This is a continuation of the historical and theological journey into the roots of the idea that Jews "forged" the Torah—a narrative born from early Christian polemics that eventually laid the groundwork for modern Biblical criticism.
In the first part, we introduced Justin Martyr, who used the Septuagint (and even Christian-edited versions of it) to express bewilderment at the Jews for refusing to accept what he saw as "obvious" prophecies about Jesus.
Part II: The Appropriation of the Word and the Birth of "Law as Punishment"
In Chapter 29 of his Dialogue with Trypho, Justin attempts to convince his Jewish interlocutor that circumcision is unnecessary for a covenant with God. This is no small task, given that circumcision is the fundamental sign of the covenant between God and Abraham. Justin, however, views himself as the true messenger of God:
"What need have I for circumcision, I who have been witnessed to by God? What need is there for that baptism [circumcision] for one who has been baptized with the Holy Spirit?... These things were not composed by me, nor were they grasped by human art; but David sang them, Isaiah heralded them, Zechariah proclaimed them, and Moses wrote them down. Do you recognize them, Trypho? They are contained in your writings, or rather, not in yours, but in ours!"
Here, Justin explicitly appropriates the Hebrew Bible. He, a man born a pagan, now claims ownership of the text. To him, the Jews are unworthy of it; they neither understand it nor listen to it.
This mirrors the 19th-century German Orientalist who feels that the texts belong to him, the master of "scientific reconstruction," rather than the people who preserved them. These scholars sat on the shoulders of "giants" like Justin, who for two millennia conditioned European intellectual life to view the Jew as an unreliable witness to his own heritage.
Arrogance Born of Ignorance
Like the later modern critics, Justin dismisses Jewish intelligence and tradition while remaining profoundly ignorant of actual Jewish practice. He writes in the same chapter:
"Do not be angry with us, then, nor reproach us for the uncircumcision of our bodies which God Himself fashioned... and do not think it a terrible thing that we drink hot water on the Sabbaths."
Justin lived during the era of the Tannaim (the Sages of the Mishnah). There is no doubt that Jewish Law (Halakha) not only permitted but encouraged keeping food and water hot for the Sabbath as a way of honoring the day. Justin, living in Rome, didn't bother to learn anything about actual Jewish tradition. He relied solely on his interpretation of the text. As the scholar David Rokéah notes, this reveals Justin’s total ignorance: "The Halakha permitted keeping food and drink hot via a fire lit before the Sabbath."
Justin finds the Jewish practice of circumcision "unnatural" (countering God’s "design" of the body) and presents the Jews as "irrational" for their Sabbath restrictions. He presents the Christian alternative—the "baptism of the Holy Spirit"—as a superior, albeit vague, symbolic replacement.
The Theological Foundation of Biblical Criticism
Justin laid the foundation for a key pillar of 19th-century Biblical criticism: the idea that the Law is an "interim" punishment.
As Menachem Hirschman explains in Torah and Midrash: Between Chazal and the Church Fathers, Justin’s primary move is to show that "righteous" figures existed before the Law was given (like Enoch or Noah). From this, he concludes that a state of righteousness can exist without the Law.
So why was the Law given at all?
Justin argues that the Law—specifically circumcision and the Sabbath—was given because of the wickedness of the Jews. In his view, these were not signs of election, but "marks of shame" or "stains" meant to distinguish and punish the Jews for their sins. Justin even cites Hosea 1:9 ("You are not My people") to argue that circumcision was a way to identify Jews so they alone would suffer the punishments they deserved (Justin, Chapter 16).
From Theology to "Scientific" Source Criticism
This Protestant/Christian framework—that the Law is a late, burdensome addition—is exactly what fueled Julius Wellhausen and his contemporaries. They used the period before the Law (the Patriarchs) or the period before the central Temple (Saul and David) to "prove" the Law didn't exist yet.
The great Jewish scholar Isaac Halevy, in his work Dorot Harishonim (over a century ago), exposed the circularity of these arguments:
"Wellhausen will proclaim... that the author of the Book of Kings didn't know about the Tabernacle... and that because people sacrificed at 'High Places' (Bamot) before Solomon built the Temple, it proves the Law against such sacrifices didn't exist... But did these fools not know that by the beginning of Solomon’s reign, eighty years had passed since the destruction of Shiloh? When Shiloh was destroyed and the Temple not yet built, where else were they supposed to sacrifice?"
Wellhausen wasn't lacking in intelligence; he was simply stuck in a narrative. He assumed the "authentic" and "pure" version of the history was one where the Law didn't exist, and any text that mentioned the Law must be a "Jewish forgery" or a "Priestly edit" inserted later.
This same hubris appears in Hermann Gunkel. In analyzing the story of Eliezer (Abraham's servant), Gunkel tries to prove it is an independent legend. He describes the end of the story where Isaac receives his bride: "And he was comforted after his father." Gunkel fails to mention that the actual Bible says "after his mother" (Sarah). By "fixing" the text to fit his theory, Gunkel "proves" the story is separate from the death of Sarah. The "authentic" story exists only in the mind of the German scholar; the Jewish text is treated as a corruption.
The "Golden Mouth" of Hatred
This trajectory—from Justin's "theological ownership" to Wellhausen's "scientific dismissal"—culminates in the dehumanization of the Jew.
Consider John Chrysostom (the "Golden-Mouthed"), a Church Father celebrated on September 13th. In official Church hagiographies, he is described as a "shining example of love, mercy, and social justice."
Yet, this same "saint" wrote:
"The Jews sacrifice their children to Satan... they are worse than wild beasts. The synagogue is a brothel, a den of thieves, a temple of demons... a meeting place for the assassins of Christ... I hate the Jews because they violate the Law. I hate the synagogue because it hates the Law and the Prophets. It is the duty of all Christians to hate the Jews."
Conclusion: Two Millennia of Propaganda
The "enlightened" European view of the Bible is built on this foundation. For 2,000 years, the narrative has been that the Jews are "forgers" and "violators" of their own book.
Just as it is impossible for many modern Europeans to perceive the reality of Jewish life today through the fog of their biases, it is impossible for many modern scholars to see the Torah as anything other than a "conspiratorial forgery." Both views are built on an ancient theology that requires the Jew to be wrong so that the observer can be right.
To be continued...
Notes:
Justin's Method: Justin claims the Law was a punishment by citing Ezekiel 20, but as Hirschman notes, his methodology is flawed. He rearranges verses (inserting verse 7 into the middle of verses 20-26) to force his interpretation. This "acrobatics"—promising a proof and then providing a long, irrelevant quote—became a staple of both Christian apologetics and later Biblical criticism.
Wellhausen and the Tabernacle: Halevy points out that Wellhausen’s "proof" that the Tabernacle never existed is based on the fact that it isn't mentioned during the period it was already destroyed (post-Shiloh). It is a historical absurdity to claim something never existed because it wasn't there after it was destroyed.
אנחנו עדיין בעיצומו של המסע, לתולדות הרעיון שהיהודים זייפו את התורה, כחלק מהאידיאולוגיה הדתית של הנצרות. בחלק הראשון עשינו היכרות עם יוסטינוס מרטיר, המשתמש בנוסח השבעים, ואף בנוסחים שעברו שכתוב נוצרי בכוונה או ברשלנות, ותמיה על היהודים שעל פי האידיאולוגיה הנוצרית אינם מוכנים להקשיב לנביאים.
בפרק כט', רוצה יוסטינוס לשכנע את טריפון ואותנו, כי אין צורך בברית מילה, כדי להיות בברית עם אלהי ישראל, לכאורה זו משימה לא קלה, בסופו של דבר ברית המילה היא אות הברית בין אלהי ישראל ובין אברהם והעם הנבחר. אבל יוסטינוס, שהוא עצמו מרגיש שליח האל, מסתדר, וכך הוא אומר:
"מה לי איפוא, שהועד עלי על ידי האל, להגות בברית המילה? מה צורך יש בטבילה הזאת למי שנטבל רוח הקודש?
כסבור אני שבאמרי דברים אלה אשכנע גם בעלי שכל מועט. שהרי הדברים לא נתחברו על ידי ולא נתפסו על ידי אומנות אנושית, אלא דוד שורר אותם, ישעיהו בישר אותם, זכריה הכריז עליהם, ואילו משה העלה אותם על הכתב, המכיר אתה אותם טריפון? הרי הם מכונסים בכתביכם, או נכון יותר לא בשלכם אלא בשלנו!".
ובכן, יוסטינוס מנכס לעצמו את כתבי הקודש, הוא, שנולד כעובד אלילים ערל, וקיבל על עצמו את הנצרות, מרגיש בעלים על כתבי הקודש, היהודים אינם ראויים להם, לא מבינים אותם, לא מקשיבים להם. בכך דומה הוא למזרחן גרמני במאה ה19 שמרגיש כי הטקסטים שייכים לו והוא האדון על הבנתם ו'שחזורם'. אותו מזרחן יושב על כתפי 'ענקים' כיוסטינוס שגידלו כך דורות של מלומדים באירופה הנוצרית, במשך כמעט אלפיים שנה.
בדומה לאותו מזרחן, גם יוסטינוס, כבר מזלזל באינטלגנציה של היהודים, אין לו מושג איך הם מבינים את התורה ואיך שומרים אותה, גם את ה'מידע' הזה הוא מפיק באמצעים שלו, וכך הוא כותב בהמשך אותו פרק:
"אל תרגזו אפוא ואל תגנו אותנו על ערלת גופנו שאותה עיצב האל עצמו, ואל תהיו סבורים שנורא הדבר שאנחנו שותים מים חמים בשבתות".
יוסטינוס חי בימי התנאים, אחרי החורבן, אין ספק או ויכוח שההלכה לא רק התירה להעמיד חמין בשבתות, אלא היה זה חלק משגרת השבת, כבודה, ומנהגיה, כפי שמתועד במשניות הכי קדומות. יוסטינוס שחי ברומא, לא טרח באמת לברר או לדעת משהו על המסורת היהודית, הוא הסתפק בטקסט, וכפי שכותב גם רוקח (שם הערה 420): "כאן נחשפת בורותו של יוסטינוס בעניני הלכה… ההלכה התירה לשמור על חום האוכלין והמשקין על ידי אש שהובערה לפני כניסת השבת".
יוסטינוס, שהרגיש כי הטיעון על כך 'שהאל עיצב בעצמו' את הערלה, מגוחך, הנושא כאן אינו סברות, אלא הציווי שבתורה, את זאת ניסה לנטרל באמירתו שכתבי הקודש הם שלנו, של הנוצרים, ולכן הם המוסמכים לקבוע על ביטולם על ידי סימבוליקה של 'טבילת רוח הקודש' חילופית, מונח עמום שאינו מחייב כלום ואף אחד לא יודע מה הוא, אך את זאת הוא רוצה לחזק על ידי הצגת היהודים כלא נורמלים, מקלקלים את העיצוב האלהי של הגוף, ושותים, רחמנא ליצלן, מים קרים בשבת (מוטיב רווח בספרות הפגאנית הרומאית, המשורר מלגארוס איש גדרה, מסוף המאה השניה לפנה"ס מדבר על 'שבתות צוננות', וכן המשורר רוטיליוס נמטיאנוס בן המאה החמישית).
בדומה לטענת 'העיצוב האלהי' לגבי המילה, חוזר שוב ושוב יוסטינוס על הטענה כי האל עצמו אינו שובת שבת וגם הטבע אינו שובת בשבת. ועל זה מעיר הירשמן בעדינות: "כוחו של טיעון זה מוגבל למדי לגבי יהודי, מכיוון שלכל הדעות הטבע אף פעם לא נצטווה לשבות בשבתות", (מנחם הירשמן, המקרא ומדרשו: בין חז"ל לאבות-הכנסייה, הוצ' הקיבוץ המאוחד 1996, עמ' 34).
וכאן מתקדם יוסטינוס, לגישה שהיתה נדבך משמעותי בביקורת המקרא של המאה ה19, שיוסטינוס בהחלט הניח את יסודותיה:
"המהלך העיקרי הוא להראות שלפי התורה עצמה היו צדיקים גם לפני מתן המצוות, כלומר, שהיה עולם דתי שבו לא היה צורך במערכת מסועפת של מצוות. מכאן שתיתכן תקופה של 'צידקות' גם אחרי מתן המצוות, שאף היא לא תכלול קיום מצוות…", (הירשמן עמ' 32).
אך מדוע היה צורך במצוות 'בינתיים', אם כן?
"תוקפה של ברית המצוות פג, ונותר ליוסטינוס להסביר מדוע היה צורך בכלל במתן מצוות ליהודים וזה הסברו… בגלל רשעותכם ורשעות אבותיכם ציווה האל אתכם לשמור את השבת לאות… אות הברית, הן לגבי שבת הן לגבי מילה, נתפרש על ידי יוסטינוס כאות קלון, שנועד להזהיר ולהרחיק את היהודים מדרכיהם הרעים. אותות אלה אינם סימן של בחירה, אלא נהפוך הוא: עונשים הם, להרתיע את הפושעים… הוא משמיע דברים בוטים עוד יותר בקשר עם ברית המילה, האות מעיד שהיהודים באמת אינם עם ככל העמים אלא ' לא – עם', כלשונו של הנביא הושע א, יט (יוסטינוס פרק יט). הסימן הזה ניתן כדי לייחד את היהודים – שרק הם יסבלו את המגיע להם עקב פשעיהם", (הירשמן עמ' 33).[1]
יוסטינוס תוקע יתד על התקופה שלפני מתן תורה, והופך אותה למקור השראה וגם למקור לימוד מעשי, שאין צורך במצוות. אין להתפלא אם כך, שגם מבקרי המקרא נופלים באותו פח, ושוב ושוב מביאים 'ראיות' לאי קיומם של חוקים, מן הזמן שטרם ניתנו. כך רוב ככל הראיות לכך שחוקי דברים לא היו קיימים, מובאות מתקופה בה לא היה מקדש בירושלים, ועבודת הבמות היתה מותרת, תקופת שאול ודוד עד בניית המקדש בימי שלמה, וגם מתקופת האבות. כך הראיות לאכילת בשר חולין, או בשר בחלב, על ידי אברהם. התפיסה הנוצרית היא שלפי היהודים חוקי התורה מחייבים תמיד, ואילו כתבי הקודש מוכיחים שלא כך, ומכאן שהיהודים זייפו אותם.
את זאת כבר הראה ב'דורות הראשונים' לפני יותר ממאה שנים, למרות זאת הטיעונים הללו חוזרים ונשמעים, וכך אומר הלוי:
"ולהויזן יכריז…
"מסדר ספר מלכים… לפי דעתו לא היה האהל מועד מעולם… הרדוקטור יחזיק בכל זאת את הבמות להיתר לפני בנין המקדש בימי שלמה ומזה מבואר כי לפי דעתו לא היה אהל מועד מעולם… בכל העת ההיא לא ראה בזה איש כל כפירה בתורה ולא ראו בזה דבר שהוא נגד החוק… ואם המלאך הראה לדוד על גורן ארנן, הנה היה ה' הוא המייסד את כל המקומות הקדושים האלו… גם אחר זה… מצא שלמה חן בעיני ה' ונראה אליו בגבעון… אחר כל הראיות האלו הלא רק טעות היא לומר כי היה כבר אז יודע איסור הקרבה מחוץ לפתח אהל מועד"…
אבל האם לא ידעו המהבילים האלה כי בראשית ימי שלמה כבר עברו כשמונים שנה מחורבן שילה… ובהיות שילה חרבה והמקדש עדיין לא נבנה היכן היה להם להקריב אם לא בבמה?… והנה מצא סתירה גדולה ומפורשת כי שמואל הקריב בבמה וגם שלמה לפני בנין הבית הקריב בבמה והכתוב לא יגנה אותם על זה… אבל הלא אך איזה שורות לפני זה הודה בעצמו כי כותב ספר שמואל חשב כי גם בימי שילה היה אסור להקריב במקום אחר…[2]
יש לו גם ראיה חדשה מיהושע שמוסר אותה להקוראים בזיוף, והוא לא יפרש מה היה שם כי אם יאמר רק זאת "ואם המלאך מודיע ליהושע קדושת גלגל", אבל כל הדבר שקר… אינו מפני שקידש את המקום להקריב שם קרבנות אלא מפני כבוד ה' הדובר בו וכמו שהוא גם אצל משה… והנה יש לו עוד ראיה גדולה מגדעון ומנוח ויאמר "ואם המלאך מצווה לגדעון ולמנוח לבנות מזבחות במקומם", והדבר הזה הוא שקר פשוט כי אין זכר שם כי המלאך ציווה להם לבנות מזבחות במקומם… והנה צחוק של שגעון הוא להביא ראיה ממה שנעמן שר צבא ארם גוי נכר הארץ אמר כי יקריב בבואו לביתו אשר מן הסתם הקריב כמו שמקריבים בסוריא ולא כחוקי ספר ויקרא, כאילו חוקי ספר ויקרא נאמרו עבור גויי הארצות בהקריבם במקומם… (דורות הראשונים, תקופת המקרא, פרקים לא' לב').
ולהויזן לא היה חסר יכולת הבחנה, הוא פשוט היה תקוע בתוך הסיפור של עצמו, מן הסתם חש ברמה מסויימת שראיותיו אינן ראיות, שהן מעגליות, שהן בנויות על ההנחה שלמרות כי בסיפור שלפנינו אין שום סתירה, והחריגות הן בתקופה של היתר, או קודם מתן תורה, או בזמן שלא היה מקדש, אבל כל ההיתר הזה נראה לו כזיוף יהודי שהוכנס בתוך הטקסט, ואילו הטקסט ה'אותנטי', שיקף את המציאות ה'אמיתית' שכל ההגבלה על קרבנות היא המצאה יהודית מאוחרת.
אותו דבר גם גונקל, כאן:
מדהים איך תיקוני וחילופי הנוסח הפכו אצלם לעובדות, כך שהם מצטטים את הפסוקים ה'מתוקנים' ומשלבים אותם במסת ה'הוכחות' שלהם, גונקל מתאר את הסיפור באליעזר עבד אברהם, ורוצה להוכיח שהוא סיפור נפרד מה שמלמד שהוא אגדה עצמאית שסופרה סביב אח עצמאית. הוא מתאר את הסיפור ומסיים: ויצחק מקבל את פני הכלה "וינחם אחרי אביו, כז' סז'". מבלי לגלות לנו אפילו שבמקרא כתוב "אחרי אמו". מה שקושר את הסיום למעשה פטירת שרה. מכאן 'מוכיח' גונקל "לכל אחד ברור כי כאן תם הסיפור ונשלם"..
"וכן במקרה של שלשת האנשים בחברון וסדום (בסוגריים: לפי הגירסה המקורית של הסיפור)".
ההנחות מוצגות כעובדות:
"לעתים נחשבו חלקים של האגדות בעיני המספרים המאוחרים כפוגעים או חסרי ענין עד שלא נותרו מהם אלא קטעים ספורים כך באגדה על זיווג בני האלהים ובנות האדם ובאגדה על ראובן".
הסיפור האותנטי והמקורי כביכול נמצא בראש של המזרחן הגרמני המכובד, וכל השאלה היא רק באיזו צורה היהודים זייפו את המקור.
וראה עוד הלוי פרק לו':
"יקום ולהויזן ויאמר… כי בספר תורת כהנים יתוארו מעשי האבות בשינוי מאשר ידענו מעשיהם בספר בראשית, שם יתוארו הדברים כאליו לא בנו האבות מזבחות וכאילו לא הקריבו קרבנות וכאילו שמרו והתרחקו מכל דבר אשר יוכל להזיק להזכות של המקדש. אבל היכן יתארו שם מעשיהם באופנים כאלה? והיכן יש מזה דבר בכל ספר תורת הכהנים? היכן יש מזה דבר בכל ספר שמות ובכל ספר ויקרא?".
הלוי בהחלט לא מתאפק מלזעוק זעקה גדולה ומרה, על דברים שנראים כמו שקר ילדותי. אבל ולהויזן אפילו לא התכוין לשקר, הוא תקוע בתוך הסיפור שלו, לא היו מעולם אבות כמובן, האבות הן סיפור של סופרים בממלכת ישראל, שסברו כי אפשר להקריב בכל מקום, ולכן בית אל, למשל, קדושה, הסיפורים של האבות מקריבים קרבנות, שייכים לאסכולה שסברה כי אפשר, הסיפורים שבהם האבות אינן מקריבים קרבנות מחוץ לירושלים, קשורה לאסכולה הכהנית שרצתה להשליט את ירושלים. וכאן בא הלוי ושואל שאלות נקרניות של איפה ראינו, ולהויזן הוא זה שקורא את המפה בדרך הנוצרית העתיקה, זה כל הסיפור, ועל סיפור לא שואלים שאלות. לולהויזן היה ברור שכך היתה המציאות ההיסטורית, של זיוף היסטורי במקרא, וכל עבודתו היא רק לחשוף היכן הזיוף, לא היה דיון על עצם הזיוף.
מכאן ברורה ההנחה הולהויזנית כי יש תורת כהנים גם בתוך בראשית, אחרת אין להסביר את ההתאמה של בראשית באופן כללי לרעיון של התורה, בהכרח הוא שאי שם בעבר, היה ספר בראשית אחר, נוצרי וטהור, בלי התערבויות של 'תורת כהנים' יהודאית, ועל זה ולהויזן מדבר. הלוי המסכן אינו מכיר אלא את התורה שלפנינו, ולכן הוא מטיח ראשו בקיר כדי לנסות להבין מה אומר הגרמני הפרוטסטנטי.
אך נחזור שוב למקורות התופעה, ליוסטינוס מרטיר וחבריו, הקוראים את התורה והנביאים באספקלריא של מתרגמי השבעים ונוצרים קדומים שהעתיקו מהם. בישעיהו נג' נאמר: "ויעל כיונק לפניו וכשרש מארץ ציה", מתוך ההקשר מובן כי 'יונק' הוא סוג של קנוקנת שהצמח שולח, מקבילה של שורש, כנראה נמצא מעל האדמה. אך השבעים קראו במרוצה 'יונק' במובן של תינוק, שכמובן לא קשור לענין, ולכן תרגמו: "בישרנו לפניו כתינוק", הם הבינו שהתינוק הולך לפניו, כמו אדם חשוב שהולך ברחוב, ולפניו רצים התינוקות ואומרים 'ראש הממשלה מגיע'. יוסטינוס ראה מעשה ונזכר הלכה, וכך הוא אומר בפרק מב: "וזה שנאמר כאילו מאישיותם של רבים 'בישרנו לפניו כתינוק', מצביע על כך שהרשעים צייתו לפקודתו וכולם נעשו כתינוק אחד". אל ישו נספחו גם רשעים, שהיהדות כביכול דחתה אותם, אבל הוא קירב אותם, ועל ידי שהם צייתו לו הם נעשו זכים וטהורים כתינוק, ולכן נאמר בלשון רבים. הכל טוב ויפה, אך כמובן בפסוק אין זכר ללשון רבים, וגם לא לתינוק.
בישעיהו מ' נאמר "על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלים", נאמר בלשון נקבה, משום שמדובר על בת קול סמלית, ולא על מישהו מסויים. השבעים התרשלו ותרגמו בלשון זכר "על הר גבוה עלה נא המבשר טוב לציון", ויוסטינוס (פרק נ') לקח את זה מצידו כנבואה על בואו של יוחנן המטביל המבשר טוב לירושלים. השבעים הוסיפו גם את הצירוף 'מבשר טוב' למרות שאין לו זכר בכתוב, וזה השתלב ליוסטינוס עם הכינוי הנוצרי לאונגליון 'הבשורה הטובה' – גוספל.
בפרק קל' אומר יוסטינוס: "על ידי משה המשרת הנאמן נאמר… עילצו עמים יחד עם עמו, ויתחזקו נא בו כל מלאכי האל, כי דם בניו ננקם, והוא ינקום וישיב גמול האויבים ולשונאיו ישלם כגמולם, וה' יטהר את אדמת עמו". זו הצורה בה הוא מציג את הכתוב: "הרנינו גויים עמו, כי דם עבדיו יקום, ונקם ישיב לצריו, וכיפר אדמתו עמו". השבעים כבר התבלבלו ובמקום עמו, הם קראו עימו (מה יש לגויים להרנין עם ה', כאשר הוא נוקם בהם?), הוסיפו משהו על מלאכי האל, ובמקום 'וכיפר אדמתו עמו', ביטוי שלא היה מובן להם, כתבו משהו על טיהור הארץ, שהשתלב יפה ליוסטינוס בפירושו המגוחך: "באמרו את הדברים האלה מכוון הוא לנו, לעמים, שנעלוץ יחד עם עמו, דהיינו אברהם ויצחק ויעקב והנביאים… באמרו שהעמים עולים יחד עם עמו, הריהו אומר זאת כגינוי לאומתכם, שכן כשם שאתם הכעסתם אותו… הוא מצא לראוי שאלה אף שהם עובדי אלילים ידעו את רצונו וינחלו את הנחלה שאצלו".
אין פלא, כאשר מלומדי הנצרות קוראים בתורה ובנביאים עצמם, כביכול, תיאורים של הנצרות ושל האידיאולוגיה שלה, ואילו היהודים העקשנים מכחישים זאת, שהמסקנה המתבקשת היא שהיהודים זייפו את תורתם. מכאן חסר רק צעד אחד קדימה בנוגע להיסטוריה של היהדות.
לאורך כל הדיונים בהיסטוריה, של רומי, למשל, מובאים דיווחיהם של היסטוריונים על האירועים, לכל היסטוריון יש את האג'נדה שלו, טקיטוס למשל שנא את טיבריוס שנאת מוות, והשיפוט שלו נתפס בהתאם, היסטוריונים לא מקבלים את ההסברים שלו, את הפרטים, את התיאור של טיבריוס הולך שחוח ומלא רטיות ונראה זקן נוטה למות, זה סובייקטיבי, אבל אף אחד לא מטיל ספק בעצם האירועים ההיסטוריים. כי זה נראה הזוי, תלוש מהמציאות, שסופר יכתוב ספר ובו הוא ממציא היסטוריה, ממציא מלחמות, מתאר אירועים שנכחו בהם אלפים, אבל בעצם כל עצמם לא היו ולא נבראו. ההטיה והאג'נדה שולטים בפרטים, לא ממציאים היסטוריות. אפילו הקומוניסטים לא המציאו היסטוריה, אלא שינו את הפרטים לפי הצורך.
אבל היהודים? להם יש דין אחר, זו היתה הגישה הנוצרית מעיקרא, ואני לא מדבר על המון פרוע שיצא לעלילות דם או לפוגרומים, אלא על ההגות התיאולוגית של הנצרות, אחד מאבות הכנסיה היה ג'ון כריסוסטומו, החג שלו הוא ה13 בספטמבר, יום כריסטוטום הקדוש, בתיאורים רשמיים של הכנסיה הוא מתואר כך:
"ג'ון כריסוסטום הקדוש, שאת חגו אנו חוגגים ב-13 בספטמבר, הוא דוגמה מבהיקה לאופן שבו ניתן להשתמש בדבר אלוהים כדי להאיר את חשכת העולם. הוא, 'פה הזהב' של הכנסייה, ברהיטותו ובעומקו התיאולוגי, הקדיש את חייו לשליחות של חינוך וגיבוש רוחני של עם אלוהים… הקדוש הזה מלמד אותנו, אם כן, שהשליחות הנוצרית היא בעצם משימה של אהבה ושירות, כאשר כל מילה הנאמרת מוצאת את התגשמותה בפעולה… בעולם של היום, שבו נראה שהפילוג והאי-שוויון מודגשים יותר ויותר, המסר והשליחות של ג'ון כריסוסטום הקדוש מהדהדים בדחיפות מחודשת. הם קוראים לנו להיות סוכני שלום ומבשרי צדק… תורותיו מהוות עד היום מדריכים חשובים לחיים הנוצרים. הקונספט של רחמים היה מרכזי בהגותו… ג'ון כריסוסטום הקדוש פירש את הרחמים במובן רחב ועמוק, לא מוגבל רק לחמלה או אלטרואיזם, אלא כגישה רדיקלית ומשנה שמטרתה צדק חברתי וכבוד האדם… להיות רחמן הוא ייעוד שקורא לנו לראות מעבר לעצמנו, להרחיב את ליבנו כך שיכלול אחרים… המסר של ג'ון כריסוסטום הקדוש הוא קריאה עוצמתית והכרחית לענווה, הבנה ומעל לכל, רחמים המגולמים בצדקה פעילה. חייו ותורתו ממשיכים להוות מקור השראה, ודוחק בנו לחיות חיים של רחמים עמוקים, המושרשים באהבת אלוהים ובשירות לזולת".
אם לא חשתם על בשרכם את האהבה והרחמים של כריסטוטום, אולי הטקסט הבא שלו יעזור:
"היהודים מקריבים את ילדיהם לשטן… הם גרועים מחיות בר. בית הכנסת הוא בית בושת, מאורה של נבלות, מקדש השדים המוקדש לכתים עובדי אלילים, אסיפה פושעת של יהודים, מקום מפגש למתנקשי ישו, בית תהילה חולה, משכן של נפילות, משכן של שפלים… בית הכנסת הוא קללה. קהילה עקשנית בטעותה, היא מסרבת לראות או לשמוע; היא עיוותה את שיקול דעתה בכוונה; היא כיבתה בתוך עצמה את האור של רוח הקודש…
[היהודים] נקלעו למצב נמוך יותר מהחיות השפלות ביותר. ההוללות והשכרות הביאו אותם לרמת העז התאוותן והחזיר. הם יודעים רק דבר אחד: להשביע את הבטן, להשתכר, להרוג ולהכות אחד את השני כמו נבלי במה ועגלונים…
אני שונא את היהודים כי הם מפרים את החוק. אני שונא את בית הכנסת כי הוא שונא את התורה והנביאים. חובתם של כל הנוצרים לשנוא את היהודים".
יש להודות ששיח זה עדיין קיים באירופה במידה רבה, אחווה צדק שלום ורחמים, אבל היהודים מפרים את החוק וזייפנים. אלפיים שנה של תעמולה עשו את שלהן. בדיוק כמו שאי אפשר להבין את חוסר תפיסת המציאות של האירופאים, במתרחש אצל היהודים, כך אי אפשר להבין את הגישה הרואה בתורה זיוף קונספירטיבי של ההיסטוריה. שתיהן בנויות על תיאולוגיה עתיקת יומין, ועל ניתוק מהמציאות.
המשך יבא.
הערות:
[1] כצפוי, המתודולוגיה של יוסטינוס, פגומה, כפי שכותב הירשמן: "את הסימוכין לשיטה זו, שהמצוות ניתנו כעונש, מוצא יוסטינוס ביחזקאל כ', יוסטינוס מצטט את הפרק באריכות, אבל איננו מצביע בדיוק היכן היא הראיה הניצחת לשיטתו… הוא שירבב את פסוק ז' ('ובגילולי מצרים') לתוך הרצף של פסוקים כ – כו…", (הירשמן שם). הלוליינות הזו של להגיד משהו ולהבטיח להסביר אחר כך, לצטט פרקים שלמים כביכול כדי להוכיח, מבלי שהקורא יודע מה ההוכחה, היא חלק בלתי נפרד מהאפולוגטיקה הנוצרית, ובהמשך הביקורת מקראית.
[2] וכך גם בפרק מא:
"אחרי אשר כבר חלם לו ולהויזן חלומותיו בדבר ספר שמואל ומלכים, ילך למסעיו ויאמר… נתן הנביא.. יאמר אשר הדבר כמו שהוא עכשיו הוא כמו שהוא ראוי להיות, ובאופן הזה, במעון קטן ודל, כן היה הארון נמצא תמיד…אבל האם לא ידעו ולהויזן וחבריו כי האהל מועד של משה היה בשילה וכבר נחרב בסוף ימי עלי.. ואלו באים ומביאים ראיות מאחרי ימי חורבנו על הזמן שלפני ימי חורבנו, כי מפני אשר לא היה להם לבני ישראל אהל מועד אחרי אשר נחרב, מזה מבואר כי לא היה להם כזאת גם קודם שנחרב".
גם כאן ברור לולהויזן הסיפור הכללי, על טקסטים קדומים המשוקעים בנביאים, המתנגדים לאהל מועד, הוא רק מילא את תפקידו בחשפו אחד מהטקסטים האלו, ומצב הטקסט שלפנינו אינו מעלה ואינו מוריד לעצם הענין, של הצבעה על המקום שככל הנראה, או אולי, הובעה הדעה הטהורה המקורית.
