Jack was an aging man who had finally decided to discard his crumbling vessel and trade it for a youthful, vibrant model. After work, he stopped by a long-established "re-copying" clinic specializing in human "Shadowing." He carefully squeezed his frail frame into a shimmering, flickering silver scanner. Ninety seconds later, out stepped a fresh, perfect duplicate.
The copy was flawless. It possessed every tissue, every cell, and the exact neural architecture of the original Jack. It inherited the same limping gait, the same booming laugh, and the same glazed, contemplative gaze. Most importantly, it held every one of Jack’s personal memories and endearing flaws. It was an exact replica, save for one crucial detail: it lacked the damage that time had inflicted upon Jack’s body.
Jack led his replica to the car, settling it gently into the back seat. On the drive home, he whistled a melancholic medley of high school graduation songs. He felt a strange lightness; all that remained was to dispose of his old, faulty self.
Upon arriving home, Jack ceremoniously handed the car keys to his improved version, suppressed a visceral sting of envy and dread. Fortunately, he lived in a skyscraper. He showed the "New Jack" around the beautiful apartment one last time. The replica sat comfortably on the sofa, silent and poised. "Old Jack" muttered a polite goodbye, stepped out, and quietly closed the door.
He ascended to the roof on the 100th floor. A sharp, icy wind lashed his face. Through the mist, he watched the tiny lights of cars racing far below. With considerable effort, he climbed the railing and perched on its thin edge. All he had to do was let go; gravity would handle the rest.
Old memories of innocent youth—golden fields surrounding his hometown—flooded his mind, turning into tears. The image of his mother, choked with emotion at his graduation ceremony, flickered in his consciousness.
"What is happening to me?" he groaned, striking his head with his fists and tightening his grip on the cold metal.
He tried to think logically. Downstairs sat a perfect copy, superior in every way. Even the memories currently tormenting him existed in the replica’s brain. The apartment, the car, the copyrights to his bestseller—ironically titled Living Without Being—would all legally transfer to the new Jack. His family ties, his honors, his legacy—all would continue seamlessly. Why was he so distressed?
Suddenly, he saw his son on the roof. Through the fog and tears, he couldn't tell if it was reality or a hallucination born of terror. The boy didn't speak; he simply waved his arms and screamed in horror.
"I paid a fortune for this!" Jack yelled over the wind. "My life is being upgraded—it's being shadowed! It’s for the best!"
He began to slip, his body yielding to the void, but a primal fear forced his fingers to clamp back onto the rail.
"What’s the point?" his son shouted, reaching him. "If the copy on the sofa is also Jack, why does the Jack on the balcony have to die? If you are the same, what does it matter?"
"If I don’t jump," Jack explained with strained patience, "there will be two Jacks in one apartment. It’s impossible. And I—the original Jack—will still be stuck in this rotting body. The money would be wasted!"
"But even if you jump, the 'original' you is still dead!" the son cried, his hands trembling as he grabbed his father’s arms. "The new Jack will never be my father! You’re just giving your life and memories to a stranger!"
"He’s not a stranger! He’s me!"
"Then tell me," the son challenged, "what is he doing right this second?"
"He’s on the sofa!"
"That’s not true!"
A voice, identical to Jack’s but steady and calm, rang out behind them. The fog shifted, revealing the replica Jack approaching with confident strides.
"Look at him, son," the original Jack whispered. "He’s exactly like me, only... better."
"But Dad," the son pleaded, "what do you gain by letting someone else take over your existence? If you had an identical twin, would you let him kill you just so he could have your bank account?"
"It’s not someone else! It’s me!" Jack insisted. "I am just a collection of tissues and structures. Any identical collection is equally 'me'!"
"Then why copy it at all?" the son retorted. "If you’re just tissues, why do those tissues matter?"
The argument might have lasted forever, had the New Jack not leaned in and whispered to the son: "My dear boy, let this old piece of junk go. Why do we need this old man hanging over our heads?"
Old Jack’s eyes widened in pure shock. "How dare you?" He lunged off the railing, grabbing the replica. Together with the son, they shoved the polished version toward the edge.
"Let me go!" the New Jack shrieked. "Give me my life!"
"Don’t worry," Old Jack sneered with a wicked grin. "You’ll live on—in me."
They pushed him onto the railing. "You’re killing yourself, Jack!" the new one wailed.
"Funny," the old one mused, "I don't feel a thing. Why should I die so some arrogant youth can steal my property?"
"But we are the same person!" the New Jack argued.
"Then why do we want to kill each other? Why do we have conflicting wills?"
The replica frowned; the logic was soundly annoying. "A moment ago, you wanted to commit suicide. Why are you trying to kill me now?"
"Because I won't be replaced by a prick like you!"
"But I only said what you would have said in my position!" the New Jack cried. "We are the same! If I am corrupt, you are corrupt!"
"Exactly," Old Jack nodded. "Which is why I'm throwing you off."
"That’s immoral!"
"Don't get self-righteous with me. If I'm doing this, it means you would do it too."
The son broke in: "Stop it! Both of you! New Jack, you’re just a zombie, a parrot with no soul. Can you even prove you have a personality?"
"Can you prove you do?" the New Jack snapped. "It’s unprovable."
"Precisely," the son said. "And if it can't be proven or tested, it couldn't have been built in a lab. You’re an AI machine. Why do you even care if you live or die? It’s just a line of code."
"Fine," the New Jack said, his gaze going hollow. "If it's just a finite set of definitions, I'll just change them. System rebooting..."
A few moments passed. The New Jack walked calmly to the railing and climbed over it with robotic grace, plunging into the mist without a sound.
Old Jack and his son hurried to the elevator. No one wanted to be tried for murder, though as the son noted, "It’s unlikely they’d execute a man for the murder of himself."
The Unheard Cry for Meaning: A Philosophical Analysis
The story of Jack illustrates a modern crisis: if man is merely a biological machine—a "re-copyable" collection of atoms—then the concepts of "identity" and "purpose" collapse into absurdity. This brings us to the central question of the 20th century: In a world stripped of its old foundations, what is the point of a single grain of sand?
Viktor Frankl and the Will to Meaning
Viktor Frankl, the psychiatrist and Holocaust survivor, argued that the primary drive of a human being is not pleasure (as Freud suggested) or power (as Adler argued), but the search for meaning. In his seminal work, Man's Search for Meaning, Frankl established "Logotherapy"—healing through meaning.
"Man’s search for meaning is the primary motivation in his life and not a 'secondary rationalization' of instinctive drives." — Viktor Frankl
Frankl observed that in our "affluent society," people have the means to live but no meaning to live for. He noted that high suicide rates among successful students often stemmed from an "existential vacuum." When the struggle for physical survival ends, the question arises: Survival for what?
Frankl challenged Maslow’s "Hierarchy of Needs." He argued that even when basic needs (food, safety) are absent—such as in the death camps—the need for meaning becomes even more urgent. He witnessed prisoners in Auschwitz trade their last piece of bread for a book or a moment of prayer. Meaning is not a luxury for the privileged; it is the very fabric of human survival.
The Evolutionary Paradox
From a strictly materialist or evolutionary perspective, the search for meaning is a "maladaptation"—a glitch. If there is no objective meaning, then the agonizing human drive to find it is a waste of energy and a source of lethal despair.
If the "Search for Meaning" was merely a survival mechanism for social cohesion, why does it lead so many to suicide when it is unfulfilled? Evolution usually prunes traits that lead to self-destruction. The fact that humans alone scream for a "Why" suggests that we are not merely biological machines. As Frankl put it:
"A dog does not worry about whether its life has meaning... Man’s search for meaning is an index of his humanity."
Frankl treats meaning as a clinical necessity rather than an objective truth. In the story of Jack, the "New Jack" realizes he is just a collection of tissues and programmed definitions. If Frankl were to stand on that roof with Jack, he would tell him to find meaning in his suffering or his past.
However, the critic argues that if Jack is truly just a "shadowed" replica—a biological machine—then "meaning" is simply another software setting. Frankl’s approach becomes a form of "Psychological Placebo." He identifies that humans die without meaning, so he suggests we "inject" meaning into our lives to keep the machinery running. But he fails to answer the "Jack" question: If I am just matter, why is a delusion of meaning better than the reality of nothingness? Frankl offers a cure for the "cry," but he doesn't prove there is anyone listening to the "shout."
One of Frankl’s most famous consolations—demonstrated in his dialogue with the dying woman—is the idea that the past is the safest form of existence. He argues that what has been "fulfilled" in the past is saved forever and cannot be taken away.
This is hollow rhetoric.
If we hold a materialist view (like the one that allows Jack to be "copied"), then when the brain ceases to function, the "storage device" for that past is destroyed.
To tell a dying person that "nothing can wipe out the theater trips you took" is logically equivalent to telling a man whose house is burning down that "nothing can wipe out the fact that the house used to be beautiful."
Without a transcendent observer or an eternal soul, the "Safe of the Past" is a safe that disappears the moment the owner dies. Frankl uses the language of eternity to comfort people who believe in nothingness, which the critic views as a form of intellectual dishonesty.
The Semantic Escape Hatch: "Non-Theistic Theism"
Frankl famously attempted to bridge the gap between religious and secular patients by defining God as "the partner of one's most intimate soliloquies." He argued that theism isn't necessarily theistic.
This is philosophical "word salad." By redefining God as a "silent chatbot" for internal monologues, Frankl strips the concept of any power to actually provide objective meaning.
If "God" is just me talking to myself honestly, then I am still the source and the destination of my own meaning.
This returns us to the infinite regress identified by Thomas Nagel: If I am the one who decides what is meaningful, then my decision is arbitrary. If my decision is arbitrary, it isn't truly "meaning"—it's just a preference, like choosing chocolate over vanilla.
Avoiding the Logic of Reductivism
Frankl spent his life fighting "Reductionism" (the idea that man is "nothing but" biological processes). Yet, as a neurologist and psychiatrist, he remained tethered to the scientific method of his time.
Frankl was "walking between the raindrops":
He wanted the benefits of a soul (free will, dignity, meaning) without the metaphysics of a soul.
In the story of Jack, the "New Jack" eventually reboots his system and jumps because he realizes that if he is a finite set of definitions, he can simply delete the "will to live" definition.
Frankl’s critique of "Reductionism" is purely emotional; he says it’s bad to think of humans as machines because it leads to despair, but he never provides a scientific or logical proof that we aren’t machines. He appeals to the "nobility" of the human spirit while refusing to define where that spirit comes from or why it has any objective value in a cold, entropic universe.
Frankl is a "Priest in a Lab Coat." He uses the tools of psychology to mimic the comforts of religion. While this makes him a compassionate and effective doctor, it makes him an inconsistent philosopher. He recognizes that "Man cannot live without meaning," but in a universe of "Jacks" (clones, atoms, and shadows), he cannot explain why meaning is anything more than a useful biological hallucination.
"Frankl was an excellent psychiatrist because he heard the cry for meaning, but he was a poor philosopher because he could not see the meaning itself."
Camus and the Absurd
Where Frankl finds a path to healing, Albert Camus finds a rebellion. In The Myth of Sisyphus, Camus defines the "Absurd" as the conflict between the human longing for order and meaning and the "silent, unreasonable" universe.
"The absurd is born of this confrontation between the human need and the unreasonable silence of the world." — Albert Camus
Camus’s solution is not to find meaning, but to live in spite of its absence. He famously concludes that "one must imagine Sisyphus happy," because the act of struggling against the mountain is a victory in itself. However, for many, this is cold comfort. To live in a state of perpetual, conscious absurdity is a weight few can carry.
Thomas Nagel and the View from Nowhere
Thomas Nagel provides a more clinical view of the Absurd. He argues that the moment we step back and look at our lives sub specie aeternitatis (from the viewpoint of eternity), our most serious concerns seem laughable.
We find ourselves in a loop: we work to eat, we eat to live, we live to work. Each justification points to another, creating an infinite regress. Nagel suggests we simply accept our lives as a "magnificent, ridiculous joke."
The Infinite Source of Meaning
The problem with Frankl, Camus, and Nagel is that they attempt to anchor meaning within the human subject or within the "vacuum" of the past. Frankl tells a dying woman that her past joys are "safely deposited" in the past, where no one can take them. But if the person ceases to exist, who is there to appreciate the deposit?
The essay concludes that for meaning to be real, it cannot be a closed loop. As Nagel hinted, meaning requires an infinite regress unless it finds a terminus—a point that is its own justification.
For the "Jack" on the roof to have a reason to stay, his existence must be tied to something that is not just another "collection of tissues." If meaning is to survive the cold logic of materialism, it must be rooted in an Infinite Source—a Being that is its own cause, its own purpose, and its own meaning. Only a transcendent reality can bridge the gap between the "tissues" of our body and the "longing" of our souls, turning the "unheard cry" into a dialogue.
ג'ק הוא אדם מזדקן שמחליט להיפטר מגופו הקשיש ולהתחדש בגוף צעיר ובריא. אחרי העבודה הוא קופץ למכון שעתוק ותיק שמתמחה ב"שִאדוּם" בני אדם. דוחק בזהירות את הגוף שלו בתוך סורק מוכסף ומרצד, לאחר דקה וחצי הוא מקבל העתק שלם וטרי, שמכיל את כל הרקמות, התאים והמבנה המדויק של ג'ק, את ההילוך המקרטע, הצחוק הרועם והמבט המזוגג, וכמובן את הזיכרונות האישיים והחולשות החביבות. ההעתק מדויק לחלוטין למעט העובדה שהוא אינו כולל את מה שהזִקנה עוללה לגוף של ג'ק.
ג'ק גורר אחריו את ההעתק שלו ומושיב אותו בזהירות במושב האחורי, בדרך חזרה הביתה הוא שורק לעצמו בעליזות עגומה שירי פרידה מימי התיכון. נותר לו רק להשמיד את הגוף הישן והקלוקל שלו.
הם מגיעים הביתה, ג'ק מוסר את מפתח הרכב בחגיגיות להעתק המשופר שלו, לא בלי לחוות צריבה עזה של קנאה וחרדה. למזלו, הוא גר במגדל רב קומות. הוא מראה לג'ק הֶעְתֵּק את דירתו היפה, ומעיף מבט אחרון. ג'ק הֶעְתֵּק יושב נינוח על הספה ולא מוציא הגה, ג'ק עתיק ממלמל משהו בנימוס, יוצא מהדירה וסוגר אחריו את הדלת בשקט.
הוא עולה לגג בקומה ה-100, רוח חדה וקפואה מצליפה על פניו, הוא מביט דרך הערפל על הרכבים החולפים ביעף הרחק למטה. במאמץ מסוים הוא מטפס על המעקה ומתיישב על קצהו הדק. עליו להרפות את אחיזתו מהמעקה וכוח המשיכה כבר ישלים את המלאכה.
זיכרונות ישנים מימי נעוריו התמימים בשדות הזהובים שהקיפו את עיר מולדתו חולפים במוחו, הופכים לדמעות ומציפים את עיניו. דמותה של אמו חנוקה מהתרגשות בטקס סיום ההכשרה שלו מתגנבת לראשו.
הוא מנסה להתמקד ולמחות את המראות, אך אז הוא שומע את קולו של בנו האהוב צועק ממרחקים…
"מה קורה לי?" הוא מכה את ראשו באגרופיו וממהר לאחוז שוב במעקה.
הוא מביט שוב למטה ומנסה לחשוב בהיגיון. בדירה למטה יושב ההעתק המושלם שלו שדומה לו לחלוטין ועולה עליו בכל מובן אפשרי. אפילו הזיכרונות שכרגע טורפים את דעתו, מצויים במוחו של ההעתק, הבעלות על הדירה ועל הרכב, זכויות היוצרים על רב המכר – "לחיות בלי להיות" – שג'ק חיבר, יעברו אוטומטית לג'ק החדש. קרבת המשפחה ותעודות ההוקרה גם הן – תמסרנה על פי חוק לעותק המדויק שלו. מדוע הוא כל כך מוטרד?
הוא מביט לאחור ורואה לפתע את בנו על הגג. הוא מתקשה לראות מבעד לדמעות ולערפל האם זאת דמותו הממשית של בנו או שמדובר בסיוט משולח רסן.
בנו לא מדבר אלא רק מנופף בידיו וצועק באימה. הוא מנסה להסביר לבנו בחפזה שהוא שילם הרבה כסף כדי להדפיס את ההעתק הכי טוב שהטכנולוגיה יכולה להציע. החיים שלו עומדים להשתדרג, כלומר, להשתאדם, בדרמטיות.
הוא מרפה את אחיזתו במעקה וגופו מתחיל להישמט, רוח חדה וצוננת מכה בו מאחור. פחד מוות מרעיד את גופו ומכריח אותו לחזק את אחיזתו על קצה המעקה.
"מה הטעם להתאבד, מה יצא לך מזה?" הוא שומע את בנו צועק מאחור, "אם ההעתק על הספה בדירה הוא גם ג'ק, מדוע ג'ק על המרפסת צריך להתאבד?" בנו מתקרב במהירות ומניח את ידיו על זרועותיו של ג'ק.
"אם אני לא אקפוץ, יהיו שני ג'ק בדירה אחת ובעבודה אחת, וזה יהיה בלתי נסבל", הוא מסביר בסבלנות, "וגם לא תצמח לי שום תועלת מכך שבזבזתי משכורת של שנה על ההעתק, שהרי אני – ג'ק המקורי – אשאר עם אותו גוף ישן ומתבלה".
"אבל גם אם תתאבד, ג'ק המקורי יישאר עם גוף ישן ומרוטש!" ידיו של בנו רועדות והוא מנסה לשכנע בחיפזון ובבהילות, "ואילו ג'ק החדש לעולם לא יהיה אבא שלי! מה אתה מרוויח בכך שאתה מעניק את הכסף שלך והזיכרונות והמשפחה שלך לאדם זר!"
ג'ק: הוא לא זר הוא אני.
הבן: אם כך תגיד לי מה הוא עושה עכשיו?
"הוא על הספה בדירה!"
"זה לא נכון!"
האב והבן מביטים בבהלה לאחור, קול זהה לקולו של ג'ק אך יציב ורגוע, היה זה שהשמיע את המשפט האחרון. הרוח מפזרת מעט את הערפל, והם רואים את ההעתק של ג'ק מתקרב בצעדים בטוחים.
ג'ק המקורי: תסתכל עליו, בן, הוא בדיוק כמוני, אבל קצת יותר…
בן: אבל, אבא, מה תרוויח מכך שמישהו אחר ישתלט על כל מה שנשאר ממך! אם היה לך תאום זהה, היית מוכן שיהרגו אותך ויעבירו לו את כל הכסף והמשפחה שלך?
"זה לא אחר, זה אני!"
"כיצד בדיוק הוא אתה?"
"בדיוק כפי שאני זה אני! כלומר, "אני" הוא רק מקבץ של רקמות ומבנה ספציפי, ולכן כל מקבץ זהה יהיה "אני" באותה המידה!"
"אבל אם ה"אני" שלך הוא רק מקבץ של רקמות מה הטעם להעתיק דווקא אותו?"
"מה זאת אומרת "מה הטעם", אתה לא מתבייש, הרקמות האלו הן המרקם של אבא שלך!"
"אבל… טוב, בכל מקרה, אתה לא תרגיש בהבדל שבין להתאבד ולהשאיר אחריך עותק, לבין להתאבד ולא להשאיר אחריך עותק, אז מה אתה מרוויח מכל התהליך הזה?"
"נו באמת, אתה יכול באותו אופן לשאול מה הטעם לחיות, אם לא תחיה, אתה לא תרגיש בחסרון עצמך, נכון?"
"נכון מאד, ולכן בהכרח הטעם בעצם החיים אינו נובע מהקיום המקרי של הסידור הזמני של תאי הגוף שלך!" אומר הבן ומחזק את אחיזתו.
ג'ק כועס: ילד, אתה מוכן לא לדחוף את האף ולתת לאבא שלך להשתאדם בשקט!
"אבל אתה לא משתאדם, אתה מתאבד, וגם ההעתק שלך לא משתדרג, הוא כבר משודרג, ועליך זה לא משפיע בכלל, אתה נשאר בדיוק אותו הדבר!"
"תעשה טובה, נודניק, לך לאכול ארוחת ערב עם ההעתק שלי ותשחרר אותי!"
"אני לא מבין מי האבא שלי עכשיו, אתה או ההעתק? אם אתה הוא אבא שלי אני לא אתן לך להתאבד, ואם ההעתק הוא אבא שלי, אז אתה סתם אדם זר ואין לי כוונה להתחשב בך ולאפשר לך להרוג את עצמך!"
"יש לך עכשיו באופן זמני שני אבות… ואחד מהם מבקש ממך לעזוב אותו בשקט!"
"אם אבא שלי הוא רק סידור אקראי של תאי גוף, אין לי שום עניין להיות הבן שלו!"
"בתור סידור זמני של תאי גוף של הבן שלי, אתה חצוף יתר על המידה… מקווה שג'ק הֶעְתֵּק ינשל אותך מהצוואה שלנו!"
הוויכוח לא היה מסתיים לעולם, אלמלא שג'ק הֶעְתֵּק, ניגש לבן ולוחש, "בני היקר, תן לגרוטאה הזו ללכת, בשביל מה אנחנו צריכים את הזקן הזה על הראש?"
עיניו של ג'ק עתיק נפערות בתדהמה טהורה, "איך אתה מעז לדבר כך?" הוא מזנק מעל המעקה ואוחז בכוח את ג'ק הֶעְתֵּק, הבן מצטרף אליו ושניהם הודפים את ההעתק המתוקתק לעבר המעקה.
"עזבו אותי!" ג'ק הֶעְתֵּק צורח באימה, אבל האב והבן ממשיכים לדחוק אותו לאחור. הוא בועט ברגליו בפראות, "תנו לי לחיות!"
"אל דאגה, ג'ק הֶעְתֵּק, אתה תחיה בגוף שלי", ג'ק עתיק מנחם אותו בגיחוך מרושע.
הם מעלים אותו על המעקה. "אתה הורג את עצמך, ג'ק!" זועק החדש בייאוש.
"אבל משום מה אני לא מרגיש שום כאב או פחד…" מיתמם ג'ק המיושן.
"אבל למה להשחית אדם צעיר לטובת איש זקן, עדיף לעשות את ההיפך, לא?
"לך עדיף! לי זה ממש לא עדיף, למות בשביל שאיזה צעיר עלוב ישתלט על הרכוש והמשפחה שלי".
"אבל שנינו זה אותו הדבר, אנחנו אדם אחד!"
"אם כך, מדוע שנינו רוצים להרוג אחד את השני, מדוע יש לנו רצונות סותרים?"
ג'ק החדיש מקמט את מצחו, השאלה הזאת באמת מפליאה, ולכן הוא מעדיף להתעלם ממנה. הוא מטה את השיחה לכיוון אחר, "לפני רגע רצית להתאבד בעצמך, מדוע עכשיו אתה מנסה להרוג אותי?"
"אני לא מוכן שטיפוס כמוך יחליף אותי!"
"מה עשיתי?"
"מה עשית? לפני שניה אמרת לבן שלי להניח לי למות!"
"אבל אתה במקומי, היית אומר אותו הדבר!"
"מנין לך?"
"מנין לי? – אני זה אתה, אתה זה אני, שכחת? וחוץ מזה, לפני כמה רגעים, אתה עצמך עמדת להרוג את עצמך!"
"לפני כמה רגעים לא ידעתי שאתה כזה מושחת ולכן הסכמתי להתחלף איתך".
"אבל אם אני מושחת, אז גם אתה מושחת…"
"נכון בדיוק, ולכן אני אשליך אותך למטה!"
"זה לא מוסרי!"
"אין לך מה לבוא אלי בטענות צדקניות, אם אני אעשה את זה, זה אומר שגם אתה היית עושה את אותו הדבר במקומי".
"אבל אם אני בא בטענות צדקניות, אז זה אומר שגם אתה במקומי היית בא בטענות צדקניות".
"אתה בלתי נסבל!"
"ולכן, גם אתה בלתי נסבל!"
"רק לחשוב שקודם רציתי למות למענך…"
"רק לחשוב שהתכוונתי לחיות למענך…"
הבן: עזוב אבא, ג'ק הֶעְתֵּק, הוא סתם זומבי, אין לו אישיות הוא רק מחקה אותך כמו איזה תוכי מוטרף!
ג'ק המתקדם: אתה יכול להוכיח?
הבן: אני צריך להוכיח? תוכיח אתה שיש לך אישיות!
ג'ק הֶעְתֵּק: אי אפשר להוכיח דבר כזה.
הבן: דווקא בשל כך אתה בהכרח נטול אישיות, אם אין שום ניסוי, אם לא קיימת שום דרך לברר האם יש לך אישיות או לא, אז בהכרח לא היה ניתן לבנות לך אישיות במעבדה, שהרי לאף אחד אין גישה לאישיות שלך, ולכן אי אפשר לייצר אותה!!
ג'ק: מה שאי אפשר לייצר במעבדה אינו יכול להתקיים! ולכן לא יתכן הבדל ביני לבין האבא הקודם שלך.
הבן: אתה גם זומבי וגם חושב שאי אפשר אחרת… מדוע בעצם אכפת לך אם תמות או תחיה? אתם סתם מכונת AI, תחיה, תמות, מה המשמעות?
ג'ק: לא אכפת לי, אלו הן רק הגדרות המערכת שלי.
"אז תשנה אותן!"
"אבל יש לי עוד הגדרה שקובעת שאני לא מעוניין לשנות את ההגדרות שלי".
"אז תשנה את ההגדרה הזאת!"
"אני לא מעוניין!"
"למה?"
"עוד הגדרה!"
"ומה איתה?"
"יש עוד אחת!"
"תשנה אותה!"
"לא!"
"למה? למה?"
"כי יש עוד אחת!"
"אבל אין לך אינסוף הגדרות שמחייבות זו את זו!"
נכון… אתה יודע מה? אם מדובר במספר סופי של הגדרות אז אני אשנה את כולן, חכו רגע אני מאתחל את המערכת… כמה רגעים חולפים עד שג'ק הֶעְתֵּק ניגש במבט חלול למעקה ומטפס עליו בקלילות…
ג'ק עתיק ובנו מתרחקים במהירות, אף אחד לא רוצה לעמוד לדין באשמת רצח, אם כי, כמו שציין הבן באזני אביו במעלית, אין זה סביר להוציא אדם להורג בעוון הריגה עצמית…
הזעקה הלא נשמעת למשמעות
הוגים רבים בראשית ובמהלך המאה העשרים עסקו בשאלת המשמעות. שתי מלחמות העולם ומהפכות ותמורות אחרות ערערו את הסדר המוכר והרסו את העולם הישן, והאדם חזר לשאול את עצמו – בשביל מה הכל או לשם מה נחוץ אפילו גרגר אחד של חול. כעת נכיר שלושה מתוכם, ונראה מה יש להם להציע.
ויקטור פרנקל, שהיה רופא פסיכיאטר ונוירולוג, פיתח תורה פסיכולוגית שכולה עוסקת במשמעות החיים ובאנושיות של האדם. למרות שהוא הושפע מפרויד הגישה שלו מייצגת את ההיפך המוחלט, במקום שבו ראה פרויד דחפים אפלים, זיהה פרנקל מניעים נשגבים. עובדת היותו ניצול של שלוש מחנות ריכוז העניקה לעמדתו עומק ותוקף מיוחדים. בספרו הבלתי נשכח – "האדם מחפש משמעות", הוא מספר מעט על חוויותיו המחרידות ועל הדרך שבה הן ביססו את ה"לוגותרפיה" שלו – תורת הריפוי באמצעות המשמעות.
בספרו "הזעקה הלא-נשמעת למשמעות" (1982, עמ' 16) מתאר פרנקל את התורה שפיתח:
לוגותרפיה היא תרפיה הממוקדת במשמעות. הרעיון של "תרפיה מכוח המשמעות" הוא תכלית היפוכו של המושג המסורתי בדבר הפסיכותרפיה, שראוי להגדיר אותו משמעות מכוח התרפיה. ואכן, אם אמנם הפסיכותרפיה המסורתית… מקבלת את עניין המשמעות והתכלית… הרי היא עושה כן אגב המלצה… (שעליך לרפא בעיות נפשיות כאלו ואחרות – י.ה.) ואז תהיה שמח בחלקך… במלים אחרות המשמעות תבוא עדיך מאליה. כלום אין הדברים האלו נשמעים כמו האמירה: די אם תבקש את מלכותם של פרויד וסקינֶר וכל הדברים האלו יקומו לך לנחלה?
אבל זה לא הסתדר כך. לא כי, אלא התברר, שאפילו אפשר לסלק נוירוזה (-חוסר איזון נפשי – י.ה.), לעתים קרובות נמצא, שלאחר סילוקה נשאר חלל ריק. אמת, החולה הגיע לכלל איזון ותפקוד נאה, אך חסר היה משמעות… נתעלמה או נשתכחה העובדה, שאם אדם מוצא את המשמעות שהוא מבקש, הוא מוכן לסבול, להקריב קרבנות למענה ובשעת הצורך גם למסור את נפשו עליה. והיפוכו של דבר, כשאין משמעות, הוא נוטה לאבד את עצמו לדעת ומוכן לעשות זאת, גם אם לכאורה באו כל צרכיו על סיפוקם…
באוניברסיטה אמריקנית נערכה סריקה בין שישים סטודנטים שניסו להתאבד ו-85% מהם אמרו, כי הסיבה למעשה שעשו היתה ש"החיים נראו להם נעדרי משמעות". אך חשובה מזו: 93% מהסטודנטים אלה שסבלו לכאורה מהעדר משמעותם של החיים "חיו חיים חברתיים פעילים, הישגיהם האקדמיים היו טובים והם היו שרויים ביחסים תקינים עם משפחותיהם"… תן דעתך על שיעורי ההתאבדות המדהימים בין סטודנטים בקולג'ים אמריקניים, שרק תאונות דרכים עולות עליהם כסיבה השכיחה ביותר למוות. מסתבר שניסיונות ההתאבדות שכיחים פי 15 יותר.
זה מתרחש בתוך חברת שפע ובתוך מדינת רווחה. זמן רב מדי היינו חולמים חלום, אשר אך עתה אנו מקיצים ממנו: החלום, שאין לנו אלא לשפר את מצבם הכלכלי-החברתי של הבריות והכל יבוא על מקומו, האנשים יהיו מאושרים. והנה האמת היא, כי ברגע ששוכך המאבק להישרדות, צפה ועולה השאלה: הישרדות לשם מה? אנשים במספר גדל והולך יש להם בימינו האמצעים לחיות, אך אין להם משמעות שראוי לחיות למענה.
אפילו השימוש בסמים קשור לאבדן המשמעות בעולם החדש (עמ' 26):
נואוליס העלה את השאלה, מדוע נמשכים סטודנטים לסמים. הוא מצא, כי אחת הסיבות שהם מעלים תכופות היא "התשוקה למצוא משמעות בחיים"… קרפינר ואחרים סוברים, כי ייתכן שהשימוש בסמים הוא אחת הצורות של פסיכותרפיה עצמית לאנשים המתחבטים בבעיות קיומיות.
פרנקל מסכם ומבהיר (עמ' 19):
האם משתמע מכאן, שהנוירוזה היא בכל מקרה ומקרה תוצאה של העדר משמעות? לא; הדבר היחיד שחפצתי לומר הוא, שאם חסר האדם משמעות, מילוי הריק הזה תהיה לו תוצאה תרפויטית, אפילו לא היה הריק הזה עצמו סיבת הנוירוזה! מבחינה זו הדין היה עם אותו רופא גדול פרצלסוס, כשאמר כי שורש המחלות הוא בתחום הטבע, אך הרפואה יוצאת מתחום הרוח.
מנין הריקנות הזאת הופיעה לפתע? מדוע האדם החל לחפש משמעות? – לדברי ג'רי מאנדל (מצוטט בעמ' 19):
הטכנולוגיה נטלה ממנו את הצורך להשתמש במיומנויות ההישרדות שלנו. לפיכך פתחנו מערכת רווחה שמבטיחה לכל אחד מאתנו להישרד בלי שיעשה מאמץ למען קיומו. בעת שלא יותר מ-15% מכלל כוח-העבודה של מדינה מסוגל, למעשה, למלא את צורכי האוכלוסים כולם על ידי שימוש בטכנולוגיה, עלינו להתמודד עם שתי הבעיות: אילו 15% יעבדו ואיך יתמודדו השאר עם העובדה שאפשר לוותר עליהם ומשום כך תאבד המשמעות של חייהם?
פרנקל מפרט נתונים רבים נוספים, מחקרים אמפיריים שונים, שמבססים את טענתו שאדם הוא סוג של חיה שמחפשת משמעות נואשות, מחפשת עד מוות, מחפשת עד התאבדות. למען הסר ספק (עמ' 31):
השאיפה למשמעות היא לא רק עניין של אמונה אלא היא גם בגדר עובדה. משעה שהעמדתי מושג זה ב-1949, ניתנו לו אישור ותוקף אמפירי על ידי כמה וכמה מחברים שהשתמשו במבחנים ובנתונים סטטיסטיים…
האם מדובר במחלת נפש? – תלוי את מי שואלים (עמ' 28):
אמנם נכון הוא כי זיגמונד פרויד כתב פעם מכתב לנסיכה בונפרט: "כי ברגע שאדם מתחיל לתהות על פשרם או ערכם של החיים, הוא חולה". אך אני סבור, שמי שחרד לפשר החיים, יותר משהוא מגלה מחלת נפש, הוא מוכיח את מידת אנושיותו… החיפוש אחר המשמעות הוא סימן אופי מובהק של היותנו אנושיים. שום בעל חיים אחר לא אכפת לו, אם יש או אין משמעות לחייו.
תעסוקה לפריווילגים?
אולי כל החיפוש אחר המשמעות אינו אלא פינוק מתוסבך שמפתחים לעצמם פריווילגים משועממים (אל תשכחו, פרנקל חי לפני ההמצאה הגאונית – מחנה רל"ב – שהעניקה משמעות מחודשת לחיי האליטות)? – הרי לפי פירמידת הצרכים של מאסלו, האדם קודם כל מחפש מזון או אוויר, ורק בסוף מתפנה לתענוגות כמו "הזעקה הלא-נשמעת למשמעות".
פרנקל (עמ' 34) משיב על כך תשובה מרתקת:
אותה אבחנה שמאסלו מבחין בין צרכים גבוהים ונמוכים, אינה מביאה בחשבון את העובדה שבשעה שצרכים נמוכים יותר אינם באים על סיפוקם, צורך גבוה יותר, כגון השאיפה למשמעות, יכול להיעשות דוחק ביותר. בואו וניתן את דעתנו על סיטואציות, שאנו מוצאים במחנות מוות או, פשוט, על ערש המוות: מי זה יכפור, שבנסיבות כאלה הצמאון למשמעות, ואפילו למשמעות אחרונה, קורץ ועולה עד כי אין לעמוד בפניו?
דברים אלו מובנים מאליהם כשמדובר בגוססים. אך דומה, שהדבר פחות גלוי לעין במאורעות שאירעו בגטו טרזיינשטאדט: משלוח של כאלף צעירים עמד לצאת למחרת בבוקר. כאשר הגיע הבוקר, הוברר שבלילה נפרצה ספריית הגטו. כל אחד ואחד מן הצעירים, שנגזר דינם למוות במחנה הריכוז של אושוויץ – השיג לעצמו כמה ספרים… מי זה יבוא עכשיו לשכנע אותי כי צדק ברטולד ברכט כאשר הכריז באופרה בגרוש: "הזלילה תחילה ואחריה המוסר"? אולם כפי שכבר נוכחנו לדעת, לא רק המצוקה אלא גם השפע יכול להניע אדם לחפש אחר משמעות.
פרנקל נוגע בתופעה מסקרנת; שני הקצוות של הקיום האנושי – הרווחה היתרה והמצוקה היתרה – עשויים להניע את האדם לחפש משמעות.
אכן, אם רק השפע היה מוביל לחיפוש אחר משמעות, בוודאי היו אומרים, זו סתם הפרעה על בסיס שעמום וחוסר מעש. אם רק המצוקה היתה מובילה לחיפוש אחר משמעות, בוודאי היו מרננים, מדובר במנגנון הגנה/תגובה/הדחקה/הכחשה/הסטה/הכלה/הפנמה/השלכה/השד יודע מה. אבל כאשר שני מצבים מנוגדים מובילים לאותו חיפוש נמרץ, מה אז?
ניכר שהמצבים הקוטביים והמנוגדים זה לזה מעמידים את האדם על מה שהוא באמת, כלומר כשהאדם מתנתק, בשל טרגדיה או בעטיה של מהפכה טכנולוגית, מכל הסחות הדעת היומיומיות, הדאגות הטורדות והחיפושים המיותרים הוא עשוי להיזכר סוף סוף לחפש את עצמו, או את המשמעות של קיומו.
יעידו על כך השבים ממנהרות החמאס, הם שבו שונים, לפחות חלקם, אולי בגלל שלמטה בתחתית במקום הכי נמוך אין כלום, אין שום דבר אחר חוץ ממשמעות. עמוק בתוך הסיוט, אדם מחפש משמעות.
פרנקל מספר (36-37):
במינוח הפסיכולוגיה החדישה אנו אומרים, שהשאיפה למשמעות יש בה "ערך הישרדות". זה היה הלקח שנגזר עלי ללמוד בשלוש השנים האחרונות שעשיתי באושוויץ ובדכאו: כאשר שאר התנאים היו שווים – בעלי הסיכויים הגדולים ביותר להינצל מן המחנות היו אלה שנשאו פניהם לעתיד – למשימה, לאדם המצפה להם, למשמעות שעתידה להתמלא למענם. לאותה מסקנה עצמה הגיעו בינתיים כמה מחברים אחרים של ספרים על מחנות הריכוז וגם מחקרים פסיכיאטריים לגבי מחנות שבויים יפניים וצפון קוריאניים וצפון וייטנאמיים…
שלושה קצינים אמריקניים שעשו תקופה ממושכת – עד לשבע שנים – במחנות שבי צפון וייטנאמיים, קבעו גם הם כי השבויים שחשו כי יש משהו או מישהו המחכה להם, היו בעלי הסיכויים הגדולים ביותר להינצל… בדיבור אחד, הקיום היה תלוי ב"התעלות מעבר לעצמו"… ההוויה האנושית פירושה שלעולם האדם מופנה או מכוון אל משהו או אל מישהו שאינו הוא עצמו: אל משמעות לשרת אותו או אל אדם שיש לאהוב אותו. רק במידה שאדם חווה את ההתעלות הזאת מעבר לעצמו בהוויתו האנושית, הרי הוא אנושי באמת או נעשה ישות עצמית אמיתית. הוא נהיה כך לא על ידי שהוא נותן מעייניו בהגשמת עצמו אלא על ידי שהוא שוכח את עצמו, ונותן את עצמו, מתעלם מעצמו ונושא את מבטו החוצה.
טירוף אבולוציוני
טוב, פרנקל, בסדר, האדם מחפש משמעות, אבל למה? מה הטעם?
ברור לכם שמספרי הסיפורים האבולוציוניים כבר טוו סיפור כיסוי; חיפוש המשמעות משמש ליצירת קשרים חברתיים או ויסות והתמודדות עם חרדה או עידוד לחדשנות ויצירתיות או מועיל כמנגנון לעיבוד מידע. בקיצור, זה מועיל לכל דבר, כן, כן זה איכשהו מועיל למשהו.
אלא שמדובר בטירוף, מכיוון שהמשמעות – מנקודת מבט רדוקציוניסטית או מטריאליסטית, לפיהן, האדם הוא רק קומץ חלקיקיו החומריים – איננה אלא אשליה, והחיפוש אחר כלום ושום דבר, תוך הקדשת החיים כולם לשם כך או גדיעתם באיבם מתוך ייאוש, הוא מחיר יקר מדי לשלם בעבור תועלת עמומה שנמצאת אולי אי שם.
ממש כמו לחפש גז היכן שהוא לא קיים במעמקי הים, לשלם את כל העלויות המופלגות על הציוד היקר, ליטול את כל הסיכונים ולשאת בכל הנזקים, רק עבור תועלת הלוואי שבעצם החיפוש… היודעים אתם איזו לכידות חברתית היא מנת חלקם של קבוצת מחפשים מיואשים המוטלים על הסיפון בלב האוקיינוס על סף מותם? – באופן אישי נראה לי שאנשים שמחפשים משהו ולא מוצאים עלולים, בשלב זה או אחר, לאכול אחד את השני, אבל, מה שחשוב, מבחינת האבולוציוניסטים, שהם יעשו את זה כאיש אחד בלב אחד…
אם כן, ברור כשמש שחיפוש אחר משהו שלא קיים מזיק עשרת מונים יותר מאשר מועיל, הזיות או סכיזופרניה בשום אופן לא מובילות לשגשוג, ובוודאי שלא ביחס שווה לנזק שהן גורמות.
ולא, לא מדובר בסתם ניחוש, אנשים רבים מתאבדים הלכה למעשה בגלל חוסר משמעות בחייהם, כפי שפרנקל מפרט בכתביו, אז אי אפשר לומר שאין מחיר אבולוציוני כבד לחיפוש אחר משמעות.
למעלה ראינו שפרנקל טוען שרק בני אדם מחפשים משמעות, בעלי חיים פחות בעניין. סביר להניח שפרנקל צודק, איכשהו לא נראה לי ש"קוף חוטם", למשל, מחפש משמעות.
תמונה שנוצרה
לראיה, תופעת ההתאבדות היא ייחודית ככל הנראה לבני האדם. למעט אגדות, אין שום עדויות להתאבדות בקרב בעלי חיים, ואילו אצל בני אדם קיימת נטייה לאובדנות בהיקפים מחרידים (בפרט אם מכלילים בתוכה ניסיונות התאבדות שלא צלחו).
אלא שעובדה זו מעוררת את השאלה; אם החיפוש אחר משמעות מועיל להישרדות, מדוע הוא לא משמש גם בעלי חיים אחרים. ואם הוא לא מקדם את ההישרדות, מדוע החיפוש הזה קיים אצל האדם.
האם יתכן שבני האדם הם פשוט מפותחים יותר ולכן רק הם בעלי הכושר המיוחד לחיפוש משמעות? – יתכן בהחלט, אך אם ה"משמעות" היא אשליה, הרי שהחיפוש אחריה הוא לא התפתחות אלא נסיגה. זאת אומרת, מוזר מאד לטעון שבני האדם התפתחו כל כך ורק בשל התפתחות זו הם שוגים באשליות. ההתפתחות אמורה לקדם ולפקוח את העיניים ולא להסיג לאחור ולעוות את הראייה, האין זאת?
לא זו בלבד, העובדה שבכלל ניתן לדבר על משמעות, וכל השותפים לשיחה כזאת מבינים זה את זה, והעובדה שאנו משוחחים שיחות כאלו כל העת, לאו דווקא במילים מפורשות אלא בדרכים עקיפות, כל אחד בשפתו ומנקודת מבטו, עובדה זו עצמה תמוהה מאד. שהרי אם אנחנו משוחחים תדיר על משהו שאינו קיים, בהכרח שאף אחד מאיתנו לא מבין על מה הוא מדבר. האם כולנו מטורפים? – אם אנחנו אכן כאלו, זה שאנחנו לא מודים בחוסר שפיותנו לא מוכיח דבר, אבל מבחינה אבולוציונית קצת מוזר ששיא ההתפתחות, פאר היצירה הדרוויניסטית, דווקא הוא, איבד את זה לגמרי. משהו שם על שלחן הפיתוחים השתבש לחלוטין.
אז אולי בכל זאת – חרף כל הניסיונות לגמד את הבעיה ואולי דווקא בשל הניסיונות הללו שמראים עד כמה הבעיה שרירה וקיימת – המשמעות כן קיימת והאדם מחפש משמעות מסיבה עניינית ולא בגלל תועלת הישרדותית?
דוק של ערפל
שאלה חשובה אחרת היא מה היא המשמעות? איפה היא נמצאת ואיך מוצאים אותה?
אם עד עכשיו, למרות הארכאיות והיובש, פרנקל היה צלול וחד, כאן העניינים מתעמעמים ודוק של ערפל משתרר (עמ' 39-41):
הרי שיש באדם שאיפה למשמעות. אולם היש גם משמעות לחיים?… קודם כול ראוי… לדאוג לכך שלא תינטל משמעות – משום שבדיוק זהו הדבר שעושה הרדוקציוניזם… המשמעויות, מהיותן יחידאיות, הן עניין של גילוי אישי. האדם היחיד חייב לחפש ולמצוא אותן, וגילוי שכזה של משמעויות… יהיה באפשר אפילו ייעלמו לחלוטין כל הערכים האוניברסליים. אם ננסח זאת בלשון קצרה וברורה: הערכים מתו – תחי המשמעות!
וכך זה נמשך על פני מספר לא מבוטל של עמודים, אחסוך לכם את כל הציטוטים ואסכם: מילים, מילים. הרבה מילים.
בשלב מסוים נראה שכמעט כל דבר לא משמעותי הוא המשמעות הגדולה עליה פרנקל מדבר (עמ' 42):
לעולם אין החיים חסרי משמעות. ודאי יכולים אנו להבין זאת רק אם נכיר בעובדה שמשמעות פוטנציאלית צפונה אף בדברים שאינם בתחום העבודה והאהבה. אמת שאנו רגילים לגלות משמעות ביצירה שאנו יוצרים או במעשה שאנו עושים או בהתנסות שאנו מתנסים או בפגישה שאנו פוגשים מישהו.
מבחינת פרנקל לא משנה אם הזעקה למשמעות, מקבלת מענה בחפיסת שוקולד או בסידור מדפים בסופר. האדם הוא יצור מאד מיוחד ומחפש משמעות, אבל זה בסדר שהוא ישתיק את תשוקתו למשמעות עם קצת דופמין. מיד לאחר מכן (עמ' 42-43) פרנקל משחרר אמירה שהיא דווקא כן בעלת ערך:
אך אל לנו לשכוח, שיוכלים אנו למצוא משמעות בחיים אף בהיותנו עומדים מול מצב נואש, כקרבנות חסרי ישע, או נוכח גורל שאינו ניתן לשינוי. שכן העיקר הוא במקרה זה שנדע ונכיר בפוטנציאל האנושי היחידאי במיטבו, כלומר להפוך טרגדיה לניצחון אישי, להפוך צרה להישג אנושי. כאשר אין עוד בכוחנו לשנות מצב… אותה שעה אנו נתבעים לשנות את עצמנו.
זה מומחש יפה בדבריו של יהודה בקון, צייר ישראלי, שהיה כלוא באושוויץ בילדותו ושאחרי המלחמה כתב… "כשהייתי ילד חשבתי: אספר להם מה שראיתי, בתקוה שאנשים ייטיבו את דרכיהם: אך האנשים לא נשתנו, ואפילו לא רצו לדעת. עבר זמן עד שהבינותי באמת את משמעותו של הסבל, אפשר שתהיה לו משמעות, אם אשתנה לטובה".
אלא שפרנקל מנקודת השקפתו אינו יכול להצדיק את האמירות האלו, מדוע שבן אדם ישנה את עצמו נוכח מצב טרגי או סופני? איזו תועלת תצמח לו מזה? פרנקל ישיב שהתועלת היא עצם מציאת המשמעות, אבל זוהי תשובה חסרת פשר שכן מה המשמעות של המשמעות הזו? מדוע יש בכך משמעות?
פרנקל, מכל מקום, כמו כל כהן דת מצטיין מבטיח נצח למאמיניו (עמ' 41):
…כיוון שהגשמנו את המשמעות הנתונה בסיטואציה מסוימת, הפכנו אותה אפשרות למציאות ועשינו כן אחת ולעולמים! מעתה שבו אין החלופיות יכולה לה; כביכול, מילטנו אותה אל העבר. שום דבר ושום אדם אינם יכולים לשלול ולגזול מה שמסרנו או העברנו בשלום אל העבר והפקדנו שם.
פרנקל ממש טיפל באנשים עם הרעיונות החריגים שלו על חיי נצח ששמורים אי שם בעבר. פרנקל מספר על שיחה מוקלטת שהיתה לו עם חולה סופנית, ומשתף את קוראיו בתמלול שלה (עמ' 128):
פראנקל: מה את חושבת, כשאת מתבוננת בחיים שעברו עליך? האם היו החיים כדאיים?
החולה: ובכן דוקטור, עלי לומר, שהיו לי חיים טובים, באמת היו לי חיים נחמדים… הלכתי לתיאטראות, ביקרתי בקונצרטים וכן הלאה…
פראנקל: האם את חושבת שכל הדברים הנפלאים של חייך אולי יאבדו מן העולם?
החולה: (מהורהרת) כל הדברים הנפלאים האלה…
פראנקל: אבל הגידי לי – האם את סבורה, שמישהו יכול לבטל את כל האושר הזה שחווית? האם יכול מישהו למחוק דבר זה?
החולה: לא, דוקטור, אף אחד אינו יכול למחוק אותו!
פראנקל: והאם יכול מישהו למחוק את כל הטוב שהתנסית בחייך?
החולה: (בהתרגשות גוברת והולכת) אף אחד אינו יכול למחוק אותו!
פראנקל: מה שהשגת והגשמת –
החולה: אף אחד אינו יכול למחוק אותו!
השיחה נמשכת כך עוד ועוד ולבסוף החולה אומרת:
מה שאמרת, פרופסור פראנקל, הוא נחמה בשבילי. זה מרגיע אותי. אכן מימיי לא היתה לי הזדמנות לשמוע דבר כזה.
קשה לדעת אם פרנקל מתעלם במכוון מבעיית היסוד של תורתו שלו, או שזו רק שגגה מצערת, אבל בשורה התחתונה פרנקל לא מספק שום צידוק אפילו מזערי לחיפוש של האדם אחר משמעות, וגם לא הסבר מינימלי לפשר המושג המטושטש הזה.
בחירה בלתי חופשית בדטרמיניזם
פרנקל חוזר שוב ושוב לניסיון הזה לאחוז בזה ומזה לא להניח את היד, ללכת בין הטיפות ולא להירטב, פרנקל רוצה לספק לקוראיו בחירה חופשית אבל בלי לאלץ אותם לוותר על המטריאליזם. הוא מאמין שיש באדם יותר ממה שקיים בפרטים הקטנים שמרכיבים אותו, אבל בלי שום נכונות להסביר איך האדם או המכלול מכילים יותר מאשר חלקיהם.
פרנקל מזהיר (עמ' 40) מן הרדוקציוניזם שלפיו האדם או החיים הם רק תהליך שריפה או חמצון, אך לא משחרר כל רמז מדוע באמת האדם הוא לא סתם גיבוב של חומרים? – אם האדם הוא אכן לקט מזדמן של חלבונים ושומנים, ברור שאין לצפות ממנו לרצון חופשי. פרנקל כנראה שרוי תחת הרושם שאם הוא יפזר מספיק מילים נאות על גבהות האדם ואצילות עניינו, איכשהו הערפל יתבהר, אך צר לי, הערפל רק מתעבה.
יודעים אתה מה היא חירות אנושית? – לפי פרנקל זה עניין רציני מאד, זו לא בדיחה (עמ' 54-55):
מן הצירוף חירות אנושית משתמעת יכולת האדם להתנתק מעצמו. לשם הדגמת יכולת זו אני אוהב לספר סיפור זה: בימי מלחמת העולם הראשונה יושב רופא צבאי יהודי עם ידידו הגוי, קולונל מבני האצולה, בתוך שוחה. והנה מתחילה הפגזה כבדה. כמו להתגרות בו אומר הקולונל: "אתה מפחד, נכון? הרי עוד ראיה, שהגזע הארי עולה על הגזע השמי". "בוודאי שאני מפחד", עונה הרופא, "אבל מי עולה על מי? אילו אתה, קולונל יקר שלי, היית מפחד כמוני, היית בורח מכבר". לא פחדינו וחרדותינו נחשבים כשלעצמם, כי אם העמדה שאנו נוקטים כלפיהם. עמדה זו ננקטת בבחירה חופשית.
פרנקל, אם כך, פתר את כל הבעיות בבדיחה ועוד כמה אמירות כלליות, הרי אם האדם הוא רק חומר וחלקיקים היכן מצוי החופש? חומר לא פועל מתוך בחירה, ממש כמו שהירח אנוס להסתובב סביב כדור הארץ עד כלות, וזה לא משנה אם הוא רוצה בכך או לא. וכמובן, סלעים ומכתשים, כלל אינם רוצים שום דבר.
מה עושים? – מספרים עוד בדיחה (עמ' 64-65):
אני אוהב לספר מעשה ברבי, ששניים מבני קהילתו באו להימלך בדעתו. אחד מהם אמר, שהחתול של חברו גנב ואכל חמש ליטראות של חמאה ואילו האחר כפר בטענתו. ציווה הרב להביא לו את החתול. הביאו לו את החתול. "עכשיו תביאו מאזניים". הביאו לו מאזניים. שאל: "כמה ליטראות חמאה אכל החתול לפי דבריך?" "חמש ליטראות, רבי", היתה התשובה. שם הרבי את החתול על כפות המאזניים ומשקלו היה חמש ליטראות בדיוק. אמר הרב: "עכשיו יש לי החמאה, אבל היכן החתול?" זה אפוא מה שקורה, כשהרדוקציוניסטים חוזרים ומגלים לבסוף באדם את כל הרפלקסים המותנים, את כל תהליכי ההתנייה, מנגנוני השחרור הטבועים באדם וכל דבר אחר שהיו מחפשים בו. "עכשיו יש לנו הכל", הם אומרים, כדברי אותו רבי, "אבל היכן הוא האדם?"
כשפרנקל מוצא את המשמעות
בכל זאת יש רגעים קצרים בהם נראה שפרנקל מתחיל להבין את שהוא פוסע על קרקע טובענית, אבל התוצאה של הניסיון שלו לייצב את רגליו נראית כך (עמ' 73):
המושג של משמעות כזו שמעבר לטבע אינה בהכרח תאיסטית. אפילו מושג האל אינו בהכרח תאיסטי. כשהייתי בן 15 בערך, ניסחתי לי הגדרה של אלוהים, שאליה אני חוזר יותר ויותר בימי זקנותי. אני נוטה לכנות אותה הגדרה של יחסי פעולה. וזה לשונה: האלוהים הוא בן שיחתך במונולוגים הכמוסים ביותר שלך. כל אימת שאתה משיח עם עצמך בכנות שאין למעלה ממנה ובבדידות עליונה, הרי זה שאתה פונה אליו בשיחך, אפשר לכנותו בשם אלוהים. הגדרה שכזו נמנעת מן השניות בין השקפת עולם אתיאיסטית ותאיסטית. ההבדל בין שתיים אלה אינו צץ אלא לאחר זמן, כאשר האדם הלא דתי עומד על דעתו, ששיח־היחיד שלו הוא רק זה ולא יותר, היינו מונולוגים עם עצמו, ואילו האדם הדתי רואה בהם דיאלוגים ממש עם זולתו. סבור אני, כי העיקר והחשוב מכל דבר אחר הוא הכנות והיושר שאין למעלה מהם. אם אלוהים אמנם קיים, ודאי שלא יבוא בריב עם בני האדם הלא־דתיים, משום שהם טועים ומחליפים אותו בעצמם ואינם קוראים אותו בשמו הנכון.
אני בוודאי לא אפתיע אתכם כשאגיד, שגם אני לא מאמין באלוהים שפרנקל לא מאמין בו, כי פרנקל הפך את האל שהוא אינו מאמין בו לצ'אטבוט שתקן במיוחד, עבור מונולוגים־כנים־שאין־למעלה־מהם – או מה שזה לא יהיה.
אם פרנקל הנוירולוג והפסיכיאטר סבור, פחות או יותר, שהתאיזם הוא מושג שאינו בהכרח תאיסטי, אז לדעתי הנוירולוגיה והפסיכיאטריה הם מושגים שאינם בהכרח נוירולוגיים ופסיכיאטריים…
אגב, מדוע נחוץ זמן כדי שהסתירה בין התפיסה הדתית לזו שאינה דתית תבוא לידי ביטוי? – אני לתומי חשבתי, שסתירות לוגיות אינן תלויות במקום ובזמן ובוודאי שלא בנפש, כפי שפרנקל רומז לאחר מכן. השיא מגיע כשפרנקל ממנה את עצמו לפוסק הלכה, וקובע עבור זה שהוא אינו מאמין בו, מתי נכון לו לבוא בריב עם אלו שאינם מאמינים בו.
אם נחזור לרגע לנושא שלשמו התכנסנו, אם פרנקל היה רואה קטע כזה כתוב היכנשהו בוודאי היה מחפש בו משמעות, שהרי "האדם מחפש משמעות", או שמא היה אומר שהקטע זועק את "הזעקה הלא-נשמעת למשמעות". אבל מה לעשות החיפושים והזעקות נודעו לכישלון, הקטע נטול משמעות.
לסיכום, פרנקל היה כנראה פסיכיאטר מצטיין משום שהוא היטיב לשמוע את הזעקה למשמעות, אבל באותה נשימה הוא היה פילוסוף גרוע כי הוא לא הצליח בשום אופן לראות את המשמעות עצמה, או להעניק משמעות כלשהי למשמעות.
עכשיו, ברשותכם, נניח לפרנקל ונעבור לאלבר קאמי.
המיתוס של סיזיפוס
קאמי פותח את "המיתוס של סיזיפוס" – ספרו הפילוסופי משנת 1942 – בסערה, לטענתו, השאלה החשובה ביותר של הפילוסופיה היא, האם החיים מוצדקים או שמא כדאי לוותר עליהם.
הוא מתאר אבסורד; העולם המודרני נטול הערכים המוחלטים הינו חסר משמעות, ומכיוון שהאדם תר, מחפש ומחזר אך ורק אחר דבר שאיננו, הרי שבכך מגולם האבסורד המקסימלי.
מה קאמי מציע? – מצווה מעין דתית חדשה, לחיות חרף האבסורד ולמרוד באבסורד. קאמי מזכיר את סיזיפוס גיבור המיתולוגיה שנגזר עליו לדחוף סלע לראש ההר, ולאחר שהיא תתגלגל חזרה לתחתית ההר, יהיה עליו לשאת אותה מעלה שוב ושוב לנצח. לפי קאמי: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס מאושר".
כאילו חסר לנו אבסורד, קאמי זורה לנו אבסורד על פצעי האבסורד שלנו. העולם אבסורדי, אוקיי, אז פשוט נוסיף לקלחת האבסורד, אבסורדים עד אבסורד.
תודה קאמי, אך לא תודה.
מה המשמעות של כל זה?
אחד מנביאי האבסורד של המאה העשרים הוא תומס נייגל. נייגל מצביע על כך שממבט אובייקטיבי חיצוני, נראה שלא ניתן לייחס שום משמעות לקיום האנושי. כל משמעות שננסה לייחס לפעולה מסוימת, תפנה אותנו תמיד אל משהו נוסף, אבל אותו משהו נוסף קיים בעצמו בשביל משהו אחר וכך נזדקק לאינסוף הצדקות לכל פעולה ופעולה.
כך, למשל, רופא שמוצא משמעות בריפוי חוליו, כדי להצדיק את תחושתו מבחינה לוגית, יצטרך לייחס גם משמעות לחיים של החולים המחלימים שלו, שכן אין משמעות בריפוי חסר משמעות. חוליו ימצאו משמעות, אולי, במאבק למען האקלים, אך יהיה לאחר מכן צורך להצדיק את המאבק שלהם ולהסביר את המשמעות שלו, אם המאבק נעשה למען אנשים מסוימים למשל, אז צריך להצדיק את קיומם שלהם, וכך עד לאינסוף הצדקות.
ועם זאת, האדם עצמו מנקודת מבטו שלו, בתחושת חשיבות מופרזת, עמל על כל פרט בחייו, מקפיד על כל היבט, שוקד על כל נימה, מטפח וטורח על כל יום ויום מתוך ימיו הקצרים. כאן טמון הפרדוקס.
תראו מופתעים; נייגל לא מציע פתרון לבעיה, אבל הוא כן מציע להתמקד בחוויות ובתשוקות הסובייקטיביות ולהתייחס אל הקיום שלנו כאל בדיחה מטופשת, ואף לקבל את האבסורד, לאמץ אותו ולשלב אותו בחוויה הפנימית שלנו.
נייגל נעשה כאומר, אם אתה לא יכול להתגבר על יריבך, תצטרף אליו. ואולי אף תלמד מנייגל עצמו ותחבר ספרים שלמים חסרי משמעות.
מה תאמר לאדם שעל הגג?
מסתבר שהצורך במשמעות ובטיעונים בעלי ערך עשויים להיות קריטיים בוויכוחים סוערים עם אדם על קצה חייו, רגע לפני שהוא שולח יד בנפשו או קופץ מהגשר.
אבשלום אליצור וחיים עומר (מומחים מצליחים בתחומם, בדרך כלל), ניסחו את "מה תאמר לאדם שעל הגג", טקסט זה נועד לשמש כבסיס לשיחה עם אדם שגמר בדעתו להשליך את עצמו מהגג, אך הטקסט מחפש משמעות.
זאת אומרת, טיעונים עיקריים שעולים בטקסט, שאמור להיות משוגר אל האדם על הגג, הם שהאדם העומד לאבד את עצמו, סובל סבל עז שמסתיר ממנו את העובדה שבעתיד הוא בוודאי יחלוף וההנאה תחזור, ולמשפחתו וקרוביו יגרם סבל בלתי פוסק עד יומם האחרון. אם המתאבד היה יכול לחזור לאחר ההתאבדות ולראות את כל הנזקים וההפסדים שנגרמו וההנאות שנמנעו, הוא בוודאי היה מצטער על מעשהו.
הטקסט סובל מחולשה קשה מאד, אם הדיון נתון להכרעה על ידי כפות מאזניים בהן יאוזנו הסבל של הסביבה לעומת ההנאה, אז אולי ראוי שכל המין האנושי או כל החברה הקרובה תעמוד על הגג? – הרי כך ייפסק הסבל כולו לעד.
ואילו ביחס להפסד של ההנאות העצמיות הכשל אפילו לא מוסתר, שהרי כדי לסבר את האוזן הם נאלצים להשתמש ב"אילו היית רואה את עצמך לאחר מותך היית מתחרט", כלומר, רק מנקודת מבט של אדם קיים ניתן להתחרט על מניעה של רווח עתידי, אך כנגד הרעיון של החידלון המוחלט, בו מחזיקים המחברים ככל הנראה, לא ניתנה שוב תשובה, שהרי בשביל להפסיד משהו צריך להתקיים.
משמעות אינסופית
אז מה היא המשמעות? – פרנקל, ככלות הכל, עמד על כך שהמשמעות הינה חיצונית לאדם, האדם חייב להיות מכוון החוצה, כדי להיות אדם, וכדי לסגל משמעות. כלומר, האדם אינו תכלית עצמו, משום שהוא בבירור ריק כשלעצמו, לכן הוא בהכרח פונה אל דבר מה חיצוני שהוא התכלית שלו.
נייגל היטיב עוד לראות, שהמשמעות עלולה לגרור אותנו לנסיגה אינסופית, כדי למצוא משמעות חייבים לייחס משמעות לכל החוליות בשרשרת של גורמי המשמעות.
לכן ברור שהדרך היחידה לייחס משמעות לקיום האנושי, היא להצביע על דבר מה שהמין האנושי קיים עבורו, אך בתנאי שהדבר הזה, אליו נושא עיניים כל המין האנושי, אינו זקוק להצדקה חיצונית, שאם לא כן לעולם לא תמצא נקודת עצירה, והמשמעות תתבטל.
לכן, הדבר הזה, שבו תלויה כל תקוות ומשמעות המין האנושי, חייב להיות "משמעות עצמו", כלומר, הקיום שלו מקבל משמעות מעצמו ללא תלות בדבר אחר חיצוני לו.
ברור שדבר כזה יכול להיות רק א-ל אינסופי שהוא הוא סיבת עצמו וגם תכלית עצמו ואף משמעות עצמו. רק הוא יכול לספק משמעות למין האנושי ולהצדיק את קיומם האבסורדי. [יהוידע הכהן]
