פתח דבר
מפי גדולי תורה ואנשי מעשה שמעתי, כי ימי "בין הזמנים" רצופים עבורם במתח ובחרדה גדולה, וזאת מחמת ריבוי האסונות והפגעים הרעים הפוקדים בעתות אלו את הציבור החרד לדבר ה'. שתי סיבות נאמרו בדבר:
האחת, במישור הרוחני: מחמת שבימים אלו מתבטל סדר הלימוד הקבוע בישיבות ובכוללים, ובעוון ביטול תורה זה נחלשת השמירה המעטירה על כלל ישראל ועל כל יחיד ויחיד. (ואף שזכינו בחסדי שמים ל"ישיבות בין הזמנים", מכל מקום ידוע שאין בהן כדי למלא את חסרון עמלה של תורה כפי שהדבר נעשה בימי ה"זמן" כסדרם).
והשנייה, במישור הגשמי: רבים מבני הציבור מנצלים ימים אלו להחלפת כוח בטיולים, ברחצה בים וכיוצא בזה, ובתוך כך מזדמנים – ולעתים אף מזמינים עצמם ביודעין – למקומות האוצרים בחובם סכנה. אף ריבוי הנסיעות בדרכים מהווה גורם מסכן, מלבד שאר עניינים שאין כאן המקום לפורטם.
הנה כי כן, כאורח חייו של איש יהודי, ודאי שמוטלת חובה גמורה על כל נופש ומטייל לברר קודם צאתו את כל ההיבטים ההלכתיים העלולים להיווצר בדרכו. אכן, מורגלים אנו לדקדק בבירור כשרות המזון באתרי הנופש, וכן בתיקון העירוב (דבר שהתחזק מאוד בעת האחרונה); כמו כן, משתדלים אנו לברר את הפרטים הטכניים כגון כשירות הרכב ואופני התחבורה, ואף נשמרים מהסכנות הרוחניות האורבות במקומות שאין בהם גדרי צניעות כראוי.
אולם, תימה גדול בעיני שדבר אחד כמעט ונשכח מן הלב: בירור יסודי על פי השולחן ערוך והפוסקים – האם היעד הנבחר, דרך הבילוי או אופן הנסיעה, נקיים מחשש סכנה. בנדון זה, דא עקא, סומכים רבים על השערות קלושות, סברות כרס ושמועות, ובעיקר על "מנהג העולם". עד שמתקבל הרושם, כי אילו היה אדם סומך על רמת בירור שכזו בענייני כשרות המאכלים, היה נחשב בעיני הציבור כמי שפורק עול רחמנא ליצלן.
הסיבות לרפיון זה רבות הן, ואולי נזכירן בגוף המאמר, אך נראה כי הסיבה העיקרית היא שסוגיה זו אינה ברורה כל צרכה – הן בהגדרת הגדרים ההלכתיים והן בבירור המציאות לאשורה. על כן ראיתי לנכון לנסות ולברר לעצמי את גדרי ההיתר והאיסור בסוגיה חמורה זו, כדי לקיים כהלכתה מצוות "ונשמרתם", ולהינצל מגדר "מכניס עצמו לסכנה".
א. חלוקת הסוגיה לשני פנים
ראשית חכמה, יש להבחין כי סוגיה זו נחלקת לשני מישורים:
המישור ההלכתי-חיובי: מעשים או מקומות שיש בהם משום ביטול ציווי התורה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", כפי המבואר בגמרא בברכות (ל"ב ע"ב) במעשה החסיד וההגמון, וכפי שנפסק להלכה ברמב"ם (פי"א מהלכות רוצח ושמירת הנפש). העובר על אלו מבטל ציווי חכמים.
המישור של הנהגת שמים: מי המכניס עצמו לסכנה מעורר על עצמו דיני שמים, כמבואר בגמרא (ברכות נ"ה וראש השנה ט"ז) שקיר נטוי הוא אחד משלושה דברים המזכירים עוונותיו של אדם. ועוד אמרו (שבת ל"ב): "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס – מנכין לו מזכויותיו".
עיין בכל זה בתשובת ה"נודע ביהודה" (תנינא, יורה דעה סימן י') בעניין מי שחשקה נפשו לצאת לציד חיות ביערות לשם שעשוע. תמה עליו ה"נודע ביהודה" וכתב שמעבר לכך שאין זו הנהגה הראויה לאיש יהודי, יש כאן איסור גמור של הכנסה לסכנה, שעליו כתב הרמב"ם שהוא עובר על "ונשמרתם". וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי וכיוצא באלו, שכן אין זה פחות מ"מזכירין עוונותיו".
נמצאנו למדים: אם על פי ההלכה ישנם מעשים הנעשים בימי בין הזמנים שיש בהם משום סכנה, הרי שמעבר לעצם האיסור, מעוררים הם דינים על האדם. בפרט אמור הדבר במצבים שבהם זקוק האדם לנס כדי להינצל; ובשעה שמתרחשים אסונות רח"ל, אם המצב הוגדר מלכתחילה כ"מקום סכנה", הרי שכבר נפסק דינם במימרת חז"ל "שמא לא יעשו לו נס". הדברים מרטיטים בחומרתם, ויש להעמיק בהבנת גדרי הסכנה לשיטת חז"ל והפוסקים.
בשולי הדברים: כיוון שהנושא רגיש ונפיץ, וחסידים מושבעים של טיולים אלו ואחרים עלולים לחשוד בי כי אני אוסר את כל סוגי הבילויים או מכוון למקרה מסוים – חובה עלי להדגיש: אין כוונתי למקרה ספציפי או לאנשים מסוימים, אלא לדיון עקרוני במקרים השכיחים בציבורנו. על כל אדם לבחון את תוכניותיו לאור העקרונות המתבארים כאן, ודי בהערה זו.
ב. הגדרת "מקום סכנה" – כמותית או איכותית?
יש הנוטים למדוד סכנה באופן הסתברותי-סטטיסטי, לפי היחס בין מספר המקרים שהסתיימו בכי טוב לאלו שהסתיימו באסון. אולם, לכאורה פשוט הדבר שאין זו דעת התורה. הרי בעובר תחת "קיר נטוי", ודאי שאין להוכיח היתר מכך שרוב האנשים שעברו תחתיו לא ניזוקו; שכן חז"ל קבעו שגם מי שניצל, הרי זה בגדר "נס", וממילא עצם המעשה נותר באיסורו – הן מחמת החשש שלא ייעשה נס והן מחמת ניכוי הזכויות.
ג. דעת הרמב"ם וגדרי דרך בני אדם
מעומק לשון הגמרא והרמב"ם משמע, שגם מצבים שהסכנה בהם רחוקה מבחינה הסתברותית, אסורים הם. מדוע לא מסרו לנו חז"ל מהו שיעור נטיית הקיר או מהו הסיכוי להתמוטטותו? משמע מכאן, שכל קיר שאינו עומד איתן כפי שמקובל אצל בני אדם לבנותו, נכלל באזהרה.
נראה אפוא, שהמדד הוא הנהגתם של בני אדם בריאים בדעתם: כל קיר הנחשב בפי כל כבנוי כהלכה – אינו בגדר סכנה. אך קיר רעוע, שאין אדם שפוי סומך עליו בביתו (ואם היה מופיע סדק כזה בביתו, היה נמלט ממנו אף שהסכנה רחוקה), הרי הוא "קיר נטוי" שאסרו חכמים לעבור תחתיו.
מכאן נבין מדוע נקטו חז"ל דוגמה של אדם ה"עובר" תחת קיר נטוי בדרך, ולא דוגמה של אדם הדר בבית כזה. שכן לא ב"שוטים" עסקינן שידורו בקביעות במקום סכנה, אלא באדם מן היישוב העובר שם באקראי – ואף עליו הזהירו. חז"ל הגדירו כי הצלה ממצב כזה נחשבת לנס!
ד. דוגמאות מדברי הרמב"ם
דברים אלו עולים בבירור מדברי הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק י"א ופרק י"ב). הוא מציין שם איסורים שנראים כרחוקים מן הדעת, כגון "לא ינעוץ סכין בתוך האתרוג או הצנון שמא ייפול אדם על חודה וימות". ברור לכל שהסיכוי לכך קלוש ביותר, ובכל זאת החשיבו זאת חז"ל כסכנת נפשות. השוואת הרמב"ם בין מקרה הסכין לדין קיר נטוי וגשר רעוע היא הוכחה ניצחת ליסודנו.
ה. יישומים מעשיים לימינו (מסקנות ביניים)
לאור האמור, יש לבחון את המקרים השכיחים בקרבנו:
נהיגה ברכב:
נהיגה ללא הכשרה (כפי שנוהגים צעירים לעשות לשם "ספורט" תחת פיקוח חובבני) – היא בגדר פריקת עול גמורה וסכנה מוחשית.
נהיגה בניגוד לחוקי התנועה – לדעת רוב הפוסקים הרי זה "מכניס עצמו לסכנה" (ועוד חזון למועד להרחיב בזה).
נסיעה עם נהג רשלן: לעתים נוסעים עם נהג שאינו מקפיד על החוק, או שדוחקים בו למהר מחמת איחור לשמחה וכדומה. הנוסע אינו נותן דעתו לכך שהוא מסכן את עצמו ומשפחתו עבור רווח מדומה של זמן, ועובר על איסור גמור.
טיולים במסלולים ללא פיקוח: הרשויות המוסמכות מפקחות על מסלולים שיש בהם פוטנציאל סכנה. ההולך למקומות שאינם מפוקחים, או מתכנן מסלול בצורה חובבנית שאינה צופה פני עתיד, נכנס למצב סכנה. יש להיוועץ במומחים (כמדריכי טיולים חרדיים הבקיאים בדבר) קודם היציאה.
רחיצה בים: רחיצה במקום שאינו מורשה מוגדרת באופן מוחלט כהכנסה לסכנה.
שכשוך רגליים בים: אף פעולה זו, הנראית תמימה, עלולה להיות מסוכנת ביותר למי שאינו בקי בטבע הים (בורות, זרמים חוזרים). מומחים יודעים כי במקרים רבים האסון היה צפוי מראש. לפיכך, כניסה למקום שמומחים מגדירים כמסוכן – גם ל"שכשוך" בלבד – יש בה משום איסור. [רא"י]
