א. תכלית הידיעה – השגת ה"אי-vידיעה"
"זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה..." (במדבר י"ט, ב')
שלמה המלך, החכם מכל אדם, העיד על עצמו כי חקר ופשפש בטעמה של פרשה זו, אך לבסוף נאלץ להודות: "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני". לעומתו, למשה רבנו בלבד גילה הקדוש ברוך הוא את סודותיה וטעמיה, ואילו לכל שאר בני האדם היא נותרה בגדר "חוקה" סתומה. בעולם המושגים הרגיל, נוטים אנו להבחין בין "משפטים" – מצוות הגיוניות שהשכל האנושי משיג בקלות, לבין "חוקים" – גזרות נעלמות שאין לשכל אדם אחיזה בהן. אולם התבוננות מעמיקה יותר מגלה כי הגדרה זו אינה מדויקת כלל. כפי שכתבו חוקרי האמת, תכלית הידיעה היא ההכרה באי-הידיעה. כאשר האדם מתבונן בבריאה באופן מופשט, הוא מגיע למסקנה כי כל השגה שכלית, כל "מהלך" הגיוני שנראה לו כתוצר של שכלו, אינו אלא חוק נעלם – מעין "פרה אדומה". אפילו שאלות קטנות ויומיומיות בטבע – כגון מדוע בטנם של האווזים לבנה, ואפילו של אלו השחורים – נותרות ללא מענה אמיתי. אם בשאלות פשוטות כאלו אין לאדם שום פתח להבנה, על אחת כמה וכמה בתעלומות מורכבות יותר, כמו מבנה גופם ואופן יצירתם של בעלי החיים. בתחילה נדמה לאדם כי הוא מבין את חוקי הטבע, אך ככל שהוא מעמיק לחשוב, מתברר לו שאין בבריאה כולה שום מנגנון עצמאי, אלא אך ורק רצונו המוחלט של הבורא. ממילא, כל היגיון שעלה בדעתו קודם לכן מתמצה בקביעה אחת: "שכך רצה הקדוש ברוך הוא".
זהו גם עניינם של החוקים והמשפטים: כאשר אדם ניגש ללמוד את דיני הפרה האדומה – המטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים – ומוצא עצמו חסר אונים מול חוסר ההיגיון שבדבר, הוא מבין למפרע שגם ה"משפטים" שנראו לו הגיוניים ומובנים, אינם מבוססים על שכלו שלו, אלא על רצון ה' יתברך בלבד. רק מתוך עמדה זו של ענווה והתבטלות, יכול האדם להבין את התורה כולה לאמיתתה ולקבל את הדברים כמות שהם.
ב. הלימוד "בלי מהלך" ומעשה המשכן
כאשר התורה מאריכה בפרשיות שלמות בתיאור פרטי המשכן – יתדותיו, מיתריו, בריחיו וּוָוֵי העמודים – אדם הלומד מתוך ניסיון למצוא "מהלך" הגיוני-אנושי יתחיל להקשות, להתפלפל ולהתקשות בהבנת הצורך בפירוט הטכני הרב. אך הלומד מתוך גישה של "בלי מהלך" – מתוך ידיעה שאין לו מעצמו שום השגה עצמאית – מבין כי הכל מכוון ומדויק על הצד הטוב ביותר. הרי לא מדובר בעצים פשוטים; "עצי שיטים" אלו הם תשתית להשראת השכינה בישראל, ויש להביט עליהם ביראת כבוד עמוקה, כאל קודש קדשים הנשגב מבינתנו. חז"ל לימדונו כי כל מה שברא הקב"ה למעלה, ברא כנגדו למטה: למעלה עומדים מלאכי שרפים, ולמטה עומדים עצי השיטים; למעלה קבועים כוכבים, ולמטה היו קרסי הזהב של המשכן מנצנצים ככוכבים ברקיע.
לכאורה, כיצד ניתן להשוות בין עצי שיטים דוממים לשרפי מעלה? התשובה היא שרק מתוך גישה של התבטלות, ההשוואה מתקבלת על הלב ללא קושי: כשם שעמידת השרפים סתומה ונעלמת מאיתנו, כך גם מהותם של עצי השיטים נשגבת מאיתנו. הכל שווה בפני רצונו של הבורא.
כך הדבר גם ביחס למראות שהביאו הנשים כנדבה למשכן. משה רבנו מאס בהן תחילה, אך הקדוש ברוך הוא אמר לו: "המראות האלו חביבין עלי מן הכל". אדם המנסה לשפוט זאת בשכלו יתמה – מה חביבות יש בכלי איפור אלו? אך הלומד "בלי מהלך" מקבל זאת מבלי הרהור ופקפוק. מסקנת הדברים היא שתכלית האדם היא להגיע להכרה מוחלטת ב"אי-הידיעה", ולהיות מחונך ללכת בעקבות רצון ה' בעיניים עצומות, כמאמר הגמרא: "ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה".
ג. מהות העבדות לקונו
אור החיים הקדוש תמה: מדוע נקראה פרשת פרה אדומה בשם "חקת התורה", ולא "חקת הטומאה" או "חקת הטהרה"? הוא תירץ כי התורה רומזת כאן ליסוד גדול: אם בני ישראל מקיימים מצווה זו, על אף היותה חוק נטול טעם הגיוני, מעלה עליהם הכתוב כאילו קיימו את התורה כולה. קיום מצווה ללא טעם שכלי מעיד על אמונה צרופה והתמסרות מוחלטת לרצון הבורא. כאשר אדם מקיים מצווה שטעמה גלוי לו, עדיין אין בכך הוכחה שהוא נאמן לאלוהיו; ייתכן שהוא עושה זאת רק משום שדעתו השכלית מזדהה עם המעשה. זו הסיבה שהרמב"ם פסק לגבי חסידי אומות העולם, שאם הם מקיימים את שבע מצוות בני נח (שהן מצוות שכליות ומוסריות) רק מכוח הכרע הדעת וההיגיון, הם אינם נחשבים מחסידי אומות העולם [אלא] ומחכמיהן, אלא יש להם לקיימן מתוך קבלת עול – מפני שציווה עליהן הקדוש ברוך הוא בתורה. גם במצוות הגיוניות כמו איסור רציחה וגניבה, עיקר המניע של האדם צריך להיות הציות לציווי האלוהי, ואילו הרתיעה הטבעית מהרוע צריכה להיות טפלה לסיבה העיקרית. כל עיקר עבודת האדם היא להיות "עבד" לקונו – עבד שאין לו דעה עצמאית מול רצון אדונו, שאינו הולך אחר "חשבונות רבים", אפילו אם הם נראים כחשבונות לשם שמים. אם האדם פועל על דעת עצמו, הרי הוא כבן חורין ולא כעבד. כפי שאמר ישעיהו הנביא לחזקיהו המלך: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמיפקדת איבעי לך למיעבד" (בכבשונותיו של מקום אין לך להתערב, מה שנצטווית – עליך לעשות).
ד. הקושי האנושי בקבלת עול – משה, יתרו ושמעי בן גרא
הקושי הגדול ביותר בעבודת ה' הוא נכונותו של האדם להרגיש כבול ומחויב, שכן טבע האדם שואף לפעול לפי שיקול דעתו העצמאי. יסוד זה מתגלה במדרש על אודות יתרו ומשה רבנו. כאשר ביקש משה לשאת את צפורה, התנה עמו יתרו תנאי מבהיל: הבן הראשון שייולד להם יוקדש לעבודה זרה, ומכאן ואילך יהיו שאר הבנים לשם שמים. תנאי זה תמוה ביותר: הרי יתרו כבר הכיר באמת, כפר בעבודה זרה ועשה תשובה שלמה עוד לפני בואו של משה למדין, ואף מסר את נפשו ונפש בנותיו על כך מול בני עירו שנידוהו! כיצד ייתכן שביקש לגדל את נכדו הראשון ככומר לעבודה זרה?
הביאור הוא שיתרו פעל מתוך הכרתו השכלית העמוקה; הוא פירש מהעבודה הזרה משום שהבין בשכלו שאין בה ממש. מתוך כך, לא חפץ יתרו שצאצאיו יהיו מאמינים מתוך כפייה והכרח (כפי שבוודאי יגדלו בביתו של משה). הוא ביקש שהבן הראשון יגדל בסביבה הפוכה, כדי שיגיע אל האמונה מתוך בחירה חופשית והכרעה שכלית עצמאית. יתרו לא הבין שעיקר תכלית התורה אינה להביא את האדם לידי הכרעה מדעתו, אלא להפוך אותו ל"עבד" המבטל את דעתו בפני רצון ה'. עד כמה קשה לאדם להרגיש כבול ומוכרח, ניתן לראות גם בסיפורו של שמעי בן גרא. דוד המלך ציווה את שלמה להמית את שמעי בחכמה. שלמה קרא לשמעי וציווה עליו לבנות לו בית בירושלים, והזהירו בשבועה חמורה שאם ייצא מגבולות העיר ועבר את נחל קדרון – מות יומת. לכאורה, היכן כאן החכמה הגדולה שדוד סמך עליה? הרי ירושלים היא עיר נפלאה, וזקנים רבים דרים בה כל ימיהם מבלי לצאת משעריה! אלא ששלמה בחכמתו ידע נפש האדם: כל זמן שאדם יושב במקום כלשהו מרצונו החופשי, המקום מנחם אותו; אך ברגע שהדבר נכפה עליו והוא הופך ל"מוכרח", אפילו העיר היפה בתבל הופכת בעיניו לבית אסורים. שמעי הרגיש את כבלי השבועה והציווי כשלשלאות ברזל. לכן, ברגע שברחו שניים מעבדיו לגת, הוא לא עמד בניסיון, חבש את חמורו ויצא בעקבותיהם, ובכך גזר את דינו למיתה. ההכרח היה קשה לו מנשוא. זהו גם עומקו של האיסור "לא תוסיפו" על המצוות. מי שמוסיף סייגים ואיסורים משל עצמו, מצהיר בעצם ששכלו שלו שותף לקביעת חוקי התורה, וממילא קיום המצוות שלו נובע מהכרעת דעתו ולא מתוך קבלת עול. כפי שאנו אומרים בווידוי של רבינו נסים גאון: "את אשר אסרת התרתי ואת אשר התרת אסרתי" – שני הקצוות נובעים מאותו שורש פסול: העמדת שכלו של האדם מעל לציווי המוחלט של הבורא.
