במסכת מנחות (ה' ע"ב) מובאת שיטתו של רבא בנוגע למנחת העומר שהוקרבה "שלא לשמה" (כלומר, שהכהן חשב בשעת הקמיצה שהיא מנחה מסוג אחר). לפי רבא, המנחה כשרה אך שיריה אינם נאכלים.
הנימוק של רבא מבוסס על הכלל: מחשבה פוסלת רק בדבר הראוי לעבודה. כיוון שמנחת העומר עשויה מ"חדש" (תבואה מהיבול האחרון שטרם הותר באכילה), היא נחשבת כדבר שאינו ראוי לעבודה, ולכן מחשבת הכהן אינה פועלת בה כדי לפסול אותה לגמרי.
1. הקושי: מדוע ה"חדש" נחשב "אינו ראוי"?
תוספות מעמיקים בהגדרת ה"פסול" של מנחת העומר: מדוע היא נחשבת "דבר שאינו ראוי לעבודה"? הרי היא המנחה המיועדת להקרבה במועד זה!
ההסבר נעוץ בכלל ההלכתי "ממשקה ישראל – מן המותר לישראל". כלל זה קובע שניתן להקריב על גבי המזבח רק דברים שמותרים באכילה ליהודי רגיל. כיוון שהתבואה החדשה אסורה באכילה עד לאחר הקרבת העומר, היא נחשבת באותו רגע כ"לא ראויה" גם להקרבה על המזבח.
2. הפרדוקס הלוגי: הסיבה והמסובב
כאן עולה שאלה מתבקשת: הרי הקרבת העומר היא עצמה הפעולה שמתירה את ה"חדש" באכילה! אם כן, ברגע ההקרבה, התבואה הופכת להיות מותרת לישראל ("המסובב"), ואז היא אמורה להיחשב "ראויה" גם למזבח ("הסיבה").
מנחת העומר העשויה מתבואה חדשה?
1. שאלת היתר ההקרבה (מיוחס לרשב"א מול תוספות)
כיצד התורה מתירה להקריב את העומר למרות היותו "חדש"? כאן אנו מוצאים שתי גישות:
גישת ה"מיוחס לרשב"א": ההיתר נובע מהעובדה שהקרבת הקומץ היא זו שמתירה את החדש. מכיוון שההיתר של המנחה לעצמה וההיתר של התבואה לכל העולם "באים כאחד" ברגע ההקרבה, אין כאן חסרון של "ממשקה ישראל". ברגע המכריע של העבודה, המנחה כבר נחשבת "מותרת".
גישת תוספות (במקום אחר, פד ע"א): ההיתר אינו זקוק ללוגיקה של "בבת אחת", אלא הוא גזירת הכתוב פשוטה: "מצוותו בכך". התורה ציוותה להקריב עומר מן החדש, ולכן חובת המצווה דוחה או מגדירה מחדש את כלל ה"ממשקה ישראל" במקרה זה.
2. ההבחנה בין "היתר הקרבה" לבין הגדרת "ראוי לעבודה"
גם אם מצאנו פתרון לשאלה כיצד מותר להקריב את העומר (אם מכוח "בבת אחת" ואם מכוח "מצוותו בכך"), עדיין עולה השאלה – האם הוא נחשב "דבר הראוי לעבודה" לעניין מחשבת פיסול?
ניתן לומר שקיים פער בין השניים:
אף על פי שבאופן טכני המנחה קריבה (כי "מצוותו בכך"), היא עדיין לא מוגדרת כ"ראויה" מצד עצמה. כדי שדבר ייחשב "ראוי" לעניין מחשבה, הוא צריך להיות מותר באכילה מכוח עצמו ולא מכוח הפעולה שנעשית בו כעת.
3. היסוד ההגיוני: אי-אפשר לפעול בבת-אחת
כדי ליישב זאת, יש להבין יסוד לוגי עמוק: הסיבה חייבת לקדום למסובב.
לא ניתן לומר שהקרבת העומר תתיר את האיסור של התבואה ובו-בזמן תיחשב כ"ראויה" מכוח אותו היתר עצמו. כדי שדבר ייחשב "ראוי לעבודה" (מדין "ממשקה ישראל"), ההיתר שלו באכילה חייב להיות קיים לפני הפעולה או בנפרד ממנה.
מכיוון שההיתר של המנחה (המסובב) נוצר רק כתוצאה מהקרבתה (הסיבה), לא ניתן להשתמש בהיתר הזה כדי להגדיר אותה כ"ראויה" בזמן ההקרבה עצמה. לכן, ברגע המחשבה, המנחה עדיין מוגדרת כדבר ש"אינו ראוי", ומחשבת הכהן אינה פוסלת אותה.
1. שלב א': התפתחות שיטת רבא (לפי ה"בית האוצר")
ה"בית האוצר" מציע תחילה מהלך היסטורי-למדני: רבא, שאמר במנחות שהעומר נחשב "דבר שאינו ראוי" (ולכן מחשבה לא פוסלת בו), אמר זאת לפני שחידש את הכלל המפורסם של "גיטו וידו באין כאחת".
לפי הצעה זו, באותה עת רבא עדיין סבר שבאופן לוגי "סיבה" חייבת לקדום ל"מסובב", ולכן לא ניתן להחשיב את המנחה כראויה מכוח ההיתר שהיא עצמה יוצרת.
2. שלב ב': חלוקה בין עבודות המנחה
בהמשך, ה"בית האוצר" מעדן את ההסבר: גם אם מקבלים את סברת "בבת אחת", היא תקפה רק לגבי פעולת ההקטרה (שהיא הפעולה המתירה את החדש). אולם המחשבה הפוסלת עליה מדבר רבא מתרחשת בשעת הקמיצה.
כיוון שהקמיצה קודמת להקטרה, הרי שבשעת הקמיצה המנחה עדיין אסורה ("חדש") ואין שום "בבת אחת" שיכשיר אותה כראויה באותו רגע.
3. שלב ג': צמצום איסור "משקה ישראל"
הצעה נוספת של ה"בית האוצר" היא שאיסור "ממשקה ישראל" (הדרישה שהקרבן יהיה מן המותר לישראל) נאמר רק על ההקטרה עצמה, אך לא על עבודות ההכנה כגון קמיצה. לפי זה, הקמיצה אינה נחשבת "אינה ראויה" מצד האיסור, אלא מצד היותה שלב בתהליך שטרם הגיע לשיאו.
תמצית הרעיון:
מנחת העומר אינה נפסלת במחשבה כי היא נחשבת "לא ראויה" בגלל איסור חדש. למרות שהיא עצמה זו שמתירה את האיסור, ההיתר אינו יכול להפוך אותה ל"ראויה" למפרע או בבת-אחת עם ההקרבה, שכן הסיבה (הקרבת העומר) חייבת להיות קודמת לתוצאה (התרת החדש).
והנה, גם הוכחה זו תלויה ביסוד המתיר של קרבן העומר, שההוכחה היא רק אם נאמר שהמתיר הוא מעשה ההקרבה, אולם אם נאמר שהמתיר הוא במה שהוקרב קרבן העומר, אין קושיא שהקרבת העומר תתיר את עצמה, שהרי לא חל ההיתר אלא לאחר ההקרבה.
אם נבין שעצם הפעולה של ההקרבה היא זו שיוצרת את ההיתר, הרי שאנו חוזרים לבעיה הלוגית: ברגע שהכהן מקריב, המנחה הופכת ל"מותרת", ואם היא מותרת – היא אמורה להיחשב "ראויה לעבודה". כאן נוצרת הלולאה של "הסיבה והמסובב באין כאחד" (ההקרבה מתירה את עצמה כדי שתהיה ראויה להקרבה).
ומכאן הוכחה שהסיבה צריכה לקדום למסובב ולכן אינה ראויה לעבודה.
2. האפשרות השנייה: המציאות של "היותו מוקרב" היא המתיר
ייתכן שההיתר אינו נובע מפעולת ההקרבה כשהיא מתרחשת, אלא מהתוצאה – מכך שקרבן העומר הוקרב.
לפי הבנה זו:
כל עוד המעשה בעיצומו (בקמיצה, בהולכה, ואפילו ברגעי ההקטרה עצמם), המנחה עדיין לא נחשבת "מוקרבת" במובן המלא של המילה.
מכיוון שההיתר חל רק לאחר סיום המעשה (או כתוצאה מהשלמתו), הרי שבשעת המעשה עצמו – ובוודאי בשעת הקמיצה שבה חלה המחשבה – המנחה היא עדיין "חדש" גמור.
המשמעות למסקנת הסוגיה
לפי ההבחנה השנייה, הקושי הלוגי מתבטל מאליו:
אין כאן "בבת אחת" של סיבה ומסובב, כי ההיתר (המסובב) משתרך כרונולוגית אחרי המעשה (הסיבה). אם ההיתר מגיע רק לאחר מכן, הרי שברגע המחשבה המנחה היא בוודאות "דבר שאינו ראוי", שכן באותו רגע ממש היא אסורה באכילה מדין חדש, ואין שום "כוח" הלכתי שיהפוך אותה לראויה באותה שניה. ולפי זה, אין הוכחה מכאן שהסיבה צריכה לקדום למסובב. [הגרמע"א]
