; כיוון שיכול היה לצאת ידי חובה בשמיעה מאחר בלא להסתכן, הרי הוא נותר בחיובו, ותקיעתו מועילה להוציא את הרבים ידי חובתם.

ד. האם מותר להחמיר ולהסתכן במצווה?

יש להוסיף, כי מצינו מצבים שבהם הסכנה פוטרת מן המצווה, ובכל זאת רשאי האדם להחמיר על עצמו ולהסתכן (יו"ד קנ"ז). ולפי ה'עונג יום טוב', אם הוא פטור – כיצד תועיל חומרתו? וצריך לומר, שדברי ה'עונג יום טוב' אמורים רק כשחל איסור על האדם להכניס עצמו לסכנה, שאז נחשב כמי שאינו מחויב בדבר. אך במקום שרשאי להחמיר, אין זה נחשב כעושה בשעת פטור.

ה. מצווה הבאה בעבירה במקום סכנה

יש לדון מצד נוסף: כיוון שאסור לאדם לסכן את עצמו (או את בנו), האם המצווה שעשה נחשבת כ"מצווה הבאה בעבירה"? ה'עונג יום טוב' נותר בצריך עיון בשיטת הרמב"ם, האוסר להחמיר וליהרג במקום שאין הדין "יהרג ואל יעבור".

בשו"ת מהר"י אסאד (או"ח ק"ס) כתב בחולה שאכל מצה נגד דעת הרופאים, שאין לך "מצווה הבאה בעבירה" גדולה מזו. והמהר"ם שיק (או"ח ר"ס) החמיר אף יותר, וכתב שאין כאן מצווה כלל אלא עבירה גמורה, ואדרבה – אם היה נמנע מלאכול היה מקבל שכר כמי שחשב לעשות מצווה ונאנס.

אולם, יש לחלק כדברי הגרע"ק איגר (שו"ת קמא קע"ד) וה'מנחת חינוך' (מצווה ב'): העבירה של הכנסה לסכנה (או חילול שבת במילה שלא בזמנה) היא עבירה ב"מעשה הגברא" ולא ב"חפצא" של המצווה. בניגוד למצה גזולה, שבה גוף החפץ פסול, כאן המצווה (הסרת הערלה או אכילת המצה) נעשתה כתיקונה, אלא שהאדם עבר עבירה בעצם עשייתה. לכן, נראה שלא תיבטל המצווה משום מצווה הבאה בעבירה.

סיכום המסקנות:

תינוק חולה שעבר ומלו בתוך שבעה ימים להבראתו – לדעת רוב הפוסקים (בית יצחק, אבני נזר, הגרי"ש אלישיב) יצא ידי חובה ואין צריך הטפת דם ברית.

העושה מצווה במקום סכנה – לדעת ה'עונג יום טוב' ייתכן שלא יצא ידי חובה כיוון שהיה פטור, אך במילה יצא ידי חובה כיון שסוף סוף הוא מהול, אלא שהפסיד מעלת "מילה בשמיני".

אם היה יכול לקיים המצווה באופן שאינו מסוכן (כגון שמיעת שופר מאחר) ועבר ועשאה בדרך סכנה – יצא ידי חובה לכל הדעות.

במקום שהחמיר על עצמו היכן שרשאי להסתכן – יצא ידי חובה.

לדעת המהר"י אסאד והמהר"ם שיק, אין זו מצווה אלא עבירה, אך לדעת הגרע"ק איגר יצא ידי חובה, שכן העבירה היא ב"גברא" ולא בגוף ה"חפצא" של המצווה. 

מהי קדושה

 "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו; כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו... קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ" (ויקרא כ"א, א'-ו')


פרשת השבוע פותחת בביאור קדושת הכהנים, וממשיכה בכך את הפרשה הקודמת שעסקה בקדושת כל אדם מישראל - "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ב').


למרות שהמילה 'קדושה' נפוצה היום מאד בתרבות, נדמה שההבנה של התורה במילה זו שונה מאשר ההבנה המקובלת היום בציבור. היום, כאשר מדברים על 'קדושים', מתכוונים לעושי מופתים, מקובלים; אנשים הנמצאים בספירות עליונות ומנותקים מהעולם ומהוויותיו. לעומת זאת, כאשר התורה מגדירה מהי קדושה, היא מתייחסת לדבר שונה לגמרי: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (ויקרא י"ט, ג'); "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ" (ויקרא י"ט, י"א); "לֹא תַעֲשֹק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר" (ויקרא י"א, י"ג); "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא י"א, ט"ו); "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, י"ח); ועוד. מוזכרים בפרשה זו כמעט כל המצוות שבין אדם לחברו!


התורה מדגישה, שאין הבדל בין מצוות שבת, שטעמה עליון והיא מפרישה את האדם ממלאכה ומעבודה, ובין כיבוד אב ואם, הנובעת מחוש מוסרי טבעי של האדם. שתי המצוות מביאות את האדם לקדושה. מה שמביא את האדם לקדושה הוא לא רק כל מיני מעשים עליונים וגבוהים, אלא גם המצוות הכי פשוטות שבין אדם לחברו: איסור גניבה, איסור שקר, איסור שנאה. זו הקדושה האמתית - החיבור לעולם וההתנהגות המוסרית הבסיסית שבין אדם לחברו, ולא פרישות ועיסוק בעליונים.


אולם, כפי שאמרנו בפתיחת הדברים, בניו אייג' גישה זו איננה מקובלת. היום, כולם מחפשים קשר לקבלה ולדברים הגבוהים. כל אחד היום הוא 'הרב המקובל אלוקי', ואם יש רב שהוא לא מקובל אלא פשוט אדם רגיל, הוא לא רב.


פעם הייתי בחתונה והייתי צריך לעלות לברך את אחת הברכות. שמתי לב, שלברכה הראשונה מעלים את 'הגאון' וכך גם לברכה השנייה והשלישית. אמרתי לקרוב שלי שעמד לידי, שממש נראה כאילו חזרנו לתקופת 'הגאונים'...


אמרתי לו, שאם יעלו אותי בתור 'הגאון' אני לא עולה - אני לא גאון, אני אדם רגיל, רב. למזלי, בגלל שזו הייתה חתונה של חרדים ואני ציוני, העלו אותי בתור 'הרב הגאון', תואר פחות מכובד, ואז יכולתי לעלות. בכל אופן, זו המגמה היום - בשביל להיות רב צריך להיות יוצא דופן, לא רגיל, גאון, משום שאנשים לא מסתפקים בטבעי. אולם, ידועים דברי הקוצקר על הפסוק 'ואנשי קודש תהיו לי' - הקב"ה לא צריך מלאכים. מלאכים יש לו מספיק. הוא מחפש דווקא "אנשי קודש".


בישיבה, אמרתי מספר פעמים שאני אדם רגיל ולכן אני אוהב כבוד. מלאכים לא אוהבים כבוד, אבל אני אדם רגיל. אחד מהדרום-אפריקאים ניגש אלי כמה ימים לאחר שאמרתי זאת ושאל אותי מה הכוונה. אמרתי לו שזה שאני רב לא אומר שאני לא אנושי ומעל לרגשות אנושיים - אני אוהב כבוד כמו כל אדם רגיל. הוא לא הסכים לקבל זאת. רק בפגישה האחרונה לפני שחזר לחו"ל, אמר לי אותו בחור שאחד הדברים שלמד ממני הוא שיש רבנים שאוהבים כבוד.


נדמה, שאת אותו מסר רוצה התורה ללמד גם בפרשה שלנו. למרות שהיה מקום לחשוב שהכהנים, קדושי העם משרתי עליון, יהיו מעבר לרגשות הפשוטים של האבילות ולכן לא יצטרכו להיטמא - התורה מדגישה שגם הם, ובמיוחד הם, צריכים להיטמא לקרוביהם.


בצעירותי, הייתי לומד בבית המדרש של ויז'ניץ. החסידים אמרו לי שם, שלרבי יש חלה אחת מזמנו של הבעש"ט ויש נס שעד היום היא עדיין טריה. שאלתי אותם מה הרב עושה איתה בפסח? הם חשבו, ואמרו שכנראה שהסיפור לא באמת נכון. לאחר דבר זה, הבנתי את משמעות איסור נותר, הדורש שלאחר יום ולילה ישרפו את בשר הקורבנות. היה אפשר לטעון שרק בשר רגיל מתקלקל ולא בשר קודש שהיה על המזבח. לכן מדגישה התורה, שגם בשר קודש מתקלקל ומתייבש ולכן יש לשרוף אותו קודם לכן.


אם כן, ביהדות הקדושה איננה שונה מכללי הטבע הרגילים. הקדושה היא דווקא להתנהג בתוך סדרי הטבע בצורה נכונה וראויה. מסיבה זו, אחד הציוויים המופיעים בפרשת הקדושה הוא "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִים וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא י"ט, ד') - כלומר, התורה אינה רוצה שהאדם יפנה לאלילים, לדברים מיסטיים עליונים, או לאלוהי מסכה, קמיעות ואמונות טפילות למיניהן. התורה מלמדת אותנו שהקדושה היא דווקא התנהגות נכונה בתוך העולם הטבעי. ממילא, כפי שהסברנו, יש עניין שגם הכוהנים, אנשי הקודש, לא יתעלמו מהרגשות הטבעיים הבריאים שלהם ויטמאו לקרוביהם שמתו.


רעיון זה מתקשר לרעיון נוסף המופיע בפרשה.


המדרש על הפסוק הראשון בפרשה, מתאר שהיו תקופות בזמן המקדש בהם ידעו התינוקות תורה ברמה גבוהה מאד ובכל זאת העם הפסיד במלחמות, ואילו בימי אחאב, המלך הרשע שמילא את הארץ בע"ז, עם ישראל ניצח. המדרש מסביר, שבימים הראשונים עם ישראל ידע תורה אבל היו בתוכו 'דילטורין' - מלשינים - ואילו בימי אחאב עם ישראל היה מאוחד. מעבר לידיעת התורה וללימודה, דבר ראשון אנשים צריכים להיות מאוחדים ולהתנהג בדרך ארץ אחד לשני. זה מה שגורם לניצחון במלחמות, עוד יותר מידיעת תורה והעמקה בה. ח"ו שהאחדות השוררת בעם ישראל תיפגע. אם דבר זה יקרה אזי יתרחשו אסונות, למרות שמצב לימוד התורה היום טוב הרבה יותר מבתקופות קודמות!


הקדושה שהתורה דורשת מהאדם היא בראש ובראשונה קדושה אנושית, התנהגות יפה בין אנשים, ולא קדושה מיסטית עליונה. כאשר נגיע למצב זה, נהיה ראויים להיכלל בפסוק 'קדושים תהיו'. [רי"ע] 

בעניין המכניס עצמו לסכנה

פתח דבר

מפי גדולי תורה ואנשי מעשה שמעתי, כי ימי "בין הזמנים" רצופים עבורם במתח ובחרדה גדולה, וזאת מחמת ריבוי האסונות והפגעים הרעים הפוקדים בעתות אלו את הציבור החרד לדבר ה'. שתי סיבות נאמרו בדבר:

האחת, במישור הרוחני: מחמת שבימים אלו מתבטל סדר הלימוד הקבוע בישיבות ובכוללים, ובעוון ביטול תורה זה נחלשת השמירה המעטירה על כלל ישראל ועל כל יחיד ויחיד. (ואף שזכינו בחסדי שמים ל"ישיבות בין הזמנים", מכל מקום ידוע שאין בהן כדי למלא את חסרון עמלה של תורה כפי שהדבר נעשה בימי ה"זמן" כסדרם).

והשנייה, במישור הגשמי: רבים מבני הציבור מנצלים ימים אלו להחלפת כוח בטיולים, ברחצה בים וכיוצא בזה, ובתוך כך מזדמנים – ולעתים אף מזמינים עצמם ביודעין – למקומות האוצרים בחובם סכנה. אף ריבוי הנסיעות בדרכים מהווה גורם מסכן, מלבד שאר עניינים שאין כאן המקום לפורטם.

הנה כי כן, כאורח חייו של איש יהודי, ודאי שמוטלת חובה גמורה על כל נופש ומטייל לברר קודם צאתו את כל ההיבטים ההלכתיים העלולים להיווצר בדרכו. אכן, מורגלים אנו לדקדק בבירור כשרות המזון באתרי הנופש, וכן בתיקון העירוב (דבר שהתחזק מאוד בעת האחרונה); כמו כן, משתדלים אנו לברר את הפרטים הטכניים כגון כשירות הרכב ואופני התחבורה, ואף נשמרים מהסכנות הרוחניות האורבות במקומות שאין בהם גדרי צניעות כראוי.

אולם, תימה גדול בעיני שדבר אחד כמעט ונשכח מן הלב: בירור יסודי על פי השולחן ערוך והפוסקים – האם היעד הנבחר, דרך הבילוי או אופן הנסיעה, נקיים מחשש סכנה. בנדון זה, דא עקא, סומכים רבים על השערות קלושות, סברות כרס ושמועות, ובעיקר על "מנהג העולם". עד שמתקבל הרושם, כי אילו היה אדם סומך על רמת בירור שכזו בענייני כשרות המאכלים, היה נחשב בעיני הציבור כמי שפורק עול רחמנא ליצלן.

הסיבות לרפיון זה רבות הן, ואולי נזכירן בגוף המאמר, אך נראה כי הסיבה העיקרית היא שסוגיה זו אינה ברורה כל צרכה – הן בהגדרת הגדרים ההלכתיים והן בבירור המציאות לאשורה. על כן ראיתי לנכון לנסות ולברר לעצמי את גדרי ההיתר והאיסור בסוגיה חמורה זו, כדי לקיים כהלכתה מצוות "ונשמרתם", ולהינצל מגדר "מכניס עצמו לסכנה".

א. חלוקת הסוגיה לשני פנים

ראשית חכמה, יש להבחין כי סוגיה זו נחלקת לשני מישורים:

המישור ההלכתי-חיובי: מעשים או מקומות שיש בהם משום ביטול ציווי התורה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", כפי המבואר בגמרא בברכות (ל"ב ע"ב) במעשה החסיד וההגמון, וכפי שנפסק להלכה ברמב"ם (פי"א מהלכות רוצח ושמירת הנפש). העובר על אלו מבטל ציווי חכמים.

המישור של הנהגת שמים: מי המכניס עצמו לסכנה מעורר על עצמו דיני שמים, כמבואר בגמרא (ברכות נ"ה וראש השנה ט"ז) שקיר נטוי הוא אחד משלושה דברים המזכירים עוונותיו של אדם. ועוד אמרו (שבת ל"ב): "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכויותיו".

עיין בכל זה בתשובת ה"נודע ביהודה" (תנינא, יורה דעה סימן י') בעניין מי שחשקה נפשו לצאת לציד חיות ביערות לשם שעשוע. תמה עליו ה"נודע ביהודה" וכתב שמעבר לכך שאין זו הנהגה הראויה לאיש יהודי, יש כאן איסור גמור של הכנסה לסכנה, שעליו כתב הרמב"ם שהוא עובר על "ונשמרתם". וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי וכיוצא באלו, שכן אין זה פחות מ"מזכירין עוונותיו".

נמצאנו למדים: אם על פי ההלכה ישנם מעשים הנעשים בימי בין הזמנים שיש בהם משום סכנה, הרי שמעבר לעצם האיסור, מעוררים הם דינים על האדם. בפרט אמור הדבר במצבים שבהם זקוק האדם לנס כדי להינצל; ובשעה שמתרחשים אסונות רח"ל, אם המצב הוגדר מלכתחילה כ"מקום סכנה", הרי שכבר נפסק דינם במימרת חז"ל "שמא לא יעשו לו נס". הדברים מרטיטים בחומרתם, ויש להעמיק בהבנת גדרי הסכנה לשיטת חז"ל והפוסקים.

בשולי הדברים: כיוון שהנושא רגיש ונפיץ, וחסידים מושבעים של טיולים אלו ואחרים עלולים לחשוד בי כי אני אוסר את כל סוגי הבילויים או מכוון למקרה מסוים – חובה עלי להדגיש: אין כוונתי למקרה ספציפי או לאנשים מסוימים, אלא לדיון עקרוני במקרים השכיחים בציבורנו. על כל אדם לבחון את תוכניותיו לאור העקרונות המתבארים כאן, ודי בהערה זו.

ב. הגדרת "מקום סכנה" – כמותית או איכותית?

יש הנוטים למדוד סכנה באופן הסתברותי-סטטיסטי, לפי היחס בין מספר המקרים שהסתיימו בכי טוב לאלו שהסתיימו באסון. אולם, לכאורה פשוט הדבר שאין זו דעת התורה. הרי בעובר תחת "קיר נטוי", ודאי שאין להוכיח היתר מכך שרוב האנשים שעברו תחתיו לא ניזוקו; שכן חז"ל קבעו שגם מי שניצל, הרי זה בגדר "נס", וממילא עצם המעשה נותר באיסורו – הן מחמת החשש שלא ייעשה נס והן מחמת ניכוי הזכויות.

ג. דעת הרמב"ם וגדרי דרך בני אדם

מעומק לשון הגמרא והרמב"ם משמע, שגם מצבים שהסכנה בהם רחוקה מבחינה הסתברותית, אסורים הם. מדוע לא מסרו לנו חז"ל מהו שיעור נטיית הקיר או מהו הסיכוי להתמוטטותו? משמע מכאן, שכל קיר שאינו עומד איתן כפי שמקובל אצל בני אדם לבנותו, נכלל באזהרה.

נראה אפוא, שהמדד הוא הנהגתם של בני אדם בריאים בדעתם: כל קיר הנחשב בפי כל כבנוי כהלכה – אינו בגדר סכנה. אך קיר רעוע, שאין אדם שפוי סומך עליו בביתו (ואם היה מופיע סדק כזה בביתו, היה נמלט ממנו אף שהסכנה רחוקה), הרי הוא "קיר נטוי" שאסרו חכמים לעבור תחתיו.

מכאן נבין מדוע נקטו חז"ל דוגמה של אדם ה"עובר" תחת קיר נטוי בדרך, ולא דוגמה של אדם הדר בבית כזה. שכן לא ב"שוטים" עסקינן שידורו בקביעות במקום סכנה, אלא באדם מן היישוב העובר שם באקראי – ואף עליו הזהירו. חז"ל הגדירו כי הצלה ממצב כזה נחשבת לנס!

ד. דוגמאות מדברי הרמב"ם

דברים אלו עולים בבירור מדברי הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק י"א ופרק י"ב). הוא מציין שם איסורים שנראים כרחוקים מן הדעת, כגון "לא ינעוץ סכין בתוך האתרוג או הצנון שמא ייפול אדם על חודה וימות". ברור לכל שהסיכוי לכך קלוש ביותר, ובכל זאת החשיבו זאת חז"ל כסכנת נפשות. השוואת הרמב"ם בין מקרה הסכין לדין קיר נטוי וגשר רעוע היא הוכחה ניצחת ליסודנו.

ה. יישומים מעשיים לימינו (מסקנות ביניים)

לאור האמור, יש לבחון את המקרים השכיחים בקרבנו:

נהיגה ברכב:

נהיגה ללא הכשרה (כפי שנוהגים צעירים לעשות לשם "ספורט" תחת פיקוח חובבני) – היא בגדר פריקת עול גמורה וסכנה מוחשית.

נהיגה בניגוד לחוקי התנועה – לדעת רוב הפוסקים הרי זה "מכניס עצמו לסכנה" (ועוד חזון למועד להרחיב בזה).

נסיעה עם נהג רשלן: לעתים נוסעים עם נהג שאינו מקפיד על החוק, או שדוחקים בו למהר מחמת איחור לשמחה וכדומה. הנוסע אינו נותן דעתו לכך שהוא מסכן את עצמו ומשפחתו עבור רווח מדומה של זמן, ועובר על איסור גמור.

טיולים במסלולים ללא פיקוח: הרשויות המוסמכות מפקחות על מסלולים שיש בהם פוטנציאל סכנה. ההולך למקומות שאינם מפוקחים, או מתכנן מסלול בצורה חובבנית שאינה צופה פני עתיד, נכנס למצב סכנה. יש להיוועץ במומחים (כמדריכי טיולים חרדיים הבקיאים בדבר) קודם היציאה.

רחיצה בים: רחיצה במקום שאינו מורשה מוגדרת באופן מוחלט כהכנסה לסכנה.

שכשוך רגליים בים: אף פעולה זו, הנראית תמימה, עלולה להיות מסוכנת ביותר למי שאינו בקי בטבע הים (בורות, זרמים חוזרים). מומחים יודעים כי במקרים רבים האסון היה צפוי מראש. לפיכך, כניסה למקום שמומחים מגדירים כמסוכן – גם ל"שכשוך" בלבד – יש בה משום איסור. [רא"י] 

להיות אנושיים

"ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרב אליו לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו. ולאחתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש לה יטמא" (ויקרא כ"א, א-ג)


"'לה יטמא' - מצווה" (רש"י שם ג)


המקור לדיני אבלות מצוי, למעשה, רק בפרשתנו ואמור דווקא בכהנים. אמנם, הרמב"ם מביא מקור נוסף:


"מצוות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר: 'ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה''" (ויקרא י', יט) (הלכות אבל א', א)


אלא שגם מקור זה דן בענייני כהנים. נשאלת, איפוא, השאלה, מדוע אכן נאמרו דיני אבלות דווקא בכהנים.


מבאר הרמב"ם בספר המצוות:


"היא שנצטוו הכהנים שייטמאו לקרובים הנזכרים בתורה, כי בעבור שמנעם הכתוב מלהיטמא למת לכבודם והתיר להם להיטמא לקרובים, שמא יחשבו שהרשות בידם, ואם רצו להיטמא ייטמאו ואם לא אצו לא ייטמאו, גזר להם גזרה וחייב עליהם חיוב והוא אומרו יתעלה ויתברך שמו: 'לה יטמא' - כלומר לאחותו..." (עשה לז)


הכהן, למרות רוממותו מעם ומעמדו המיוחד מחויב להיטמא גם לאחד העם. האבלות הינה דבר אנושי שכל אדם חש בו במות עליו קרובו, ולפיכך אי אפשר לו לאדם ואסור לו להתנתק ממנה - מחויב הוא וכפוי להיטמא. ודווקא בכהן נאמרים הדברים, שכן אם האנושיות הפשוטה לא תפעם בו, לא יוכל הוא להעביר ולהבהיר מסרים לעם ישראל. אין מעלתו של הכהן סיבה להתנתקות מרגשות אנושיים, שחובה על כל אחד ואחד לחוש בהם.


וממשיך הרמב"ם שם:


"ולשון ספרא 'לה יטמא' - מצווה. לא רצה להיטמא מטמאין אותו בעל כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח ולא רצה להיטמא ודחפוהו חכמים וטימאוהו בעל כרחו. וזה בעצמו הוא מצוות אבל, כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו ... ולחזק חיוב זה באר אותו בכהן, שהוא מוזהר על הטומאה שייטמא על כל פנים כשאר ישראל כדי שלא ייתלש דין האבלות".


אותו יוסף, כשאר הכהנים, ייחל לבואו של פסח כדי שיוכל להקריב את הקרבן, ורצה, איפוא, להימנע מההיטמאות. אך כפוהו חכמים וטימאוהו בעל כרחו, שכן אין לבוא במסווה של מצווה ולהימנע מרגש טבעי של אבלות.


זאת ועוד - לעיתים אנשים נוטים לקבל מאורעות קשים וטרגדיות, גם אישיות, מתוך אמונה פנימית, נכונה אמנם, שכך צריך היה להיות. אלא שיש מהם המסיקים מכך מסקנה מוטעית שאין הם צריכים להתאבל. טעותם היא, שלמרות שהכל מכוון משמיים והכל מהלך א-להי הוא, עדיין מוטלת עלינו החובה להתאבל - לחוש, להרגיש, להיות אנושיים.


בסוף הפרשה נאמר:


"ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי. ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אתו אל משה ושם אמו שלמית בת דברי למטה דן ... וידבר ה' אל משה לאמר הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה וסמכו כל השמעים את ידיהם על ראשו ורגמו אתו כל העדה" (שם כ"ד, י-יד)


ומביא רש"י במקום את האמור בתורת כהנים:


"ומתניתא: אמרה: מבית דינו של משה יצא מחויב. בא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו: מה טיבך לכאן? אמר להם: מבנות דן אנוכי. אמרו לו: 'איש על דגלו באתת לבית אבתם' (במדבר ב', ב) כתיב. נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב, עמד וגידף"


לפנינו עומדת טרגדיה אנושית של אדם חסר שייכות, המנסה בכח להתייחס למחנה כלשהו. שהרי לכל אחד מאיתנו יש השתייכות כלשהי - למשפחה, לחברה, וזה - אין לו דבר. יצא מחויב - עמד וגידף. ולכאורה, יכלו חז"ל להתעלם מהרקע של הדברים ולומר - זה עונשו של מקלל. אלא שכדברינו - אמנם יש דינים וציוויים של הקב"ה, אך אין זה מתיר לנו להתנתק מהרגש האנושי, מתחושת הצער, הכאב והחמלה, במקרה זה, שעלינו לחוש.


אף במעשה נדב ואביהוא אנו קוראים: "וכל בני ישראל יבכו את השרפה". ושוב נוכל לשאול - מדוע אותו בכי, והלוא גזירה היא מאת הקב"ה. אלא שכאמור, עלינו להיזהר שלא נתעטף במסווה של יראת שמיים ונתנתק מהרגש האנושי, מתחושות הצער והכאב, שעלינו לחוש. אין הרגש האנושי סותר את קיום המצוות, אלא אדרבא, מוסיף הוא ומעלה את ערך קיומן. [הרי"ע]

שמיעת ספירת העומר מהש"ץ בלא כוונה לצאת

בירור בדין שומע ספירת הש"ץ בלא כוונה כשספר בעצמו בטעות

א. תורף הנידון וגדר הספק

מעשה ביהודי שהתפלל תפילת ערבית בציבור, ושמע את השליח ציבור סופר את העומר בברכה כדת וכדין. לאחר מכן, בבואו לקיים את המצווה בעצמו, טעה במניין הימים וספר מספר שגוי. רק בלילה שלאחריו עמד על טעותו, ונסתפק: האם השמיעה מהשליח ציבור בלילה הקודם – אף שלא כיוון לצאת בה ידי חובה – נחשבת לו כספירה המאפשרת לו להמשיך ולספור בשאר הימים בברכה, או שמא כיוון שרצה לספור בעצמו (ואולי אף כיוון בפירוש שלא לצאת מהש"ץ), חסר לו בעיקר המצווה ולא יוכל להמשיך בברכה?

ב. שיטת המג"א ודין "מצוות צריכות כוונה"

יסוד הספק נעוץ במחלוקת הראשונים הידועה האם מצוות צריכות כוונה. השו"ע (תפ"ט, ד) פסק לעניין מי שנשאל "כמה היום" וענה את המספר הנכון, ששוב אינו יכול לספור בברכה, משום שחוששים שיצא בתשובתו ידי חובה. המג"א (סק"ח) ביאר שאף שקיימא לן "מצוות צריכות כוונה", הרי לעניין ברכה חוששים לספק ברכות להקל ולאותן דעות שמצוות אינן צריכות כוונה.

מכאן פסק המשנה ברורה (ס"ק כב) שיש כאן "ספק ספיקא" להתיר: שמא מצוות אינן צריכות כוונה (ויצא בספירתו המוטעית או בתשובתו לחברו), ואף אם צריכות כוונה – שמא כל יום הוא מצווה נפרדת. בנידון דידן, לכאורה יש לצרף סברה זו אף לעניין השמיעה מהש"ץ.

ג. החילוק בין ספירה עצמית לדין "שומע כעונה"

אלא שיש לחלק: בספירה עצמית, גם בלא כוונה, סוף סוף הוציא האדם את המילים מפיו. אך כאן, כל היציאה ידי חובה נשענת על הדין של "שומע כעונה". והנה השו"ע (סימן רי"ג, ג) פסק להדיא שבדין שומע כעונה צריך לכו"ע "כוונת משמיע וכוונת שומע". אם כן, לכאורה בנידון דידן שלא כיוון לצאת, לא שייך דין שומע כעונה לכל השיטות.

אולם, הגהות רע"א (על השו"ע שם) הביא בשם הבית יוסף שגם הצורך בכוונה בשומע כעונה תלוי במחלוקת "מצוות צריכות כוונה". ראיה לדבר מהגמרא במסכת ראש השנה (כח, ב) בעניין השומע קול שופר או מגילה, שם מבואר שלמ"ד מצוות אינן צריכות כוונה – יצא ידי חובה בשמיעה גרידא אם ידע שזהו קול המצווה. נמצא, שאף ללא כוונה מפורשת, שייך לצאת מדין שומע כעונה למ"ד אי"צ כוונה.

ד. חידושו של ה"שואל ומשיב" בעניין כוונה הופכית

כאן מתייצב הקושי הגדול ביותר: אותו יהודי לא רק שלא כיוון לצאת, אלא שהייתה לו "כוונה הופכית" – הוא חפץ לספור בעצמו, ובכך גילה דעתו שאינו רוצה לצאת בשמיעת הש"ץ. בכהאי גוונא, גם למ"ד מצוות אינן צריכות כוונה, כוונה הופכית של עקירה מונעת את היציאה ידי חובה.

בשאלה זו חידש בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא רביעאה, סי' קכז) יסוד כביר. הוא דן בדברי הרשב"א שהעלה שבדיעבד יוצא אדם בספירת הש"ץ, וכתב:

"דאף אם נימא דמצווה לספור לכל אחד, זהו דווקא כשספר כדין. אבל בשספר שלא כדין, דאז בוודאי היה ניחא ליה שלא יספור ויסמוך על הש"ץ... בזה בוודאי יכול לספור בשאר ימים".

ביאור דבריו הוא, שיש כאן "אומדנא דמוכח": כל מה שרצה היהודי שלא לצאת ידי חובה מהש"ץ הוא משום שסבר שיקיים את המצווה בעצמו כהוגן. אך אילו היה יודע בשעת שמיעת הש"ץ שספירתו העצמית תהיה בטעות ותגרום לו להפסיד את המצווה לכל ימי העומר – בוודאי ובוודאי שהיה רוצה לצאת ידי חובה בשמיעת הש"ץ.

ניתן להסביר זאת בשני אופנים:

ביטול העקירה למפרע: העקירה (הכוונה ההופכית) הייתה בטעות, וברגע שנתברר שטעה בספירתו, מתבטלת העקירה ונשארת השמיעה כספירה סתמית המועילה למ"ד אי"צ כוונה.

כוונה על תנאי: כוונתו של האדם היא: "איני רוצה לצאת מהש"ץ אלא אם כן אטעה בספירתי שלי".

לפיכך, פסק השואל ומשיב שבצירוף הספק-ספיקא הידוע, יכול אותו אדם להמשיך ולספור בברכה, שכן השמיעה מהש"ץ נחשבת לו לעלייה לאחר שהתברר שספירתו העצמית הייתה ללא הועיל.

בגדר מצוות עשה ד"בתולה" ואיסור "בעולה" בכהן גדול

ביאור שיטת הרמב"ם לאור יסוד החילוק בין קדושת הגוף לשררת המינוי

א. יסוד הדין: כפל הפנים במצוות הבתולה

בפרשת אמור (כג, יג-יד) נצטווה הכהן הגדול: "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח... כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה". בביאור כפילות הלשון, עומד הרמב"ן על כך שיש כאן שני עניינים נפרדים:

מצוות עשה חיובית: לצוות על הכהן הגדול שישא דווקא בתולה.

לאו הבא מכלל עשה: לאסור עליו את הבעולה (שהרי אם נצטווה לישא בתולה, ממילא נאסר בבעולה, וזהו דין "חייבי עשה").

כשיטה זו עולה מדברי הרמב"ם בכמה מקומות: בספר המצוות (עשין לח) מנה הרמב"ם את המצווה לישא בתולה כמצוות עשה דאורייתא. בהלכות אישות (פרק א, הלכה ח) כתב הרמב"ם מפורשות: "ובעולה לכהן גדול... הרי הן מכלל חייבי עשה". הרי לנו דעת הרמב"ם כדעת הרמב"ן, שאין זו רק מצווה חיובית, אלא שיש בבעולה איסור חפצא של "איסור עשה".

ב. הקושי המהותי בדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה

אולם, כאשר אנו פונים להלכות איסורי ביאה (פרק יז, הלכה א), לשונו של הרמב"ם מעוררת תמיהה רבתי. וזה לשונו שם:

"שלוש נשים נאסרו על כל הכהנים: גרושה, זונה וחללה. ועל כהן גדול ארבע – אלו השלוש ואלמנה... אחד כהן גדול משוח בשמן המשחה... ואחד כהן שעבר וכן כהן משוח מלחמה, כולן מצווין על הבתולה ומוזהרין על האלמנה".

והנה קשה: אם אכן הבעולה אסורה על הכהן הגדול באיסור עשה, מדוע מנה הרמב"ם רק ארבע נשים האסורות עליו? הלא לפי דבריו בהלכות אישות ובספר המצוות, נמצא שישנן חמש נשים האסורות על הכהן הגדול (ג' האסורות לכל כהן, אלמנה בלאו, ובעולה בעשה)! מדוע השמיט הרמב"ם את הבעולה מרשימת האיסורים בפרק יז?

ג. יסוד "תרי דיני" בכהן גדול: קדושה מול שררה

כדי ליישב סתירה זו, יש להידרש ליסוד עמוק בגדרי כהונה גדולה (כפי שנתבאר בשיעורי הגר"ח והגרי"ז הלוי). בכהן גדול קיימים שני מסלולים הלכתיים נפרדים המגדירים את זהותו:

קדושת הגוף (מכוח המשיחה): זוהי קדושה פנימית החלה על הכהן ברגע שנמשח בשמן המשחה או נתרבה בבגדים. קדושה זו היא "נזר אלוקיו על ראשו", והיא אינה פוקעת ממנו לעולם, גם אם עבר ממשרתו או נתמנה למשוח מלחמה.

דין השררה והמינוי (גדולה): זהו מעמד של "ראש" ושררה, המגדיר את הכהן הגדול כמי שעומד בראש אחיו ("הכהן הגדול מאחיו"). דין זה דומה למעמד המלך, והוא תלוי במינוי ובכהונה בפועל.

הנפקא-מינה בין שני הדינים מתבטאת ב"כהן שעבר" וב"משוח מלחמה": מצד קדושת גופם, הם שווים לכהן גדול (לעניין איסור טומאה ופריעה ופרימה), אך מצד דין השררה, הם חלוקים ממנו (כגון שאינם עובדים בשמונה בגדים, כי עבודה בשמונה בגדים היא מדין "כבוד ותפארת" השייך רק למי שאחוז בשררה ובגדולה בפועל).

ד. החילוק שבין מצוות הבתולה לאיסור הבעולה

לאור יסוד זה, ניתן לבאר באופן נפלא את החילוק שבין המצווה החיובית לאיסור העשה:

המצווה על הבתולה ("יקח אשה"): זוהי מצווה הנובעת מקדושת הגוף של הכהן הגדול. התורה דרשה שמי שנושא על ראשו את שמן המשחה הקדוש, יהיה כלי קיבול לטהרה יתירה בנישואיו. לכן, מצווה זו נוהגת בכל מי שיש בו קדושת משיחה, כולל משוח מלחמה וכהן שעבר. כפי שדרשו בתו"כ: "הוא – לרבות משוח מלחמה".

איסור הבעולה (הלאו הבא מכלל עשה): איסור זה אינו נובע מעצם הקדושה, אלא הוא חלק מדיני הגדולה והשררה של הכהן הגדול המכהן בפועל. כשם שישנם גינוני מלכות האסורים על מי שעומד בראש העם, כך נאסרה הבעולה על הכהן הגדול המחזיק בכתר השררה.

ה. ביאור דקדוק לשון הרמב"ם

עתה יתיישבו דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה בדקדוק רב. הרמב"ם שם מונה את הנשים האסורות על קבוצת הכהנים שפירט: הכהן העובד, הכהן שעבר ומשוח מלחמה. כיוון שרצה הרמב"ם למנות רק את האיסורים השווים בכולם, מנה רק ארבע נשים (גרושה, זונה, חללה ואלמנה), שכן בארבע אלו כולם שווים – הן הכהן הגדול המכהן והן משוח מלחמה – ואיסורן נובע מעצם קדושת המשיחה.

אולם, את הבעולה לא מנה הרמב"ם בפרק יז ברשימת האסורות, שכן היא אינה אסורה על "כולן". משוח מלחמה וכהן שעבר אמנם "מצווים על הבתולה" (מכוח קדושתם), אך אינם אסורים בבעולה (כי אין להם דין שררת המינוי). לכן, הבעולה אסורה רק על כהן גדול המכהן בפועל, ומכיוון שאינה איסור השווה בכל האישים שבהלכה ההיא, השמיטה הרמב"ם מרשימת "ארבע אלו".

ו. סיכום העולה לדינא

נמצאנו למדים שיטה עקבית ברמב"ם:

מצד מצוות העשה (קדושת הגוף) – הכהן הגדול, הכהן שעבר ומשוח מלחמה "מצווים על הבתולה".

מצד איסור העשה (דין השררה) – רק כהן גדול המכהן בפועל אסור בבעולה.

לפיכך, בהלכות איסורי ביאה, העוסקות בכלל סוגי הכהנים הגדולים, השמיט הרמב"ם את הבעולה כיוון שאינה איסור גורף לכולם, אך בהלכות אישות, שם הגדיר את מהות האיסור מצד עצמו, קבע בבירור שהבעולה היא מכלל "חייבי עשה".

כך עולים דברי הרמב"ם בקנה אחד עם שיטת הרמב"ן והספרא, ומתבארת בזה הבנה עמוקה במבנה המצוות והאיסורים של הכהן הגדול. [הגרב"ס]


מהות לחם הפנים: בין מצוות סידורו לדין תורת מנחה שבו

א. תמיהת הרי"ז הלוי על דברי הר"ש

על המקרא בפרשת אמור, "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ... חָק עוֹלָם", דרשו בתורת כהנים: "חק עולם – לבית עולמים". בביאור הדברים פירש הר"ש (בפירושו לספרא), כי בא הכתוב למעט את הבמה, שאין נוהג בה דין לחם הפנים, והטעים זאת בטעם ש"אין מנחה בבמה".

והנה, מרן הרי"ז הלוי זצ"ל, בחידושיו על התורה, העיר בזה הערה גדולה: אם בבמת יחיד עסקינן, הלא פשיטא שאין שם לחם הפנים, שהרי אין מקריבים בבמה קטנה אלא קרבנות נדבת יחיד, ולחם הפנים קרבן ציבור הוא. ואם בבמה גדולה (כנוב וגבעון) מדובר, הרי מפורש בכתוב גבי דוד המלך בבואו אל אחימלך הכהן בנוב, שהיה שם לחם הפנים "הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה'". ואם כן, כיצד ניתן לומר שאין לחם הפנים נוהג בבמה?

ב. שני הדינים שבמצוות לחם הפנים

ליישוב הקושיא יש להקדים חקירה יסודית במהות המצווה: נראה כי שני דינים נפרדים שזורים בלחם הפנים.

האחד – תורת מנחה: לחם הפנים נידון כמנחת ציבור. הקטרת בזיכי הלבונה היא כהקטרת ה"קומץ", והיא זו המתירה את השיריים (הלחם) באכילה לכהנים, כדתנן במסכת מעילה.

השני – מצוות הסידור: עצם הנחת הלחם על השולחן לפני ה' תמיד. כפי שעולה מדברי הרמב"ם בספר המצוות (עשין כז), שקבע מצווה זו בין המצוות המוטלות על הכהנים ולאו דווקא בזיקה לקרבנות הציבור הרגילים, נראה שעיקר המצווה ומהותה הוא מעשה הסידור על השולחן.

ג. ביאור דברי הר"ש בשיטת ה"תרי דיני"

מכאן נפתח הפתח להבנת דברי הר"ש: כאשר שנינו שאין לחם הפנים נוהג בבמה משום ש"אין מנחה בבמה", אין הכוונה שנתבטלה מצוות הסידור כליל, אלא שפקעה ממנו "תורת המנחה". בבמה גדולה, אכן נהגה מצוות סידור הלחם על השולחן, וכפי שהיה בנוב. אולם, כיוון שאין דין מנחה בבמה, לא חל על הלבונה דין "קומץ" ולא חל על הלחם דין "שיריים" הטעונים הקטרה להתירם. בבמה, הלחם עומד מכוח מצוות הסידור גרידא, ולא בתורת מנחה גמורה.

זאת ועוד, יש לחלק בין לחם הפנים לדין חזה ושוק. בבמה אין נוהג דין חזה ושוק משום שאין תנופה בבמה, וכיוון שהתנופה היא מעיקר המצווה, בטלה המצווה כולה ועימה זכיית הכהנים. אך בלחם הפנים, כיוון שעיקר המצווה הוא הסידור, הרי שגם כשבטלה תורת המנחה שבו, עצם המצווה קיימת ושרירה.

ד. יישוב שיטת רש"י במסכת מנחות

יסוד זה שופך אור בהיר על דברי רש"י במסכת מנחות (צה, ב). שם שנינו בעניין דוד ואחימלך, שהיה הלחם "דרך חול". ופירש רש"י: "דכיון שנסתלק מותר לכהנים... ולא מיבעיא הך שכבר נסתלק". וקשה: והלא לחם הפנים אינו מותר באכילה אלא לאחר הקטרת הבזיכין, וכיצד כתב רש"י שמיד בסילוקו הוא מותר?

אלא שבנוב, שהייתה במה גדולה, לא נהג דין "תורת מנחה". לכן, לא היה צורך בהקטרת הבזיכין כדי להתיר את הלחם מדין "שיריים", שהרי לא חל עליו שם מנחה מעולם. ממילא, ברגע שנסתיימה מצוות הסידור עם סילוק הלחם מהשולחן, פקע ממנו דין ההקדש והוא הותר לכהנים כחולין.

ה. סיכום: חק עולם לבית עולמים

נמצאנו למדים, כי הפסוק "חק עולם לבית עולמים" מלמדנו שזכיית הכהנים בלחם הפנים מכוח היותו "מאישי ה'" (כלומר, כשירי מנחה הניתנים לאחר הקטרת האישים) – אינה נוהגת אלא בבית העולמים בירושלים. בבמה, לעומת זאת, הזכייה בלחם נובעת מגמר מצות הסידור בלבד. בכך מתיישבים דברי הר"ש עם המציאות בנוב, ומתבארת שיטת רש"י בעומק הדברים. [וצ"ע מדברי רש"י שמואל א' כ"א ו']. [הגרב"ס]