כמו שבטבע שום דבר לא קורה מעצמו ותמיד יש סיבה שגורמת לתוצאה, כך זה עובד גם בחוקי התורה. כל שינוי במעמד ההלכתי של אדם או חפץ חייב להגיע בעקבות סיבה כלשהי.
זה כלל ברזל בכל מה שקשור לחובות, קניין (בעלות), נישואין או איסורים:
אי אפשר להתחייב בעונש (כמו מיתה, גלות או מלקות) או לשלם קנס בלי שתהיה סיבה מחייבת.
אדם לא זוכה במשהו, ורכוש לא עובר מיד ליד, בלי פעולה של קניין שגרמה לכך. (גם הכלל שבית דין יכול להפקיר רכוש של אדם – "הפקר בית דין הפקר" – הוא בעצמו הופך ל"סיבה" המשפטית שיוצרת את השינוי).
כדי שמישהו יתחתן, יתגרש, או שחפץ יהפוך לטמא או לאסור – חייבת לקרות קודם פעולה ספציפית שגרמה לזה.
ההיגיון שמאחורי העניין:
הדבר הראשון שהשכל מבין הוא שהסיבה חייבת לבוא לפני התוצאה. זה בלתי אפשרי שהסיבה והתוצאה יקרו בדיוק באותו רגע, כי מעצם ההגדרה – הסיבה היא זו שיוצרת את התוצאה, ולכן היא חייבת להיות קיימת לפניה.
ההוכחה לקיום אלוהים:
על בסיס ההיגיון הזה, חכמינו הוכיחו שיש אלוהים. הם קראו לו "עילת העילות" או "סיבת הסיבות". ההסבר הוא פשוט: אם לכל דבר בעולם יש סיבה שקדמה לו, אנחנו חייבים להגיע בסוף ל"סיבה ראשונה" – כוח אחד שהתחיל את הכל, שהוא קיים בזכות עצמו ולא נזקק לשום סיבה שקדמה לו.
הרמב"ם והפילוסופיה:
הרמב"ם מאוד אהב את ההוכחה הזאת והשתמש בה הרבה. בספרו "יסודי התורה" הוא מסביר זאת בקצרה: הגלגל (היקום) מסתובב כל הזמן, ומכיוון ששום דבר לא מסתובב מעצמו, חייב להיות מישהו שמסובב אותו – וזהו הקדוש ברוך הוא.
בספרו "מורה נבוכים" הוא מרחיב על זה מאוד ומביא 25 הקדמות לוגיות שמוכיחות את קיום האל. העיקרון המרכזי בהן הוא:
כל מה שזז – יש משהו שהניע אותו.
שום דבר לא הופך מ"פוטנציאל" ל"בפועל" בלי גורם חיצוני.
חומר לא יכול להניע את עצמו.
לכן, החקירה של התנועה והסיבתיות בעולם מובילה אותנו בהכרח למסקנה שיש "מניע ראשון" – וזהו הבורא.
1. השיבולת הראשונה (ירושלמי):
בתלמוד הירושלמי שואלים: אם חקלאי קצר את השיבולת הראשונה בשדה שלו, ואז החליט להפוך את כל השדה ל"פאה" (תרומה לעניים) – האם גם השיבולת הראשונה הזו חייבת בפאה?
התשובה היא שלא, וזה די ברור. למה? כי הפעולה של קצירת השיבולת הראשונה היא זו שגורמת לחיוב הפאה על כל השדה. לא הגיוני שהסיבה (הקצירה) והתוצאה (החיוב) יקרו באותו זמן על אותו דבר. אי אפשר שהדבר שיוצר את החיוב יהיה בעצמו חלק מהחיוב.
ואינו מוכרח! יכול להיות שהסיבה שהשיבולת הראשונה פטורה היא לא בגלל עיקרון פילוסופי של "סיבה ומסובב", אלא בגלל עניין טכני בהלכה:
חיוב "פאה" חל רק על תבואה שמחוברת לקרקע ("קמה"). ברגע שקצרת את השיבולת הראשונה, יצרת את החיוב לשאר השדה, אבל השיבולת הזו כבר קצורה – ולכן היא פשוט כבר לא "במרחב" של החיוב.
2. שחיטה בשבת (הר"ן):
יש שאלה מפורסמת: אם אדם שוחט בהמה בשבת, למה השחיטה שלו כשרה? הרי מי שמחלל שבת נחשב "מומר", ושחיטה של אדם כזה אמורה להיות פסולה.
אבל יש כאן זווית נוספת מהספר "אחיעזר", שמעלה שאלה של "ביצה ותרנגול" (פרדוקס):
השאלה: לפי התוספות, אם נגיד שהשוחט הופך ל"מומר" (רשע שפסול לשחיטה) ברגע שהוא שוחט בשבת – אז השחיטה שלו בעצם נכשלה, והבשר פסול לאכילה.
הפרדוקס: אם השחיטה פסולה ולא יצא ממנה בשר כשר, אז בעצם לא נעשתה כאן "מלאכה" מועילה בשבת, אלא סתם פעולה של הרס ("מקלקל"). ואם זו לא מלאכה גמורה – אז הוא לא אמור להיחשב למחלל שבת (מומר)!
התוצאה המוזרה: אם הוא לא מחלל שבת, אז הוא לא מומר, ואז השחיטה שלו בעצם אמורה להיות כשרה... וחוזר חלילה.
הפתרון של ה"אחיעזר":
הוא מסביר (בהסתמך על ספרים נוספים כמו "בדק הבית") שגם אם השחיטה פסולה לאכילה (בגלל שהשוחט מומר), היא עדיין נחשבת לפעולה "מוצלחת" ומשמעותית מבחינה הלכתית.
למה? כי ברגע שבהמה נשחטת (אפילו שחיטה פסולה), היא כבר לא נחשבת ל"נבלה" שמטמאת. כלומר, השחיטה הצליחה "לטהר" את הבהמה מהטומאה הקשה של נבלה.
בשורה התחתונה:
מכיוון שהשחיטה בכל זאת עשתה שינוי הלכתי משמעותי (מנבלה טמאה לבהמה שחוטה שאינה מטמאת), היא נחשבת למלאכה גמורה בשבת. לכן, השוחט אכן נחשב למחלל שבת ונהיה "מומר", ובכל זאת השחיטה שלו נחשבת לכזו שנעשתה בתוך חילול שבת.
הר"ן מסביר: האדם הזה נהיה פסול לשחיטה רק בגלל השחיטה הזו בשבת. השחיטה היא הסיבה, והפסול הוא התוצאה. מכיוון שהסיבה חייבת לבוא לפני התוצאה, בזמן השחיטה עצמה הוא עדיין לא היה פסול. הוא נהיה פסול רק מרגע זה והלאה.
מתי בדיוק קורה חילול השבת?
יש כאן ויכוח על "לוח הזמנים" של העבירה:
שיטת הרמב"ם: יש מי שאומר (וזו כנראה דעת הרמב"ם) שברגע שהשוחט רק התחיל לחתוך את הסימנים בצוואר הבהמה, הוא כבר נחשב מחלל שבת. למה? כי הוא פצע את הבהמה ("חובל"), וזו כשלעצמה מלאכה אסורה.
שיטת הר"ן: הר"ן חולק וטוען שחילול השבת האמיתי קורה רק בסוף השחיטה. עד שהוא לא סיים את הפעולה, זה נחשב סתם קלקול ולא "מלאכת מחשבת" (מלאכה עם מטרה חיובית). רק כשהשחיטה מושלמת והבשר נהיה כשר לאכילה, אז הוא נחשב כמי שעשה מלאכה משמעותית בשבת.
איך זה קשור לעיקרון של "סיבה ותוצאה"?
אי אפשר שהסיבה (חילול השבת) והתוצאה (פסילת השחיטה) יקרו באותו רגע. לכן, השחיטה הזו כשרה כי בזמן שהיא קרתה, השוחט עוד לא היה "מומר".
אבל יש גם הסבר פשוט יותר:
לא חייבים להשתמש בכלל הפילוסופי של "סיבה ומסובב". אפשר להסביר את הר"ן בצורה טכנית יותר:
כל עוד השחיטה לא הסתיימה – אין כאן חילול שבת גמור (כי זו מלאכה שלא הושלמה).
ברגע שהשחיטה הסתיימה – הבשר כבר נשחט כהלכה.
רק אחרי שהבשר כבר שחוט וכשר, אנחנו מסתכלים אחורה ואומרים: "אה, עכשיו הסתיימה מלאכה, אז עכשיו הוא נחשב מחלל שבת".
כלומר, זה לא שהתוצאה לא יכולה לחול על הסיבה, אלא פשוט שבאופן כרונולוגי, הסטטוס של "מחלל שבת" נוצר רק שבריר שנייה אחרי שהשחיטה כבר הפכה את הבשר לכשר.
לסיכום:
הדיון הוא האם השחיטה כשרה בגלל עיקרון לוגי עמוק (שסיבה לא יכולה להיות גם התוצאה של עצמה), או פשוט בגלל שהגדרת העבירה של חילול שבת דורשת שהמלאכה תסתיים, ועד שהיא מסתיימת – השחיטה כבר נעשתה. [עי' קה"י בב"ק סימן כ"ה]
3. עדים שחתמו על שטר ריבית (קצות החושן):
מה קורה אם עדים חתמו על שטר הלוואה שיש בו ריבית (דבר שאסור מהתורה)? האם השטר פסול כי העדים שעברו על איסור הם "רשעים" שפסולים לעדות?
ה"קצות החושן" עונה באותו היגיון: העדים נפסלים לעדות רק בעקבות החתימה על השטר. אי אפשר שהחתימה (הסיבה) והפסילה של העדים (התוצאה) יקרו בדיוק באותו רגע. לכן, השטר הספציפי הזה כשר, ורק מהחתימה הבאה והלאה הם ייחשבו פסולים.
בעבר היה מקום שבו הטילו "חרם" (איסור קהילתי חמור) על עדים שמשתתפים בחתונה (קידושין) בלי שנוכח שם רב ("חכם מרביץ תורה"). קרה פעם שזוג התחתן עם עדים, אבל בלי רב.
כאן התעורר ויכוח בין גדולי הפוסקים (המהרי"ט והמהרש"ך): האם הקידושין תקפים?
מצד אחד: העדים עברו על החרם, ולכן הם "רשעים" ופסולים לעדות. אם הם פסולים – אין עדים, והקידושין לא שווים כלום.
מצד שני: העדים הפכו ל"רשעים" רק בגלל שהם העידו בקידושין האלה. האם הפסול יכול לחזור אחורה ולבטל את המעשה שיצר אותו?
שיטת ה"קצות החושן":
הוא משתמש באותו עיקרון של "סיבה ומסובב". הוא טוען שהעדים נפסלים רק אחרי (או "מכאן ולהבא") שהם עברו על האיסור. המעשה הוא הסיבה, והפסול הוא התוצאה. לכן, בזמן המעשה עצמו הם עוד היו כשרים, והקידושין תקפים.
ההתקפה של "נתיבות המשפט":
ה"נתיבות" לא קונה את ההסבר הזה. הוא מביא הוכחה מהלכות גיטין: בשולחן ערוך כתוב שאם עדים חתמו על גט בשבת – הגט פסול.
לפי ההיגיון של ה"קצות", הגט היה אמור להיות כשר! למה? כי הם נהיים "רשעים" (מחללי שבת) רק בגלל החתימה, אז בזמן החתימה הם עוד היו אמורים להיות כשרים. אם הגט פסול, סימן שהפסול חל בו-זמנית עם המעשה.
היסוד של כל הדוגמאות האלה הוא אחד: אי אפשר שהסיבה והתוצאה יקרו בבת אחת. תמיד חייב להיות פער זמן קטן שבו הסיבה קודמת. אמנם יש פוסקים אחרים שמציעים תירוצים שונים לשאלות האלו, אבל זה רק בגלל שהם מגדירים את המקרים האלו בצורה משפטית אחרת, ולא בגלל שהם חולקים על ההיגיון הבסיסי הזה. [מורינו הגרמע"א]
