צדיק גוזר והקב"ה מקיים

יסוד הקב"ה גוזר גזירה וצדיק מבטלה היא ההגנה הכמותית של המציאות, התפשטות החיים והחסד על פרטים מרובים, אע"פ שהתוך והאיכות מתקטן, וזהו החפץ האלהי, המתגלה ע"י אותה ההחשכה המצומצמת של רצון אלהי, קשור בקשורים גופניים, שהוא רצונם של צדיקים. וזהו חוט שני, עובר במערכת היש. מצד האיכות, שהכמות במציאותה האמיתית כבר כלולה בה, לא יש מקום לשום חידוש והויה עולמית כלל. יסוד החסד העליון בא להחיות רוח שפלים, להכתיר עטרת תפארת, משירות רשים, של ריבוי כמות הנראה ומתבלט ע"י סילוק האור האיכותי העליון. ומתוך כך מתרבה שפעת החיים של האיכות בדירותיהם של הקטנים בעלי הכמות. ותמיד באה שאיפת האיכות, המבטלת את הכמות מיסוד העליון ושאיפת הכמות המתטפלת אל האיכות מיסוד התחתון, עשיה, יצירות עד אין חקר, המון בריות לאין תכלית, אורות נאצלים נתפסים בהגיון ובלתי נתפסים, הכל הוא ממין כמות לגבי איכות עליונה, לגבי אור ממעל כל האורות, זיו כל הזיוים, שהמבטא מרשה את עצמו אחרי כל לחיצותיו, לומר איכות כל האיכויות, עריגת העריגות, שאיפת השאיפות, חמדת כל החמודות שההכחדה והכליון בהכללה ביסודו הוא האושר היותר נבחר מכל הויה וישות, כי טוב חסדך מחיים. יסוד ענוגי הענוגים, המנצח את כל הגבלה, כל צמצום, כל מציאות וכל הקנאה. כלה שארי ולבבי צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. וכל עוד שהרצון הכמותי, שהוא תעודת היצורים, הולך הוא להרבות על ידה את תפוצות האורות של המקור האיכותי, האציל, העדין, המקודש, העליון, החזק, האדיר, הנאדר, ונכסף עד אין קץ ותכלית, הרי הוא מיסוד מעשה צדיקים, הגדולים ממעשה שמים וארץ, אין זה קטרוגא דמאריהון, אלא השלמת החפץ ושכלול היצירה, שותפות להקב"ה במעשה בראשית, ושמחת הקב"ה אבינו שבשמים, בבניו, לאמר, נצחוני בני, נצחוני בני, וזמרו למי שנוצחים אותו ושמח. •ב אבל כאשר תאות הכמות יורדת היא, ובונה לה רשות לעצמה, מגדל ועיר, לעשות לה שם, הרי היא מתעכרת, יורדת ונשפלת, ויוצאת מתוך מעון השלום הנקדש, מתוך שלות הקודש, והדרת חדות התפארת העליונה, אל המחשכים. אל הדינים הקשים, המארות והקטיגורים, המכחישים פמליא של מעלה, וכאן חוט המשקולת מעויין הוא, ושורש האמונה ושורש המרי כמעט שמתנגשים, וחוט השערה מפסקת ביניהם, שהקב"ה מדקדק בה עם צדיקים, וסביביו נשערה מאד. 

המלך שהשלום שלו

 מפני כח הקיבול אשר לאדם ידיעה סותרת ידיעה, והרגשה הרגשה, וציור ציור, אבל באמת ידיעה מחזקת ידיעה, והרגשה מחיה הרגשה, וציור משלים ציור. וכל מה שמתעלה האדם כליו מתרחבים עד שמוצא בעצמו את התוכן הגדול של השלום הפנימי, והתאמתן של הידיעות ההרגשות והציורים השונים זה עם זה. והדבר הולך ומתרחב, עד שבא לעומק עמקים, למקום ששם הסתירה חריפה ועזה מאד, עד כדי קצף איתן של קודש. ומרוב הדעת הפנימית, המתרחבת ומתפשטת בכל קומתו הרוחנית של האדם, נעשה שלום חודר נוקב ויורד עד התהום ותהום בכלל. הדרך שעולים עד לידי מעלה עליונה זו היא מתחילים בעת אשר האדם עומד במצבו הנמוך של פגיעת הסתירות, שגם אז ישנם שני דרכים, שהם זה למעלה מזה. יש אשר ידיעה סותרת ידיעה, שוללת אותה לגמרי, עד אשר הידיעה הסתורה מכחה של הידיעה הנקנית נתשבת כאלו אינה במציאות, וכאילו כל ענינה הוא ריק ותוהו. ויש אשר על ידי סתירתה של הידיעה האחת את השניה מתמצות תמציות של הידיעה הסתורה ונכנסות בתוך הידיעה הנקנית האהובה. ואז אע"פ שמצד הכלי נראה שהאדם שולל וסותר את הידיעה המנוגדה, באמת מצד האור הפנימי הרי הוא בונה אותה ומקנה אותה לעצמו. וכן הדברים הולכים בהרגשות וציורים, עד שעל ידי עומק השאיבה התמציתית, שהידיעה הקנויה שואבת מהידיעות המנוגדות הנדחות, מתרחבת הדעה בכללה, ובא המצב לידי הרום היותר גדול, שהוא עומק השלום בשכלולו, עד שכל הידיעות ההרגשות והציורים עומדים בצורה אורגנית וחטיבה משוכללה, שכל חלק משלים את החלק השני, ואין פרץ ואין צוחה ברחובותיהם. אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו, אשרי העם היודע להכיר את אדון העולם, מלך שהשלום שלו, ומרוב עונג אהבה שר הוא את שיר ידידות אהבה בתענוגים, שיר השירים אשר לשלמה. 

לא כל אחד ראוי להיות קנאי

המכונים קנאים טענו שיש להם קשר עם הרבי מאוסטרובצא, ושהוא גם

שלח להם מכתב תמיכה וחיזוק. הכרתי אותו וחשבתי שזה שקר

הוא היה אדם נקי והגון, צדיק וקדוש. היינו מקורבים, וכתבתי לו. יש לי פקודה מאבא

אאמו"ר הרב זצ"ל לשמור על האגרות הללו. מזכירו ענה לי:

"נתכבדתי מכם במכתב ארוך רב הכמות ורב האיכות. והנה תודות

אלף לכם על המכתב היקר לי מכל, המבאר בפרטי כל, מענין

גודל ישוב ארצנו הקדושה, ומחיבת הארץ, ומרוב טובה וערכה,

והשפעת הקדושה על מי ששוכן בה באין הבדל. קראתיו, ושניתי

ושלשתי, ועוד אקרא בו. וגם הראתיו למרן קדוש ד' אדמו"ר

שליט"א, והשיב לי כי שוא ושקר יאמרו כי יש להם מכתב ממנו.

כי הוא מתרחק ממחלוקת כמטחוי קשת, ולא יבוא בקהלם, כי

שונא גמור הוא למי שמחזיק במחלוקת על לא דבר. ושמעתי

בעצמי מפיו הקדוש, כי התורה הקדושה פרסמה פינחס בן אהרן,

כי הוא, רק הוא, היה יכול לקנאות קנאת ד' צבאות, ולא איש

בלעדו. הגם כי העולם כולו ראה כי הצדק אתו, אף-על-פי-כן לא

היה ראוי לזה כי אם פינחס זה אליהו ולא אחר, אם-כי היו גדולים

וקדושים לא היה שום אחד ראוי לזה לקנא קנאת ד' צבאות. ומה

יאמרו היום אזובי קיר, חלושי דעת, כי המה ירדפו האמת, והאמת

אין אתם אף כמלוא מחט, והאמת רחוק מאתם, כרחוק מזרח

ממערב". 

 

It is not you - it is me :-)

 Remember! Nobody in the world is experiencing you. They are experiencing themselves through you. Only you can experience you and only you are thinking about and are aware of your existence every second of every day. For just about everybody else, you are but a footnote in the story of their life.

This can be a helpful thought, among other things, to prevent yourself from being hurt by the behavior of others. It is not about you. 

You are a one of a kind, very unique and special neshama and צלם א-להים that has many important tasks to accomplish in this world. 

If it were about you, then you would be smothered with love, affection and appreciation, which is what every human [save Hamas terrorists and the like] deserves. 

ניתוח משפט בנות צלפחד #2

HERE!!:-)!!

Not shayach בעז"ה! Just uploaded part 3 בס"ד. Over 100 shiurim now uploaded in new venue. 

Ha-oras Ponim

 יש "בְּנֵי־אָדָם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם יִסּוּרִים גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים, רַחֲמָנָא לִצְלַן, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לְסַפֵּר מַה שֶּׁבְּלִבָּם. וְהֵם הָיוּ רוֹצִים לְסַפֵּר, אַךְ אֵין לָהֶם בִּפְנֵי מִי לְסַפֵּר וּלְהָשִׂיחַ עִמּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר עִם לְבָבָם, וְהֵם הוֹלְכִים מְלֵאִים יִסּוּרִים וּדְאָגוֹת. וּכְשֶׁבָּא אָדָם עִם פָּנִים שׂוֹחֲקוֹת יָכוֹל לְהַחֲיוֹת אוֹתָם מַמָּשׁ, וּלְהַחֲיוֹת אָדָם אֵינוֹ דָּבָר רֵק, כִּי הוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד".

There are "people who suffer great and terrible pains, God forbid, and they cannot tell what is in their hearts. They want to tell, but they have no one to speak to... and they walk around full of suffering and worry. But when a person comes with a smiling face, he can literally revive them. And to revive a person is no small thing; it is a very great matter."

Journeys In The Prohibition Of Hana'a From A Meis #14

 The first thirteen in the same venue. 

The Limits Of AI

It’s not really true,

There’s no way it’s real,

I wish it were true,

But it’s just not.

Okay, okay, you all know everything already. You’ve heard what everyone has to say a million times, and nothing can surprise you anymore. And whatever you don’t know yet, you’ll just ask the almighty AI and it’ll teach you. After all, we all know that if you plugged these columns into the chat and asked it to write you a piece for this coming Shabbos, it would probably write me better than I write myself (don’t even start imagining things, though—I sit and write these columns from start to finish all by myself, fiercely guarding my creativity).

So really, what is all this ink I spill every single Shabbos for? Forcing myself to sit down and generate something futile out of thin air, losing my focus a million times. Is it all seriously just so you can say at the end, "What’s the big deal? We knew that already"?

If that's the case, it's a waste of my time and yours.

But I feel like I’m in good company—too good, in fact; good to the point of terrible embarrassment. Because the entire Jewish library, in all its diverse colors, feels exactly the same way, along with all the righteous giants and geniuses included in it. Have any of you ever opened a volume of Responsa Noda BiYehuda just for fun? Or maybe Shev Shematsa? Some Kaf HaChaim or Aruch HaShulchan? Keser Shem Tov? Imrei Bina? Kedushas Levi? Pri HaAretz?

You haven't? You haven’t even heard of them?

No big deal. You can just ask your friend from the chat. Not only does he know them, but he can also summarize their philosophical approaches for you in a second and make their conclusions easily accessible. It’s just a pity for you to open a book and exert yourself for nothing when everything comes so easily.

You know what we’re missing?

We're missing heart.

And you don't get that from AI. Bummer.

Intellectually, we know everything, but it barely moves our pinky toe. At best, we are indifferent; at worst, we simply don’t believe. Not that we’re willing to admit we don’t believe, because that’s uncomfortable. So instead, we scatter empty declarations of loyalty, like a Trump press conference.

Didn't get it? Here’s an example:

Bilaam is absolutely dying to curse the Jewish people for his own pleasure, but Hashem refuses to cooperate. In an unusual turn of events, the Almighty isn’t angry during those days and turns the curses into blessings (if you didn't get that, ask the AI).

Do you know why Hashem does that?

"But Hashem your God would not listen to Bilaam; Hashem your God turned the curse into a blessing for you, because Hashem your God loved you."

Simple as that. Hashem loves you.

Here it comes. Anyone who knows that Hashem loves them, raise your hand. Wow, that’s a lot of hands.

Now, anyone who believes that Hashem truly loves them, raise your hand. Not looking as great.

And one last question—anyone who feels that Hashem loves them, raise your hand.

Now do you get it? You can know until tomorrow that Hashem loves me, but if I just took the fall of a lifetime and I'm debating whether to get back up, and my instinct is to say to Hashem, "I know You hate me for what I did," concluding that I don’t stand a chance—then I am very far from believing and feeling that Hashem loves me.

And that is exactly the distance between knowledge and internalizing/feeling. The chat can give me a lengthy overview of Hashem’s love for every single Jew, but it absolutely cannot make me start living the story it's telling me.

Frustratingly, the more we sink into information overload, the more our hearts atrophy. As terrible as that sounds, it is a thousand times worse in reality.

To believe and feel that Hashem loves us, asking the AI won't help. To start truly living, there are no shortcuts—there is only deep, internal work.

Yes, yes, you absolutely need to open those big, boring books (which, once you immerse yourself in them, you discover aren’t boring at all), and then sit and think seriously about what’s written there, and afterward go spend some time in isolation (hitbodedus) and talk to Hashem about all of it. And in the end, there’s a chance the heart will open up and something will drop inside.

So if you, too, truly feel that you wish it were true that Hashem really loves you, but there’s no way, because there’s just no style in which He loves someone like you—now is the time to start diving inward. Step out of the virtual reality, step into real life, start confronting the tough questions, and find the real answers inside.

Because before everything and after everything, this is the simple truth,

And you just need to find it inside.

Hashem loves us.

זה לא באמת נכון,

אין סיכוי שזה אמיתי,

הלוואי שזה היה נכון,

אבל זה פשוט לא.

*

בסדר, בסדר, כולכם יודעים כבר הכל, שמעתם כבר מליון פעם את מה שיש לכולם להגיד, ואי אפשר לחדש לכם כלום. וגם מה שאתם עוד לא יודעים פשוט תשאלו את ה-AI שליט"א והוא ילמד אתכם. הרי כולנו יודעים שאם הייתם מכניסים את הטורים האלו לצ'אט ומבקשים ממנו לכתוב לכם טור לשבת הקרובה הוא כנראה היה כותב אותי יותר טוב מעצמי (שלא תתחילו אפילו לדמיין. את הטורים אני יושב וכותב מהתחלה ועד הסוף לבד, שומר על היצירתיות שלי בקנאות).

אז בעצם בשביל מה כל הדיו הזה שאני שופך כל שבת? מאלץ את עצמי לשבת ולייצר משהו חסר תוחלת יש מאין, מאבד את הריכוז מלא פעמים. באמת הכל רק כדי שתגידו בסוף: "מה הקטע? כבר ידענו את זה"?

אם ככה אז חבל על הזמן שלי ושלכם.

*

אבל אני מרגיש בחברה טובה, טובה מדי, טובה עד כדי בושה נוראית. הרי כל הספרייה היהודית לגווניה השונים מרגישה ככה, על כל הצדיקים והגאונים שנכללים בתוכה. מישהו מכם פתח פעם להנאתו שו"ת 'נודע ביהודה'? או אולי 'שב שמעתתא'? איזה 'כף החיים' או 'ערוך השלחן'? 'כתר שם טוב'? 'אמרי בינה'? 'קדושת לוי'? 'פרי הארץ'?

לא פתחתם? גם לא שמעתם עליהם?

לא נורא. אתם יכולים לשאול את החבר שלכם מהצ'אט, הוא לא רק מכיר אותם, הוא גם יכול לסכם לכם בשניה את שיטתם ההגותית, ולהנגיש לכם את המסקנות שלהם. סתם חבל שתפתחו ותצטרכו להתאמץ לחינם כשהכל הולך בקלות.

*

אתם יודעים מה חסר לנו?

הלב חסר לנו.

ואת זה לא מקבלים ב-AI. באסה.

לדעת אנחנו יודעים הכל, אבל זה מזיז לאצבע הקטנה של הרגל שלנו. במקרה הטוב אנחנו אדישים ובמקרה הפחות טוב אנחנו פשוט לא מאמינים. לא שאנחנו מוכנים להודות שאנחנו לא מאמינים, כי זה לא נעים. אז אנחנו מפזרים הצהרות נאמנות חסרות תוכן, כמו מסיבת עיתונאים של טראמפ.

*

לא הבנתם? קבלו דוגמה:

בלעם פשוט משתוקק לקלל את עם ישראל להנאתו, אלא שה' מסרב לשתף פעולה. באופן חריג ה' יתברך לא כועס בימים האלו והופך את הקללות לברכות (מי שלא הבין שישאל את ה-AI).

אתם יודעים למה ה' עושה את זה?

"ויהפוך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלקיך".

ככה פשוט, ה' אוהב אותך.

הנה זה מגיע. כל מי שיודע שה' אוהב אותו שירים את היד. וואו, כמה ידיים.

עכשיו כל מי שמאמין שה' באמת אוהב אותו שירים את היד. לא משהו.

ושאלה אחרונה – כל מי שמרגיש שה' אוהב אותו שירים את היד.

עכשיו הבנתם? אפשר עד מחר לדעת שה' אוהב אותי, אבל אם נפלתי את הנפילה של החיים ואני מתלבט אם לקום והאינסטינקט שלי הוא להגיד לה': "אני יודע שאתה שונא אותי בגלל מה שעשיתי", ולכן המסקנה היא שאין לי סיכוי, אז אני רחוק מאוד מאמונה והרגשה שה' אוהב אותי.

וזה בדיוק המרחק בין הידיעה להפנמה והרגשה. הצ'אט יכול לתת לי סקירה ארוכה על אהבתו של ה' לכל יהודי, אבל הוא ממש לא יכול לגרום לי להתחיל לחיות את מה שהוא מספר לי.

*

למרבה התסכול ככל שאנחנו הולכים ושוקעים בעודפי מידע הלב שלנו הולך ומתנוון. כמה שזה נשמע נורא זה נורא פי אלף.

כדי להאמין ולהרגיש שה' אוהב אותנו לא יעזור לשאול את ה-AI, בשביל להתחיל לחיות באמת אין דרכי קיצור, יש רק עבודה פנימית עמוקה.

כן, כן, בהחלט צריך לפתוח את הספרים הגדולים והמשעממים (שאחרי ששוקעים בהם מגלים שהם לא משעממים בכלל), ואז לשבת ולחשוב ברצינות על מה שכתוב שם, ואחר כך ללכת להתבודד ולדבר עם ה' על כל זה. ובסוף יש סיכוי שהלב ייפתח ומשהו ייפול פנימה.

*

אז אם גם אתם באמת מרגישים שהלוואי שזה היה נכון שה' באמת אוהב אתכם, אבל אין סיכוי, כי פשוט אין מצב שהוא אוהב מישהו כמוכם. זה הזמן להתחיל לצלול פנימה, לצאת מהמציאות המדומה, להיכנס לחיים האמיתיים, להתחיל להתמודד עם השאלות הקשות ולמצוא בפנים את התשובות האמיתיות.

כי לפני הכל ואחרי הכל זו האמת הפשוטה,

ורק צריך למצוא אותה בפנים.

ה' אוהב אותנו.

The Tzedaka Industry

כיום, אנו מופצצים בפרסומות לצדקה המציעות שלל תמריצים: תפילות בקברי צדיקים, הגרלות עם פרסים ראוותניים, והבטחות לברכות מרבנים מפורסמים ובתי דין ה"גוזרים" ישועות [לא נעשה שום מחקר שבדק האם כל מי שתורם לצדקה פלונית, שבה הובטח לו כל טוב – פרנסה, בריאות איתנה, ונחת מהילדים – אכן זכה להתגשמות ההבטחה במלואה. אך נראה שזהו הימור בטוח לומר שאף תרומה אינה "תעודת ביטוח" – למרות מראית העין של ההבטחות]. אך מה קרה, בעצם, לנתינה שנובעת פשוט מההבנה שזהו הדבר הנכון לעשות?

מדוע המצווה כשלעצמה כבר אינה מספיקה? האם עשיית מעשה "לשמה" אינה נעלה מטבעה על נתינה מתוך אינטרס או מניע זר? טקטיקות שיווקיות אלו עלולות להשחית את המידות שלנו, בכך שהן מרגילות אותנו לפעול רק כאשר יוצא לנו משהו מזה. בין אם הולכים לפי גישת חב"ד על הנפש הבהמית, ובין אם לפי הגישה הקלאסית של נפש אנושית אחת ומורכבת – התוצאה היא אותה תוצאה: אנו מזינים את האגו שלנו במקום את הרוח.

התורה כבר כוללת בתוכה את הבטחתו של ה' עצמו: אם תיתן צדקה, הוא יברך אותך. זהו דבר מצער שבדורנו, פנייה פשוטה עבור מטרה ראויה לרוב אינה יעילה מספיק. ללא תורמים שמבצעים "הכפלת סכומים" (matching), קמפיינים אגרסיביים או שיווק רועש בסגנון "פפראצי", נראה שמעיין הנדיבות פשוט יבש.

עם זאת, יופייה של המצווה נותר תמיד בידיו של הפרט. אתה יכול לבחור להתנתק מכל הרעש. אתה יכול לתת בשקט, בכנות ובצניעות, ולהשיב לעצמך את הטוהר של מצווה שנעשית אך ורק לשם שמים.

Today, we are bombarded by tzedaka advertisements offering an array of incentives: Tefillos at Kivrei Tzadikim, lotteries with extravagant prizes, and promised blessings from famous Rabbis, Batei Din that "decree" good things [no study has been done if everyone who gives to Tzdaka X where he is promised everything good - parnassa, good health, nachas from children - is always fulfilled. But it is a safe guess that no donation is a "sure thing" - despite the seeming promises]. But whatever happened to giving simply because it is the right thing to do?

Why is the mitzvah itself no longer enough? Is doing an act Lishmah not inherently superior to giving for an ulterior motive? These marketing tactics risk corrupting our middos by training us to act only when there is something in it for us. Whether one follows the Chabad view of the Nefesh HaBehemis or the classical view of a single, complex human soul, the result is the same: we are feeding our ego rather than our spirit.

The Torah already contains Hashem’s own promise: if you give tzedaka, He will bless you. It is disheartening that in our generation, a simple appeal for a worthy cause is often ineffective. Without "matching" donors, aggressive campaigns, or "paparazzi" marketing, the well of generosity seems to run dry.

However, the beauty of the mitzvah remains in the hands of the individual. You can opt out of the noise. You can give quietly and sincerely, reclaiming the purity of a mitzvah done solely for the sake of Heaven.

אשתו הצלתו

 סיפר הר' י.ש.ש., מעץ חיים, שבקיץ שנת תשל"ו נכנס במוצאי שבת אחד להרבי עם קוויטל שאברך אחד ממכריו נוסע לחו"ל למחרת ביום א' בבוקר והיות ולאברך הזה אין קשר לרבי ביקשו הנ"ל שיכנס הוא להזכירו לקבל ברכה. ענהו הרבי תאמר לו שלא יסע. הוא נדהם ואמר שאינו מאמין שהאברך ישמע לו כיון שהכל מוכן לנסיעה לבוקר, ענהו הרבי לא ביקשתי ממך שתבוא אלי. אח"כ שאלו הרבי אם להאברך הזה יש ילדים, ענה האיש שאין לו ובגלל זה הוא נוסע, אמר לו הרבי מה לעשות כדי שיוושע בבנים. האיש הלך אל האברך ואחרי מאמץ שיכנעו לדחות את הנסיעה. למחרת נודע שהמטוס שעמד לטוס בו נחטף ע"י מחבלים והוא המטוס הנודע של מבצע "אנטבה". בסוף חורף תשל"ז נולד לאברך בן זכר ונקרא על שמו של הרבי.  

האברך ד.מ., מחסידי ב. בירושלים, קיבל צו מילואים לפני ראש השנה תשל"ד ואחרי מאמץ הצליח לדחותו למוצאי ר"ה. אשת האברך התעקשה שלא יסע בלי להכנס קודם לרבי מגור, הלה טען שיש עכשיו תור גדול אצל הרבי והוא ממהר, אך היא עמדה על כך בכל תוקף. בלית ברירה עמד בתור ונכנס להפרד. כשיצא אמר הרבי להגבאי שיקרא בחזרה את האברך וכשנכנס עוד פעם בירכו שיחזור בלי מכשול. האברך נשלח לחזית התעלה עם החטיבה הירושלמית והיה שם בזמן שפרצה מלחמת יוה"כ, המצרים חצו את התעלה באותו איזור והרבה מיחידתו נהרגו והוא יצא משם בשלום בניסי ניסים. כשחזר מהמילואים נכנס להרבי לקבל שלום, אמר לו הרבי את מאמר חז"ל "אשתו הצילתו" (הנאמר אצל און בן פלת).  

היה עיקר עבודתו בקודש להרבות קדושה וטהרה בישראל. היה רגיל לומר בשם אביו על מאמר חז"ל אותו יצה"ר תעבירו מלבבכם, מדוע נאמר סתם אותו יצה"ר ולא נתפרש איזה יצה"ר, משום שבכל דור יש יצה"ר אחר המיוחד לאותו דור, והוסיף שבדור הזה עיקר היצה"ר הוא בעניני קדושה ושזה יסוד עיקרי ביהדות

The Power of a Good-Morning Greeting (“Good Morning, Herr Muller”)

A well-to-do Hasidic rabbi near Danzig made a habit of warmly greeting everyone he met, including a local German farmer named Herr Muller, with “Guten Morgen, Herr Muller!” The farmer would reply politely.

When the Nazis occupied the area, the rabbi was deported to Auschwitz. During a selection (left for death, right for life), as he stood before the infamous Dr. Mengele or a similar selector, he looked up and recognized Herr Muller in an SS uniform. The rabbi greeted him as always: “Guten Morgen, Herr Muller!”

Muller, startled, replied, “Guten Morgen, Herr Rabbiner. What are you doing here?” He then directed the rabbi to the right—to life. Years later, the elderly rabbi told Yaffa Eliach: “This is the power of a good-morning greeting. A man must always greet his fellow man.”

This tale highlights how everyday kindness and dignity can plant seeds that bear fruit in the darkest times.

The Priest Who Blocked A Baptism

After World War II, a Polish Catholic couple named the Yachowitches (or similar spelling) had hidden and raised a young Jewish boy named Shachne (or Schachne) Hiller (later known as Stanley Berger) during the Holocaust. His Jewish parents had entrusted him to them for safety, with the explicit wish that—if they did not survive—he should be returned to his Jewish relatives or raised in his Jewish faith.

In 1946 (or around that time), the foster mother, Josefa Yachowitch, approached a newly ordained priest named Karol Wojtyła in Kraków. She wanted him to baptize the boy so he could be raised fully as a Catholic.

Wojtyła asked detailed questions:

About the boy’s background and parents.

Specifically, what the biological parents had wished for the child’s future.

When he learned the parents had asked for the boy to be returned to Jewish relatives or his Jewish faith, he refused to perform the baptism. He told the woman it would be wrong/unfair to baptize the child against the parents’ known wishes and natural justice, and he instructed her to seek out Jewish relatives or organizations to return the boy instead.

The boy was eventually reunited with Jewish family members (he was adopted and grew up in the United States as Stanley Berger). Years later, after Wojtyła became Pope John Paul II in 1978, the foster mother wrote to Berger revealing the identity of the priest who had blocked the baptism.

Later Confirmation

The story gained wider attention in Jewish circles and was recounted by figures like Rabbi Israel Meir Lau (former Chief Rabbi of Israel), who mentioned it in a meeting with John Paul II. The Pope reportedly confirmed details and even knew the boy’s name and whereabouts.

This anecdote is often cited as an early example of John Paul II’s respect for Judaism and sensitivity to Jewish identity, especially in the context of post-Holocaust Catholic-Jewish relations. It contrasts sharply with historical controversies like the 19th-century Edgardo Mortara case (where Pope Pius IX refused to return a secretly baptized Jewish boy to his family). 

 

New Shiurim!!

שמעו ותחי נפשכם  

What Has Happened to Our Relationships?

 

Just Incredible - Especially The End

 Here. 

HaRav Binyomin Ovadia Ben Esther and HaRav Dov Hakohen ben Shoshana

The Slippy Tallis Dillema

The Mechaber paskens in S.A. that if your tallis falls off completely then you make a new bracha when putting it back on. The present Chief Sefardic Rabbi, Rav Dovid Yosef, paskens in his [incredible!!] Halacha Brura [volume 1 of 184] that one should NOT make a bracha [despite his father Chacham Ovadiah's (מופת הדור ממש) insistence, in most but not all cases, to follow the Mechaber]! 

I mentioned this in shul and someone commented that R' Ben Tzion Abba Shaul says that if your tallis falls off towards the end of davening - don't put it back on to avoid all sfeikos regarding the bracha. 

This is a short comment that can and should be expanded. 

הגאון ר' נחום שיינין זצ"ל

Here

Not A Friend

"You can’t just kill your way out of solving every single national security problem that you have"  - JD Vance about the Israelis.

In other words - the Israelis/Jews are just a bunch of thugs who kill indiscriminately. 

In light of this and other statements he has made, the conclusion is that this man is NOT our friend. We have to be wary and careful. 

New Shiurim!!!!!

HERE!!:-)!! 

Player Kicked Off Temple Softball Team For Writing Bible Verse On Hat

LAWRENCE, NY — News broke this afternoon that Rabbi Marissa Green of Temple Beth El-Shalom kicked congregant Jeff Janovec off the temple’s co-ed softball team after Janovec reportedly wrote an actual Torah verse on his temple-branded cap.

Temple representatives confirmed that before removing Janovec, Rabbi Green first issued a warning to all players that defacing temple merch with traditional text would not be tolerated.

"The writing of actual p'sukim (Torah verses) does not represent the values of Temple Beth El-Shalom or its board of directors," said Rabbi Green in a statement. "I am personally appalled that one of our players chose to detract from our mission of Tikkun Olam by adding Orthodox-leaning scripture to a team hat. We could have re-sold that cap for a $35 profit at the Sisterhood Judaica Shop. Now with a quote from Chumash on it, it’s completely unmarketable to our demographic. That's not who we are."

According to sources, the verse written by Janovec was Genesis 1:1.

"What a bunch of fundamentalist hooey," said Rabbi Green after AI translated the Hebrew for her. "Who would settle for the literal creation of the universe when we could be talking about mindfulness and universal energy? Ridiculous. Literal Torah isn't sufficient for me, I'll tell you that for free. And that's the only thing in this temple you'll ever get for free—building assessment fees start in July."

At publishing time, Rabbi Green had graciously offered to let Janovec back on the team, provided he purchase a table at the upcoming Spring Gala and promise to only quote secular poetry during the post-game barbeque.

יש תקדימים

 יחסי דונלד טראמפ עם ישראל ועם ראש הממשלה נתניהו מותירים רבים מבולבלים: יום אחד הוא מחבק, ולמחרת מפנה עורף. מבט מעמיק אל ההיסטוריה היהודית מגלה שלא מדובר בגחמה פוליטית, אלא בתבנית היסטורית עתיקה ומדויקת להפליא.

חכמי ישראל מצביעים על שורה ארוכה של מנהיגי מעצמות שהבטיחו וחזרו בהם מול עם ישראל: פרעה במצרים: בתחילה העניק כבוד רב לעם ישראל, אך לאחר מכן חזר בו והחל לרדוף אחריהם. כורש מלך פרס: הכריז באופן היסטורי "לכו והקימו את בית המקדש", אך לאחר תקופה חזר בו והקפיא את הבנייה. ארתור בלפור: הלורד בלפור אמנם לא חזר בו אישית, אך האימפריה הבריטית נסוגה מהבטחתה פעם אחר פעם באמצעות הספרים הלבנים. הארי טרומן: נשיא ארה"ב תמך תחילה בהקמת המדינה, אך זמן קצר לאחר מכן הבית הלבן חזר בו מתמיכתו וניסה לעכב את המהלך.

בכל המקרים יש אותה תבנית: תמיכה ראשונית, ואז נסיגה. דונלד טראמפ פשוט ממשיך את המסורת הזו. מדוע זה קורה?

הרב יעקב משה חרל"פ זצוק"ל מצביע על כך שהתהליך הזה אינו מקרי, אלא טבוע במהות הדברים. יש פה מהלך עמוק שחוזר על עצמו. מהלך שנמצא מעל הפוליטיקה הקטנה. הקדוש ברוך הוא, מלך העולם, משתמש במנהיגים הללו ככלים להניע את עם ישראל להגיע לעצמאותו.

אם ישראל היו יוצאים ממצרים בלי שפרעה חוזר בו תהיה הגאולה מהלך מצרי שאנחנו לא שותפים בו. לכן פרעה חוזר בו אחרי שקיבלנו את האומץ ואת החירות. בעקבות החזרה שלו אנחנו לוקחים את החירות בעצמנו.

כך היה גם עם כורש. הוא החל את המהלך של בית המקדש ואנחנו פעלנו רק מכוחו. אחרי שהוא חזר בו גייסנו כוחות מעצמנו והקמנו את בית המקדש השני. לא מישהו אחר הקים לנו. כך גם קמה מדינת ישראל. הם התחילו וחזרו בהם, קיבלנו אומץ והמשכנו בעצמנו בלעדיהם.

המטרה של נסיגת אומות העולם ברגע האמת היא לאלץ את העם היהודי לקחת את המושכות לידיים, להיאבק על עצמאותו, ולקבל את ההחלטות בעצמו, זו גאולה אמיתית. ההתחלה שמגיעה מהאומות חשובה גם בגלל שהיא משלבת אותם בתהליך, וגם בגלל שהם נותנים לנו את האומץ הראשוני, אבל הסיום חייב להיות שלנו.

המסקנה הנדרשת מההבנה הזו היא שינוי זווית הראייה שלנו כצרכני חדשות. כשמסתכלים באופן הזה מבינים שיש מי שמנהל את העולם מאחרי הקלעים, יש מלך לעולם. כשמבינים את העיקרון הזה לא חוששים ולא מפחדים. מתגברים על החששות שהביאו את פחד חטא המרגלים.

אסור לפחד מהטלטלות של טראמפ. צריכים לזכור כי כל ההיסטוריה מלמדת אותנו ש"הוא אמר ויהי הוא ציווה ויעמוד, ה' הפיר עצת גוים הניא מחשבות עמים". אלה לא רק מילים; זה תיאור מדויק של מציאות חיינו, כאן, היום, במדינת ישראל.

כשמסתכלים במבט הזה, מבינים שחזרת טראמפ מההסכמות עם ישראל היא קריאת השכמה עבורנו לקחת אחריות על הגאולה שלנו ועל הגאולה של העולם.

Transformation Programs

There are a lot of people out there promising you that if you join their program [and pay a lot of money...] - you will be transformed! Your spouse and children won't recognize you!! You will do much better at work etc. etc. A NEW YOU!!!!!!!!!!!!!!!!!! 

Maybe. 

Maybe not. 

But one thing is DEFINITE! You don't HAVE to join a *program* to transform yourself. There are plenty of FANTASTIC mussar sfarim that - if studied properly and with diligence - can help transform you [if you work hard]. These people are not wiser and more knowledgeable than, for example, Rav Shlomo Volbe. Go through Alei Shur and follow his [FREE!!!] program. Make Kabbalos and keep them and watch your life change. Read up on the latest findings in what makes man click. There is a TON of research that can help you grow and it is all accessible with the little machine in your hand. 

And - it might well be worthwhile to go into therapy. Until you make your subconscious conscious - you won't change [that is Carl Jung and li-havdil Rav Yisroel Salanter].     

And daven a LOT for סייעתא דשמיא. 

Just making personal growth a priority already puts you ahead of the game. 

ייסוד מדרשיית נעם והג"ר אהרן קוטלר

במאמרו של הרב עמיטל על סבו הרב מלצר זצ"ל נפלו לצערנו כמה טעויות בנוגע לתולדות מדרשית 'נעם' פרדס חנה¹. העובדות הן שלפני כשבעים שנה רק מעטים מבוגרי התיכונים הדתיים המשיכו את דרך החינוך הדתי; עוד בהיותו תלמיד תיכון חשב ישראל קוז'ניצקי (סדן) ז"ל על פתרונות לבעיה זו, ועלה במוחו הרעיון להקים מוסד תיכוני שיעניק חינוך ישיבתי, מוסד שעדיין לא היה קיים אז, והוא ובני דורי בזרם ה'מזרחי' לא זכו לו. סדן חשב שכדי להגשים את חזון המדרשיה צריך קודם להקים תנועת נוער שבה יינתן חינוך תורני לא־פורמלי ובה יתקיימו פעולות להפצת חזון המדרשיה, ותנועה זו תקים את המוסד החדש וחניכיה ילמדו בו. עם חברו מיכאל ליברמן (צור) ז"ל הוא הקים בברכת הרב מאיר בר־אילן נשיא המזרחי את תנועת "נוער המזרחי" (נע"ם), ופעל בה רבות להגשמת רעיון המוסד החדש; בין השאר דיבר על חזון המדרשיה בפורומים שונים, וכתב מאמרים על כך ב'חזון', בטאון 'נוער המזרחי' אותו ערך². הוא אף תיכנן את המטרות, את סדר היום ואת תוכניות הלימודים של המוסד אותו חזה, ותור אחרי אפשרויות למימון הקמת מוסד כזה. סדן רצה להקים את המדרשיה הרחק משאונה של העיר הגדולה. בפרדס־חנה התקיים סמינריון של "נוער המזרחי"; המקום מצא חן בעיני חברי התנועה ובעיני סדן, והם החליטו להקים שם את מדרשית נע"ם. באותו סמינריון פגשו ישראל וחברי נוער המזרחי לראשונה [!] את הרב צבי יהודה מלצר, רבה של פרדס־חנה ומייסדה וראשה של ישיבת קלצק שפעלה במקום, והרב הרשים את סדן באישיותו הנעימה. 

כיוון שנודע לסדן שהרב מלצר הוא גיסו של הרב אהרן קוטלר זצ"ל מארה"ב שביקר אז בארץ, שסייע רבות להקמת ישיבות ומוסדות חינוך דתיים, סיפר סדן לרב מלצר על תוכניותיו ופעולותיו להקמת מדרשית נע"ם, וביקש ממנו שיסדר לו פגישה עם הרב קוטלר; הוא קיווה לקבל מהרב קוטלר תמיכה כספית שתאפשר את פתיחת הלימודים במדרשיה. הרב קוטלר אכן התרשם מתוכניותיו ופעולותיו של סדן (לדבריו הוא חזה שהמדרשיה תהווה גשר בין נוער ה'מזרחי' לבין עולם הישיבות), והסכים להקציב סכום נכבד לשנה הראשונה לפעולתה; אך הרב קוטלר התנה שגיסו הרב מלצר יהיה חבר בהנהלת המדרשיה, ושהיא תהיה בבעלות משפטית משותפת של 'נוער המזרחי' וישיבת קלצק. בעקבות הדברים האלו נחתם ההסכם להקמת מדרשית נעם שהוזכר במאמרו של הרב עמיטל, הסכם אותו כתב וניסח ישראל סדן, ועליו חתם גם הרב מלצר בשם ישיבת קלצק. בהמשך אותה שנה (שנת תש"ה) ביקש סדן מהרב יהושע יגל לשמש כראש הישיבה של מדרשית נעם, כיוון שהכיר אותו מתל־אביב כמורה מצליח ותלמיד חכם בעל מרץ ורצון להפיץ תורה בחוגי הנוער, והוא שימש בתפקידו כידוע שנים רבות; אולם ישראל סדן ע"ה הוא האיש שהגה את רעיון מדרשית נעם – הישיבה התיכונית הראשונה, תיכנן את סדר היום במוסד, קבע את תוכניות הלימודים וכו'. כל חייו היו קודש להגשמת חזונו, לו מסר את כל כוחותיו וכשרונותיו. תנצב"ה.

את והב בסופה

Just INCREDIBLE!

(ברכות נד.): מעברות נחלי ארנון מנלן דכתיב (במדבר כא, יד) על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה וגו' תנא את והב בסופה שני מצורעים היו דהוו מהלכין בסוף מחנה ישראל כי הוו קא חלפי ישראל אתו אמוראי עבדי להון נקירותא וטשו בהון אמרי כי חלפי ישראל הכא נקטלינון ולא הוו ידעי דארון הוה מסגי קמייהו דישראל והוה ממיך להו טורי מקמייהו כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון ונחת דמייהו לנחלי ארנון כי אתו את והב חזו דמא דקא נפיק מביני טורי אתו ואמרי להו לישראל ואמרו שירה היינו דכתיב (במדבר כא, טו)ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב.

כל המאורעות שאירעו את אבותינו הם סימן לבנים, ביחוד דור המדבר הי' הנושא שקיפל בתקופה קצרה את כל המאורעות שיהיו סימן וזכר עולם לדורות שיהיו באין דוגמתם במצבן הכללי של ישראל ותורתו. וכאשר תכלית הדברים מכל פעולתן של ישראל ומציאותן בא מכח-התורה, ע"כ בא זכרון מלחמות ד' מצורף אל התורה בכניסתם לארץ, מחובר ברמז נצחי אל כל מה שיבא לכלל ישראל בכח תורת ד' אשר עמנו. ע"כ יחסו חז"ל מלחמות ד' דפסוק זה גם על מלחמתה של תורה, ועל גבול כניסת הארץ שהוא נחל ארנון, שמה יתגלה כל הכח של הדברים המתנשאים להלחם בישראל ותורתו בכל דור. והנה הצרים הגלויים הלא נפלו לפני ד' ולפני מחניהו, וכשם שנפלו הצרים הגשמיים העמים עובדי האלילים, כן נפלו ג"כ דיעותיהם הרעות, וכהמס דונג מפני אשנמוגו מפני אדון כל הארץ, עד שנכרתה ממלכת האליל מחסנה, ועומדת היא להכרת כליל מפני אור ישראל וקדושו שמסיני בא. אמנם במטמוניות נטמנו מוקשים דדיעות רעות שלא יצאו עוד אל הפועל בדורות ההם, ועתידין הם לצאת בהמשך הזמן, להתנשא להפר תורה ולבטל מעוזם של ישראל, והמה עומדים כדמות הרים המעכבים כניסת הארץ, כלומר תכלית ביאת ישראל לארץ להיות לאור עולם ע"י תוה"ק. ובתוך ההרים העיכובים הגדולים כיצה"ר שנדמה להר יצפנו מוקשים, כדי שכשישראל יהיו צריכים לעבור גם אלה התקופות שאלו הדיעות והרוחות החדשותיצאו ממחבואיהן, יתנשאו הנה חלילה לקעקע ביצתן של ישראל. אמנם ארון האלקים תוה"ק הסגורה, שבאוצר חכמתה כבר הוכנו כלי קרב גם לכל הדיעות היותר מסוכנות וכל הרוחות הסוערות האפשריות לצאת אל הפועל גם בדור אחרון שבאחרונים, כארון הברית דהוי ממיך טורי מקמייהו דישראל, להיות העקב למשור. ובהישרת ההרים ע"פהדרכת התורה, ממילא העמים המתנשאים ברוחם כי עז להתנגד לקדושתן של ישראל ותעודת התורה ולימודיה יתבטלו וימחו. ועל הגבול כבר נראה שנמחו מן העולם, כי אנו נמצא הכל ישר לפנינו אין שטן ואין פגע רע, וכל הדיעות הרעות שעמים רבים ילכו על ידם בחשיכה, המה מחויים לגמרי מפני הוד קדושת הלימודים הנשגבים והמוסרים הקדושים שהרגילתנו אליהם התוה"ק, המתחברת עם קדושתם של ישראל. 

והנה כלל ישראל היודע בידיעה ברורה וקבלה אמתית את האמת הברורה שבתוה"ק, הלא לא ירגיש כלל בכל הנשגבות שעשתה תוה"ק ע"י כחה האלהי, למחות בשטף עוזה על גבולה את כל שוטני' המסתתרים. כי הלא לא ירגישו כלל כי ישנם דברים מתנגדים שיכולים להזיק לתוה"ק וכל מגמתינו בכלל. אמנם הלא נמצאו מצורעים, הנדחים מחוץ למחנה ובסוף מחנה ישראל ילכו, והמה יסתכלו בכל דרכי העמים ויכירו את רוחם. והנה ההתנגדות תבא מצד החדשות השכליות בחקירה הכללית, שהיא נטפלת אל האמת כערך א"ת מאמ"ת, ש"את" היא הוראת נטפל אל הטפל לבשרו והאמת היא עצמית וקיימת והעוסק בדברים הנטפלים הוא מחוץ למחנה ישראל, אבל מצב צרעתו יחייבהו להיות מחוץ למחנה, כן נמצאים אותם שאבדו סגולת התמימות ונדחו מחוץ למחנה, והכירו את הכוחות המתנגדים הנצפנים. והכח השני בא מרוח התאוה ואהבת החיים שהתחדש בציורים חדשים כאילו יחפוץ לבלוע את נחלת ד'. וזהו "והב" מגזרת אהבה, כדדרשו חז"לג"כ והב בסופה אהבה בסופה. והמספר הוא ג"כ כאהב"ה, אלא שאהבה מסודרת לא תקדים את הראוי לאחר וכל דבר יבא בעתו. אבל האהבה המבוהלת תקדים סוף האהבה בתחילתה ותאכל פגה, ותחת אהבה תקדים סוף האהבה אל ראשה לאחד ויהי' וה"ב, והוא משל נמרץ אל מציאות חופש החיים של פריקות עול וחפץ חיי שעה שיתגבר באחרית הימים, באין פנות לחיי עולם ומושגים רמים ותכלית נצחי ונשגב. וגם המצורע הזה הנדחה מתוך המחנה רק הוא יכול להכיר את צד הסכנה שנמצא ברוח זה לתוה"ק ולכלל ישראל, וע"י אותם ההולכים בסוף המחנה, יתודע לישראל הסכנה שהיתה צפונה על הגבול, לולא שהארון בסגולתו העליונה השוה טוריא ונמסו כל המכשילים מאור ד', "למען תמחץ רגלך בדם לשון כלביך מאויבים מנהו, ראו הליכותיך אלהים הליכות אלי מלכי בקדש" . 

ובאמת החקירה הכוללת והמקפת שהיא מכוונת להוראת א"ת שהיא טפילה, וכוללת הראשית והאחרית בסקירתה, אמנם יחסר לה התוך המבריח את הכל "תתן אמת ליעקב" . ובמ"ם סתומה ופתוחה, מאמר פתוח וסתום, תודע כללות התורה שנקראת דרך להוביל אל התכלית מראשית עד אחרית, ושקר אין לו רגלים ללכת בדרך הארוכה, ורק בעיניו יסקור והנה רבו ההגיונות מראשית ועד אחרית. אבל "דליו שוקים מפסח" , וכשיתחברו שאיפת הדרישות והמחקרים עם אהבת החיים הבלתי מסודרת, אז תמצא האנושות עצמה נדחקת באין דרך לפנות, ורק ע"י אור ד' שבתורה תמצא מנוס ומפלט, כח התורה ידביק אלה ההרים יחדיו, והשונאים הצפונים ימסו ודמיהם שיזלו בנחל ארנון העומד על הגבול. כי בהיות הרוח כבר נכנסת לפני ולפנים בעומק התורה והעבודה לא תרגיש בכל אלה הרעות שיש להם מציאות, רק על הגבול יתראו ע"י המצורעים שהם בסוף מחנה ישראל, ותראה ע"י גבורתה של תורה ועזוזה, כאמורבנסע הארון "קומה ד' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך" הנסתרים והגלויים. ע"כ יאמרו ישראל שירה על הבאר, שכולל ג"כ באר החכמה והתורה, שמתגלגלת עם ישראל ממסע למסע להראות להם צפונותי'. 

וכאשר הדבר נוגע לנצחיות כלל עם ד' ופעולתם בעולם לכלל האנושיות ולעצמם, ע"כ מעשה אבות סימן לבנים, והשונאים הצפונים נטמנו בין ההרים שעל הגבול, ונמוחו ע"י ארון ד'. וע"י המצורעים שהכירו יד ד' בהיותם בסוף מחנה ישראל, אמרו ישראל שירה. ובודאי המצורעין הללו שעל ידם נתגלגלה זכות השירה כדאים הם שירפאו ע"י הנחל היוצא מבית קה"ק, שיהי' לחטאת ולנדה. וכבר נרמז ענין הצרעת, בעת הבוסר שלא נגמרו הדיעות להבין ערכם הנשגב של ישראל, באדון הנביאים ב"הבא נא ידך אל חיקיך", שאמר "והן לא יאמינו"יי, ואצל מרים הנביאה בעת דברה על אחיה לאמר "הרק אך במשה" !. ומצורעים כאלה הנפגעים מדיעות דומות לאלו, המה בסוף מחנה ישראל ישכנו, ומשם ירגישו את כל הרעות הצפונות שע"י רוח הזמן הי' מוכן לבא להשחית ולאבד. אמנם ארון ד' השוה ההרים, וכל הרשעה כעשן כלתה, ונמקו הרים מדמם. קול רינה וישועה באהלי צדיקים ימין ד' עושה חיל.

Iran Wins $300 Billion Cash Prize For Placing Second In War

TEHRAN — The leadership of the Islamic Republic of Iran was reportedly overjoyed to learn they had won a grand total of $300 billion for coming second place in the war against the U.S.

Despite suffering catastrophic damage, the Iranian leaders were seen dancing in the streets, grateful for the opportunity to have participated in another war.

"This is the happiest day of my life! I'm going to buy so many missiles!" said Ayatollah Mojtaba Khamenei as he moonwalked across the desert sand. "Super stoked to try again next year! Who would have thought that Trump would be more generous than Obama??!! A windfall!"

The Iranians reportedly viewed the war akin to an American game show where the second and third place contestants still get to take home the board game versions of Jeopardy!, or in this case, pallets and pallets of cash.

Officially, funding is locked behind certain commitments Iranian leadership must uphold. However, Iranian officials may have found a loophole where they can ease tensions temporarily, rake in the cash, and then fire a bunch of new missiles.

"It's like a fun game," said Abin Ben Mohamed, a local terrorist. "We'll see how long it takes America to get us next time. Haha!"

At publishing time, when asked what they're going to do with all the money, Khamenei said, "I'm going to blow up Disney World!"

Who Is Moshiach?

To be Moshiach one has to restore the Davidic Kingdom, build the Beis Hamikdash, gather in the exiles, full Torah law is restored, Korbanos are brought and we keep Shmittah and Yovel.

He also has to be a King who learns Torah and keeps mitzvos like his father Dovid Hamelech, compels all the Jews to follow the Torah, wages wars and fixes the world to serve Hashem. If he dies [the exact word is נהרג but the point is that he is not alive like בר כוכבא], then he is NOT Moshiach.

As in the video uploaded to a previous post, the very person thousands if not tens of thousands of people believe is Moshiach, admitted that he received no communication from Above that he is Moshiach and in order to be Moshiach that is necessary. He also fulfills none or almost none of the requirements necessary to be Moshiach. Except that he died which excludes him [which is probably why so many believe that he is still alive]. 

Yet - the belief is unchanged. There is an important psychological mechanism that applies to all areas of life. People, as a species, are very VERY reluctant to change beliefs, whatever those beliefs might be. It also doesn't matter how much evidence to the contrary is presented.  

Christians believe that Yoshke is Moshiach. What makes him Moshiach? Nothing. Are there any allusions to him in Tanach? No. Except for the fact that he suffered and one perek in Navi COULD be understood that Moshiach will suffer. But according to that metric, my grandmother could also be Moshiach. He didn't bring to the revelation of the glory of Hashem on earth and has been dead for about 2000 years, so too late. But nothing will change that belief of billions. No number of psukim or other proofs. 

As far as I am concerned, I don't care who Moshiach is - LET him [or her!! Sorry - Moshiach will be male] come!!

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם. מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה.

ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח עד שנהרג בעונות. כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת. ועיקר הדברים ככה הן: שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן.

ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בודאי, ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר: כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד.

ואם לא הצליח עד כה, או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו. ולא העמידו הקדוש ברוך הוא אלא לנסות בו רבים, שנאמר ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן, ולברר וללבן עד עת קץ, כי עוד למועד.

Free Enterprise

 “Well first of all, tell me: Is there some society you know that doesn’t run on greed? You think Russia doesn’t run on greed? You think China doesn’t run on greed? What is greed? Of course, none of us are greedy, it’s only the other fellow who’s greedy. The world runs on individuals pursuing their separate interests. The great achievements of civilization have not come from government bureaus. Einstein didn’t construct his theory under order from a bureaucrat. Henry Ford didn’t revolutionize the automobile industry that way. In the only cases in which the masses have escaped from the kind of grinding poverty you’re talking about, the only cases in recorded history, are where they have had capitalism and largely free trade. If you want to know where the masses are worse off, worst off, it’s exactly in the kinds of societies that depart from that. So that the record of history is absolutely crystal clear, that there is no alternative way so far discovered of improving the lot of the ordinary people that can hold a candle to the productive activities that are unleashed by the free-enterprise system.”

---

“Our minds tell us, and history confirms, that the great threat to freedom is the concentration of power. Government is necessary to preserve our freedom, it is an instrument through which we can exercise our freedom; yet by concentrating power in political hands, it is also a threat to freedom. Even though the men who wield this power initially be of good will and even though they be not corrupted by the power they exercise, the power will both attract and form men of a different stamp.”

---

“A society that puts equality—in the sense of equality of outcome—ahead of freedom will end up with neither equality nor freedom. The use of force to achieve equality will destroy freedom, and the force, introduced for good purposes, will end up in the hands of people who use it to promote their own interests. On the other hand, a society that puts freedom first will, as a happy by-product, end up with both greater freedom and greater equality. Though a by-product of freedom, greater equality is not an accident. A free society releases the energies and abilities of people to pursue their own objectives. It prevents some people from arbitrarily suppressing others. It does not prevent some people from achieving positions of privilege, but so long as freedom is maintained, it prevents those positions of privilege from becoming institutionalized; they are subject to continued attack by other able, ambitious people. Freedom means diversity but also mobility. It preserves the opportunity for today's disadvantaged to become tomorrow's privileged and, in the process, enables almost everyone, from top to bottom, to enjoy a fuller and richer life.”

----

“In a much quoted passage in his inaugural address, President Kennedy said, "Ask not what your country can do for you -- ask what you can do for your country." It is a striking sign of the temper of our times that the controversy about this passage centered on its origin and not on its content. Neither half of the statement expresses a relation between the citizen and his government that is worthy of the ideals of free men in a free society. The paternalistic "what your country can do for you" implies that government is the patron, the citizen the ward, a view that is at odds with the free man's belief in his own responsibility for his own destiny. The organismic, "what you can do for your country" implies that government is the master or the deity, the citizen, the servant or the votary. To the free man, the country is the collection of individuals who compose it, not something over and above them. He is proud of a common heritage and loyal to common traditions. But he regards government as a means, an instrumentality, neither a grantor of favors and gifts, nor a master or G-d to be blindly worshiped and served. He recognizes no national goal except as it is the consensus of the goals that the citizens severally serve. He recognizes no national purpose except as it is the consensus of the purposes for which the citizens severally strive.”

What Would Bring Moshiach?

1] Atzaros Tfilla and Hisorerus in places like Bnei Brak and Williamsburg as a zchus to protect the chayalim and including a fundraiser for all of the almanos and yesomim due to the war. At the end - a Siyum Hashas li-ilui nishmas the many fallen soldiers.  

2] Atzaros Tfilla and Hisorerus in places like Ra'anana and Teaneck as a zchus for the thousands and thousands of Lomdei HaTorah who are afraid to walk down the street lest they be arrested in the Jewish State for the "crimes" of learning Torah, following their rabbeim and not wanting to serve in a military that will compromise their religious observance. Including a fundraiser for the thousands of families of Talmidei Chachomim who are choking due to government cuts in subsidies and other factors. 

If it wouldn't bring Moshiach then by golly it would at least mend our all too often callous hearts and souls towards those who have different ways of dressing and serving Hashem than we do.   

BD"E

 

World Breathes Sigh Of Relief As Terrorists Promise To Be Good

WORLD — Citizens across the globe breathed a collective sigh of relief after learning that the government of Iran has promised to be good from here on out as part of the peace deal negotiated by President Donald Trump.

The announcement came as final details of the deal were released to Congress this week, including a provisional agreement by Iranian heads of state to be cool and stop killing people.

"We have seen the error of our ways and will be super nice from now on," said IRGC commander Amir Arzhang. "You can absolutely trust us with hundreds of billions of dollars. We have completely lost interest in obtaining a nuclear bomb. That's a promise you can count on, just like we promise to stop killing protesters."

"This is a win for the entire globe," Vice President JD Vance told members of the Press. "Iran has been bad for so long. But due to President Trump's shrewd negotiating tactics, he was able to get the leaders of Iran to agree to be good and not be bad anymore. Really, a giant win for everyone."

The global population exhaled a collective sigh of relief upon learning of the condition of the peace deal, and many say they believe this will solve everything once and for all.

"I'm so glad Iran has agreed to be good now," German citizen Marga Von Dutch said. "We can all rest easy at long last. Thank you, President Trump!"

At publishing time, the world had thanked its lucky stars as Russia had also North Korea had also agreed to play nice in exchange for a hundred billion dollars.

Milas Akum #2/ Sfas Emes Chukas תרמ"ג

 HERE!

DOZENS OF NEW SHIURIM BS"D!!!

Here! 

 

אחדות המידות וקבלת התורה: אהבת הבריות כבינה ללימוד

יסודות ההכנה למתן תורה: תשוקה ואחדות

בבואנו להתבונן במעמד הנשגב של מתן תורה, מצינו כי לא היתה זו רק התגלות אלוקית חד-צדדית, אלא תוצאה של הכנה אנושית מדוקדקת כפולת פנים. פן אחד היה הכמיהה והציפייה הדרוכה לקבלת דבר ה', אך הפן השני, המכריע לא פחות, נרמז בפסוק: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". רש"י, בפירושו המפורסם, מדגיש כי החניה היתה בלשון יחיד – "כאיש אחד בלב אחד".

מכאן למדנו כי ה"לב האחד", המבטא את הסרת הפירוד והמחיצות בין איש לרעהו, הוא התנאי ההכרחי להשראת שכינה. האחדות המוחלטת, המושתתת על מידות טובות, שלום ורעות, היתה המסד שעליו ניתן היה להקים את בניין התורה. הרי לנו שתי זרועות להכנה: השאיפה הרוחנית לתורה עצמה, ומזג המידות הנאצל שבין אדם לחברו.

המידות הטובות – הבריח התיכון של ההצלחה בתורה

יש הסבורים כי ההצלחה בלימוד התורה תלויה בכישרונותיו השכליים של האדם או בחדות תפיסתו. אולם האמת היא, כי שורש ההצלחה נעוץ בזיכוך המידות. המידות הטובות אינן "נספח" לתורה, אלא הן התשתית עליה היא נשענת. יתרה מזו, התורה ומידות טובות כרוכות זו בזו בקשר בל ינתק.

חז"ל הזהירו (יבמות קט, ב): "כל האומר אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו". משמעות הדבר היא, שאם האדם מזניח את תיקון מידותיו ואהבת הבריות מתוך מחשבה שדי לו בעיון השכלי בתורה, הרי שגם תורתו פגומה וחסרה. התורה נועדה לעדן את האדם, ואם אין הוא משתלם במידותיו, נמצא שתורתו אינה חודרת אל פנימיותו ואין לה קיום. המידות הטובות הן-הן המשכה הישיר של התורה עלי אדמות.

כוחה של אהבה בחינוך ובהשפעה

הקשר שבין אהבת הבריות להעברת התורה מודגש בדברי המשנה במסכת אבות: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". התנא מלמדנו כלל יסודי בחינוך: היכולת לקרב תלמיד אל מקור החיים תלויה באהבה הכנה שרוחש לו המלמד.

מורה שאינו אוהב את תלמידיו, אולי ישכיל להנחיל להם ידיעות בתחומי החול כמתמטיקה וחשבון, אך לא יעלה בידו להחדיר בלבם את 'נשמת' התורה ואת אהבת ה'. רק מתוך חום ואהבה ניתן להשפיע אידישקייט אמיתי. על כן קבעו חז"ל: "ולא הקפדן מלמד". אין זו רק הדרכה מעשית, אלא קביעה מהותית – מי שטבעו קפדני ואינו מצוי במידת אהבת הבריות, חסר את הכלים הרוחניים הנדרשים כדי להשפיע ולהנחיל את מורשת האבות.

רבי פרידא: התמסרות מתוך אהבת חסד צרופה

דוגמה מופלאה למסירות נפש המונעת מאהבה מצינו בסיפורו של רבי פרידא (עירובין נד, ב). בסבלנות אין קץ, היה שונה לתלמידו קשה-ההבנה כל דבר ודבר ארבע מאות פעמים. גם כאשר הוסחה דעתו של התלמיד, לא קצרה רוחו של רבי פרידא, והוא הוסיף ושנה לו עוד ארבע מאות פעמים נוספות עד שנתיישבו הדברים על לבו.

גילוי זה של אהבה וסבלנות הרעיש עולמות, ובת קול העמידה בפניו בחירה: אריכות ימים מופלגת לו עצמו, או זכייה בחיי העולם הבא לכל בני דורו. רבי פרידא, בנאצלוּת רוחו, בחר בטובת הכלל על פני טובתו האישית.

בבחירה זו נחשף שורש אישיותו: הסבלנות שלו כלפי התלמיד לא היתה רק "טכניקה" לימודית, אלא נבעה מתוך אהבת חסד תהומית. מי שרואה בלימוד התורה את החסד הגדול ביותר שניתן להעניק לזולת – להביאו לחיי הנצח – ימסור נפשו עבור תלמיד בודד, וממילא ישמח בכל לבו בזכייתם של בני דורו כולם. חסד רוחני זה הוא שהביא עליו את הברכה הכפולה מן השמים: גם אריכות ימים וגם זכות הציבור.

מעלת אהבת התוכחה וזיכוך הנפש

ראשית דבר: מהותה של אהבת המוסר

אחד מן הקניינים היסודיים והנעלים בבניינו הרוחני של האדם הוא "אהבת התוכחה". אין מדובר אך ורק בנכונות פסיבית לשמיעת ביקורת, אלא בתשוקה פנימית של אדם החפץ בקרבת אלוהים, הכוסף לדעת את חסרונותיו כדי להסיר את הסיגים מנפשו ולזככה. שלמה המלך, החכם באדם, העמידנו על כך באמרו: "אֹהֵב מוּסָר אֹהֵב דָּעַת וְשׂוֹנֵא תוֹכַחַת בָּעַר" (משלי יב, א). היחס אל התוכחה הוא הקנה-מידה המבדיל בין החכם החפץ בדעת לבין ה'בער' הנותר בסיכלותו.

יתרה מזו, מצינו במסכת תמיד (כח, א) שרבי הקדוש העלה מעלה זו לדרגת הנהגה כללית לחיים: "אמר רבי: איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? יאהב את התוכחות". הרי לנו שאין זה רק 'קניין' מחכמת התורה, אלא הדרך הישרה והבטוחה ביותר בעבודת ה'. עוד הוסיף רבי וביאר את השפעתה הקוסמית של התוכחה: "שכל זמן שתוכחה בעולם – נחת רוח באה לעולם, טובה וברכה באים לעולם, ורעה מסתלקת מן העולם". הרי שהרצון הכן לתיקון אישי אינו מצטמצם בדל"ת אמותיו של האדם, אלא בכוחו להמשיך שפע וברכה לכל הבריאה כולה.

עיוורון הנפש והצורך במבט חיצוני

שורש הנחיצות בתוכחה טמון בטבע האנושי, שכן "אין אדם רואה נגעי עצמו". בלא יד מכוונת או מראה המוצבת מול פניו, עלול האדם לשקוע בשלווה כוזבת, מבלי להרגיש כלל בחסרונותיו ובעיוותי מידותיו. דוגמה חיה לכך מצינו אצל מאור הגולה, הגר"א מווילנא זיע"א, שביקש מהמגיד מדובנא שיוכיחו בדברים קשים. אף ענק רוח כמותו ידע כי האדם אינו חושד בעצמו, ורק עין חיצונית, חדה ואמיתית, יכולה לעמוד על נקודות התיקון הנדרשות. אדם שרוחו אמת, מודה על האמת ושמח על ההזדמנות להתעלות.

מתיקות המוסר אל מול הקושי שבתוכחה

ישנם המלינים כי לימוד המוסר כבד עליהם ואין הם מוצאים בו טעם. אולם באמת, לכל אדם ישנה המסילה המיוחדת לו; אם ישכיל למצוא את הספר ואת הדרך המתאימים לטבע נפשו, יהפוך לימוד המוסר עבורו למקור של תענוג רוחני וחיזוק המשיב את הנפש לאורך היום כולו.

אמנם, יש שקושיה זו נובעת מהתנגדות פנימית לתוכחה, שכן ספרים כדוגמת "מסילת ישרים" מעמידים את האדם מול מציאותו החסרה, דבר שעלול לעורר רתיעה. על כך נאמר בתהלים: "וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים... וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר". אך אשרינו שאנו חוסים בצל התורה וחפצים בטוב, ואין שנאת המוסר נחלתנו.

דרכי התוכחה בזמננו: מן החוץ אל הפנים

מהי תוכחה במובנה המעשי? לעיתים היא באה מפי הזולת, אך בדורנו זהו דבר נדיר. חז"ל כבר העידו (ערכין טז, ב) כי אין בדור הזה מי שיודע להוכיח. הגר"ח מוואלוז'ין בשם ה"מנחת שמואל" ביאר כי בדורות אלו דברים קשים אינם נשמעים, ומי שאינו רגיל לדבר רכות – פטור ממצוות תוכחה.

על כן, העצה היעוצה לאדם המבקש שלמות היא להוכיח את עצמו באמצעות לימוד ספרי המוסר. שם, בין הדפים, אין האדם חש פגיעה בכבודו או התנשאות מצד המוכיח, שהרי הדברים נכתבו לכלל ולא אליו באופן אישי. בדרך זו יכול האדם לקיים את דברי רבנו יונה בשערי תשובה: "ותוכחתו לבקרים ולרגעים תהיה" – חיים של חשבון נפש מתמיד וביקורת עצמית בונה. ספרי המוסר חושפים בפנינו את חכמת הנפש ומדריכים אותנו כיצד להכניע את היצר ולתקן את המידות המפסידות את שלמותנו.

השינוי הפתאומי והשכר הנצחי

רבנו יונה מפליא לתאר את כוחה של קבלת התוכחה: ברגע שבו האדם מטה אוזן קשבת לדברי החכמים, מכניע את לבבו ומחליט בלב שלם לשנות את דרכיו – באותו רגע ממש הוא "יוצא מאפילה לאור גדול". אין מדובר בתהליך ארוך ומייגע בלבד, אלא בתמורה מהותית בנפש: "ונהפך לאיש אחר".

מסקנת הדברים היא, שאדם הקובע עתים ללימוד מוסר ומשליט על עצמו ביקורת עצמית מתוך אהבה, מבטיח לעצמו את הדרך לשלמות. כיוון שרצונו ותשוקתו מכוונים לתיקון, הרי הוא כבר עתה בבחינת "צדק נפשו", וזוכה לשכר שלם על כל המעלות שעתיד הוא להשיג בעמל יומו.

לבטל את שכלנו

סוד הפרה האדומה – כוח הניגודים, עמקות החושך והאמונה התמימה

פרדוקס מי הנדה: היטהרות מכוח הניגוד

בספרו "כלי יקר" מתחקה המחבר אחר השאלה הקלאסית המעסיקה את רוב המפרשים: כיצד ייתכן שהפרה האדומה, אשר באה לטהר את הטמאים, מטמאת את העוסקים בה בטהרה?  יסוד הדבר נעוץ בחוק טבעי עמוק: כל עצם מתפעל ומושפע דווקא מהיפוכו הגמור, ולא מן המין הדומה לו. משום כך, היצר הרע אינו מתגרה באומות העולם אלא דווקא בישראל, ובתלמידי חכמים יותר מכולם, שכן הם מייצגים את הפכו המוחלט. זוהי גם הסיבה לכך שדווקא סמוך לעליית השחר, מגיע החושך לשיא תוקפו – כוח הלילה מתגבר לנוכח פני האור המאיים לבטלו.  כלל זה מבהיר גם את דיני הטומאה: מאכל או זרע אינם מקבלים טומאה אלא אם כן הוכשרו לכך תחילה על ידי נפילת מים – שהם מקור הטהרה. הטומאה מבקשת להפגין את כוחה דווקא על פני הטהרה המוחלטת.  כך פועלים גם מי הנדה, המורכבים ממים טהורים ומאפר פרה המייצג את תוקף הטומאה. כאשר הזריקה נעשית על אדם טמא, הוא אינו מושפע מאפר הפרה, שכן הטומאה שבו דומה לאפר; אולם המים הטהורים, שהם הפכו הגמור, פועלים עליו בעוצמה ומכניעים את טומאתו. לעומת זאת, אדם טהור הנושא את מי הנדה אינו מתפעל מן המים הדומים לו בטהרתם, אלא נפגע דווקא מאפר הפרה הטמא – המנוגד לו – ועל כן הוא נטמא. זהו חוקו של יחידו של עולם, הנהגה ניסית וטבעית כאחת, שגזר הבורא ושעל האדם לקבלה.  

תמיהת האומות מול שלימות האמונה של ישראל

חז"ל מציינים כי ישנם ארבעה דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהם ותמהים על טעמם: אשת אח (בייבום), כלאיים, שעיר המשתלח ופרה אדומה. נשאלת השאלה: וכי רק בארבעה דברים אלו מתקשים הגויים? והאם חכמי ישראל אינם מוצאים בהם קושי?  

הביאור הוא, שמי שדעתו מסולפת ורחוקה מן האמת, נתקע בכל חשכה רוחנית ואין ביכולתו לפלס דרך בעדה. אולם ישראל, "דסגינן בשלימותא" (המהלכים בתמימות ובשלמות), אינם מקשים קושיות. האמונה הטהורה מאפשרת להם לצלוח את נתיבי החושך ללא מבוכה ומכשול. ככל שהדורות מתמעטים והחשיכה הרוחנית גוברת, העמידו נביאי ישראל את קיום התורה על פחות יסודות, עד שבא חבקוק והעמידה על יסוד מוצק אחד: "וצדיק באמונתו יחיה" – דווקא מתוך עמקי החושך נולדת יצירת האמונה המפוארת ביותר.  

מעלת לימוד התורה מתוך חשיכה שכלית

פרשת פרה אדומה סתומה ורחוקה מן ההיגיון האנושי. אדם שגישתו שכלית בלבד עלול ללמוד את מסכת פרה, להתעמק בה, ומתוך שלא ימצא בה טעם הגיוני – יאבד את אמונתו ויצא לתרבות רעה. אולם אצל מאמיני ישראל, קושי זה אינו מזיז דבר. אדרבה, דווקא מתוך החושך והערפול השכלי אנו זוכים להתעלות רוחנית עצומה, לשאוב רוח קודש ולבנות תורה של אמונה.  בשם הגאון רבי חיים מבריסק מובא, כי דווקא בלימוד סדר "קדשים" יכול האדם להתעלות למדרגות רמות יותר מאשר בסדר "נזיקין". בלימוד דיני ממונות (נזיקין), נדמה לאדם שהכל מתנהל על פי הגיונו שלו. אולם בקדשים, כבר מהרגע הראשון מבין הלומד שאין לסברותיו האישיות כל אחיזה, והכל הוא גזירת הכתוב הנעלה מבינתו. ביטול השכל המוחלט הזה בפני רצון ה', הוא שמרומם את האדם אל על.  

מעשה לחם הפנים של האר"י ז"ל: עוצמתה של אי-ידיעה תמימה

ביטוי נפלא לכוחה של תמימות המלווה באי-ידיעה מובא במעשה מפורסם מתקופת האר"י הקדוש. איש פשוט אחד שמע את דרשת רב העיר על גודל הצער בשמים מאז חורבן בית המקדש וביטול קורבן לחם הפנים. מתוך התעוררות לב עמוקה ואמונה תמימה, החליט האיש לעשות מעשה: בכל ערב שבת, קודם שקיעת החמה, היה מניח בארון הקודש שתי חלות אפויות, ומתפלל בבכי שיקבל הקב"ה את מנחתו ברצון. במוצאי השבת, כשהיה פותח את הארון ומוצאו ריק, היה סמוך ובטוח בלבו כי הבורא בכבודו ובעצמו קיבל את הלחם ואכלו. כך נהג האיש במשך זמן רב.  באחד הימים, ראה אותו רב העיר בשעה שהניח את החלות. משסיפר לו האיש בתמימותו כי הקב"ה לוקח את החלות, השיב לו הרב בלעג: "אל תהיה שוטה, השמש של בית הכנסת הוא זה שלוקח ואוכל את החלות שלך!" הרב הוכיח לו זאת, והאיש הפסיק ממנהגו.  באותו לילה נגלה חלום נורא להאר"י ז"ל, ובו נאמר לו כי בשמים ישנה קפידה וקטרג גדול על אותו רב. נמסר לו כי מאז חורבן בית המקדש, לא זכה הקדוש ברוך הוא לנחת רוח כה עצומה כפי שגרם לו מעשהו התמים של אותו יהודי פשוט.  המעשה הזה ממחיש כי לעיתים, אי-ידיעה מוחלטת הנובעת מתמימות עילאית פועלת בשמים גדולות ונצורות, הרבה מעבר לחכמה והשגה שכלית. מי שממעיט בערך עצמו ומבטל דעתו כבהמה – "אדם ובהמה תושיע ה'" – זוכה לישועת ה' ולקרבתו.  זהו גם סוד קדימת "נעשה" ל"נשמע" במתן תורה. הסבא מקלם הקשה: מדוע זכו ישראל לשני כתרים בלבד ולא לשלושה – אחד על ה"נעשה", שני על ה"נשמע", ושלישי על עצם הקדמת ה"נעשה"? התשובה היא, שכל מהות הכתרים שניתנו להם הייתה על עצם הנכונות לפעול מתוך אמונה עיוורת ואי-ידיעה, ללא תלות בהבנת השכל. מעשים הנעשים מתוך כניעה ותמימות נעלים לאין ערוך ממעשים הנעשים מתוך הבנה מלאה.  

תיקון "מצוות אנשים מלומדה" ומהות החוק בתורה

סכנת ה"מלומדה" בעבודת ה' ובלימוד

אחד מן היעדים המרכזיים בעבודת המוסר והנהגת הנפש הוא המאבק בתופעת ה"מלומדה" – הפעולה המכנית והשגרתית, נטולת המחשבה והלב. תופעה זו נחלקת לשני מישורים:  מלומדה בדברי הרשות: אדם החי את חייו בהיסח הדעת, פועל ללא חשבון, ואינו מתבונן במעשיו – לא לפני עשייתם, לא במהלכם ואף לא לאחריהם. סכנה זו מבוארת היטב בספר "מסילת ישרים" בפרק העוסק במדרגת הזהירות.  מלומדה במצוות: עליה קורא הנביא ישעיהו תיגר: "ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". מדובר באדם המקיים מצוות מתוך הרגל חיצוני גרידא.  לכאורה, ניתן היה לחשוב שסכנת המכניות קיימת רק במצוות מעשיות, כגון הנחת תפילין או לבישת ציצית, המבוצעות בידיים ללא שיתוף המחשבה, או בתפילה ובברכות הנאמרות מן השפה ולחוץ, ללא רגש של הודיה ובקשה. אולם האמת המרה היא, שסכנת ה"מלומדה" אורבת לאדם דווקא בשדה שנראה המוגן ביותר – בלימוד התורה. גם בלימוד הדורש עיון, כישרון ויגיעה שכלית רבה, עלול האדם להתרגל ולפעול מתוך רוטינה יבשה, בממדים העולים לעיתים על אלו של שאר המצוות.  המשפטים מול החוקים: האם התורה כולה היא "חוק"?הברייתא במסכת יומא מחלקת את מצוות התורה לשני חלקים שונים לכאורה:  המשפטים: מצוות הגיוניות שאלמלא נכתבו בתורה, מן הדין היה לחוקקן מכוח השכל הישר (כגון איסורי עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל וברכת השם). אלו מהווים, למראית עין, את רובה של התורה.  החוקים: מצוות שאין השכל תופסן, והיצר הרע ואומות העולם משיבים עליהן ומקנטרים את ישראל בגינן (כגון איסור אשת אח, כלאיים, שעיר המשתלח ופרה אדומה). החוקיות שבהן מודגשת לעיתים קרובות מתוך סתירה מובנית – כגון אשת אח האסורה בחייו ומצווה ליבמה לאחר מותו, או איסור שעטנז המותר בבגדי ציצית.  אולם במבט מעמיק יותר מתברר, כי החלוקה הזו היא שטחית בלבד. למעשה, רובה המוחלט של התורה מורכב מחוקים, ורק חלק מזעיר ממנה שייך למשפטים השכליים.  מצוות פרה אדומה נחשבת לחוק מובהק בגלל הפרדוקס המובנה שבה (מטהרת טמאים ומטמאת טהורים), דבר שהביא את שלמה המלך לומר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". אולם, פלא זה היה נחשב לפלא נקודתי וייחודי רק אילו היינו מבינים את עצם מהותם של מושגי ה"טומאה" וה"טהרה". בפועל, אין לנו שמץ של מושג והשגה בשורש הטומאה והטהרה; כל המושגים הללו הם סתרי תורה הנעלמים לחלוטין מן השכל האנושי.  הדבר בולט במיוחד בדיני נגעים. מדובר לכאורה במחלת עור גופנית הדורשת רופא ותרופות, אך התורה מפקיעה זאת לחלוטין מן הרפואה ומסירה את הסמכות לידי הכהן. הכהן אינו נדרש להיות רופא, אלא רק בקי בהלכות מראות הנגעים. הכל תלוי באמירתו ובמוצא פיו: אם הנגע קיים על עור האדם אך הכהן טרם הכריז עליו – האדם נותר טהור; ברגע שהכהן פתח את פיו ואמר "טמא" – הנגע מתקדש לטומאה. יש לך פלא וחוק גדול מזה?  כך הדבר גם בסדר מועד. חגים ומועדים באים להזכיר את מעשה בראשית ויציאת מצרים, אך קביעת זמנם נמסרה באופן מוחלט לבית דין בשר ודם. אם יחליטו הדיינים לומר "מקודש החודש", יחול יום הכיפורים ביום מסוים, והאוכל בו יתחייב כרת; ואילו אם יחליטו לעבר את החודש, יחול הצום ביום אחר, והאוכל ביום הקודם יקיים מצווה גדולה. 

כיצד יכול השכל לתפוס שקדושת הזמן הפיזית והעונשים הרוחניים החמורים ביותר תלויים אך ורק במילתם של בני אדם?  סדר נשים וסדר זרעים מלאים אף הם בחוקים שמעבר לבינה: כיצד דיבור של קידושין הופך פנויה לאשת איש, וכיצד גט מפקיע איסור זה? כיצד חלים איסורי תרומה, מעשרות, כלאיים וערלה? אפילו סדר נזיקין, המייצג את עולם המשפט והצדק החברתי, מושתת על יסודות של חוק שאינם נובעים מן ההיגיון לבדו – כגון הכלל ש"אין עונשין מן הדין", דיני תשלומי קנסות, וגדרי הקניינים השונים.  נמצא אפוא, שסדר קדשים וטהרות, הנחשבים לעמוקים וקשים מכולם, אינם יוצאי דופן. התורה כולה, על כל ששת סדריה, היא חוקה אלוקית אחת גדולה. תובנה זו מציבה אתגר חדש ומרומם בפני הלומד: עלינו לגשת אל לימוד התורה לא מתוך רצון לספק את הסקרנות השכלית או למצוא בה היגיון אנושי, אלא מתוך הכרה והתבטלות בפני חכמתו האינסופית של נותן התורה, שכולה נעלמת וגבוהה מעל קוצר שכלנו.

מעלת התמימות, אמונת החכמים וסוד הפרה האדומה ועוד

א. מעלת התמימות, אמונת החכמים וסוד הפרה האדומה

גבולות השכל האנושי וחובת התמימות

אף על פי שמצוות תלמוד תורה מחייבת את האדם להעמיק חקור, להבין דבר מתוך דבר ולרדת לעומקה של סברה, עליו להכיר במגבלות שכלו האנושי ולהשלים עם העובדה שלא תמיד יוכל לעמוד על טעמם של דברים. אין די בעבודת ה' הנשענת על ההיגיון והשכל הישר בלבד; במקום שבו החכמה האנושית נעצרת, נדרש האדם להתאזר בתמימות וביראת שמים טהורה.  תמימות זו היא שעמדה לישראל בשעת קבלת התורה, כאשר הקדימו "נעשה" ל"נשמע". 

לעומת זאת, בחטא העגל כשל העם ואיבד את תמימותו. מבחינה שכלית, היה זה ניסיון כביר: משה בושש לבוא, והטעות השורשית נבעה מחזון מרכבת השכינה שראו בסיני. כוונתם אף הייתה לשם שמים, ובעיקר ערב רב חטאו, בעוד שהכלל נענש על שלא מיחה. אולם, חרף כל הסברות והפלפולים השכליים, נותרה עובדה אחת מוצקת: הקדוש ברוך הוא לא ציווה עליהם לעשות עגל. הפגם באמונה התמימה והחיפוש אחר פתרונות מדעתם, הם שניתקו אותם מדביקותם בקדושה והביאו מיתה לעולם.  

תיקון העגל באמצעות חוקת הפרה

חז"ל המשילו זאת לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, ואמר המלך: "תבוא אמו ותקנח את הצואה" – כך תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. לכאורה, הקשר בין פרה אדומה לחטא העגל סתום, וניסיון לקרבו אל השכל הוא נואש. אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, הכריז על מצווה זו: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" , שכן היא טומנת בחובה סתירה מוחלטת – מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים.  אולם דווקא בערפול זה, בהיותה "חוק" שסודו לא יתגלה עד לעתיד לבוא, טמון ביאור העניין. פרה אדומה באה לתקן את חטא העגל על ידי השבת האמונה התמימה. כפי שפירש רש"י: "פרה אדומה תמימה" – על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בעלי מומין בחטא העגל; תבוא הפרה, המקוימת מתוך קבלת עול מוחלטת ללא הבנה שכלית, ותחזירם לתמימותם. היא המטהרת מטומאת מת, המייצגת את הפסקת הדביקות בחיים הרוחניים.  

ביטול הדעת בפני חכמי הדורות

יסוד התמימות ואמונת האומן משתקף באופן מובהק בחובת הציות ואמונת החכמים. על האדם לבטל דעתו וקוצר שכלו בפני גדולי הדורות. בעניין זה מובאים דבריו הנוקבים של הגאון רבי עקיבא איגר, המוכיח באהבה רב אחד שביקש להשיג על דברי הרמ"א והראשונים. הוא קורא להקדיש את הזמן והמרץ להבנת עומק דבריהם של הראשונים, במקום לחפש בהם מומי סתירות. מי שממהר להקשות ולדחות את דברי חז"ל והקדמונים, אינו אלא מבקש תואנה. מי שאינו מקבל את דברי התורה שבכתב ושבעל פה כצורתם בשל קוצר שכלו, מנתק עצמו מתורת ישראל. משה רבינו, בזכות גודל קדושתו ודביקותו, זכה שיימסר לו טעמה של פרה אדומה, ומכאן למדנו שאם נזכך ונקיים עצמנו, נוכל גם אנו לזכות להשגת טעמי תורה הנמצאים בהישג ידנו.  

ב. כנסת ישראל במשל הפרה: בין גזירת מלך לפקודת רופא

ישראל נמשלו לפרה: גנות שהיא שבח

במדרש חז"ל נדרש הפסוק "זאת חקת התורה" כרמז וסוד להנהגת השי"ת עם כנסת ישראל לאורך הדורות. המדרש מדמה את כל מרכיבי הפרה האדומה לקורותיו של עם ישראל:  "פרה" – אלו ישראל, שנאמר "כי כפרה סוררה סרר ישראל". אף שבפסוק זה יש גנות, טמון בו שבח עמוק: ישראל נמשלו לפרה עצמה – המועילה בחרישה, בחלב ובגידול בניה, ואילו חטאם אינו אלא "סרבנות" זמנית, כפרה שקפץ עליה רוח שטות אך טבעה נותר טהור ונכנע.  "אדומה" – שנאמר "אדמו עצמם מפנינים".  "תמימה" – שנאמר "יונתי תמתי" , כיונה שמושרש בטבעה לחזור תמיד אל קנה, כך כנסת ישראל אינה מתרחקת לעולם ממקור מחצבתה וסופה לשוב לאביה שבשמים.  "אשר אין בה מום" – שנאמר "כולך יפה רעייתי ומום אין בך".  המשך הכתוב מתאר את תהליך הגלות והחורבן: "אשר לא עלה עליה עול" – זהו דורו של ירמיהו שסירב לקבל עול שמים. "והוציא אותה אל מחוץ למחנה" – זו גלות בבל. "ושחט... ושרף" – רמז לחורבן בית המקדש, הריגת המלכים והצתת בית ה'. "ואסף איש טהור את אפר הפרה" – זהו הקדוש ברוך הוא המקבץ את אפר גליותיהם של ישראל ומשיבם אל מקום טהור – לירושלים הבנויה.  מתוך הדרש עולה תמיהה: אם בסופו של דבר חרב הכל והעם גלה בשל חטאיו, לשם מה פתח הכתוב בשבחים כה עצומים ומפוארים של כנסת ישראל?  

ההבדל בין חוקי המלכות לפקודת הרופא

כדי להבין זאת, יש להבחין בין שני סוגי ציוויים הקיימים בעולם: חוקי הממשל ופקודות הרופאים.  חוקי המלכות (גזירת מלך): העובר על חוקי המלך נענש רק אם נתפס. עונשו נקבע בספר החוקים, אולם למלך או לשופט יש סמכות להקל בדינו, למחול לו כליל ולפטור אותו מעונש, בפרט אם החוטא מתחרט ומבקש חנינה.  הוראות הרופא (תוצאה טבעית): העובר על פקודת הרופא (כגון אכילת מאכלים מזיקים) אינו נענש בידי אדם, אלא מעשיו הרעים הם המייסרים אותו ומביאים עליו את חוליו באופן ישיר וטבעי. במקרה זה, חרטה או בקשת מחילה מהרופא לא יועילו, שכן הגוף כבר חלה. הרופא יכול רק לנסות להמציא תרופה חדשה כדי להשיב את הגוף לאיתנו.  בתורה מצינו ששני הפנים משמשים יחדיו. מחד, נאמר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" – התורה היא כרפואה מונעת השומרת על האדם מפני החולי הטבעי של החטא. מאידך, במצוות פרה אדומה הדגישה התורה "חוקה" – גזירה היא מלפני המלך ואין להרהר אחריה, ובכך היא מסווגת כגזירת מלך ולא כפקודת רופא בלבד.  "מום אין בך" – פגמים חיצוניים מול מהות פנימיתההבחנה הזו מבהירה מדוע נאמר "ומום אין בך", ולא "אין לך". הדבר דומה לחולה המגיע לרופא, והרופא בודק האם המחלה תורשתית וטבועה בדמו, או שמא מדובר בזיהום חיצוני שנרכש באקראי. מחלה חיצונית קלה בהרבה לריפוי מכיוון שאינה חלק ממהות החולה.  זהו השבח המרומם של עם ישראל: גם כאשר הם חוטאים ונוצר בהם מום, המום אינו מושרש בדמם ובנפשם הפנימית. הם בניהם של אברהם, יצחק ויעקב, ובעצם הווייתם הם נותרו טהורים. החטאים והלכלוך נובעים רק מהשפעה חיצונית – "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם". לכן "בך" – בתוככיותך ובמהותך – אין כל מום.  על פי יסוד זה מבאר בעל "לב אליהו" את המתרחש בעת חורבן וגזירות, ואפילו בימי השואה האיומה. בעת שריפת הפרה, נשרפים עורה, בשרה ודמה, ואף הפרש (הצואה) שבה. כל עוד הפרש נמצא בתוך גוף הפרה, הוא נידון עמה ונשרף עמה לטהרה. כך גם בעם ישראל: כל עוד האדם נותר קשור לכלל ישראל ושם יהודי נקרא עליו, הוא נחשב חלק מהאומה וזוכה לתיקון ולכפרה הכללית. ייסורי הגלות והחורבן אינם אלא כור היתוך ו"שריפה" המכלים את הסיגים החיצוניים, עד אשר "ואסף איש טהור" – הקדוש ברוך הוא בעצמו – יקבץ את אפרם של ישראל וישיבם אל מקומם הטהור בירושלים במהרה בימינו. 

תכלית הידיעה – השגת ה"אי-הידיעה" ועוד

 א. תכלית הידיעה – השגת ה"אי-vידיעה"

"זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה..." (במדבר י"ט, ב')

שלמה המלך, החכם מכל אדם, העיד על עצמו כי חקר ופשפש בטעמה של פרשה זו, אך לבסוף נאלץ להודות: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". לעומתו, למשה רבנו בלבד גילה הקדוש ברוך הוא את סודותיה וטעמיה, ואילו לכל שאר בני האדם היא נותרה בגדר "חוקה" סתומה.  בעולם המושגים הרגיל, נוטים אנו להבחין בין "משפטים" – מצוות הגיוניות שהשכל האנושי משיג בקלות, לבין "חוקים" – גזרות נעלמות שאין לשכל אדם אחיזה בהן. אולם התבוננות מעמיקה יותר מגלה כי הגדרה זו אינה מדויקת כלל.  כפי שכתבו חוקרי האמת, תכלית הידיעה היא ההכרה באי-הידיעה. כאשר האדם מתבונן בבריאה באופן מופשט, הוא מגיע למסקנה כי כל השגה שכלית, כל "מהלך" הגיוני שנראה לו כתוצר של שכלו, אינו אלא חוק נעלם – מעין "פרה אדומה".  אפילו שאלות קטנות ויומיומיות בטבע – כגון מדוע בטנם של האווזים לבנה, ואפילו של אלו השחורים  – נותרות ללא מענה אמיתי. אם בשאלות פשוטות כאלו אין לאדם שום פתח להבנה, על אחת כמה וכמה בתעלומות מורכבות יותר, כמו מבנה גופם ואופן יצירתם של בעלי החיים. בתחילה נדמה לאדם כי הוא מבין את חוקי הטבע, אך ככל שהוא מעמיק לחשוב, מתברר לו שאין בבריאה כולה שום מנגנון עצמאי, אלא אך ורק רצונו המוחלט של הבורא. ממילא, כל היגיון שעלה בדעתו קודם לכן מתמצה בקביעה אחת: "שכך רצה הקדוש ברוך הוא".  

זהו גם עניינם של החוקים והמשפטים: כאשר אדם ניגש ללמוד את דיני הפרה האדומה – המטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים – ומוצא עצמו חסר אונים מול חוסר ההיגיון שבדבר, הוא מבין למפרע שגם ה"משפטים" שנראו לו הגיוניים ומובנים, אינם מבוססים על שכלו שלו, אלא על רצון ה' יתברך בלבד. רק מתוך עמדה זו של ענווה והתבטלות, יכול האדם להבין את התורה כולה לאמיתתה ולקבל את הדברים כמות שהם.  

ב. הלימוד "בלי מהלך" ומעשה המשכן

כאשר התורה מאריכה בפרשיות שלמות בתיאור פרטי המשכן – יתדותיו, מיתריו, בריחיו וּוָוֵי העמודים – אדם הלומד מתוך ניסיון למצוא "מהלך" הגיוני-אנושי יתחיל להקשות, להתפלפל ולהתקשות בהבנת הצורך בפירוט הטכני הרב. אך הלומד מתוך גישה של "בלי מהלך" – מתוך ידיעה שאין לו מעצמו שום השגה עצמאית – מבין כי הכל מכוון ומדויק על הצד הטוב ביותר.  הרי לא מדובר בעצים פשוטים; "עצי שיטים" אלו הם תשתית להשראת השכינה בישראל, ויש להביט עליהם ביראת כבוד עמוקה, כאל קודש קדשים הנשגב מבינתנו. חז"ל לימדונו כי כל מה שברא הקב"ה למעלה, ברא כנגדו למטה: למעלה עומדים מלאכי שרפים, ולמטה עומדים עצי השיטים; למעלה קבועים כוכבים, ולמטה היו קרסי הזהב של המשכן מנצנצים ככוכבים ברקיע.  

לכאורה, כיצד ניתן להשוות בין עצי שיטים דוממים לשרפי מעלה? התשובה היא שרק מתוך גישה של התבטלות, ההשוואה מתקבלת על הלב ללא קושי: כשם שעמידת השרפים סתומה ונעלמת מאיתנו, כך גם מהותם של עצי השיטים נשגבת מאיתנו. הכל שווה בפני רצונו של הבורא.  

כך הדבר גם ביחס למראות שהביאו הנשים כנדבה למשכן. משה רבנו מאס בהן תחילה, אך הקדוש ברוך הוא אמר לו: "המראות האלו חביבין עלי מן הכל". אדם המנסה לשפוט זאת בשכלו יתמה – מה חביבות יש בכלי איפור אלו? אך הלומד "בלי מהלך" מקבל זאת מבלי הרהור ופקפוק. מסקנת הדברים היא שתכלית האדם היא להגיע להכרה מוחלטת ב"אי-הידיעה", ולהיות מחונך ללכת בעקבות רצון ה' בעיניים עצומות, כמאמר הגמרא: "ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה".  

ג. מהות העבדות לקונו

אור החיים הקדוש תמה: מדוע נקראה פרשת פרה אדומה בשם "חקת התורה", ולא "חקת הטומאה" או "חקת הטהרה"? הוא תירץ כי התורה רומזת כאן ליסוד גדול: אם בני ישראל מקיימים מצווה זו, על אף היותה חוק נטול טעם הגיוני, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו את התורה כולה. קיום מצווה ללא טעם שכלי מעיד על אמונה צרופה והתמסרות מוחלטת לרצון הבורא.  כאשר אדם מקיים מצווה שטעמה גלוי לו, עדיין אין בכך הוכחה שהוא נאמן לאלוהיו; ייתכן שהוא עושה זאת רק משום שדעתו השכלית מזדהה עם המעשה. זו הסיבה שהרמב"ם פסק לגבי חסידי אומות העולם, שאם הם מקיימים את שבע מצוות בני נח (שהן מצוות שכליות ומוסריות) רק מכוח הכרע הדעת וההיגיון, הם אינם נחשבים מחסידי אומות העולם [אלא] ומחכמיהן, אלא יש להם לקיימן מתוך קבלת עול – מפני שציווה עליהן הקדוש ברוך הוא בתורה. גם במצוות הגיוניות כמו איסור רציחה וגניבה, עיקר המניע של האדם צריך להיות הציות לציווי האלוהי, ואילו הרתיעה הטבעית מהרוע צריכה להיות טפלה לסיבה העיקרית.  כל עיקר עבודת האדם היא להיות "עבד" לקונו – עבד שאין לו דעה עצמאית מול רצון אדונו, שאינו הולך אחר "חשבונות רבים", אפילו אם הם נראים כחשבונות לשם שמים. אם האדם פועל על דעת עצמו, הרי הוא כבן חורין ולא כעבד. כפי שאמר ישעיהו הנביא לחזקיהו המלך: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמיפקדת איבעי לך למיעבד" (בכבשונותיו של מקום אין לך להתערב, מה שנצטווית – עליך לעשות).  

ד. הקושי האנושי בקבלת עול – משה, יתרו ושמעי בן גרא

הקושי הגדול ביותר בעבודת ה' הוא נכונותו של האדם להרגיש כבול ומחויב, שכן טבע האדם שואף לפעול לפי שיקול דעתו העצמאי.  יסוד זה מתגלה במדרש על אודות יתרו ומשה רבנו. כאשר ביקש משה לשאת את צפורה, התנה עמו יתרו תנאי מבהיל: הבן הראשון שייולד להם יוקדש לעבודה זרה, ומכאן ואילך יהיו שאר הבנים לשם שמים. תנאי זה תמוה ביותר: הרי יתרו כבר הכיר באמת, כפר בעבודה זרה ועשה תשובה שלמה עוד לפני בואו של משה למדין, ואף מסר את נפשו ונפש בנותיו על כך מול בני עירו שנידוהו! כיצד ייתכן שביקש לגדל את נכדו הראשון ככומר לעבודה זרה?  

הביאור הוא שיתרו פעל מתוך הכרתו השכלית העמוקה; הוא פירש מהעבודה הזרה משום שהבין בשכלו שאין בה ממש. מתוך כך, לא חפץ יתרו שצאצאיו יהיו מאמינים מתוך כפייה והכרח (כפי שבוודאי יגדלו בביתו של משה). הוא ביקש שהבן הראשון יגדל בסביבה הפוכה, כדי שיגיע אל האמונה מתוך בחירה חופשית והכרעה שכלית עצמאית. יתרו לא הבין שעיקר תכלית התורה אינה להביא את האדם לידי הכרעה מדעתו, אלא להפוך אותו ל"עבד" המבטל את דעתו בפני רצון ה'.  עד כמה קשה לאדם להרגיש כבול ומוכרח, ניתן לראות גם בסיפורו של שמעי בן גרא. דוד המלך ציווה את שלמה להמית את שמעי בחכמה. שלמה קרא לשמעי וציווה עליו לבנות לו בית בירושלים, והזהירו בשבועה חמורה שאם ייצא מגבולות העיר ועבר את נחל קדרון – מות יומת.  לכאורה, היכן כאן החכמה הגדולה שדוד סמך עליה? הרי ירושלים היא עיר נפלאה, וזקנים רבים דרים בה כל ימיהם מבלי לצאת משעריה! אלא ששלמה בחכמתו ידע נפש האדם: כל זמן שאדם יושב במקום כלשהו מרצונו החופשי, המקום מנחם אותו; אך ברגע שהדבר נכפה עליו והוא הופך ל"מוכרח", אפילו העיר היפה בתבל הופכת בעיניו לבית אסורים. שמעי הרגיש את כבלי השבועה והציווי כשלשלאות ברזל. לכן, ברגע שברחו שניים מעבדיו לגת, הוא לא עמד בניסיון, חבש את חמורו ויצא בעקבותיהם, ובכך גזר את דינו למיתה. ההכרח היה קשה לו מנשוא.  זהו גם עומקו של האיסור "לא תוסיפו" על המצוות. מי שמוסיף סייגים ואיסורים משל עצמו, מצהיר בעצם ששכלו שלו שותף לקביעת חוקי התורה, וממילא קיום המצוות שלו נובע מהכרעת דעתו ולא מתוך קבלת עול. כפי שאנו אומרים בווידוי של רבינו נסים גאון: "את אשר אסרת התרתי ואת אשר התרת אסרתי" – שני הקצוות נובעים מאותו שורש פסול: העמדת שכלו של האדם מעל לציווי המוחלט של הבורא.

Delicious Quotes!

“I think there is a world market for maybe five computers.”

Thomas Watson, Chairman of IBM, 1943

“Computers in the future may weigh no more than 1.5 tons.”

Popular Mechanics, forecasting the relentless march of science, 1949

“But what…is it good for?”

Engineer at the Advanced Computing Division of IBM 1968, commenting on the microchip

“This ‘telephone’ has too many shortcomings to be seriously considered as a means of communication. The device is inherently of no value to us.”

Western Union internal memo, 1876

“The wireless music box has no imaginable commercial value. Who would pay for a message sent to nobody in particular?”

David Sarnoff’s associates in response to his urgings for investment in the radio in the 1920s

“The concept is interesting and well-formed, but in order to earn better than a ‘C,’ the idea must be feasible.”

A Yale University management professor in response to Fred Smith’s paper proposing reliable overnight delivery service (which became FedEx)

“I don’t know what use anyone could find for a machine that would make copies of documents. It certainly couldn’t be a feasible business by itself.”

The head of IBM, refusing to back the idea, forcing the inventor to found Xerox

“Airplanes are interesting toys but of no military value.”

Marechal Ferdinand Foch, a French general and military theorist, Professor of Strategy, Ecole Superieure de Guerre.

“Louis Pasteur’s theory of germs is ridiculous fiction.”

Pierre Pachet, Professor of Physiology at Toulouse, 1872

“640K ought to be enough for anybody.”

Bill Gates, 1981

“Man will never reach the moon regardless of all future scientific advances.”

Dr. Lee DeForest, father of radio and grandfather of television

“The bomb will never go off. I speak as an expert in explosives.”

Admiral William Leahy, US Atomic Bomb Project

“A cookie store is a bad idea. Besides, the market research reports say America likes crispy cookies, not soft and chewy cookies like you make.”

Response to Debbi Fields’ idea of starting Mrs. Fields’ Cookies.

“The supercomputer is technologically impossible. It would take all of the water that flows over Niagara Falls to cool the heat generated by the number of vacuum tubes required.”

Professor of Electrical Engineering, New York University