בסוגיית "חזר ולקחה מבעלים הראשונים" (בבא מציעא ט"ז ע"א), אדם שמכר שדה שאינה שלו, ואחר כך הלך וקנה אותה מהבעלים האמיתיים – השדה עוברת אוטומטית לקונה הראשון. הגמרא מסבירה שהמוכר התאמץ לקנות את השדה כדי לעמוד בדיבורו, "בההיא הנאה דלא קאמר לי ולא מידי" (באותה הנאה שהקונה הראשון לא קרא לו רמאי או נוכל, ולא עשה לו בושות).
הריטב"א שם מחדש חידוש: הקניין של הקונה הראשון בשדה חל כעת מדין קניין חליפין (סודר), שההנאה הזו משמשת ככלי חליפין!
ומצד שני, בסוגיית "חלוקה על פי הגורל" (בבא בתרא ק"ו ע"א), הגמרא אומרת שהאחים או השותפים קונים את חלקם בגורל "בההיא הנאה דצייתי להדדי גמרי ומקני" (בהנאה שהם שומעים זה לזה ומסכימים לחלוקה בשלום).
שם, הריטב"א פוסק שהקניין מועיל רק בקרקעות ולא במטלטלין. ומכאן מוכח שדעת הריטב"א בבבא בתרא היא שההנאה הזו אינה נחשבת כלי לחליפין (שהרי חליפין קונים גם במטלטלין).
הקשו האחרונים: איך בריטב"א אחד (ב"מ) הנאה נחשבת כלי לחליפין גמור, ובריטב"א שני (ב"ב) היא אינה נחשבת כלי?
