ביאור שיטת הרמב"ם לאור יסוד החילוק בין קדושת הגוף לשררת המינוי
א. יסוד הדין: כפל הפנים במצוות הבתולה
בפרשת אמור (כג, יג-יד) נצטווה הכהן הגדול: "וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח... כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה". בביאור כפילות הלשון, עומד הרמב"ן על כך שיש כאן שני עניינים נפרדים:
מצוות עשה חיובית: לצוות על הכהן הגדול שישא דווקא בתולה.
לאו הבא מכלל עשה: לאסור עליו את הבעולה (שהרי אם נצטווה לישא בתולה, ממילא נאסר בבעולה, וזהו דין "חייבי עשה").
כשיטה זו עולה מדברי הרמב"ם בכמה מקומות: בספר המצוות (עשין לח) מנה הרמב"ם את המצווה לישא בתולה כמצוות עשה דאורייתא. בהלכות אישות (פרק א, הלכה ח) כתב הרמב"ם מפורשות: "ובעולה לכהן גדול... הרי הן מכלל חייבי עשה". הרי לנו דעת הרמב"ם כדעת הרמב"ן, שאין זו רק מצווה חיובית, אלא שיש בבעולה איסור חפצא של "איסור עשה".
ב. הקושי המהותי בדברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה
אולם, כאשר אנו פונים להלכות איסורי ביאה (פרק יז, הלכה א), לשונו של הרמב"ם מעוררת תמיהה רבתי. וזה לשונו שם:
"שלוש נשים נאסרו על כל הכהנים: גרושה, זונה וחללה. ועל כהן גדול ארבע – אלו השלוש ואלמנה... אחד כהן גדול משוח בשמן המשחה... ואחד כהן שעבר וכן כהן משוח מלחמה, כולן מצווין על הבתולה ומוזהרין על האלמנה".
והנה קשה: אם אכן הבעולה אסורה על הכהן הגדול באיסור עשה, מדוע מנה הרמב"ם רק ארבע נשים האסורות עליו? הלא לפי דבריו בהלכות אישות ובספר המצוות, נמצא שישנן חמש נשים האסורות על הכהן הגדול (ג' האסורות לכל כהן, אלמנה בלאו, ובעולה בעשה)! מדוע השמיט הרמב"ם את הבעולה מרשימת האיסורים בפרק יז?
ג. יסוד "תרי דיני" בכהן גדול: קדושה מול שררה
כדי ליישב סתירה זו, יש להידרש ליסוד עמוק בגדרי כהונה גדולה (כפי שנתבאר בשיעורי הגר"ח והגרי"ז הלוי). בכהן גדול קיימים שני מסלולים הלכתיים נפרדים המגדירים את זהותו:
קדושת הגוף (מכוח המשיחה): זוהי קדושה פנימית החלה על הכהן ברגע שנמשח בשמן המשחה או נתרבה בבגדים. קדושה זו היא "נזר אלוקיו על ראשו", והיא אינה פוקעת ממנו לעולם, גם אם עבר ממשרתו או נתמנה למשוח מלחמה.
דין השררה והמינוי (גדולה): זהו מעמד של "ראש" ושררה, המגדיר את הכהן הגדול כמי שעומד בראש אחיו ("הכהן הגדול מאחיו"). דין זה דומה למעמד המלך, והוא תלוי במינוי ובכהונה בפועל.
הנפקא-מינה בין שני הדינים מתבטאת ב"כהן שעבר" וב"משוח מלחמה": מצד קדושת גופם, הם שווים לכהן גדול (לעניין איסור טומאה ופריעה ופרימה), אך מצד דין השררה, הם חלוקים ממנו (כגון שאינם עובדים בשמונה בגדים, כי עבודה בשמונה בגדים היא מדין "כבוד ותפארת" השייך רק למי שאחוז בשררה ובגדולה בפועל).
ד. החילוק שבין מצוות הבתולה לאיסור הבעולה
לאור יסוד זה, ניתן לבאר באופן נפלא את החילוק שבין המצווה החיובית לאיסור העשה:
המצווה על הבתולה ("יקח אשה"): זוהי מצווה הנובעת מקדושת הגוף של הכהן הגדול. התורה דרשה שמי שנושא על ראשו את שמן המשחה הקדוש, יהיה כלי קיבול לטהרה יתירה בנישואיו. לכן, מצווה זו נוהגת בכל מי שיש בו קדושת משיחה, כולל משוח מלחמה וכהן שעבר. כפי שדרשו בתו"כ: "הוא – לרבות משוח מלחמה".
איסור הבעולה (הלאו הבא מכלל עשה): איסור זה אינו נובע מעצם הקדושה, אלא הוא חלק מדיני הגדולה והשררה של הכהן הגדול המכהן בפועל. כשם שישנם גינוני מלכות האסורים על מי שעומד בראש העם, כך נאסרה הבעולה על הכהן הגדול המחזיק בכתר השררה.
ה. ביאור דקדוק לשון הרמב"ם
עתה יתיישבו דברי הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה בדקדוק רב. הרמב"ם שם מונה את הנשים האסורות על קבוצת הכהנים שפירט: הכהן העובד, הכהן שעבר ומשוח מלחמה. כיוון שרצה הרמב"ם למנות רק את האיסורים השווים בכולם, מנה רק ארבע נשים (גרושה, זונה, חללה ואלמנה), שכן בארבע אלו כולם שווים – הן הכהן הגדול המכהן והן משוח מלחמה – ואיסורן נובע מעצם קדושת המשיחה.
אולם, את הבעולה לא מנה הרמב"ם בפרק יז ברשימת האסורות, שכן היא אינה אסורה על "כולן". משוח מלחמה וכהן שעבר אמנם "מצווים על הבתולה" (מכוח קדושתם), אך אינם אסורים בבעולה (כי אין להם דין שררת המינוי). לכן, הבעולה אסורה רק על כהן גדול המכהן בפועל, ומכיוון שאינה איסור השווה בכל האישים שבהלכה ההיא, השמיטה הרמב"ם מרשימת "ארבע אלו".
ו. סיכום העולה לדינא
נמצאנו למדים שיטה עקבית ברמב"ם:
מצד מצוות העשה (קדושת הגוף) – הכהן הגדול, הכהן שעבר ומשוח מלחמה "מצווים על הבתולה".
מצד איסור העשה (דין השררה) – רק כהן גדול המכהן בפועל אסור בבעולה.
לפיכך, בהלכות איסורי ביאה, העוסקות בכלל סוגי הכהנים הגדולים, השמיט הרמב"ם את הבעולה כיוון שאינה איסור גורף לכולם, אך בהלכות אישות, שם הגדיר את מהות האיסור מצד עצמו, קבע בבירור שהבעולה היא מכלל "חייבי עשה".
כך עולים דברי הרמב"ם בקנה אחד עם שיטת הרמב"ן והספרא, ומתבארת בזה הבנה עמוקה במבנה המצוות והאיסורים של הכהן הגדול. [הגרב"ס]
