א. תמיהת הרי"ז הלוי על דברי הר"ש
על המקרא בפרשת אמור, "וְהָיְתָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וַאֲכָלֻהוּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ... חָק עוֹלָם", דרשו בתורת כהנים: "חק עולם – לבית עולמים". בביאור הדברים פירש הר"ש (בפירושו לספרא), כי בא הכתוב למעט את הבמה, שאין נוהג בה דין לחם הפנים, והטעים זאת בטעם ש"אין מנחה בבמה".
והנה, מרן הרי"ז הלוי זצ"ל, בחידושיו על התורה, העיר בזה הערה גדולה: אם בבמת יחיד עסקינן, הלא פשיטא שאין שם לחם הפנים, שהרי אין מקריבים בבמה קטנה אלא קרבנות נדבת יחיד, ולחם הפנים קרבן ציבור הוא. ואם בבמה גדולה (כנוב וגבעון) מדובר, הרי מפורש בכתוב גבי דוד המלך בבואו אל אחימלך הכהן בנוב, שהיה שם לחם הפנים "הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי ה'". ואם כן, כיצד ניתן לומר שאין לחם הפנים נוהג בבמה?
ב. שני הדינים שבמצוות לחם הפנים
ליישוב הקושיא יש להקדים חקירה יסודית במהות המצווה: נראה כי שני דינים נפרדים שזורים בלחם הפנים.
האחד – תורת מנחה: לחם הפנים נידון כמנחת ציבור. הקטרת בזיכי הלבונה היא כהקטרת ה"קומץ", והיא זו המתירה את השיריים (הלחם) באכילה לכהנים, כדתנן במסכת מעילה.
השני – מצוות הסידור: עצם הנחת הלחם על השולחן לפני ה' תמיד. כפי שעולה מדברי הרמב"ם בספר המצוות (עשין כז), שקבע מצווה זו בין המצוות המוטלות על הכהנים ולאו דווקא בזיקה לקרבנות הציבור הרגילים, נראה שעיקר המצווה ומהותה הוא מעשה הסידור על השולחן.
ג. ביאור דברי הר"ש בשיטת ה"תרי דיני"
מכאן נפתח הפתח להבנת דברי הר"ש: כאשר שנינו שאין לחם הפנים נוהג בבמה משום ש"אין מנחה בבמה", אין הכוונה שנתבטלה מצוות הסידור כליל, אלא שפקעה ממנו "תורת המנחה". בבמה גדולה, אכן נהגה מצוות סידור הלחם על השולחן, וכפי שהיה בנוב. אולם, כיוון שאין דין מנחה בבמה, לא חל על הלבונה דין "קומץ" ולא חל על הלחם דין "שיריים" הטעונים הקטרה להתירם. בבמה, הלחם עומד מכוח מצוות הסידור גרידא, ולא בתורת מנחה גמורה.
זאת ועוד, יש לחלק בין לחם הפנים לדין חזה ושוק. בבמה אין נוהג דין חזה ושוק משום שאין תנופה בבמה, וכיוון שהתנופה היא מעיקר המצווה, בטלה המצווה כולה ועימה זכיית הכהנים. אך בלחם הפנים, כיוון שעיקר המצווה הוא הסידור, הרי שגם כשבטלה תורת המנחה שבו, עצם המצווה קיימת ושרירה.
ד. יישוב שיטת רש"י במסכת מנחות
יסוד זה שופך אור בהיר על דברי רש"י במסכת מנחות (צה, ב). שם שנינו בעניין דוד ואחימלך, שהיה הלחם "דרך חול". ופירש רש"י: "דכיון שנסתלק מותר לכהנים... ולא מיבעיא הך שכבר נסתלק". וקשה: והלא לחם הפנים אינו מותר באכילה אלא לאחר הקטרת הבזיכין, וכיצד כתב רש"י שמיד בסילוקו הוא מותר?
אלא שבנוב, שהייתה במה גדולה, לא נהג דין "תורת מנחה". לכן, לא היה צורך בהקטרת הבזיכין כדי להתיר את הלחם מדין "שיריים", שהרי לא חל עליו שם מנחה מעולם. ממילא, ברגע שנסתיימה מצוות הסידור עם סילוק הלחם מהשולחן, פקע ממנו דין ההקדש והוא הותר לכהנים כחולין.
ה. סיכום: חק עולם לבית עולמים
נמצאנו למדים, כי הפסוק "חק עולם לבית עולמים" מלמדנו שזכיית הכהנים בלחם הפנים מכוח היותו "מאישי ה'" (כלומר, כשירי מנחה הניתנים לאחר הקטרת האישים) – אינה נוהגת אלא בבית העולמים בירושלים. בבמה, לעומת זאת, הזכייה בלחם נובעת מגמר מצות הסידור בלבד. בכך מתיישבים דברי הר"ש עם המציאות בנוב, ומתבארת שיטת רש"י בעומק הדברים. [וצ"ע מדברי רש"י שמואל א' כ"א ו']. [הגרב"ס]
