וצריך לדקדק באותיותיו, ואם לא דקדק יצא, כיצד ידקדק ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח, לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים בין כל שתי אותיות הדומות וכו' כגון בכל לבבך וכו'. וצריך לבאר זיי"ן של תזכרו, וצריך להאריך בדל"ת של אחד כדי שימליכהו וכו', וצריך שלא יחטוף בחי"ת כדי שלא יהא כאומר אי חד.
והנה תנן בברכות טו, א, קרא ולא דקדק באותיותיה ר' יוסי אומר יצא ר' יהודה אומר לא יצא. ובגמ' טו, ב, תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם שיתן ריוח בין הדבקים, עני רבא בתריה כגון על לבבך וכו', הכנף פתיל, אתכם מארץ. ובתוס' כתבו דרב אלפס מוסיף כגון וחרה אף, דאם לא יתן ריוח, אז נראה כמו וחרף, וכן מוסיף וראיתם אותו, וזכרתם את, ועשיתם את, שצריך ליתן ריוח בין מם שבסוף תיבה לאלף שבתחלת תיבה שאחריה, וכן צריך להתיז זיין של תזכרו שלא ישמע שין למען שיהיה לנו שכר מצות ואין לנו לעשות ע"מ לקבל פרס.
והנה הא דזיין של תזכרו דצריך להתיז, מבואר בירושלמי בפ"ב דברכות, וכן ציין בהג' הגר"א. והנה בירושלמי אינו מבואר הטעם משום שנראה למען שיהי' לנו שכר, ולכאורה היה אפשר לומר דאף בל"ז נמי צריך להתיז הזיין, משום הילכתא דדקדוק באותיותיה דתנן במתני', וכשאינו מתיז הזיין, חסר בזה בדקדוק האותיות, דכיון דיש מלה אחרת: תשכרו, צריך לדקדק במלת: תזכרו, ולומר המלה כהלכתה, ולא רק משום שנראה כעבד המקבל פרס, ובאמת נראה כן מדברי הרמב"ם שכתב וצריך לדקדק באותיותיו וכו' כיצד ידקדק ישמור שלא ירפה החזק וכו' לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים וכו' וצריך לבאר זיין של תזכרו. ומבואר דמדין דקדוק באותיות הוא. אולם בכ"מ שם כתב וצריך לבאר ז' של תזכרו, והטעם שלא יהא נראה כאומר למען תשכרו והוי כעובדים את ה' ע"מ לקבל פרס. וזהו כמש"כ התוס' הנז', וכן כתבו שאר הראשונים מטעם הנז'. ובאמת צ"ב דלמ"ל לטעם זה, תיפו"ל מטעם דקדוק באותיותיה וכנז'. ודברתי בזה עם מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, ואמר דבאמת ודאי גם טעמיה דדקדוק באותיותיה שייך בזה, אלא כוונת הראשונים הוא, דבזה איכא טעם נוסף, שלא יהא נראה כאומר תשכרו והוי כעבד וכו', ונ"מ בזה, דהנה לענין דקדוק באותיותיה, אם עובר זמן ק"ש ע"י הדקדוק, הדין הוא דא"צ לדקדק, כיון דבדיעבד יצא בלי דקדוק, אבל לענין תזכרו, דאיכא בזה גם הטעם שיהא נראה כאומר תשכרו וכו' וכנז', יהיה צריך לדקדק בזה אף אם יעבור זמן ק"ש, ולכן כתבו הראשונים טעם זה, דנ"מ למש"כ. [ומי שראה את מרן זצוקלל"ה, קורא ק"ש, יבין הדברים יותר].
והנה לפ"ד יתיישב, גם בענין ההפסק דוחרה אף, דהתוס' כתבו בשם ר"א דמוסיף וחרה אף, דאם לא יתן ריוח אז נראה כמו וחרף, וכן מוסיף וראיתם אותו וכו', ומדכתבו התוס' דר"א מוסיף על דברי רבא, משמע דמהך הילכתא דיתן ריוח בין הדבקים הוא, ועי' בתר"י דכתבו במתני' דהא דצריך לדקדק באותיותיה דבכלל זה נכלל הך דוחרה אף, ע"ש. ואף בלי הילכתא דריוח בין הדבקים, ע"ש. ומלשון השו"ע סי' ס"א סעיף י"ט וכ"א נראה דהטעם משום דנשמע וחרף או משום דנראה כקורא וראיתם אותו, ע"ש, ולמ"ל לזה דנשמע ונראה כנז', תיפו"ל מהילכתא דדקדוק, או דריוח בין הדבקים, ואמר הגרי"ז דזה נתיישב ג"כ בדבריו דלעיל, דכאן יש עוד הלכה ונ"מ כנז'. והנה במ"ב שם ס"ק ל"ד הביא מא"ר בשם השל"ה דה"ה בכל אלף שאחרי מם צריך להפסיק וכו', ע"ש, מזה משמע דהדין הוא אמנם מהלכה דריוח בין הדבקים. אבל ממש"כ בשו"ע רק לגבי וחרה אף, ולגבי ולמדתם אותם. וכדומה, משמע דוקא באלו שיש בזה משום חירוף או קריאת מותם. ולא משום דין ריוח בין הדבקים, דאל"כ מ"ש הני דנקט.
אולם לפ"ז דברי הרמב"ם הנז', דמדבריו נראה דבז' דתזכרו צריך לבאר משום הלכתא דדקדוק וכמש"כ לעיל, פליגי על שי' הראשונים, דמדבריו נראה דרק משום הילכתא דדקדוק הוא, אם לא שנאמר כהכ"מ דכוונת הרמב"ם הוא משום דנראה כעובד ע"מ לקבל פרס, אך לשון הרמב"ם אינו נראה כן.
והנה הרמב"ם הביא בהך הלכה דדקדוק, גם דינא דצריך להאריך בד' של אחד כדי שימליכוהו בשמים ובארץ ובד' רוחות, ע"ש, ונראה מדבריו, דאיכא בזה הילכתא דדקדוק, ולכאורה הלא אין זה אלא דין כוונה דצריך לכוון בד' של אחד כדי שימליכוהו וכו', ומה שייך זה לדין דקדוק באותיות, ואמר מרן הגרי"ז, דס"ל להרמב"ם דאחרי דאיכא דין להאריך בד' משום כוונה, תו נכלל ד"ז גם בדין דקדוק האותיות, דדין דקדוק האותיות תלוי במה שחכמים קבעו לנוסח אמירת האותיות, ואם ד' של אחד צריך להאריכו משום דין כוונה, תו הוי זה בכלל דקדוק האותיות להאריך בד', ואף אם אחד לא יוכל לכוין הכוונות כדי שימליכוהו וכו', נמי צריך להאריך בהד', דהוי זה כבר בכלל דקדוק האותיות, וזהו מה שהרמב"ם הביא ד"ז בדין דקדוק האותיות. והנה לפ"ז י"ל גם בעינן הז' דתזכרו, די"ל דמשום הטעם שלא יהא נראה כאומר תשכרו והוי כעבד וכו', צריך לבאר ולדקדק בזה יותר מסתם דקדוק, אולם אחרי דמשום שלא נראה כעבד וכו', כבר תקנו דצריך לבאר יותר, נכלל תו ד"ז בהילכתא דדקדוק באותיותיה, וכמו הד' של אחד, דדין הדקדוק תלוי בנוסח שסדרו חכמים וכנז', וזהו מה שהביא הרמב"ם דין הז' של תזכרו בהדי דין דקדוק באותיותיה, דנכלל כבר בזה, וכמו הד' של אחד. ובאמת גם בהך דוחרה אף ובהך דוראיתם אותו וכו', עיקר הטעם דתקנו להפסיק בזה הוא משום שלא יהא נראה כוחרף או כמו וראיתם מותו וכדומה, ובכל א' וא' היה לחכמים טעם בזה, אמאי תקנו בזה להפריד, דבלי הטעם לא היה צריך להפריד אלא בהנך דהזכיר רבא כגון על לבבך וכדו' דהוי אות א', [ערמב"ם הנז'], אבל בוחרה אף וכו', היה להם טעם לחכמים לתקן דין ההפסק, אלא דתו נכלל הכל בדין דדקדוק באותיותיה, ואף דבודאי אם לא ידקדק בזה, יקיים דין הדקדוק דמד"ת, אבל מדרבנן נכלל הכל בדין הדקדוק, וזהו מש"כ התוס' דהר"א מוסיף וחרה אף וכו', דבאמת אחרי שיש בכל או"א טעם מיוחד וכנז', תו נכלל הכל בדין דקדוק באותיותיה, וכמש"נ, וזהו נמי דברי הרמב"ם בהא דז' של תזכרו ובד' של אחד, וכמש"נ לעיל. ע"כ דברי מרן הגרי"ז זצ"ל.
והנה באמת, בלשון הרמב"ם, היה אפשר לומר דמש"כ: וצריך להאריך בד' של אחד, הוא דין מיוחד, ולא שייך להא דצריך ליתן ריוח בין הדבקים, ואף דהרמב"ם הביא זה בהלכה אחת, עם הא דריוח וכו'. אולם ראיתי בחינוך מצוה ת"כ שכתב מפורש: וכן מה שאמרו שצריך לדקדק באותיותיה ואם לא דקדק בהם יצא וכו' שאין הענין שלא יזכיר התיבות והאותיות שבזה ודאי לא נאמר שאם לא דקדק יצא וכו', אבל העינן אם לא דקדק בהם יצא הוא שלא נתן ריוח בין הדבקים כגון בכל לבבך וכו' וכן שלא התיז ז' דתזכרו וכו' או שלא האריך בדלית האחד כפי הראוי לכתחילה לעשות, ומפורש בדברי החינוך כדברי מרן הגרי"ז זצ"ל דגם הדין של הד' של אחד, נכלל בהלכתא דצריך לדקדק באותיותיה, דמאחר דתקנו דצריך להאריך בד' דאחד, כבר נכלל זה בדין דקדוק באותיות ק"ש, וכש"נ. ובחינוך מבואר גם לענין הז' של תזכרו שזה נכלל בכל דקדוק באותיותיה, וכנז'.
והנה ברמב"ם כתב כיצד ידקדק ישמור שלא ירפה החזק ולא יחזיק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח לפיכך צריך ליתן ריוח בין הדבקים בין כל ב' אותיות הדומות שאחת מהן סוף תיבה והאחרת תחילת תיבה הסמוכה כגון בכל לבבך וכו', ע"ש, ועי' בכ"מ שכתב שכוו' הרמב"ם שלא יניח הנד וכו' הוא לענין בכל לבבך דאם יסמוך למד בכל לבבך נמצא אומר בכ לבבך והרי הוא מניע למד. דבכל, דמשפטה להיות נחה, ואם יסמוך בענין שיהא נראה כאומר בכל בבך ה"ה מניח הלמד דלבבך, שמשפטה להיות נעה, וז"ש רבינו לפיכך כלומר כיון שאמר שלא יניח הנד ולא יניד הנח צריך ליתן ריוח בין הדבקים, ע"ש, ומבואר דס"ל דהא דצריך להפסיק בהא דבכל לבבך, הוא משום דיש בזה נח ונע וכנז', ובאמת בהנהו דהביא הרמב"ם, הוי כולם כן, בכל לבבך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אולם בגמ' איתא גם אתכם מארץ, ובזה המ' דמארץ אינו עם שוא, אלא עם צירה, וא"כ נהי דאם יאמר אתכ מארץ, הוי מניע את הנח, אבל אם יאמר אתכם ארץ, דבמ' של מארץ ליכא שוא, א"כ ליכא ה"ט, ומגמ' משמע דבזה הוי כאידך, דצריך להזהר גם בתיבה ראשונה וגם בשניה, וע"כ דלא רק משום שוא נע ונח הוא, אלא משום דהוי אות א' שוה בשניהם, וא"כ גם בהא דבכל לבבך, הוי כן, אף מלבד ההלכה דשוא נע ונח, אולם הרמב"ם השמיט להא דאתכם מארץ, וכל הנהו דהביא הרמב"ם הוי כולהו שוא נע ונח וכנז', אולם צ"ב מדברי הגמ' וכנז'. ובאמת כיון דברמב"ם כתב שלא יניח הנע ויניד הנח, א"כ הרי באמת בהא דבכל לבבך, מלבד מה שהוי אות א' שוה בסוף הא' ובתחילת הב', איכא נמי בזה טעמא דנח ונד, וכמש"כ הכ"מ, וא"כ אם נפרש דכוונת הגמ' הוא משום דהוי אות א' וכנז', יקשה באמת דלמה צריך לזה, בהא דבכל לבבך. תיפו"ל משום נע ונח וכמש"כ בכ"מ, וכנז'. גם מלשון הרמב"ם שכתב לפיכך צריך ליתן ריח בין הדבקים בין כל ב' אותיות הדומות וכו', מוכח דמשום דדומות הם, דלפ"ד הכ"מ הרי בזה הטעם דמשום דדומות הרי מניח הנע ומניד הנח, והו"ל להרמב"ם להוסיף גם מזה דצריך ליתן ריוח בין הדבקים של ב' אותיות הדומות המתנעות בנגינת שוא, ומשמע דמטעם זה גופא דהוי אותיות דומות הוא דצריך להפריד, אך ממש"כ לפיכך וכו', נראה כמש"כ הכ"מ דהוא משום נע ונח, ואולי קאי הך לפיכך על עצם הדין דדקדוק באותיותיה שהזכיר קודם, וצ"ע. והנה אם נימא דהטעם הוא רק משום הנע, והנח, א"כ אפשר דבהא דוחרה אף וראיתם אותו וכו', ל"ש הא דריוח בין הדביקים, דאין באלו נע ונח בב' התיבות, וכן אמר מרן הגרי"ז, וצ"ע.
והנה מדברי הרמב"ם נראה, דדין ריוח בין הדבקים דנפק"ל מולמדתם שיהא למודך תם, נכלל נמי בדין דקדוק באותיותיה דתנן במתני', וכדמבואר בדבריו, והוא משום דכיון דילפינן מולמדתם דין ההפסק, תו נכלל הכל בדין הדקדוק, דזהו הדקדוק לדקדק בכל אות ואות, ולדקדק בהריוח שלא יהא נראה כאות אחת, וזהו אף אם נאמר דד"ז דצריך להפריד, הוא הלכה מיוחדת, אף בלי דינא דנע ונח, וכ"ש למש"כ הכ"מ דזה שייך להא דנע ונח, ודאי דהוא בכלל דקדוק באותיותיה. [ועי' בס' שאג"א סי' ב' סד"ה עוד, שכ' דדרשא דולמדתם הוי אסמכתא, ומדרבנן הוא דצריך לדקדק באותיות וליתן ריוח, ע"ש].
והנה בשו"ע או"ח סי' ס"א סעיף כ"ג איתא: צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח. ומבואר דס"ל דבכל נד ונח הוא כן. ולא רק בשני מילים הסמוכים, וכמש"כ המחבר בעצמו בספרו כסף-משנה וכנז', אלא דבכל תיבה ותיבה שיש בה נח ונד הוי כן. וצ"ע דבכ"מ הא כ' על השגת הראב"ד על הרמב"ם בהא דנח ונד, דגם הרמב"ם לא נתכוין לכך, אלא דוקא כהא דבכל לבבך, ע"ש, ובדבריו בשו"ע משמע דבכל שוא נע ונח הוי הדין כן שלא יניח הנד וכו', וצ"ע.
והנה עי' בביאור-הגר"א שם שכתב אהא דכ' בשו"ע צריך לדקדק וכו' וכנז': כן פי' מ"ש [ברכות טו, ב] כל הקורא ק"ש ומדקדק כו', הנה הגר"א מפרש שלמדו כן ממה שאמרו: ומדקדק, והיינו בדקדוק, רפה וחזק נד ונח, דהיינו קריאה בדקדוק. וצ"ב דלמה הוצרך הגר"א לציין דברי הגמ' בברכות טו, ב, וכנז', הא במתני' בדף טו, א, איתא נמי קרא ולא דקדק באותיותיה וכו', והו"ל לומר דמזה למדין הדין שצריך לקרוא בדקדוק, וכדאיתא: ולא דקדק. וצ"ע. ועמש"כ בהלכה זו, לעיל בפ"א ה"א ה"ב וה"ג. ע"ש.
ב. והנה נשתרש טעות בפי העולם שרגילין שמנשקין הציצית היכן שמזכירין המלה ציצית, וכשמגיעין לונתנו על ציצית, מנשקין הציצית, ואח"כ אומרים בהמשך אחד: הכנף פתיל תכלת והיה לכם לציצית, ושוב מנשקין שם. וזה טעות גמור, כי עי"ז מסלפים משמעות הדברים, כי כוונת המקרא הוא לתת על ציצית הכנף, פתיל תכלת, וא"כ לא כדאי להפסיק לאחר ונתנו על ציצית, ויתכן שיעבור בזה גם על מה שצריך שיהיה למודו תם, כיון שמסלף כוונת הקריאה. ועי' במעשה-רב שכ' שהגר"א לא הי' מנשק כלל הציצית. ונראה דאפי' אלו שרגילין לנשק, על סמך דברי החס"ל, לא ינשקו כאן, אלא אחר פתיל תכלת, כיון שזה המשך אחד ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת.
ג. והנה רש"י בחומש פי' בהא דנאמר ועשו להם ציצית: על שם הפתילים התלוים בה כמו ויקחנו בציצית ראשי. דבר אחר על שם וראיתם אותו כמו מציץ מן החרכים, והנה אף דמילת ציצית מתפרשת בשני פירושים וכדפירש"י וכנז'. נראה דמה דנאמר אח"ז: ונתנו על ציצית הכנף, בזה ודאי דהפי' הוא הפתילים התלויים, דזה מה שאומר ונתנו על הציצית-הפתילין-פתיל תכלת, ומה שנאמר אח"ז: והיה לכם לציצית וראיתם אותו וגו', כאן הכוונה לראיה והסתכלות כפי' שני שכ' רש"י: כמו מציץ מן החרכים, וזה מא שאומר: והיה לכם לציצית וראיתם אותו. ועי' רשב"ם שפי' גם תחילת הפסוק דועשו להם ציצית: קבוצת פתילים, והפסוק השני: והיה לכם לציצית הציצית הזה לכם לראיה, אבל מרש"י משמע, דהא דנאמר ועשו להם ציצית, מתפרש בשני פירושים גם מלשון פתילים וגם מלשון ראיה וכנז'.
ועי' רמב"ם פ"א מציצית ה"א שכתב: ענף שעושין על כנף הבגד ממין הבגד הוא הנקרא ציצית מפני שהוא דומה לציצית של ראש שנאמר ויקחני בציצית ראשי, וזה מדברי הגמ' במנחות מב, א, ע"ש. והנה פי' הא' שברש"י הנז', הוא כדברי הגמרא הזאת וכנז'. ופי' הב' שברש"י ציצית: ע"ש וראיתם אותו, יש כעי"ז בספרי בפרשת ציצית, אך בשינוי לשון דאיתא שם: למה נקרא ציצית ע"ש שהציץ המקום על בתי אבותינו במצרים שנאמר קול דודי הנה זה בא וגומר משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים.
ד. והנה חדשים מקרוב באו, שמתפללים וקורין קריאת שמע בהברה ספרדית, אך את שם השם, הם אומרים בהברה אשכנזית. ולדעתי הם עושין שלא כדין, כי איך אפשר לחלק בזה. וכן שמעתי מכמה גדולי תורה. ומה דמטו לה בשם מרן החזון איש זצוקלל"ה, ביררתי אצל כמה שהיו מקורבים אצלו, ואמרו לי שבוקי סריקי תלו במרן זצ"ל.
ומה שיש שמביאין בהקשר לזה, דברי רבינו בחיי בפרשת וירא, בראשית י"ח ג', יעו"ש. דבריו אינם רק בקשר לשם השם, אלא לכל ענין ההבדל בין הברת הקמץ והברת פתח, דיעו"ש שכתב: ואע"פ שנראה שהקמץ והפתח הכל דבר אחד ותנועה אחת, אין הדבר כן, אלא שיש הפרש ביניהן במבטא, שהרי תנועת הקמץ גבוהה ועליונה, ותנועת הפתח למטה ממנה, כי הקמץ בתיבה יורה על מעלה גדולה ועל דבר שהוא עומד בפני עצמו וכו', ע"ש בכל דבריו העמוקים. וכאמור אין זה ענין לשם השם בלבד, יעו"ש.
משנת יעקב
