יסודות ההכנה למתן תורה: תשוקה ואחדות
בבואנו להתבונן במעמד הנשגב של מתן תורה, מצינו כי לא היתה זו רק התגלות אלוקית חד-צדדית, אלא תוצאה של הכנה אנושית מדוקדקת כפולת פנים. פן אחד היה הכמיהה והציפייה הדרוכה לקבלת דבר ה', אך הפן השני, המכריע לא פחות, נרמז בפסוק: "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". רש"י, בפירושו המפורסם, מדגיש כי החניה היתה בלשון יחיד – "כאיש אחד בלב אחד".
מכאן למדנו כי ה"לב האחד", המבטא את הסרת הפירוד והמחיצות בין איש לרעהו, הוא התנאי ההכרחי להשראת שכינה. האחדות המוחלטת, המושתתת על מידות טובות, שלום ורעות, היתה המסד שעליו ניתן היה להקים את בניין התורה. הרי לנו שתי זרועות להכנה: השאיפה הרוחנית לתורה עצמה, ומזג המידות הנאצל שבין אדם לחברו.
המידות הטובות – הבריח התיכון של ההצלחה בתורה
יש הסבורים כי ההצלחה בלימוד התורה תלויה בכישרונותיו השכליים של האדם או בחדות תפיסתו. אולם האמת היא, כי שורש ההצלחה נעוץ בזיכוך המידות. המידות הטובות אינן "נספח" לתורה, אלא הן התשתית עליה היא נשענת. יתרה מזו, התורה ומידות טובות כרוכות זו בזו בקשר בל ינתק.
חז"ל הזהירו (יבמות קט, ב): "כל האומר אין לי אלא תורה – אפילו תורה אין לו". משמעות הדבר היא, שאם האדם מזניח את תיקון מידותיו ואהבת הבריות מתוך מחשבה שדי לו בעיון השכלי בתורה, הרי שגם תורתו פגומה וחסרה. התורה נועדה לעדן את האדם, ואם אין הוא משתלם במידותיו, נמצא שתורתו אינה חודרת אל פנימיותו ואין לה קיום. המידות הטובות הן-הן המשכה הישיר של התורה עלי אדמות.
כוחה של אהבה בחינוך ובהשפעה
הקשר שבין אהבת הבריות להעברת התורה מודגש בדברי המשנה במסכת אבות: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". התנא מלמדנו כלל יסודי בחינוך: היכולת לקרב תלמיד אל מקור החיים תלויה באהבה הכנה שרוחש לו המלמד.
מורה שאינו אוהב את תלמידיו, אולי ישכיל להנחיל להם ידיעות בתחומי החול כמתמטיקה וחשבון, אך לא יעלה בידו להחדיר בלבם את 'נשמת' התורה ואת אהבת ה'. רק מתוך חום ואהבה ניתן להשפיע אידישקייט אמיתי. על כן קבעו חז"ל: "ולא הקפדן מלמד". אין זו רק הדרכה מעשית, אלא קביעה מהותית – מי שטבעו קפדני ואינו מצוי במידת אהבת הבריות, חסר את הכלים הרוחניים הנדרשים כדי להשפיע ולהנחיל את מורשת האבות.
רבי פרידא: התמסרות מתוך אהבת חסד צרופה
דוגמה מופלאה למסירות נפש המונעת מאהבה מצינו בסיפורו של רבי פרידא (עירובין נד, ב). בסבלנות אין קץ, היה שונה לתלמידו קשה-ההבנה כל דבר ודבר ארבע מאות פעמים. גם כאשר הוסחה דעתו של התלמיד, לא קצרה רוחו של רבי פרידא, והוא הוסיף ושנה לו עוד ארבע מאות פעמים נוספות עד שנתיישבו הדברים על לבו.
גילוי זה של אהבה וסבלנות הרעיש עולמות, ובת קול העמידה בפניו בחירה: אריכות ימים מופלגת לו עצמו, או זכייה בחיי העולם הבא לכל בני דורו. רבי פרידא, בנאצלוּת רוחו, בחר בטובת הכלל על פני טובתו האישית.
בבחירה זו נחשף שורש אישיותו: הסבלנות שלו כלפי התלמיד לא היתה רק "טכניקה" לימודית, אלא נבעה מתוך אהבת חסד תהומית. מי שרואה בלימוד התורה את החסד הגדול ביותר שניתן להעניק לזולת – להביאו לחיי הנצח – ימסור נפשו עבור תלמיד בודד, וממילא ישמח בכל לבו בזכייתם של בני דורו כולם. חסד רוחני זה הוא שהביא עליו את הברכה הכפולה מן השמים: גם אריכות ימים וגם זכות הציבור.
