I meet Gavriel Fartzeivelt (Despair) in the middle of the street square, surrounded by people. I was warned beforehand that I barely stood a chance of speaking with him directly, and that I'd likely have to settle for one of his activists. But the very same sense of mission that drove him to pitch his tent here manages to clear a few minutes for us in his brutally tight schedule—all so his grand message can spread as far and wide as possible.
When I ask him to share how it all began, his eyes grow misty as he travels back in time.
"You don't know me, but to say I haven't tried is like saying you can't see an elephant's ears or a giraffe's neck. The number of times I’ve started serving God is beyond counting. From trying day after day to get up in the morning, to the number of times I’ve started the Daf Yomi, which is probably equal to the total number of pages in the entire Shas."
And throughout all that time, nothing felt strange to you?
"No. Why should it feel strange? Just like all my friends, I heard all kinds of motivational pep talks, and we always knew that even if you fall, you have to start all over again."
And then what happened?
"At some point, I started feeling things grind to a halt. How many times can you start from scratch? There comes a stage where you simply run out of strength, and thoughts creep in that maybe you're totally off track. So, I started doing a little research of my own, checking to see if I was the only one around who felt this way. I can’t say the results shocked me, but I was definitely stunned by the sheer scale. Every single person I spoke with felt they were totally done with fresh starts. And we're not talking about one or two people; we're talking three and four digits."
And that’s essentially when you set up this place.
"Exactly! Once I realized this was a sweeping phenomenon, I knew I had to act, and fast—so other people wouldn't fall into the same trap I did.
So, I pitched a protest tent here and hung a massive sign: 'Despondent People Present. Kindly do not offer condolences between 6:00 AM–6:00 PM and 6:00 PM–6:00 AM.' Aside from that, I turned to a spiritual bankruptcy trustee to declare total insolvency regarding my relationship with the Almighty, and I declared myself permanently lost. And anyone who has a problem with that is welcome to keep their useless opinion to themselves."
And how were the reactions?
"People won't stop coming to the tent. Not to offer support, God forbid. Quite the opposite. More and more visitors are exposed to our materials and realize the massive delusion they've been living in until today. If I start telling you stories we'll never finish, but just for the sake of it, here's a story from today. A fellow who tried every single day to wake up on time for davening—set alarm clocks, davened for it, in short, treated shachris as his ultimate personal project. But guess what? Every single morning he just accumulated frustration. When he got here, he sat down for a long chat with one of our activists, and thank God, he threw up his hands and decided to stop trying. Stories like that happen here almost every day.
How did one guy put it to me? 'I came to weaken others, and left totally weakened myself.'"
So you're essentially living out a great mission here.
"Exactly. It is a great privilege for me to spread the gospel of despair to the world. To tell people what has been hidden from them this whole time: the truth is, we are all lost.
For years and years, they fed us stories about how there is no despair in the world at all, that no case is hopeless, and that every single Jew is ultimately a precious treasure. But reality has proven otherwise. More and more Jews feel sick and tired of failing time after time, feeling that sour taste of missing the mark over and over again."
It seems to me those last few sentences are the heart of the matter, right? The feeling that failures are proof that God doesn't actually want me.
"That is the exact point. Every failure is actually a cosmic signpost from God telling us: 'Stop trying, I don't really love you.' People just don't get it. God is the absolute truth and He is perfect; our failures only annoy Him, so it's a waste of time to even try. You understand? The law is the law, there is nowhere to run. And if you don't meet the targets, you are simply written off.
With God, there is simply no second chance."
And how does all of this align with Pesach Sheni (The Second Passover)?
"With what?"
Pesach Sheni. The people in the desert who were ritually impure from a corpse right when the Jewish people were offering the Passover sacrifice. But they didn't give up; they approached Moshe to demand a second chance.
"What a shame. If they had come to me, I would have explained to them in advance that it was a lost cause, saving them a lot of heartache."
Wait. Moshe heard them out and passed the request onto God, who gave them a second chance and established an alternate date for them to bring the Passover offering.
"What???"
"Yes, indeed. And that is actually the true cosmic signpost, which is also written in many other holy books: God loves us, delights in us, and wants us never to despair. Even if we try again and again and fail, it doesn't mean we are banging our heads against a brick wall. Every single effort and every single victory, no matter how small, brings unimaginable joy to the Almighty, and with His blessed help, we will ultimately win the entire war.
And that is what we learn from Pesach Sheni:
No case is hopeless; it is always possible to make amends!"
A.Z
"חלאס! נגמר לי מכל ההתחלות האלו!"
את גבריאל פאַרצווייפלט אני פוגש בכיכר הרחוב כשהוא מוקף אנשים. מראש הזהירו אותי שכמעט אין לי סיכוי לדבר איתו ישירות, אולי עם אחד מהפעילים שלו. אבל אותה שליחות שדחפה אותו להקים כאן את האוהל, מצליחה לפנות לנו כמה דקות בלו"ז הצפוף עד אימה שלו, העיקר שהבשורה הגדולה שלו תגיע כמה שיותר רחוק.
*
כשאני מבקש ממנו לספר איך הכל התחיל העיניים שלו מצטעפות והוא חוזר אחורה בזמן.
"אתה לא מכיר אותי, אבל להגיד שלא ניסיתי זה כמו להגיד שלא מצליחים לראות את האוזניים של הפיל או את הצוואר של הג'ירפה. כמות הפעמים שהתחלתי לעבוד את ה' לא נספרת. החל מלנסות יום אחרי יום לקום בבוקר, וכלה בכמות הפעמים שהתחלתי דף יומי שהיא כנראה ככמות הדפים שיש בש"ס".
ולאורך כל הזמן הזה שום דבר לא מוזר לך.
לא. למה שיהיה מוזר? כמו כל החברים שלי שמעתי כל מיני דיבורי התחזקות ותמיד ידענו שגם אם נפלת צריך להתחיל עוד הפעם.
ואז מה קורה?
באיזשהו שלב אני מתחיל להרגיש שהדברים מתחילים לחרוק. כמה אפשר להתחיל מחדש? יש שלב שפשוט נגמר לך הכוח ומחשבות עולות לך שאולי אתה בכלל לא בכיוון. ואז אני מתחיל לעשות לעצמי איזה מחקר קטן, לבדוק אם אני היחיד בסביבה שמרגיש ככה. קשה להגיד שהתוצאות הפתיעו אותי, אבל כן מאוד הופתעתי מההיקף. כל האנשים שדיברתי איתם הרגישו שנגמר להם מהתחלות. וזה לא אחד או שניים, מדובר על שלוש וארבע ספרות.
ואז בעצם אתה מקים את המקום הזה.
בדיוק!
ברגע שהבנתי שזו תופעה גורפת ידעתי שצריך לפעול, ומהר. שאנשים אחרים לא יפלו בפח שאני נפלתי אליו.
אז פתחתי כאן אוהל מחאה ותליתי שלט גדול: "כאן מיואשים, נא לא למסור תנחומים בין 6:00-18:00 ובין 18:00-6:00". חוץ מזה פניתי לכונס נכסים רוחני להצהיר על פשיטת רגל בכל מה שקשור לקשר שלי עם ה' יתברך, והכרזתי על עצמי כאבוד סופית. ומי שיש לו בעיות עם זה מוזמן לשמור לעצמו את דעתו המיותרת.
ואיך היו התגובות?
אנשים לא מפסיקים להגיע לאוהל. לא לתמוך חלילה. בדיוק להיפך. עוד ועוד מבקרים נחשפים לחומרים שלנו ומבינים את הטעות הגדולה שהם חיו בה עד היום. אם אני אתחיל לספר לך סיפורים אנחנו לא נסיים, אבל רק בשביל העניין סיפור ממש מהיום. יהודי שכל יום ניסה לקום לתפילה בזמן, שם שעונים מעוררים, התפלל על זה, בקיצור, לקח את התפילה בבוקר כפרויקט אישי. רק מה? כל בוקר הוא צבר תסכולים. כשהוא הגיע לכאן הוא ישב לשיחה ארוכה עם אחד מהפעילים שלנו וב"ה הוא הרים ידיים והחליט להפסיק לנסות. וסיפורים כאלו קורים כאן כמעט כל יום.
איך מישהו אמר לי? "באתי להחליש ויצאתי מחולש".
אז בעצם אתה חי כאן שליחות גדולה.
ממש ככה. זו זכות גדולה בשבילי להפיץ את בשורת הייאוש בעולם. לספר לאנשים את כל מה שהסתירו מהם כל הזמן – כולנו בעצם אבודים.
שנים על שנים סיפרו לנו סיפורים על זה שאין ייאוש בעולם כלל, שאין מקרה אבוד, שכל יהודי בסוף הוא אוצר יקר. אבל המציאות הוכיחה אחרת. עוד ועוד יהודים מרגישים שנמאס להם להיכשל שוב ושוב, ולהרגיש עוד פעם ועוד פעם את התחושה החמצמצה של הפספוס.
נראה לי שהמשפטים האחרונים הם ליבת העניין, נכון? התחושה שהכישלונות הם הוכחה לזה שבעצם ה' לא רוצה אותי.
זו הנקודה. כל כישלון הוא בעצם קריאת כיוון של ה' שאומר לנו: "תפסיקו לנסות, אני לא באמת אוהב אתכם". אנשים פשוט לא מבינים את זה, ה' הוא האמת המוחלטת והוא מושלם, הכישלונות שלנו רק מעצבנים אותו ולכן חבל בכלל לנסות. אתה מבין? הלכה זו הלכה, אין לאן לברוח. ואם אתה לא עומד ביעדים אתה פשוט שרוף.
אצל ה' פשוט אין הזדמנות שניה.
ואיך כל זה מסתדר עם פסח שני?
עם מה?
פסח שני. אנשים במדבר היו טמאי מת בדיוק כשעם ישראל עשו פסח, אבל הם לא ויתרו וניגשו אל משה כדי לקבל הזדמנות שניה.
ממש חבל. אם היו מגיעים אליי הייתי מסביר להם מראש שאין סיכוי וחוסך להם עוגמת נפש גדולה.
חכה. משה שמע אותם והעביר את הבקשה אל ה' שנתן להם הזדמנות שניה ואפשר להם תאריך נוסף להקרבת הפסח.
מה???
כן, כן. וזו בעצם קריאת הכיוון האמיתית שגם כתובה בעוד הרבה ספרים קדושים: ה' אוהב אותנו ושמח בנו ורוצה שלא נתייאש. גם אם אנחנו מנסים שוב ושוב ונכשלים זה לא אומר שאנחנו דופקים את הראש בקיר. כל השתדלות וכל ניצחון, אפילו קטן, משמחים את ה' יתברך כמו שאי אפשר להאמין, ובעזרתו יתברך בסוף גם ננצח לגמרי.
וזה מה שלומדים מפסח שני:
אין מקרה אבוד, תמיד אפשר לתקן!
