וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא, ואם לא השמיע לאזנו יצא.
והנה תנן בברכות טו, א, הקורא שמע ולא השמיע לאזנו יצא, ר"י אומר לא יצא, ובגמ': מ"ט דר"י משום דכתיב שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך, ות"ק סבר שמע בכל לשון שאתה שומע, ור"י תרתי שמע מינה. ועי' רש"י שפירש: תרתי ש"מ כי דרשת נמי שמע בכל לשון שאתה שומע ש"מ נמי דצריך להשמיע לאזנו.
ועי' רשב"א שגרס: ור"י אמר לך ממילא שמעת מינה בכל לשון שאתה שומע, וע"ש שהביא פירש"י וכנז', והקשה ע"ז דמנ"ל דשמעת מינה תרתי, ועוד דלאו היינו ממילא, לכך פי' הרשב"א דהכי קאמר כיון דדרשת מינה כל לשון שאתה שומע, ממילא ש"מ דהוא צריך להשמיע לאזנו, דאי לא, למ"ל דאיצטריך רחמנא למישרי כל לשון שהוא שומע, פשיטא, שהרי אם א"צ להשמיע לאזנו, אפי' בהרהור הלב בעלמא שרי, וכדמשמע לקמן כ, ב, גבי בעל קרי, ובהרהור הלב לא שייך לשון, וממילא שמעינן שאין קפידא בין לשון הקדש לכל שאר הלשונות, אלא ודאי מדאיצטריך רחמנא למישרי כל לשון, ממילא שמעי' דצריך להשמיע לאזנו, ואפשר דר' יהודה דל"ל הכין, משום דס"ל דאע"ג דא"צ להשמיע לאזנו, מ"מ צריך להוציא בשפתים, ולא בהרהור לבד, משו"ה איצטריך רחמנא למישרי כל לשון שהוא שומע. [ועי' שבת מ, ב, תוד"ה וכי ובהגרש"ש שם].
ומבואר בדברי הרשב"א שתי הנחות יסוד: א' שאם א"צ להשמיע לאזנו, אפי' בהרהור הלב שפיר דמי, והיינו משום דכל דלא משמיע לאזנו, אין ע"ז תורת דיבור, וה"ז כהרהור בעלמא, ב' אם סגי בהרהור, אין ע"ז תורת לשון, ואין חילוק בזה בין לשון הקדש לשאר הלשונות, וזהו מה דקאמר בגמ' לאו ממילא שמעת מיניה, והיינו דכיון דצריך ריבוי לשאר הלשונות, ש"מ דצריך שיחול ע"ז שם לשון, ומעתה ודאי צריך להשמיע לאזנו, דאם לא כן אין ע"ז תורת לשון, ועי' בשאג"א סי' ז' ובחזו"א או"ח סי' י"ד.
ועי' בספר חזו"א הנז' בסק"ב שכתב דבדברי הרשב"א תתיישב קו' התוס' שהקשו בהא דאמרי' בגמ': ואלא הא דתניא לא יברך אדם ברהמ"ז בלבו ואם בירך יצא וכו' אי ר' יוסי דיעבד נמי לא, והק' בתוס' לעולם אימא לך ר"י היא, ובהמ"ז שאני דלא כתיב ביה שמע, ולפי' הרשב"א, דטעמא דר"י, דלאו לשון הוא, ניחא.
והדברים תמוהים, דהרי בק"ש צריך ילפותא, דצריך תורת לשון, והיינו מדאיצטריך לרבות כל לשון שאתה שומע, וכמש"כ הרשב"א וכנז', ומבואר דבל"ז אין בק"ש תורת לשון, וא"כ שוב תקשה קו' התוס', דמנלן דבברהמ"ז צריך תורת לשון, דהתם ליכא קרא, וא"כ כמו בק"ש, אילולי הילפותא כנז', היינו אומרים דסגי גם בהרהור בלבד, ה"נ נימא כן בברהמ"ז, וקו' התוס' נשארה בעינה.
והנה בגמ' שם אמרי': תנן התם חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה, מאן תנא וכו' אמר ר"ח ר' יוסי היא וכו', ולכאורה לפ"ד הרשב"א דמה דצריך להשמיע לאזנו הוא משום דצריך שיחול ע"ז תורת לשון, וא"כ בחרש המדבר ואינו שומע, הא ודאי שחל על דבריו תורת לשון, כיון שאומר הדברים בקול רם, אלא שהוא עצמו אינו יכול לשמוע אותן, וא"כ מה שייך ד"ז להא דר"י, דטעמיה הוא משום תורת לשון וכנז', ובס' חזו"א שם נתקשה ג"כ בזה, ותי' בדוחק: וי"ל דהא דמדמה חרש ללא השמיע לאזנו אזלא למאי דמפרש טעמא דר"י מקרא דשמע השמע וכו', אבל למאי דמפרשינן טעמא דר"י, משום דלאו לשון הוא. ע"כ הא דחרש לא יתרום וכו', הוא מדינא דאמרו חכמים וכו', ע"ש, ודוחק גדול הוא לומר כן, דהרי אין בגמ' שתי שיטות בדברי ר"י, אלא מעיקרא אמרי' מ"ט דר"י משום דכתיב שמע השמע לאזנך וכו', ות"ק סבר בכל לשון שאתה שומע, ור"י לאו ממילא ש"מ. [כגי' הרשב"א], הרי דאין בגמ' שתי שיטות, אלא דקאמר לר"י, לאו ממילא ש"מ, ועוד דאפי' אם היה בזה שתי שיטות, דוחק לומר דהסוגיא אזלא לס"ד דגמ', ולא למסקנא דלאו ממילא ש"מ.
אשר ע"כ נראה די"ל בזה, דמה דאמרי' בגמ' ור"י לאו ממילא ש"מ, והיינו דילפי' דבק"ש צריך תורת לשון וכנז', אין הכוונה בזה דרק מחמת דין לשון הוא דצריך להשמיע לאזנו, אלא דמאחר דילפי' דיש תורת לשון על ק"ש, שוב מפרשינן דמה דנאמר שמע, היינו דצריך להשמיע לאזנו, דמאחר דילפי' דיש תורת לשון בק"ש, א"כ שמע תתפרש דישמע באזנו מה שמוציא בפיו, ויתכן שלגי' רש"י: ור"י תרתי ש"מ, היינו נמי כפי' הרשב"א דמאחר דלאו ממילא ש"מ, דצריך תורת לשון, ממילא ש"מ תרתי, גם שמע בכל לשון שאתה שומע, וגם שצריך להשמיע לאזנו.
ומעתה דמב' דינים הוא דצריך להשמיע לאזנו, וכמש"נ, א"ש דברי הגמ' דמייתי מחרש המדבר ואינו שומע, דהתם נהי דתורת לשון יש בזה, אבל מ"מ הא יש הלכה בק"ש מהא דכתיב שמע, דצריך להשמיע לאזנו, וא"כ גם חרש בכלל הלכה זו.
והנה לפי המבואר, דיש בזה ב' הלכות: א' מדין תורת לשון; ב' מהילכתא דשמע וכנז'. א"כ יתיישב מה דהגמרא מביאה אח"ז מהא דבהמ"ז, אך דהתם לא כתיב שמע, וכקו' התוס', אלא דהתם מהילכתא דלשון, הוא דצריך בזה להשמיע לאזנו, וכמש"כ בחזו"א וכנז', ולפני זה מייתי מהא דחרש, משום דיש כאן גם הלכה דשמע, ועי' תוד"ה אי, אלא דקשה משה"ק לעיל, דמנלן דבבהמ"ז יש הלכה של לשון, דהא בק"ש צריך ילפותא מיוחדת ע"ז, וצ"ע.
ב. ברכות כ, ב, בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחרי', ובגמ' אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדבור דמי וכו', ור"ח אמר הרהור לאו כדבור דמי, דאס"ד הרהור כדבור דמי, יוציא בשפתיו, אלא מאי הרהור לאו כדבור דמי, למה מהרהר, אמר ר"א כדי שלא יהיו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל, וכו'.
ובשו"ע או"ח סי' ס"ב סעיף ג' כתב: צריך להשמיע לאזנו מה שמוציא בפיו, ואם לא השמיע לאזנו יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו, וכ' בביאור-הגר"א: שם כ, ב, כר"ח וכו'.
ובסעיף ד' כתב המחבר: אם מחמת חולי או אונס אחר קרא ק"ש בלבו יצא, וברמ"א כתב: ואף לכתחילה יעשה כן אם הוא במקום שאינו נקי לגמרי וכו' יהרהר בלבו וכו'.
ועי' בפר"ח שם שכתב דמסתבר דאם קודם שעבר זמן ק"ש עבר האונס, דצריך לקרות, דהרהור לאו כדבור דמי, ועי' בהגרע"א שם משה"ק עליו.
ובביאור-הגר"א שם כתב: אם מחמת חולי וכו' יצא כ"כ א"ח לדעת הירושלמי, ונראה מש"ש על מתני' הנ"ל [ברכות טו, א, הקורא ולא השמיע לאזנו וכו'], רב אמר הלכה כדברי שניהם להקל דלא כן מה אנן אמרין, סתמא ור"י הלכה כסתמא, ר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי, ומה צריכה רב למימר הלכה כדברי שניהם להקל, אלא בגין שמע דתני לה ר"ח בשם ר"מ לפום כן צריכה למימר הלכה כדברי שניהם להקל, והיינו מה דאמר בגמ' דידן (טו, ב), א"ל ר"מ הה"א כו' אחר כוונת הלב כו'.
והנה לפי הגר"א, מוכח דא"צ לחזור ולקרוא כשעבר האונס, דהא אמרי' הלכה כדברי שניהם להקל, והיינו דבקרא ולא השמיע לאזנו יצא בדיעבד, ואף דהתם קרא מיהא, והכא רק הרהור, צ"ל דהכל דין אחד הוא, וכדברי הרשב"א הנז' לעיל, והרי לפי הגר"א תני לה ר"ח לדינא דמתני' דיצא בשם ר"מ, ור"מ הוא האי ר"מ דאמר בדף טו, ב, אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים. ומבואר דדין אחד להרהור עם קרא ולא השמיע לאזנו וכנז'.
ועי' עוד בביאור-הגר"א דהביא ממדרש וילקוט מקור לדברי הרמ"א שם שכתב: ואף לכתחילה יעשה כן וכו', ע"ש.
אלא דצ"ע, דהרי בגמ' שלנו בדף כ, ב, אמרי' דלר"ח דהרהור לאו כדבור דמי, למה בעל קרי מהרהר, ואמרי' אמר ר"א כדי שלא יהו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל, מבואר דרק מטעם זה הוא דצריך לקרות, ולפ"ז אם הוא מתפלל ביחידי דליכא האי טעמא, א"צ לקרות, וזה לא כפי המבואר ברמ"א דאף דהרהור לאו כדבור דמי יכול לקרוא לכתחילה במקום שאינו יכול לומר בפיו, וכדברי המדרש והילקוט, והרי מגמ' דידן מוכח מטעם שלא יהא העולם עסוקין וכו' הוא דצריך לקרוא, ואיך פסק הרמ"א כהמדרש והילקוט דלא כהבבלי. וצ"ע.
והנה עי' בראשונים ואחרונים שדנו בענין ב' הסוגיות, דדף טו, א ודף כ, ב, דלכאורה מאי פליגי אמוראי בדף כ, ב, אי הרהור כדבור דמי או לא, הא במתני' בדף טו, א, תנן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא, ובגמ' משמע לכאורה דאפי' בהרהור לבד נמי סגי, דהא מייתינן מהא דתנן לא יברך אדם בהמ"ז בלבו ואם בירך יצא, אמנם רש"י מפרש שם, בלבו שלא השמיע לאזנו, אולם מהרשב"א הנז' לעיל, מתבאר דדין א' הוא הרהור בלב, ולא השמיע לאזנו. וא"כ מאי פליגי בזה בדף כ, ב, ועי' מש"כ בזה.
והנה לפי הירושלמי הנז', וכפי פירושו של הגר"א, ר"ח תנא לת"ק דמתני', בר' מאיר, והיינו ר"מ דדף טו, ב, דאמר הרי הוא אומר וכו' על לבבך, אחר כוונת הלב הן הן הדברים [ועי' במפ' הירושלמי דמפרשי' פירוש אחר בדברי הירושלמי, יעו"ש] מעתה י"ל לפי פירושו של הגר"א בשנות-אליהו במתני' דבעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה, דהפי' הוא דמהרהר בלבו הברכות, ואינו מברך אותן בפה, אבל ק"ש ודאי קורא בפה וכדאמרי' בע"ק שאין לו מים קורא ק"ש, וע"ש שהביא דהכי איתא להדיא בירושלמי, וס"ל להגר"א דגם הבבלי אינו חולק בזה, ע"ש. [וזה לא כפי' הראשונים בסוגיא, ועי' באחרונים מה שתמהו על הגר"א מדברי הגמ' בדף כא, א, דאמרי' אלא ק"ש ובהמ"ז דאורייתא, מבואר דאיירי בק"ש], ולפי הגר"א י"ל, דלגבי ק"ש יש הלכה מיוחדת דיוצא בלא השמיע לאזנו, ובהרהור בלב בלבד, וכדילפי' מקרא דעל לבבך, דאחר כוונת הלב הן הן הדברים. וכדמבואר בדברי ר"מ, ומחלוקת האמוראים בדף כ, ב, הוא לא בק"ש, דבזה לכו"ע הרהור כדבור דמי וכנז', ומחלוקתם הוא לגבי ברכות ק"ש וכדומה, דע"ז ליכא קרא לרבות הרהור, וא"ש דלא הביאה בגמ' בדף כ, ב, ממחלוקת התנאים בדף טו, א, דהתם איירי בק"ש דאיכא קרא מיוחד לר"מ דיוצא בהרהור, ולר"י דס"ל דבק"ש לא יצא אפילו בדיבר בפיו ולא השמיע לאזנו, וכ"ש בהרהור, י"ל דהוא משום דבק"ש כתיב שמע השמע לאזנך וכו', וכדאמרי' בדף טו, א, משא"כ בברכות שהן מדרבנן, ס"ל לרבינא דהרהור כדבור דמי, ולא ס"ל לרבינא דרבנן תקנו בזה דומיא דאורייתא, ראה תוס' בדף טו, א, ד"ה אי.
אך דברי הגר"א, בשי' הבבלי וכנז', צ"ע, וכפי שהבאנו לעיל, דמהגמ' משמע דאף בק"ש רק מהרהר בלבו, וא"כ המחלוקת של רבינא ור"ח אזלא גם בק"ש, ושוב ק' למה לא הביאו בגמרא ממתני' דדף טו, ועי' בראשונים ואחרונים מש"כ בזה, וצ"ע. ועמש"כ עוד בהלכה זו, לעיל פ"א ה"א ה"ב וה"ג, ע"ש.
משנת יעקב
