ואין מעמידין מלך ולא כהן גדול, לא קצב, ולא ספר, ולא בלן, ולא בורסי, לא מפני שהן פסולין אלא הואיל ואומנתן נקלה העם מזלזלין בהן לעולם, ומשיעשה במלאכה מאלו יום אחד נפסל.
מקור דברי הרמב"ם הוא בברייתא בקידושין דף פב. ת"ר כל שעסקיו עם הנשים סורו רע, כגון הצורפים והסריקין והנקורות והרוכלין והגרדיים והספרים והכובסים והגרע והבלן והבורסקי, אין מעמידין מהם לא מלך ולא כהן גדול, מ"ט לא משום דפסילי אלא משום דזיל אומנותייהו, ע"כ, ובתויו"ט פ"א דעדיות מ"ג העיר מ"ט לא הביא הרמב"ם בהל' כלי המקדש שיהיו אלו פסולין לכה"ג, וכ' דאפשר דלא גרס בברייתא ולא כה"ג, אכן כבר העיר הר"י פיק זצ"ל בראשון לציון שם, ובמסורת הש"ס בקידושין שם, שהכס"מ כאן העתיק הברייתא דקידושין גם לענין כה"ג ומדלא העיר על השמטת הרמב"ם לדין זה, בע"כ שגרס בדברי הרמב"ם כנוסחא שלפנינו שאיתא בדברי הרמב"ם גם ולא כה"ג, וכן בר"ב בעדיות שם וברש"י שבת דף טו. בד"ה שני גרדיים הביאו דברי הברייתא גם לענין כה"ג, אלא שבספר הרמב"ם שהי' לפני התויו"ט לא הי' כתוב כך, וע"ז תמה התויו"ט, ואם לא נימא כתירוץ התויו"ט אלא כדמוכח מרש"י ור"ב וכ"ה בחינוך מצוה תצ"ח שכן גרסינן בברייתא ולא כה"ג יקשה טובא מ"ט השמיטו הרמב"ם.
והנה במש"כ הרמב"ם ומשיעשה במלאכה מאלו יום אחד נפסל, כתב הכס"מ דמשמע לי' להרמב"ם שכיון שלא נתנו קצבה, ביום אחד שיעשה במלאכה מאלו נפסל, וצ"ע שהרי ידוע דרך הרמב"ם שלא להביא אלא דברים המפורשים בגמ', וכשאינו מפורש כותב ע"ז ויראה לי, וכיון שדין זה אינו מפורש בגמ' ולא למדו הרמב"ם אלא מדלא פירשו השיעור, מ"ט הביאו הרמב"ם בסתם.
ונראה דעיין בכס"מ שכתב, שהרמב"ם ס"ל דלא כל הנהו המנויין בברייתא שם פסולין מדלא הביא אלא ד' מינייהו, אלא דרישא דכל שעסקיו עם הנשים לא שייך לסיפא, ורק מספרים ואילך מיירי לענין שאין מעמידין מהן מלך וכה"ג, ובמקום כובסין גרס קצבים ולא גריס גרע, עכ"ד הכס"מ, ואינו כלל במשמעות הברייתא, דמשמע דמייתי כל הנהו לענין שאין מעמידין מהן מלך וכה"ג, ומאי פסקת דרק ד' בתראי לענין מלך וכה"ג איירי, אכן בתשב"ץ ח"א סי' ט"ז הובא בתוס' רעק"א בעדיות שם, כ' דיש שהאומנות מנוולת מצד עצמה, ויש שאין ניוולה אלא מחמת שעיקר עסקה הוא עם הנשים, ואינו עוסק עמהן אלא קל שבקלים, ונפק"מ במקום שהיא אומנות משובחת ואינו עוסק בה עם הנשים, דבכה"ג אינו פסול למלכות, ומש"ה לא הביא הרמב"ם אלא הנהו ד' שהם ניוול מצד עצמו, ומשא"כ אינך שראה הרמב"ם במקומות אלו שהם אומניות משובחות כתב לפי מקומו, אע"פ שבתלמוד מזכירין אותם לגנאי, עכ"ד, אבל סו"ס מנין המקור שבהנהו הניוול הוא מצד עצמו ובהנהו הניוול רק מחמת שכל עסקו בהם הוא עם הנשים.
ונראה מקורו מתנא דבי אלי' זוטא הובא ברד"ל קידושין שם, וז"ל שם, הגרע והבלן והבורסקי אין מעמידין מהן לא מלך ולא נשיא ולא כהן גדול, ואין מוסרין להם דבר שיש בו שררה לרבים, ואין מעמידין מהן אפוטרופסין ליתומים, רבי יוסי אומר פסולין לעדות הן, ורשב"ג אומר אין נושאין מהן נשים לכהונה, ע"כ, והנה התם מיירי מצד עצם האומנות דמה"ט שייך בזה לכמה תנאים שם גם פסול עדות ופסול כהונה, ולא הוזכר כלל ענין עסקיו עם הנשים, דלמש"כ התשב"ץ הרי אינו פסול מצד עצמו, אלא מצד הנהגתו, ובזה אין קביעות דיתכן בזה הנהגה טובה שאינה פוסלת כלום, ומבואר שזה רק בגרע בלן ובורסקי, ובלן ובורסקי הרי הביא הרמב"ם, ואידך תרתי אולי גרס לה הרמב"ם בתנבא"ז שם, וזהו מקורו.
ולפי"ז כיון דאינך חוץ מהנהו ד', לא מצד עצם אומנתם פסולין אלא מצד המציאות של עסקיו עם הנשים הוא, צ"ע מ"ט בעי לפסול דזיל אומנותייהו, והרי מי שעסקיו עם הנשים גרע מפרוצים המבואר מסוגיא שם בדף פ: לענין יחוד עם ב' נשים וב' אנשים, וכמו שהוכיח שם במקנה בתוד"ה בעלה עיי"ש עפ"י שו"ע אהע"ז סי' ה', וא"כ ודאי אין בו יראת שמים, ומה"ט אינו נעשה מלך ושאר שררות, כמבואר ברמב"ם להלן בה"ז, וז"ל שם, וכל מי שאין בו יראת שמים, אע"פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל, והרי בברייתא נאמר עליו שסורו רע, וענין סורו רע פירש"י בהוריות יג. בד"ה אמר להם, שיצר לבם רע הוא יותר מדאי עיי"ש, וודאי אין בו יר"ש, ויק' כנ"ל, ודוחק לפרש בעשה תשובה ששוב א"א לפוסלו מצד חסרון יר"ש, דכל כי האי הו"ל לפרושי, ומזה הכריח הרמב"ם דהאומנות פוסלת ע"י התחלת אומנות ששיעורו בסתמא ביום אחד, שבזה עדיין א"א לפוסלו מחסרון יר"ש, כיון שעדיין לא נשתרש במלאכתו, ורק ע"י ששמו בעל מלאכה זו, זילא אומנותייהו ופסולין, ונמצא הדבר מפורש מעצם הדין, ומש"ה הביאו הרמב"ם ולא כ' ע"ז יראה לי.
ומעתה נראה ביישוב ק' התויו"ט לפי גירסתו, דלהנ"ל הרי הברייתא מיירי לא בפסול שמעצם האומנות אלא מצד עסקיו עם הנשים שבאומנות זו, והר"מ לא מיירי כלל בפסול זה (אם כי סו"ס צ"ע מ"ט השמיט הרמב"ם דין זה, דיש בו נפק"מ לאומנות בזה"ז שהיא בעסקיו עם הנשים, וצ"ע), וכמוש"כ התשב"ץ, וי"ל דבעסקיו עם הנשים מצד עצמו הרי הוא מזולזל, דאדם העוסק עם הנשים מציאותו הוא שהוא מזולזל, ומשא"כ בהנהו דמייתי הרמב"ם שהם מצד האומנות עצמה אין זה בעצמותו של העוסק במלאכה זו שהוא מזולזל אלא שהמלאכה מזלזלתו, והרי הוא מזולזל בעיני בני אדם, והנה בלשון הגמ' איתא מ"ט משום דזילי אומנתייהו, אבל הרמב"ם הוסיף וכ' הואיל ואומנתו נקלה העם מזלזלין בהם לעולם, ומשמע דלא משום דהעוסק במלאכה עצמו נקלה, ועי"ז הוא הופך להיות בעצמותו מזולזל, אלא שבפועל העם מזלזלין בהם, ומעתה נראה דכ"ז שייך לענין מלך שנאמר בו לדינא דאימתו עליך, דבזה כל שהעם מזלזלין בו א"א שיהי' מלך שהרי יחסר באימתו עליך, אבל כה"ג שלא נאמר בו דין אימה שיראו ממנו ואין בו אלא דין גדול מאחיו שהוא מכובד מאחיו, זה תלוי במה שהוא מכובד או מזולזל בעצמותו, אבל כל שאינו אלא מצד שבפועל העם מזלזלין בו לא נפסל בזה ושפיר מיקרי הגדול מאחיו, ומש"ה הברייתא דמיירי בזלזול שמצד עסקיו עם הנשים שפיר קתני בה דפסול גם לכה"ג, דכנ"ל בכה"ג הוי זלזול בעצמותו הפוסל לכה"ג, אבל הרמב"ם דלא אייתי כלל להאי פסול, ולא מיירי אלא בפסול שמחמת האומנות המזולזלת בעיני העם, אין זה אלא חסרון במלך, ומש"ה לא אייתי לה הרמב"ם אלא במלך.
ואע"פ שבתב"א הנ"ל דמיירי על הפסול שמצד האומנות וכנ"ל, הרי מבואר גם פסול לכה"ג, הרי שם מבואר פסול לכל שררות, וזה לא אייתי הרמב"ם כיון שהוא נגד המבואר בש"ס קידושין הנ"ל שאינו אלא פסול במלך וכה"ג, ונמצא לדעת הבבלי זלזול מחמת אומנות אינו חסרון לשררה שהרי הבבלי מיירי גם בהנהו ד' ולא נפסלו אלא לכה"ג ומלך ולא לשאר שררות, ובזה פסק הרמב"ם כבבלי שבכה"ג שאין בו דין אימתו עליך ויתכן בו פסול רק מחמת פסול לשאר שררות, ליתא בי' האי פסול, ושייך רק הפסול מצד גדלהו משל אחיו דליתא אלא בעסקיו עם הנשים, והרמב"ם שלא הביא כלל האי פסול ליתא לדידי' פסול אחר בכה"ג, וא"ש ק' התויו"ט. [מו"ר זצ"ל]
