א. מעשה שהיה וגדרי המילה בחולה
מעשה שהיה בברית מילה, ומיד עם סיום המצווה פקח התינוק את עיניו. הבחין המוהל כי התינוק סובל מדלקת עיניים, ואמר לאבי הבן כי אילו היה מבחין בדבר קודם לכן, היה נמנע מלמולו, שכן הדין הוא שדוחים את המילה מפני הסכנה עד שיבריא התינוק לגמרי.
ויש לחקור ולדרוש בנדון זה: תינוק שהיה חולה, אשר על פי ההלכה (יו"ד רס"ב ס"ב) אין מלים אותו עד שיבריא, ועברו ומלוהו בעודו בחוליו – האם יצאו ידי חובת המצווה? ושמא נגרע קיום המצווה עד כדי כך שיזדקק התינוק להטפת דם ברית לכשיבריא?
הנה, בספר 'בנין ציון' (סימן פ"ז) דן בעניין חולה שהבריא, שמצוותו להמתין שבעה ימים מעת הבראתו, ואם עברו ומלוהו בתוך שבעת הימים – האם זקוק להטפת דם ברית. ספקו נשען על הצד שמא ימי ההמתנה נחשבים כהמשך ימי החולי, וממילא המילה בתוך זמן זה נחשבת כמילה קודם זמנה (כמילה בתוך שמונה ימים), שלדעת הש"ך מצריכה הטפת דם ברית. גם ב'ערוך לנר' (יבמות ע"א) נדרש לסוגיה זו.
אולם ב'בית יצחק' (יו"ד ח"ב סי' צ"א) חלק עליו וכתב, שהמתנת שבעת הימים אינה נובעת מחסרון בגדרי "יום השמיני", אלא היא תקנה מחמת סכנה בלבד. לכן, אם עבר ומלו – קיים את המצווה ואין צורך בהטפת דם. וכן נקט ב'אבני נזר' (יו"ד סי' שכו-י) שהמל תינוק חולה קיים מצוותו, ואין הדבר דומה למל בתוך שמונה ימים ללידתו.
ולעניין הלכה, ב'מנחת יצחק' (ח"ו סי' צ"ב) כתב שזהו דבר המצוי מאוד ("מילתא דשכיחא"), ואילו היינו מצריכים הטפת דם ברית, היה הדבר נוגע למאות ילדים ואף למבוגרים. הוא העיד כי שאל את פי הגרי"ש אלישיב והגרי"י פישר זצ"ל, והורו למעשה שאין צורך בהטפת דם ברית.
ב. דין העושה מצווה בשעה שהוא פטור ממנה
אף אם נסבור שאין צורך בהטפת דם, עדיין יש לעיין האם קיים אבי הבן את המצווה כתיקונה. חקירה זו מיוסדת על ספקו של ה'עונג יום טוב' (סימן מ"א) לגבי חולה שהורו לו הרופאים שאם יאכל מצה בליל פסח יסתכן, והוא, מתוך חיבתו למצווה, לא שעה לדבריהם ואכל מצה, ולאחר מכן נתרפא עוד באותו הלילה. שמא נאמר, שכיון שבשעת האכילה היה פטור מן המצווה מחמת הסכנה, הרי הוא כ"עיתים חלים ועיתים שוטה" שאכל בעת שטותו, ואינו יוצא ידי חובה. ואם כן, גם במילה – כיוון שהיה התינוק פטור מחמת חוליו, שמא לא קיים אביו את מצוות המילה.
אולם יש לחלק: במצה חובת המצווה רמיא על הגברא ("אקרקפתא דגברא") לבצע מעשה אכילה של מצווה, ומי שאוכל בעת פטור צריך לחזור ולאכול. מה שאין כן במילה, שעיקר המצווה היא התוצאה – שיהא התינוק נימול; וכיון שסוף סוף הוסרה הערלה כדין, שוב אין מקום להטפת דם ברית.
ראיה לדבר מדברי ה'עונג יום טוב' עצמו מהגמרא ביבמות (ס"ד), שם מובא מעשה בתינוק ששני אחיו מתו מחמת מילה, ורבי יוחנן הורה למולו למרות הסכנה. אביי הקשה על כך: "חזי דקשרית איסורא וסכנתא". רש"י פירש שהאיסור הוא משום "מילה שלא בזמנה", שכן אם התינוק עומד לדחייה מחמת סכנה, שוב אין המילה דוחה שבת. הרי שאף שהמילה עצמה כשרה, הרי היא נחשבת כ"מילה שלא בזמנה" לעניין דחיית שבת. מכאן למד ה'אבני נזר' שאב המל בנו חולה – אמנם קיים את עצם הסרת הערלה, אך לא קיים את מצוות "מילה בשמיני".
(בסוף דבריו דחה ה'עונג יום טוב' את הראיה מרש"י, וסבר שמעיקר הדין המצווה גמורה היא גם במקום סכנה, אלא שכיון שלכתחילה אסור לו למול – אסור הדבר גם מצד השבת, בדומה לבעל מום שעבד במקדש).
ג. סכנה במקום שאפשר לקיים המצווה בלא להסתכן
גם אם נאמר שהעושה מצווה במקום סכנה אינו יוצא ידי חובה, הרי זה דווקא כשאין לו דרך אחרת. אך אם היה יכול לקיים את המצווה בלא סכנה (כגון חולה שיכול לאכול מצה טחונה שאינה מסכנתו, ובחר לאוכלה כמות שהיא ולהסתכן) – פשיטא שיצא ידי חובה, שהרי החיוב עליו רבץ ולא נפטר ממנו.
נפקא מינה לבעל תוקע שהזהירוהו הרופאים שלא יתקע מחמת בריאותו, והוא עבר ותקע; כיוון שיכול היה לצאת ידי חובה בשמיעה מאחר בלא להסתכן, הרי הוא נותר בחיובו, ותקיעתו מועילה להוציא את הרבים ידי חובתם.
ד. האם מותר להחמיר ולהסתכן במצווה?
יש להוסיף, כי מצינו מצבים שבהם הסכנה פוטרת מן המצווה, ובכל זאת רשאי האדם להחמיר על עצמו ולהסתכן (יו"ד קנ"ז). ולפי ה'עונג יום טוב', אם הוא פטור – כיצד תועיל חומרתו? וצריך לומר, שדברי ה'עונג יום טוב' אמורים רק כשחל איסור על האדם להכניס עצמו לסכנה, שאז נחשב כמי שאינו מחויב בדבר. אך במקום שרשאי להחמיר, אין זה נחשב כעושה בשעת פטור.
ה. מצווה הבאה בעבירה במקום סכנה
יש לדון מצד נוסף: כיוון שאסור לאדם לסכן את עצמו (או את בנו), האם המצווה שעשה נחשבת כ"מצווה הבאה בעבירה"? ה'עונג יום טוב' נותר בצריך עיון בשיטת הרמב"ם, האוסר להחמיר וליהרג במקום שאין הדין "יהרג ואל יעבור".
בשו"ת מהר"י אסאד (או"ח ק"ס) כתב בחולה שאכל מצה נגד דעת הרופאים, שאין לך "מצווה הבאה בעבירה" גדולה מזו. והמהר"ם שיק (או"ח ר"ס) החמיר אף יותר, וכתב שאין כאן מצווה כלל אלא עבירה גמורה, ואדרבה – אם היה נמנע מלאכול היה מקבל שכר כמי שחשב לעשות מצווה ונאנס.
אולם, יש לחלק כדברי הגרע"ק איגר (שו"ת קמא קע"ד) וה'מנחת חינוך' (מצווה ב'): העבירה של הכנסה לסכנה (או חילול שבת במילה שלא בזמנה) היא עבירה ב"מעשה הגברא" ולא ב"חפצא" של המצווה. בניגוד למצה גזולה, שבה גוף החפץ פסול, כאן המצווה (הסרת הערלה או אכילת המצה) נעשתה כתיקונה, אלא שהאדם עבר עבירה בעצם עשייתה. לכן, נראה שלא תיבטל המצווה משום מצווה הבאה בעבירה.
סיכום המסקנות:
תינוק חולה שעבר ומלו בתוך שבעה ימים להבראתו – לדעת רוב הפוסקים (בית יצחק, אבני נזר, הגרי"ש אלישיב) יצא ידי חובה ואין צריך הטפת דם ברית.
העושה מצווה במקום סכנה – לדעת ה'עונג יום טוב' ייתכן שלא יצא ידי חובה כיוון שהיה פטור, אך במילה יצא ידי חובה כיון שסוף סוף הוא מהול, אלא שהפסיד מעלת "מילה בשמיני".
אם היה יכול לקיים המצווה באופן שאינו מסוכן (כגון שמיעת שופר מאחר) ועבר ועשאה בדרך סכנה – יצא ידי חובה לכל הדעות.
במקום שהחמיר על עצמו היכן שרשאי להסתכן – יצא ידי חובה.
לדעת המהר"י אסאד והמהר"ם שיק, אין זו מצווה אלא עבירה, אך לדעת הגרע"ק איגר יצא ידי חובה, שכן העבירה היא ב"גברא" ולא בגוף ה"חפצא" של המצווה.
